| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
לתאור ההתמודדות של סופרי ישראל עם כל אתגר מקדיש המחבר מסה מקיפה המתבססת על היצירות הבולטות ביותר שעסקו בנושא. למסקנותיו מצרף המחבר גם עיון בארבעה רומאנים מדגימים שהופיעו לאחרונה:
"פולין ארץ ירוקה" - אהרן אפלפלד
"מפריח היונים" - אלי עמיר
לקורא שטרם התוודע לייחודם של ספרי הביקורת של יוסף אורן, המושיטים פירושים מפורטים ומקוריים על מיטב כרכי הסיפורת שפירסמו סופרי ארבע המשמרות הפועלות כיום בסיפורת הישראלית, כדאי להסתייע בפירוט תוכנם של ספרי הביקורת הקודמים שלו מהסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית", סידרה שצברה עם הספר החדש, " שישה-עשר כרכים. לפרטים נוספים על הסדרה : כאן
להלן תוכן העניינים של ספרות וריבונות:
+ דבר ההוצאה לקוראים
+ האתגר הראשון - היהדות
א. עור הכבש במלתעות הזאב + האתגר השני - הציונות
א. היחס לציונות בספרות הישראלית + האתגר השלישי - המדינה
א. המלחמה שגרמה לספרות טלטלה
+ מסת סיום: התרבות - חזית שהופקרה
יוסף אורן בחר להציג את שלושת הקטעים הבאים מתוך ספרו -
ההתפתחות ההיסטורית של הספרות הישראלית ותחילה ארבע הערות: הערה א': תיאור ההתפתחות ההיסטורית של הספרות הישראלית ייעשה דרך ז'אנר הסיפורת, שהפך בשנות המדינה לז'אנר המוביל בספרות העברית ולז'אנר המשפיע מכולם על הקוראים. השגשוג יוצא-הדופן של הסיפורת מכשיר אותה לייצג את הספרות הישראלית יותר מאשר הז'אנרים האחרים (השיר, המחזה והמסה) כי בה התרכזו, ובאופן מובלט, כל התופעות המאפיינות את הספרות בשנות המדינה. הערה ב': את תולדות הספרות הישראלית ניתן לתאר באופן המהימן ביותר באמצעות החתך המשמרתי, שהוא חתך ליניארי, ועל-כן גם עקבי. חתכים תימאטיים, אידיאיים, סיגנוניים ופואטיים, שגם על-פיהם ניתן לתאר התפתחות של הספרות, אינם משרתים יפה מטרה זו, משום שאין הם מתפתחים באופן קווי, אלא לולייני: הם מתחיים ונזנחים בלי חוקיות קבועה. הערה ג': בתולדות הספרות הישראלית (1.4) התייצבו עד כה ארבע משמרות ספרותיות. אמנם גם כתיבתם של סופרי העליות המאוחרים (אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואחרים בשירה, וש"י עגנון, חיים הזז ואחרים בסיפורת) המשיכה בעשורים הראשונים של המדינה, אך רק כתיבתם של סופרי ארבע המשמרות שיפורטו להלן חופפת בשלמותה את שנותיה של הריבונות ומושפעת כולה מחווייתה. הערה ד': במקצת המקרים אין חפיפה בין הגיל והביוגרפיה של הסופר, שהם מסימניה של משמרת ספרותית, למשמרת שאליה הוא משוייך. מדובר במקרים שבהם הכותב מקדים את זמנו ומבשר התפתחות שתתרחש בספרות על-ידי סופרי המשמרת הבאה, או במקרים שבהם הכותב מאחר לפרוח ומתחיל לפרסם את יצירותיו יחד עם כותבים צעירים ממנו. על אף הפער בשנים בינו ובינם הוא משתייך אליהם בזכות השותפות המלאה שלו לנורמות הספרותיות שגיבשו אותם כמשמרת חדשה בספרות. ריכוז בולט של אי-חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת הספרותית השנייה בספרות הישראלית, משמרת "הגל החדש". מבחינת הגיל והביוגרפיה אפשר היה לשייך את עמליה כהנא-כרמון, יורם קניוק, יצחק אורפז, פנחס שדה ואהרן אפלפלד למשמרת "דור בארץ", אך כיוון שהקדימו את זמנם (שדה, אורפז וקניוק) או שאחרו לפרוח (אפלפלד וכהנא-כרמון), משייכים אותם בצדק למשמרת "הגל החדש". ריכוז בולט נוסף של אי-חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת "הקולות החדשים", המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, אך כאן כל המקרים הם תוצאה של כותבים שאחרו לפרוח. 5.1 משמרת דור בארץ - זהו השם של סופרי שנות הארבעים והחמישים בחרו לעצמם באנתולוגיה הספרותית הראשונה שכינסה את רובם (1958). את השם שאלו משורה של טשרניחובסקי בשיר "אני מאמין", שבו ניבא כי בארץ-ישראל עתיד לקום דור חדש וילידי : "דור בארץ אמנם חי". למשמרת יוחסו שמות נוספים: דור הפלמ"ח, דור תש"ח ודור מלחמת-השיחרור. מקבוצה גדולה של כותבים שביטאו את חוויותיהם ממלחמת-השיחרור ובכך מיצו את עצמם, נותרו הסופרים הוודאיים של המשמרת. בסיפורת : ס. יזהר, משה שמיר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ואחרים. בשירה : אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, ט. כרמי, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים. במחזה : ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרון מגד ואחרים. החוויה המרכזית של סופרי "דור בארץ" היתה חוויית מלחמת-השיחרור. רובם העדיפו בכתיבה את הסגנון הריאליסטי. חלקם נתפשו להשקפה הכנענית שאותה נטשו מאוחר יותר למען ההשקפה הצברית-ילידית (4.4). משמרת זו פתחה את התקופה הישראלית (1.4) בתולדות הספרות העברית בתנופה רבה, פרצה את כל הפריצות של חידושיה (הז'אנריים, התימאטיים, הפואטיים והאידיאיים) ועל אף ההתכחשות לעובדה זו - ניזונות כל המשמרות הבאות מפריצתה המקיפה של המשמרת ממה שהיה מקובל בספרות העברית עד ימיה. סיבות אחדות גרמו להערכה הבלתי-מאוזנת של המשמרת הזו: ההסתייגויות השונות מפריצתם מצד רוב מבקרי-הספרות הוותיקים: דב סדן, ש"י פנואלי, דוד כנעני ואחרים (ובעיקר השפיעה ההתנגדות הכוללת לכתיבתם של סופרי המשמרת מצד ברוך קורצוויל), מיעוט המבקרים מבני המשמרת (עזריאל אוכמני, ב.י. מיכלי, שלום קרמר, א.ב. יפה, מרדכי שלו) והיעדרות כמעט מוחלטת שלהם מהמחלקות לספרות באקדמיה. אפילו הודאתם האמיצה של סופרי "דור בארץ" בטעויות שביצעו בעת הסער והפרץ בתחילת דרכם (כגון: ההתפתות לריאליזם הסוציאליסטי והפזיזות שגילו בכליאת הציונות במרכאות בכתיבתם על נושא מלחמת-השיחרור) לא הביאה עד כה להערכה מחודשת ומאוזנת של המשמרת. 5.2 משמרת הגל החדש - בשם הזה כינה לראשונה אהרן מגד את סופרי המשמרת, אך את השם ביסס גרשון שקד, אחד מחשובי המבקרים שהעמידה משמרת זו, בניסיון שעשה לסכם סיכום ראשון את המשמרת של סופרי שנות השישים. שם נוסף שנהוג לציין בעזרתו את סופרי המשמרת הזו הוא: "דור המדינה", ובו השתמשו המבקרים האחרים שהצמיחה המשמרת מתוכה (דן מירון, גבריאל מוקד ואחרים), שניצלו את מעמדם המשפיע באקדמיה ובפריודיקה הספרותית כדי לפלס למשמרת את מעמדה הבכיר בספרות הישראלית. פעילותם של סופרי המשמרת התרכזה בעיקר שני ז'אנרים: הסיפורת והשירה. המספרים הבולטים במשמרת הם: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרון אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן-עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ואחרים. המשוררים במשמרת זו הם: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ואחרים. בשני הז'אנרים נעשה מאמץ פואטי, אידיאי ותימאטי לצרף את הספרות הישראלית לשינויים שהתחוללו בספרות המערב. בסיפורת הועדפו סגנונות כתיבה אוונגרדיים (סימבולי, אלגורי, אבסורדי ואירוני) על הסגנון הריאליסטי, ונושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3) הועדפו על נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1). לנושאים אלה הותאמה הדמות האינדיווידואלית, דמות האנטי-גיבור, המבטאת בחולשותיה את החרדה הקיומית, את הספקנות בסיכוי לשפר את מצבה האישי ואת הפסימיזם ממצבו הכללי של האדם בהוויה. בשירה השתלט השיר הלירי המבטא חוויות קיומיות. תמורה גדולה התחוללה באסתטיקה של השיר: המקצב הועדף על המשקל, החריזה הפנימית על החריזה הסיומית, המטאפורה המורכבת על הדימוי הפשוט, הביטוי האקספרסיוניסטי על המבע האימפרסיוניסטי והחומרים המצויים בחיי יום-יום ברשות רבים על החומרים העדינים והנדירים שרק מעטים בחברה מחזיקים אותם ברשותם. במחזאות זרח כוכבם של יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי וחנוך לוין. על כותבי המשמרת הזו השפיעה הפילוסופיה הקיומית מבית מדרשם של האקזיסטנציאליסטים באירופה המערבית, אך עיקר ההשפעה היתה מבית - המאורעות בארץ בעשור השני: מלחמת סיני, פרשת לבון והתחושה שההנהגה הוותיקה מדורו של בן-גוריון, דור העליות, מעכבת את העברת האחריות למנהיגות הצעירה יותר מדורם של משה דיין ויגאל אלון, דור הצברים. פעילותם כמשמרת בלטה בעיקר בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור, כאשר הגיבו על השינויים שהתחוללו במדינה בתקופה זו על-ידי כתיבה סימבולית ואלגורית שהצפינה השקפות פוליטיות סוציאל-דמוקרטיות שרובם אחזו בהן. סופרי משמרת זו הטמיעו ברובם השקפות ילידיות וכנעניות (4.4) וראו עצמם כמעצבי הזהות הישראלית החילונית (4.4). רובם החזיקו בהשקפה פוליטית קיצונית יותר בשמאל מזו שהחזיקה בה תנועת העבודה באותם ימים. שפת הכתיבה שלהם שאפה להיות דיבורית ותקשורתית יותר. על ההנמכה של שפת הכתיבה ועל הפיכתה לדיבורית פיצו את הטקסט באמצעות שימוש מוגבר בלשון הפיגורטיבית. 5.3 משמרת הגל המפוכח - חוקרי הספרות הישראלית מתעלמים בדרך כלל מקיומה של משמרת זו ונוהגים לצרף את סופרי שנות השבעים אל סופרי המשמרת הקודמת מ"דור המדינה". רק בעשור האחרון של המאה העשרים, כאשר התייצבה משמרת "הקולות החדשים" (ראה להלן 5.4), ואחרי שחלפו עשרים שנה ממלחמת יום-כיפור, נבחנת מחדש ההשפעה הגדולה של מלחמת יום-כיפור על כל מערכות החיים במדינה ועל התפתחות הספרות בכלל זה. המשמרת הזו התגבשה במהלך שנות השבעים בהשפעת תוצאות מלחמת יום-כיפור, שהוגדרה בפי כול כמלחמה שחוללה "רעידת אדמה" וזירזה תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים מהפכניים בחברה הישראלית, ובכללם: צצו תנועות חוץ-פרלמנטריות, התקשורת צברה עוצמה אדירה, מוקדי הכוח הוסטו מאליטות הצבא והמפלגה אל אליטות האקדמיה והכלכלה. גל של התפכחות מאשליות שטף את החברה הישראלית ומשמרת ספרותית חדשה זו ביטאה את ההתפכחות באמצעות דמויות מתלבטות המתנסות בחוויה דקדנטית, בשקיעה למצבי ניוול והזנחה עצמית, בהשפעת עמדה דטרמיניסטית כלפי החיים. את השם למשמרת הענקתי לראשונה במסות שבהן דנתי ביצירות שהגיבו על מלחמת יום-כיפור ואשר כונסו בחלוף עשור שנים מהמלחמה בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983). המספרים שבישרו את המשמרת היו: יעקב שבתאי ויצחק בן-נר. שניהם התחילו לפרסם עוד קודם לכן, ובכך ניתן להסביר את נטיית החוקרים להחיל גם על מספרי המשמרת הזו את השייכות ל"דור המדינה" (5.2). מספרים נוספים של המשמרת הם : חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ'ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים. בולטת מכל היתה התכנסותה של המשמרת סביב נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) ותגובתה הרוחנית על תוצאות מלחמת יום-כיפור : התביעה לנקות את האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים-משיחיים שנערמו בה בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור. את התביעה לראייה מפוכחת ואת הדרישה לקפל דגלים חזוניים ומשיחיים, המפריעים לראות באופן מציאותי את האפשרויות שפתוחות בפני המדינה לפתרון הסכסוך שלה עם ארצות ערב, ביטאו בתגובה ישירה, סאטירית ואירונית על להיטות הישראלים להניף דגלים חזוניים ולדבוק במיתוסים שטופחו בעשורים הראשונים לקיום המדינה ובתגובה עקיפה על הלהיטות הזו בעלילות המבטאות הרגשת-חיים מפוכחת ומציאותית**. בשירה בלטה צמיחתה של שירה עירונית (מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ואחרים), שירה הומוסקסואלית (יותם ראובני, חזי לסקלי, אילן שיינפלד ואחרים) ושירה דתית מודרנית (חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים). בתחום המחזה התבלטה צמיחתו של המחזה הלוקאלי-דוקומנטרי (יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים). 5.4 משמרת הקולות החדשים - לקראת סוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה העשרים החלה להתייצב משמרת ספרותית רביעית בספרות הישראלית, אך כותבים חדשים המשיכו להצטרף למשמרת זו גם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. מדובר בכותבים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שכתיבתם התרחקה מנושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) והתמקדה בנושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3). במשמרת הזו בולטת נוכחות גדולה של סופרות וניצול של חומרים ביוגרפיים בעלילה. בכתיבה של רוב סופרי המשמרת ניכרת מאוד השפעת הקולנוע, הטלוויזיה, הקומיקס והקליפים - שליטי התרבות החזותית-קופצנית. כתיבתם הושפעה מן ההשקפה הפוסט-מודרניסטית, המטילה ספק באמיתות יציבות בפילוסופיה ובנורמות מחייבות בספרות. אצל רבים מהם ניכר המאמץ לכתוב סיפורת פנטסטית, או לצרף יסודות פנטסטיים לעלילה שהיא בבסיסה ריאליסטית, שבה הם משלבים חומרים חוץ-ספרותיים מהעיתונות ומהרחוב. כך הם מניעים את העלילה ממציאות קונקרטית למציאות וירטואלית. השפה היא דיבורית ומעוטרת בגודש של צירופים פיגורטיביים*. את השם "קולות חדשים" הצעתי במסות על ספריהם הראשונים של מספרי המשמרת הזו. את המסות כינסתי בספרי "קולות חדשים בסיפורת הישראלית" (1997), שבו ציינתי, כעבור עשור מהופעת ספריהם הראשונים, את הצטרפותם למשמרות הקודמות. המספרים של המשמרת הם : דן בניה-סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור-רותם, יצחק בר-יוסף, איתמר לוי, חנה בת-שחר, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, אתגר קרת, דורית רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ואחרים". המלחמה שגרמה לספרות טלטלה ההתרחקות מהעמדה הפטריוטית בלטה יותר מאי-פעם בתגובת הספרות הישראלית על מלחמת יום-כיפור. ולמעשה היתה מלחמת יום-כיפור המלחמה היחידה שהתגובה המיידית והתגובה המאוחרת עליה בספרות הישראלית היתה זהה. למסקנה זו צריך להקדים הסבר. הפתיחה הכושלת של מלחמת יום-כיפור, זו שנחקקה בזיכרון הלאומי באמצעות המונח "ההפתעה", בפריצה של הצבא המצרי בחזית הדרום ושל הצבא הסורי בגולן, האפילה לימים רבים על התוצאה הסופית המוצלחת שלה: בהכרעת שני הצבאות הערביים על-ידי צה"ל. אף-על פי-כן מנוצלת מלחמת יום-כיפור עד היום, עקב פתיחתה הכושלת, יותר מכל מלחמה אחרת מהמלחמות שלחמה ישראל, כהוכחה לחוסר תבונתם של אלה המסתמכים על כושרו של הצבא לגונן על המדינה. הדבר ניכר במה שנכתב בספרות בעקבותיה. מעטות היצירות שתיארו אותה עצמה. והמעטות שנכתבו לא נכתבו ברוח הפטריוטית של השירה האפית שכתב יעקב אורלנד ב"יום תל-פאחר" על הקרב בתשעה ביוני במלחמת ששת הימים, אלא ברוח "גילוי אליהו" שפירסם ס. יזהר ב-1999 על מה שראו עיניו בחזית הדרום במלחמת יום-כיפור, שבו נותר עקבי ונאמן לעמדה הפציפיסטית שהוביל בספרותנו מאז מלחמת השיחרור. רוב היצירות שנכתבו כתגובה על מלחמת יום-כיפור העדיפו את הדרך העקיפה כדי לבטא עמדה כלפיה. את העמדה שהשתמעה מיצירות אלה סיכמתי, כעבור עשור מסיום מלחמת יום-כיפור, בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983). הסיכום נשען על ספרי הפרוזה שהופיעו במהלך העשור הזה, שהנודעים בהם היו "רקויאם לנעמן" (1978) ו"מינוטאור" (1980) לבנימין תמוז, "עשהאל" (1978) ו"מסע באב" (1980) לאהרן מגד, "המאהב" (1977) ו"גירושים מאוחרים" (1982) לא.ב. יהושע, "אחרי הגשם" (1979) ליצחק בן-נר ו"מנוחה נכונה" (1982) לעמוס עוז. צר לי שבגלל האילוץ להוציא את הספר לקראת סיום עשור ממלחמת יום-כיפור לא הספקתי לכלול בו את הפרק על "זכרון דברים" (1977) ליעקב שבתאי, והסתפקתי רק באיזכורו במבוא של הספר, בפרק "הנושא הדקדנטי בסיפורת הישראלית". הרקע התקופתי בחלק מהרומאנים הללו עלול להטעות, כי הוא עדיין הרקע של מלחמת ששת-הימים. רק מי שזוכר את היקף התגובה הפטריוטית, שבה קידמה הספרות את מלחמת ששת-הימים בגל התגובה הראשון, יבין את השינוי הקיצוני בתיאורה בגל התגובה השני, שינוי שאפשר להסבירו באווירה ששררה בעת כתיבתם, אחרי מלחמת יום-כיפור. מה שיפתיע את מי שיחזור ויקרא את כרכי הסיפורת הללו על-פי סדר פירסומם היא רוח הנכאים שבה מתוארים החיים במדינה. רבים מגיבורי רומאנים אלה הם תמהוניים וכולם הם אנטי-גיבורים. הוויית החיים שתיארו הסופרים בספריהם אחרי מלחמת יום-כיפור היתה הוויית חיים דקדנטית. העלילות עסקו בגיבורים פאסיביים ונואשים. גיבורים אלה ביטאו התפכחות מאשליות ותביעה אחת היתה בפיהם: לבצע ניקוי יסודי של האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שהצטברו בה מאז מלחמת ששת-הימים. זעמם הופנה כלפי האידיאולוגיות שאיכזבו. כולן הואשמו ב"הפתעה" שהיתה במלחמת יום-כיפור, ולכן הוצע לקפל את דגליהן. בין הדגלים שהוצע לקפלם היה גם הדגל של הציונות הגדולה, על שיבת העם היהודי כולו למולדת השלמה, והדגל הצנוע ממנו, דגל ההתנחלות בחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים. עקב הסירוב לקבל את הממשות, התרחקה הכתיבה ברומאנים שפורטו קודם מהריאליזם, המחייב את היצירה לנאמנות כלפי העובדות. הועדפו עליו הצורות הלא-ריאליסטיות, המאפשרות הפלגה מהממשות ומאמיתותיה, צורות המעצבות מציאות בדויה, אך מציגות אותה כריאלית וקונקרטית. בין הצורות הלא-ריאליסטיות הללו בלטו האירוניה, הסאטירה, האלגוריה והאוטופיה ההפוכה (הדיסטופיה). וגם בשימוש בהן חלה הקצנה גוברת והולכת בהמשך התייחסותה של הסיפורת הישראלית אל האקטואליה. כך בתגובתה על מלחמת לבנון וכך בתגובה על המלחמות בטרור הפלסטיני (האינתיפאדות). בהתאם לכך גם בלט השינוי בשפת הכתיבה. יחד עם הדגלים שהוצע לקפלם, החלו הסופרים להסיר מהשפה את מחלצותיה. העברית "הגבוהה" מהמקורות טעונה משמעויות שלא הלמו את תכליתן הפציפיסטית של היצירות האלה. מי שמבקש להרחיק את קוראיו מחזון, מסתכן כשהוא מסתייע באוצר המילים, בצירופי הלשון ובציורים ששימשו להבעת הכיסופים הלאומיים בספרות העברית לדורותיה. שפת הכתיבה הונמכה בשיטתיות, כדי לבטא את הפיכחון ואת הסלידה מהחזון, והיא הפכה במשך הזמן ליותר ויותר דיבורית, מרושלת וסמרטוטית.
השינויים הסוציו-ספרותיים
1. הצבר הודח ממעמדו המרכזי בספרו - עוד בשנות הישוב טופחה דמות השלמות של בן-הארץ. הרומנטיקאים מבין הסופרים גילפו דמות זו על-פי אחד מגיבורי המקרא. אחרים בחרו מודלים מימי בית ראשון ושני: המכבים, בר-כוכבא ולוחמי מצדה. ואלה שחיפשו מודל קרוב יותר דימו את הצעיר היהודי החדש לבדואי הרוכב על סוס ומנופף בחרב שבידו. בנוסף לפיזיונומיה המושלמת העניקו סופרי העליות לבן-הארץ גם סגולות רוחניות שהתאימו אותו להגשים את שינוי הערכים, שכה הירבו להתווכח עליו בתקופת התחייה. את שאר מרכיביה של הנורמה הצברית גיבשו הצברים עצמם בצריפי תנועות-הנוער ובשכונות. הילידיות היתה הבסיס להשקפה הצברית ובאמצעותה הבדיל הצבר את עצמו מיהודי העיירות ומהוויית החיים הדתית-גלותית שלהם. הצבר ראה את עצמו כחילוני ולכן הזדהה כיהודי רק על-פי לאומיותו. בה-בעת קסמו לאחדים מהם הרעיונות הכנעניים, שהניחו כי ברבות הימים ינטשו כל ילידי-הארץ את הדתות שלהם ויקימו ישות לאומית חדשה במרחב השמי, שמורשתה תישען על תרבות עממי המרחב בתקופה המקראית ושפתה תהיה העברית. באופן זה הבטיח החזון הכנעני, לפחות בכתובים, פתרון פשוט וטבעי לסכסוך הערבי-יהודי. גם אחרי שגלי העלייה בשנות החמישים ביטלו מספרית את משקלם של הצברים בחברה הישראלית, עדיין האמין דור הסופרים הצברי הראשון, "דור בארץ", הדור שהתגבש באוהלי הפלמ"ח ובקרבות מלחמת השיחרור, שעליו להשליט על הנוער העולה את חוקתו. לפי הנורמה הצברית די בהשתייכות האזרחית למדינה, בשימוש בשפה העברית, בזיקה לנופי הארץ ובסכום החוויות הנצבר בבית-הספר הממלכתי, בתנועת הנוער, בשירות הצבאי ובחיים בארץ כדי להפוך את העולה לישראלי כשר. כדי להשתייך לישראליות חייב העולה לזנוח את מורשת התרבות הגלותית של עדתו, המתבססת על הדת ועל ביטוייה הפולחניים. הסדקים בדמות הצבר, שאכן התקיימה כמושלמת רק בספרות, נתגלו עוד לפני מלחמת ששת-הימים (הבליט אותם עמוס עוז בחלק מסיפורי "ארצות התן", 1965), אך הניצחון מעורר ההישתאות במלחמה זו וגלי ההערצה ששטפו את המדינה מכל העולם ללוחם הישראלי דחו את הדחת דמות הצבר מההגמוניה בחברה הישראלית. הקריסה של דמות הצבר ועמו גם של הנורמה הצברית התרחשה במלחמת יום-כיפור, שהפשיטה את הצבר מהסגולות הטרומיות שיוחסו לו, ובעיקר את הילת הגאונות הצבאית. מה גם שבמלחמה זו גילו הצברים עצמם, שהגורל היהודי, האיום הקיומי, חל גם עליהם, ולא רק על יהודי התפוצות. 2. העולה החדש עבר מהשוליים למרכז - כאמור, בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היתה הערצה לדור הצברים שלחם במלחמת השיחרור. עקב כך הוצגו הצברים כמופת לחיקוי לנוער העולה, שהגיע לארץ בגלי העליות הגדולות בשנות החמישים. הנוער הזה נדרש לאמץ את דרך דיבורם ואת התנהגותם של הצברים ולפסוע בשני המסלולים שבהם ביטאו הצברים את עלומיהם : מסלול ההגשמה בקיבוץ ומסלול שירות הקבע בצבא. לכאורה אפשר היה לפרש את הלחץ החברתי הזה כהזמנה להשתלב בדור הצברי, אך למעשה הופעלה בדרך זו תביעה על העולה החדש לזנוח את הזהות היהודית שטופחה במשפחה ובקהילה בארץ המוצא שלו ולאמץ במקומה את הזהות הישראלית-חילונית. עקב כך נקלע העולה הצעיר לסתירה בין התביעה של הקולטים ממנו לאמץ את הנורמה הצברית הזרה לערכיו ובין רצונו הטבעי להוסיף ולהחזיק בערכים המוכרים לו מבית-הוריו. על הדילמה הזו ביקש הסופר-העולה לכתוב, אך כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי ליצירה כזו להתקבל. הסופרים שקמו מקרב העולים, ואשר חלקם רכשו בייסורים את היכולת לכתוב בשפה העברית, דחו את הביטוי של הרגשתם כעולים לימים שהכתיבה על נקודת-המבט שלהם כעולים בחברה הישראלית תזכה להקשבה. על עולמם האילם של העולים כתבו סופרים מבני "דור בארץ", כגון : יהודית הנדל ברומאן "רחוב המדרגות" (1954) ואהרון מגד בקובץ הסיפורים "כל ישראל חברים" (1955). הסופר-העולה כתב אף הוא, אך לא על הדילמה שהציקה לו, על הסתירה התרבותית העמוקה בין שתי הזהויות, הזהות היהודית שספג בבית ההורים ובקהילה והזהות הישראלית שהקולטים לחצו עליו לאמץ בארץ במקומה. הוא כתב על החיים בשכונת המהגרים בשולי העיר הגדולה ("הערימה", 1962, לשלמה קאלו) או על החיים של העולים החדשים במעברה ("המעברה", 1964, לשמעון בלס), כי נושאים אלה השתייכו לכאן ולעכשיו ואליהם היתה האוזן כרויה. קריסת הנורמה הצברית אחרי מלחמת יום-כיפור איפשרה לסופר-המהגר לכתוב סוף-סוף על סירובו להפנות עורף לתרבות עדתו ולערכים שספג בבית-הוריו כתנאי להתקבלותו כחבר באצולה הצברית. כיוצא דופן ייזכר הרומאן "מותו של אורי פלד" (1971) לשמאי גולן, שאיפשר פתחון-פה לעולה-המהגר בשאלת הזהות היהודית שלו כמחצית העשור לפני קריסת הנורמה הצברית. אבל רק אחרי יום-כיפור התקבל ההיתר הזה כלגיטימי והוא הניב את כרכי הפרוזה הראשונים שבהם סופרים שאינם ילידי הארץ באו חשבון עם הדורסנות הרוחנית שהופעלה עליהם על-ידי הנורמה הצברית של הקולטים: "מיכוות האור" (1980) לאהרון אפלפלד, "תרנגול כפרות" (1984) לאלי עמיר ו"שושן לבן, שושן אדום" (1988) לדוד שיץ. 3. הגיבור האתני הצהיר על נוכחותו - כל עוד שלטה הנורמה הצברית לא היה סיכוי לרומאן המספר על חייה של העדה היהודית באחת ממדינות-ערב. וודאי שהיו מתעלמים ממנו אילו העז הכותב גם לתבוע בו מעמד משפיע בתרבות הישראלית לתרבות העדה שהתחסלה עקב הקמתה של המדינה (ראה דיון על היצירה האתנית בספרי "מגמות בסיפורת הישראלית", 1995). אך אחרי הקריסה של הנורמה הצברית במלחמת יום-כיפור התבטל האיסור על יצירה מסוג זה, וסופרים יוצאי כל הקהילות היהודיות במדינות-ערב השונות החלו לתאר את הווי החיים של היהודים בארץ המוצא שלהם וגם העזו לדרוש מעמד משפיע לתרבות השבטית של קהילתם בתרבות הישראלית. היצירות האתניות היותר ידועות הן: "מישל עזרא ספרא ובניו" (1978) לאמנון שמוש על יהדות סוריה, "מפריח היונים" (1992) לאלי עמיר ו"ויקטוריה" (1993) לסמי מיכאל על יהדות עירק, "קיץ אלכסנדרוני" (1978) ו"בלאנש" (1986) ליצחק גורמזאנו-גורן ו"זה עם הפנים אלינו" (1995) לרונית מטלון על יהדות מצרים ו"סמטת השקדיות בעומריג'אן" (1995) לדורית רביניאן על יהדות פרס.
השינויים התימאטיים
4. נטישה שיטתית של נושאי "המצב הישראלי" למען נושאי "המצב האנושי". נטישה זו הניבה ספרות שאופייה הבסיסי הוא אסקפיסטי. נושאי "המצב האנושי" עוסקים במצבים הקיומיים של הפרט (כגון : אהבות, בדידות, מחלות, יצרים, זיקנה והפחד מהמוות). נושאים אלה הם, כמובן, נושאי הנצח של הספרות ואין ספק בלגיטימיות שלהם, אך כאשר הספרות מסבה את עצמה בפתאומיות וכמעט בשלמותה מהשאלות הקיומיות של העם ושל המדינה ומפנה עורף לחזון הלאומי, אי-אפשר שלא לראות בכך העדפה של הנושאים המינוריים על הנושאים המאז'וריים, שבמצבה של מדינת-ישראל ניתן היה לצפות שהספרות תעסוק גם בהם. באמצעות ההעדפה של נושאי "המצב האנושי" על נושאי "המצב הישראלי" ביטאו הסופרים את תגובתם על מלחמת יום-כיפור, תגובה שביטאה הסתייגות מהמשך הנפת הדגלים החזוניים וגם לוותה בהצעה לקפלם. 5. השגשוג של הרומאן הטריוויאלי. זהו רומאן שעלילתו משתדלת לספק את ציפיותיו של הקורא על-ידי הנמכת התובענות ממנו בכל היבט של אמנות הספרות: תוכן, מחשבה, דרכי-כתיבה ורמת השפה (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי "מגמות בסיפורת הישראלית", 1995). אחרי מלחמת יום-כיפור הודחה ממעמדה הסיפורת הרצינית והאליטיסטית, ששיקפה שאפתנות אמנותית ורעיונית, על-ידי היצירה הממוסחרת, שמתאמצת להתאים את עצמה לטעמם הממוצע של קוראים רבים. נטישת נושאי "המצב הישראלי" למען נושאי "המצב האנושי" איפשרה את פריחת הסוג הנחות הזה של הסיפורת, סוג המסמן פנייה עוד יותר קיצונית של הספרות אל האסקפיזם. צר לומר זאת, אך רבות מהוצאות הספרים הגמישו את אמות-המידה שלהן וכללו גם רומאנים מסוג זה בסדרות הפרוזה שלהן. גם סופרים שהתאמצו בעבר לכתוב יצירות אליטיסטיות ובעלות ערך התפשרו מעט או הרבה עם סוג הכתיבה הירוד הזה. ועצוב מכל: שינוי לטובה שהיה אמור להיות ברכה לספרותנו, השתלבותן של הרבה נשים-כותבות בפרוזה הישראלית, הניב באושים אחרי שרבות מהן התמחו בפירסום של רומאנים טריוויאליים (ראה הדגמות בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית", 2001). לשורת שינויים לרעה זו ראוי לצרף גם את המהפך הז'ורנאליסטי שביצעו המוספים הספרותיים בעיתונות היומית וכתבי-העת הספרותיים. רובם מאפשרים סקירות קצרות על ספרים ונרתעים מהדפסת ביקורת מקיפה העוסקת בספר כחלק מספרות, ביקורת המשלבת אינטרפרטציה ושיפוט עם בירור מוסמך על מקומו ביצירתו של הסופר ובספרות של התקופה. 6. השיגשוג של הרומאן הפוליטי. סוגה ספרותית זו נחשבה במשך שנים כפחותת-ערך, משום שהיא מצטמצמת באקטואליה החולפת (ראה הסבר לסוג הרומאן הזה בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992). רק כאשר הסופרים פונים עורף בתקופה כלשהי לאידיאולוגיות ותובעים לקפל דגלים חזוניים, מצליחה הסוגה הזו לשגשג כפי ששיגשגה אחרי מלחמת יום-כיפור. הרומאן הפוליטי כופה על השיח הציבורי-ספרותי לזנוח את הנושאים האידיאולוגיים ולהתמקד במקומם בנושאים אקטואליים שקובעים את המתרחש בממשות בהווה. ואכן בלט בסיפורת שנכתבה כתגובה על מלחמת יום-כיפור העיסוק בנושאים המתבררים בפוליטיקה: בטיבם ובמניעיהם של המנהיגים, בעמדותיהם כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי, בסיבות לאי-השגתו של השלום, בזיהוי האשמים בכך, בניבוי אסונות הצפויים למדינה ועוד. על המיכשול המאיים על הז'אנר הפוליטי, סכנת ההידמות של הטקסט הספרותי לעמודו הראשון של העיתון היומי, התגברו רוב הכותבים על-ידי שימוש מאסיבי באלגוריה. סיפור-המעשה הפך ברומאנים אלה למשל, שהקורא יכול היה בקלות לפענח את הנמשל הפוליטי שלו. העלילה ייצגה את המחלוקות שבהן התמקד השיח הפוליטי בעת כתיבת היצירה באמצעות תאור המתחים שהתגלעו בחיי משפחות ואשר הפרידו בין אחים, אשה לבעלה, ובין אבות לבנים. הנודעות מבין היצירות הפוליטיות שהתפרסמו היו: חמשת הרומאנים שפירסם א.ב. יהושע בזה אחר זה מ"המאהב" (1977) ועד "מר מאני" (1990), שעליהם הוסיף כעבור עשור גם את הרומאן "הכלה המשחררת" (2001), ששת הרומאנים שפירסם עמוס עוז במקביל מ"מנוחה נכונה" (1982) ועד "פנתר במרתף" (1995), "תעתועון" (1989) ליצחק בן-נר, "ספר הדקדוק הפנימי" (1991) לדוד גרוסמן ו"עשו" (1991) למאיר שלו.
סיכום
התרבות - חזית שהופקרה המאפיין היותר מובהק של תרבות לאומית הוא ההמשכיות. דור יורש מדור קודם ומוריש לדור שלאחריו. אין להבין מהגדרה זו שההורשה היא העברה רוטינית וטכנית של נכס רוחני וקאנוני בהיקף קבוע. בתרבות לאומית חיה וחיונית קיימת התפתחות והרחבה. לכן, אין זהה הירושה שדור יורש לירושה שהוא מוריש. כמידת החיוניות הרוחנית של הדור כך יהיה גודל התוספת שלו לנכס שקיבל מקודמיו, בעת שיוריש אותו לבאים אחריו בשלשלת הדורות. הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בכל תחומי החיים של אומה מוטלת על המנהיגות של הדור. וכפי שההנהגות השונות (הצבאית, המדינית, הכלכלית, הדתית, החינוכית, השיפוטית, האקדמית וכדומה) שוקדות על מילוי חובות אלה, כל אחת על התחום שהיא מופקדת עליו, כך מוטלת גם על המנהיגות הרוחנית הדאגה להרחבת הירושה ולתקינות ההורשה בתחום התרבות. לדאבוננו, לא גילתה המנהיגות הרוחנית בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אחריות כזו להרחבה ולהורשה של התרבות הלאומית. חידוש הריבונות אמנם איפשר תנאים מקלים למנהיגות הרוחנית בדורנו למלא בהצלחה את אחריותה זו, אך בשל סיבות שונות היא נטתה לזנוח את החזית שעליה הופקדה והפקירה אותה בצורה בלתי-נסלחת. מתנגדיה של קביעה קשה זו יציבו מולה את העשייה הרבה שנעשית בכל התחומים של התרבות (הספרות, המוזיקה, המחול, התיאטרון, הציור, הפיסול, הקולנוע, המחקר והמדע), עשייה שמציירת את המדינה כאחד המרכזים היותר תוססים כיום בתרבות העולמית. היקף הפעילות התרבותית במדינת-ישראל אכן מאשר, שהתרבות במדינה היא ממש תעשייה גדולה, המעסיקה אלפי יוצרים, אלא שהתעשייה הזו תורמת יותר לתרבות העולמית ופחות לתרבות הלאומית. שכיחותם של ערכי לאום בתעשייה הגדולה הזו היא מוגבלת מדי וזניחה מאוד, והמעט שהוא מקורי ומגלה זיקה של המשכיות לתרבות הלאומית נידחה ואינו מוערך מספיק. יתר על כן: גם נכסי התרבות הלאומיים של הדורות הקודמים על הערכים היהודיים שגנוזים בהם מותקפים משלושה בעלי-עניין שהתאחדו למטרה משותפת: להשתלט על חיי התרבות בארץ ולהדיח מהתרבות הישראלית את שרידי הערכים הלאומיים שעוד נותרו בה, כדי שתצטייר כחברה שוות זכויות בתרבות הגלובאלית-אוניברסלית. שלושת בעלי העניין האלה הם: הסופרים הפוליטיים, ההיסטוריונים החדשים והשמאל הישראלי.
הסופרים הפוליטיים
כדי להסביר את הנזק שהסופרים הפוליטיים האלה גורמים להכרה הלאומית של הציבור היהודי במדינת-ישראל ובתפוצות, על-ידי הרעיונות שהם מטיפים להם בספריהם, נחוץ לסקור בקצרה כיצד פעל הסופר העברי בדורות הקודמים. בכל הדורות, הקדיש הסופר העברי תשומת-לב מיוחדת לגורל עמו ולפירוש חזונו כדי לחזק את רוח האמונה של דורו ביעודו הלאומי בנסיבות המשתנות של ההיסטוריה. גם בעבר הקרוב, בעידן המכונה "הספרות העברית החדשה", פסע הסופר העברי בעקבות המורשת הזו של הספרות העברית לדורותיה, ליווה את קורותיו של העם היהודי וביטא את חוויותיו כעם, שהיעוד והגורל מייחדים אותו במשפחת העמים. וכאשר התחילה התחייה הלאומית, תרם הסופר העברי תרומה ניכרת לפירוש האקטואלי של החזון הקדום והמקורי של האומה וקידם את לידתה של הציונות. סופרי שתי התקופות של העידן הציוני, תקופת התחייה ותקופת העליות, שיקפו את שלבי ההגשמה של החזון וגילפו את דמות השלמות של הדור - החלוץ, שקשר את גורלו האישי בגורלו של החזון הישן-חדש, כמופת למהססים ולמשתהים להצטרף אל מגשימיו בארץ-ישראל. הספרות שנכתבה בעידן הציוני עסקה בחולמים הראשונים, בחלוצי העליות השונות, בגיבורי המחתרות ובלוחמי מלחמת השיחרור, בעולים לארץ ובמניחי היסודות לכל מה שמפאר כיום את מדינת-ישראל במדע, בתעשייה, בחקלאות ובביטחון. אך בה-בעת חשפו סופרי התחייה וסופרי העליות גם את הלבטים ואת הקשיים, ובצד ההצלחות שיקפה יצירתם גם את הכישלונות ולא העלימה גם את הטרגדיות האישיות, שתנועתם הנמרצת של גלגלי ההיסטוריה גרמה ליחידים. לכן יהיה זה אווילי להציג את הסופרים הנפלאים הללו כסופרים תמימים או מגוייסים. טרם קמו לנו מתחרים להם, המשתווים להם בשיעור קומתם הספרותי וביושרם הרוחני. השירה הישראלית לא העמידה בחמישים שנותיה הראשונות ענקי שירה כמו ביאליק, טשרניחובסקי, דוד שמעוני, א"צ גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן ואלתרמן. וגם הסיפורת הישראלית, שהישגיה בשנות המדינה היו גדולים יותר מהישגיה של השירה, הצליחה אך בקושי להדביק את רמתם של ברנר, עגנון והזז. ויסולח לי על כל המשוררים, המספרים, המסאים והמחזאים הנלבבים האחרים מקרב סופרי התחייה והעליות, שעל שמותיהם פסחתי לשם הקיצור. מהדברים האלה לא משתמעת ציפייה שכל הכותבים הפועלים כיום בספרות הישראלית יפנו את כתיבתם לעסוק במהפכה היהודית-ציונית, שטרם הושלמה, וגם לא תביעה להוקיע כותבים שאין להם דבר בעל חשיבות לומר על מצבו ועל עתידו של הקולקטיב הלאומי שלנו. תמיד היו סופרים שהתרחקו מסיבובם של גלגלי ההיסטוריה, ואי-אפשר לבוא אל סופרים כאלה בתביעות לפעול בניגוד לנטיית-לבם האישית להתכנס בעולמם. הדברים מכוונים כלפי אלה שסיבוב הגלגלים של ההיסטוריה דווקא מעניין אותם, אלה שיצירתם מטפלת בתכיפות באקטואליה ואף נוקטת עמדה כלפי מצבו ועתידו של הקולקטיב הלאומי, אך בעיצומה של ההגשמה ושל המאמץ לבצר את הריבונות הם מרעילים ללא-הרף את נשמותינו בטענות, שהמהפכה היהודית-ציונית הזו, אשר מתאמצת לתקן את הגדולה והממושכת בעוולות שהיו בתולדות האנושות, היא בלתי-מוסרית מעיקרה, אלא אם כן היא תתגלגל דווקא בכיוון הפוך לתנועתה הנוכחית, בכיוון שיסייע דווקא למתנגדי המהפכה של עמם, לפלסטינים ולעולם המוסלמי הפאן-ערבי. סופרים אלה לא רק תוקעים מקלות בתנועת הגלגלים, כדי לעצור את כיוון מהלכם הטבעי, הנכון והצודק, אלא גם מסלפים במזיד את האמיתות הקשורות במהפכה הציונית, האמיתות על מקורותיה, על הסיבות שהולידוה, על המניעים המוסריים של הוגיה ועל מידת הצלחתה בהשוואה למהפכות אחרות שפעלו במקביל לה. סילוף האמת - תהיה תכליתו אשר תהיה - הוא מעשה פסול בתחומי הרוח והתרבות, גם אם הוא נעשה על-ידי סופרים מוכשרים ומכובדים. התפנית לרעה בספרות הישראלית החלה אחרי מלחמת ששת-הימים והואצה מאוד אחרי מלחמת יום-הכיפורים. הניצחון במלחמת ששת-הימים חידד את המחלוקת בנושא השטחים בין הימין הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי ("גוש אמונים") והשמאל הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי ("שלום עכשיו") בפוליטיקה ובחברה הישראלית, אך הדיו של הוויכוח באו לביטוי ביצירות הספרות רק בשנות השבעים, אחרי מלחמת יום-הכיפורים. אז גם התגבשה קבוצת הסופרים הפוליטיים כקבוצת לחץ לתמוך בעמדותיו של השמאל. היא העניקה לשמאל הילה של נאורות ומוסריות. הצלחתם של הסופרים הפוליטיים - ניתן כעת כבר לסכם - היא בכך שעלה בידם להחדיר את המונח "שלום" לשיח הציבורי ולהמתיק בו את מרירותן של שתי הגלולות, שהשמאל התקשה לשכנע את הציבור היהודי במדינת-ישראל לבלוע : את הנסיגה מחלקי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים ("השטחים") ואת נטישת רוב חלקיו של החזון הציוני שטרם הוגשמו, ובראשם השאיפה לכנס מחדש בארץ-ישראל את העם היהודי בשלמותו (שאיפה שמוסיפה לנימוק הרגשי-אמוני את הנימוק הפרגמטי, להמשיך ולדבוק בשטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת-הימים(. ואכן, מאז מלחמת ששת-הימים סטתה הספרות העברית ממסלולה המסורתי כספרות המעניקה השראה לקוראים להתמיד במהפכה היהודית ובהישגיה: חידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, כינון הריבונות היהודית בה וביסוס המדינה כמרכז לעם היהודי ולתרבותו. קשה לשבח ספרות כאשר היא משתמטת בשעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של העם ממילוי שליחותה למהפכה שהוא, העם, מחולל, ובוודאי שקשה לעשות זאת, אם במקום לחזק בעת כזאת את האמונה באפשרות להשלים את המהפכה בהצלחה, מתגייסים רוב סופריה היותר מפורסמים להשרות אווירה של נכאים וחולשה ולהפיץ הססנות-ספקנות במהפכה הציונית ועויינות-התנגדות כלפי פעולותיה. מסיבה זו ראוי להגדיר את הספרות שכתבו הסופרים הפוליטיים והאפיגונים שלהם כספרות דקדנטית. זו ספרות שהסתלקו ממנה הנשמה, החזון הציוני, והיא מציעה כתחליף לחזון השקפה פוליטית פוסט-ציונית ואנטי-ציונית בעליל.
ההיסטוריונים החדשים
מבין קפלי הגלימה האינטלקטואלית-אקדמית של קבוצה זו נשלף פגיון המאיים לא רק על הציונות כפרוגרמה לאומית, שעל ביצועה צריכים להוסיף ולשקוד עוד דורות רבים (כינוסו של העם היהודי כולו למדינה היהודית, מהמרכזיים בצווי הביצוע של פרוגרמה זו, הוא בלבד כבר מתמשך כמאה ועשרים שנה ויימשך עוד דורות אחדים), אלא גם על הציונות כמיכלול הגותי-לאומי הקובע עקרונות ציוניים לניהול המדינה כמדינתו של העם היהודי. הקבוצה מאמינה שעל-ידי הפרכת הנאראטיב הציוני או על-ידי החלשתו היא תשיג את מטרתה: הפיכת מדינת-ישראל למסגרת מדינית-אזרחית בעלת צביון חילוני-דמוקרטי, שאופייה יוכרע בעתיד בשיטות מיעוט ורוב, ובהווה - בצירופים קואליציוניים מקריים וזמניים. כל בר-דעת מבין את המטרה המוסווית כאן: לנתק את המדינה מהשראתה וממטרותיה של הציונות ולהפוך אותה למדינת-כל-אזרחיה. חוסר היושר האינטלקטואלי של חברי הקבוצה מתבטא בכך שאין הם חושפים את הכוונה שמסתתרת מאחורי ההכרזה על סיום תפקידה של הציונות: להפוך את המדינה למסגרת אזרחית של תושביה בלבד (ביטול חוק השבות הציוני) ולהעניק לה צביון חילוני-דמוקרטי מוחלט (ביטול הקביעה במגילת העצמאות שמדינת-ישראל היא מדינתו של העם היהודי). סכנתה של הגישה הפוסט-ציונית, של ההכרזה על הציונות כעל חזון שצריך לגנוז על מדף האידיאולוגיות שסיימו את תפקידן בהיסטוריה, היא מוחשית ביותר. בלי המשך העלייה ובלי שמירת זהותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל, לא ירחק היום ובמערכת בחירות דמוקרטית אכן תאבד לעם היהודי מדינתו, המדינה היחידה שבה הוא נהנה מחיי ריבונות מדינית ומתנאים הכרחיים להמשך פיתוחה של תרבותו המיוחדת והמקורית, וזו תיהפך לעוד מדינה במזרח-התיכון. וגם אם הקבוצה מעלימה את תוצאות הגחמה האינטלקטואלית שלה, ברור מה יהיה סופו של התסריט ההיסטורי שלה: בהיעדר ייחוד תרבותי-יהודי למדינה, יבלע אותה הרצף הערבי, שאורב לגילויי ויתור ביזנטיים-צלבניים כאלה בקרב היהודים שהיגרו לכאן בהשראתה של הציונות במהלך המאה העשרים. במגמות פוסט-ציוניות מסוכנות כאלה צריך ללחום על-ידי חיזוק החינוך הציוני במערכת החינוך הממלכתית, על-ידי תיגבור הפעולות היזומות למימוש חלקים של הפרוגרמה הציונית שעד כה לא הושקע די במימושם, ועל-ידי המשך טיפוח ההגות הלאומית המודרנית (שאותה בעצם התרגלנו לכנות במונח "ציונות"). הסכנה העיקרית האורבת לאידיאולוגיה ברמתה של הציונות היא היעצרות וקיפאון החשיבה היוצרת, כדי לעדכן אותה על-פי הנסיבות ההיסטוריות החדשות וכדי להתאים אותה לצרכים הנוכחיים של העם היהודי. אם המדינה מתקשה להגשים את הציונות ולפעול על-פי הנחיותיה, צריכים לרכז פעם נוספת את אצולת הרוח של העם היהודי, כדי שתתווה את המשך הדרך להגשמה המלאה של יעדיה. התרגלנו לצפות שאת המלאכה הזו תבצע המנהיגות הפוליטית בעזרת הכלים הממלכתיים שבידיה, אך אחרי שהמנהיגות האידיאולוגית פינתה את מקומה לסוג המנהיגים הקיים כעת בארץ וגם בעולם, אנו חייבים להפקיד על המשך ההגשמה של הציונות מנהיגות מקרב הוגי דעות ואנשי רוח, כפי שהיה בעבר, מנהיגות שמוכנה ומסוגלת לעסוק ביצירה אידיאולוגית.
השמאל הישראלי
שלוש זהויות צעירות ניסו בזו אחר זו בשנות קיומה של המדינה לרשת את הזהות היהודית ולהשלים את מגמת הניתוק הזו. שתי הראשונות כשלו, כי לא הצליחו להתחרות בעושר התרבותי שמציעה הזהות היהודית, והן: הזהות הכנענית (שהטיפה להקמת ישות לאומית חדשה, הישות העברית, במרחב השמי) והזהות הצברית (שהטיפה להתבדלות הילידית של בני הארץ מהיהודים הגלותיים בתפוצות). אך מגמותיהן של שתי הזהויות הכושלות נספגו בזהות צעירה השלישית - הזהות הישראלית, שאותה מציע כיום השמאל הישראלי. הצעת הזהות של השמאל מצליחה, לפי שעה, יותר מקודמותיה, משום שבניגוד לשתי ההצעות הקודמות שהיו רק מופשטות, מצטיירת הזהות הישראלית של השמאל כמעשית יותר, עקב קישורה למדינה כמסגרת השתייכות אזרחית. הצעת הזהות של השמאל מבטאת את התקווה להתגבשותה במהלך השנים של יישות לאומית חדשה, של עם ישראלי, בעזרת הזהות הישראלית המשותפת לכל אזרחיה של המדינה, יהיה מוצאם הלאומי-אתני אשר יהיה. הניסיון לקבוע זהות על יסוד הגדרה אזרחית, ההשתייכות למדינת ישראל, הוא מעשה ערמומי ביותר. כלפי חוץ הוא מבליט את המרכיבים החיוביים של הזהות הישראלית המוצעת : החיים במדינת ישראל, השפה העברית, החוויה הישראלית, אורח החיים הדמוקרטי והתרבות החילונית שנוצרה בשנותיה של המדינה. אך למעשה מאחורי כל מרכיב כזה מסתתרת שלילה של אחד ממרכיבי התרבות הלאומית: התכחשות להיסטוריה של העם היהודי וליצירות הרוח שנוצרו במשך הדורות, דחיקת רגליה של הדת היהודית מכל מעמד משפיע בחיים, וביטול שותפות הגורל בין יהודי מדינת-ישראל ליהודים הממשיכים, אם מכורח ואם מבחירה, להתגורר במדינות הפזורה. אין זה מקרה שהלוחמים למען הזהות הישראלית מייחלים לביטול חוק השבות, או לפחות לשינויו, באמצעים דמוקרטיים. ואין זה מקרה שהם נעזרים בדמוקרטיה כדי לקומם נגד המשך ההגדרה של המדינה כמדינת העם היהודי וכדי להציע הגדרה חדשה לה : מדינת-כל-אזרחיה, כי עיקר שאיפתם היא לבטל כל זיקה בין המדינה לעם היהודי בהיקפו העולמי. דבר אחד הוא להתבסס על הדמוקרטיה כדי לחתור לשוויון אזרחי לכל תושביה של המדינה ודבר שונה לחלוטין הוא להציע על בסיסה זהות משותפת לכל אזרחיה. הזהות הישראלית, כיוון שהיא חילונית ודמוקרטית ומשום שהיא מוצעת על בסיס ההשתייכות האזרחית למדינת-ישראל, סופה שתנתק רק את היהודים מכל זיקה ליהדותם. בקרב האזרחים הלא-יהודים של מדינת-ישראל, בני המיעוטים השונים, אין קיימת תנועה מקבילה לאמץ את הזהות האזרחית הזו כתחליף לזהותם הלאומית. הגדול מבין המיעוטים, המיעוט הערבי, מחזיק בפועל בשלוש הגדרות שונות. הוא מגדיר את עצמו כפלסטיני (הגדרה לאומית), כמוסלמי (הגדרה דתית) וכישראלי (הגדרה אזרחית). רק בקרב היהודים קיימת נטייה מסוכנת זו, לוותר על שתיים משלוש ההגדרות האלה. בהיותו חילוני ויתר השמאל זה מכבר על הגדרה הדתית. בהיותו דמוקרטי הוא מוותר בהכרח גם על ההגדרה הלאומית. ולכן נותרה לו רק ההגדרה האזרחית. בניגוד לכל היגיון מאמין השמאל, שעם הגדרה אזרחית בלבד (הזהות הישראלית) וכשהם כה מוחלשים מבחינה תרבותית, ניתן יהיה למנוע את ההתאיינות של היהודים במדינת-ישראל בעימות התרבותי עם אזרחיה הלא- יהודים של המדינה. ללא דבקות לפחות בעוד אחת משתי ההגדרות הנוספות, (אחרי שההגדרה הדתית נדחית על הסף על-ידי היהודי החילוני נותרה לו למעשה רק ההגדרה הלאומית) תהפוך הזהות הישראלית מלכודת מוות לחילונים ממוצא יהודי במדינת-ישראל כבר בעתיד הקרוב. ניסיון זה ללכד את ההגדרה הזהותית עם ההגדרה האזרחית הוא לפי שעה חסר סיכוי, כי אין הוא מקובל על רוב אזרחיה היהודים של המדינה וגם לא על כל אזרחיה הלא-יהודים. זהו שיגעון של מיעוט קטן בעם, שלמרבה הצער התרכז בחוגי האמנויות ושם בלבד הפך לרוב. במערך הפוליטי שהיה קיים עד לבחירות של 1996, ריכז בידיו מיעוט זה עוצמה שלטונית אדירה, אותה ניצל כדי לקדם את שאיפותיו הקיצוניות בצורה דורסנית. סובלנותו ונאורותו המוצהרות של מיעוט זה מוכחשות ללא-הרף על-ידי מעשיו, כאשר הוא ממוקם כרוב בעמדת השררה, הוא מפעיל עריצות בוטה נגד אלה שבאותה עת מצויים במיעוט. עריצות זו מתגלה באי-סובלנות לריבוי דעות ולדעות שונות, ובהפעלת שיטות של סתימת-פיות והצרת הדרך לבעלי השקפות מנוגדות להביע ולפרסם את דבריהם. נאורותם של אלה נחשפת כצביעות גמורה, למשל, כשאינם מתבטאים כלפי כוהני הדת של המיעוטים במדינה כפי שהם מתבטאים נגד רבני ישראל. השמאל ניצל כל הזדמנות שהתגלגלה לידיו כדי להתנכל לתרבות הלאומית. כל אימת שמשרד החינוך הופקד בידי אחת ממפלגות השמאל, בוצעו שינויים בתוכניות הלימודים במקצועות ההומניסטיים, שהרחיקו את הנוער, עתודת העם היהודי, מהתרבות הלאומית שלו. לפיכך צריך ללחום בהצעת הזהות הישראלית כתחליף לזהות היהודית, על-ידי מניעת הבורות בנכסי הרוח של התרבות הלאומית ועל-ידי הוקעת רדידותן של יצירות אמנות שלצורך פרובוקטיבי בלבד רומסות וכותשות את הערכים היותר חיוניים והיותר יקרים של התרבות היהודית. את המטרה הראשונה ניתן להשיג על-ידי חיבור תוכניות לימודים שפויות וקונסטרוקטיביות במקצועות ההומניסטיים בשביל מערכת החינוך, תוכניות שישימו קץ להיסוס ולריפיון של העוסקים בהקניית התרבות הלאומית לדור הצעיר שלנו. את המטרה השנייה יש להשיג על-ידי חידוש כוחה של הביקורת הערכית, קודם למתן סיוע ציבורי ליוצרים באמנויות השונות - ביקורת (ובאופן מודגש: לא צנזורה) שתבחן את איכותה של היצירה הנתמכת (בתיאטרון, בקולנוע ובשאר האמנויות הנתמכות) בכלים אובייקטיביים ועל-פי אמות-מידה תרבותיות. ואני חוזר ומבהיר: מדובר בביקורת בתחום התמיכה הכספית הציבורית, ולא בהגבלת הזכות לממן בכספים פרטיים פירסום גחמה אישית ולכנותה "תרבות".
אשמת הימין
© כל הזכויות שמורות ליחד (יוסף אורן) הוצאה לאור, את ספריו של יוסף אורן ניתן לרכוש ישירות מהוצאת "יחד", בפנייה לטלפון: 03 - 9656887 או ובבתי-המסחר המובחרים לספרים ברחבי הארץ. ספרות וריבונות - איך התמודדה ספרותנו עם אתגרי הריבונות - יוסף אורן
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|