| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
הבגידה הפתאומית מטלטלת את מיכאלה ומניעה אותה לסריקת-מערכות של חייה, ובמיוחד של החיים בזוג. היא בוחנת את השגרה ואת תחושת הביטחון הברוכה הנובעת ממנה, ומגלה איך על הקרקע הנוחה של הקרבה הזוגית נובטת בסתר כמיהה להתפעמות ממשהו חדש וזר. תוך כדי עבודתה כעורכת נחשפת הגיבורה לעלילת חייה של דמות נשית המקבילה לה בתחומים רבים. כמו באולם מראות, המכפיל ומשלש כל דמות ומאיר אותה מזוויות שונות, מתגוון הסיפור בדרך זו, מוסיף עומק וצבע, ונוגע גם במתח שבין המציאות לספרות. המספרת, שניחנה ביכולת התבוננות חודרת על חייה וסביבתה, מסירה את המחיצות בינה ובין הקורא, באופן שמאפשר הצצה אינטימית על דברים שקורים בדרך כלל בחדרי חדרים. שמש - קריץ מפלרטטת עם המציאות באופן שגורם לקורא לחשוב שהדברים המסופרים ברומן קרו באמת. הגיבורה שלה מספרת את קורותיה בגוף ראשון ומשתפת את הקורא במעלליה, לבטיה וסודותיה במין ריאליות, המוכרת לכל אישה ולכל גבר, החי לצד אישה. בתוך כך נפרשות לפני הקורא מערכות יחסים שבין בעל לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין אישה לחברותיה הכי טובות ובינה לבין עצמה. מן הסתם, חייה של מיכאלה לא שונים בהרבה מחייהן של נשים רבות. למעט אולי הצורך האובססיבי שלה לתעד את מעלליה, הרהוריה, מאווייה הכמוסים. תמי שמש - קריץ, נשואה ואם לשניים מתגוררת בתל אביב. שמש קריץ עצמה היא עיתונאית ב"את" ובמעריב . היא גדלה בקריית שמונה והתאקלמה בת"א, בה היא מתגוררת עד היום. מתוך הספר הפרק הראשון: [1] ירוק בעיניים ימים, ודאי אלה שפותחים סיפורים, משאירים בזיכרון לפחות משפט אחד, המסרב להיאסף אל ים השכחה: "עכשיו רואים שיש לך ירוק בעיניים," אמר, גופו על גופי, כל כך קרוב וכל כך זר. מוזר, דווקא בתאורה הלילית דימה לגלות את הירוק החבוי באישוני כבגד צבאי. ולי אין שום ירוק בעיניים. חומות כרגב אדמה. שנים של התבוננות במראה לא איתרו את מה שחשף יואב ברוב ארכיאולוגיותו. וזה לא היה הממצא היחיד. ביום הזה יצאה ממני אישה שלא חיבבתי. אישה, ככל בן אנוש, היא אוסף של כמה נשים שהתאגדו לאחת. בערוב ימי אולי אכיר את כל נשותי. בינתיים אתהלך כמלכת ההרמון, עד שאצליח לנער את תחושת האשמה הדביקה, כי מי בכלל רוצה להיות קדושה? פרות הן קדושות, וגם זה רק בהודו. מוטב שאודה: אני אשמה. אישה שאין בליבה אשמה לא ראויה להיקרא אישה! אז היום הזה היה הכול, מלבד קדוש. יום מזוין! למרות השימוש הנרחב שעשה סלינג'ר בהטיית המילה מזוין, אין בה שמץ ספרותיות, ואף על פי שאיני רוצה להצטייר כאישה זולה, שמדברת בשפת הרחוב, זו ההגדרה הטובה ביותר שמצאתי ליום הזה. מזוין, תרתי משמע. כמו הסיפור שאני עומדת לספר, שהוא, איך לומר, יומיומי. סיפור נדוש שאירע לנשים רבות לפני, ככל הנראה לפני שהומצאה המילה הכתובה. ולחשוב שהיום הזה החל כמו עוד יום של חול שדמה לאתמולו! אתמול, שלשום - בזאת תמה הספירה לאחור, כאילו קבעה העברית ששלושה ימים לאחור לא מצדיקים המצאת מילה מיוחדת. כל הימים דומים, וזה שקוראים ליום בשם המבדיל אותו מאחרים לא הופך אותו מיוחד, גם אם ממש בעיצומו החל לרדת גשם. חילופי העונות אף הם עניין שבשגרה, אם לא מתעקשים להשתמש בטבע כאביזר תפאורה, כדרכם של סופרים. אני שונאת תיאורי נוף. פעם ניסיתי לקרוא קובץ סיפורים של תומס מאן. הסיפור הפותח, 'איש וכלבו', גרם לי להרגיש כמוכת פרעושים. חשתי כאילו מאן בוחן את סבלנותי. הוא תיאר כל עץ, התעכב על מרקם הגזע, קוטרו, גילו, היחסים בין העץ למטפס, פירותיו, צבע עליו, בקיץ ובחורף. ואז נזכר שלא דיבר על אזור החורש במדרון המזרחי שגם לו מקסמים שאין לזלזל בהם. לא זילזלתי, רק תהיתי אם הסופר חושש שאם ישמיט פרט יחטוף הצלפות שוט, כפי שחטף כלבו כשלא תיפקד לשביעות רצונו. הכלב סירב לקפוץ מעל מקל, והסופר הרחום ויתר לו, כי הבין שאין לו בעיה לקפוץ מעל גדר גבוהה פי כמה, כל עוד מדובר במכשול אמיתי. הנחתי שמה שמותר לכלב של מאן מותר אף לי, ודילגתי על תיאורי הנוף המייגעים. והרי אני מפליגה בתיאור מייגע לא פחות. אין מנוס, עלי להתחיל. מתי, בעלי, התכונן לקחת את הילדים לגן. מבעד לחלון ראיתי את הגשם שהחל לרדת. הגשם היכה בעוצמה, לא כמתבקש מיורה מזרזף. הן לא ייתכן שיום אחד יתנהל העולם כאילו עדיין קיץ, ולמחרת יירד גשם זלעפות כמו בשיא החורף. אלא שהשמיים התנהגו בגחמנות, ממש כמוני. לא היה לי צל של מושג - לצל יש ניחוח של קיץ - מה עומד להתחולל. התנהגתי כאישה למופת, אם מסורה, המוטרדת מכך שאולי לא הלבישה את הילדים מספיק חם. הגשם תפס אותי לא ערוכה. בגדי החורף עוד היו במדפים הפחות נגישים בארונות, לא מצאתי את המעילים, והרפתקנותו של בעלי, שהחליט לעשות את הדרך לגני הילדים ברגל למען החוויה, הדאיגה אותי מעט. הייתי בטוחה שלמרות שציידתי אותם במטריות יגיעו הילדים לגן רטובים, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שיהיה להם לח וקר. מתי ניסה לומר לי לא אחת שאין שום קשר בין קור לבין הצטננות. בהגיונו הבריא טען שאין צורך להיכנס עם הילדים לעימותים מיותרים. "את יכולה להציע להם ללבוש מעיל, אבל בשביל מה לריב על זה? אם יהיה לילד קר פעם אחת, הוא ילמד ללבוש מעיל בפעם הבאה," אמר. משנתו החינוכית דגלה בלימוד מתוך ניסוי וטעייה, והוא הצליח ליישם זאת על הילדים, אבל לא על אשתו. משלא עלה בידו לשכנע אותי להפסיק להציק לילדים עם הדרישה האימהית המגוחכת ללבוש סוודר, הביא יום אחד ספר והצביע על שורות שסומנו בעט: "במחקרים רבים שבוצעו באנגליה נבדק הקשר בין תנאי חיים לבין הצטננות. בקרב הקהל הרחב נפוצות דעות שמזג אוויר קר, בגדים רטובים, רוח קרה, שיער רטוב ומשקאות קרים בעת שמזיעים הם מהגורמים הראשונים להצטננות. המחקרים הרבים לא מצאו סימוכין לאמונות אלו..." "אני נכנעת," הודעתי בחגיגיות, אך הוא התעקש שאקרא עד הסוף. המשכתי לקרוא על הניסויים שנערכו, ובכולם הובהר שהמחקרים לא הוכיחו קשר בין תנאי מגורים ורמות לבוש לבין האפשרות לחלות. לעומת זאת, במחקרים אחרים נמצא קשר בין רמת מתח נפשי גבוה לבין שכיחות מחלות בדרכי הנשימה. המסקנה, נכתב שם: רוגע נפשי עשוי להיות יעיל יותר ממעיל חם במניעת נזלת ושיעול. הספר עסק בהרפיה עצמית, והעניין שבעלי גילה בספר היה קשור למתחים שלו, שהיו לא פחות מטרידים מהלחצים שלי, אלא שבניגוד אלי הוא היה בטוח שהמתחים שלו נובעים מסיבות אובייקטיביות. זמן, למשל. לבעלי תמיד חסר זמן. וזה שנשים, בכללן אשתו, נוהגות לומר שאחרי שנולדו להן ילדים התברר להן שעם פחות זמן הן מספיקות יותר - זה רק בגלל שהן מסתמכות על תחושות סובייקטיביות. אילו טרחו להעמיד את תחושותיהן במבחן מדעי, היו מגלות שהן משוללות היגיון. זמן קצר לאחר שליווה את הילדים לבית־הספר חזר בעלי לקחת דבר מה ששכח, ודיווח: הכול הלך כשורה, הוא והילדים ספרו שבלולים בדרך, ושכמיית הגשם שהלבשתי לקטן, כי לא מצאתי את המעיל, גרמה לגננת להתפעל בפני כל הילדים. מתי תמיד ידע להפוך עניין תכליתי, כמו הליכה לגן, לחוויה. הילדים העריצו אותו וגם אני. ממש ליד הדלת, כשעמד לצאת למשרד שבו עבד כעורך דין, קמתי משולחן העבודה ונתתי לו נשיקה. "אתה ממהר?" שאלתי בטון מפתה. "כבר לא," אמר וסחב אותי לחדר השינה. בדרכו החרישית ידע לספק אותי. המגע שלו היה עדין ובוטח. הוא הכיר כל משעול, ומרגע שהתחלנו להתגפף, דבר לא היה יכול לעצור את בוא התענוג. אפילו לא צחוק פרוע כפי שצחקתי משום מה, כאילו סיפרו לי בדיחה טובה. משהו הצחיק אותי, לא זוכרת מה, רק שצחקתי לבדי. מתי הסתפק בחיוך תמה, מסרב להיגרר אחר צחוקי המתגלגל, אפילו שהיה מהסוג המידבק. "את יכולה להמשיך לצחוק, את יודעת שזה לא יפריע לי לגמור," אמר. "כן, כן, אני יודעת," התפקעתי. ידעתי שלמרות הצהרת האונות הנחושה, נתקשה להתלהט בעודי מצחקקת. סטנד אפ קומדי במיטה מרומם את הרוח, אבל לא את מה שצריך, והצחוק הבלתי-נשלט שלי היה בלתי הולם, כמעט כמו לצחוק בהלוויה. העניין החייתי הקרוי מין דורש מיקוד, ולמרות שריכוז היה ממני והלאה, הרגשתי טוב. עצם הידיעה שאני לא מקלקלת שום דבר עם הצחוק האידיוטי שלי איפשרה לי לבסוף לכבוש את הצחקנות לטובת השקט המתנשף, שאחריו בא תענוג מתוק. נפלאות דרכי האהבה. מתי ואני היינו בתקופה טובה. משהו בקשר שלנו התמקם. הלחץ שאפיין את השנים הראשונות להולדת הבנים, שכך. הבקרים זרמו והערבים התפנו, לאחר שהצלחנו להגיע לכך שהילדים יעצמו את עיניהם בסביבות שמונה וחצי ולא בעשר בלילה - שעה וחצי שהפרידו בינינו ובין חירותנו. חירות היא הזמן שבו נותרים הורים ללא השגחת הבוסים התובעניים, ילדיהם האהובים. חלוקת התפקידים נראתה לי הוגנת, בניגוד לעבר, כשכל אחד מאיתנו הרגיש שהוא כורע תחת העומס. וכמו אצל הרבה זוגות, הסקס הכי טוב היה לאחר ריב. אלא שעתה, משלא נמצאו סיבות לחולל עימותים, התמסרנו למעשה האהבה, נכונים להיות זה עבור זו ויברטורים חיים. סטיבן מופט, התסריטאי המבריק של 'זיווגים', סדרה בריטית שאהבתי, אמר פעם, שהסדרה רוויית ההורמונים היא לא על מתח מיני, כי אם על מותו האיטי של המתח המיני. לא מפתיע, בהתחשב בכך שהתסריט מבוסס על חייו עם אשתו, מפיקת הסדרה. ההתחלה היא תמיד מלאת זימה. בשנים הראשונות מתי ואני שכבנו מדי יום, לפעמים פעמיים ביום. הרעפנו זה על זו הורמונים בלי הכרה, החלפנו תנוחות, השתדלנו להיות יצירתיים, ערכנו וידואי גמירה. חלפו שנים, ומפעמיים בלילה עברנו לפעמיים בשבוע. אחרי שהילדים נולדו, הוכרענו על ידי העייפות והשגרה, אבל שמרנו על הגחלת. הכרנו זו את משעוליו של זה, עדיין כמהים למגע, רק שהרווח בין מגע למגע גדל. בלילות מסוימים הרגשנו שעלינו שוב על הסוס, גם אם לא דהר באותה עוצמה. בלילות אחרים התכסינו היטב בשמיכות פוך נפרדות וצפינו יחד בסרט וידיאו עד שהעיניים נעצמו מעצמן. כרטיס ה"חודשי חופשי", שמתי קיבל כנדוניה, הוחלף בסקס מוכר, או סתם בליטופי חיבה שלא הגיעו אל קו הגמר. ככה זה, ולא שואלים יותר מדי שאלות. אבל לעיתים התשובה מגיעה גם בלי שנשאלת שאלה. באחד מעיתוני סוף השבוע קראתי כתבה על משיכה מינית גנטית, המתגלה בקרב אחים ואחיות שהופרדו לאחר הלידה ונמסרו לאימוץ. בכתבה דובר על "אפקט וסטמארק", שנקרא כך על שמו של אנתרופולוג פיני. הוא טוען שבקרב אחים ואחיות שגדלים יחד נוצרת סלידה טבעית, שמאפשרת להם לא להימשך אחד לשני בבגרותם. היכרות יתר ושעמום צוינו כמרכיבים עיקריים בהיווצרותה של אותה סלידה. נזכרתי שבימים שעוד הייתי כלה נלהבת שמעתי אישה מתארת את הסיבה לגירושיה מאלוף נעוריה: היא אמרה שהיא ובעלה הכירו זה את זו כל כך טוב שהם נהיו כמו אח ואחות, ועם אח לא נכנסים למיטה. המשפט הנוקב נחרת בזיכרוני, ורק לימים הבנתי על מה היא דיברה. לא משום שהרגשתי שמתי הופך להיות לי כאח - מתי הוא מהטיפוסים המקפידים על מרחק ביטחון, בפרט מהאישה שלהם - אלא משום שזיהיתי את היסוד הזה שקיים בכל יחסי קרבה. כשמתי הלך לעבודה, מסופק ונרגש מ"גילוי העריות" עם אשתו, חזרתי לשולחן העבודה להמשיך בעיסוקי. אחר הצהריים לקחתי את הילדים מהגן, וכשחזרתי איתם הביתה, סירבו להרפות ממני. הם דיברו סטריאופונית, מבקשים כל אחד לעצמו את תשומת ליבי, מתנצחים, מציקים זה לזה, ובעיקר לי. כל אחד בתורו נמרח עלי, ולא בא על סיפוקו גם לאחר מנה גדושה של פינוק. "אתם לא עשויים מבשר ועצמות," רטנתי בחצי חיוך, "אתם עשויים מדבק! תנו לנשום, למה אתם לא משחקים קצת בצעצועים?" הגדול חייך, ידע שאני לא באמת מתכוונת, והמשיך לגעת בי כבצעצוע השייך לו. תמיד, כשהרגיש שסבלנותי פוקעת, המשיך ביתר שאת, והפעם החליט לשחק לי בשערות: "תפסיק, איתמר, אתה יודע שזה מעצבן אותי," אמרתי. איליי חיפש ספר בין הספרים שנשענו על הקיר מסודרים כחיילים, וכדי למנוע ממנו לבלגן הכול נחלצתי לעזרה. "איזה סיפור אתה מחפש?" שאלתי. "את 'החיפושית העצבנית'," אמר. עברתי על הערימה, מתחרה בעצבנותה של החיפושית, עד שמצאתי את הספר המבוקש, אבל אז הבחנתי בטלפון שעמד ליד הספרים, וראיתי שבמשיבון מחכה הודעה. "תקריאי!" פקד איליי והושיט את הספר. "שנייה, אני רוצה לשמוע את ההודעה," אמרתי ולחצתי על הכפתור. "שלום, מדבר יואב. אני מקווה שאת זוכרת שקבענו להערב. נדמה לי שלא נתתי לך את הכתובת, תתקשרי," אמר והשאיר את מספר הטלפון. יואב היה פעם החבר של ליאת, חברתי הטובה. היא אמרה שנפרדה ממנו כי לא התחשק לה להיות אקמול. הקשר שלהם החל זמן קצר לאחר שיואב נפרד ממישהי שאהב. היא הרגישה כמו תרופה מטשטשת, וכדי להקדים מכה לתרופה, החליטה לעזוב אותו לפני שיפוג תוקפה. הם נפגשו כשליאת ערכה איתו ריאיון לעיתון שבו כתבה, ואחרי שהכתבה התפרסמה הוא התקשר לומר תודה והתחיל איתה, בעידודה. הקשר שלהם נמשך כמה שבועות, לא סיפור גדול, ופעם אפילו נסעתי איתם לאיזו מסיבה מחוץ לעיר, עם הטיפוס שהייתי איתו באותה תקופה. מאז הזדמן לי להיתקל ביואב בנסיבות שונות, ותמיד נעצרנו לפטפוט קצר, "מה עם ליאת, מה איתך?" לא יותר. מעולם לא ראיתי בו אובייקט מיני, אולי משום שהיה צעיר, וגם הוא - עד כמה שחושי איבחנו - לא עשה סימן. לפי החישוב שלי, הוא היה צריך להיות צעיר ממני בשש שנים. ליאת היתה צעירה ממני בשלוש שנים, ויואב צעיר ממנה בשלוש. ניתן לומר שעד שפגשתי בו שוב, כשכבר הייתי נשואה, לא היה ביני ובן האקס של החברה שלי שום דבר שמצריך התעכבות. כשהתחלתי לעבוד בהוצאת הספרים כעורכת, שלושה ימים בשבוע במערכת והשאר מהבית, נתקלתי בו בתכיפות ב'מלכוד' שנמצא בקרבת בית־ההוצאה. 'מלכוד' היה אחד מבתי־הקפה היותר חביבים בתל אביב. מיקומו הפינתי, עם תצפית נוחה לרחוב, הפכו אותו למקום אסטרטגי שהשהייה בו מאפשרת ליושביו להרגיש חלק מאיזו בוהמה, ועם זאת להיטמע בנוף הסואן של הרחוב, שם התרוצצו אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם להתבטל. הוא החזיק מעמד יותר מרוב בתי־הקפה שנפתחים ונסגרים חדשות לבקרים, ומסיבה זו רכש לעצמו מספר לא מבוטל של לקוחות קבועים, חלקם ברנז'אים שהִשרו על המקום אווירה ביתית. הלקוחות הקבועים רשמו שם כמו במכולת, ויואב, שגר באזור, נמנה עימם. את הקפה של הבוקר, שהתחיל אצלו בצהריים, נהג לשתות שם כשלא היו לו צילומים או חזרות. הקריירה שלו כשחקן היתה בדיוק על התפר. כבר פרץ את מחסום האלמוניות, אבל עדיין לא עשה משהו שהקפיץ אותו לליגת הכוכבים, ונאלץ להתפרנס גם מדיבובים לפרסומות או לסרטים מצוירים. הוא שיחק בכמה סרטים, הופיע בהצגות, אבל לא השתייך לתיאטרון מסוים. בהתחלה דיברנו על ליאת, ועל זה שהיא התחתנה ויש לה ילד, אבל די מהר מוצה הנושא, וכשהייתי פוגשת בו, נדמה שהעובדה שאנחנו מכירים דרך ליאת נשכחה. יואב, מכל מקום, לא הזכיר אותה, אבל תהיתי אם העובדה שהיא זו שיזמה את הפרידה ביניהם לא השאירה אצלו טעם של עוד. הפגישות האקראיות בבית־הקפה אופיינו בשיחות סרק, עד שבשלב מסוים עברו לפסים מעט יותר אישיים. המפנה, אם לשים את האצבע על אירוע מסוים, חל אחרי שיואב קרא סיפור שלי שהתפרסם באחד העיתונים. הוא טען שהיה בו משהו מרענן דווקא בגלל היותו נעדר תחכום, הדגיש שזו מחמאה, והתנצל על שלא קרא את ספר הסיפורים הקצרים שפירסמתי. אחר כך הפגין בקיאות: "תגידי, הגיבורה שלך הזאת באמת חיפשה אהבה, או שהיא חיפשה את הסידור הזה של בעל ואישה?" "היא חיפשה אהבה מסודרת," עניתי. יואב חייך, "אהבה מסודרת, מממ... נשמע טוב, איך לא חשבתי על זה." המשכנו לדבר ואז התוודה: "גם אני כותב." "נו, וניסית לפרסם?" התעניינתי. "לא ממש. הבאתי פעם משהו להוצאת ספרים, הפגישו אותי עם עורכת, אבל זו היתה חוויה טראומטית. היא פשוט כתבה את הסיפורים מחדש והרגשתי שזה כבר לא הסיפורים שלי. "וזהו, התייאשת? אנשים שולחים כתבי יד לעשרות הוצאות ספרים עד שיוצא מזה משהו," דירבנתי אותו, בלי לדעת אם החומר שווה משהו. "כן, אני יודע, אני פשוט לא בטוח שאני מסוגל לעבור שוב את הדבר הזה שנקרא עריכה," אמר. "תשמע, כל כתב יד זקוק לעריכה. צריך עין נוספת, ולו רק כדי לוודא שמה שהתכוונת זה מה שהקורא מבין. יכול להיות שנפלת על עורכת דעתנית," הגנתי על משלח ידי. היטב זכרתי איך כל מיני כותבים נלחמו על כל שורה, כאילו עקרתי להם שן בינה. מאוהבים בהגיגיהם עד כדי עיוורון, לא מעלים על דעתם שמשפט זה או אחר סר טעם, מתחכם או סתם לא מובן. "לפעמים עריכה מעלה בכמה דרגות את איכות הכתיבה," המשכתי, "הנה, ידיד שלי כתב משהו ושלח להוצאת ספרים, ושם ערכו לו את זה. העורכת עבדה על כתב היד בלעדיו - שיטה שאני לא מחבבת. בכל אופן, מה שרציתי לספר הוא שיום אחד נתנו לידיד שלי לראות את כתב היד ערוך, והוא אמר שבקושי זיהה את מה שכתב. שאלתי אם הוא יהיה מוכן להיות חתום על זה והוא אמר: 'מה זאת אומרת, אני לא מוכן להיות חתום על הטקסט המקורי'." "זה אמיתי?" פרץ יואב בצחוק, "לא, כי זה נשמע כמו בדיחה עם פאנץ' ליין מתוזמן." "אמיתי, אמיתי. יכול להיות אפילו שאתה מכיר את הבחור, זה עם המשקפיים שאני לפעמים יושבת איתו פה," הסגרתי את ידידי. "גם אני יכול להיות ידיד שלך?" התגרה יואב. "זה לא עובד ככה. אני אישה נשואה, הידידים שלי הם או הומוסקסואלים או כאלה שהכרתי לפני שהתחתנתי," שיקרתי. האמת שפרט לבחור הממושקף, שהיה במקרה הומו, לא היו לי ידידים. ידידי העבר נטשו אותי מהרגע שהתחתנתי, וידידים חדשים לא נראו באופק. האשמה, שיערתי, מוטלת עלי. באופן מוזר לא הצלחתי לשמור על קשר עם גבר בלי שיבצבץ ברקע מתח מיני. להבנתי, אם איני יכולה לספק את הסחורה, אין טעם לגרור את הקשר. אפשר שמנגנון הנטרול שלי לוקה בחסר, ומכל מקום, מאז נישואי הסתכמו קשרי החברתיים בקומץ חברות, איתן היו לי מתחים מסוג אחר. המתח המיני ביני ובין יואב לא חרג מהמתח שהורגלתי אליו מאז נישואי: ניתן היה להתעלם ממנו, או להדגישו, בהתאם לנסיבות, ואלה השתנו כשיואב הציע שאקפוץ אליו באחד הימים להציץ בדברים שכתב; כמה סיפורים, מחזה אחד, יש לו המון ניירות, אולי משהו יתפוס אותי. את ליאת הפסקתי לעדכן בנושא המפגשים האקראיים עם יואב. ידעתי שלא תאהב את העניין, אם כי היה ברור שהוא כבר לא מזיז לה. "אולי ביום ראשון," אמרתי בלי לחשוב. "וואלה?" קרא מופתע. "יכול להיות שאצליח להתארגן על ראשון בלילה, אבל נדבר שוב. אני צריכה לשאול את הבעל שלי אם אין לו תוכניות." יואב רשם את מספר הטלפון שלי ואמר שיתקשר, אבל משום מה דימיתי לחשוב שה"נדבר שוב" משאיר פתח מילוט, ושאולי בכל זאת כדאי לנתב את המפגש לבית־הקפה. הקראתי לאיליי את 'החיפושית העצבנית'. איתמר ביקש לבחור סיפור נוסף, והרגשתי שהסיפורים מצליחים לחבר אותי לילדי, או שאולי זו היתה התרוממות הרוח מההודעה של יואב. "אולי היום נשבור שיא," הצעתי, "נקרא שלושה סיפורים." "כן!" צהל איליי בן השלוש שסיפורים היו הדבר הכי מרתק בעיניו, אחרי רכבות. "מה זה שיא?" שאל איתמר, שבניגוד לאחיו לא הסתפק בלהבין בערך, על פי ההקשר. "שיא זה כשאתה נגיד רץ הכי מהר, או נועל נעליים הכי מהר," הסברתי בחדווה אימהית. "ומה זה לשבור שיא?" חקר. "זה לעשות שיא יותר טוב מהשיא שקבע מישהו אחר, אבל אתה יכול גם לשבור את השיא של עצמך. נניח, אם אתמול עשית אמבטיה במהירות שיא, והיום תעשה את זה יותר מהר, תשבור את השיא של עצמך," השתמשתי בדוגמה המשרתת את האינטרסים שלי. שביעות הרצון מתפקודי האימהי המפרה הוציאה ממני את המיטב עד לסיומו של היום. בשעה תשע הילדים היו במיטות, ורק אז התפניתי להחזיר ליואב צלצול. "לא יצא לי לדבר עם בעלי, הוא צריך להגיע עוד מעט, אלא אם כן יש לו אימון שאני לא יודעת עליו. אבל נראה לי שהוא עוד מעט יבוא, ואז תוך חצי שעה אני יכולה להיות אצלך. איפה הדירה החדשה שלך?" יואב לא שאל על איזה אימון אני מדברת. אימוני הריצה של הבעל שלי היו הדבר האחרון שעניין אותו כשעמד לקבוע איתי פגישה מסודרת, בניגוד למפגשים האקראיים ב'מלכוד'. הוא מסר את הכתובת, וכשתידרך אותי כיצד להגיע, אמרתי שאני מכירה את הרחוב, כי גרתי בסביבה בימי הרווקות. צמד המילים "ימי הרווקות", שבעבר העלה בי הרהורים נוגים, נשמע לי לפתע מסעיר. הלכתי להתקלח, גילחתי את הרגליים, בחרתי תחתונים וחזייה מחמיאים. הידיעה שגם מתחת לבגדים אני נראית במיטבי נראתה לי נחוצה, כאישה שמביאה בחשבון את האפשרות שתיקלע לתאונת דרכים, ומוטרדת ממה שיגידו בחדר המיון על תחתוניה. כשמתי הגיע, הודעתי לו שאני הולכת ליואב. הוא שמע את השם, ידע שהיה חבר של ליאת, ושאני נתקלת בו מדי פעם בבית־הקפה מתחת למקום העבודה שלי. עוד קודם לכן סיפרתי לו שהוא מעוניין להראות לי חומרים שכתב, וכשבישרתי על צאתי אפילו לא שאל למה אני לא עושה את זה בבית־הקפה או בעבודה. בהכירו את הנפש הפועלת, הבין שהעניין ש"השחקן דמיקולו" - כך כינה אותו - מגלה בחוות דעתי מחניף לי, ונראה לו שזריקת עידוד קטנה לאגו הנשי של אשתו לא אמורה לאיים עליו. קנאה על כל תחלואיה היתה זרה לו, ומשלא נראתה סיבה אמיתית להתבוסס בה, ויתר על המחווה הרומנטית שבהפגנת רכושנות. הן לא ייתכן שאלך ככה, בגלוי, ללא כל הסוואה, להיפגש עם מישהו שיש לי כוונות לא כשרות לגביו. מה עוד שלפני צאתי השתהיתי כדי לספר למתי על החוכמות של הילדים, ועל פי הלהט הפטפטני שהפגנתי היה עשוי להיווצר הרושם שאני מכריחה את עצמי לצאת. אם אומר שבאותה מידה יכולתי להתרווח על המיטה ולראות עם מתי סרט טוב בווידיאו אשמע מגוחכת. עם זאת, לא היה הדבר רחוק מהאמת. ערב קודם צפינו ב'כלבי אשמורת' של טרנטינו. על פי טרנטינו, 'כמו בתולה' של מדונה הוא שיר על כּוּסית שהיא מכונת זיונים: בוקר, צהריים, ערב, שמוק שמוק שמוק. ויום אחד היא פוגשת את הדבר האמיתי, וכשהטיפוס הזה דופק אותה, הכאב מזכיר לה איך זה להיות בתולה. היו שם מיסטר בראון שטרנטינו גילם, מיסטר וייט, בלונדי, בלו, אורנג' ופינק, שקיטר על הצבע המתרומם שקיבל. מר ירוק לא היה. השד הירקרק שראה יואב בעיני קיבל תפקיד בסרט אחר, הסרט שלי. עשיתי כמה סיבובים לפני שהצלחתי למצוא חניה, והגעתי בסביבות עשר בלילה. יואב קיבל אותי כאילו היה זה הדבר הכי טבעי שאישה נשואה תבקר בביתו בשעה זו. הוא שאל מה אני רוצה לשתות, ואמר שבגלל שרק נכנס לדירה אין לו שום דבר מלבד קפה, תה ויין. בחרתי ביין, ואם אומר שבאותה מידה יכולתי לבחור בקפה, אשקר. רציתי להשתכר, להשתחרר, להרגיש כמו בדייט. דירת הרווק שלו כללה סלון שהוביל לחדר השינה בחלל נפרד, שלא הופרד בקיר. במקום קיר היתה מעין מסגרת מעוגלת שירדה מהתקרה לעמודים, ונתנה תחושה של כניסה להיכל. יכולתי לראות מהסלון את המיטה הזוגית ואת המרפסת הצמודה לחדר השינה. אני זוכרת שחשבתי שאראה ארגזים, אבל הדירה היתה מסודרת להפליא, המיטה הזוגית כוסתה בשמיכה, בגדים לא היו פזורים למרגלותיה. "נראה שאתה גר פה מתמיד, הכול כבר מסודר," התרשמתי. "אין לי הרבה דברים, ככה שלא היתה בעיה לסדר. הריהוט שייך לדירה." יואב מזג את היין האדום לתוך כוסות שתייה פשוטות מזכוכית, והתנצל שאין לו את אלה המיועדות ליין. השיחה זרמה והדבר העניק לי תחושה של קרבה מדומה. כמו בליינד דייט מוצלח, כשמדלגים על פרטים לא חשובים ועוברים לשיחה על החיים עצמם. הרגשתי את הקליק שכה מרבים לדבר עליו, שמפעים ומדרבן להוציא מתוכך את המיטב. מין אנרגיה שמלבה את השיחה, המכוונת להקסמה. סיפרתי לו על הילדים שלי, והוא אמר שפעמיים עמד לעשות ילדים עם חברות שהיו לו, ושטוב שזה לא קרה, כי הוא עדיין לא בשל. אמרתי שלא יעשה ילדים דקה לפני שהוא מרגיש מוכן, כי ילדים זו שמחה, אבל יש רגעים לא קלים. "קורה שמרוב תסכול אני אוחזת בזרועם כמו צבת וגוררת אותם למקלחת," התוודיתי ולא הבנתי למה אני מדברת על משהו שמציג אותי באור שלילי. סיפרתי שכשהייתי ילדה קיבלתי מכות, ושכשסיפרתי לאימא שלי שהכיתי את בני היא שאלה למה, אם אני יודעת שזה לא בסדר, אני פשוט לא מפסיקה - כאילו לא הייתי שם כשהיא היכתה אותי. יואב אמר שהוא יודע בדיוק על מה אני מדברת ושאח שלו היה מפוצץ אותו במכות עד כדי כך שייחל למותו: "יום אחד לקחתי סכין וצעדתי לכיוון המיטה של אחי. אפילו חשבתי, איזה מהדברים שלו אירש בתור האח הקטן. לפני כמה זמן, בארוחת ערב משפחתית, אמרתי משהו על המכות שהוא היה מכניס לי והוא הגיב כמו אימא שלך 'מה, באמת? אני לא זוכר שהרבצתי לך'." ואז הוא סיפר על האהבה הראשונה שלו לנטלי, זו שבאחת הפרידות ממנה היה עם ליאת. שנים היה עם נטלי. התאהב בה בשנייה שראה אותה בבית־הספר למשחק. עד היום, אמר, היא נראית לו נורא יפָה, למרות שרוב האנשים לא מבינים על מה הוא מדבר. כשלעצמי חשבתי שנטלי הזאת שחקנית מוכשרת, ולא היתה לי דעה לגבי יופיה, אבל באותם רגעים נטיתי להזדהות עם אלה שלא הבינו על מה יואב מדבר. לאחרונה, סיפר, יצא לו לפגוש אותה אחרי נתק ארוך ופתאום יצאו דברים שלא ידע עליהם. התברר שהיא היתה עם מישהו בזמן שהם היו יחד. הוא אמר שנפגע, כאילו הם עדיין יחד, שעכשיו הוא יודע שהיא לא כזאת אלה מוכתרת כמו שהוא החזיק ממנה, ושאם היה נותן לעצמו להתאהב בה שוב, זה היה יותר מסוכן. חשבתי בלב שהוא אומר את זה כי המחשבה על התאהבות מחודשת באקסית המיתולוגית שלו חלפה במוחו, ומשהו גאה בי. מה לא הייתי נותנת כדי שמישהו ידבר עלי כך. כל אותם גברים שנגעתי בהם בקטלניות נשכחו כלא היו, או שמא לא השכלתי להבין שדיבורים מסוג זה אינם מגיעים לאוזניו של מי שעשוי להפיק מהם נחת. ממש כשם שנטלי לא מעלה על דעתה שהיא מעוררת את קנאתי ושחייה משיקים לרגע לחיי. הקנאה הטיפשית הבעירה בי זרדי חשק שנאספו למטרה אחת: התשוקה לחוש נחשקת. כמו מדורת ל"ג בעומר שכל תכליתה שעשוע. היה עשן והיתה גם אש, ואני הייתי תפוח-האדמה. בניסיון לחמוק מגזר הדין, ביקשתי לראות סיפור. יואב הגיש לי דפים כתובים בכתב-יד, כאילו לא שמע על מחשב. לא הבנתי מילה, כוסות היין ששתיתי בגמיעה עלו לי לראש, וכתב-היד היה בלתי קריא. אמרתי משהו על זה שהכתב שלו מזכיר לי כתב של מישהו שפעם התכתבתי איתו. אותיות כמו למד או צדיק סופית עלו במופגן למעלה, ואילו הנו"ן והתי"ו החליקו בנחישות מטה. זכרתי שזה אומר משהו, אבל לא זכרתי מה, ורק כמה ימים לאחר מכן שמעתי בתוכנית בוקר בטלוויזיה גרפולוג שהסביר שהטיה חדה של האותיות למעלה מסמלת את החלק האנליטי, ואילו הטיה חדה מטה - את החלק היצרי. לא שהייתי זקוקה לגרפולוג אחרי מה שאירע בהמשך. יואב הלך לשירותים, וכשחזר הלכתי גם אני. מנורת השירותים היתה מצוירת בכל מיני צבעים וצורות. הבחנתי במדבקה עם קריקטורה של איש מפוצץ לעצמו את הראש עם אקדח, שהודבקה על זכוכית החלון הקטן בדלת השירותים. המדבקה נועדה לקדם את ספרו של אחד הסופרים העבריים הנחשבים, וחשבתי שזה צירוף מקרים נאה, משום שגם אני הדבקתי אותה על אחד מקירות הבית, מתחת לשעון הגדול. "גם לי יש מדבקה כזאת בבית," דיווחתי. יואב אמר שאלה שאריות מהדיירת הקודמת, ושלדיירת ההיא היה גידול בראש. "איך אתה יודע, אתה מכיר אותה?" חקרתי. "לא, בעל הבית אמר לי. אין לי מושג למה הוא סיפר לי את זה, ושלא תחשבי שלא היססתי לפני שעברתי לגור פה. מה אני יודע, עם מזל נאחס עדיף לא להתעסק. אפילו חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שנכנס לדירה ואומר לעצמו שהוא לא מאמין בשטויות האלה, ואז הוא נכנס לראש של הדיירת הזאת, דרך הדברים שהיא השאירה, ועם הזמן הוא מתחיל להרגיש כאבי ראש הולכים ומתעצמים. הוא חושב שהוא סתם מדמיין, אבל בסוף מגלים אצלו גידול במוח, והוא מתאשפז בבית־חולים, פוגש שם את הדיירת הקודמת, הם מתאהבים, ואז היא מתה." "זה מדליק, תכתוב את זה, אתה מאוד פורה," התלהבתי כמעריצה שוטה. "פורה זה לא מישהו שיש לו רעיונות, אלא מי שמיישם אותם. רעיונות עולים לי פעם בדקה, אבל אני עצלן. לחשוב על הסיפור זו הנאה, ללכת לכתוב אותו - זה סתם עבודה קשה." אמרתי שכתיבת סיפורים היא לא עניין לעצלנים. יואב הסכים, ואמר שאני עושה לו חשק לכתוב. אילו היו לי מאה שקל על כל בנאדם שעשיתי לו חשק לכתוב, הייתי יכולה לקנות עוד כמה זוגות נעליים. הרבה לפני שעסקתי בעריכה גיליתי נוהג מגונה, לדרבן אנשים לכתוב. מספיק שמישהו סיפר משהו שהדליק אותי, וכבר ראיתי בעיני רוחי את 'החטא ועונשו'. בעיני, כל אדם הוא סופר, ומה שמבדיל סופר מאדם אחר זו העובדה שטרח להעביר את מחשבותיו למילים, מתוך אמונה שהדברים שמסתובבים לו בראש שווים את המאמץ. מצד שני, פגשתי יותר מדי אנשים שחושבים שאם רק יתיישבו לכתוב, ייצא להם רב-מכר. אולי הם צודקים, אבל הם לא יידעו זאת עד שיישבו מול הדף. סביר שיגלו שכתיבה, ככל עיסוק, דורשת אימון. כשנכנסתי לתפקיד העורכת הסתבר שיש מספיק אנשים שכותבים ללא עידודי. בכל יום הגיעו להוצאת הספרים כתבי יד רבים. השולחים היו עתידים לגלות שהמאמץ שהשקיעו לא יזכה ככל הנראה להכרה. מה שבטוח, אני לא מאמינה לאנשים שאומרים שהם כותבים לעצמם. אולי כי פעם חשבתי שאני כותבת לעצמי, עד שהתברר שאני רוצה להיות אנה פרנק, עם סוף אחר. "זה נכון," הודה, "להגיד שאני כותב לעצמי זו מריחה. אתה כאילו כותב לעצמך, אבל בעצם אתה רוצה שמישהו יקשיב לך. תגידי, את כותבת על אנשים שקרובים לך?" שאל. "בטח, על מי אני אכתוב, על אנשים שאני לא מכירה?" "ואם נגיד כתבת משהו שיכול לפגוע, לא מטריד אותך איך אנשים שקרובים לך יגיבו?" שאל ולא חיכה לתשובה, "לא יודע, כתבתי למשל סיפור על אבא שלי, ולא יכולתי להירגע מהמחשבה שהוא יקרא. ממש ראיתי אותו יושב ומסתכל עלי תוך כדי הכתיבה," אמר בעצב. סיפרתי ליואב שקראתי ריאיון עם סופר שכתב בערוב ימיו רומן אוטוביוגרפי. הוא אמר שפשוט נמאס לו לכתוב על הקרובים לו באופן שאפילו הם לא יזהו את עצמם. כמו לכתוב בכתב סתרים, ולקוות שלא יעלו על הצופן. ההצפנה מתייחסת לקוראים כאל האויב, בעוד שהכותב בעצם מחפש את קרבתם. כמה פעמים במהלך הערב עמדתי ללכת, אבל בכל פעם שדירבנתי את עצמי לנהוג כמתבקש, נותרתי נטועה. "אתה בטח שואל את עצמך למה אני נשארת," שמעתי את עצמי אומרת, כשהבקבוק התרוקן. "אני מפחד לשאול, כי אז תלכי," השיב. נבהלתי מעצמי ומייד התחלתי לדבר על דברים אחרים, אבל כעבור זמן חזר יואב, כהד: "אז למה את פה, לא ענית." "אני טובה בלשאול, אין לי תשובות," התחמקתי. "את בודדה, ומצאת מישהו שנראה לך יותר בודד?" העלה סברה. "לא, ממש לא, אני לא בודדה," נעלבתי. יואב התקרב אלי, ולפני שנגע בי שאל אם זה מה שאני רוצה. ההיענות שלי לא הותירה מקום לספק. התגלגלתי איתו על השטיח, ודי מהר נפרמו מעלי הבגדים. הסכר נפרץ. שום צו פנימי לא עצר אותי. אם היו סלעים במורד, החלקתי עליהם כמים. הגוף נפרד מהמוח, הלך שבי אחר המגע הזר, המתלהם. גופו של יואב הלם בי שוב ושוב, כמעט בזעם. חבטות הגוף נעמו לי. פיתיתי אותו, וחשתי שעלי לשאת בתוצאות עד יעבור זעם התשוקה. בניגוד ליואב, עמדה התשוקה שלי בפני עצמה, נכונה לא להגיע לידי מיצוי. די היה לי לראותו מתלהב, מבצע בי את זממי. הוא יהלום בי, ואני אסתפק בהתרגשות מעצם המשחק. יואב, כמו רוב הגברים, לא התכוון לפרוש עד שהמשחק יוכרע, ועוד איזו הכרעה! שאגה פראית שלא התחשבה במנוחת השכנים. אחרי שהרעים בשאגתו הקולנית, הביט בי ואמר: "את יפהפייה עכשיו," ויותר משהמילים החמיאו לי, הן ניחמו אותי. אין דינן של מחמאות הנאמרות לפני ההתמסרות כדינן של אלה הבאות אחריה, והייתי מאושרת שמצא בי יופי גם בשוך הסערה. נדמה לי שזה היה הרגע שבו ראה יואב את הירוק המסתורי בעיני. הוא אמר משהו על זה שהעיניים שלי אומרות כל מיני דברים שהוא לא מבין, וכעבור כמה רגעים המשיך להתחכך בי, נטען מחדש. הפעם כבר היה סבלני יותר, מספק לי את השהות הנחוצה להישרף בלהבה. הרגע שלי הגיע, מיצוי מתוק של המתח שנאגר מתחילת הערב. תהיתי אם בכלל הרגיש, ואם גם הוא סבור שזה יפה שאני מצליחה לגבור על מבוכת הזרות באופן כה מוחץ. העובדה שאני מרגישה מספיק נוח לתבוע לעצמי את מה שנראה טבעי לכל גבר למן המפגש הראשון גרמה לי לחוש סוג של בשלות נשית. מרוב בשלות נשית הפכתי גבר שבגברים: "אני חייבת לזוז," הבטתי בדאגה לעבר השעון רגעים ספורים לאחר שנהם שוב בקולניות. "אני מרגיש כמו בחורה," אמר בחיוך. "לא שמתי לב שכל כך מאוחר," התנצלתי. "אולי בכל זאת תישארי," הפציר. "לא בא בחשבון," אמרתי, ולפני שאספתי את בגדי החלטתי ללכת להתקלח. לא כדי להעלים ראיות, על זה אפילו לא חשבתי. אבל הייתי מרוצה מהטבעיות שבה תיפקדתי ומההתגברות על המבוכה. יואב הציע ללוות אותי למכונית, אבל אמרתי שאין צורך: "מה, יאנסו אותי?" שאלתי, כאילו שעוד פעם לא תזיז לי. בבוקר עם הבעל, בלילה עם אדם זר. קראתי באיזה ספר, שאם הזרעים של גבר אחד נתקלים בזרעים של גבר אחר הם מפרישים חומצה ממאירה, שתוקפת את קרום התא של זרעי האויב. מתוך מיליוני תאי הזרע, רק כמיליון מסוגלים להפרות ביצית. השאר הם חיילים במלחמה: תאי קטל ותאי חסם, שתפקידם לשבש את דרכם של זרעי האויב. מלחמת העולמות התחוללה אותה שעה בגופי. יואב ליווה אותי לדלת. לפני שיצאתי אמרתי שנראה לי שהדירה החדשה תביא לו מזל, "רק נכנסת וכבר היה לך סיפור עם אישה נשואה," נימקתי. © כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור הטנגו המטורף שלי - תמי שמש - קריץ
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|