| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
לואיג'י פירנדלו, חתן פרס נובל לספרות 1934, ידוע לנו יותר כמחזאי איטלקי מראשית המאה העשרים מאשר כסופר. אלא שפירנדלו בעצמו טען שהוא רואה את עצמו קודם כול כסופר ורק אחר כך כמחזאי. ואכן, פירנדלו כתב כמאתיים וחמישים נובלות (!), שהתפרסמו בכתבי עת שונים, ושאותן ערך, שיפץ ותיקן כל חייו, והחל משנת 1922 ועד יום מותו גם קיבץ אותן, בד בבד עם עבודתו בתיאטרון, באוסף בן חמישה-עשר כרכים ושמו "נובלות לשנה אחת". "אהבות ללא אהבה" הוא קובץ שיש בו רומן אחד ושבע נובלות שהמשותף לכולם הוא שהם עוסקים במקומה של האהבה בחיי נישואים. כל סיפור מגולל עלילה אחרת של חיי נישואים, או הכנה להם או עוסק במה שקורה לבני הזוג כשנישואיהם מתפרקים. פירנדלו, שמסוגל לאפיין דמות בכמה משפטים ספורים, הוא גאון של התבוננות בבני אדם, בתגובותיהם ובדרך התמודדותם עם המציאות סביבם, והוא מאפיין את דמויותיו מתוך אהבה וחמלה, הנובעות מהשקפותיו הפסימיות על הקיום האנושי. פירנדלו האמין שהחיים קשים ומסובכים כל כך, שכדי לשרוד אותם ולמצוא בהם איזשהו טעם, אנחנו חייבים לסגור את עינינו ולחיות בעיוורון, באשליה שהכול טוב יותר, בשקר עצמי, במציאות דמיונית טובה יותר שאנחנו ממציאים לעצמנו כדי להגן על עצמנו.
"מי שהבין את כללי המשחק, שוב לא מצליח לרמות את עצמו; אך מי ששוב לא מצליח לרמות את עצמו, שוב לא יכול למצוא לא טעם ולא הנאה בחייו. ככה זה."
וכך, גם הדמויות והזוגות שבסיפורים. פירנדלו מתבונן בהם ורואה איך הם משקרים לעצמם ואיך הם יוצרים לעצמם מציאות שנוחה להם, אבל הוא לעולם אינו לועג להם משום שהוא יודע שתמיד מגיע הרגע שבו בועת האשליות והשקר פוקעת והמציאות האכזרית טופחת על האדם. כל אדם. ולכל אלה - נוסף גם ההומור המיוחד של פירנדלו. באשליה כמו באשליה, כולם נהנים, צוחקים, מתעלמים מהקשיים, ומסתחררים בערפל השקרים העצמיים. במקור - "אהבות ללא אהבה" הוא שמו של ספר הפרוזה הראשון שאותו פירסם פירנדלו ב- 1894, ויש בו שלוש נובלות, שהראשונה בהן, "הגל", נכללת גם בקובץ שלפנינו. את הקובץ שלפנינו בחרה, קיבצה ותירגמה אורה אייל, שתירגמה בעבר לעברית גם מיצירותיהם של אלזה מורנטה וקרלו גינצבורג. "לפי התור" פורסם כרומן קצר ב-1902. שאר הנובלות שבקובץ לקוחות מאוסף הנובלות של פירנדלו - "נובלות לשנה אחת". מכיוון שהשם "אהבות ללא אהבה" מיטיב לתאר את הנובלות של פירנדלו העוסקות בזוגיות בכלל ואת אלה שנבחרו לקובץ שלפנינו בפרט, הוחלט באחוזת בית לקרוא לקובץ הנוכחי באותו השם.
לואיגי' פירנדלו: הערות ביוגרפיות
כשמלאו לפירנדלו 14 שנים עברה המשפחה לפלרמו, ושם השלים את לימודיו התיכוניים, ואף נרשם ללימודים בפקולטה למדעי הרוח ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת פלרמו, אף שמשפחתו שבה באותם ימים לביתה בדרום. כעבור זמן חזר פירנדלו למחוז ילדותו ולחיק משפחתו כדי לעבוד במכרה הגופרית של אביו, אך לאחר כמה חודשים מאס בעבודת הפרך וב-1887 נרשם ללימודים בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה ברומא. בסוף 1889, עקב חילוקי דעות עם נשיא האוניברסיטה, עבר פירנדלו לגרמניה והשלים את לימודיו באוניברסיטה של בון. עבודת הדוקטור שלו עסקה בדיאלקט של ג'ירגנטי. ב-1892 שב פירנדלו לרומא. הוא החליט להקדיש את עצמו לכתיבה וחי מקצבה חודשית ששלח לו אביו. כעבור שנתיים נשא לאישה את אנטונייטה, בתו של שותף לעסקים של אביו, ולזוג נולדו שני בנים ובת. ב-1898 החל פירנדלו לעבוד כפרופסור לספרות איטלקית בסמינר למורות, ובמשרה זו החזיק 24 שנים. ב-1903 ירד אביו מנכסיו בעקבות הצפה במכרה שלו. לאחר שנודע הדבר לאנטונייטה, אשתו של פירנדלו, היא לקתה בהתמוטטות עצבים - שממנה לא התאוששה עד יום מותה - שהתבטאה בהתקפי קנאה חולנית לבעלה, בפרנויה ובניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים. פירנדלו התעקש לטפל באשתו בבית, ורק כעבור 16 שנים ניאות לאשפזה במוסד מתאים. ב-1915 החל פירנדלו בפעילות תיאטרלית ענפה שהִכתה גלים ועוררה ויכוחים באיטליה ומחוצה לה. ב-1922 התפטר ממשרתו בסמינר למורות כדי להתפנות לעבודתו בתיאטרון. ב-1924 נרשם למפלגה הפשיסטית, ובתמיכתה הקים וניהל את "התיאטרון הלאומי לאמנות" ברומא, שבו פיקח אישית על בימוי מחזותיו והעלאתם על הבמה. עשר שנים מאוחר יותר הוא מתח ביקורת על הפשיזם והתנגד לפלישת איטליה לאתיופיה. הקריירה הספרותית של פירנדלו החלה עוד לפני שיצא לגרמניה ב-1889, עם פרסום קובץ שירים פרי עטו. שני קבצים אחרים פורסמו בהמשך. בהשפעת הסופר הסיציליאני לואיג'י קפוונה כתב פירנדלו ב-1893 את יצירתו הראשונה בפרוזה, הרומן "המנודה", שלא ראה אור עד 1901. ב-1894 פורסם קובץ הנובלות הראשון שלו, "אהבות ללא אהבה". אף שעיקר פרסומו בא לו מן היצירות שכתב לתיאטרון, שחלקן הושתתו על הנובלות שלו, הוא החשיב את הדרמה לנחותה מהפרוזה. פירנדלו פירסם שבעה רומנים, ובהם "מתיא פסקל המנוח" (1904), "הזקנים והצעירים" (1913) ו"אחד, אף לא אחד ומאה אלף" (1926), וכתב יותר מארבעים מחזות, שהמפורסם בהם הוא "שש נפשות מחפשות מחבר" (1921). הוא כתב כ-250 נובלות, שרובן ראו אור בפעם הראשונה בכתבי עת. ב-1922 החל פירנדלו, בד בבד עם עבודתו בתיאטרון, לקבץ את הנובלות באוסף בשם "נובלות לשנה אחת", שראה אור ב-15 כרכים עד 1937, תוך שהוא מכניס בהן תיקונים ועורך אותן מחדש. ב-1943 קיבל את פרס נובל לספרות. לואיג'י פירנדלו נפטר ב-10 בדצמבר 1936 ברומא.
באדיבות הוצאת אחוזת בית
המנוח
על דעתה של לינה סָרוּלי, אלמנתו של טאדאי, אפילו לא עלתה המחשבה להסיר את התמונה שבסלון, תמונתו של בעל הבית. ואכן, למעשה הבית שבו גרה היה של קוזימו טאדאי; הוא, המהנדס, הוא שתיכנן אותו, והוא שריהט אותו אחר כך בהידור שכזה כדי להשאיר לה אותו לבסוף בירושה יחד עם כל נכסיו.
העלמה סרולי המשיכה, מבלי שחשה כלל באי-נוחות שתקפה את ארוסה, "אני לא רציתי להחליף שם, אבל המנוח אמר לי: 'לא יהיה טוב יותר אם במקום קרולינה אקרא לך
קארה לינה , לינה היקרה? כמעט אותו הדבר, אבל הרבה הרבה יותר.' אתה מסכים?"
"ובכן, קארה לינה, בסדר?" סיכמה בחיוך גברת סרולי. כעבור שלושה חודשים, כאשר יצאו הפיורנצים, הבעל והאישה, למסע הכלולות לעבר רומא ובדרכם לתחנת הרכבת ליוו אותם קרוביהם וידידיהם, אמרה לבעלה אוֹרטֶנזיָה מוֹטָה, ידידה קרובה של משפחת פיורנצו וגם חברה טובה של הגברת סרולי, והחוותה לעבר ברטולינו, "ילדון מסכן, נשא לו אישה? אני הייתי אומרת שהשיאו לו בעל!"
אך בכך, צריך להבהיר, לא התכוונה הגברת מוטה כלל וכלל לומר שלינה סרולי, לשעבר לינה טאדאי ועכשיו לינה פיורנצו, יש בה מן הגבר יותר מאשר מן האישה. לא, אדרבה, היא אפילו יותר מדי אישה, קארה לינה זו! אך בין שניהם, נו, הרי אין ספק שיש לה ניסיון חיים ותבונה הרבה יותר מאשר לו. הוא - עגלגל בלונדיני וּורדרד - דומה לתינוק מגודל, אבל לתינוק מגודל משונה: קירח, אבל הקרחת שלו נראית מלאכותית, כאילו הוא עצמו גילח את החלק העליון של הפדחת כדי להסיר מעליו את המראה הילדותי, וללא הצלחה מרובה, ברטולינו המסכן!
"אבל איזה מסכן? למה מסכן?" יילל ברוגז בקולו המאנפף האדון מוטה, בעלה הזקן של אורטנזיה הצעירה, אשר הגה את הזיווג הזה ולא רצה שידובר בו רעות. "ברטולינו אינו טיפש בכלל. כימאי מוערך ביותר..." כימאי מוערך ביותר, אילו רק החליט לשלוח לפרסום את מחקריו המעמיקים, החדשניים והמקוריים לעילא, שהחל בהם עוד בצעירותו, במדע הזה - התשוקה היחידה והבלעדית בחייו עד כה - הרי ללא ספק, מי יודע... בחיפושו הראשון אחר משרה, מי יודע לאיזו אוניברסיטה מהמעלה הראשונה היה מתקבל כמרצה. אכן מלומד, מלומד. וכעת, כבעל, הוא יהווה דוגמה. נכנס לחיי הנישואים טהור ועם לב בתולי. "אה, אם כך..." אישרה אשתו. באשר לבתוליות, נראה שהיתה מוכנה להסכים אפילו ליותר מכך. פני הדברים הם כאלה שהיא, לפני שסוכמו הנישואים עם הגברת סרולי, בכל פעם שהיתה בבית פיורנצו והיתה שומעת את בעלה מייעץ לדודו של ברטולינו שצריך "לזווג" את הבחור הזה, היתה פורצת בצחוק. אוהו, אילו צחוקים היא היתה משמיעה...
"לזווג אותו, כן גברתי, לזווג אותו!" היה בעלה עונה, ומפנה אליה את פניו בכעס. ואכן היא קראה, בשעה שהאדון מוטה היה עסוק כדרכו במשחק שחמט עם אדון אַנסֶלמוֹ, דודו של ברטולינו. היא קראה רומן צרפתי כלשהו באוזני גברת פיורנצו הזקנה, שהיתה משותקת ומרותקת לכורסתה זה שישה חודשים. הו, ממש עליזים היו הערבים האלה! ברטולינו מסוגר כמו נזיר מתבודד בחדר הכימיה שלו, הדודה הזקנה מעמידה פנים שהיא מקשיבה לקריאה אך כבר אינה מבינה שום דבר, ואלה, שני הזקנים האחרים, מרוכזים במשחק... צריך "לזווג" את ברטולינו כדי להכניס קצת עליזות לבית הזה. והנה, ילדון מסכן, באמת זיווגו אותו!
בינתיים חשבה אורטנזיה על בני הזוג במסעם, וצחקה כשדמיינה לעצמה את לינה פנים אל פנים מול הצעיר הקירח, חסר הניסיון, עם לבו הבתולי, כמו שאמר בעלה; לינה סרולי, שבילתה ארבע שנים בחברת המהנדס היקר ההוא טאדאי, שהיה בעל ניסיון עשיר, מלא חיים, לבבי ובעל יוזמה... אפילו יותר מדי!
לפני שהתנערה הרכבת ויצאה לדרך, אמר הדוד אנסלמו לאחייניתו החדשה, "לינה, אני מפקיד בידייך את ברטולינו... את תדריכי אותו!" המסע עם ברטולינו נמשך נצח: את הווילונות לא היה אפשר להוריד. מיד אחרי שעצרה הרכבת בתחנה ברומא, אמרה לינה לבעלה, "כעת אני מבקשת ממך שתיתן לי לנהל את העניינים. המזוודות החוצה!" ולסַבָּל שהגיע כדי לפתוח את דלת הקרון אמרה, "הנה, שלוש מזוודות, שתי תיבות כובעים, לא, שלוש תיבות כובעים, מתלה מעילים אחד, עוד מתלה מעילים, התיק הזה, התיק ההוא... מה יש עוד? שום דבר, זהו. למלון 'ויקטוריה'!" כשירדו מהרכבת אחרי שהוצא מטענם, היא זיהתה מיד את נהג כרכרת הנוסעים, וסימנה לו בידה. כשעלו, אמרה לבעלה, "אתה תראה: זה מלון צנוע אבל נוח מאוד, נקי, עם שירות טוב, מחירים נוחים, ונוסף על הכול - במרכז העיר!" המנוח - היא נזכרה בו מבלי שהתכוונה לכך - היה מרוצה ממנו מאוד. כעת אין ספק שגם ברטולינו יהיה מרוצה. הו, ילד טוב שכמותו! לא מוציא מפיו אפילו הגה. "אתה המום, הה?" אמרה לו, "גם עלי זה השפיע כך בפעם הראשונה... אבל עוד תראה: רומא תמצא חן בעיניך. תביט, תביט... כיכר המרחצאות... מרחצאות דיוֹקלֶטיָינוס... מריה הקדושה של המלאכים... ושם, תסובב את הראש, שם בקצה רואים את רחוב נציונאלֶה... מקסים, נכון? ותכף נעבור ליד..."
כשירדו בפתח המלון, הרגישה לינה כאילו היא נמצאת בבית. היא רצתה שמישהו יזהה אותה, כפי שהיא עצמה זיהתה כמעט את כולם: הנה, החדרן הזקן ההוא למשל, פּיפּוֹ, כן. אותו חדרן שהיה גם לפני שש שנים.
הכינו להם את חדר מספר 12, בקומה הראשונה: חדר יפה, רחב ידיים, עם פינת שינה מרוהטת היטב. אבל לינה אמרה לחדרן הזקן, "פיפו, מה עם חדר מספר 19 בקומה השנייה, תוכל לברר אם הוא פנוי?"
שעה קלה לאחר מכן בא החדרן ואמר שמספר 19 פנוי, והם יכולים לקבל אותו אם זה רצונם.
"כן! כן!" מיהרה לינה לענות בעליזות רבה ומחאה כפיים. ברטולינו פיורנצו הביט סביבו והיה מדוכדך במקצת. אחר התקרב לפינת השינה, הסיט את הווילון וראה את המיטה. זאת בוודאי אותה מיטה שאשתו ישנה בה בפעם הראשונה עם המהנדס טאדאי. וממרחקים, מתוך תמונה על קיר הסלון בביתה של אשתו, ראה אותו ברטולינו כשהוא מניף את כובעו בברכה. במשך כל מסע הכלולות הוא לא רק שכב באותה מיטה עצמה, אלא גם סעד, צהריים וערב, באותן מסעדות שהמנוח הביא אליהן את אשתו; הוא שוטט ברומא ועקב ככלבלב אחר צעדיו של המנוח, שהדריך את אשתו מתוך הזיכרון; הוא ביקר בעתיקות, במוזיאונים, בגלריות, בכנסיות ובגנים, וראה ובחן את כל מה שהמנוח הדריך את אשתו לראות ולבחון. הוא היה ביישן, ולא העז להראות באותם ימים ראשונים את ההשפלה והדכדוך שהחל לחוש כשהיה צריך כך לעקוב בכל עניין ודבר אחרי הניסיון, העצות, הטעמים והנטיות של אותו בעל ראשון. אך אשתו לא עשתה זאת בכוונה רעה. היא לא חשה בכך, היא לא היתה מסוגלת לחוש בכך. כשהיתה בת שמונה-עשרה, חסרת כל הבחנה וכל ידיעה על החיים, התמסרה כל כולה לגבר ההוא שהדריך, עיצב ועשה אותה לאישה: סיכומו של דבר, היא היתה יצירתו של קוזימו טאדאי. היא חבה לו הכול, הכול, והיא לא חשבה ולא הרגישה ולא דיברה ולא זזה אלא בדרך שלו. ואיך זה שבכל זאת נישאה בשנית? מכיוון שקוזימו טאדאי לימד אותה שבעת צרה הדמעות אינן עוזרות. מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות. אילו היתה מתה היא, הוא בוודאי היה נושא אישה בשנית. ובכן... ובכן, כעת חייב ברטולינו לעשות הכול בדרך שלה, כלומר, בדרך של קוזימו טאדאי, שהיה להם למדריך ולמורה: לא לחשוב על שום דבר, לא להתייסר משום דבר, לצחוק ולהשתעשע, מכיוון שזה הזמן לכך. היא לא עשתה זאת בכוונה רעה. כן, אבל לפחות, נו... נשיקה אחת, ליטוף אחד, כלומר משהו, שלא יהיה ממש בדרך של ההוא... האם שום דבר, שום דבר, שום דבר מיוחד הוא לא אמור לעורר את האישה הזאת להרגיש? שום דבר משלו שירחיק אותה, ולו במעט, משליטתו של אותו מת? ברטולינו פיורנצו השתדל והשתדל... אבל הביישנות מנעה אותו מלהמציא ליטופים חדשים. כלומר, הוא היה ממציא כאלה, בינו לבין עצמו, ואפילו נועזים ביותר, אבל אז, די היה שאשתו, שראתה אותו מאדים כולו, תשאל, "מה קרה לך?" ושלום, הכול כבה! הוא היה עושה פרצוף של אידיוט ועונה, "מה קרה לי?"
כשחזרו ממסע הכלולות עכרה את רוחם ידיעה עצובה ולא צפויה: האדון מוטה, שהגה את נישואיהם, מת בפתאומיות. גברת מוטה שמה לב, בשלושת החודשים של אירוסי ברטולינו, שהצעיר המסכן מוטרד מאוד מכך שארוסתו מדברת בנוכחותו בקלות שכזאת על בעלה הראשון. הוא היה מוטרד מכיוון שהתקשה ליישב את הסתירה שבין הזיכרון החי, הממושך והמתמיד של ההוא, שהיא שימרה בתוכה, לבין העובדה שהיא עומדת להינשא בשנית. הוא דיבר על כך בבית, עם הדוד, וזה השתדל להרגיע אותו ואמר שאדרבה, זה סימן לכנותה של הארוסה ושהוא אינו צריך להיעלב מכך, מפני שדווקא העובדה שהיא נישאת שוב מבטיחה שלזיכרון של אותו גבר אין עוד שורשים בלִבה אלא רק במוחה, ולכן היא יכולה לדבר עליו, אפילו בנוכחותו, ללא חשש. אבל הנימוקים האלה לא הרגיעו את ברטולינו. אורטנזיה ידעה זאת היטב. עכשיו היתה לה סיבה להאמין שהאי-נוחות שהצעיר חש בגלל מה שכונה ה"כנות" של אשתו גדלה בוודאי עוד יותר אחרי מסע הכלולות. כשבאו אליה בני הזוג לביקור תנחומים, השתדלה על כן להיראות, לא כל כך לעיניה של לינה כמו לעיניו של ברטולינו, כאילו היא ממאנת להינחם.
כאבה של האלמנה השאיר על ברטולינו פיורנצו רושם מלבב כל כך, עד שבפעם הראשונה העז לסתור את דברי אשתו, שלא רצתה להאמין בכאב הזה. הוא אמר בפנים לוהטות, "אבל גם את, תסלחי לי, הרי גם את בכית כשמת..." אבל ברטולינו לא רצה להאמין. ברטולינו חש בתוכו, אפילו ביתר חריפות אחרי השיחה הזאת, את הכעס, לא כל כך על אשתו כמו על טאדאי המנוח, מכיוון שהוא כבר הבין היטב שהדרך שבה היא חושבת והדרך שבה היא מרגישה אינן דרכיה שלה, אלא פרי משנתו של אותו איש, שהיה כפי הנראה ציניקן גדול. וכי אין רואים אותו כל יום מחייך ומברך את ברטולינו לשלום כשזה נכנס לסלון? הו, התמונה הזאת שם, הוא כבר אינו מסוגל עוד לסבול אותה! היא ממש רודפת אחריו! תמיד נמצאת מול עיניו. הוא נכנס אל הסטודיו? הנה דמותו של טאדאי צוחקת אליו ומברכת אותו לשלום, כאילו אומרת, "היכנס! היכנס, בבקשה! כאן גם היה חדר העבודה שלי, אתה יודע? עכשיו הפכת אותו למעבדה שלך? יופי! מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות!" הוא נכנס לחדר השינה? הנה דמותו של טאדאי הולכת בעקבותיו גם לשם. הוא צוחק ומברך אותו, "התכבד! התכבד, בבקשה! לילה טוב! אתה מרוצה מאשתי? נו, הדרכתי אותה היטב... מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות!"
הוא אינו מסוגל עוד לסבול את זה! כל הבית מלא באותו גבר, כמו גם אשתו. והוא, שהיה כל כך שלֵו בהתחלה, הפך כעת טרף לסערת נפש מתמשכת, שאותה אמנם ניסה להסוות. ברטולינו הרגיש מושפל ככל שלינה נהנתה ממעשי השטות הללו. אם יימשך הדבר, היא תרגיש בוודאי כאילו היא חיה שוב עם המנוח עצמו... ובכן... ובכן ברטולינו, כדי להרגיע את סערת רוחו שהתגברה מיום ליום, הגה תוכנית מרושעת. האמת היא שהוא לא ממש התכוון לבגוד באשתו, כפי שרצה לנקום באותו גבר שלקח לעצמו את כל כולה ועדיין מחזיק בה. הוא האמין שהרעיון המגונה הזה נולד בראשו מאליו, אבל האמת חייבת להיאמר לזכותו, שהדבר כמעט הוצע לו, הוגש לו והוחדר לתוכו על ידי זו שעוד בימי רווקותו ניסתה לשווא, לא פעם, בעזרת קסמיה, להזיזו מחדר הכימיה שבו בילה פרקי זמן מופרזים. בשביל אורטנזיה מוטה היה זה ניצחון. היא העמידה פנים שהיא מתאבלת עמוקות כדי להטעות את חברתה, אבל הניחה לברטולינו להבין שהיא, עוד לפני נישואיו ... נו, הרי זו היתה יד הגורל כמעט!
יד הגורל הזאת לא היתה ברורה כל כך לברטולינו, אבל מכיוון שהיה ילד טוב, הוא הרגיש מאוכזב, כמעט מרומה, בשל הקלוּת שבה הצליח לממש את כוונותיו. כשנשאר פתאום לבדו, שם בחדר השינה של אדון מוטה הזקן והטוב, הוא התחרט על המעשה המגונה שעשה. ברגע מסוים נתקלו עיניו במקרה בחפץ מנצנץ על השטיחון שליד המיטה, בצד של אורטנזיה. היה זה תליון תלוי על שרשרת ועשוי זהב, שכנראה החליק מצווארה. הוא הרים אותו כדי להחזירו לה, אבל בעודו מחכה, ללא כל כוונה, גרמו תנועות אצבעותיו העצבניות לפתיחת התליון. © כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור אהבות ללא אהבה - לואיג'י פירנדלו
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|