| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2007 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
פה הוא דג הבעת פנים כלשהי, שם הוא מכַיֵיס איזו מילה אקראית או תנועת גוף, ומהן הוא טווה חיים שלמים, מצייר במוחו סיפורים של החמצה וכמיהה. וככל שהלילה מתארך, מיטשטש ההבדל בין מה שאירע באמת לבין מה שיכול היה לקרות. האם גופו אכן בגד בו כשניסה לשכב עם רוחלה הביישנית? האם ריקי המלצרית תצלצל לסגנית מלכת המים? האם מכוון הפסנתרים הסתיר במרתפו את האחיינית של טרוצקי? והאם חתולים יודעים לקרוא שעון? חרוזי החיים והמוות מתרחש בליל קיץ אחד הזוי ודביק, בתל-אביב של תחילת שנות השמונים. הסופר חסר השם משוטט כמרגל בין אנשים בודדים, כמעט מובסים, ומוצא בכל אחד מהם פוטנציאל לסיפור אפשרי; לעתים סיפור אחד זולג למשנהו ומשתרג באחר, וגם המחבר עצמו לוקח חלק בעלילה - הן כדמות פעילה והן כמי שממציא אותה בזמן אמת. עמוס עוז מתאר באירוניה ובחמלה את הדמויות המתגלגלות להן בין חרוזי החיים והמוות ומגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב העוסק בשבחי ההתבוננות כתנאי למלאכת הכתיבה. חרוזי החיים והמוות מאת עמוס עוז, בהוצאת כתר, סדרה לספרות יפה בעריכת רונית-ויס ברקוביץ, עיצוב עטיפה: סטודיו שוקי דוכובני, 102 עמודים.
מתוך הספר
למה אתה מתאר כמעט רק את הצדדים השליליים. מה דעתך על סופרים אחרים, מי השפיע עליך ואת מי אתה לא סובל. ודרך אגב, איך אתה מגדיר את עצמך? מה תשובתך לכל אלה שמתקיפים אותך, איך אתה מרגיש עם זה? ומה ההתקפות עושות לך? האם אתה כותב בעט או במקלדת? ובערך כמה אתה מרוויח מכל ספר? האם אתה שואב את החומר לסיפורים שלך מהדמיון או ישר מהחיים? מה גרושתך חושבת על דמויות הנשים בספרים שלך? ולמה בעצם עזבת גם את אשתך הראשונה וגם את השנייה? האם יש לך שעות קבועות לכתיבה או שאתה כותב רק כשהמוזה פוקדת אותך? האם אתה סופר מגויס, ואם כן - לטובת מי? האם הסיפורים שלך אוטוביוגרפיים או בדויים? והעיקר, בתור אמן, איך זה שהחיים האישיים שלך הם דווקא לא מי יודע מה סוערים? אפשר להגיד, חיים אישיים די מרובעים אפילו? או שיש עוד כל מיני דברים שאנחנו בכלל לא יודעים עליך? ואיך זה שסופר, אמן, עובד כל החיים בתור רואה-חשבון? מה, זאת רק פרנסה אצלך? ותגיד, להיות רואה-חשבון זה לא הורג לך לגמרי את המוזה שלך? או שיש לך גם חיים אחרים, לא לפרסום? אולי אתה תסכים לתת לנו הערב לפחות כמה רמזים בַּכיוון? ואולי תגיד לנו בבקשה, בקצרה ובמילים שלך, מה בדיוק רצית לומר בספרך האחרון? * יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין. על כן יתיישב המחבר בבית-קפה קטן במרחק שלושה-ארבעה רחובות מבניין המרכז הקהילתי על שם שוניה שור, שבו יתקיים הערב הספרותי. חלל בית-הקפה נראה לו נמוך וכהה, מחניק, ולכן - די מתאים לו כעת. כאן יֵשב וינסה להתרכז במחשבה על השאלות האלה. (כל חייו הוא מגיע לכל מקום חצי שעה או ארבעים דקות לפני הזמן, ותמיד עליו למצוא לו מה לעשות עד שיבוא זמנו.) לשווא תנסה מלצרית עייפה, לבושה בחצאית קצרה ולה חזה גבוה, למחות למענו במטלית את טבלת שולחנו: משטח הפורמייקה יוסיף להיות קצת דביק גם לאחר הניגוב. אולי המטלית עצמה לא היתה נקייה? המחבר יבחן בינתיים את רגלי המלצרית, רגליים מלאות ויפות ורק קרסוליהן עבים קצת. אחר-כך יציץ אל פניה, פנים נעימים, מוּארים, גבותיה נוגעות זו בזו ושׂערה אסוף וקשור לה בגומייה אדומה. אל המחבר יגיע ריח זיעה וסבון, ריח אישה עייפה. מבעד לחצאית מסתמן קו תחתוניה. עיניו מתרתקות כעת אל המִתאר המרומז הזה: אי-סימטריה קלה לטובת ירך שמאל נראית לו מגרה מאוד. היא תבחין במבטו הממשש את רגליה, את ירכיה, את מותניה, ותתנשף בארשת של סלידה ותחנונים: די בחייכם, די כבר. * בנימוס יסלק אפוא המחבר את מבטיו, יזמין חביתה וסלט עם לחמנייה וכוס קפה, ישלוף מחפיסתו סיגריה וכבויה יחזיק אותה בין אצבעות שמאלו התומכות את לחיו: ארשת עתירת רוחניות, שהמלצרית לא מתרשמת ממנה מפני שכבר פנתה על עקבי נעליה השטוחות ונעלמה מאחורי המחיצה. בעודו ממתין לחביתה, מצייר לו המחבר את אהבתה הראשונה של המלצרית הזאת (הוא מחליט ששמה יהיה ריקי): כשהיתה רק בת שש-עשרה התאהבה בַּשוער המחליף של קבוצת בני יהודה, צ'ארלי, שפעם אחת, ביום גשם, הופיע במכונית הלאנצ'יה שלו לפני מכון היופי שעבדה בו וחטף אותה משם לבילוי שלושה ימים במלון באילת (דוד שלו היה שותף בבעלות על המלון הזה). באילת צ'ארלי גם קנה לה במתנה שמלת הופעות מדהימה, שמלה כמו של זמרת מיוון, שמלה עם נַצנַצֵי כסף והכול, אבל כעבור שבועיים עזב אותה ושוב נסע לבלות באותו מלון, והפעם עם סגנית מלכת המים. ואילו ריקי, במשך שמונה השנים וארבעת הגברים שעברו עליה מאז, לא חדלה לחלום שיום אחד הוא יחזור: היו לו קטעים כאלה, שכאילו היה נורא כועס עליה, מפחיד כזה, מסוכן, כאילו שתכף ישתולל, והיא היתה מה זה נבהלת, מוות, ואז פתאום, בבת אחת, הוא היה ככה מתבהר וסולח לה ושָׂמח ממנה כמו ילד, מחבק אותה, קורא לה גוגוג, מנשק בצוואר, מדגדג קצת בנשימה החמה שלו, מפשק לה עם קצה האף שלו ככה בשיא העדינות את השפתיים, זה היה עושה לה בגוף זחילוֹת חמימות כאלה כמו של דבש, ופתאום הוא היה מעיף אותה באוויר נורא חזק, מעיף כמו כרית, עד שצרחה אמא'לה, אבל תמיד הוא היה תופס אותה ממש ברגע האחרון ומחבק, שלא תיפול. בקצה הלשון שלו הוא אהב לדגדג לה ככה חלש לאט המון זמן מאחורי כל אוזן וגם בתוך כל אוזן וקצת גם על העורף במקום שרק מתחילות השערות הכי דקיקות, עד שהדבש היה מתחיל להיבחש לה. אף פעם צ'ארלי לא הרים עליה יד ואף פעם לא העליב. הוא היה הראשון שלימד אותה לרקוד צמוד ולימד אותה ללבוש בגד-ים מיקרו וגם לימד אותה לשכב ערומה בשמש על הבטן לעצום עיניים לדמיין כל מיני כחולים, והראשון שלימד אותה מה שעגילים מוארכים עם אבן ירוקה באמת עושים לַפנים ולצוואר שלה. אבל אחרי זה הכריחו אותו להחזיר את הלאנצ'יה וגם שָׂמו לו גבס על היד שנסדקה לו ושוב הוא נסע לאילת אבל עם בחורה אחרת, לוסי, שכמעט נבחרה מלכת המים, ולפני הנסיעה הוא אמר לה תראי גוגוג, אני באמת-באמת מצטער אבל תנסי בכל זאת להבין אותי, בעצם לוסי היתה לפנייך, בסך הכול אני ולוסי לא ממש נפרדנו רק קצת רבנו ואיכשהו יצא שהפסקנו לכמה זמן אבל עכשיו פשוט חזרנו וזהו, ולוסי אמרה למסור לך שהיא ממש לא כועסת עלייך, נוֹ הארד פילינגז, אַת עוד תראי גוגוג שאחרי כמה זמן אַת לאט-לאט תירגעי מהקטע שלנו ובטח תמצאי לך מישהו שיותר מתאים לך ממני, כי האמת, לך מגיע אחד שיותר בסדר ממני, לך באמת מגיע הכי טוב שיש. והכי חשוב זה שלי ולך גוגוג יישאר אחד מהשנייה רק טעם טוב בפה? * את שמלת הנצנוצים היוונית ריקי בסוף נתנה מתנה לאיזה בת-דודה שלה ואת הבגד-ים מיקרו דחפה בתוך מגירה מאחורי הכלֵי תפירה ואחר-כך שכחה אותו שם: גברים לא יכולים אחרת, זה הטבע שלהם, פשוט מאוד ככה הם בנויים גרוע וזהו, אבל בעצם לפי דעתה הנשים לא הרבה יותר טובות, ובגלל זה האהבה זה דבר שכמעט תמיד ככה או ככה נגמר רע. צ'ארלי, עכשיו הוא כבר מזמן לא בקבוצת בני יהודה. עכשיו כבר יש לו משפחה ושלושה ילדים ויש לו מפעל בחולון שמייצר דוּדי שמש ואומרים שאפילו מייצא דודי שמש בכמויות לַשטחים ולקפריסין. והלוסי ההיא? עם הרגליים הרזות שלה? מעניין מה קרה אִתה בסוף. גם אותה צ'ארלי ככה זרק אחרי השימוש? אם רק היתה לי הכתובת שלה, או מספר טלפון, ואם היה לי אומץ, הייתי מחפשת אותה. שנשתה ביחד קפה. שנדבר. אולי אפילו היינו נהיות שתינו חברות? משונה שממנו עכשיו כבר ממש בכלל לא אכפת לי ודווקא ממנה קצת כן. עליו אני כבר בכלל לא חושבת, אפילו לא בזלזול, ועליה לפעמים אני כן חושבת: כי אולי עכשיו היא גם כן נהייתה קצת כמוני? מה, גם לה הוא היה קורא במיטה גוגוג? היה צוחק ועושה לה בין השפתיים שלה ככה הלוך ושוב עם קצה האף שלו? לאט-לאט היה מגלה לה בעדינות ביחד אִתה ביחד עם היד שלה מה זה בכלל הגוף שלה? אם הייתי מצליחה למצוא אותה היינו אולי מדברות על זה והיינו נהיות שתינו לאט-לאט ידידות. בין בחורה וגבר ידידוּת זה דבר שממש לא בא בחשבון: אם יש ביניהם חשמל אז כבר לא יכולה להיות ביניהם ידידות. ואם אין ביניהם חשמל אז בכלל לא יכול להיות ביניהם כלום. אבל בין בנות, בייחוד בין שתי בנות שכבר חטפו מספיק סבל ואכזבות מבָּנים, ואולי הכי הרבה דווקא בין שתי בנות ששתיהן סבלו מאותו אחד - אולי דווקא היה מתאים לי לנסות למצוא פעם את הלוסי הזאת? * אל שולחן סמוך יושבים להם שני אדונים שאינם ממהרים, כבני חמישים שניהם. האדון העיקרי הוא עבה, תקיף וקירח לגמרי, דומה לעושה-דברם של נבלים בסרטי הקולנוע. האדון הקטן נראה משומש ואף מרופט, מנהגו רעשני, ארשת פניו נוטה להעניק הערצה או רחמנות לכל מי שזקוק לאחת מהן, ובלי חשבון. המחבר מדליק סיגריה ומניח שזהו מתווך זעיר או אולי סוכן-מפיץ של מייבשי שיער. לאדון הראשי קורא המחבר בלבו בשם מר ליאון, ואילו האיש המתרפס יוכל להיות שלמה חוגי. השניים משוחחים כנראה על ההצלחה באופן כללי.
עוזר הנבלים אומר:
האדון המשני אומר: אתה, מציין האדון העיקרי בקרירות ואף במיאוס קל, תמיד אתה תוקע דיבורים באוויר. מה באוויר. בעננים. אתה תסביר את עצמך הרבה יותר טוב אם בִּמקום זה תביא פה למשל איזה דוגמה מהחיים. טוב, אפשר, למה לא, קח למשל את חזאם מחברת ישראטקס, עובדיה חזאם, אתה זוכר אותו, זה שלפני שנתיים לקח חצי מיליון בלוטו, ואחרי זה התגרש, התפרפר, החליף דירה, השקיע, חילק לכל מי שבא הלוואות בלי ערבויות, נכנס אצלנו במפלגה וחתר להיבחר ראש הסניף, חי כמו מלך. מה מלך. כמו לורד. בסוף חטף סרטן בכבד והתאשפז באיכילוב במצב קריטי.
מר ליאון מעווה פניו ואומר כמשתעמם: * המחבר מותיר על צלחתו כמעט חצי חביתה. לוגם שתיים-שלוש לגימות מן הקפה ומוצא בו מין טעם-לוואי של בצל שרוף וחמאת טיגון חרוכה. הוא מציץ בשעונו. משלם לריקי, מודה לה בחיוך על העודף, שאותו הוא מסתיר למענה מתחת לתחתית של ספל הקפה. נזהר הפעם שלא לנעוץ בה עיניים ובכל זאת, בהתרחקה ממנו, הוא מחליק מבט פרידה מפורט במורד גבה וירכיה: קו התחתונים השמאלי, מבעד לארג חצאיתה, מסתמן גבוה קצת יותר מאשר הימני. קשה לו להתיק את עיניו. סוף-סוף הוא קם ממקומו ופונה לצאת וחוזר בו ויורד בשתי מדרגות אל בית-השימוש נטול החלונות: נורה שרופה, טיח קלוף וצחנת שתן ישן בחושך מזכירים לו כי בעצם אין הוא מוכן לַפגישה ומה ישיב על שאלות ציבור הקוראים. בעלותו מהשירותים הוא רואה שמר ליאון ושלמה חוגי קירבו את כיסאותיהם זה אל זה ועכשיו, כתף נוגעת בכתף, הם רכונים מעל איזה פנקס או דפדפת, האדון התקיף מתקדם לאטו, באגודל עבה, לאורך השורות, ובתוך כך הוא מדבר בהדגשה ובלחש, מניע ראשו לשלילה, מימין לשמאל, פעם אחר פעם, כמוריד דבר-מה מן הפרק אחת לתמיד, ובכל תוקף, לא בא בחשבון ולא יעלה על הדעת, בעוד שותפו הצייתן מהנהן בראשו שוב ושוב.
© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור חרוזי החיים והמוות - עמוס עוז
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|