| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2008 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
"הוא קרא לה רקדנית, היא קראה לו משורר, אפילו שכתב בעיקר סיפורים. אבא סיפר לי. בלילות קרים במיוחד הרתיח מים חמים ושפך אותם לקערה עמוקה, היה הולך לאט מהמטבח, בזהירות, עובר מסדרון ארוך עד שהגיע לחדר שלהם. הוא התיישב לידה עם הקערה, בעדינות, שהמים לא יגלשו מהדפנות וישרפו לו את הידיים. על ברכיו שם מטליות יבשות, טבל אותן עם מזלג, שלף והניח אותן רטובות וחמות על כפות רגליה והברכיים. בזמן שהחום נספג בה, אבא עבר עם האצבעות לאורך הוורידים הכחולים שלה. ונרגע. ...הוא החליף מטלית כשהחום עבר. אחרי שכפות רגליה היו משנות מצבען הלבן לוורוד חי ושבע, הוא היה מתכופף, מנשק אותן ומלטף, עד שהיתה נרדמת. הוא ידע, בזכות הרגליים שלה הוא כותב. אבא שלי אמר שבלי משמעת עצמית אי-אפשר לכתוב, שאין דבר כזה השראה, שהעניין הוא בעיקר טכניקה. אבל האמת שהוא כתב בעיקר מבושה, לכן גם אמר לא פעם: אשתי רוקדת ואני חולם." אשתי רוקדת ואני חולם מאת קובי בן שמחון בהוצאת זמורה ביתן, עורך: יגאל שוורץ, 221 עמודים. "תמונות הזכרון" המוצגות בספר מודפסות על צדו האחד של הדף למעט בדפים ספורים בהן הן גולשות אל גבו. החריגה מהמוסכמה של הדפסה צפופה משני צידי הדף והשמטה גורפת של מצייני מקום - למעט מספרי העמודים האי זוגיים עליהם מודפס הטקסט, וכמה זוגיים אליהם גולש הטקסט, משרתות היטב את הספר.
אשתי רוקדת ואני חולם | קובי בן שמחון
בימים האחרונים של אותו חורף ארוחות הבוקר הפכו לטקס של ממש. אכלנו הרבה זיתים, בכפות כסף שלפנו אותם מתוך צנצנות זכוכית. מרחנו גבינות מיוחדות שהתאמצנו למצוא על לחמים חמים ומתובלים. אבא חתך לעצמו טבעות לימון, חצה אותן לשתיים והניח על צלחת קטנה של קפה. כל בוקר הוא הציע לי פלחים שטפטפו לו על הידיים ועד המרפק ואני הייתי אומר לא. אני זוכר אותו ממהר לנשוך בשיניו את הלימון ומיד לפלוט אנחה. היו לו צמרמורות ונקודות על הידיים והוא חייך מזה למשך זמן. באותו היום הייתי חולה ואבא הסיר את משקפיו הכבדים, הניח אותם על השולחן ואמר שמי שיוצא מהבית בגשם כזה הוא משוגע. על המשקפיים טפטף הלימון. בבוקר ההוא הלחיים שלו היו אדומות מהחום שפרץ מהתנור, וככה, הכחול בעיניים שלו הפך עמוק כמו הים הפרוע שבחוץ. ברדיו היה שיר על דרכים, מטוסים ועל בוקר יום ראשון.
ריח של קפה וריח של גשם, וריח של זיתים ולימון, והעור שלו אחרי הגילוח.
*** בבית מספר שש הייתה אישה עם רגליים פשוקות בערב. תמיד כשקמה כמעט בכתה, ראיתי אותה עוצרת את הכול כשהציצה בצהריים. כשחזרתי מבית הספר חיפשתי את הפנים שלה בחלון, אני חושב שהיא הייתה האישה הכי יפה בעולם. היה לה משהו בעיניים שאמר יותר ממה שיש במילים, יותר ממה שהיה בכל הספרים של אבא. לי לא היה אכפת שהיא שם, אבל ברחוב דיברו עליה הרבה, אמרו שאולי כדאי אפילו לשרוף לה את הבית, העיקר שתלך, היא וכל הגברים שלה. אמרו עליה שיש לה ריח מיוחד בין הרגליים, שהיא כמו כלבה מיוחמת, מושכת אליה גברים עם זנב בין הרגליים. אמרו שהיא מביאה שם רע לשכונה, שאסור שהילדים יגדלו ליד אחת כזאת. אמרו גם שהיא עושה מיליונים על מיליונים, שיש לה בבית לובי עם ספות מעור כמו בבתי מלון חמישה כוכבים. נשים ישבו על ספסלים בשכונה, דחפו עגלות קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, עשו לאישה מבית מספר שש חישובים: כמה גברים מגיעים אליה בלילה, בערך, כמה היא מקבלת על פעם אחת, בערך, הכפילו בשלושים ימים בחודש, עם תוספות מיוחדות שהיא נותנת, היא בטח מקבלת ככה וככה. היא מסודרת, צחקו הנשים הנשואות כמו ילדות ולאחת מהן נזל קצת ריר מהפה מרוב שלא שמה לב לעצמה. אני רק עברתי ליד, חשבתי אולי שכל אחת מהן רוצה להיות לפעמים קצת זונה, שהן חולמות לפעמים לצאת מהבית המשעמם שלהן ומהרחוב הזה, לפתות את כל העולם בנעלי עקב ואודם. ללכת עד הסוף במבטים זולים.
*** היה לי בית אחד. מישהי אמרה לי פעם שזה נשמע לה התחלה של סיפור עצוב, זה לא נראה לה טוב להישאר כל החיים באותו מקום. אני זוכר שהצטערתי שהתחלנו את השיחה ההיא, המקרית. אותה אישה לא הרפתה ממני, צריך לחפש מקומות אחרים, חשבה מולי ולא הסתכלה אלי, צריך שינויים, היא אמרה ועשתה תנועות רחבות. היו לה טבעות כסף על האצבעות הדקות שביד ימין. היא עשתה הרבה שינויים בחיים שלה, היא חשבה אז שדברים כאלה היו חשובים לה, בסופו של דבר חזרות זה דבר גרוע מאוד לאנשים. לא ראיתי אותה עוד. באותו הזמן אמרתי לה בחוסר ברירה שזה מה שהיה לי והיא לגמה לאט מהקפה שלה, הניחה אותו בשתי ידיים על השולחן, ליטפה את דופנות הספל ולא אמרה יותר כלום. השתיקה שלה שבאה אחרי כל הדיבור הקצוב שלה חסמה אותי. לא התגוררתי בבתים אחרים, לא היו לי בתים זמניים, מעולם לא עברתי דירה ולא חיפשתי דירות להשכרה. לא קניתי סלון חדש ולא קניתי סלון יד שנייה, לא חיפשתי שולחן אוכל או שותפים, לא עטפתי כלים שבירים בעיתונים, לא קיפלתי חפצים לתוך ארגזים. לא חיפשתי מעולם תמונה יפה לקיר. אותם חדרים ואותם רהיטים היו לי. בית אחד. אחרי כל השנים אפשר ללכת בו בעיניים עצומות, כשיש הפסקות חשמל אני לא מדליק נר או פנס, אני הולך כאילו בחוץ צהריים ובפנים שמש. המרחק לא רק שהוא מוכר, הוא כבר זורם בתוך הדם.
*** היא קפצה פתאום לתוך הבריכה ונעלמה ושוב עלתה משם. זה היה בימים של הכיתות הנמוכות, קראו לה זיוה והיה לה עור ורוד כמו מסטיק ועיניים כחולות בגודל של שזיף. שערה שתת מים, היא נראתה בעיני כבת גלים, כנסיכה אמיתית ששולטת בעולם. היא הפכה יום רגיל ליום זוהר ואותי מדמות רקע למרכז שהכול מחכה רק לו. היינו מהלכים בשתיקה במרחבים קטנים שנראו אינסופיים. לפעמים אני נורא מתגעגע אליה, להביט בה נופלת ועולה אלי מתוך המים הכחולים. זיוה שלי מילאה אותי גאווה כשצעקה לי, בקיץ, אני צוללת ובאה אליך. וככה היא צללה אלי, עוד ועוד, ואני ישבתי לבן מדי בַּצֵל. ראיתי את הגוף שלה נע צמוד לקרקעית. כל האנשים בבריכה הסתכלו בי, חיכו יחד איתי בלי נשימה שהראש היפה שלה יפרוץ מתוך המים. וכשהוא פרץ, כולנו לקחנו נשימה גדולה.
***
בספסל העץ הארוך נחרזו הרבה תפילות שקטות וקללות ילדותיות אבל מטונפות. תמיד ריחמנו על הילדים שחיכו על הספסל שליד החדר של המנהל רוטנשטרייך. זיוה הייתה הבת היחידה של המנהל רוטנשטרייך, כולם הכירו אותה והיא ידעה שמסתכלים עליה.
גרנו מול הים. אבא שלה היה איש נמוך בעל קול נמוך עוד יותר, כזה שהגיע כמעט לרצפה, אבל זעוף. היו ילדים שהאמינו שיש לו זרמים בידיים, שהוא יכול לחשמל ובחצי מבט לשלוח צמרמורות בכל הגוף. ידענו שמורה אחת קיבלה בגלל הצעקות שלו התקף לב ושהבעל שלה תבע את בית הספר. כתבו על זה בעיתון, הקדישו לסיפור הזה כותרות גדולות וכתבים היו מחכים לנו כדי לשאול שאלות. רוטנשטרייך השתגע מזה עד הגג.
בכיתה א', אני זוכר, כבר אהבתי את זיוה, זו הייתה אהבה אמיתית,
*** אני חושב שכבר כשהייתי ילד הבנתי שאבא שלי חי חיים די מרושלים. בבית הוא ניסה לשמור על סדר, בחוץ הוא הסתגר בעצמו. סבתא שלי אמרה לי פעם שהעצבות שלו היא סימן לטוב הלב שלו. קשה היה לי ככה, אני זוכר. הוא קם מוקדם כדי לאגור כוחות. זה לוקח לו הרבה זמן, לכן הוא קם בחמש בבוקר. לוקח לו זמן לסדר את המחשבות שלו, לאט לאט הוא אוסף את עצמו לקראת יום חדש. לכן בערב הוא עייף. עכשיו ערב. בערב הוא חסר אונים מכל היום שעבר. הוא מקריא לי שיר של זך: "שוב אתה טועה: אתה מרגיש בטוב והטוב מקיף אותך. / הוא כבר מסביב, על כתפיו הוא מרכיב אותך, / אם תהיה סבלני, הוא עוד יחבק אותך, / בסופו של דבר הוא חייב לנשק לך. / אתה יודע איך דברים כאלה קורים". אנשים מאמינים לשירים.
*** היום יום קיץ רגיל. יום שישי. כוס מים עם נענע מקררת לי את הגוף. אני בן שלושים. כל תזוזה בחוץ נשמעת בפנים. זו שעת צהריים, אני לא רגיל לנשום בקצב הזה. היא הלכה. הלכתי גם. בגיל שלושים אני עוד לומד לדבר. אחרי חתונה אחת וגירושים. הגירושים לא היו מזמן. פחות משבועיים. ובכל זאת, כשאני קם מהכיסא הזיכרונות מפחידים אותי. אני מתהלך בבית שלי ומבקש שאלוהים ישמור אותי מהקלות שזה עבר. בגיל שלושים, כאילו לא משהו משמעותי, אולי מאוד, אבל הזמן עובר ובעצם צילמתי אותה מעט. זו האמת שאי־אפשר לברוח ממנה. לא אהבתי לצלם אותה. מה עוד צריך להגיד? לפעמים אני גם מחייך. בלילות אני יוצא לעיר. נכנס ועובר מדלת לדלת. יוצא ונכנס מרעש לרעש. בפנים רוקדות נערות יחפות, זולגות טוּּב. הן לבושות בקפידה, כאילו יצאו מסרט, אולי הן שייכות לכַּת שאני לא מכיר. נראה שהן יודעות הרבה יותר ממני. בדרך שהן רוקדות אני מבין שאני לא יודע הרבה. והזמר הצעיר בועט ברצפה ויש לו זקן קטן וחולצה משובצת ואני מבטיח לא לעשן ומחסל קופסה בלי לשים לב שהשעה כבר בוקר וזו הייתה הפתעה גדולה. הפתעה גדולה. זה לא פשוט התמונות האלה שנשארות אצלי.
*** בימי שישי בערב הלכתי לבית של גוֹגוֹ. אמא שלו הייתה צוחקת במטבח ובטלפון, אבא שלו היה שקוע בעיתונים, קורא את כל הידיעות עד סופן, ועוד פעם. כנראה הסדר בעיתון עשה לו סדר בנשמה. הטלוויזיה הייתה פתוחה, לגוגו לא היה אכפת מכלום והוא אמר לי שעד יום שבת בערב אבא שלו יֵדע את העיתון בעל פה. אני חיכיתי לקידוש. אהבתי שכולם עומדים ביחד, אהבתי לשמוע את הברכה שמגיעה בשקט מכל צדי השולחן, להגיד אמן בלי קול, רק עם השפתיים. ולהאמין. אבא של גוגו, מר גונן, ידע לברך, הקול שלו הפנט אותי. גרם לי לדמיין. היה לו קול יפה ופעם היו לו גם פאות. אחרי הקידוש התיישבנו, שתיתי מרק וחזרתי הביתה. אבא כבר סיים לאכול. הוא ישב ליד השולחן, את הנרות לא הדליק, אפילו לא הרים אלי את הראש. כשפתחתי את הדלת כל הריצה והתנופה שבאתי איתה הביתה נכנסה לי בחזרה לגוף. © כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור אשתי רוקדת ואני חולם - קובי בן שמחון
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|