Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

אם יש גן עדן
מאת: רון לשם

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו – השנה האחרונה של צה"ל על הבופור. הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו; אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד; אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה; אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג – ואל אלה שלא חזרו.

"אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ואמיץ של דור שלם – דור שנלחם בשם "הרעות" וחלם על חופים רחוקים, איבד חברים וכמעט איבד שפיות, פחד להסתער והסתער על הפחד, כי הפחד מדבק, הפחד ממכר.

בהמשך לסקירה שלהלן טעימה מתוך הספר.

אם יש גן עדן
שתפו אותי

רון לשם (29) הוא סגן עורך "מעריב". "אם יש גן עדן" הוא ספרו הראשון. מתוך הראיון המעניין של אריאל שנבל איתו ב מקור ראשון אנו לומדים את הדברים הבאים:

אריאל: "קריאת הספר מותירה רושם של משהו שנכתב מתוך דחיפות, שנורה כאילו מלוע של תותח. איך אדם שלא היה שם כותב ככה על לבנון?"

רון: "בתקופה שבה כתבתי את הספר הייתי ראש אגף חדשות במעריב. הייתי סוגר עיתון באחת בלילה, מסתגר בחדר ומתחיל לכתוב. החומרים האלה ממכרים. העיסוק בשכול ממכר, הפחד ממכר מאוד, וברגע שאתה מצליח לשקוע עמוק, האמוציות שואבות אותך כל כך חזק שכל עניין אחר מתגמד. עם כל הרגעים הטרגיים בסיפור, הכתיבה שלי באה מערגה למקום שלא הייתי בו, ומערגה של הדמויות למקום שכן היו בו. ישנה גם תחושת החמצה שלי על כך שלא הייתי שם. עם כל התובנות על כך שההתנהלות המדינית היתה גרועה ושבתפקוד של צה"ל היתה תחושה של סתמיות, עדיין יש בי קנאה ללוחמים שחוו את זה, קנאה שאלה לא היו החברים שלי ושלא זכיתי לחוות את האהבה העצומה ביניהם, סוג של אהבה שאני בכלל לא מכיר".

אריאל: "ולמרות שלא לחמת שם, בספר מתוארים כל הפרטים הכי קטנים של המוצב: שמות של מכשירים ותפקודם, מה רואים מכל עמדה, סוגי מארבים. אם הספר היה יוצא בתקופה שבה היינו עדיין בלבנון, הצנזורה היתה פוסלת חצי ממנו."

רון: "הצנזורה אכן פסלה כמה קטעים, למרות שאנחנו כבר לא שם. הרצון הכי חזק שלי היה להבין את ההתמודדות של ילדים בני 18 במובלעת שהיא כלוב מנותק לגמרי, מין מדינת ילדים שנמצאת בעומק שטח אויב ולמרות זאת יש בה המון שמחת חיים. צפיתי בעשרות שעות של צילומי וידאו שהחיילים צילמו בעצמם, וקיבלתי מושג על הפרטים הקטנים, שמאוד חשובים בעיניי. כי למי שלא היה שם, זו פלנטה אחרת לגמרי. אתה יושב עשרות שעות עם חיילים ומבין שצמחה שם מדינה מבודדת, עם חוקים ושפה משלה. ניסיתי להיכנס לעולם הזה. זה היה חייב לעבור בכל הפרטים הכי קטנים, ודווקא ברומאן ולא בדרך עיונית".

אריאל: דודך נפל בקרב בשבוע הראשון למלחמת לבנון ב-1982. יש קשר בין היותך חלק ממשפחת השכול לדחף שלך לכתוב ספר על לבנון?

רון: "העובדה שאני בא ממשפחת השכול של לבנון יצרה מצד אחד תרבות שכול בתוך המשפחה, אבל גם ניתוק מכל מה שקורה שם. הייתי במצב נפשי שבו חברים שלך מהמחזור עולים למוצב, מספרים לך, ואתה לא מצליח אפילו לדמיין את זה. 18 שנה שמעתי את המילה לבנון, ולא הצלחתי לדמיין מה זה בכלל. המלחמה שם היתה שייכת לשבט אחד בלבד, וכל שאר הציבור אטם את עצמו לגמרי. הכתיבה של הספר הזה באה מכעס שלי על עצמי ומהצורך לדעת, לחפור ולחדור ל'גֶן הקרבי' ולנשמה של הסיפור הזה".

אריאל: איך אתה מסביר את העובדה שחמש שנים חלפו מאז הנסיגה וכמעט ולא נכתבו ספרים, לא נעשו הצגות ולא בוימו סרטים על תקופת השהייה בלבנון?

רון: "החברה הישראלית משתעממת בצריכת התקשורת שלה מהר יותר מכל צרכן תקשורת בעולם. היא מעכלת מהר מדי ומקיאה מהר מדי. ביום רביעי, 24 למאי 2000, בשעה שבע בבוקר, ישראל היתה מחוץ ללבנון, וביום ראשון שלאחריו המילה לבנון כבר לא היתה בעיתון. בכל מדינה שפויה היו חופרים לעומק העניין הרבה יותר; זה האופי של הציבור ושל התקשורת.

"שאלתי הרבה פעמים חברים, יוצרים וסופרים, למה הם לא מתעסקים בלבנון ובמלחמה ביהודה ושומרון. אמרתי להם שעכשיו צריכים אותם בנושאים הללו ולא שיתעסקו בעיירה היהודית בגלות. התשובה שלהם היא תמיד משהו בסגנון – זה מוקדם מדי, קשה להתעסק במשהו באופן ספרותי כשאתה עדיין נמצא בתוכו ובעיצומו. מצד שני, צריך לזכור שגם לאמריקנים לקח זמן עד שהם נזכרו להתעורר ולטפל בצלקות ובפצעים של מלחמת ויטנאם, ומאז הם לא מרפים. גם לקח לנו הרבה זמן עד שהתחלנו להתעסק במלחמת יום כיפור. הסופרים שלנו נמצאים הרבה יותר אחורה; אני חושב שבעתיד נתעסק בלבנון עוד הרבה".

מתי עזב החייל הישראלי האחרון את אדמת לבנון?

חפשנו ברשת את התשובה לשאלה, והמקום הראשון שהלכנו אליו היה אתר צ"הל. מסתבר שרון לשם צודק, אבל לא רק לגבי התקשורת והספרות אלא גם לגבי המדינה ש"עדיין" לא התארגנה כיאות בתיעוד ארועי לבנון.

באתר צה"ל מלחמת שלום הגליל מתחילה ב- 6.6.1982 ומסתיימת ב - 31.8.1982. לאירועים שהתרחשו לאחר ה - 31.8.1982 מתייחס אתר צה"ל כאל: "התקופה שלאחר מלחמת שלום הגליל" והיא מתחילה ב- 2.9.1982 ומסתיימת ב- 30.10.1991. כאן פחות או יותר מסתיימת ההיסטוריה של צבא הגנה לישראל למעט דיווח על חילוץ נפגעי רעידת אדמה בהודו (3 במרץ 2001) ועל מספר אירועים הומניטריים נוספים שהצבא לקח בהם חלק.

"אורך רוח" היה השם הצהלי הרשמי למבצע הפינוי הסופי של רצועת הבטחון בלבנון. ומעט פרטים נוספים עליו מצאנו בארכיון המאמרים של אתר ארבע אמהות
( מקור: האנציקלופדיה המקוונת של YNET).

תהליך פינוי המוצבים הסופי החל ב-23 במאי 2000 (מבצע "אורך רוח") ובמהלכו הסיג צה"ל עשרות טנקים ונגמ"שים וכאלף חיילים. בד בבד עם תהליך הנסיגה השתלטו אנשי החיזבאללה על רצועת הביטחון. אלפים מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם נסו לעבר גבול ישראל, הצטופפו במעבר הגבול ולבסוף עברו לשטח ישראל.

בבוקר ה-24 במאי 2000 הושלמה יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. למרות חילופי אש עזים בין צה"ל לחיזבאללה עברה הנסיגה בלא אבידות לכוחות צה"ל, עם חלל אחד לכוחות צד"ל, ועל פי ההערכה עשרה הרוגים מכוחות החיזבאללה. מראות בריחתם של אנשי צד"ל והשתלטות החיזבאללה על מוצבי צה"ל, העלו ביקורת חריפה בישראל על אופן ביצוע הנסיגה, שנראה בעיני אחדים כ"בריחה מבוהלת". מאידך היו שראו בהשלמת הנסיגה ללא נפגעים, מהלך טקטי ראוי לשבח.

באתר ארבע אמהות שהוא אחד היחידים ברשת המתעד את "רצף הארועים בלבנון" מצאנו גם גרסה מוקדמת כנראה לספרו של רון לשם: "הר הקללה" (רון לשם, 7 ימים, ידיעות אחרונות, 11.5.01).

אנו סבורים שזה ספר חשוב על אירועים חשובים. ברצועת הבטחון בלבנון אירע המפץ האמיתי בחברה הישראלית שאת תוצאותיו קשה לאבחן בין השאר בשל אירועי האינתיפאדה השנייה שלכאורה מסמסו את תקופת לבנון בתודעה הציבורית שלנו ואף נטען בשגגה לא פעם שאירעו בגללו נסיגת צה"ל מרצועת הבטחון. מהלך ההתנתקות שהוביל אריאל שרון הוא אחת התוצאות של מפץ זה. יום ראשון 4.12.2005

מנואלה דבירי במאמר: לבנון יוק (מעריב, 21.1.01) כותבת:

האמת ניתנת להאמר: ברק רק נתן את הפקודה לבחורינו המצוינים להסתלק מן הארץ המקוללת ההיא, ששהייתנו בה תיזכר בספרי ההיסטוריה כמצעד האיוולת וכוייטנאם של ישראל. את עבודת הפרך שאיפשרה לברק לסגת בלא התנגדות ציבורית עשו בעבורו אבות ואמהות לחיילים, ואזרחים בעלי לב ששכבו למען ראש ממשלתם על הגדר.

אלה הם האנשים והנשים, רובם ככולם אלמונים, שהפגינו, חילקו עלונים ותלו כרזות בימות הקיץ הצחיחים ובלילות החורף הקרים והגשומים, למען היציאה מלבנון. כזאת עשו בחוצות ובצמתים, על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן, וספגו לא אחת קללות, נאצות וחרפות מצד בריונים פטריוטים למיניהם.

אלה הגברים והנשים שצרו על התקשורת הכתובה והאלקטרונית ועשו אותה אט-אט שותפה להבנה כי שהותו של צה"ל בלבנון אינה מביאה תועלת לאיש, וחיילינו נהרגים שם כאווזים במטווח מפני שלפוליטיקאים מן השמאל והימין כאחד אין אומץ לב ועוז רוח לחדול לשבת בין המשפתיים ולעשות מעשה לאמור: לצאת מגיא ההריגה.

על מדיניותו כלפי לבנון אין לברק במה להתגאות. נהפוך הוא: יפה לו השתיקה. רק ב-1995 אמר: "רצועת הביטחון עומדת במבחן התוצאה. השנה נפלו רק איקס חיילים". רוצה לומר, יש כמות דם סבירה שכדאי לשפוך בעבור שגשוג התיירות, תעשיית הצימרים והנוחות של ההנהגה המדינית שלא לקבל סיכונים.

רק לאחר שהמפגינים יצרו דעת קהל נחרצת נגד השהייה בלבנון, ורק לאחר שהוברר כי הנסיגה תעניק יתרון במערכת הבחירות, הורה ברק על הנסיגה, לשמחת הציבור. גם הגנרלים העיקשים האחרונים שהתנגדו ליציאה מילאו פיהם מים. גם הם הבינו כי הישארות בלבנון כבר אינה פוליטיקלי-קורקט.

נזכרנו בספר אחר: "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", ספר השירים ותרגומי השירה של גידי - גדעון רוזנטל שנפל במלחמת יום הכיפורים באדמת הבזלת בגולן, ואותו יצר והביא לדפוס אחיו רוביק רוזנטל (ספרית פועלים, 1975).

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
טעימה מתוך הספר אם יש גן עדן

לזכרם של צחי איטח ונועם ברנע -
הם לעולם לא יהיו יפים יותר משהיו אז.

הוא כבר לא.

יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל, ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:

יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הקטן. הוא לא יֵדע כמה שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא יֵדע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מהפסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ´אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.

יונתן כבר לא יֵדע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.

הוא לא יבגוד בה. הוא לא יֵדע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב. ולא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא.

יונתן לא יֵדע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו כשהוא מת. "שיר המעלות", חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע, שוב ושוב. לא נמאס.

יונתן לא יֵדע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי. יונתן לא ידע איך פורמן ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהטיל פגע בעמדת השמירה, הראש נפגע והתגלגל לליטאני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך, ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא ידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו, וירינו, וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים. אתמול עוד רקדנו ואלס במאורה הקרה שלנו, והדלקנו נרות, נשמה, והיה לנו טוב, והנה נגמר. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע.

יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.

א.
המון אנשים איבדו המון אנשים מאז שאנחנו איבדנו את יונתן. גם אנחנו איבדנו מאז, כי פרצה מלחמה חדשה בינתיים, והכול הפך חייתי יותר, אבל אדיש. ומי המשועמם שיחטט במה שקרה לנו קודם? כשפרצה איבדנו את בר-נוי. אחריו הלכו אחד-עשר. וכשמניין הנופלים הכללי התייצב על תשע מאות ועשרים ונדמה שנגמר, התווסף לשלנו גם אח של קוקה, שהתגייס ליחידה בעקבותיו. ואלף פעמים עשינו אהבה מאז, זה לא שלא עשינו, ואלף פעמים צחקנו. המשכנו למקומות אחרים, ברחנו ושבנו, זכרנו. אבל בשקט. פינטזנו איך נחזור אל המבצר, אל ההר שלנו. יעמוד שם מלון, אולי. או מגרש חניה לזוגות אוהבים. ואולי סתם נטוש יהיה. ויהיה שלום. ואני אוביל אותה בין השבילים, יד ביד נטייל. "הנה מאמי, כאן ממש זה קרה," אראה לה. אבן אבן אראה. ואולי היא תשאל אם זה כל הסיפור, "איך יכול להיות שזה כל הסיפור? ועל מה בכית כל כך, כי דווקא נורא יפה כאן ורגוע, הכול ירוק עם עצים, ושקט, פה נשברת?"

נסה לדמיין שתוקעים אותך על צוק גבוה, יותר גבוה מהגג של מגדלי עזריאלי. איך לא יהיה לך נוף עוצר נשימה? וכאן מרחבים כפריים ירוקים משובצים חלקות חומות ואדומות, הרים מושלגים, נחלים שוצפים, כבישים אירופיים צרים, פתלתלים, נטושים, ורוח הכי מתוקה שיש. זיתלאווי היה אומר שאוויר כזה מוכרחים לסגור בבקבוקים של מי עדן, למכור לצפונים בשיכון ל. אחחח, איזו איכות. מה זאת הפסטורליה הזאת, כס אמכ? אפשר לחתוך את הרוגע בסכין. והשקיעות אצלנו הן השקיעות הכי יפות ביבשת, והזריחות יפות עוד יותר, דמדומים של שלווה מגג העולם. תביא לכאן בחורה או שתיים כשהשמים כתומים, אתה מסודר. והשחר הוא קוקטייל מדהים של צבעי כחול עמוק וטורקיז ובורדו ורצועות דקיקות של ורוד, כמו ציור שמן על בד. וואדי עמוק מתעקל מהסלע הגדול שלנו. פה נשברת? לך תסביר.

אבל אני זוכר את האורות של קרית שמונה, בלילה ההוא, מתרחקים לי באופק, את דפיקות הלב של כולם, נשבע לך, אני שומע אותן כשאנחנו מטפסים בפעם הראשונה בפיתולי הרכס. ומרגע לרגע הקור מתחזק. ואין מלבדנו נפש חיה, ואין כמעט כפרים בגזרה. השיירה מזדחלת, נבלעת בתוך ערפל סמיך, ולא רואים מאה מטרים קדימה. וטנקים נפרשים לחיפוי. דרך החריץ הצר אני מנסה לנחש את מיקומנו על הציר, חורש בלחישה את מפת האיומים, מרביץ מורשת קרב מקוצרת, ממלמל, אסור לדבר. מהיכן תיפתח הרעה? יש לי דחף לצעוק למפקד שאנחנו מתרחקים יותר מדי, פתאום, אבל נושך שפתיים ושותק. מרגע זה אף אחד לא יוכל עוד לומר לי, "אין לך מושג מה זה לבנון, חכה שתגיע לשם." אני שם, סוף סוף, זה העיקר. טור ארוך, תנועה כבדה - ספארי מזון, ספארי לוחמים, ספארי סולר, מאחוריהן משאית חימוש עם מנוף גדול, אביר עם רופא וחובש, עוד ספארי לוחמים, האמר מפקד, האמר סגן, האמר לוחמה אלקטרונית. אושרי שואל אם הבאתי את תחתוני המזל. הם עלי, אני מסמן, הרי הגורל הטוב תלוי בתחתונים האלה. הם עלי, גם אם זה אומר שלושים ושניים יום בלי כביסה.

ואני זוכר את שער המוצב נפתח בפנינו, ואת הרכב נעצר בתוך ענן. וכל אחד תופס כל מה שיש סביבו - תיקים, ציודים, שלו, לא שלו - דופק ריצה היסטרית פנימה. המפקדים גוערים בלחישה, "תזדיינו כבר החוצה," "לרוץ, זריז, זריז," אנשים יורדים, אנשים עולים, אסור לעמוד במקום, מוכרחים לתפוס מחסה במרחב המוגן. כשרחבת החניה עמוסה בעשרות לוחמים, האויב מפגיז במטחי מרגמות. ואני מנסה, אבל לא רואה כלום, לא מזהה סביבי אף אחד, נתפס בחולצה של חייל לא מוכר ונגרר אחריו. נזרק לתוך מבוך צפוף, מוקף בטון כבד מכל הכיוונים, מסדרונות ארוכים בלי כניסה, בלי יציאה, חדר מוביל לגרם מדרגות תלול ללא מוצא, מבוי סתום, ואוסף אולמות מוארים אדום ותקרות נמוכות, ואלונקות. חצי דקה מאוחר יותר אני כבר באחד החד"בים, חדרי הביטחון, כוך צר וארוך, מערה תת-קרקעית שכזו, קירות קעורים מצופים מתכת חלודה ומיטות צפופות של שלוש קומות שמשתלשלות בשרשרות ברזל כבדות מהתקרה.

WELCOME TO DOWN TOWN חרת מישהו מעל לדלת הכניסה, ובפנים האוויר דחוס, המחנק כבד, וסרחון של זיעה משתלט מדי פעם, בגלים. בחור הזה, שמכונה צוללת, יתנהלו מעתה כל חיי. אני שוקל גיחה לשירותים, סמל ותיק מסביר לי ללכת בעקבות האור הכחול ולפנות בסוף ימינה, אבל צריך אפוד קרבי וקסדה. נתאפק. מה קרה, מלחמה? אני ממש לא בעניין של להיעלם פה עכשיו. זה נראה כמו מרחק שנות אור אז. בדיעבד, עשרה מטרים, אולי חמישה-עשר, שלוש אסלות ירוקות עם כתובת מאולתרת: באתי, ראיתי, כבשתי. יוליוס קיסר, ושלט צבאי הפוקד לא להשאיר חתיכות חרא על האסלה, כדי שתזכור תמיד איפה אתה חי. ובבוקר, אל מול זריחה ראשונה, כשהנוף הלבנוני נפרש לפנינו כמו אוקיינוס ירוק אינסופי, אמר המפקד שלנו את משפט הפתיחה ששינן בוודאי שבועות ארוכים, אולי חודשים, ואולי אסף בירושה מדורי דורות: "ברוכים הבאים. אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש. מוצב בופור."

פעם לילך שאלה אותי מה זה בדיוק בופור, ואני חשבתי כמה קשה להסביר במילים. צריך להיות שם כדי להבין, וגם זה לא מספיק. הרי בופור הוא המון דברים. כמו כל מוצב צבאי, בופור זה שש-בש, קפה שחור וטוסטים: משחקים שש-בש על טוסטים, מי שמפסיד מכין לכולם, משהו חזק עם פסטו. כשמשעמם במיוחד, משחקים פוקר על סיגריות. בופור זה לחיות בלי שבריר שנייה של פרטיות, שבועות ארוכים עם הצוות, מיטה בתוך מיטה, מסוגל לזהות מתוך שינה את ריח הנעליים של כל אחד מהם. בעיניים עצומות מצליח לומר מי תקע נוד בכל רגע נתון, רק לפי הריח. בזה נמדדת חברות אמיתית. בופור זה לשקר לאימא בטלפון, כדי לא להדאיג אותה. אתה תמיד אומר, "הכול אחלה, בדיוק גמרתי להתקלח ואני הולך לישון," כשבעצם לא התקלחת כבר 21 יום, המים במכליות נגמרו, ובעוד דקה אתה בכלל עולה לשמור. לא סתם לשמור, עולה לעמדה הכי מפחידה במוצב. כשהיא שואלת מתי אתה חוזר, אתה עונה בקודים, "אימא, זוכרת איך קוראים לכלב של השכנים? תורידי שתיים מהאות הראשונה, ביום הזה אני יוצא מכאן," העיקר שחיזבאללה לא יאזינו ויתארגנו לפוצץ לך את השיירה. אתה ממש רוצה להגיד לה שאתה אוהב אותה, שאתה מתגעגע, אבל לא יכול, כי כל הצוות סביבך. אם תגיד, תיתן להם לחם לחודשיים, יקרעו אותך בהשפלות. ויש את המצב הכי גרוע, כשבאמצע שיחה עם אימא נוחת פתאום מטח פצצות מרגמה. היא שומעת פיצוץ, ואז הקו מתנתק. היא בטח רועדת, משוכנעת שהלך לה הילד, מחכה במרפסת לקצין העיר. אתה לא מפסיק לחשוב עליה, לרחם, אבל עד שיחברו מחדש את קו הטלפון במוצב עלולים לעבור ימים. דאגה. זו הסיבה שאני אישית העדפתי לא להתקשר בכלל, סיפרתי לאימא שהועברתי לבסיס על קו הגבול, בתוך הגדר, משהו קליל, לא עמוק חלילה, בשום אופן לא עמוק, העיקר שתישן. תחושת בטן, אתה שואל? היא ידעה את האמת כל הזמן, גם אם עד היום לא מודה.

בופור זה צד"לניקים, נוצרים מקומיים, חבורת פלנגות משהו מטורף. כל היום סיגריות בפה, מסריחים, משתוללים, מצחיקים. הם באים מדי בוקר בשמונה ואנחנו מציבים עליהם שומר. הם בונים, משפצים את מה שנהרס בהפגזות, עושים מה שאומרים להם. אל המרחב המוגן אסור להם להיכנס, אפילו אל חדר האוכל הם לא מתקרבים.

בופור זה שמירות. שש-עשרה שעות ביום. איך יוצאים שפוי מאלפי השעות המתות? כל אחד והסריטה שלו. רק תעשה לי טובה, אל תחנוק בשמירות. לחנוק זה להביא ביד בשפה שלנו. זה לא שלא היו כאלה שחנקו, דווקא היו חופשי. תתפלא לשמוע, המון אנשים מתחרמנים אש מאווירת הג´ונגל הירוק שלנו, דוגרי. טבע זה רומנטי לגמרי, חושני, גם אתה היית מאבד שליטה. ולא רק הטבע מחרמן אצלנו. גם רשת סיאס 67.00, הקשר הגלוי בין המוצבים, מעמידה לך לפעמים את הזין. זו לא היתה רשת רשמית, את הכינוי המחתרתי היא קיבלה על שם שדרן שיחות הלילה הדיכאוניות מהרדיו, אבל כולם הכירו אותה, כי כל אחד, בשלב כזה או אחר של השעמום, שולח יד אל כפתור התדרים, עובר לסיאס, הלהיט הגדול של החבר´ה, מדבר קצת שטויות, מקשקש בשידורי השעות הקטנות, נמס מהקולות הנשיים. כי בנות הפיקוד יושבות להן מהעבר השני, בחמ"ל, חמות אש, בטח אין מזגן, ואין בנים, ואין סיבה שלא לפתוח קצת את החולצה ולשחרר לחץ. הן נמרחות שם על הכיסא, ברור שזה בדיוק מה שקורה, מותחות שרירים, מפסקות רגליים, נוטפות הורמונים, מתות שמישהו יצחיק אותן, ולאט לאט יפלרטט איתן, ולבסוף יקבע איתן בארץ איזה דייט קטן, למה לא, ייתן להן את מה שהן צריכות באמת. כן, חמודה, יש לי המון נשקים. יש לי את האם-16 שלי שהוא פלאטופ מקוצרר, מדהים ביופיו. ויש לי את הגלוק שלי, שהוא אקדח משגע. ויש לי גם... את הנשק האישי. למדוד אותו? את רוצה? אין בעיה, אני מוכן למדוד בשבילך בכיף, אשכרה שכחתי כמה הוא, מצטער נשמה. ככה אתה מדבר על ריק, מגרה את עצמך, והן מצחקקות, משחקות כל הזמן על הגבול הדק, צעד קדימה, צעד אחורה, ואתה מת להאמין שאולי בסופו של הלילה, כשכל הבנים חותכים, יורדים מזמינות, הן נשארות לבד, מסכנות, נאלצות להסתפק אחת בשנייה. מה, אין סיכוי? כמה נגיעות, אחלה דבר, אף אחת עוד לא מתה מזה. לא, אל תפתח ציפיות: ככל שהקול שלה יותר יפה בקשר, כך היא יותר בהמה, את זה אני קובע באחריות, מספיק התאכזבתי בחיים שלי. אם הקול צפצפני לעומת זאת, אולי שווה לך להשקיע, כי יש לה ציצים קילומטר, זה בדוק.

בופור זה לצאת למארב של שבעים ושתיים שעות עם מלאי ענק של קבנוס בתיק. אתה לא מאמין כמה קבנוס אפשר לאכול בשלושה ימים. קבנוס עם שוקולד וקבנוס עם ריבת תות. וכמה אפשר לדבר ולדבר בלי לומר בעצם כלום. מהר מאוד מגיע השלב שבו אתה יודע הכול על כולם, מי עשה מה, מתי, עם מי, למה, באיזו תנוחה ועל מה הוא חשב תוך כדי. אני יכול לספר לך על ההורים שלהם, על האחים, על החברים מהמעגל השלישי, על הסטיות הכי אפלות. ויש גם שעות של לבד, כשכבר נמאס מהדיבורים. אתה חושב על עצמך, על הבית. מעניין אם אימא תולה עכשיו כביסה, או אולי רואה דודו טופז. ולילך בטח מתקלחת עכשיו, אני משחק בדמיונות. ואולי היא בוגדת. קור אימים, קור שועלים קוראים לו אצלנו, קור כמו קוביות קרח, והאף קפוא, האיברים החיצוניים מנוטרלים. כפות הרגליים שותקו מזמן, גם אצבעות הידיים. זה בופור. כולך כוויות קור, אבל הבטן מזיעה בטירוף, נוטפת ממש. בדקות האלה לכולם עוברת בראש מחשבה על איזה בן זונה אחד, ששותה עכשיו קפה בשנקין. ואני כמו מזדיין נוטף ריח סולר, מזיע מפחד, שוכב באמצע סוף העולם - ואף אחד לא יעזור לי אם אני אמות. אם אני אמות, זה בכלל לא יעניין אותו בבית הקפה בשנקין. כשאני תכף אתפוצץ פה לרסיסים הוא ימשיך לשתות מהספל שלו, ממש באותה השנייה הוא בטח יספר איזו בדיחה, וכולם יעשו את עצמם צוחקים, ואז ילך לזיין את החברה שלו, לא יפתח אפילו חדשות, וכלום לא יקרה מבחינתו הלילה. כי אותו זה ממש לא מעניין, כי הכול אצלו שגרתי. כי הוא נוהג בכל בוקר לקריה באוטו שאבא קנה לו, מסיים את הצבא בארבע אחר הצהריים, וכל הזמן שותה קפה עם קצפת. בלונדיני כזה, עם זיפים, קצת מכוער. שנאה? כן, זה טוב לפעמים. שנאה היא פתרון מעולה לשעמום.

בופור זה אושרי. הוא מתגלגל לעברי, נשכב לידי, טוחן לי את האוזן בלחישות. ככה תמיד, רגע לפני שהחושך מתפוגג ואנחנו בורחים, נוחת עליו התקף. "תסביר לי ארז, בחיאת, איך הגעתי לכאן?" הוא שואל. "מה אני עושה כאן מחופש לשיח? מה אני צובע לעצמי את הפנים? מה אני, ילד? מה אני, במצודה צלבנית, תגיד לי, יא חתיכת זין קטן? מה אני, בתנ"ך? מה אני מפגר, שאני משתין לתוך בקבוק? מה אני יושב כאן במינוס מעלות, בשלג, מחכה להוריד איזה ערבי שיחליט בטעות לצאת מהמיטה בשלוש לפנות בוקר? נראה לך הגיוני? ולחזור אל הפח זבל המסריח שאני ישן בו למעלה במוצב, זה הגיוני? ראית איפה אני ישן, תגיד לי? רע לי כאן, רע מאוד. אנשים מבוגרים לא צריכים לחיות ככה, לשקוע בבוץ השחור הלבן בלילות. הזוי, זה הזוי לי מדי. תפתח את העיניים. אלף שנים אנשים מתים כאן על ההר, לא הגיע הזמן לסגור את הבאסטה? נשבע לך, זה לא הגיוני, לא מסתדר לי בראש שיש מקום כזה בכלל, בופור. אני אומר לך שאין כזה מקום. ואנחנו כולנו סתם תקועים בתוך סיוט, בטעות. ובכל העולם אפשר ממש בשנייה הזאת להתקשר לכל העולם, ורק לי אין שום סיכוי לטלפן. ושש דקות טיסה מכאן, אין אלוהים, מסתובבת בקניון איזה כוסית שמבצבץ לה חוטיני מאחור, וכל מה שמטריד אותה זו הבחירה בין שמפו מנדרינה, ג´ינג´ר ותמצית תה ירוק, לבין סבון נוזלי יסמין, ורדים ותמציות סחלבים, מועשר בשמנים ריחניים טהורים, מלטף עאלק. אחושרמוטה דילמה. תן לי דילמות כאלה, אלוהים. מזדיינים כולם. ובתל אביב פותחים למישהי את הרגליים עכשיו, בעמידה בשירותים של איזה מועדון. וניו יורק? תחשוב עכשיו על ניו יורק. סואנת, נוצצת, חיים שם טוב כולם, חיים שם בן זונה. איך אני מחזיק מעמד בעינוי הזה, תגיד לי, עם כל החוקים שממציאים לנו כאן כל יום, גזרות, חלאס, חתיכת משוגע עשיתם אותי, אשכרה מופרע. ואני דפוק שמסכים להיות כאן בכלל, אין הסבר. למה אני לא שואל את עצמי מה אני עושה כאן? אני בכלל חושב על מה שאני עושה? הכבוד שלי לא מספיק גדול, שאני צריך לשחק אותה בפוזה המפגרת שלך, אחי? די. נשבע לך, חלאס."

הוא מתגרה בי, מנסה בכל פעם מחדש להטיס את החידה לגבהים חדשים בסולם האבסורד, ונדהם מעצמו. ואני מתגלגל מצחוק, נשפך כולי, נקרע, אבל הכול בפנים, שלא יראו. מקפיד להתאפק. יודע שתוך דקה או שתיים הבן אדם יתפכח, אני מכיר אותו. הכול שוב ייראה לו הגיוני, טבעי. הוא בחר להיות כאן, ויש לו סיבה טובה, הכי טובה, הוא ייזכר בה. הוא אוהב את ההר, וטוב לו, וטוב לו איתי. ולי הכי טוב איתו, אנחנו הכי טובים ביחד. הוא הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח. אח שלי, שיודע מה טוב בשבילי יותר ממה שאני אדע כל החיים. הוא אומר לי, "ארז, צייר לי כבשה שחורה," ואני מצייר לו עדר שלם. הוא אומר, "ארז, תביא חיבוק, יא מניאק," ואני נכנס אליו למיטה, מועך את הגוף הקטן שלו אל הקיר, נרדם איתו מחובק. הוא אומר "ארז," ואני יודע שזה לכל החיים.

ולפעמים בופור זה מארב חד-לילי. גם אז לוקחים קבנוס, אלא מה? חד-לילי, פשוט, כמו ההוא של דצמבר .1997 אני סמל צוות. שוכב בתוך שיח קוצני בדמדומי זריחה, שוקע בדמיונות. רגוע. כמו סם הזיות, הרוגע הזה. ואני כולי מת לרוץ. במדרון התלול, המסולע, הסבוך, לרוץ עד קצה הצוק שלנו, ולזנק. בקפיצת ראש אדירה לצלול ממרומי הפסגה אל מימי השלגים המתוקים שבוואדי העמוק, אל התהום, נפילה ארוכה, שורקת, רועמת באוזניים. מת לטבול במימיו, לצוף על הגב, להיסחף בזרימה אל הפלגים הכחולים, לשכב בצל צמחיית הפרא העזה הרכה העוטפת אותו בצפיפות ומתפתלת אחריו כמו ג´ונגל חלומי. להתחמם על חלוקים כמו ילדי טבע יחפים, ערומים, חרמנים, נטולים דאגות. מת לקחת שאכטה קטנה, להתמסטל, להתבטל, להתכרבל. אושרי אומר שאפשר לשמוע את שכשוך המים מלמטה אם רק מתאמצים, אבל ככל שקרוב, ככה אסור. זה לא יקרה. בלב, גן עדן הבופור הוא כלוב כיעור, בקושי רב מוציאים בחשאי כף רגל קטנה ומהססת אל פאתי שער הברזל שלנו, מגששים, מרחרחים, מסתווים, ואז חוזרים להסתגר במובלעת הקטנה. אם רק הייתי יכול לטוס בתוואי הנחלים ובדרך ההרים, כבר הייתי בבית.

"משנה אחד מברדלס, האם תקין?"
"רות חיובי," אני עונה אל תוך מכשיר הקשר, "תקין," ושב אל השתיקה הארוכה.
עיניים טרוטות, אוויר פסגות, מדבר ירוק וחום, ופרדסים ובוסתנים, ומבני אבן קטנים בטורקיז ובכתום, ומטעי זית. הכול פרוש לפנינו. וגם ערי החוף הרעות שעוד מעט מתעוררות. אתה מנקר? אימא שלך מנקרת, מה פתאום מנקר. אתה רואה, אחי? אתה מזהה? זה מה שאני חושב שזה? כן, מזהה! חמושים? אשכרה. חמושים.

"ברדלס, כאן משנה אחד," אני מדווח, "מזהה שלושה מלוכלכים צפונית לציר וירליסט." אושרי על, צ´אקי על, בנדורי על. הם נכנסים לשטח השמדה, הם נושאים תיקים על הגב, זה לא יכול להיות שום דבר אחר. "ברדלס ממשנה אחד, מדויקים שלי על היעד, האם רשאי?" אני מודיע ושואל: "האם רשאי?" ממתין.
"משנה אחד, כאן ברדלס, שלילי, קבל שלילי, משנה אחד."
"ברדלס, כאן משנה אחד, אנחנו עליהם, מדובר במלוכלכים, ממתין לאישור."
"אין אישור, משנה אחד, שלילי, אין אישור לבצע."
"אבל הם מתקדמים. מהר. חבל שנאבד אותם. אנחנו עליהם."
"שלילי, משנה אחד."
מה שלילי? מה שלילי, יא בני זונות? נראה לכם הגיוני שאני נשאר לשכב כאן עכשיו כמו איזה קוקסינל, מאבד הזדמנות כזאת? באמת נראה לכם? לא, אין מצב כזה. "צוות, לספירה שלי. ארבע, שלוש, שתיים, אחד, מכת אש. עשרים ואחד, עשרים ושתיים, מכת אש. היכון להסתער." "משנה אחד, מקודקוד ברדלס, נצור אש מיד! אין אישור, תעמדו במקום."
"צוות, היכון להסתער."
"ארז, יא חתיכת מופרע! תעצור במקום, זו פקודה! ארז, אתה מפר פקודה!"
"צוות הסתער!"

ב.
אבל אני בכלל קוראים לי לירז. בטירונות, במסדר הראשון, מפקד המחלקה עבר על השמות, נתקע על שלי, לא אהב. "עצור, עצור. מה זה?" הוא שאל, "מה זה לירז? לירז זה שם של כוסית. מהיום קוראים לך ארז. מברוכ." ארז, ככה אני עד היום.

האם היה אי פעם דבר שרציתי יותר מאשר להוביל בעצמי, כמפקד, צוות לוחמים אל פסגת הבופור? תהיה בטוח שלא. אבל כשחזרתי מקורס הקצינים, גיליתי שאין לאף אחד כוונה להגשים לי את החלום. מפקד הפלוגה אמר שאני עצבני מדי, חם מזג, כוחני, אימפולסיבי. שעל פי הציונים אני אולי לוחם מצוין, שתמיד חותר למגע ותמיד מפגין אומץ, אבל חרא בן אדם. אנשים עצבנים, הוא אמר, לא יכולים להוביל צוות. אז נכון, קרה שתקפתי שוטר צבאי. המניאק הקטן תפס אותי עם נעליים מכוסות בוץ. אמרתי לו: "יא זבל, אני חוזר עכשיו מ-35 יום בלבנון, לא התקלחתי שבועות, בשש בבוקר נפתח פתאום הציר והמפקד צעק לי, ´רוץ, ארז, צא עכשיו או שאתה לא יוצא שבוע.´ אז מה העניין, אתה הולך לזיין אותי עכשיו על בוץ בנעליים?" אבל הוא, כלום לא עניין אותו, רשם את התלונה. וזה עוד לא הכול. החרא מכיר אותי מהשכונה בעפולה. אמרתי לו: "גונן, יש לך הרבה ביטחון, אה? עלית על מדים, תפסת תחת? יודע מה, נצא איתך לארג´, קח את הדו"ח, תקרע אותו ותיעלם במיידי. נשכח מכל האירוע." הוא לא הבין את הרמז, דפק אותי. נתתי לו 48 שעות לקבור את עצמו באדמה, אחר כך חטף מכות רצח. עד היום, האמת, אני לא נרגע מהביזיון. שעפולאי ייתן לעפולאי דו"ח?

נכון, קרה גם שנשפטתי על גרימת נזק לרכוש צבאי בזדון, כשהייתי סמל מחלקה. זרקתי על מישהו מכשיר קשר וכמה חפצים קטנים. וכשמישהו היה מזכיר בטעות את אחותי ויקי, הייתי יוצא מאיפוס. הרבה דברים היו מוציאים אותי מאיפוס. וגם נכנסתי לכלא, קרה, על סירוב הפקודה במארב ההוא, כשצעקו לי, "נצור אש! אין אישור, יא חתיכת מופרע," נכון, זה היה מזמן. אבל לשלוח אותי להדרכה? לעשות ממני קצין אימונים? אין סיכוי שאני אתעסק עם מטרות מנייר, שאסכים לאמן חיילים בירי בלי שאלמד על בשרי איך ההרגשה לפקד עליהם בחזית. שבועות ארוכים ישבתי למ"פ על הווריד, התחננתי, השתוללתי, צעקתי, בכיתי, סירבתי לקבל תפקידים, אפילו דרשתי לעוף מהחטיבה. מעולם לא ראו שם מישהו להוט כל כך, אבל לא התרגשו. עד שיד הגורל התערבה ואחד הקצינים עזב במפתיע, אבא שלו נפטר. צוות מסלול התפנה ללא תכנון מוקדם, ואני הפכתי מפק"צ. למען הדיוק, מפק"צ לתקופת מבחן, תחת זכוכית מגדלת.

הילדים היו אז בשבוע ניווטים, בבסיס האימונים של החטיבה. הופעתי שם בוקר אחד, בלי דרגות על המדים, התבוננתי בהם מהצד, בשלושה-עשר. לא הצגתי את עצמי, לא ניגשתי. לא היה להם מושג קלוש שאני המפקד החדש. שבועיים בהיתי, הגנבתי אוזן, הקשבתי לשיחות. הקשבתי ונחרדתי. שמעתי, למשל, איך אמיליו צועק על בייליס, "מה נגעת לי בתיק?" פשוט ככה, מילה במילה. עד כדי כך המצב גרוע? זה צוות פה, יא אפס, מי שואל אותך בכלל?! כולם נוגעים לכולם בתיקים, זה כל הרעיון. להיות צוות זה לגנוב לזיתל$$ את התפוצ´יפס, להוציא מהתיק של רִיבֵר זוגות תחתונים, לקחת גרביים משפיצר, כי הגרביים שלו הכי נקיות, וכולם יודעים שאימא שלו משתמשת בבדין. להיות צוות זה אומר שאתה רץ למקלחת, מוריד מגבת ומתחיל לקבל סטירות על התחת. קור כלבים, אתה מת להיכנס לדוש, אל הזרם החם, אבל כולם דוחפים אותך החוצה, מכפכפים אותך חופשי מכל הכיוונים, ואתה רק אומר תודה לאלוהים שיש לך חברים כאלה.

לא הם. קיבלתי לידיים אוסף של אנשים קרים ב$$, בלי טיפת הווי. לא מחוברים אחד אל השני, לא משקיעים, לבושים ברישול, עם בוחן קליעה שהיה מבייש מדריכות חינוך בצבא רומניה. את הסמל שלהם הדחתי מיד ביום הראשון, בחור אדיש וכבד, אשכנזי מדי. במקומו הבאתי את אושרי. בשיחת הפתיחה המלצתי להם לשכוח את ספר החוקים. עם שש שעות שינה, שעת ארוחת בוקר, שעת ארוחת צהריים, שעת ארוחת ערב ושעה מנוחה אחרי כל שלוש שעות בשמש, לא בונים לוחם ללבנון. פקידה פלוגתית מאלפים ככה, גם זה בקושי. הורדתי אותם לשלוש שעות נמנום ביממה, לעתים קרובות לילות לבנים. כשגיליתי באחד החדרים אי סדר, הם עברו לישון באוהלים. כששמעתי, בחצי אוזן איך איתמר צועק על אימא שלו בטלפון, "טוב די, סתמי ת´פה," הודעתי שאין יותר טלפונים, בפקודה. מי שייתפס עם פלאפון, יודח. חיפשתי אותם, פשוטו כמשמעו, והם אכלו ממני זין. הרבה זין. היו יורדים לשכיבות שמיכה על חצץ רותח, על האגרופים, עד שדיממו. "כמו בכלא," אמרתי להם, "כמו בשבי. אתם יכולים לצעוק, אבל אף אחד לא יעזור. מצד שני, אתם יכולים פשוט לפתוח את הרגליים, ואפילו ליהנות." אחרי כמה ימים כבר אפשר היה לראות להם זיק בעיניים, סימנים ראשונים למכנה משותף. לא סתם מכנה משותף, אלא רעל מהסוג המלכד ביותר: הם שנאו אותי רצח, כולם, בלי יוצא מן הכלל.

היה אולי יוצא מן הכלל. ריבר, ריבר החובש. זה התחיל בשבוע שטח סבוך, בתרגיל אגרסיביות. החיילים זחלו, דרסו קוצים, הזיזו סלעים, שיחררו עצבים על הטבע. שגרתי. כשהיו כבר סרוטים מכף רגל ועד ראש ולבייליס טיפטף דם מהפה, נתתי פקודה אחרונה ומסכמת: שעה תשע שלי, שמונים מטר, רואים את העץ הירוק? תיישרו אותו! בתוך שניות הם עליו, מסתערים, קופצים, קורעים, קוצצים, גדוד פילים בסיוע קומנדו מכרסמים. תראה מה זה, אמרתי לאושרי, הם אשכרה גמרו עליו. אבל עוד לפני שהספקתי למחוק את החיוך קלטתי משמאלי את ריבר מתבטל, נשען על אבן צדדית, בוהה בי במבט חצוף. לרגע עוד התלבטתי עם עצמי איזה עונש מצדיקה הנצנצנות הלא ברורה, כשפתאום הוא ניגש אלי, החייל הכי שקט וממושמע בצוות, ואומר בלי שמץ של היסוס, "זה לא היה נחוץ, הדבר הזה, כדאי שתעצור אותם." בלעתי רוק. הרגשתי כל כך מטומטם. מה נהיה ממני? עברו כמה שניות עד שמילמלתי שהוא צודק. מאותו היום, ריבר נאלץ לעבוד קשה מכולם. פתחתי לו את התחת, ביתרתי לו את הנשמה, רציתי לייצר ממנו מכונת מלחמה. סוסון עשיתי ממנו, עד שכל וריד בגופו היה בולט בבירור. בלילות, כשהצוות היה שוקע עם במבה וקולה לשינה עמוקה, השארתי אותו בחוץ לתרגול חובשים ולאימוני כושר שנמשכו לעתים שעות ארוכות. בשתיים לפנות בוקר היה יוצא איתי להקיף את הבסיס, כשאיתמר רובץ לו על הגב בסחיבת פצוע. וכשאני אומר איתמר, אני מתכוון לקוביית נ"ט מאסיבית, לדחפור די-9, בן אדם שהוא מקרר. גם בלילות של ברד כבד לא ויתרנו. הכרחתי אותו להתחפש למכשיר קשר, לרוץ בין המפקדים ולהעיר את כולם ולהעביר הודעות. בסוף, כשכמעט נשבר, נתתי לו חמש דקות להיטען מעמוד חשמל. לא קל להיות החייל שהמפק"צ הכי אוהב. ריבר לא מיצמץ, לא התלונן. יום אחד, כששיחררתי אותו אל האוהל, הרשתי לעצמי לומר שאני מבסוט ממנו. נדמה לי שיצא לי משפט מטופש כמו, "לכבוד יהיה לי להיות פצוע בידיים שלך." הוא שתק, תקע בי שוב את המבט החודר המפורסם, ובאופן לא מוסבר, אל תשאל איך, ידעתי שגם הוא מבסוט ממני. לך תבין. אחי הגדול גיא אמר לי פעם שלהיות מפק"צ זה לאהוב. אתה מקבל לידיים שלושה-עשר חיילים שבריריים, קורא להם "הילדים", גורר אותם בחיתולים לתוך מסע ארוך, דרך מקבץ צפוף של נקודות שבירה, וכל הדרך רק מתפלל שלא יקרה להם שום דבר. אתה דואג להם, הוא אמר, לא דואג לעצמך, וכשחייל מספר לך שדוד שלו נפטר מהתקף לב, אתה רואה לו את הכאב בלבן שבעיניים, ופתאום כואב גם לך, עמוק מאוד בפנים. באמת שרציתי לסבול מאהבה חולנית שכזו, אני נשבע, ממש התאמצתי. זה לא הלך. לפעמים הרגשתי כלפיהם זלזול וסלידה, לפעמים כעס, ברגעים חריגים אולי מעט סיפוק, אבל רוב הזמן פשוט לא הרגשתי כלום. במשך תקופה ארוכה ריבר נותר מקרה חריג לגמרי. רציתי לאהוב את אמיליו, למשל. אחרי הכול, בחור שעלה לבד מארגנטינה, רק עם אחותו התאומה הגיע, השאיר את כל המשפחה והחברים על פלנטה אחרת, וכל זה כדי להתגייס לצה"ל, האם הוא לא ראוי להערכה? בטח ראוי. אבל איך אפשר שלא להתחרפן מול חייל שמקיא כמו מכונת שוקו. מקיא במסעות, מקיא בריצות, מקיא כשצועקים עליו. ושון? שון כולו בסטלה, עיניים אדומות, רואה חלזונות עפים באוויר, קרחנות משתוללות, מוסלמים דלוקים במכה, לא יודע איפה הוא נמצא, הוא בזרימה, הוא בריחוף, הוא שוקיסט, לא קשור לכלום. ושפיצר? שפיצר רגוע מדי. ואיתמר שמן מדי, ובייליס דתי וצדקן מדי, ובועז מתלהב מדי, ואלדד שחצן מדי, בטוח שכל הבנות חמות לו על התחת, איזה גועל, צפוני מפונק עמוס בכסף, אינטליגנט, אבל משחק אותה עממי, אני לא קונה את ההצגה. ופינצ´וק ילדותי, ישן עם דובי, מחובק, קורא לו ירון, חושב שזה מגניב. נעלב מכל שטות. ובר-נוי יפה נפש, וציון סתום רצח, דיקט, וקוקה סתם משעמם. ואנחנו הולכים למלחמה, פלצני ככל שזה יישמע, אנחנו באמת הולכים למלחמה, אז איך אני כמפקד אמור לאהוב צוות בכייני וחלש שלא מסוגל להפנים לאן אנחנו הולכים? חודשיים בבסיס האימונים נראו כמו נצח. ג.
בעיקר את זיתלאווי רציתי מאוד לאהוב. איך אפשר שלא? זיתלאווי הוא איש חם ומצחיק ומאושר וכובש, לא תשמע אותו מתלונן. זיתלאווי חבר טוב, הכי טוב, ואת זה אני מעריך. היו לי הרבה סיבות לאהוב את זיתלאווי, אני יודע, אבל עם כל הרצון והמאמץ זה פשוט לא עבד, כי זיתלאווי הוא חייל חוצפן, בלי טיפת משמעת, בלי כבוד למפקדים, ומפוזר מדי, מעופף, כזה שמשאיר את הנשק במקומות הכי חסרי אחריות שאפשר. אם לא תשפצר לו את הידיים והרגליים, אתה מאבד אותו בליינד. זה מטריף אותי.

איזה ערס הוא, דוגרי, הזיתלאווי הזה. עם סיגרייה באוזן, ומשפטים שנשמעים תמיד כמו רצף קללות, גם כשהם לא )ונדיר שהם לא(. שפה שלמה הוא השריש אצלינו, ייבא מכל הפיקודים, החילות והחטיבות. את הקללות החדשות במדינה הוא הראשון שהכיר. לא רק קללות. הוא עצמו פיתח והחדיר ביטויים ופנינים שבתוך ימים פשטו על כל גזרת הצפון. מילון צה"ל בימים שלנו היה מוציא לאור כרכים חדשים מדי חודש, בזכותו. לנגוח, למשל. לנגוח זה לישון חזק בשפה שלנו. המינוח המלא הוא לנגוח בכרית. ויש גם הטיות: נוגח, נגחן, נגיחה. חפוזון זה מזמוז קל עם בחורה. חפינה זה מזמוזון קטן. חפינה יכולה להתרחש בין שני בנים, חפוזון לא. ינשוף הוא אחד שמסתובב כל היום עם הזרג ביד, חונק יעני, מאונן באובססיה. זין טרור הוא זין שעומד בלי הפסקה, נטול שליטה, בבוקר, בלילה, בתורנות מטבח, כשרואים רשימת שינדלר בווידאו. סקאד חמש זה זין ענק.

כרטיסן הוא אחד שמשכיב את כולן. טוביה החולב הוא גם אחד שמשכיב את כולן אבל חנון משקפופר. ככבה היא אחת שמזדיינת, פותחת בקפה )תעלה אצלה לקפה, היא תיפתח, עיין ערך בתולה באוזן, חמה בוילר.( גם מזוזה נהוג לומר, אחת שכולם מנשקים, וכמו ביסלי פלאפל, אחד פותח, כולם מתכבדים. מלקקת טושים היא אחת שמוצצת. תתחבר לממצצה זה אומר לך תזדיין. חוצונית היא תיירת סקסית, קרש גיהוץ זו שטוחה, אחת שעקצו אותה, נתקעה עם שדיים קטנים.

חומוס הוא חייל מטומטם. עַרַב עוד יותר מטומטם. כפכפון סתום, שניצל עוד יותר סתום, חציל הכי סתום. בומה זו סתומה. מקלף קלמנטינות הוא אחד חנפן, חייל בלי חברים. הרצל הוא לוחם שמדבר יותר מדי על העתיד, חוזה מדינה, עאלק. גם ציוני זה כינוי לפלספן, חרטטן. קאפוד הוא כינוי חיבה לשחורים, חרדור לאשכנזים, עיתונאי לאשכנזים שקרנים. כל אחד אצל זיתלאווי הוא שועל, כריש, פטישון או טינופת. פנתר הוא שועל שזיתלאווי אוהב במיוחד. פנתר ורוד הוא שועל הומו.

מתחנגל זה הומו. גם מומו זה הומו. יש הרבה כינויים להומו. חוקר ישבנים, למשל, קורע רוכסנים, מנדנד משקופים, מרעיד מיטות, מגרד קירות, פותח מטריות, פותח סירים, מפיל סבונים, מאכזב הורים, בוכה בסרטים, קורע סדינים, גונב ברזים, נוגס קרמיקות, מחבק עצים, אוחז כיורים, לופת אשכים, קוצץ מלפפונים, קושר נעליים, בוחש בתה, בוחש בשוקו, מוצץ חפצים, מיישר בננות, לוחש לסוסים, נושך כריות, משתעל נוצות, יונק, צולע, מתכופף, חופר, ממסמר, פאג, נוסע על אופניים בלי כיסא. גם נער שמפניה זה הומו, גם מחדד, חלילן, מדריך בצופים, לובש חוטיני, לובש קצר, אוהב ארונות, חובב כיפות, משתין בישיבה, אגזוזן, חצוצרן. גם אומו זה הומו, גם עומו. גם רגיש זה הומו. העיקר אל תגיד הומו, כי למה לקלל? ולסבית? גם אל תגיד לסבית. מכרסמת שטיחים, נניח, אתה יכול להגיד.

משתין תותים זה פחדן. קינלי שקשקן סדוק, פחדן היסטרי. טוסט הוא חייל גמור, שרוף. משתמט במדים זה ג´ובניק שמשרת קרוב לבית. שועלים במוח הוא כינוי למסומם כבד. ארנבת למסומם קל. גינת ההפתעות זו מחששה. כשזיתלאווי אומר, "אני בסטלה. לא להציק," אף אחד לא מתעסק. מרטיב ביסלי הוא קמצן, אחד שלא רוצה שישמעו אותו בולס. מחרבן גולות הוא מפלץ, חייל מוזר, מנותק, מכוער שנתקע באבולוציה. ממטרון שחצן. נסיכת הנילוס שחצנית. מרמוטה זו שרמוטה שמנה, מפחידה ת´שועלים, קובבה. קבב זה שמן, גם סומו שמן, אחד שמסתיר את הנוף. בזבוז זרע יכונה חייל שלא עושה כלום, בזבוז צירי לידה תכונה חיילת שלא עושה. מקלף בטטות הוא עצלן, משתין ניטים מתלהב. חתול סיאמי מפונק, צ´חנה מסריח. קרחנה בלגן. המצב שוקו, אומרים כשאין אושר, המצב דבש כשיש. ואני זה פינצ´ר, בעיני זיתלאווי, אחד שנובח כל הזמן, אבל לא באמת מסוכן, סתם בכיין, ככה הוא חשב עלי. גם גרמלין הוא קרא לי לפעמים מאחורי הגב, כלומר פרצוף חמוד מבחוץ, נשמה שחורה מבפנים. והוא עצמו, זיתלאווי, מכונה תהלים, אחד שיש לו פתגם לכל רגע.

ג´אחה זו טובה אישית. תעשה לי ג´אחה, תג´חג´ח אותי, מג´וחג´ח, וכיוצא באלה, אינסוף הטיות. לדרבק זה לערבב קפה, גם שחור, גם נס בופור, עם חלווה ושמן אגוזים. זיתלאווי היה מעביר שעות, ימים, עם הפינג´אן והתרמוס. את כולם, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מפרק במכות. את כולן היה מפרק במיטה. אין אחת שלא היה מוכן לטחון, לטגן, לשפד, לקרוע, החרמן. בלי מעצורים, בלי בררנות, אם להאמין למילים שיוצאות לו מהפה ולריר שנוטף.

ויש גם את הקללה הכי רעה, הכי קשה: הלוואי שיגנבו לך את הפתק מהכותל.
המשפט השכיח ביותר בפה של זיתלאווי היה: "אתה מסתלבט על הדיבור שלי?" בנימת מגננה. זה מה שהוא היה שואל עם מבט של רצח בעיניים בכל פעם שאחד החבר´ה היה מעיר לו, מתקן שגיאה בעברית, או הכי גרוע, מעז לחייך, מה שהיה קורה, כמובן, תמיד. הוא היה אלים, אבל גם טוב לב מדי פעם, כשאסר למשל על חיילי הפלוגה למעוך חגבים מפלצתיים, שהיו נצמדים למנורות המוצב. ויש לו ארגז קלטות קטן, לזיתלאווי, האוסף המלא של שירי חנא חרמאן. כששאלתי פעם מאיפה היא, הזמרת הזאת, הוא ממש נעלב. היא לא זמרת, חנא חרמאן, היא זמר. כלומר הוא. לא סתם זמר, ערבי. אבל ערבי טוב.

כשקיבלתי את הפיקוד על הצוות, בצהרי היום הכי חם בהיסטוריה, התנגשתי בו חזיתית, ראש בראש, בפעם הראשונה. כולם עמדו מולי בשלשות במגרש המסדרים, ממתינים לשמוע גזרות ראשונות, די מבוהלים, נוטפים זיעה, מרכיבים משקפי שמש על פי פקודות קצין הרפואה החטיבתי. כולם, למעט זיתלאווי, שבהה בי בעיניים חשופות, חייכניות. כששאלתי למה, הוא ענה "משקפי שמש בשביל מה? אימא אמרה שחבל לבזבז את העיניים היפות שלי." שם קיבל את העונש הראשון, ובאותו הלילה, כשנתפס אחרי שעת כיבוי אורות מארגן במאהל תחרות יריקות, "תחרות הסמחטות הכי יפות." נענש שוב. מאז הוא לא הפסיק להיענש. בריאיון הפתיחה האישי לא הסגיר דבר. דיבר בקצרה, התחכם, התחמק. הוא מטבריה, רק את זה ידעתי, ויש לו שלושה אחים, והוא אוהב לשמוע יהודה פוליקר כשמוצצים לו. גם בתיקים של קצינות הת"ש והשלישות לא היה כתוב דבר מעבר לכך, גם לא חשדתי שיש. עברו שלושה שבועות של הפרות משמעת עד שנחשפתי לקצה הקרחון.

זה קרה כשאושרי תפס יוזמה, שלף את זיתלאווי מהמיטה בשלוש לפנות בוקר, גרר אותו, בלי אישור, בלי תיאום, לסיבוב רגלי ביער הברושים החשוך שמדרום לחורשת האקליפטוס הסמוכה אלינו, עם מימיית תה חם ביד. בעשר הדקות הראשונות, כשצעדו אל מחוץ לבסיס, אושרי לא אמר מילה, מה שגרם לזיתלאווי למלא את החלל בקשקושי סרק. הוא ניסה לנחש את פשר הטיול, קצת קילל, קצת סיפר על הווי הצוות, בעיקר דיבר אל עצמו במאמץ להסתיר את העובדה הפשוטה שהוא, פחות או יותר, אם לומר אמת, מבוהל מהסיטואציה. כשהגיעו אל קרחת יער התיישב אושרי על אחד משלושת ספסלי הפיקניק העקומים שניצבו על החול. הוא חיכה כמה שניות עד שהמרדן יישבר ויתיישב גם הוא, מולו, ואז שאל: "זיתלאווי, מה הקטע?" כן, מה הקטע, לעזאזל, מה עובר עליו, מאיפה בא כל הנזק שהוא עושה לעצמו לאורך הדרך. הילד התכחש. טען שזו שמחת החיים שלו, זה העניין, הוא רגיל לעשות לאנשים טוב, שום דבר אחר, ואם למישהו יש בעיה, שיזרוק אותו מהמסגרת הצבאית, הוא לא יערער לרמטכ"ל אם יודח, לא ילשין לכרמלה מהרדיו על ההתעללויות והטרטורים, על הפרת פקודות המטכ"ל, אין מה לדאוג, הוא ישתוק, אמר. אושרי שלף מתוך שקית נייר ורודה מקומטת שתי סיגריות הודיות דקיקות, קטנות כאלה, שעשויות עלי אקליפטוס יבשים מגולגלים. הדליק לשניהם. זיתלאווי הסניף את ענן הריח המתוק החריף שהשתלט על האוויר, אולי מר בעצם, קשה להגדיר, ריח של מדורת ל"ג בעומר. "למה לא," אמר, "אבל אין איזה בוף, אם כבר אנחנו בעניין?" אושרי אפילו לא ידע מה זה בוף. קוביית חשיש קטנה, הסביר זיתלאווי, לכל אחד יש חבר סטלן שמחזיק בכיס הקטן של הקונדום בג´ינס גם איזה בוף למקרי חירום, לא? מצ´פר את החבר´ה כשהרגע חגיגי. אושרי שתק, נשכב לאחור על העץ הלח, על המושב, נתן לכוכבים להפנט אותו, ועישן. יש לו פנים כאלה, שתמיד נראות מהופנטות, רזות ושחורות, מסוגרות, עם אוזניים קטנות במיוחד, רק השפתיים עבות, וכולו שלווה, רגוע וממזרי, כאילו יודע שהכול יסתדר עוד מעט ואין טעם להיכנס לחרדות. זיתלאווי נותר יושב, בוהה בו מלמעלה. "מה אתה רוצה לשמוע?" שאל, "שלילד המופרע יש סגולות משלו, יעני? איכויות? שהוא דווקא מיוחד, כמו ילדים בכיתה טיפולית?" אושרי לא ענה. "ואתה?" המשיך זיתלאווי, "מה הקטע שלך, אדוני הסמל?" אושרי היה שקוע בהילת הירח, לא טרח אפילו לסובב מבט. זיתלאווי נשכב גם הוא על השולחן. הם עישנו שלוש סיגריות ברצף. עד השלישית לא הוחלפה מילה. ואז אושרי תפס יוזמה, שוב, קצת מאולצת. "יש לך מישהי לסדר לי?" שאל. הוא סיפר שאין לו חברה - הנה, משהו על עצמו - ומעולם לא היתה, ועוד לפני שהספיק להתאהב, בכל פעם מחדש, הן תמיד אותתו לו שאין מצב, ובצבא המצב רק החמיר, ואין על מי להסתכל, וזה מתחיל להיות מדאיג עם הזמן, שכולם מזיינים סביבו והוא לבד. אושרי סיים את המשפט ונכנס לכוננות ספיגה, ציפה להערה מרושעת. זיתלאווי הוציא חטיף סניקרס מכיס המדים ושבר לשניים. "המפקד," הוא אמר, והושיט לאושרי את חתיכת השוקולד הגדולה מבין השתיים, "בזה אני דווקא מבין. נסדר משהו, עלי." טון רציני לגמרי זה היה, עם צליל של חמלה אפילו. ובאמת שזיתלאווי הבין, כי בנות מכל הסוגים היו נמרחות עליו, מתעקשות שהוא סקסי, גם אם לא יפה במיוחד. תווי פנים גסים היו לו, וגוף מאסיבי, הכי גברי בפלוגה, והומור. בנות הרי מתות על הומור, בייחוד תוך כדי סקס, כשמתגרים ומדברים, זה עושה להן מגה אורגזמה. "מה יהיה, תגיד לי?" שאל אושרי, ושמט את הראש אחורה, מעבר לקצה הספסל, "בסוף, מה יהיה?" בינגו. זו שאלה מעולה, הסתבר לו, בדיוק במקום הגיעה. גם אם נזרקה ללא כוונה מוקדמת, זיתלאווי נתלה בה כדי לפתוח הצצה ראשונה אל עצמו. אימא שלו, הוא הפתיע וסיפר, היא מגדת עתידות. מגדת אמיתית אבל, חברה באיגוד, עם דיפלומה, שיודעת לענות בדיוק על שאלות כאלה, כמו "מה יהיה". היא קוראת בקפה, וקוראת בקבלה, קוראת בכף היד, בשמן ובתה, וגם קוראת טארוט. היא פותרת חלומות, ופותחת מזלות, ופותחת בתהלים, ומבטלת כישופים. מחזירה אהבות, מוציאה עין הרע, עוזרת בענייני פוריות, ובענייני משפחה, ובענייני טראומות ופחדים, וגם בחוסר ביטחון עצמי, ומקשרת בין בני זוג. מחלקת קמעות למזל ולעסקים כושלים, מומחית לנומרולוגיה, לאסטרולוגיה, לפתרון בעיות זוגיות ופרנסה. היא מעבירה קורסים, מסיבות רווקות וחוגי בית. בקיצור, מביאה אושר לאנשים. רק בכדור בדולח לא התמקצעה. כששואלים מה יהיה, היא עונה, ומפרטת, ולעולם לא טועה. ומאז שחזתה במדויק את תוצאות הבחירות בטבריה, התפרסמה בכל רחבי הצפון, וביקורים אצלה ביומן נקבעים חודשיים מראש, לפחות. עליזה שמה, אבל סולנג´ מכנים אותה החבר´ה וזה גם הכינוי המקצועי, ובבית אסור לומר "מגדת", אלא מדריכה רוחנית, כך קוראים לזה שנייה לפני שנות האלפיים.

עברו שניות ארוכות עד שאושרי הבין שזיתלאווי לא עושה ממנו צחוק. הוא רציני, הילד. יש לו אימא מגדת עתידות, כלומר חולת נפש, כך זה נראה, עם קהל מאמינים. אבל בזה לא נגמר הסיפור. "כי האמת היא," המשיך זיתלאווי, "שלמרות ההצלחה בבחירות בטבריה, והפריחה העסקית של החודשים האחרונים, המצב בבית לא קל. אבא שורף כספים במקומות שלא צריך לשרוף, ומיום ליום מסובך יותר לדבר איתו בהיגיון, בצלילות, איש לא קל. ואימא, אימא חלתה בסרטן. כן, סרטן קשה אפילו. זה התחיל משיעול, שלווה אחר כך ביריקת דם וקוצר נשימה, שחשפו גידול בקוטר חמישה סנטימטרים בחלק העליון של הריאה השמאלית. הקטע הפגוע אמנם נכרת, אבל זה לא עזר, כי התאים הסרטניים, הסתבר, כבר חדרו למחזור הדם, ועכשיו הם בכל מקום, בכבד, בעצמות. ופתאום נראה כמו סכנת חיים, גם אם הרופאים מגמגמים ומנסים לוודא שנהיה אופטימיים כולנו, חזקים. מי יטפל בשלושת האחים? בשמשון, המכונה שון, מי יטפל? רק בן שש הוא. וברועי בן העשר, המכונה גוריקו? ובאלי, אליקו, שמסיים בשנה הבאה תיכון?"

זהו, יצא. בבוקר אושרי סיפר לי. ניגשנו יחד אל משרד הת"ש, ולמשך כמה ימים ניסינו, כל הסגל, לשכנע את זיתלאווי לעזוב. הוא מוכרח לשרת קרוב למשפחה, אמרנו, אבל הוא סירב. ביקשנו שוב שיחזור אל אימא. הרי שבועות ארוכים הצוות עלול להיתקע על הרכס, אולי אפילו חודשים, והיא זקוקה לו. מה יקרה אם יפספס את הפרֵדה? זיתלאווי עלה אל הרב פיטוסי שבשכונת פורייה, הציג בפניו את הדילמה, הסביר את נטיות הלב, ביקש את ברכתו להחלטה לטפס אל ההר, להמשיך עם כולם. הרב אישר. אולי זו בריחה בשבילו? קשה לדעת. אבל מאז אותו הלילה ביער הברושים הוא חלק מאיתנו, זה העיקר, ואני בכל מבט לעברו מחפש סימן לעצב בעיניים, לסבל, מתאמץ לאתר ולו תנועת שריר אחת קודרת, אבל אין. לא מוצא. כי הוא מחייך, מין חיוך תמידי כזה, שלא ברור אם יש מאחוריו כוונה טובה או רעה.

ספרו השני של רון לשם: "מגילת זכויות הירח" ראה אור ב- 2009 בהוצאת זמורה ביתן.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

אם יש גן עדן - רון לשם


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *