» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

הסדנה לשירה – מדריך לכותבי שירה ולמלמדיה
מאת: אילן שיינפלד

ההוצאה: שופרא לספרות יפה "הסדנה לשירה - מדריך לכותבי שירה ולמלמדיה", נוֹלד מתוֹך פניות של משוררים צעירים רבים אל אילן, ששאלו שוב ושוב האם ישנו בעברית ספר, העוסק בתהליך הכתיבה של שיר ומלמד 'איך לכתוב שירה.' במהלך השנים האחרונות חלו שינויים גם בתכנית הלימודים בספרות, ונוצר צורך בספר שיציע בפני מורים ותלמידים דוגמאות שירה וניתוחי שירה לפי סוגיות שונות הנלמדות בתחום זה בבתי הספר. לכן, הספר נכתב כך שיתאים הן לכותבים והן למלמדים וללומדים שירה. בכל חלק ופרק כלולות הגדרות של התופעות שבהן הפרק דן. ההגדרות נשענות על מקורות ידועים בחקר השירה. כך, למשל, הגדרות של 'מטפורה', 'דימוי', 'אנאפורה', צורות בית שונות, צורות חרוז ומשקל ועוד.

כן מופיע בספר המדריך השלם והעדכני למלגות ולפרסים בתחומי הספרות. המדריך מפרט אילו פרסים ומלגות מיועדים למשוררים צעירים ו/או מוכרים, לסופרים, למחזאים, לסופרי ילדים, לסופרים דתיים, לסופרים עולים ולמתרגמים. זהו המדריך היחיד הקיים בשפה העברית בתחום זה.

מתוך האמונה בחשיבות ההיכּרוּת עם רצף השירה העברית לדורותיה, הובאו בספר דוגמאות שיר משל משוררים בני דורות וסגנונות שונים, ובהם גם משוררים צעירים. להלן סדר המשוררים שניתוחי שיריהם מופיעים בספר: דוד אבידן, אמיר אור, נתן אלתרמן, ישראל אפרת, מאיה בז'רנו, אברהם בן יצחק, אורי ברנשטיין, לאה גולדברג, אמיר גלבע, אלי הירש, וולט ויטמן, אמירה הס, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, נתן זך, זלדה, רחל חלפי, שאול טשרניחובסקי, יבגני יבטושנקו, טד יוז, מרדכי גאורגו לאנגר, רוני סומק, אריה סיוון, רמי סערי, איתי עורב, יהודה עמיחי, צבי עצמון, דן פגיס, גבריאל פרייל, דליה רביקוביץ', איתי רון, ר' שלום שבזי, פנחס שדה, שז, אילן שיינפלד, ויסלבה שימבורסקה, אברהם שלונסקי, שמעון שלוש, ויליאם שקספיר,

השירים שנבחרו להדגמת סוגיות שונות בספר לקוחים ממקורות מגוונים, מן התפילה, דרך שירת ימי הביניים ועד שירי מחאה ושירה הומוארוטית. חלקם מופיעים בתכנית הלימודים, כמו האידיליות של טשרניחובסקי, וחלקם שירים מעוררי עניין ומחלוקת, שלא הופיעו מעולם בתכנית הלימודים בספרות. כך, למשל, שיריה של יונה וולך, "תותים " ו"תפילין", שיר קניבליסטי של אמיר אור, סונטה לנערה פרחה של מאיר ויזלטיר או שיר הומוסקסואלי של מרדכי גאורגו לאנגר.

באדיבות הוצאת שופרא לספרות יפה אנו מביאים לפניכם
את המבוא וקטע מן הפרק העוסק בדמות הדובר הבלתי מהימן,
עם שירה המקסים של רחל חלפי.

מבוא

בכל דור ודור ישבו משוררים ויצרו לאט וברוב קֶשֶב את סגנונם האישי. כל אחד ואחת מהם השקיע שעות רבות בקריאה ובכתיבה, במחיקה ובכתיבה מחדש, עד שגיבש את סגנונו ואת תרומתו הייחודית לחוכמת השיר.

בכל תקופה ישנם משוררים, המנסחים בעבורם ובעבור בני-דורם את החוקים של שירת הדור: כיצד יש לכתוב, על מה יש לכתוב, באיזו לשון ראוי להשתמש בשירה, מהם התנאים ההופכים שיר לשיר טוב. החוקים הללו הם דברים שמשוררים נלחמים עליהם, אבל הם בני-חלוף. כל דור ממציא לעצמו חוקים חדשים.

החוק היחיד שנותר שריר וקיים בכל דור ודור הוא חוק ההשראה והשכלול, השילוב בין מתת ההשראה לבין הארגון והסדר של הרשמים, התובנות, הפנטסיות ועולמות הדמיון והפיכתם, בתוך תבנית של סדר, למעשה יצירה, לשיר.

בתקופות מסוימות בשירה העברית נהגו המשוררים לפרסם ברבים מה הם בעיניהם התנאים לשיר טוב או למשורר טוב. דוגמה יפה כזו מצאתי בספרו של ראובן קריץ, "בדרכי השיר", מקאמה מאת יהודה אלחריזי, המופיעה בספר המקאמות שלו "תחכמוני". יהודה אלחריזי חי בשנים 1165-1235 בספרד, והיה משורר עברי ומתרגם:

יהודה אלחריזי
שבעת התנאים שבהם יערב השיר

דְעוּ, כִּי יֵשׁ לַשִּׁירִים דְרָכִים/ וְלַחֲרוּזִים נְתִיבוֹת וּמַהֲלָכִים/ וְלָהֶם מְלָאכוֹת נְסוּכוֹת שְׁמוּרוֹת וַעֲרוּכוֹת/ וּמִבְחַר הַמְלָאכוֹת/ לָקַחַת מִפִּרְקֵי הַנְבִיאִים פָּסוּק/ וְלִבְנוֹת עָלָיו עִנְיָן נֶחְמָד וְחָשׁוּק./

כִּי יֵשׁ לִַשִּׁיר שִׁבְעָה תְנָאִים וּבָהֶם יֶעֱרַב וְיִנְעַם/ וְיִהְיוּ דְרָכָיו דַּרְכֵי נֹעַם/ וְכָל מִי שֶׁלֹּא יִשְׁמֹר הַתְּנָאִים הָאֵלוּ - יְהִי שִׁירוֹ לְמִרְמָס/ וְיִדְמֶה לְשִׁכְבַת הַטַל וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָמַס./

הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לְבָרֵר מִכָּל סִיג דִּבְרֵי שִׁירוֹתָיו/ וּלְהָסִיר כָּל מִלָּה זָרָה מִמִּלּוֹתָיו/ פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי יָוָן אֲשֶׁר יְמַלְאוּ בַּשִּׁירִים מִלָּה זָרָה/ עִם מִלָּה יְקָרָה,/ וְיַחְבִּירוּ צִיצִים/ עִם קוֹצִים/ וּפְנִינִים/ עִם אֲבָנִים,/ וְדָרִים/ עִם דַּרְדָּרִים/ וְעַל כֵּן כָּל שִׁירוֹתָם מְשֻׁנּוֹת/ וְהַַשָּׂפָה רָפָה וְהַלְּשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת./

הַתְּנַאי הַשֵׁנִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִשְׁמֹר עַל מִשְׁקַל הַשִּׁיר וּתְנוּעוֹתָיו/ וְאַל יוֹסִיף וְאַל יִגְרַע עַל מִשְׁקַל אִמְרוֹתָיו,/ פֶּן יִהְיֶה כִּמְשׁוֹרֲרֵי דוֹרֵנוּ אֲשֶׁר מִשְׁקְלֵי שִׁירָם שְׁבוּרִים,/ פַּעַם חֲסֵרִים /וּפַעַם יְתֵרִים,/ וְלֹא יָשִׂימוּ לֵב לַמִשְׁקָל/ וְלֹא יֵדְעוּ אִם יִכְבַּד אוֹ יֵקַל./

הַתְּנַאי הַשְּׁלִישִׁי: רָאוּי לַמְשׁוֹרֵר לִהְיוֹת עִנְיְנֵי שִׁירוֹ חֲזָקִים/ בְּמַעֲבֵה-הַמְלִיצוֹת יְצוּקִים/ פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי שִׁנְעָר אֲשֶׁר עִנְיְנֵיהֶם צְנוּמִים דַּקִּים/ וּמִמְּלִיצָה טוֹבָה רֵיקִים/וְאֵין בָּם אִישׁ יִדְלֶה מִשִּׂכְלוֹ מַיִם עֲמֻקִּים/ כִּי הַחֶבֶל נִכְרָת וְהַדְּלִי נִקְרָע וְהַמַּיִם נִשָׁפָּכִים וְהַכֵּלִים רֵיקִים!

הַתְּנַאי הָרְבִיעִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִהְיוֹת שִׁירָיו קַלִים לְהָבִין/ וְכֻלָם נְכֹחִים לַמֵּבִין /פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרֲרֵי צָרְפַת אֲשֶׁר כָּל שִׁירֵיהֶם מְלֵאִים שִׁבּוּשׁ/ וּצְרִיכִים לְפֵרוּשׁ./

הַתְּנַאי הַחֲמִשִׁי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִשְׁמוֹר שִׁירוֹ מִטָּעוּת הַדִּקְדּוּק, פֶּן יִדְמֶה לִמְשׁוֹרְרֵי דַמֶּשֶׂק/ וַאֲנָשָׁיו נָשִׁים/ וּקְדוֹשָׁיו קְדֵשִׁים/ וּדְבָרָיו מְלֵאִים טָעֻיוֹת/ בָּתֵּבוֹת וּבַמִּלּוֹת וּבָאוֹתִיוֹת/ וְיִבְטַח בַּסְּכָלִים הַמְשַׁבְּחִים שִׁירָיו/ וְהַמְּרַפְּאִים עַל נְקַלָה צִירָיו/ וְהֵם לֹא יֵדְעוּ, אִם יְרַנֵן אוֹ יְקוֹנֵן,/ וְאִם הוּא מְשׁוֹרֵר/ אוֹ חֲמוֹר נוֹעֵר./

הַתְּנַאי הַשִׁשִׁי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר בְּהַשְׁלִימוֹ שִׁירָתוֹ לְבַל יְמַהֵר לְהַרְאוֹתָה/ עַד יְבָרֵר אוֹתָה,/ וְאַל יַשְּׁאִיר חֶלְאָתָה עָלֶיהָ/ וְטֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ,/ רַק יַעֲבִיר מִמֶּנָה כָּל הֲתוּלֶיהָ/ וְיָסִיר כָּל בְּדִילֶיהָ,/ פֶּן יִדְמֶה לַמְּשׁוֹרְרִים הַסְּכָלִים אֲשֶׁר בְּטֶרֶם יַשְׁלִימוּ הַשִּׁירָה יְגַלּוּהָ לִפְנֵי קָהָל וְעֵדָה/ וּמְזִמָתָם בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה./

הַתְּנַאי הַשְׁבִיעִי: צָרִיךְ לַמְשׁוֹרֵר לִבְחוֹר מִשִּׁירָתוֹ קְצָתָהּ/ וְיַשְׁלִיךְ קְצָתָהּ/ וְאָז תִּהְיֶה שִׁירָתוֹ נְקִיָּה/ כְּכַלָה יְפֵהפִיָּה./ וְיִבְחַר לוֹ מִן הַחֲמִשִּׁים שְׁלוֹשִׁים,/ וּמִן הַשִּׁבְעִים אַרְבָּעִים,/ וּבַתְּנָאִים הָאֵלֶּה הִתְפָּאֲרָה הַחָכְמָה וְהַדֵּעָה/ חָצְבָה עַמּוּדֶיהַ שִׁבְעָה,/

וּבְאֵלֶה הַמִּדּוֹת הָיְתָה מְלֶאכֶת הַשִׁיר לִבְנֵי סְפָרַד כְּבוּשָׁה,/ וַתְּהִי לָהֶם לְאִשָׁה,/ וּמִבִּלְעֲדֵיהֶם גְּרוּשָׁה,/ וְהָיְתָה עִמָּם מְקֻדֶּשֶׁת וּקְדוֹשָׁה וְעִם זוּלָתָם חֲלָלָה וּקְדֵשָׁה."

מתוך השירה העברית בספרד ובפרובנס,
חיים שירמן, ספר שני חלק א',
הוצאת מוסד ביאליק-דביר, 1956

השיר הזה משמש תכלית פיוטית ופוליטית גם יחד. הוא מפרט, ברצינות מעורבת בהומור, מהם חוקי השיר הנאותים, ובד-בבד עם זאת הוא מביא דוגמאות לשירה רעה מבני האומות השונות שהקיפו את ספרד ולחמו בה. מקאמה זו היא גם שיר-נאצה וגם שיר-הִתפּארוּת לפי מיטב החוקים של שירת התקופה. כל הקורא בה יתגאה על היותו בן ספרד, הממלכה המתורבתת, ממלכתם של היודעים לכתוב שירה, המתנשאת הרחק מעל הברברים, החורזים חרוז רע, עושים שימוש בלשון רזה מדי, נטולת מליצות, ומבלבלים בין משורר - לבין חמור נוער.

כמה מאות שנים אחרי-כן, בגלות תימן, ישב המשורר המיסטיקן ר' שלום שבזי, וכתב שיר על מעשה היצירה. שבזי כתב תחת השפעתה של שירת ספרד. המרכז הספרותי בתימן, כמו המרכזים הספרותיים האחרים באיטליה ובארצות צפון אפריקה, נוסד לאחר גירוש ספרד. שבזי לא כָּתב כְּתב-תְנאים על טבעה של השירה, אלא וידוי נרגש על היצירה ועל מידת הזהירות שהוא נוקט במהלך היצירה. זהירותו נובעת מכך, שהוא רואה את הכתיבה בגדר עשייה בנסתרוֹת, תפילה פרטית, לחש הפותח בפניו את העולמות העליונים:

"... וְנִשְׁעַנְתִי בְּאֵלִי טוֹב וְסַלָּח,
יְהוּ נָא כָּל שְׁגִיאוֹתַי מְחוּלִים.
יְזַכֵּנִי לְהַרְבּוֹת עַד אֵין קֵץ,
סְפָרִים נֶחְמָדִים גַּם מְעֻלִים.
לְמַעַן סוֹד שְׁמוֹתָיו יַעַנֵנִי
וְיָאִיר לִי נְתִיבוֹת הָאֲפֵלִים...".

מתוך שירי ה"ה שלום שבזי ז"ל,
הוצאת אהרון בן כה"ר יוסף חסיד ושות'
ירושלים, תשי"ג

על פי שבזי, השיר אינו מעשה של התפארות, חידודי לשון, ביטוי עוצמה פיוטית באמצעות לשון מצוחצחת, כמו בימי הביניים. הוא מעשה קודש, מאגיה של מלים, מפתח להבנת סוד שמותיו של האל. השיר הוא צוהר להיכלות הסוד, לעולמות העליונים.

כל דור מתייחס אחרת למלאכת היצירה, אך בכל דור מוקנית לשירה חשיבות עמוקה. המשוררים תמיד מתייחסים בכובד-ראש למלאכתם, המצריכה הרבה לימוד ואימון. זו גם נקודת המוצא של ספר זה.

קטעי המאמרים והשירים המוּבאים כאן עשויים להוביל אותך, גם אם אתה משורר ותיק ומנוסה, בדרכים חדשות. כולנו זקוקים מעת לעת לנִיעוּר, כדי שלא נהפוך ממשורר לחמור נוֹעֵר. ניעור כזה מושג גם בהחלטות על שימוש בתבניות-שיר או בסגנון מסויים, כדי לבחון עד היכן ייקח אותנו הדבר, וכיצד ידובב את זנבה של המוזה.

רחל חלפי

בלוז שבשבת מוח

הִזְמַנְתִּי פֶּחָח מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה
שֶׁיַּתְקִין לִי שַׁבְשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ
הוּא לָקַח לִי כַּמָּתְ'אֲלָפִים לִירוֹת
וּמֵאָז הִיא יוֹשֶׁבֶת לִי בָּרֹאשׁ
לִפְעָמִים יוֹשֶׁבֶת לִפְעָמִים מִסְתּוֹבֶבֶת לִי בָּרֹאשׁ

בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת יֵשׁ שֶׂכְוִי
לֹא שֶׂכְוִי פָּז וְלֹא שֶׂכְוִי אַרְגָּמָן
זֶה רַק תַּרְנְגוֹל אִידְיוֹטִי מִפַּח מְזֻרְגָּג.
מִסְתּוֹבֵב מִסְתּוֹבֶבֶת בָּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת
וְזֶה לֹא שֶׂכְוִי וְלֹא תַּרְנְגוֹל וְלֹא תַּרְנְגֹלֶת
רַק אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה
מְעַרְבֹּלֶת אָטוֹמִים סוֹבֶבֶת בֵּין אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע רוּחוֹתַי

כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים, וְגַם הַפֶּחָח, בִּשְׁבִיל מָה אַתְּ צְרִיכָה
שַׁבְשֶׁבֶת בִּשְׁבִיל מָה
אוֹמֶרֶת לַפֶּחָח מִמַּחֲנֵה יְהוּדָה שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת לְאָן
נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ אֶצְלִי לְאָן
אָז הוּא שׁוֹאֵל אוֹתִי
אֶפְשָׁר לָגוּר אִתָּךְ כַּמָּה זְמַן?
לֹא רוֹצָה לָגוּר אוֹמֶרֶת לוֹ לֹא רוֹצָה
לֵךְ תַּעֲשֶׂה טוֹבָה תָּבִיא לִי עֲפִיפוֹן ---
יַלְלָה, מַה תַּעֲשִׂי עִם עֲפִיפוֹן
אַתְּ אֲפִלּוּ לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַצָּפוֹן!

הִזְמַנְתִּי פֶּחָח מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה שֶׁיַּתְקִין לִי שַׁבְשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ.

14.4.77
(מתוך: רחל חלפי, זיקית או עקרון
אי הוודאות, הקיבוץ המאוחד, 1986)

השיר מתחיל באמירה כמו הגיונית, "הִזְמַנְתִּי פֶּחָח מִשׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה/ שֶׁיַּתְקִין לִי שַׁבְשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ/ הוּא לָקַח לִי כַּמָּתְ'אֲלָפִים לִירוֹת/ וּמֵאָז הִיא יוֹשֶׁבֶת לִי בָּרֹאשׁ/ לִפְעָמִים יוֹשֶׁבֶת לִפְעָמִים מִסְתּוֹבֶבֶת לִי בָּרֹאשׁ." האמירה הזו היא כמו הגיונית, משום שסביר להניח שישנם פחחים בשוק מחנה יהודה, משום שפחח הוא אכן האיש הנכון להתקנת שבשבת, ומשום ששבשבת אכן לפעמים יושבת ולפעמים מסתובבת, בהתאם למשב הרוח. הדבר היחיד המונע את קבלת האמירה הזאת כפשוטה הוא, כמובן, מיקומה של השבשבת בתוך ראשה של הדוברת. דבר נוסף המונע את קבלת האמירה הזאת כפשוטה הוא ההומור העולה משורות אלה. ההומור מושג על ידי השימוש בסלנג, "כַּמָּתְ'אֲלָפִים לִירוֹת", על ידי השימוש בלשון דיבור מרובה בחזרות, המפגינה גם חוסר חשיבות למצב השבשבת, המצויה בתוך ראשה של הדוברת, "לִפְעָמִים יוֹשֶׁבֶת לִפְעָמִים מִסְתּוֹבֶבֶת לִי בָּרֹאשׁ", וגם מתוך הפער שבין המיקום הספציפי "מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה" לבין המיקום האחר, שהוא כנראה מטפורי, "בָּרֹאשׁ". הפער הזה הוא כה גדול, עד שהוא מחזק את ההומור.

אלא שהבית הבא עוסק בניסיון לאפיין במדויק את השבשבת ואת דמות התרנגול שעליה. ניסיון התיאור הזה כרוך בעימות רובדי לשון ספרותיים וגבוהים עם לשון הסלנג, והכרעה לטובת הסלנג. עימות לשוני כזה, בין "לֹא שֶׂכְוִי פָּז וְלֹא שֶׂכְוִי אַרְגָּמָן" לבין "רַק תַּרְנְגוֹל אִידְיוֹטִי מִפַּח מְזֻרְגָּג", מקרב את לשון השיר ללשון הדיבור הנהוגה ברחוב הישראלי, מחזק את האמינות של דמות הדוברת כאפשרית במציאות החיצונית, ועקב כך גם מחזק את האפשרות, שמא באמת התקינו לה שבשבת בראש. ודאי, העימות בין רובדי הלשון גם מוסיף ומחזק את טון ההומור שבעיצובו כבר הוחל בבית הראשון בשיר.

בהמשך הבית אומרת הדוברת, כאילו זה מובן מאליו, "מִסְתּוֹבֵב מִסְתּוֹבֶבֶת בָּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת/ וְזֶה לֹא שֶׂכְוִי וְלֹא תַּרְנְגוֹל וְלֹא תַּרְנְגֹלֶת". ההתעכבות על מין השבשבת, האם היא זכר או נקבה, מסתובב או מסתובבת, גם היא מחזקת את התחושה, שהשבשבת, זכר או נקבה, קיימת כשלעצמה. רק השורות הבאות מְפֵרוֹת את הרושם הזה, ומטלטלות שוב את הקורא לחשוב, שמא המדובר הוא במטפורה: "רַק אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה/ מְעַרְבֹּלֶת אָטוֹמִים סוֹבֶבֶת בֵּין אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע רוּחוֹתַי." שורות אלה גם אומרות כמה דברים על הדוברת. ראשית, שהיא יודעת הרבה יותר מזולתה. שנית, שהיא בעלת יכולת ראייה כה חדה, על אנושית, שהיא רואה עד רמת האטום.

הטלטלה בין אמינות לאי אמינות נמשכת בבית הבא. היא כותבת "כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים, וְגַם הַפֶּחָח, בִּשְׁבִיל מָה אַתְּ צְרִיכָה/ שַׁבְשֶׁבֶת בִּשְׁבִיל מָה". אם כולם שואלים זאת, ברור שהם רואים את השבשבת בראשה, וזה מקנה לה רושם של אמינות. אך השורות הבאות "אוֹמֶרֶת לַפֶּחָח מִמַּחֲנֵה יְהוּדָה שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת לְאָן/ נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ אֶצְלִי לְאָן/ אָז הוּא שׁוֹאֵל אוֹתִי/ אֶפְשָׁר לָגוּר אִתָּךְ כַּמָּה זְמַן?", משתמשות בניב "לאן נושבת הרוח", שהוא ניב מטפורי. עצם השימוש במילה 'רוח' בתוך ניב מטפורי, זורקת אותנו שוב מן האמונה במוחשיות השבשבת, לאפשרות שמא לא רק השבשבת, אלא גם הפחח, הם חלקים מאותה עלילה מטפורית. למשל, מחזר המעוניין באהבתה של הדוברת.

אבל התגובה של הדוברת לדברי הפחח שוב מקפיצה אותנו מן הרובד המטפורי לרובד 'הממשי'. היא כותבת: "לֹא רוֹצָה לָגוּר אוֹמֶרֶת לוֹ לֹא רוֹצָה/ לֵךְ תַּעֲשֶׂה טוֹבָה תָּבִיא לִי עֲפִיפוֹן - - -/ יַלְלָה, מַה תַּעֲשִׂי עִם עֲפִיפוֹן/ אַתְּ אֲפִלּוּ לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַצָּפוֹן!". בשורות אלה היא מביאה דיאלוג שלם, שבו היא דורשת עפיפון. העפיפון הוא עצם, המתקשר במציאות עם שבשבת, משום ששניהם מוּנָעים על ידי רוח. כעת, לשונם של הדוברת ושל הפחח, שהיא לשון דיבור מאוד ישראלית, מציאותית, נותנת לנו את התחושה שמדובר בדיאלוג אמיתי לגמרי. שהם באמת דיברו ביניהם על אפשרות שיביא לה עפיפון. ואם כך הם פני הדברים, אולי בכל זאת התקין לה גם שבשבת?!

שימו לב, שבסוף הדיאלוג, בדברי הפחח, מסתתר עוד ניב מטפורי, "לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַצָּפוֹן". הניב הזה משמעו, שהאדם אינו יודע את הכיוון, שהוא תועה ותוהה, מבולבל, בתוך חייו. גילויו של ניב זה בתוך הלשון המדוברת של הפחח, מספר לנו משהו על הדוברת. הוא מאפיין אותה כאישה מבולבלת וחסרת כיוון. אִפְיוּן זה הוא חזק מאוד, מתחזק ומתעצם מכוח הטלטלה שהעבירה אותנו הדוברת בין בדיון לבין ממשות, ומכתיב לנו לקרוא את כל עניין השבשבת כמטפורה לבקשת כיוון. מכאן, שהדוברת פנתה לגבר זר, פחח או אחר, וביקשה ממנו בעצם כיוון שלה בעולם, בעולם הפנימי והחיצוני גם יחד. על רקע פרשנות כזו מתאפשר לנו להבין מדוע, כשהפחח רוצה לדעת לאן נושבת אצלה הרוח, הוא רוצה גם לגור אצלה. זה ההסבר היחיד לַמשאלה של הפחח לגור אִתּה, שאינה עונה באופן ישיר על תהייתו לאן נושבת אצלה הרוח.

כל זה טוב ויפה. אבל מה נעשה והשיר מסתיים בפזמון החוזר, "הִזְמַנְתִּי פֶּחָח מִשּׁוּק מַחֲנֵה יְהוּדָה שֶׁיַּתְקִין לִי שַׁבְשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ"? הפזמון החוזר הזה סוגר את השיר בתוך הטלטלה בין בדיון לממשות, ומותיר אותנו במצב הטלטלה הזה, מבלי יכולת להכריע סופית מה הם הגבולות בין הבדיון לבין הממשות בשיר, מה מידת המהימנות של הדוברת, האם השיר הזה הוא מהתלה הומוריסטית, או אמירה פמיניסטית משמעותית על מצב חלוקת הכוחות בין גברים לבין נשים בחברה הישראלית. אנו נותרים תוהים. והתהייה הזו מוּשּׂגת קודם כל בזכות עיצובה של הדוברת כנעה בין אמינות לאי אמינות, כדוברת מלאת הומור, שיש לה גם מוּדעוּת עצמית עמוקה מאוד מתחת למעטה ההומור הלשוני.

אילן שיינפלד: יליד 1960, בעל תואר שני בחוג לספרות עברית באונ' תל אביב. בעלי משרד יחסי ציבור בתחומי התרבות והוצאת "שופרא לספרות יפה" (נוסדה ב 1998). היה בעלי "קפה תיאו", בית קפה וחנות ספרים לקהילה ההומו לסבית בישראל (2000-2002). שימש כדובר התיאטרון הקאמרי בשנים 1992-1995. כתב טורים באתר גוגיי
(2004), "זמן תל אביב" (2000-2001), "דבר" (1992), "גלובס" (1990), "העיר"
(1989), שבועון "לעניין" (1989), "עיתון תל אביב" (1988), "מגעים" (1988), "מגוון"
(1981-2). לימד ספרות באוניברסיטת תל אביב (1998), באוניברסיטה העממית תל אביב (1989) בסמינר הקיבוצים ובמכללת חדרה (1984-5), היה עורך לילה ב"חדשות"
(1992), מייסד ועורך כתב העת "שופרא" לספרות (1984-86) וסגן עורך הדף לספרות ב"על המשמר" (1981-1992). מנחה סדנאות לשירה בביתו.

© כל הזכויות שמורות ל"שופרא לספרות יפה" הוצאה לאור

הסדנה לשירה – מדריך לכותבי שירה ולמלמדיה - אילן שיינפלד