Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

אמהות חושבות:נשים כותבות את האמת על אמהות
מאת: (עורכות) קמיל פרי, קייט מוזס
Mothers Who Think : Tales Of Reallife Parenthood - Camille Peri (Editor), Kate Moses (Editor)

ההוצאה:

מודן

37 מאמרים פרובוקטיביים ומאתגרי חשיבה בנושא אמהות "אמהות חושבות" נוסד על ידי שלוש אמהות עובדות במשרה חלקית - קמיל הייתה עיתונאית, קייט מבקרת ספרותית וג'ויס מילמן גנבה זמן מסדר היום העמוס שלה כמבקרת טלויזיה , "התחלנו את אמהות חושבות כאחד הנושאים היומיים במאגזין און ליין ששמו "סאלון" ביוני 1997, במטרה לאפשר שיחה רציפה שאמהות יכולות להצטרף אליה בכל רגע ביממה , עצם הקמת האתר הייתה עדות לגבולות המטושטשים שמאפיינים חיי אמהות.

בתוך שנתיים התפתח "אמהות חושבות" לקבוצת אמהות גלובלית, מקום לידידות אינטלקטואלית ללא גבולות ,לאום, גזע תרבות: כמו כן "אמהות חושבות הפך למקום שבו האמהות יכולות לשחרר קיטור: תחרות הדרמה היומית שמזמינה את הקוראות לחלוק את סיפורי האמהות שלהן בעת שהגיעו לשפל המדרגה , ממשיכה להיות להיט!!

אמהות חושבות:נשים כותבות את האמת על אמהות
שתפו אותי

"אמהות היא מערכת היחסים המהותית ביותר כרצף לחיים ולקינוח אפי זבים , ברגע שהפכנו אמהות ניתנת לנו הזדמנות לחשוב יותר לא פחות, אלא שמעולם לא הייתה לנו הכתובת המתאימה להביע את מורכבותה אלא באוזני חברות, רצינו להרחיב את הגישה לדיאלוג המתקיים זה זמן רב בארגז החול ובכניסה לבית מקומות שאינם מתאימים במיוחד לקיום חיים אינטלקטואלים, אך במקרים רבים היחידים שבהם אמהות יכולות לשוחח על העולם ועל מקומן בו".

כמעט כל האמהות מגלות חוסר אונים מרפה ידיים בהתמודדות עם התחושות העזות שאמהות מעוררת המאמרים רחוקים מלהיות התמקדות רכה ונעימה בנושא אלא חקירה לא מצונזרת שאמהות פירושה ללמוד לקבל סתירות,למידה שנמשכת כל החיים. מטרתו של ספר זה לשמש כתרופת נגד לספרות פשטנית ומתקתקה בנושא אמהות,

הספר הוא אסופה של 37 מאמרים הכוללים קשת רחבה של נושאים, החל בלידה וכלה במותו של ילד, אם קיים רעיון נושא אחד משותף לכל המאמרים בספר הרי הוא בסופו של דבר הרעיון שאיש אינו מגדל ילדים לבד ועל החשיבות העצומה של קשר- לאנשים אחרים, לעולם, לחיובי ולשלילי, שבהם אנחנו שוקעות באמהות".

אמהות חושבות:נשים כותבות את האמת על אמהות, מאת קמיל פרי וקייט מוזס (עורכות) בתרגומה של יעל זיסקינד קלר, 243 עמודים.

באדיבות הוצאת מודן אנו מביאים לפניכם
את פתח הדבר, את ההקדמה ואת הסיפור הראשון: תיקונים.

פתח־דבר
אן לאמוט

כיצד אפשר לנסות אפילו רק לתאר מה פירוש הדבר להיות אם, הן באופנים היומיומיים והפשוטים ביותר, והן במקומות העמוקים ביותר שלנו? כיצד אפשר להציג אמת מסוג כלשהו על לידה ועל גידול ילדים, כאשר דברים אלה מתרחשים בדממה וללא מילים, במקום העמוק ביותר בנפשנו? אני סבורה שהתשובה היא שהדבר בלתי אפשרי; אך אולי בכל זאת אפשר. וכך נשפת קומקום על האש, וקבוצת נשים הוזמנה והתבקשה להביא את המרכיבים המובחרים ביותר שבידיה, הן הרעננים ביותר והן העצובים ביותר, תוצרת שנקטפה באותו בוקר בגינה, ותוצרת שכבר החלה להתיישן באחורי מגירת הירקות, ואת כל אלה הוספנו לסיר. תכולת הסיר הגיעה לרתיחה, ונוצר משהו גדול יותר, משהו שהוא הן ספציפי והן נטול גבולות, וכך קיבלנו למעשה מרק מלוח, שהוא ספר על אמהות חושבות.

אני אוהבת את הסיפורים בספר מאותה סיבה שאני אוהבת מרק: הם מעולים, והם כסם־חיים, ולעיתים שניהם כאחד. לפעמים הם תפלים, ולעיתים מתובלים מאוד. שני הסוגים מקורם בחומר שממנו עשויים חיינו. לפעמים הם עשויים כמעט מכלום, פרט לתערובת מימית ואהבה והישרדות טהורה. ושניהם כמו הרכב העולם כולו, תמצית הכול שרותחת לאורך זמן עד שהיא נכנעת לחלוטין לחום, ולמי המרק ולטעמים, לשגיונות ולהפתעות; ושני הדברים קשורים בפלאי ההתמסרות למשהו גדול יותר, בלי לחדול להתקיים.

בספר זה אנחנו כותבות על שמחה, אנחנו מרבות לכתוב על אהבה, ואנחנו כותבות גם על זעם. אנחנו כותבות על ההבנה שמעמיקה לאורך הדרך, או לפחות על כוונה להבין, ברגע שיהיה לנו רגע פנאי; ובינתיים אנחנו כותבות, פשוט עושות זאת. אנחנו כותבות על הרגעים ששינו אותנו לנצח. אנחנו כותבות על השינויים בגופנו, ובמיוחד בליבנו. אנחנו כותבות על השינויים בנקודת המבט שלנו, על המשקפיים החדשים שהאמהוּת כופה עלינו; על האופן שבו ילדים מלמדים אותנו לשים לב. אנחנו כותבות על העבודה הקשה, על העייפות העמוקה, על השעמום, על החשיפה – על הקלוז־אפ הנורא; על הפגמים הנוראים והבולטים ביותר באופיינו, צילום תקריב שמספקת ההורות. אנחנו כותבות על רוך, על עוצמה, על המקומות שבהם מעגלים אלה נפגשים. אנחנו כותבות על הקושי, שהוא הרבה מעבר למה שהיה ניתן לשער ולצפות, אך גם עושר החוויה הוא מעבר למה שציפינו. אנחנו כותבות על הגילוי שאולי אנחנו יותר פזורות דעת, מאשר לפני שנולדו ילדינו. אנחנו כותבות על מיניותם של ילדינו ועל מיניותנו־שלנו. אנחנו כותבות על מצבים שבהם אנחנו שורדות בקושי, בזכות מעט עזרה מחברים, ועל התעלות ועל השתאות; אנחנו כותבות על התפרצויות ועל הישברויות. אנחנו כותבות על יגון ועל ייאוש ועל קימה לתחייה.

באמהוּת יש מים קרירים ויש קיטור רותח; יש מלח ויש מתיקות; יש מרירות ויש טעם גן־עדן. יש כאן סיפורים שבהם אנחנו גורמות לכן לצחוק, וכך אנחנו נותנות לכן סיכוי חדש לחיים. חלק מהסיפורים עשויים לגרום לכן להיאנח בהכרה או הקלה, שתודה לאל, לא התדרדרתן עד כדי כך – עדיין. חלק מהסיפורים הם על בלבול וחלקם על פתרונות. רבים מהסיפורים עוסקים בצורה זו או אחרת בללמוד להרפות; הם מלמדים אותנו את האמת הנוראה, שכאשר אנחנו ממלאים את המשימה על הצד הטוב ביותר, אנחנו מגדלים את ילדינו לעזוב אותנו (ושחלק מהזמן הדבר קל לנו אך לפעמים קשה מנשוא). בחלק מהסיפורים אמהות פשוט מספרות את האמת שלהן; ובסופו של דבר, זה כל מה שיש לנו להציע.

חלק מהקטעים הם על אמהות עניות וחלקם על עשירות. הם נכתבו על ידי אמהות לתינוקות ועליהן, כדי שכולנו נוכל להיזכר באושר הגופני שחשים כשמחזיקים תינוק שגופו החמים נמס אל תוך גופנו ושערו המשיי מדגדג את בסיס סנטרנו. הם נכתבו על ידי אמהות לילדים חולים שמחלימים, ועל אחרים שלא החלימו. את הסיפורים כתבו אמהות שלעיתים לא רוצות לטפל בילדיהן, ועל ילדיהן הזקוקים לטיפולן – ואלוהים, האם אתן מגלות עד כמה הייתן חזקות אז. הסיפורים נכתבו על ידי אמהות לילדים בוגרים דיים כדי להבחין עד כמה העולם זר ולא הוגן. הם על ילדים בוגרים לגמרי, עם תשוקותיהם, ריחותיהם ובעיותיהם. הם נכתבו על ידי אמהות לבן או בת יחידים ועליהן, ועל אמהות לילדים עם אחים ואחיות. הם נכתבו על ובידי אמהות חד־הוריות, אמהות גרושות, אמהות נשואות באושר, אמהות עובדות, אמהות מפורסמות, אמהות חולות, אמהות שיוצאות מדעתן ואמהות שחוזרות לשפיות ותפקוד.

אך הסיפורים לא נכתבו על ידי אמהות נורמליות ואינם על אמהות נורמליות, שכן נחלצנו סוף־סוף ממלכודת השקר הנפוץ, שקיימת אם כזו. בנקודה כלשהי לאורך הדרך הבנו שנורמלי הוא אידיאל שסוגדים לו, אך הוא איננו קיים. שהדבר שקיים במציאות הוא רק אנחנו – אמהות שחושבות, מרגישות ואוהבות, שעושות כמיטב יכולתן, שנאבקות, שצוחקות יותר ממה ששיערו, וצועקות, ולומדות, לעיתים נמצאות בנסיגה, ולאחר זמן מה אסירות תודה על החסד שבהיותן אמהות, כאשר הן מתבוננות יום אחר יום וללא הרף, בהתפתחותם ובצמיחתם של ילדיהן.

הקדמה: המאמאפסט
מניפסט האמהות
קמיל פרי וקייט מוזס

חודשיים לפני לידת בנה הבכור גילתה ג'יין סמיילי שהיא נתונה לסתירה, כביכול, בין הוראת קורס על קפקא לבין הריונה. היא תהתה האם ייגרם לתינוק נזק לצמיתות בשל חשיפתו בעודו ברחם לאמן החרדות בספרות? האם יהיה על סמיילי לדחות יצירות ספרות גדולות שבהן יחסי הורה־ילד עכורים וקודרים, כגון Native Son ו"אל המגדלור", ולהעדיף יצירות משפחתיות שובביות כגון Please Don’t Eat the Daisies? אך ג'יין סמיילי גילתה שברגע שילדה את בנה, היא ילדה גם את הנושא שלה – ההשפעה ההדדית בין אהבה לכוח, שהיתה הזרע לרומן שכתבה, A Thousand Acres. "האמהוּת לא דחקה הצידה את החשיבה שלי, אלא דווקא סיפקה לי דברים חדשים ומדהימים כחומר לחשיבה, ומוטיבציה לעבוד קשה בתחום החשיבה", כתבה סמיילי במאמרה שניכר בשמו השנון "האם אמהות מסוגלות לחשוב?"

האם אמהות מסוגלות לחשוב? מובן שהשאלה איננה מחייבת כלל מענה. אך אין זו משימה קלה למצוא דיווחים כתובים על אמהות הלכה למעשה, מעוררי מחשבה וחריפים, שחדותם לא הוקהתה. התקשורת הפופולרית ממשיכה להתייחס אל גידול הדור הבא כאל נושא בתחום סגנון חיים, ואילו על כתבי עת, אתרי אינטרנט וספרים להורים (אך מכוונים בעיקר לאמהות) נראה שמוטלת משימה קשה ביותר - לדחוס את נושא גידול הילדים למדריכים קלילים - גידול ילדים בשנים עשר שלבים ורשימות של עשרת המומלצים ביותר, כאילו שההיקף המורכב של דרמות ורגשות שבאמת מגדירים אמהוּת, כמוהם כמורסה שעדיף לא לחטט בה לעומק.

מטרתו של ספר זה לשמש תרופת־נגד לאותה ספרות פשטנית ומתקתקה בנושא אמהוּת. אמהות היא מערכת היחסים המהותית ביותר לרצף החיים – ולקינוח אפים זבים. רגע אחד האמהות מאופיינת בעדינות שאנו רואים בציור של מרי קאסאט, ורגע לאחר מכן היא מאופיינת בסוריאליזם שבצילום של דיאן ארבוס. יש אמהות שנוטשות את ילדיהן, ואחרות מטילות בהם מום על ידי קרבת־יתר חונקת; כמעט כל האמהות מגלות חוסר אונים מרפה־ידיים בהתמודדות עם התחושות העזות שהאמהות מעוררת. המאמרים שבאסופה זו רחוקים מאוד מלהיות התמקדות רכה ונעימה בנושא, אלא חקירה לא־מצונזרת בנושא – הכרה מובעת בבהירות כנה ולעיתים מתעתעת, שאמהוּת פירושה ללמוד לקבל סתירות, למידה שנמשכת כל החיים.

כקוראות וכותבות כאחד, השתוקקנו לראות התייחסות לאמהות כאל אתגר אינטלקטואלי ורגשי כאחד, כפי שאנו ראינו אותה. חשנו מדוכאות על ידי תוויות פופולריות שהן למעשה האפיון הכולל שאליו החברה שלנו מצמצמת את האמהוּת: אמא שמשחקת כדורגל, אמא בנעלי ספורט, אמא במשרה מלאה, אמא עובדת, סופר־אמא – ידענו שאנחנו כל הדברים האלה ובה־בעת אף אחד מהם. ברגע שאנחנו הופכות לאמהות, ניתנת לנו הזדמנות לחשוב יותר, לא פחות, אלא שמעולם לא היתה לנו הכתובת המתאימה להביע את מורכבותה של אותה חשיבה אלא באוזני חברות. וחשבנו שאמהות אחרות, בדיוק כמונו, למדו לטפח את התפתחותן האינטלקטואלית בכל האמצעים הדרושים. רצינו להרחיב את הגישה לדיאלוג המתקיים זה זמן רב בארגז החול ובכניסה לבית – מקומות שאינם מתאימים במיוחד לקיום חיים אינטלקטואליים, אך במקרים רבים, היחידים שבהם אמהות יכולות לשוחח על העולם ועל מקומן בו. התחלנו את ״אמהות חושבות״ ("אמהות חושבות") כאחד הנושאים היומיים במגזין און־ליין ששמו ׳סאלון׳ ביוני 1997, במטרה לאפשר שיחה רציפה שאמהות יכולות להצטרף אליה בכל רגע פנאי – באמצע הלילה, במשך היום כשהתינוק ישן, או בזמן שהן שואבות חלב על יד שולחן העבודה שלהן במשרד.

עצם הקמת אתר האינטרנט שלנו היתה עדות לגבולות המטושטשים שמאפיינים את חייהן של אמהות. מסיבה מוטעית, החלטנו שאנחנו יכולות להגדיר לעצמנו את התפישה תוך כדי סיור בגן חיות עם ילדינו. באותם רגעים שבנינו הגדולים יותר עקבו אחרינו מבין השיחים, הבן הפעוט שלבש את מכנסיו הפוך, סירב לזוז מהמקום הבטוח שתפס לעצמו על הסלע, והתינוקת ניסתה לגשש כעיוורת בעגלת התינוקות שלה עד שמישהו שם לב שהכובע נשמט על פניה וכיסה לחלוטין את עיניה, ניסינו בה־בעת לדון בשאלה האם ״אמהות חושבות״ יכול להגיע לקהל היעד, שהוא אמהות עם אותה דרך חשיבה; האם נשים שהן אמהות לילדים קטנים, שטרודות במטלות הטיפול בהם, מבוקר עד לילה, מסוגלות להגיש מגזין יומי, והאם בגן החיות יש מכונת אספרסו. לתדהמתנו, התשובה לכל שאלותינו היתה "כן" מהדהד.

״אמהות חושבות״ במסגרת המגזין המקוון ׳סאלון׳ נוסד על ידי שלוש אמהות שעובדות במשרה חלקית – קמיל היתה עיתונאית שעבדה כעצמאית, קייט היתה מבקרת ועורכת ספרותית, וג'ויס מילמן גנבה זמן, מתוך סדר היום שלה שהיה כבר עמוס לעייפה, כמבקרת הטלוויזיה במגזין ׳סאלון׳; עוזרת העריכה דאון מק'קין ועורכת משנה לורי לייבוביץ', השלימו את הצוות. חלק זה במגזין הפך עד מהרה לאחד החלקים הפופולריים ביותר, ושטף המכתבים שקיבלנו מקוראות אישר לנו שאמהות מחפשות דרכי התחברות חדשות ומודלים חדשים להגדרת אמהוּת כיום. אחת הקוראות כתבה, "תודה על שהזכרתן לי שאני אישה שהיא גם אמא, ולא אמא שהיא גם אישה".

בתוך שנתיים התפתח ״אמהות חושבות״, לקבוצת אמהות גלובלית ממש, מקום לידידות אינטלקטואלית ללא גבולות לאום, גזע, תרבות; מקום שבו אפשר לדבר על החוויות המשותפות מאוד והשונות כל כך בגידול ילדים. כמו־כן ״אמהות חושבות״ הפך למקום שבו אמהות יכולות לשחרר קיטור: תחרות "מלכת הדרמה היומית", שמזמינה את הקוראות לחלוק את סיפורי האמהוּת שלהן בעת שהגיעו לשפל המדרגה, ממשיכה להיות להיט – אמהות בהמוניהן ששות לדווח מן החזית, וקוראות שמחות לקבל תזכורות, שיכול להיות יותר גרוע.

הספר הוא אסופה של שלושים ושבעה מאמרים של כותבות ידועות ושל כותבות חדשות, וביניהם הסיפורים הבולטים ביותר מהשנה הראשונה של ״אמהות חושבות״. סיפורים אלה, מהורהרים, חקרניים, עליזים, אכזריים, ליריים וכואבים, מספרים לנו על החוויות שהיינו צמאות לשמוע, החוויות שידענו שהן משותפות לנו ולנשים אחרות, אלא שבאופן כללי, הן נותרו מעורפלות למדי בתרבותנו. בנוסף, הן איפשרו לנו להיות מודעות שוב למשהו שאנחנו שוכחות בנקל בשגרת היומיום הלחוצה של טיפול במשפחה – את החיוּת הרבה המאפיינת את רגשותינו המורכבים כלפי ילדינו.

הסיפורים כוללים קשת רחבה של נושאים, החל בלידה וכלה במותו של ילד; החל בבשרנות החושנית בינקות וכלה בשמות שילדינו עושים בחיי המין שלנו ובדימוי העצמי שלנו; החל בבדיקת מיקרוסקופ שבה אנחנו בוחנות את חסרונותיה של אמנו, וכלה באמביוולנטיות שבה החברה שלנו רואה את האמהוּת. המאמרים ייחודיים מאוד, אך ככלל הם נותנים שמץ מההכרה שנותנת לנו האמהוּת. החוויה שלנו־עצמנו בעת עריכת אסופת המאמרים, כאשר אנחנו עובדות במשרד אחד עם הבעלים שלנו, שניהם אבות אוהבים ומסורים, משקפת את המבנה הייחודי של האמהוּת. בה־בעת שלחצי העבודה ההולכים ומתחזקים לא השפיעו כמעט על שגרת היומיום של הבעלים, אנחנו נאלצנו להפוך למכונות־טורבו – תיאום לוח זמנים, מיזוג שליחויות, לקיחת שמרטפים משותפים ושיתוף במכונות כביסה, הקצאת זמן בשבוע המטורף שלפני המועד האחרון לסיום העבודה לחיפושים אחר סוכריות צבעוניות ושאר קישוטים לתחנת קישוט עוגיות ביריד של בית הספר. לעיתים חשנו שאפילו המוח שלנו משותף: פיתחנו אינטימיות מוזרה וקצרנות אינטואיטיבית שנוצרת בין אמהות, פשוט משום שאין ברירה.

אם קיים נושא אחד שמשותף לכל המאמרים בספר הרי הוא, בסופו של דבר, הרעיון שאיש אינו מגדל ילדים לבד. הסיפורים כאן מעידים שוב ושוב על החשיבות העצומה של קשר – לאנשים אחרים, לעולם, לחיובי ולשלילי שבהם אנחנו שוקעות באמהוּת. במקום שגידול ילדים יגרום לנו להירתע מהעגמומיות של קפקא או מהזוועות שבחדשות הלילה, אנחנו מאמינות שגידול ילדים מחייב אותנו להתבונן בכנות, בחושך ובאור כאחד.

זו הסיבה לכך שאנחנו סבורות, שהיום שבו יצא הספר לאור, יום האם, מתאים ביותר. אף שכיום הגענו למצב שבו שמים את יום האם ללעג כחג ממוסחר, יש לחג זה מקורות נעלים יותר. לאחר המלחמה העקובה מדם בין הצרפתים לפרוסים ולאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית, ג'וליה וורד הוו, המצדדת בביטול העבדות, כותבת הספר "The Battle Hymn of the Republic" ואם לשישה – כתבה בקשה מרגשת לאמהות ברחבי העולם למחות נגד לקיחת בניהן מהן "כדי ללמדם ההיפך ממה שאנחנו לימדנו אותם על צדקה, רחמים וסבלנות". הצהרתה על יום האם הולידה כינוסים שנתיים של אמהות בבוסטון, בהם נשים תיכננו דרכים להפוך את העולם למקום טוב יותר בשביל ילדיהן. "יום האם" של הוו לא נועד לשלוח ברכות לאמהות, אלא נועד להכיר בכוח האמיתי של תפקידן.

אנחנו מביאות את הספר ברוח דבריהן של כל האמהות בעלות הרעיונות הגדולים, המחשבות המגובשות למחצה והקולות שמחכים שישמעו אותם. אנחנו מקוות שהספר יכניס זווית ראייה חדשה לדיון שהחל לפני שנים רבות, ושיעשה צדק עם מה שהוו כינתה, "כבודן האצילי של האמהות, והאחריות הנוראית שהוא כולל", ועם האוצר השנתי של יצירות קרטון מקומטות עם מקרוני בצורת אותיות, מקושט בנוצצים

תיקונים
ג'יין לזאר

אמי לימדה אותי על המורכבות העצומה הטמונה במילים. על האפשרות לשחק בהן, לשחק איתן, לשנות את העולם ואת משמעותו באמצעותן. הייתי ילדה קטנה, רק בת ארבע או חמש שנים.

"טוק, טוק," אמרה, כשלימדה אותי את הקסם.

"מי שם?" (ייתכן שמחאתי כפיים בהתלהבות.)

"אלה," ענתה. (אני חושבת שאני זוכרת את עיניה השחורות נוצצות, ואולי הניעה את ראשה, פורעת את שערה הכהה, המסורק.)

"איזו אלה?" לחשתי, צייתנית ונלהבת.

"אלה־פאנט," (elephant־פיל) היא אמרה.

לקח לי כמה דקות לתפוש זאת. אלה־פאנט. מה זה היה? במשך זמן שבעיני היה ממושך מאוד, חזרתי על המילים שוב ושוב, מחפשת את המשמעות הכפולה שידעתי שקיימת בהן. לפתע, שבה המילה והתחברה לתמונתה של החיה המוכרת, שראיתי כמעט מדי יום ראשון בגן החיות שבסנטרל פארק. נהגתי לאחוז בידו של אבי בעת שצפינו ביצורי הענק מרימים את חדקיהם בעלי החורים הכהים בקצותיהם, שנראו כמתכווצים ומתרחבים בקצב סביב בוטנים, עלים, העולם.

נעצתי את מבטי באמי בתדהמה דוממת, וחזרתי שוב – "אלפנט, אלה־פאנט..."

החדק האפור הארוך, קשה וזקוף, עם פתח בקצהו. ידו של אבי בידי. קולה של אמי, צחוקה – כשעמדתי שם והתאהבתי בגמישותן האינסופית של המילים.

שש שנים מאוחר יותר הלכה אמי לעולמה – ומילים רבות איבדו את משמעותן. יותר לא יכולתי להבינן. "מתה", "לנצח". חיפשתי את הקסם שאבד, כמו במילה – "פיל" שהפכה לפתע מסימן מוחשי וברור למילה מסתורית, אינסופית. כך, אחרי שמתה – ועד שהייתי כבר בת יותר מעשרים, אמרתי לעצמי שאמי "מתה עכשיו", ולא "מתה", כאילו עצם השימוש בפועל ולא בתואר יותיר לה אפשרות להגיב...כאילו אין זה סופי לחלוטין.

אמי ידעה איך לגרום לעולם להשתנות. כמו בקסם. הייתי אולי בת ארבע. לבשתי בגד נוקשה ומקומט, שהיא ככל הנראה אהבה, מתחת למעיל צמר כחול כהה בעל גזרה צרה במותניים. הרגליים הפגומות שלי (קרסוליים חלשים, בהונות פונות פנימה) נדחפו לתוך נעלי עור אלגנטיות של "מרי ג'יין". התכרבלתי סמוך אליה תחת שמיכת צמר אדומה ועבה שהדיפה ריח חזק של בעלי חיים בכרכרה פתוחה בסגנון ישן, שאותה גרר סוס שחור, עייף למראה, ברחבי סנטרל פארק.

"מסע". זו היתה המילה שאמי השתמשה בה, ואני התחלתי לאהוב. אנחנו יוצאות למסע יחד, רק שתינו. אבי נמצא במקום אחר ואחותי, תינוקת עדיין, נשארה בבית עם סבתא שלי. אני שמה לב ללאות בתנועותיו של הסוס, לרעמה המטונפת שלו השזורה במה שנראה כמו אבק אפור, ולעצבות עמוקה בעיניו. כמו בשני העולמות של הפיל (באחד העולמות למילה משמעות מובנת לחלוטין, ואילו בעולם האחר היא שטות מוחלטת), דמיינתי לי שני עולמות שונים בשביל הסוס הזה. אני רואה שבחיי היום יום הסוס האומלל הוא בעל חיים תשוש, אך כאשר אמי מחבקת אותי, רגלי מתחממות תחת השמיכה והמעיל הנוקשה ולחיי קפואות מהקור, אני יכולה לחוש ברוק המצטבר בפי מרוב התרגשות. עכשיו אני מדמיינת לעצמי שהוא סוס חזק מאוד ואצילי, עורו זוהר והוא מניף את פרסותיו גבוה מעל הקרקע, ומפזז. הרעמה שלו ארוכה ומבריקה כמו הים המבריק בלילה כשהוא משקף שמיים זרועים אורות כוכבים ואור ירח.

היא ואני במסע שלנו. העולם משתנה...

שנים אחר כך, אבי לקח את אחותי הצעירה ואותי לטיול כזה כשהוא מנסה לשחזר את המסעות עם אמי, ואולי לשמר בשביל בנותיו מעט מהאופי הדרמטי שהיה בהם. אני מזועזעת ממראהו החולני של הסוס השחור, ואף על פי שהתעקשתי לצאת לטיול, כעת אני מסרבת לעלות לכרכרה.

שנים רבות לאחר מכן נברתי בספרים ישנים ושלפתי ספרים על סוסים שחורים עבור בני. הוא אהב מאוד את הסדרה "הרמך השחור" (The Black Stallion), וקרא את כולה באותו קיץ. אני חשתי התלהבות מוזרה. אך כאשר נתתי לו את הספר "הסוס השחור" (Black Beauty), סיפור על סייח שמתייתם, נמכר מיד ליד עד שהוא הופך לסוס רתום לכרכרה, מעבידים אותו יתר על המידה, מצליפים בו ומרעיבים אותו, וככלל, מתאכזרים אליו, עד שהוא חוזר לכפר – בני שנא את הסיפור בשל היותו עצוב מדי. העובדה שלא אהב את הספר, עוררה בי כעס שבזמנו לא הבנתי. התבוננתי בתמונות בהן רואים את הסוס המסכן והחלוש, וניסיתי להגיע אל מעבר לזיכרון המעורפל על הסוס האביר, חזרה אל התמונה המוכרת והבלתי־נעימה, שבה זיהיתי את הסוס התשוש מעברי הרחוק.

התחלתי בבדיחות "טוק טוק", ברגע שבנַי החלו לבטא מילים. עברנו מ"אלפנט" ו"אלה־פאנט", לסוגים מורכבים יותר של דו־משמעות. הבנים היו מוקסמים מפלאי המשחק, והקסם עורר בהם התלהבות נוספת. וכך, בכל פעם שאותו דו־משמעות התברר להם, הם היו מחבקים אותי, מנשקים את צווארי ומצהירים שהם אוהבים אותי.

כאשר אני חושבת על להט ועל מילים, כיום, כשילדי בגרו כבר, אני מתחילה רומן בזיכרון מאותן בדיחות "טוק־טוק בדלת". אני רוצה לכתוב על סופרת – נושא המחייב או שואף להימצאות בהלך רוח של ביטחון עצמי, ואני מרגישה בוטחת כאשר אני מבינה שיש לי משיכה למראות. איני חולפת על פניהן תוך הצצה חטופה כפי שנהגתי לעשות במשך שנים, וגם לא יושבת ובוהה בהן שעות ארוכות, כפי שעשיתי בילדותי, בחיפוש אחר תווי דמיון לאמי המנוחה. אני מתבוננת בעצמי – בגופי ובפני, לבושה ועירומה. אני מתבונת בתשומת לב בכתפַי, בצווארי, בירכַי, ואז, כמו קול מן העבר, אני שומעת את קולו של אבי נוזף בי: "תפסיקי כבר להעריץ את עצמך במראה!"

אבי היה מספר סיפורים. מאז מות אמי, כשהייתי נמלאת חרדות בכל לילה לפני שוכבי לישון, היה מנסה להרגיע אותי בסיפורים על מסעו הממושך, ברכבת וברגל, מ"הארץ הישנה" – זו שממנה אפילו האוקיינוס האטלנטי רחוק מרחק חודשים, אל יעדו - אמריקה. אך כאשר הגיע אליה בסופו של דבר וראה את כל אוצרותיה, היה מספר דווקא את הסיפור על היום שבו ראה תפוז לראשונה בחייו. הוא היה מחזיק מול עיני את הפרי הכתום כדי שאתפעל ממנו, כדי שאביט בו באותו אופן שהוא הביט בו באותו יום, שנים רבות קודם לכן, ואדמיין את טעמו של מיץ תפוזים טבעי אמיתי הניגר מהפלחים העסיסיים, את הקליפה הלבנה העדינה העוטפת אותם, ואת טעמם המתערבב בפיו לראשונה בחייו. התפוז הפך לסמל המייצג את כל ההזדמנויות שאדם יכול לקוות לבואן אפילו בתקופת הייאוש הנוראה ביותר. הסיפור על התפוז הפך לסם־חיזוק לטיפול ביגוננו העמוק.

עם השנים שיכלל אבי את סיפוריו וכינה אותם "סיפורים על חיי היומיום": היום שבו אחותי הקטנה למדה לנדנד את עצמה על הנדנדה בגן השעשועים; הטיול שלנו בסנטרל פארק בכרכרה רתומה לסוס שחור יפהפה; ביקורנו בגן חיות ביום ראשון, כאשר אחזתי בידו בעוד אנחנו עומדים מול השטח המגודר שבו שכנו הפילים, מתבוננים בפליאה בחדקיהם העצומים המאיימים לשאוב לתוכם את העולם כולו.

אפשר לומר שקול צחוקה של אמי ומותה פתחו בפני פתח אל המסתורין, ואילו קולו של אבי לימד אותי כיצד יכולים סיפורים לשמש מעקה בטיחות, כאשר נראה שהתהום נפערת בתלילות לעומק עצום. מובן שהוא לא התייחס לכתיבת אותן השתלשלויות אירועים משקפות־חיים שאני מכנה רומן בצורה חיובית יותר מאשר להתבוננות בהשתקפותי במראה בילדותי, ואף על פי כן, הוא זה שהוריש לי את האובססיה. כאשר "אלה־פאנט" הופכת ל"אלפנט", אני חשה בידו של אבי לוחצת את ידי, ואת ברכיו הקשות כנגד לחיי.

באותן שנים של ילדות והתבגרות, כשילדה או נערה יפהפייה ניבטו אלי מתוך המראה, לא הייתי מסוגלת לאותו דבר שבו האשים אותי אבי. אך יותר מארבעים שנה לאחר מכן אני מסוגלת בהחלט להעריץ את עצמי. בבית ישן ומקסים בקייפ קוד, שבו אני שוהה למשך כמה שבועות כדי לכתוב ללא הפרעה, אני מתקלחת בחוץ תחת עץ גדול, ומתפעלת מירכַי המזדקנות. בלילה, בחדרי השקט, לאורה הקלוש של מנורה אחת ויחידה הניצבת סמוך למיטתי, אני עומדת מול מראה גדולה במסגרת מהגוני ומתפעלת מפנַי. לאחר מכן אני חוזרת למיטה ופותחת את המחברת שבה אני כותבת זכרונות מילדותי ומילדותם של ילדַי. אני רושמת אירועים, קטעים, משפטים; אני עורכת רשימות של מילים קסומות.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

אמהות חושבות:נשים כותבות את האמת על אמהות - (עורכות) קמיל פרי, קייט מוזס
Mothers Who Think : Tales Of Reallife Parenthood - Camille Peri (Editor), Kate Moses (Editor)


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *