» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

בית המשפט
מאת: קוונטין ריינולדס
Courtroom: The Story of Samuel S. Leibowitz - Quentin Reynolds

ההוצאה: אריה ניר בית-המשפט (שתורגם לעברית לראשונה ב-1954 בשם "בית-דין") היה רב מכר עולמי שהרבו לדבר עליו לצטט מתוכו. משפטנים רבים וטובים מעידים שהספר הזה, הוא שגרם להם לפנות לתחום המשפטי. "אבי העניק לי את הספר על לייבוביץ... המונח לפנינו עתה בתרגום חדש... לא יכולתי להניח אותו מידי, כאז כן עתה," כותב פרופסור זאב סגל מאוניברסיטת תל-אביב בהקדמתו לתרגום החדש, "מי שאהב את ריח הקרב שבבית-המשפט לא יכול היה שלא להתפעל מדמותו של עורך-דין מבריק, לוחם ללא חת, שלא הפסיד כמעט משפט מימיו..." "אני שומע רבים צועקים, 'הענישו את האשמים', אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע." (סמואל ס. לייבוביץ)

סמואל ס. לייבוביץ, העורך-דין והשופט האמריקני, היה לאגדה עוד בחייו. הדרמות המשפטיות הגדולות שלו, משפטם של נערי סקוטסבורו למשל, הפכו למקרים מפורסמים ולתקדימים ידועים. בין השאר הם עוסקים בזכותו של כל נאשם להגנה משפטית הוגנת וחפה מכל הטיה גזענית, אתנית או אחרת, בזכות השתיקה של נאשמים, במידת אמינותן של ראיות נסיבתיות ובתעתועי הזיכרון האנושי.

"משפט פלילי הוא כמו קרחון," אמר לייבוביץ, "רק חמישית ממנו בולטת על פני השטח." הספר בית-המשפט עוסק בארבע החמישיות הנסתרות.

קוונטין ריינולדס (1965-1902), עיתונאי, סופר ובוגר בית-הספר למשפטים. הוא נכח ברבים ממשפטיו של לייבוביץ, סיקר אותם וכתב עליהם. הספר בית-המשפט מבוסס על תיעוד מפורט ומדויק של כל משפט חשוב שלייבוביץ נטל חלק בו. "צפיתי בלייבוביץ כשקרע לגזרים את העדים מטעם התביעה... וצפיתי בו כשהשתלט על אולם המשפט ואילץ את יריבו לצאת לקרב," כתב ריינולדס והוסיף את דברי המרצה שלו בבית-הספר למשפטים, שאמר לו, "כדאי לך לראות את לייבוביץ בפעולה. בדיני קניין אמנם לא תשתלם שם, אבל תלמד רבות על הופעה באולם המשפט, וזה משהו שלא תלמד בבית-הספר למשפטים."

באדיבות הוצאת אריה ניר אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה ואת הפרק הראשון מתוך בית המשפט.

הקדמה

1
בשנת 1941, כשסמואל ס. לייבוביץ בן הארבעים ושבע פרש מהמקח והממכר הסוער של בית-המשפט הפלילי, איש לא פקפק בעובדה שהוא עורך-הדין הפלילי מספר אחת במדינה.

ספר זה הוא בחלקו מחקר המתחקה אחר שיטות העבודה של לייבוביץ בהופעותיו הרבות בבית-המשפט הפלילי. נוסף על כך, הוא מתאר תמונות מחייהם של כמה מלקוחותיו של לייבוביץ - גברים ונשים שעליהם הגן. רובם חופשיים היום בזכות עבודת המופת שהפגין מטעמם.

המחזה סיפור בלשי, מאת חתן פרס פוליצר, סידני קינגסלי, היה אחד הלהיטים הגדולים של עונת התיאטרון ב-1949. במחזה רקם קינגסלי את דמותו של אֶנדיקוֹט סימס, עורך-דין פלילי. מפקח ג'יימס מקלאוד, הבלש הסדיסטי, כועס על סימס שמוחה נחרצות כשמקלאוד מכה עציר - מרשו של סימס. העציר המוכה כמעט מת. סימס אומר לבלש שיש לו מזל שהוא אינו מואשם ברצח.

מקלאוד: אני יכול לשכור אותך שתגן עליי.
סימס: ואני מן הסתם אסכים לקבל את התיק. זה התפקיד שלי, ללא קשר לדעתי האישית.
מקלאוד: כל עוד אתה מקבל את שכר הטרחה שלך.
סימס: הגנתי על נאשמים רבים ללא תמורה, על חשבוני הפרטי. זכותו של כל אדם לקבל ייצוג הולם, ולא משנה אם הוא אשם לדעתך או לדעתי. זכותו של כל אדם לא להישפט מתוך שרירות לב, במיוחד כשהשופטים הם אנשי סמכות - אתה, הקונגרס או אפילו נשיא ארצות-הברית.
מקלאוד: הוא אשם! אתה יודע טוב מאוד שהוא אשם.
סימס: אני לא יודע שום דבר. אני אפילו לא מרשה לעצמי לנחש אם הוא אשם או לא. ברגע שאעשה זאת, אני אשפוט אותו - ותפקידי אינו לשפוט איש. תפקידי להגן על מרשי, ולא לשפוט אותו. את השיפוט אני משאיר לבית-המשפט.

"סימס" מבטא את הפילוסופיה המשפטית שמנחה כל סנגור אֶתי. לייבוביץ מעולם לא חש שלו עצמו, לתובע המחוזי או לציבור כולו יש זכות לחרוץ דעה בעניינו של נאשם, גם אם אשמתו ברורה בעליל. לייבוביץ התייחס ברצינות תהומית לחוק שקובע כי כל נאשם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.

2
אולי אתם שואלים את עצמכם מהם כישוריו של כתב ספורט לשעבר, כתב לענייני חוץ וסופר, שמרשה לעצמו לכתוב ספר על מורכבותו של ההליך הפלילי. תשובתי? אל תשכחו את הקומיקאי שרצה לגלם את דמותו של המלט. עורכי-דין רבים הם סופרים מתוסכלים; ככל שידוע לי, אני הסופר היחיד שהוא עורך-דין מתוסכל.

תמיד רציתי להיות עורך-דין, וגם כשעבדתי בניו-יורק איבנינג וורלד כיתתּי את רגליי ללימודי ערב במשפטים. בשנת הלימודים האחרונה שלי, ג'ק רייני, עורך הדסק העירוני בעיתון, הורה לי לסקר את משפטו של מקרין סרטים בשם הארי הופמן. הופמן כבר הורשע ברצח ועונשו נגזר, אך נקבע לו משפט חוזר ופרקליטו החדש היה סמואל לייבוביץ. צפיתי בלייבוביץ, שקרע לגזרים את העדים מטעם התביעה; צפיתי בו כשהוציא מכליו אפילו את התובע המחוזי, וצפיתי בו כשהשתלט על אולם המשפט ואילץ את יריבו לצאת לקרב.

הוא היה אז גבוה וצנום. את שערו סירק לאחור ועורו הבהיר שיווה לו מראה צעיר מכפי גילו. כשכעס, התכרכמו פניו. והוא נהג גם להסמיק. הוא עדיין מסמיק. הוא מחווה בידיו באוויר, אך יש תחושה שהוא מרסן את נטייתו לנופף בהן. הוא אוהב להצביע, ומאחורי אצבעו המושטת מבטו נוקב. לקולו יש מנעד רחב, והוא ניחן בתזמון מדויק - כמו שחקן שקורא את שורותיו. כשהוא מגיע לעיקר, הוא נועץ את המסמר בדייקנות רבה, אם מתוך סערת רגשות ואם בניסיון לשעשע, ויכול להלום בו בעוצמה או לצחקק ולהשליך אותו הצדה. שמתי לב שהוא לבוש חליפה כחולה ומאופקת, ועונב עניבה אדומה ופשוטה.

ג'ין טאני היה אז אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, ולמעמדו הרם הגיע בזכות ה"נוקאאוטים" הגאוניים שלו. לייבוביץ הזכיר לי את טאני. חשבתי בלבי: כשאתה בזירה עם כל אחד משניהם, אינך יכול להרשות לעצמך לטעות. טעות יכולה להיות הרת גורל.

באותם ימים, כל כתב שסיקר משפט בעבור האיבנינג וורלד העלה על הכתב את כל ההתרחשויות באולם המשפט, ובסוף היום העביר למערכת העיתון "תקציר" שאמור היה להתפרסם במהדורת הבוקר שלמחרת.

משפטו של הארי הופמן זכה לסיקור נרחב בעיקר בשל מתקפותיו השערורייתיות של הסנגור על התביעה. לכן, הכתבים שסיקרו את המשפט נדרשו להגיש מדי יום ביומו טורים רבים למערכת העיתון. ערב אחד, ניגשתי למרצה שלימד אותנו קורס בדיני קניין II, סיוט של ממש לכל סטודנט למשפטים. ביקשתי ממנו שלא ישאל אותי שאלות באותו ערב, משום שלא קראתי את החומר. הוא גילה אהדה כלפי אלה מאיתנו שנאלצו לעבוד כדי לממן את לימודי המשפטים, ושאל אותי מה מעסיק אותי עד כדי כך שאינני יכול להקדיש שעתיים עד שלוש ביום כדי להתכונן לשיעור. סיפרתי לו שאני מסקר את משפט הופמן.

"זה בסדר," אמר לי המרצה. "כדאי לך לראות את לייבוביץ בפעולה. בדיני קניין אמנם לא תשתלם שם, אבל תלמד רבות על הופעה באולם המשפט, וזה משהו שלא תלמד בבית-הספר למשפטים." מאז סיקרתי עוד משפטים רבים שבהם לייבוביץ שימש סנגור, ואף פעם לא מאסתי בשיטותיו הלא צפויות ולעיתים גם הלא מקובלות. יום אחד, בחורף 1948, מצאתי ספר ישן של כתבות מתוך הניו-יורקר (הספר פורסם ב-1934), וביניהן גיליתי כתבת דיוקן מבריקה על לייבוביץ, מאת אלבה ג'ונסטון. עלעלתי גם בעיתונים ישנים ובעזרתם עקבתי אחר הקריירה שלו עוד מימיו הראשונים באולם המשפט. בעצם, למה שלא אכתוב ספר על לייבוביץ?

3
פניתי אליו. הוא כבר היה כבוד השופט לייבוביץ, שופט בכיר בבית-המשפט של מחוז קינגס, אחד מבתי-המשפט הפליליים העמוסים ביותר באמריקה. הוא כבר לא היה צנום, וכשישב מאחורי מכתבתו עשה רושם של אדם רב-עוצמה. שערו האפיר, אך הוא עדיין סירק אותו לאחור ועורו נותר צח כשהיה. הרעיון שאכתוב עליו ספר נשמע לו מטופש למדי. "אולי כדאי שתחכה עד שאמות," אמר לי וחייך.
"אבל היית מעורב במשפטים דרמתיים יותר מכל עורך-דין בימינו," עניתי. "הגנת על כולם, מנערי סקוֹטסבּוֹרוֹ ועד אַל קפּוֹנֶה."

"לא נראה לי הרעיון הזה, לכתוב עוד ספר על עורך-דין פלילי," השיב לי האיש. "גם כך נכתבו כבר יותר מדי ספרים על האוּ והאמֶל, על פאלוֹן ומקגי. הציבור כבר משוכנע שבודי הראיות ומשחדי המושבעים האלה מייצגים נאמנה את כלל עורכי-הדין."
"זה נכון," הודיתי.

השופט לייבוביץ פצח בנאום, וסיפר לי כיצד הוא מקווה לשנות את דימויו הציבורי של עורך-הדין הפלילי.

"העם האמריקני," הסביר לי, "אינו יודע מה באמת קורה בבתי-המשפט הפליליים. ליתר דיוק, הוא מקבל מידע מוטעה. כמה מהגזעים הפרימיטיביים ביותר מכירים את פולחניהם - חדורי האמונות הטפלות - יותר מכפי שאזרחינו מכירים את מערכת המשפט שלהם. באופן כללי, לציבור יש תמונה מעוותת מאוד על מה שמתרחש במשפט פלילי. הוא נחשף תדיר לתיאור מפוברק של סצנות משפטיות בקולנוע; ועוד יותר מזה, ברדיו ובטלוויזיה. כל זה תורם לתפיסה המוטעית הקיימת אצל הציבור. האדם הממוצע מדמיין לעצמו את ההליך הפלילי כמוצר הוליוודי סינתטי. הציבור משוכנע כי כל חשוד שנעצר על פשע חמור, עומד למשפט וזומם להביס את מערכת הצדק, אף-על-פי שרק חמישה-עשר אחוזים מנסים לעשות זאת, ואילו כל השאר מודים באשמה מיד.

רוב הציבור גם משוכנע שכל משפט מתנהל על-פי תבנית ידועה מראש. צופי תיאטרון יודעים למה לצפות בהליך המשפטי, ומתי לצפות לתמרון מתוחכם ועוצר נשימה או לשפן שהסנגור ישלוף מתוך הכובע. ובדרך-כלל, הסנגור מתואר כטיפוס חלקלק, צח-לשון ומפוקפק. נוכל אמיתי. הקהל נהנה מהסצנות המטעות האלה, אך אנשי המקצוע עצמם מתעבים את התפיסה המעוותת הזו, תוצר של עודף סצנות משפטיות סרות-טעם.

"האמריקני הממוצע רואה באולם המשפט הפלילי במה מושלמת למפגנים של עדות שקר, של מעשי רמייה ושל הולכת שולל. מצד שני, הוא אינו מכיר את בית-המשפט האזרחי, אף-על-פי שחלק גדול מהנושאים שמעניינים את הציבור כולו מיושב שם. למה הם אינם יודעים מה מתרחש בבית-המשפט האזרחי? בעיקר משום שזה מעניין פחות, מושך פחות. ההליך שבו נקבעת זכותה של חברת רכבות לסלול מסילת ברזל אינו מעורר עניין כמו משפט פלילי שבו מונחים על כף המאזניים חיי אדם, ולא נכסים.

הליכי המשפט האזרחי מומחזים ומצולמים רק לעיתים רחוקות, ולכן הציבור אינו מודע לתמרונים המתוחכמים ולמניפולציות השפלות של עורכי-הדין היקרים שמופיעים באולמות אלה בשמם של התאגידים הגדולים. הם אינם מודעים לנזק הרב שנגרם לעיתים לאנושות על-ידי פרקליטים המייצגים חברות שמגלגלות מיליארדי דולרים.

"כמובן, בכל מקצוע ובכל עסק אפשר למצוא שרלטנים ומטורפים, וגם המשפט הפלילי אינו יוצא מכלל זה. אך ניסיוני כפרקליט וכשופט מלמד אותי שעורכי-דין פליליים הם ברובם בעלי מוסר גבוה, אנשים ישרים והגונים. ואני גם משוכנע שבתי-המשפט הפליליים שלנו הם שדות הקרב הנקיים והמאתגרים ביותר שבהם ניתן לבחון את הידע ואת החוכמה המשפטיים שהצטברו במרוצת השנים. אני מודה, לא קל לשכנע בכך את הציבור הרחב, שבאופן מסורתי חושד במקצוע עריכת-הדין. 'הבה נהרוג את כל עורכי-הדין,' אמרה פעם דמות במחזה של שקספיר, וזו פרשנות מדויקת של רחשי הלב של הציבור לא רק לפני מאות שנים, אלא גם היום."

"במשך עשרים ואחת שנה לחמת באולמות המשפט," אמרתי לו, ברגע של הפוגה בדבריו. "ראית פה ושם עדים שטעו ואפילו עדי שקר. ראית תובעים מחוזיים חרוצים וישרים, וגם כאלה שרצו הרשעה בכל מחיר. ראית שהמושבעים במשפט של נערי סקוֹטסבּוֹרוֹ באלבמה שבויים בדעות קדומות. ראית..."

"אם תכתוב ספר שלא רק יחשוף את האמת לציבור הרחב, אלא יתרום לסטודנטים למשפטים ולעורכי-דין, יכול להיות שהמאמץ ישתלם," השיב לי לאיטו. "אם לא תסתפק רק בסיפורים האנושיים, אלא תצביע על שינויים שניתן לחולל כדי לשפר את ניהולה של מערכת המשפט הפלילי, אולי יהיה לספר ערך כלשהו."

4
התיעוד המקיף של כל משפט חשוב שבו לייבוביץ נטל חלק הקל מאוד על עבודת המחקר שלי. נעזרתי בפרוטוקולים כבסיס, והשלמתי את התמונה בכך שקראתי כתבות שפורסמו בעיתונים, וראיינתי עדים, תובעים מחוזיים, עיתונאים ומושבעים שעוד אפשר היה לאתרם. במקרים מסוימים, איתרתי גם גברים ונשים שהיו בעבר דמויות מוכרות לציבור, כשעמדו למשפט על רצח. חלק מהם שינו את שמם ופתחו בחיים חדשים בקהילה זרה, שלא הכירה את עברם.

פה ושם גילה לי המחקר שהקורבן המת היה למעשה זה ש"דחף" לאלימות, הוא "האשם" האמיתי. השיחות שהתנהלו מחוץ לאולם המשפט בין הדמויות הראשיות בפרשות השונות אינן בדויות. אלא אם צוין אחרת, חילופי הדברים הם מדויקים - ככל שזכור לשופטים, לעורכי-הדין ולעדים.

בכל מקרה שבו נותרו שאלות לא פתורות, פניתי אל השופט לייבוביץ וביקשתי ממנו לקשור למעני את הקצוות הפרומים. מסיבות ברורות, שיניתי את שמותיהן של חלק מהדמויות. האירועים המתוארים הם אמת לאמיתה.

"משפט פלילי הוא כמו קרחון," אמר לי השופט לייבוביץ כשהתחלתי לעבוד על הספר. "רק חמישית ממנו בולט מעל לפני השטח. ארבע החמישיות שנותרו הן סמויות מהעין. אך ארבע החמישיות האלה, שנסתרות מעין לא מיומנת ושלא נחשפות באולם המשפט, הן בדרך-כלל האמיתות החשובות והמעניינות ביותר במשפט כולו."

ספר זה עוסק ברובו באותן ארבע חמישיות נסתרות.

פרק ראשון
הדבר הזה שמכונה צדק

"בחוק, כמו במראת קסמים, אנו רואים לא רק את השתקפות חיינו, כי אם את השתקפות חייהם של כל אלה שחיו לפנינו!"
השופט אוליבר ונדל הולמס

1
אפילו קריירה של עורך-דין פלילי מעולה לא הייתה מצדיקה כתיבת ספר לולא נודעה חשיבות רבה למקצוע שהוא עוסק בו. עורך-דין פלילי שמצליח לזכות פושע אשם בדרכי מרמה ושחיתות אינו ראוי לתשומת לבנו. לפני שנפתח בסיפורו של גדול הסנגורים בימינו, עלינו להוכיח את מה שלייבוביץ עצמו כתב ברֶקוֹרד, כתב-העת של בית-הספר למשפטים בהרווארד, "רק פרקליט פלילי ערני ודרוך יכול להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של הנאשם. פרקליט פלילי טוב הוא לפשע כמו רופא טוב למחלה." מה קורה כשנאשם חף מפשע אינו מיוצג כהלכה? האם פרקליט פלילי שפועל בהתאם לכללי האתיקה נחוץ לנו בחברה המודרנית?

2
אדמונד פיצג'רלד הוא אירי אדמוני וחום-עיניים, עם חיוך נעים ושריד קל למבטא בקולו הרך. הוא קצין המבחן הראשי בבית-המשפט של מחוז קינגס, מחוז ובו כשלושה מיליון תושבים. השופט לייבוביץ גורס בתוקף שפיצג'רלד הוא קצין המבחן הטוב והמקצועי ביותר במדינה כולה. ראש עיריית ניו-יורק, ויליאם אודווייר, שהיה בעבר שופט בבית-המשפט המחוזי, אמר עליו, "אם אני מכיר את פיץ? אני מיניתי אותו, ופעם, כשרצה להתפטר, פשוט כרעתי ברך והתחננתי בפניו שיישאר."

עבודתו של פיצג'רלד מתחילה בדרך-כלל עם סיומו של המשפט, ורק לאחר שהנאשם נמצא אשם וממתין לגזר-דינו. פיצג'רלד ואנשיו בודקים ומגלים את כל מה שאפשר לגלות על הנאשם, ובמקרה הצורך, גם את כל מה שאפשר לגלות על המתלונן. דיני הראיות לא כובלים את פיצג'רלד. במובנים רבים, הוא העיניים, האוזניים והמצפון של בית-המשפט. שופטי מחוז קינגס לעולם לא ידונו נאשם עד שלא יעיינו בקפידה בדוחות שפיצג'רלד מגיש להם.

והדוחות שלו הם מלאכת מחשבת. כששופט קורא את ניתוח האופי של הנאשם, הוא יודע אם האיש מסוגל לתקן את דרכיו. פיצג'רלד מראיין את בני משפחתו של הנאשם, את המעסיק, את השכנים, את הכומר שלו - אם האיש נוהג לבקר בכנסייה - את הוריו ואת מוריו. פיצג'רלד מודה שיש לו אמונה עזה בהגינותו הבסיסית של כל אדם, ולכן הוא עושה כל שביכולתו כדי למצוא משהו שניתן לזקוף לזכותו של האיש שנמצא אשם וממתין לגזר-דינו. לעיתים, הנאשם מתעקש שהוא יכול להוכיח את חפותו, אם רק יצליח לאתר עד כזה או אחר שנעלם, או שלא זומן אל דוכן העדים בשל רשלנותו של הסנגור. לעיתים קרובות, הנאשם אינו יכול להרשות לעצמו לשכור בלש שיאתר את העדים הללו. פיץ מקדיש תשומת לב לטענותיו של הנאשם, ומאתר עדים נעלמים בעקשנות של כלב ציד. פעמים רבות, כמובן, מדובר בדמות בדויה.

ברוב המקרים מגלה פיץ שהנאשם אכן אשם בפשעים שיוחסו לו; שאין שום נסיבות מקילות; שעדויותיהם של הנאשם ושל עדי האופי היו גיבוב של שקרים. וכשהוא מגיש דוח שכזה, פיצג'רלד תמיד נעצב אל לבו, כי הוא רוחש כבוד רב לשבועתו של העד שבדוכן העדים, ואינו שש להאמין כי אדם שנברא בצלמו של האל מסוגל לשקר במצח נחושה.

3
פיצג'רלד לא חייך כשנכנס אל לשכתו של השופט לייבוביץ, בוקר אחד בספטמבר 1944. הוא הקדיר את מצחו, ורק הנהן בתגובה לברכתו העליזה של השופט, "בוקר טוב, פיץ."
"מה מטריד אותך, פיץ?" לשופט לייבוביץ לא היה מושג שפיצג'רלד עומד להשליך על שולחנו פצצת זמן משפטית.
"פרשת גולדמן. היא מטרידה אותי, כבודו," אמר לו פיץ בעצב.
"פרשת גולדמן?" תהה השופט. "אין פה שום מקום לספק. מגיע לו לקבל את העונש המרבי, וזה בדיוק מה שאקצוב לו. גולדמן אשם בניסיון אונס מדרגה ראשונה, והוא יקבל עשר שנים."
"אני מצטער, כבודו." עיניו החומות של פיצג'רלד נראו עגמומיות. "חקרתי את העניין. קיימת סבירות גבוהה שהרבה אנשים שיקרו במהלך המשפט."

השופט לייבוביץ הביט בפיץ בתדהמה. הוא היה מרוצה מפסק-הדין של חבר המושבעים, אך ידע שלפיץ יש חוש שישי. פעם אחר פעם חשף האיש פרטים חשאיים ומדאיגים ביותר בעניינן של דמויות מפתח במשפטים פליליים שבהם כיהן לייבוביץ.

"הפעם אתה טועה, פיץ," אמר לו השופט והניד את ראשו. "אבל קדימה, נשמע מה יש לך לומר..."

השופט שילב את ידיו ויישר את רגליו מתחת למכתבה. כשהוא בוחן ראיות חדשות, הריכוז שלו מוחלט. הוא נראה כמעט כמו בודהה, עיניו מצועפות, שפתיו הבשרניות ומלאות-ההבעה דוממות, כל דמותו אומרת רוגע מהול במתח - כי השופט לייבוביץ אף פעם אינו רגוע לגמרי, תמיד יש תחושה שהוא עלול לזנק ממקומו ולצעוק.

פיצג'רלד התיישב אל צדו השני של השולחן. "אם לא אכפת לך," אמר בטון כמעט מתנצל, "אני רוצה לעבור על התיק מההתחלה. אתה זוכר שהשוטרים עצרו את גולדמן בצהרי היום, ב-1 ביולי. הוא הובא..."

4
אן בּרוּאר בת השלושים ואחת שימשה ככוח עזר בבית-החולים הציבורי של ברוקלין. היא הייתה גבוהה, דקיקה ונאה, אם כי המשקפיים המשושים ונטולי-המסגרת שהרכיבה על אפה העניקו לה ארשת צדקנית. היא נראתה כמו מורה ורווקה זקנה. בשנת 1943 היה בבתי-החולים מחסור חמור באחיות ובכוח עזר, וכשפנתה אל בית-החולים של ברוקלין, שמחו לקבל אותה לעבודה. היא הייתה רק עוד אחת משמונה מיליון תושבי ניו-יורק, אישה צעירה שחיה ועבדה באלמוניות יחסית. אך בבוקר ה-2 ביולי, 1943, היא יצאה מאלמוניותה וגילתה ששמה מתנוסס על העמוד הראשי בכל עיתון בניו-יורק. הכותרות זעקו שאן בּרוּאר נפלה קורבן לניסיון אונס אלים. היא נאבקה בתוקף באומץ, וזה נמלט מן המקום. שוטרים ערניים לכדו את החשוד באונס, והוא נחקר בידי אנשי התובע המחוזי.

הסיפור היה עסיסי, והעיתונים כמובן ניצלו זאת עד תום. הקוראים מאסו בחדשות מהמלחמה, ובלעו בשקיקה כל מילה שנכתבה על המשפט. אן בּרואר נראתה מבולבלת לאורם של הזרקורים, שחשפו אותה בפתאומיות שכזו לעיני הציבור, ובכל זאת סיפרה את סיפורה בכנות רבה. קשה היה שלא לחוש כלפיה אהדה.

כשסיפרה את סיפורה, נראתה מבוישת אך בטוחה בעצמה. היא סיפרה שהגיעה לניו-יורק מהמערב התיכון, שם נישאה לאהוב לבה מימי בית-הספר, פרד בּרואר. הוא התגייס לצי יום לאחר ההתקפה על פרל הארבּור. כשנשלח אל מעבר לים, היא עברה לניו-יורק כי חשבה שסיכוייה להיפגש עם בעלה יהיו טובים יותר אם תגור קרוב לים. עם הגעתה, נרשמה במשרד התעסוקה, ומיד הוצעה לה עבודה בבית-החולים הציבורי של ברוקלין. היא החלה לעבוד ב-25 במאי. מאז היא מתגוררת בחדר קטן, במעונות האחיות שבשטח בית-החולים.

היא עבדה במשמרת לילה, ולדבריה, כשסיימה לעבוד בבוקר 1 ביולי, התקלחה, לבשה כותונת לילה ונכנסה למיטה בסביבות השעה עשר. נקישה בדלת העירה אותה. ערב קודם הציעה אן לעובדת אחרת, מרגרט ויזי, ללכת ביחד לסרט אחר-הצהריים, וכששמעה את הנקישה הניחה שזו מרגרט, שמנסה להעיר אותה. היא ניגשה אל הדלת, עדיין מנומנמת, פתחה אותה ולאימתה הרבה ראתה מולה גבר חסון וחום-שיער - זר מוחלט. הוא דחף אותה לתוך החדר וסגר את הדלת. אן המבועתת לחשה, "מה אתה רוצה?"

"את יודעת מה אני רוצה," אמר לה, וזינק עליה. אן תיארה כיצד נאבקה בו. היא צרחה, אך איש לא שמע אותה, וגם אם כן, אולי הניחו שאלה זעקותיה של אחת המטופלות, כי בית-החולים הציבורי של ברוקלין הוא מוסד לחולי-נפש, וזעקות שהיו נשמעות משונות בבתי-חולים אחרים היו נפוצות מאוד באותו מוסד. האיש הזר השליך אותה על המיטה, והיא נאבקה בו בכל כוחה. מהר מאוד חשה שהיא נחלשת, עד שלפתע נשמעה נקישה נוספת. כשנשמעה נקישה שלישית, לחש לה הזר שאם היא תצעק הוא יחנוק אותה למוות.

"אמרתי לו שזו כנראה האחראית, ושהיא יודעת שאני בחדר," הסבירה אן. "הוא אמר לי לפתוח את הדלת ולדבר איתה, אבל לא לגלות לה שהוא בחדר. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי אם אני אחשוף אותו. הוא אמר שהוא יסתתר מאחורי הדלת כשאפתח אותה."

אן ניגשה אל הדלת, פתחה אותה וראתה את מרגרט ויזי, מוכנה ומזומנה ללכת לסרט. מרגרט הביטה בחברתה והרגישה שמשהו אינו כשורה. אן אותתה בראשה אל עבר הדלת. מרגרט חסרת המורא נכנסה לחדר, משכה את הדלת הצדה, גילתה את האיש שעמד מאחוריה, הבינה מיד במה מדובר ונמלטה מהחדר כדי להזעיק עזרה. הפולש לא בזבז זמן. גם הוא נמלט מהחדר ורץ אל הרחוב. מחוץ לבית-החולים ישנה תחנת אוטובוס. בינתיים הספיקה מרגרט להזעיק מספר אחיות ועובדים אחרים, וכולם חיפשו שוטרים. מרגרט עצמה רדפה אחרי הפולש. היא תפסה אותו, והוא התחנן בפניה שתניח לו. הוא אף הציע לה מתנות, אם תשכח שראתה את פניו, אך מרגרט ויזי סירבה בתוקף. כעבור כמה רגעים, עצרה לידם ניידת משטרה, ושני שוטרים זינקו מתוכה כדי לעצור את עבריין המין.

הם גררו אותו בחזרה אל מגורי האחיות. אן זיהתה אותו, סיפרה את סיפורה וכעבור כמה דקות היה התוקף בדרכו אל משרדו של התובע המחוזי, כשהוא מוחה בתוקף וטוען לחפותו. הוא סיפר ששמו מארי גולדמן. העיתונאים שמרו על איפוק, כהרגלם, ותיארו אותו כ"חולה מין", כפושע "שטני" ועוד כהנה וכהנה כינויים. הסיפור הרי לא היה חדש. זו לא הפעם הראשונה שפסיכופת פולש למעונה של אישה. הדמיון לפשעי מין אחרים היה ברור. איש מעובדי בית-החולים לא ראה את מארי גולדמן מימיו. מתברר שהוא לא חיפש דווקא את אן בּרואר. הוא פשוט ניסה לספק דחף מיני חולני, וחיפש אישה - כל אישה. יד המקרה הובילה אותו אל הדלת שמאחוריה ישנה אן. כשהכתבים שאלו אותה אם האיש מוכר לה, היא הביטה בהם בתדהמה. בוודאי שהוא לא מוכר לה. היא גרה בניו-יורק שישה שבועות בסך הכול. פרט לעובדי בית-החולים היא לא מכירה איש בעיר הגדולה.

מארי גולדמן סיפר סיפור מוזר ולא משכנע במיוחד. הוא היה גבר חסון, עם פני ירח ועיניים שהתרוצצו בחוריהן. הוא היה בן שלושים, הוא נפרד מאשתו וחי בגפו בחדר שכור ומרוהט. הוא קיבל צו גיוס, וחיכה ל"דוד סם" שיגייס אותו. לדבריו, פגש את אן בּרואר ב-25 במאי, בתחנת רכבת תחתית בניו-יורק, בדרכו הביתה מהעבודה (הוא עבד בחברת אמריקן אקספרס). היא שאלה אותו מהי הדרך הקצרה ביותר לבית-החולים הציבורי של ברוקלין. גולדמן אמר לה שהוא גר בברוקלין. אם היא רוצה היא יכולה להתלוות אליו לדירתו, והוא ייקח את המכונית ויסיע אותה אל בית-החולים. היא נענתה ברצון. כשהגיעו אל דירתו, אמר לה שהוא רוצה להחליף בגדים. אולי היא רוצה לחכות לו בפנים? כן, למה לא. אליבא דגולדמן, היא לא רק נכנסה לחדרו; כעבור כמה דקות היא כבר נכנסה איתו למיטה. לאחר מכן, הם נפגשו עוד כמה פעמים. בכל פעם אסף אותה במכונית שלו, הם נסעו לשתות איזה משקה ומיד עלו לחדר שלו. והיא תמיד הצטרפה אליו מרצונה החופשי, כן.

ב-1 ביולי, הוא התקשר אליה והם קבעו להיפגש בקפטריה, לא רחוק מבית-החולים. לדבריו, איחר מעט, וכשהגיע היא לא הייתה שם. הוא חשב שנמאס לה לחכות ושחזרה לחדרה במעונות. הוא ניגש לשם. בלובי עמד דלפק קבלה, אך איש לא אייש אותו. בחורה צעירה עברה במסדרון, והוא שאל אותה איפה החדר של אן בּרואר. לדבריו, היא הפנתה אותו לקומה השנייה. הוא עלה במדרגות וקרא בשמה של אן. היא פתחה את הדלת והוא נכנס לחדר. היא אמרה לו שאסור היה לו לעלות לחדרה; אם יגלו אותו, היא תפוטר.

ולפתע נשמעה נקישה בדלת. מרגרט ויזי נכנסה לחדר, ראתה אותו, והוא ברח מיד החוצה. הוא הודה שניסה לשכנע את מרגרט לשכוח שראתה אותו בחדרה של אן, אך הוסיף חלושות שעשה זאת כדי למנוע את פיטוריה של אן. זה היה קו ההגנה שלו - הסיפור הדמיוני הזה. הוא לא הצליח לנקוב ולו בשמו של אדם אחד שראה אותו ואת מרגרט ביחד. למעשה, הוא לא הצליח לאמת אפילו פרט קטן מסיפורו, ועד מהרה הואשם בניסיון אונס מדרגה ראשונה. המשפט נערך בספטמבר, בראשותו של השופט לייבוביץ. את התביעה ייצג עוזר התובע המחוזי ג'ון א. קוֹן.

הגרסאות שמסרו אן ומארי גולדמן מעל דוכן העדים היו זהות לגרסאות שמסר כל אחד מהם ביום המעצר. חבר המושבעים שמע שתי גרסאות שונות. לכולם היה ברור שאחת הגרסאות היא בדיה מוחלטת. לאן לא היה מניע ברור לשקר. ומלבד זאת, היא לא נראתה כמי שמסוגלת לשקר. גולדמן המגומגם נראה מתוח מאוד במהלך עדותו. למושבעים היה ברור שהאיש הגה את גרסתו הבדיונית מתוך דחף רגעי, אך לאחר שמסר אותה נשאר תקוע איתה. איש מבאי אולם המשפט לא האמין לאף מילה של גולדמן, וכשחבר המושבעים הרשיע אותו היו כל הנוכחים משוכנעים שהצדק נעשה. הצופים הריעו עם הישמע פסק-הדין, והביטו באן בּרואר בהערצה. העיתונאים ניצלו את ההזדמנות כדי להלל את אומץ לבה של האישה האמריקנית, בהתגלמותה של אן בּרואר. גולדמן הובל אל בית-המעצר ברחוב ריימונד, שם המתין לגזר-דינו, והעניין הציבורי בפרשה גווע לאיטו. כולם שכחו מהמקרה, פרט לאדמונד פיצג'רלד ולעוזריו. ואז נכנס פיצג'רלד ללשכתו של השופט כדי להטיל את הפצצה שלו.

5
"כבודו, הרשה לי לספר לך על האישה הזאת, שנראית כמו מורה תמימה," אמר פיצג'רלד. "שבועיים לפני מעצרו של גולדמן, אנה מרדורף, האחראית על כוח העזר בבית-החולים, כתבה מכתב תלונה נגד אן בּרואר ושלחה אותו לדוקטור קלרנס בּלינג'ר, מנהל המוסד. היא האשימה את הגברת בּרואר בהתנהגות גסה ומבישה בנוכחות הסניטרים. בשל מצוקת כוח-האדם בבית-החולים, דוקטור בּלינג'ר חרק שיניים והחליט שלא לפטר אותה, אך העביר אותה למשמרת הלילה כדי לצמצם את מגעיה עם הסניטרים. כשבוע לפני מעצרו של גולדמן, האשימה אן בּרואר את אחד הסניטרים בניסיון אונס, אך חקירתו של דוקטור בּלינג'ר העלתה שמדובר באישום כוזב. כבודו, גיליתי שאן בּרואר נוהגת לפקוד את הברים ואת המסעדות שבשכונה, ובמקרים אחדים אף נראתה כשהיא מחזרת אחר גברים. שמה מוכתם. גיליתי," המשיך פיצג'רלד בקולו החדגוני, "שגברת בּרואר ניהלה רומן עם אחד הסניטרים בבית-החולים - אסיר לשעבר, בן שישים ואחת - וקיימה איתו יחסי-מין לפחות פעמיים, בסמטה שמאחורי בית-החולים. דרך אגב, אשתו גילתה זאת ופתחה בהליכי גירושים. היא ציינה את שמה של אן בּרואר כאחראית לפירוק הנישואים."

"יש לך תצהירים של עדים, המוכיחים את אמיתות הטענות?" השופט לייבוביץ נראה המום מהגילוי המרעיש.
"כמובן," הנהן פיצג'רלד. "יש סתירות רבות בסיפורה של אן בּרואר. היא טענה שצרחה שוב ושוב במשך עשרים הדקות שבהן נאבקה בגולדמן. יש לי תצהיר של עדה המתגוררת בחדר הסמוך לזה של אן בּרואר. שמה מרגרט בֶּלפוֹרד, וגם היא עובדת ככוח עזר. היא שהתה בחדרה בזמן התקיפה כביכול. הדלת והחלון היו פתוחים, אך היא לא שמעה דבר. הקירות בבניין דקים מאוד, ולמעשה, מהחדר של גברת בֶּלפורד אפשר לשמוע גם שיחה רגילה שמתנהלת בחדרה של אן. אם היא הייתה צורחת גברת בּלפורד הייתה שומעת אותה בוודאי. כבודו, האישה הזאת, בּרוּאר, היא ששיקרה וגולדמן דיבר אמת."

"אמור לי, פיץ, מה המניע שלה? מדוע שתשקר?" השופט נראה מהורהר. במוחו חלפו תמונות מן החקירה הנגדית של גולדמן.

"יש כלל ברזל בבית-החולים: אסור למבקרים להיכנס לחדריהן של העובדות," המשיך פיצג'רלד ואמר. "רגע אחרי שגולדמן נכנס לחדרה של אן, מרגרט ויזי נקשה על הדלת, נכנסה לחדר וראתה את גולדמן. אן חששה שמרגרט תדווח על התקרית ושהיא עצמה תפוטר. בו-במקום, הגתה את סיפור ניסיון האונס. דבר נוסף, כבודו. אתה יודע שדוקטור בּלינג'ר הוא אחד הפסיכיאטרים הטובים באמריקה. כשהשוטרים גררו את גולדמן בחזרה למעונות, הודיעו לו מיד על התקרית. דוקטור בּלינג'ר מיהר אל חדרה של אן. הוא חשב שאחרי חוויה קשה כל-כך היא תזדקק לטיפול רפואי. להפתעתו, הוא לא גילה בחורה היסטרית, וגם לא סימנים למאבק של עשרים דקות בגבר חזק ומטורף מתשוקה מינית. אם יורשה לי לצטט אותו, הוא גילה שאן בּרואר 'רגועה, שקטה, מחויכת ושלווה'.

הוא לא מצא שום סימן לניסיונותיה הנואשים להגן על כבודה. דוקטור בּלינג'ר הקשיב לסיפור שלה, הסיק שמדובר בהמצאה נוספת שלה וחזר למשרדו. כמנהל בית-החולים, היה זה מתפקידו להתלונן נגד כל אדם שנכנס לשטח המוסד וניסה לבצע בו פשע. אך הפסיכיאטר הבכיר הזה, שהוכשר לשפוט התנהגות אנושית, הבין שאן בּרואר שוב משקרת והתנער מכל הסיפור. לדבריו, הסיפור שלה לא הרשים אותו כהוא זה. הוא אפילו לא הופיע באולם במהלך משפטו של גולדמן."

"אבל, פיץ, לא הייתה ולו עדות אחת שתמכה בגרסתו של גולדמן."
"סלח לי, כבודו, אך אם הסנגור או התובע המחוזי היו מנסים, הם היו מוצאים שפע של עדויות," השיב לו פיצג'רלד בכובד-ראש. "כזכור לך, גולדמן העיד שהוא שאל בחורה בלובי היכן החדר של אן בּרואר. היא הפנתה אותו לקומה השנייה. איתרתי את הבחורה - שמה אליזבת קונולי, היא מלצרית בחדר האוכל של האחיות - והיא מאשרת את גרסתו של גולדמן. אבל ליתר ביטחון," המשיך פיצג'רלד, "אולי כדאי לבדוק את גולדמן במכונת אמת."

תוצאות בדיקת פוליגרף עדיין אינן קבילות בבית-המשפט. הפוליגרף, או מכונת האמת, הוא עדיין ילד חורג בכל מדינות ארצות-הברית, אך שופטים רבים - כולל סמואל לייבוביץ - בהחלט מאמינים בתוצאות בדיקה שכזאת. יש כמה סוגים של "מכונת אמת", והשופט לייבוביץ מעדיף את הפּתוֹמֶטֶר, שהומצא על-ידי האב סאמֶרס המנוח, מפוֹרדהַם, ואשר שוכלל על-ידי פרופסור קוּבּיס מן המחלקה לפסיכולוגיה בפוֹרדהַם. הפּתוֹמֶטֶר מודד את השינויים החשמליים במערכת העצבים של האדם במהלך החקירה. גולדמן הסכים לעבור את הבדיקה, ונשאל שמונה-עשרה שאלות. הוא חזר על הסיפור, שלפיו פגש את גברת בּרואר על הרציף בתחנת הרכבת התחתית, ועמד על כך שקיים איתה יחסים אינטימיים. בעקבות הבדיקה, הסכימו השופט לייבוביץ ועוזר התובע המחוזי קוֹן שגולדמן אכן דובר אמת. כעבור כמה ימים, הגישה התביעה המחוזית בקשה לבטל את פסק-הדין של חבר המושבעים ולבטל את כתב-האישום.

לדברי ג'ון קוֹן, "משרדו של התובע המחוזי התייחס ברצינות לספקות של בית-המשפט בנוגע לאשמתו של הנאשם, וחקר כמה גברים שהמתלוננת התרועעה בחברתם. מדבריהם עולה כי טענותיה של המתלוננת חסרות בסיס, והן מקעקעות את אופייה המופקר. לאחר שהתעמתּי עם המתלוננת ודיווחתי לה על העדויות שמסרו גברים אלה, היא הודתה שרבות מהן נכונות, ואף הודתה בפניי שהכירה את גולדמן לפני שתקף אותה כביכול. כעת, היא מודה שפגשה אותו ברכבת התחתית, כפי שטען מלכתחילה, ושבאותו יום אכן הסיע אותה לבית-החולים. אני מבקש למחוק את כתב-האישום על ניסיון אונס, שהוגש נגד מארי גולדמן."

השופט לייבוביץ נענה לבקשה, ואף שיבח את התובע הצעיר, שברגע שנודעו לו פרטים חדשים, הוא לא היסס לחקור אותם במרץ, וחשף את השתלשלות העניינים כפי שהייתה לאשורה, ולא כפי שטענה אן בּרואר.

"האישה הזו כמעט הצליחה להרוס את חייו של הנאשם האומלל ולשלוח אותו לכלא לעשר שנים," אמר השופט לייבוביץ. "בעיניי, עדות השקר שלה היא פשע שאין חמור ממנו, פרט לרצח."

מארי גולדמן יצא מאולם המשפט אדם חופשי. המערכת שמסמיכה שנים-עשר גברים ונשים מן השורה לחרוץ את גורלו של נאשם לשבט או לחסד כשלה פעם נוספת. שוב הושם החוק ללעג, בגלל שקרנית מחוכמת אחת. בסופו של דבר, הצדק ניצח, אך לא משום שקיבל עזרה כלשהי מצדו של החוק. הוא ניצח בזכות אדמונד פיצג'רלד האדמוני, והוא אפילו לא עורך-דין אלא איש מצפון וחוקר מבריק בעל "חוש שישי".

אין ספק ששיטת המושבעים היא השיטה הטובה ביותר שהומצאה עד כה לקביעת חפותו או אשמתו של נאשם, אך המושבעים הם בני-אדם וגם הם טועים. המושבעים בפרשת גולדמן האמינו לכל מילה שיצאה מפיה של אן בּרואר, אך גם השופט לייבוביץ, גם ג'ק קוֹן הנמרץ וגם הצופים שישבו באולם המשפט, האמינו לה כשצפו בה ושמעו את דבריה כשישבה בדוכן העדים. האם עלינו להאשים את חבר המושבעים בעיוות-דין שכמעט נגמר בטרגדיה? ומה עם הסנגור? מדוע הוא לא יזם חקירה ממצה עוד לפני שנפתח המשפט? מדוע הוא לא חשף את אופייה המפוקפק של המתלוננת, שנראתה צנועה וצדקנית כל-כך? מדוע הוא לא איתר את אליזבת קונולי, הבחורה שעמה שוחח גודלמן בכניסה לבניין? מדוע הוא לא טרח לציין שהקירות בין החדרים דקים במיוחד, ואפילו שיחה שקטה נשמעת בבירור בחדר הסמוך - קל וחומר זעקות שבר?

6
השופט לייבוביץ מכהן בתפקידו מאז 1941, ומאז שהתיישב לראשונה על כס המשפט עברו תחת ידו יותר מארבעת אלפים מקרים. מארי גולדמן איננו היחיד שנמצא אשם בבית-המשפט, אך לאחר מכן זוכה מכל אשמה. לפעמים צריך להגן על הנאשמים גם מפני עצמם, מחששם הנורא מפני השוטרים. לא אחת קרה שהפחד הזה הניע אדם להודות באשמה על פשע שמעולם לא ביצע.

בשנת 1942 הרשיע חבר מושבעים את הרולד ג'קסון במעשה סדום, בעקבות תלונתה של נערה בת ארבע-עשרה. בנוסף לפשע זה, האשימה אותו הנערה בכך שאנס ועיבר אותה. עם מעצרו, הודה האיש שביצע בה מעשה סדום, אך הכחיש את אישום האונס. במהלך המשפט, הוצגה ההודאה כראיה, וביחד עם עדותה הישירה של הנערה, הובילה הודאתו להרשעה במעשה סדום. סעיף האונס לא נכלל בכתב-האישום משום שלא נתקבלה הודאה ומשום שלא נמצאו ראיות מסייעות שיאשרו את טענותיה של המתלוננת, כמתחייב על-פי חוק. ואולם, לאורך כל המשפט טענה הנערה שוב ושוב ששני הפשעים בוצעו באותו יום. לדבריה, הנאשם, ששכר חדר בבית הוריה, ניצל את היעדרם של הוריה באותו יום אחר-הצהריים, ופיתה אותה לקיים איתו יחסי-מין בדרך הטבע ושלא בדרך הטבע. היא עמדה על כך שג'קסון הוא האיש שעיבר אותה, לאור העובדה שלא קיימה יחסי-מין עד לאותו יום, וגם לא לאחר מכן.

הסיפור שסיפרה נשמע למושבעים משכנע מאוד. כל הפרטים המזעזעים נחשפו במשפט ועמדו גם בפני חקירה נגדית נמרצת. בעקבות הרשעתו, נכלא ג'קסון עד להקראת גזר-הדין. הרשעותיו הקודמות של האיש (שלא כללו פשעי מין) חייבו את השופט להחמיר בעונשו: עשרים עד ארבעים שנה. אך בלבו של השופט לייבוביץ כרסם הספק. למרות כל הראיות נגד ג'קסון, שהיה טיפוס מפוקפק למדי, סיפורה של הנערה היה מלוטש מדי - מושלם מכדי להישמע אמיתי. חקירתו של פיצג'רלד העלתה כי באותו יום ובאותה שעה שבה בוצע הפשע, כביכול, שהה ג'קסון במוסך שבו עבד. הראיות לכך היו חד-משמעיות: גם כרטיס הנוכחות שהדפיס הנאשם הוכיח זאת, וגם זיכרונם של המעסיק (שהיה איש עסקים מכובד) ושל כמה מעמיתיו לעבודה של ג'קסון.

יתרה מזאת, באותו יום ובאותה שעה, ישבה הנערה ליד שולחנה בבית-הספר. רשומות בית-הספר הוכיחו זאת, וכך גם עדותה של המורה. אם כך, לא ייתכן שהשניים נפגשו באותו יום הרה-גורל, שבו נעדרו הוריה מן הבית. פיצג'רלד המשיך לחקור, וגילה שהמתלוננת בת הארבע-עשרה הייתה ידועה כשקרנית כפייתית. רופא מטעם האגודה להגנת הילד בדק את הנערה וגילה שהייתה הרה לפחות חודש לפני שהכירה את הנאשם. בעקבות הגילויים, הודתה הנערה שהרתה לגבר אחר זמן קצר לפני שדיווחה על הפשע שבוצע נגדה. היא חרדה לעתידה וחששה מתגובתם של הוריה, ולכן המציאה את הפשע ושלחה אצבע מאשימה אל עבר החשוד המיידי - ג'קסון. היא בדתה את הסיפור מלבה.

אך מדוע הכחיש ג'קסון את האישום באונס (שלא ביצע) והודה במעשה סדום (שגם אותו לא ביצע)?

בפעם הקודמת שנעצר, השוטרים היכו אותו נמרצות משום שטען לחפותו. כעת חשש שיכו אותו שוב, אלא אם כן יודה באשמה. כיוון שחשב שמעשה סדום הוא פשע חמור פחות מאונס, החליט להודות במעשה סדום. הודאתו החלקית של ג'קסון סיפקה את השוטרים ואת התובע המחוזי, ואדם חף מפשע (גם אם לא אזרח למופת) היה מושלך לכלא עד סוף ימיו לולא החקירה של פיצג'רלד.

רוב הנאשמים שמובאים למשפט בניו-יורק הם חסרי אמצעים. בית-המשפט ממנה להם סנגור שמבצע את תפקידו בחינם, חוץ מאשר במקרים של רצח מדרגה ראשונה. עורכי-דין צעירים שמחים לקבל על עצמם מקרים שכאלה, גם ללא תשלום, ולו כדי לצבור ניסיון. במקרים לא מעטים הם אכן צוברים ניסיון, ואילו הנאשם צובר מאסר ארוך יותר מכפי שמחייב הפשע שביצע. מדי פעם, הוא גם נכלא על פשע שהוא כלל לא ביצע. עורך-הדין הוא השותף היחיד להליך המשפטי שסולחים לו אם אינו בקי בחוק או בצפונות הדיון המשפטי.

המשפט הפלילי הוא אחד הקורסים הבודדים שבהם הסטודנטים נושמים אנחת רווחה. הוא נחשב לקורס "קליל" ברוב בתי-הספר למשפטים. כל שעליך לעשות הוא ללמוד את סדר-הדין הפלילי ואת חוק העונשין, לקרוא קומץ של תיקים הממחישים את אופן הפעולה של מערכת המשפט הפלילי, ולעבור את המבחן בלי להתאמץ יותר מדי. כמובן, תמיד יכולים לשאול אותך שאלה מכשילה כמו, "מה ההבדל בין רצח מדרגה ראשונה לרצח מדרגה שנייה?" אך ברוב המקרים תוכל לסמוך על כך שהשאלות יהיו פשוטות יותר: למשל, "הבחן בין פשע לעוון."

הסיפור שונה לגמרי כשבוחנים את הידע שלך בדיני ממון, בדיני חברות או בדיני קניין. נושאים אלה נחשבים "כבדים" יותר, והמרצים והסטודנטים כאחת מתייחסים אליהם ברצינות הנאותה. סטודנטים מעטים מגלים בקיאות בשיטות להגנה על זכויותיו של נאשם עם סיום לימודיהם בבית-הספר למשפטים. בכל משפט שבו מעורב סכום כסף גדול, ושמובא לדיון בבית-משפט אזרחי, תגלו שאת שני הצדדים מייצגים עורכי-דין בכירים ומיומנים ביותר. כשעל כף המאזניים מונחים חייו של אדם, או חירותו, קורה שעל ההגנה מופקד פרקליט צעיר - שאינו מבחין בין צו מחיקת התביעה לבין פרצה בכתב-האישום - או, לחילופין, עורך-דין קשיש וחסר יכולת.

לפני כמה שנים, תובע מחוזי ממסצ'וסטס נאם נאום ובו הכריז, "חפים מפשע לעולם אינם מורשעים. זה פשוט בלתי-אפשרי." הקביעה הזו הרתיחה את דמו של אדווין מ. בּוֹרשארד, מרצה למשפטים באוניברסיטת ייל, שמיהר לכתוב ספר בשם להרשיע חפים מפשע. בספרו, דן בּוֹרשארד בשישים וחמישה מקרים שבהם נאשמים נמצאו אשמים בפשע, ורק כעבור זמן-מה הוכחה חפותם. ברוב המקרים, הם הורשעו משום שעדים שיקרו או טעו בתום לב, אך חבר המושבעים האמין להם.

יחד עם זאת, אל לנו ליצור את הרושם שבתי-הכלא שלנו מלאים באנשים חפים מפשע. באוליבר טוויסט, מר בּאמבֶּל אמנם הגזים כשאמר, "החוק הוא חמוֹר - הוא אידיוט," אך עובדה היא שעיוות-הדין ואי-הצדק פוקדים מדי פעם גם את בתי-המשפט הפליליים שלנו. היו ועוד יהיו נאשמים חפים מפשע שהורשעו, וגם כאלה שריצו עונשי מאסר ארוכים מכפי שהגיעו להם, משום שלא יוצגו נאמנה.

האם אנחנו זקוקים לעורכי-דין פליליים מלאי תושייה ובעלי מצפון, כדי שנאשמים המובאים בפני שופט וחבר מושבעים יזכו להגנה נאותה? לייבוביץ השיב על השאלה ב-13 באפריל, 1949, בגיליון של הרֶקוֹרד, כתב-העת של בית-הספר למשפטים של הרווארד.

"הצורך בפרקליטים פליליים מיומנים מעולם לא היה גדול יותר. רק כישרונו של פרקליט פלילי ממולח יכול להציל מדי פעם גבר או אישה שמואשמים בפשע על לא עוול בכפם. מדי שנה, בית-המשפט העליון של ארצות-הברית מוצף בעתירות שבהן קובלים מורשעים שלא זכו לייצוג הולם או להליך משפטי תקין וכיוצא באלה. פעמים רבות מדי, קובע בית-המשפט העליון שיש אמת בטענותיהם. לפעמים זו תוצאה של אי-שימת לב, של אדישות, או של רשלנות פושעת מצדו של הסנגור שייצג את הנאשם בערכאה המקורית. רק פרקליט פלילי ערני ודרוך יכול להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של הנאשם. פרקליט טוב הוא לפשע כמו רופא טוב למחלה."

ההיסטוריה המשפטית רצופה בשמותיהם של פרקליטים פליליים דגולים, וכולם שילבו בין ידיעת החוק על בוריו ובין הבנה מעמיקה בגורמים הפסיכולוגיים המורכבים שיוצרים את האדם. כולם גם יחד, כל אחד לפי שיטתו, היו סוכני מכירות מעולים - אך לא של סחורה מוחשית, אלא של רעיונות, של מטרות נעלות. עורכי-הדין הפליליים הדגולים בהיסטוריה הגנו על זכויותיהם של מרשיהם ובתוך כך גם על זכויותיהם של כל בני-החורין.

תומס אֶרסקין נחשב עד היום לגדול הפרקליטים שידע המשפט האנגלי. באנציקלופדיה בריטניקה כתוב ש"כפרקליט, כוחו היה טמון בחריפות שכלו, ביכולתו לפרק לגורמים ראיות מורכבות המגובבות להן יחדיו, ומעל לכול בכישרון שאין שני לו למשוך את תשומת לבו של חבר המושבעים".

כשתומס ארסקין ייצג בהצלחה את הקברניט תומס בֵּיילי, שהואשם ב-1778 בהוצאת דיבה פושעת, הוא לא רק הוציא לחופשי אדם חף מפשע; הוא חשף את השחיתות שאפיינה את משרד הצי הבריטי בניהול כספי הפנסיה של יוצאי הצבא, ובכך הוביל לרפורמה שמשפיעה על חייהם של רבים עד עצם היום הזה. אך כשהגן על מרשו, הקברניט בּיילי, אֶרסקין לא הטריד את מוחו ברפורמות או במבנה החברתי של אנגליה. הוא רק רצה להגן על זכויותיו המשפטיות והבסיסיות של מרשו. לימים ייזכר כמגן העקרונות הליברליים, כבעל תואר אצולה וכשר המשפטים - אך את המוניטין שלו, ואת פרנסתו, קנה כסנגור.

ואיש מעולם לא הגן על זכויותיו הבסיסיות של כל אדם באשר הוא יותר מעורך-דין פלילי שגדל כילד קטן ברומניה, שם קראו לו סמואל לבו. גם לו היו שלושה ילדים, כמו לארסקין, ובתחילת הקריירה שלו גם הוא פרנס את משפחתו בדוחק רב. אך יכולתו המרשימה כעורך-דין בלטה למרחוק: עד מהרה זכה להכרה, ושירותיו היו מבוקשים ביותר. היום הוא עוגן בנמל-המבטחים של גלימת השופט המגוננת, אך עד לפני כמה שנים הכירו אותו כולם כפרקליט הפלילי מספר אחת במדינה, על-פי מיטב המסורת של תומס ארסקין.

הוא זכה לתהילה כסמואל ס. לייבוביץ.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

בית המשפט - קוונטין ריינולדס
Courtroom: The Story of Samuel S. Leibowitz - Quentin Reynolds