1967 - והארץ שינתה את פניה
מאת: תום שגב

2. נשים: "היתפור הנער את כפתוריו"

תפקידה של האישה בבית היה מובן מאליו. "מגיע לו לבעלך שתפנקי אותו, לפחות קצת", כתב העיתון 'הארץ' לקוראותיו, והסביר: "הלא הוא הגבר שחייך סובבים סביבו. תני לו להרגיש שאת מעריכה את מאמציו למען משפחתו". ברוח האופטימיות ששררה בארץ גם הציע העיתון: "היי שבעת רצון מחייך ואל תהססי להודות בכך בפה מלא". הוא פירט שורה של הצעות מעשיות:

+ בטרם יגיע בעלך הביתה אווררי את הבית מריחות התבשילים, מחוץ לאלה הערֵבים. הקפידי שיישאר לך זמן להתרענן ולנוח בטרם ישוב.

+ כשנכנס בעלך הביתה גייסי את כל כוחות האינטואיציה שלך כדי לבחון את מצב רוחו. אם הוא נראה לך עצבני ומתוח, הניחי לארוחה לחכות ותני לו זמן להתרענן. או מוטב - הקדימי תרופה למכה: קשטי את השולחן בצנצנת פרחים, פתחי את הרדיו, השמיעי מוסיקה קלה וחייכי אליו עם היכנסו.

+ חזר בעלך מהעבודה - תעניקי לו קורת רוח רבה אם תסבי עמו לשולחן, אפילו כבר אכלת קודם לכן עם הילדים. מחצית הנאתו של גבר מארוחה טעימה היא חברתה הנעימה של אשתו לאחר יום עבודה.

+ תהליך ממושך ומרגיז של הורדת הכלים מהשולחן והדחתם עלול לקלקל את האווירה הנוחה שהצלחת ליצור. תני לארוחה להתנהל ככל שיחפוץ וקנחי בספל קפה, אותו תגישי בחדר האורחים ולא ליד שולחן האוכל העמוס בכלים. ייוותר בידך די זמן אחר כך להדיחם.

כדי שתיראה האישה "חמודה, כפי שרוצה כל גבר", הציע העיתון שהקוראות יטפחו את תסרוקתן באופן קבוע, ולא רק לפני מאורע חגיגי: "הקפידי ששערך יהיה תמיד גזור ביד אמונה, רך ומסורק באורח חופשי. תסרוקת נאה ומסודרת עשויה לשמש לבעלך מקור גאווה וסיפוק". לעומת זאת הזהיר העיתון: שום גבר אינו רוצה להעביר את אצבעותיו בתסרוקת נוקשה ודוקרנית שנעשתה תוך שימוש מוגזם בנתז, זה אחד "החטאים הנשיים" שרוב הגברים מתקשים לסלוח להם. עוד בין החטאים האלה - סימני אודם על השיניים או מעבר לקו השפתיים; כתפיית חזייה המציצה מבעד לשרוול השמלה; קשקשים על הכתפיים לאחר הברשת השיער.

אך אין די בהופעה חיצונית מרשימה. "אישה המסוגלת לעניין את בעלה בשיחה גם לאחר 20 שנות נישואין, מספרת לו על הקורות אותה במשך היום בהומור, עוקבת אחרי המתרחש בעולם באמצעות הרדיו והעיתונים ומתווכחת אתו על בעיות אקטואליות - תקסום לו גם אחרי שנות חיים רבות בצוותא", הבטיח 'הארץ'. הבעל ישמח גם אם תעסוק אשתו בתחביב כלשהו: סידור פרחים, גננות, ציור וכדומה. "אל תהיי קפדנית מדי לגבי התוצאות", הציע העיתון, שהרי "עיקר ההנאה מקורו בעצם המעשה".

עם זאת, הקוראות היו אמורות להיזהר לבל יהיו עצמאיות מדי: "כאשר את מתכננת קניית חפץ חדש לביתך, שוחחי על כך עם בעלך. לא רק מפני שזה כספו וביתו, אלא משום שייתכן שיש בידו להציע לך רעיון מוצלח". אם קנתה מכשיר חדש - ראוי שתקפיד על הוראות השימוש המצורפות: "גברים נוטים לצאת מכליהם בגלל אישה השוברת כל חפץ שבו היא נוגעת", כתב 'הארץ' והוסיף עצה אחרונה: "הכורח לחזות באישה בעת ניקוי הבית גורם לגבר הרגשת אי נוחות באותה מידה כאילו ראה אותה ובשערה גלגלים ופניה מרוחות בקרם. השתדלי לתכנן את עבודתך כך שרובה תיעשה כאשר בעלך לא יהיה בבית".

אחת הקוראות שאלה את העיתון אם ראוי לה לדרוש מבנה שיתפור בעצמו כפתור שנתלש: "היתפור הנער את כפתוריו?" העיתון השיב שאין לכפות על ילד עיסוקים העלולים להפריע לו בגיבוש זהותו הגברית, כגון תפירת כפתורים.

ילדה תעשה זאת כמשהו המובן מאליו, שכן ילדות מייעדות את עצמן להישאר בבית, ואילו הבנים אמורים לפרוץ החוצה, לשחק בטרזנים, בוקרים, ימאים, חיילים וכיוצא באלה, כתבה תמר הראלי והזהירה: ילד אשר דמות אביו חלשה ונכנעת ואילו אמו שלטת ומכתיבה - עלול להיפגע, שכן עלול הוא לרכוש נטיות האופייניות לאישה - בטעם, בסגנון, במין ועוד, "דבר שיעוות את התפתחותו החברתית, המוסרית, הרגשית ואולי גם השכלית". על כן פסקה הראלי שלטובת הילדים האם חייבת "להגביל את עצמה" ולהשאיר מקום נכבד לבעלה.

גם המצב בבתי הספר הדאיג אותה. "הפמיניזציה חודרת לפעמים גם לתוכן החינוך ולכך אין כל הצדקה", כתבה, ודרשה להקפיד שלפחות החינוך הלא-פורמלי, אחרי שעות הלימודים, יעמיד את הנער בפני דמויות גבריות.

מספר המורות בבתי הספר היסודיים עלה כמעט פי שלושה על מספר המורים; לעומת זאת, בבתי הספר העל-יסודיים עלה מספר המורים על המורות.

אמו של התינוק מרחוב ויצמן הלבישה לו את בגדי החורף הראשונים שלו. היו לו שני מכנסי ג'ינס-פלנל: זוג אחד קיבל מסבא וסבתא ואת השני קנו לו הוריו. "לכל זוג קפל גדול ומרשים בקצה, כפי שצריך להיות במכנסי ג'ינס", כתבה בגאווה: הוא נראה גבר.

אחותה ניסתה בינתיים למצוא עבודה בניו יורק; בעצם נסעה רק לטיול, אך כעת רצתה להישאר עוד. אחיה הצעיר ראה בנסיעתה "השקעה מוצלחת", בתנאי שתחזור; הוא האמין שתחזור.

באותה שנה יצאו לחו"ל יותר ממאה אלף ישראלים. רוב הנוסעים חיפשו טיולים זולים יחסית, באונייה לאירופה, עם המשך באוטובוסים או בטיסה קבוצתית. הטיולים נמשכו כחודש ימים והביאו את התייר הישראלי לשש או שבע מדינות. אחד מכל שני ישראלים שנסעו לחו"ל הגיע לשווייץ. מחירו של טיול כזה נע בין 1,600 ל-1,700 לירות. זו היתה חוויית יסוד ישראלית.

בהגיעם לאירופה נטו ישראלים רבים לחפש את קרבתם של ישראלים אחרים ולחוות יחד אותו הווי שהשאירו מאחוריהם; רובם לא נסעו בשנה הקודמת וידעו שלא יסעו בשנה הבאה. ערב צאתו את הארץ מילא התייר הישראלי את פנקסו במספרי הטלפון של קרובים רחוקים, מכרים נשכחים ומכרים נשכחים של מכרים נשכחים, כתב העיתונאי יואל מרקוס; אך הגיע למלון הוא ממהר לצלצל לכולם, להודיע שהגיע לפריז ושואל: "מה אפשר לעשות פה?"

הוא סובל מחוסר ביטחון ומחשש בלתי מוסבר שמא אין הוא נוהג כסדר או שמא ילך לאיבוד. על כן יחפש מלון "זול ונקי", בסביבת השגרירות הישראלית: הקירבה לטריטוריה ישראלית משרה עליו ביטחון. על כן גם ייכנס, ללא סיבה סבירה, לשגרירות, לשאול "מה נשמע בארץ". כשישמע ברחוב דוברי עברית, ייגש אליהם בלא היסוס וישאל: "גם אתם ישראלים?" ומיד יוסיף: "מה אתם עושים פה?"

בעת שהותו בחו"ל הִרבה התייר הישראלי לצלם. הסרטים של 'קודק' הגיעו עם שקית בד צהובה, אשר שימשה למשלוח הסרטים לפיתוח בחו"ל. מקץ שבועות אחדים היו מארגנים ערב שקופיות. "מקדמת את פנינו אפלולית נעימה", כתבה העיתונאית תמר אבידר: "הקהל כבר יושב נינוח על הספות והכורסאות והשטיח, ויעל מאיצה בחיים: 'נו תתחיל כבר, השעה תשע וחצי ויש לנו 3,000 שקופיות'. ב-11:30 יש המנסים להימלט בטענה שהשאירו את הילדים בבית, אך אז מגישים תה-או-קפה ועוגה, ומראים עוד שקופיות. ב-12:45 מישהו נוחר קלות ואז הכול צוחקים ומדליקים את האור. האורחים חשים כי זה הרגע הנכון להימלט והמארחים מבטיחים שבפעם הבאה יתחילו מוקדם יותר".

אך הישראלים לא נסעו לחו"ל רק כדי להצטלם, למרגלות מגדל אייפל או ה'ביג בן'. הקלישאה "ארץ קטנה מוקפת אויבים" ביטאה מציאות אמיתית ושיקפה תחושה של סגירות; הסופר משה שמיר ביטא את התחושה הזו ברומן שיצא באותה שנה, 'הגבול'. כתבה על הניסיונות שעשו תעשיינים ישראלים להקים מפעלים בחו"ל הוכתרה במילים: "האם הארץ קטנה מדי?" העיתונים השקיעו מידה ניכרת של להט פטריוטי בדרישה לבטל את הצורך באשרות כניסה למדינות אירופה. 'הארץ' הדפיס מדי יום את לוח הנחיתות וההמראות בלוד וגם מסר לעתים קרובות על צאתם ושובם של אישי ציבור. ביקוריו של נשיא המדינה זלמן שז"ר, בדרום אמריקה ובארצות הברית, סוקרו בכותרות ראשיות כמו היתה להם חשיבות מדינית של ממש.

הנסיעה לחו"ל העמיקה את תחושתם של הישראלים שהם שייכים לעולם הגדול; השיבה הביתה כמו שכנעה אותם בכל פעם מחדש שהם חיים בארץ מתוך בחירה, לא כפליטים חסרי בית אחר. על כן גם לא היו הרבה דברים שהרגיזו אותם יותר ממס הנסיעות שהיה עליהם לשלם. לא רק התשלום עצמו חרה להם, כי אם בעיקר התחושה שמגבילים את חירותם לצאת ולבוא כרצונם.

כשסיפר לאחותו על שגרת חייו היה הנער מרחוב סוקולוב שבראשון לציון כותב "אצלנו בפרובינציה". אמריקה גירתה את סקרנותו. הוא ביקש מאחותו תמונות מניו יורק: איך נראים הבניינים ואיך החנויות, שאל. הוא רצה לדעת הכול על הטלוויזיה באמריקה: הוא שמע שמלבד 'קומרשלס', יש תוכנית ושמה 'קנדיד קמרה'. הוא התעניין גם בחדשות: האם יש בטלוויזיה תוכניות המראות את מלחמת וייטנאם? אצלם בבית לא היתה טלוויזיה.

3. טלוויזיה: "משהו סמלי"

מספר הישראלים אשר כבר צפו אז בטלוויזיה הגיע לכ-150 אלף. הם קלטו שידורים מקהיר ומביירות, בשחור לבן; אם היה להם מזל - הצליחו לקלוט תמונות מקפריסין, אך בדרך כלל ראו בעיקר 'שלג'. חברות לייצור מקלטי טלוויזיה פרסמו מודעות גדולות בעיתונים, ו'הארץ' תדרך את קוראיו כיצד לרכוש את המכשיר. לפחות בשלב זה, כתב העיתון, חשוב שהמכשיר יהיה מעוצב כרהיט נאה, "מתאים לדירה ומהנה את העין גם כשאינו מופעל".

דיונים סודיים על הנהגת שידורי טלוויזיה החלו בראשית שנות השישים; ועדות ממשלתיות שונות בחנו בעיקר את התועלת הלאומית שיביאו השידורים, בין היתר במערכת החינוך: ההנחה היתה שהשידורים יחישו את גיבושה של זהות משותפת ליוצאי הארצות השונות שישבו בישראל. הטלוויזיה היתה אמורה להרחיב את השימוש בשפה העברית. היא נועדה לסייע לאנשים להכיר את הארץ וגם להביא להם מידע "על הנעשה במרכז השלטון". אך יותר מכול אמורה היתה הטלוויזיה הישראלית למנוע מאזרחי המדינה לצפות בשידורים ממדינות ערב.

בינואר 1966 נערך שידור ניסיוני. הדמות הראשונה שנראתה על המרקע היתה דמותו של זבוב אחד שחדר אל תוך התמונות - צילומים ללא תנועה ממקומות שונים בארץ, לצלילי 'הפרשים הקלים' של סוּפֶּה. השידור נמשך כחצי שעה; בסיומו נראתה סוללה של טילי 'הוק' ונשמעו צלילים מתוך 'הפתיחה 1812' של צ'ייקובסקי. הניסיון עורר התפעלות כללית; בתל אביב התקהלו אנשים ליד חלונות הראווה של חנויות למכשירי חשמל כדי לצפות בפלא, עוד חידוש שהבטיח לקרב אליהם את העולם ואותם אליו.

כעבור שלושה חודשים לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על הכפתור שהפעיל את השידור הלימודי הראשון, שיעור במתמטיקה בן 25 דקות לכיתות ט'. הטלוויזיה הלימודית הוקמה בתרומה ממשפחת רוטשילד, צרפת; בכך, לדברי 'הארץ', קיבלה הטלוויזיה את מקומה בהיסטוריה הציונית: "יש משהו סמלי בעובדה שהמשפחה שעזרה להניח את היסוד להתיישבות חקלאים יהודים בארץ-ישראל ונתנה טוריות ומעדרים בידיהם של צעירים[...] עוזרת עתה להבטיח חינוך מעולה יותר לצאצאיהם של המתיישבים הראשונים ולאלה שעלו ארצה בעקבותיהם". חודשים אחדים לאחר מכן נחתם הסכם עם חברת סי.בי.אס. להקמת טלוויזיה כללית. זה היה ניצחון השכל הישר על פני השכל העקום, קבע 'הארץ', שכן השכל הישר תבע שהטלוויזיה הישראלית תהיה ישראלית ולא ערבית.

אחד מקציני צה"ל, סגן הרצל בודינגר, כתב לראש הממשלה כי אין די ביתרון שתשיג ישראל באמצעות שידורים בשחור לבן: כדי שיהיה לה יתרון בולט - יש להנהיג מיד טלוויזיה צבעונית. בינתיים הפקידה הממשלה את הטיפול בעניין בידי אחד מאלופי צה"ל, אלעד פלד.

בביתו של הנער מראשון לציון האזינו לרדיו: הוא אהב את 'טובים השניים', תחרות ידע פופולרית. הוריו אהבו את קונצרט ליל השבת. הם היו צרכני תרבות נלהבים, הרבו לכתוב לבתם על הצגות שראו.

מבחינה תרבותית דמתה ישראל לעיר-עולם גדולה: בערב רגיל של ינואר 1967 יכלו שוחרי התיאטרון בתל אביב לבחור בין 'נתן החכם', 'מי מפחד מווירג'יניה וולף', 'המשרתות', 'הדה גבלר', 'אותלו' ו'ריצ'רד השלישי', הכול בעברית, ועוד כתריסר מחזות אחרים, חלקם פרי עטם של מחזאים ישראלים.

ריסים' ו'איש למנשה', המחזמר. גיורא גודיק, אמרגן ומפיק, ייבא את מרבית המיוזיקלס שהצליחו בברודוויי, העלה אותם אל הבימה בנוסח עברי ובכך היה בין ראשי המובילים את ישראל אל תרבות אמריקה. הצגות אלה ושכמותן, כתב 'הארץ', מתקבלות באהדה מצד סוג חדש של קהל, צעיר, סקרן, ערני ובררני.

זו היתה עונת היובל של התזמורת הפילהרמונית הישראלית: מאז קונצרט הפתיחה שהתקיים בדצמבר 1936, בניצוחו של ארתורו טוסקניני, היתה הפילהרמונית לאחד ממפעלי התרבות הבולטים של התנועה הציונית: כמו האוניברסיטה העברית והאנציקלופדיה העברית, שיקפה התזמורת את המאמץ לעצב בארץ-ישראל חברה אירופית.

מנוי לפילהרמונית היה אחד מסמלי היוקרה הישראלית, לא רק בשל איכות התזמורת והמחיר הגבוה של המנוי, כי אם בעיקר בשל הקושי להשיגו. מנוי נחשב לנכס שאנשים חיכו לו שנים ושאפו להעביר לילדיהם; לפחות זוג הורים אחד העבירו כנדוניה לבתם, עם נישואיה.

בין האורחים שביקרו בחודשים ההם בישראל היו דוד אויסטרך ואוטו קלמפרר, מסטיסלב רוסטרופוביץ וארתור רובינשטיין, המוסיקאים; גינתר גראס וג'ון סטיינבק, הסופרים; ההיסטוריונית ברברה טוכמן והפסל הנרי מור. גם מרלן דיטריך השחקנית ואלפרד היצ'קוק הבימאי קפצו לביקור, וכמוהם אנשי שם כמעט בכל תחום מתחומי היצירה והרוח. ש"י עגנון קיבל את פרס נובל לספרות, ישראלי ראשון.

עם 24 עיתונים יומיים, מהם 15 בעברית, היו הישראלים חשופים ל"שטיפת מוח ארסית והרסנית", כתב אחד מאנשי השגרירות הבריטית. אך לדבריו, בתחומים אחדים עלתה רמת העיתונות הישראלית על זו של רוב העיתונים היומיים בבריטניה.

תרבות הפנאי הציעה חידושים משלה. אולם הסינרמה החדש בתל אביב התפאר בכך שהוא מקרין סרטים על מסך הקולנוע הגדול ביותר בעולם. סרטים חדשים הוקרנו כמעט בעת ובעונה אחת עם הקרנתם בחו"ל. זה היה הבידור הנפוץ ביותר. רוב הישראלים הלכו לקולנוע כמעט כל שבוע. רבים מהם כתבו לחבריהם בחו"ל על הסרטים שראו. אחד המכתבים שיצא מרחוב ויצמן שיבח את 'המרגל שחזר מהכפור'. העלילה היתה סבוכה מדי וקשה להבנה, אך אבא הסביר. גם 'הרוסים באים הרוסים באים' זכה לשבחים וכן 'שלושה ימים וילד', של אורי זוהר.

הקרנת הסרטים חייבה אישור מוקדם של מועצת צנזורה. רובם אושרו להקרנה; סרט איטלקי על סחר בעבדים נפסל כדי שלא להעליב את חוף השנהב ודהומיי; ראש הממשלה אשכול עמד לצאת לביקור באפריקה.

ב-1966 נמכרו כמיליון וחצי כרטיסי כניסה לחמישה סרטי עלילה ישראליים, ובהם 'מוישה ונטילטור', פרודיה על סרטי ריגול. בין המשתתפים בסרט היו שייקה לוי, ישראל 'פולי' פוליאקוב וגברי בנאי, 'הגשש החיוור'. השלישייה קמה בסוף 1963 כהמשך ללהקות הבידור הצבאיות שהיו גם הן פופולריות; באפריל 1966 כבר הופיעו עם תוכנית שנייה של שירים ומערכונים. להיט עיקרי: 'שיר הטלפון', על תלאות השימוש בטלפונים ציבוריים. איש לא עשה יותר מהם לגיבושו של ההומור הישראלי; איש לא הצחיק את הישראלים יותר מהם. בבתי מלון ובאולמות ציבוריים ערכו ראיונות לפני קהל עם אנשי שם. ספק עיתונאות ספק בידור, גם זה היה בילוי פופולרי מאוד שזוהה בעיקר עם הסופר המראיין דן בן-אמוץ.

'וימפי', חברה בריטית לממכר המבורגרים, פתחה בארץ עוד ועוד סניפים; אמנם ההמבורגרים לא הצטיינו באיכותם, אך יחד עם משקה ה'סנפרש' גם הם כמו שייכו את ישראל אל העולם הגדול. מזללה ושמה 'פם פם' הציגה עצמה כ"שם דבר בפי אניני הטעם בפריז, ניצה, מילנו, קייפטאון, מונטריאול, טהיטי וכל מקום בעולם"; כל מתקניה נשאו שמות לא עבריים: גריל בר, מילק בר, ביסטרו, קונדיטוריה וקוויק בר, סממני החיים הטובים בחו"ל. לפחות חלק מקוראי 'הארץ' התמודדו גם בבעיה הזו: "מבחר היינות בשוק הישראלי גדול ומגוון וקשה להתמצא בסבך השמות".

בסוף הקיץ בישרו המכתבים מראשון לציון תפנית חשובה בחיי המשפחה: האח הצעיר החל ללמוד בגימנסיה. קודם לכן עמד בהצלחה באחת החוויות הטראומטיות שציפו לתלמידי ישראל: 'מבחן הסקר', שקבע מי מבוגרי כיתות ח' ימשיכו את לימודיהם בבתי ספר עיוניים, היוקרתיים יותר, מי יקבלו רק חינוך מקצועי או חקלאי, ומי יפסיקו ללמוד ויישלחו לשוק העבודה.

מחנכים ופוליטיקאים עוד היו שקועים בוויכוחים על רפורמה בחינוך שנועדה להנהיג חטיבת ביניים, אך בינתיים הציעה המדינה לכל הילדים רק שמונה שנות לימוד חינם בבית הספר היסודי. שכר הלימוד בבתי ספר תיכוניים נע בין 70 ל-80 לירות בחודש; מבחן הסקר קבע גם את זכאותם של תלמידים לקבל הנחה בשכר הלימוד. המבחן היה על כן אירוע מרכזי בחיי כל תלמיד וכל משפחה, ותואר כ"גדול אלילי החינוך"; תלמידים בירושלים כתבו חיבורים על תחושותיהם ערב המבחן; הם משקפים חרדה רבה.

שמונה מכל עשרה בוגרי כיתות ח' התחילו ללמוד במסגרת על-יסודית, רק אחד מכל שניים סיים. אך הנער מרחוב סוקולוב עשה חיל בלימודיו; הוא הצטיין במתמטיקה ובאנגלית. מכתביו שידרו הומור ושמחת חיים. יחד עם החבר של אחותו, סטודנט באוניברסיטה העברית, היה שולח ניחושים בטוטו כדורגל. השניים גם פתרו חידונים ותשבצים שהודפסו ב'מעריב', ופעם שלחו פתרון לחידה 'בואו חשבון' וזכו בספר. כמו תלמידים רבים אהב הנער את הספרים של אפרים קישון, הסופר שנמנה גם הוא עם אבות ההומור הישראלי; הוריו קנו לו את 'עצם בגרון'. הוא גם אהב לצלם. פעם הלך עם החבר של אחותו לתערוכת הפרחים השנתית בחולון.

השניים הרבו לכתוב לה על 'המצב', פיסות מידע שליקטו מהרדיו ומהעיתונים וכמוהם עשתה גם אחותה. בארץ אין כל חדש, מסרה: "מלבד חילופי ברכות לבביות מפעם לפעם בגבול הסורי, הכול בסדר". היא התכוונה לחילופי יריות. משהו בכל זאת קרה, חדשות טובות: "אתמול הגיע לארץ אורח חשוב. טייס עיראקי שערק עם מטוסו. הוא נוצרי על פי דתו. טוען שנמאסה לו המלחמה הארוכה בכורדים. בגלל דתו אין לו סיכוי להתקדמות, כך שישראל מהווה כנראה את הפתרון לכל הבעיות".

דיווחים מסוג זה תפסו פסקה או שתיים ברבים מהמכתבים ששלחו ישראלים לקרובים ולידידים בחו"ל, לעולם מודעים לחדשות; 'המצב' היה חלק מהווייתם ולא אחת השפיע על מצב רוחם. לעתים קרובות נקטו הכותבים נימה אירונית, לא מחייבת, כמו במכתב על "האורח החשוב" מעיראק.

גם האח הצעיר כתב לאחותו על ה'מיג' העיראקי, וכן עשה גם החבר שלה: השניים היו גאים מאוד, כמו היה זה הישג אישי. האח התפעל מערכו של המטוס, שלושה מיליון לירות: "כל איש במדינה יקבל לירה והשאר יועבר לקרן הקיימת", כתב וגם דיווח על חילופי אש בין ישראל לסוריה: "שישו ושימחו בגבול הצפון". החבר ציין כי ארצות הברית, צרפת ובריטניה מבקשות לבדוק את המטוס, אבל ישראל "כמובן" לא תאפשר זאת, מסיבות פוליטיות: "יש מספיק בעיות עם רוסיה גם בלי זאת", הסביר בידענות

הוא טעה: ישראל נענתה לדרישת ארצות הברית והעבירה לה את ה'מיג' לבדיקה. רוב הישראלים לא ידעו שגניבת המטוס העיראקי, 'מיג 21' מתוצרת ברית המועצות, אורגנה בידי 'המוסד', שהיה מופקד על הפעילות החשאית של ישראל בחו"ל. קודם לעריקתו הובא הטייס העיראקי לתדרוך בישראל. זה היה ה'מיג' הראשון מסוגו שנפל בידי אחת ממדינות הגוש המערבי ואנשי 'המוסד' נתנו לו שם סמלי: 007.

כמו רוב הישראלים הוא האמין שאין לצפות למלחמה. ראשי המדינה עסוקים עד מעל לראשיהם בענייני פנים. על כן לא סביר שיסבכו את המדינה במלחמה, "הרפתקה שלא תפתור בסופו של דבר מאומה", כתב. על כל פנים לא בקרוב.

פעם סיפר בהתלהבות על 'הצמא והרעב' של יונסקו, שראה בתיאטרון האוהל: מחזה אוונגרדי על איש תלוש מהמציאות, העוזב הכול מאחוריו ויוצא לנדודים בחיפושים אחרי האושר המושלם. מסתבר שאין דבר כזה בכלל, כתב: הוא רצה שחברתו תחזור כבר. הם התכוונו לבנות את חייהם בישראל; האפשרות שיחיו בארץ אחרת אף לא עלתה על דעתם.

4. הורים: "יש תקווה שלא תהיה בצורת"

גם ההורים רצו שבתם תשוב הביתה. מלכתחילה לא התלהבו מהנסיעה. נראה שהיו מעדיפים אילו המשיכה במסלול החיים שהעידו לה, במקום "להפסיד שנה" באמריקה. בדרך כלל כתבו ההורים במשותף, לקראת סיום יומם: באחת-עשרה נהגו להאזין למהדורת החדשות האחרונה בקול-ישראל. שוב ושוב הזכירו לבתם לעמוד בקשר עם הדודים והדודות באמריקה, "למען טיהור האווירה" במשפחה. החבילות ששלחה עיצבנו את אביה, כמו פגעו באגו שלו כישראלי: דמי המשלוח והמכס מייקרים את המתנה ובכלל, "לא חסר פה מאומה", נזף בה. הוא קרא לה טאכטער, בת ביידיש, כמו לא האמין בכוחה של השפה העברית לבטא אל נכון את מה שחש במעמקי לבו.

גם הוא הִרבה לכתוב על 'המצב'. אפילו מזג האוויר עורר בו מחשבה קולקטיבית: "ירדו קצת גשמים ואם ימשיכו יש תקווה שלא תהיה בצורת". פעם כתב לה על הישגי המפלגה הניאו-נאצית בבוואריה שבגרמניה: "העולם לא למד כלום והגרמנים ודאי לא". הוא האמין שמקומם של יהודים בישראל. אחר כך סיפר לה בזעם על דברים שיוחסו לד"ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, כאילו מדינת ישראל קמה בטרם עת.

היו ידיעות בחדשות שהכעיסו גם את האם: מפקדו הקודם של כוח האו"ם במזרח התיכון, הגנרל השוודי קרל פון הורן, פרסם את זיכרונותיו ובין היתר סיפר שישראל השתמשה בחיילות צה"ל על מנת לפתות אנשי או"ם לצורכי ריגול. "אמא מתרגזת כמו כולם ונפגעת כאילו באופן אישי", כתב האח הצעיר לאחותו. הם קראו את 'דבר' והזדהו עם המדינה.

הקיץ של 66' עמד בסימן מחלתו של האב; הוא סבל מלחץ דם גבוה ואושפז למשך חודשים אחדים בבית חולים. חברותו בקופת החולים של ההסתדרות הבטיחה לו, כמו לרוב השכירים בישראל, טיפול רפואי טוב למדי, ללא תשלום נוסף; מקום העבודה שלו היה מובטח, המשרד נהג בו בהגינות, בשלב מסוים שלחו לו עבודה הביתה. נכדו התינוק גרם גם לו שמחה מרובה, והיה גיבור ראשי במכתביו. "א גאנצער מענטש" (ממש בן אדם) כתב ביידיש, כי הילד כבר ידע לשבת ליד השולחן עם כולם ואכל מה שאכלו כולם: דג ממולא של אמא וקצת צימעס קומפוט.

בינואר עלתה האם לירושלים, לייצג את בתה בטקס חלוקת התעודות לבוגרי האוניברסיטה העברית; היא למדה ספרות עברית ותנ"ך ובשובה מאמריקה התכוונה גם היא להיות מורה. זה היה אחד הימים החשובים בחיי האם. לכבוד האירוע קנתה מעיל חדש, "שעבר את הביקורת של אבא", כפי שכתבה, ונעלי זמש חומות, כדי שתהיה אלגנטית: "החלטנו - ביצענו" קבעה בגאווה. לא היה זה מובן מאליו שבתה תקבל תואר באוניברסיטה העברית: מספר הבוגרים באותה שנה היה כ-1,700, רק אחד משלושה תארים ניתן לאישה. הטקס היה מרשים; לאם היו אמנם אי אלה הערות סרקסטיות על אופנת "המחצאיות", חצאיות המיני של הסטודנטיות, אך היא חזרה מלאת התרגשות. האב הסביר לבתו את הרקע העמוק יותר לכך: "כנראה שהגשמת חלום שלה. היא חלמה על אוניברסיטה והגיעה לקיבוץ ועכשיו היא מאושרת בהישגך". האם אישרה זאת ובינתיים היתה "סופרת את החודשים" עד לשובה של הבת. לקראת הקיץ כתב לה גם חברהּ שיש צורך לקבל החלטה גדולה: הגיע הזמן לרכוש דירה בשיכון לזוגות צעירים. הוא פירט את התנאים: שלושה חדרים בינוניים, הול קטן, אמבטיה, שירותים נפרדים, מטבח נורמלי: 59 מטר מרובע. לפחות שש מכל עשר משפחות בישראל התגוררו בדירות משלהן. זו היתה השאיפה הכללית: מעטים רצו לגור בשכירות. הדיור בשכירות היה אולי כדאי יותר, אך הציפייה לבעלות על דירה היתה מקובלת על רוב הישראלים ומובנת מאליה, כמו הציפייה לשירותי חינוך ובריאות, ביטחון בעבודה וקצבת זִקנה. אולי היה בציפייה הזאת גם ממד היסטורי: הדירה הבטיחה למשפחה אותו קיום קבוע ובטוח שהבעלות על הארץ אמורה היתה להבטיח לעם היהודי כולו. סקר שערך משרד השיכון העלה שרוב הישראלים קיוו לעבור לדירות מרווחות יותר; אחד מכל ארבעה זוגות צעירים הגשימו תקווה זו בארבע השנים הראשונות לנישואיהם. רבים מהם אמרו שהם מקווים לעבור פעם נוספת, לדירות מרווחות עוד יותר; רובם אמרו באופטימיות שיגשימו גם את התקווה הזו.

סקר משרד השיכון קבע שקרוב ל-75 אחוז ממחיר הדירה בא מחסכונות ועזרה מההורים, והיתר - ממשכנתאות והלוואות בנקאיות. המשרד הציע לאזרחים להקדים ולחסוך בתוכנית 'חסכון בר-מצווה', כדי להבטיח שגם הילדים יוכלו בבוא היום לגור בדירות משלהם.

בצפון תל אביב הוצעו דירות חדשות בנות 2.5 חדרים במחיר של 34,000-39,000 לירות, בממוצע כ-12,000 דולר.

השער הרשמי של הדולר עמד בשנת 1966 על שלוש לירות. השער בשוק השחור נע באפריל 1967 סביב 3.5 לירות לדולר

במקומות כמו ראשון לציון היה אפשר להשיג דירה כזו תמורת כ-26,000 לירות. וילה חדשה בסביון הוצעה במחיר התחלתי של 99,780 לירות, פי שניים מהפרס הגדול בהגרלה השבועית של מפעל הפיס.

הדירה שעמדה עכשיו במרכז ההתכתבות עם מנהטן היתה בירושלים, מול שיכון עממי, ברחוב עמק רפאים, לא רחוק מהבריכה וליד המעבר של מסילת הברזל. המחיר היה 23,000-24,000 לירות, בהתאם לקומה. עד לכניסה היה דרוש סכום של כ-9,000 לירות בלבד, השאר במשכנתא לא צמודה. זו היתה לדעתו הצעה מתקבלת על הדעת.

מודעות לדירות יוקרה שיבחו לא רק את איכות הבנייה, אלא גם את איכות הדיירים, כמו אותם צעירים שזוהו כעדנה ובנימין סוטנדורף משכונת רימון ליד תל אביב - היא לומדת שרטוט בניין בשעות הערב, וביום היא עובדת בהוראה, נאמר במודעת החברה הבונה; הוא לומד כלכלה ועיתונאות ועובד בספריית האוניברסיטה. ההורים המליצו על השכונה בהנחה שערך הדירה לא יֵרד, אך בני הזוג החליטו להשתקע ברימון גם מפני שרבים מהשכנים היו צעירים כמותם.

אנשים כאלה, ככל הנראה נהנים מחייהם ומאמינים בעתיד, כיכבו גם בסדרת מודעות לפרסום סיגריות שנשאו את השם 'אסקוט', מרכז מירוצי סוסים באנגליה. בינואר 1966 צולמה מודעה כזו בכניסה לתערוכת ציורים של פיקאסו במוזיאון תל אביב.

חפיסת 'אסקוט' עלתה 82 אגורות; היו סיגריות זולות יותר והיו יקרות יותר: 'סילון' עלתה 50 אגורות, 'טיים' לירה ו-25 אגורות

גם שוקה וגילי בר-דיין התגוררו בדירה משלהם, ברחוב ברנר בראשון לציון; הם נמנו עם אלה מהישראלים שתוארו לפעמים כ'מלח הארץ'. הוא נולד אל תוך המעגל הפנימי של ההוויה הציונית בארץ-ישראל, השתייך אל אלה מהישראלים הראשונים שיכלו להגיד לעצמם שהמדינה שלהם מיטיבה עמם. סבו, אלכסנדר אלכסנדרוביץ אברהם זוסמן מאודסה שברוסיה, היה אגרונום ידוע ונמנה עם מחולליה של תנועת ביל"ו. באוקטובר 1899 בא, יחד עם אחד העם, לבדוק את המצב בארץ וב-1924 השתקע בנחלת יהודה, מושב, לא הרחק מראשון לציון.

היו לו שם לסבא זוסמן פרות ופרדס וכרם; הוא הרבה להתראות עם שכנו ועמיתו, שמואל שיינרמן מכפר מל"ל, אביו של אריאל שרון. שלושת עצי הדקל שנטע שרדו עשרות שנים אחריו - הגבוהים ביותר בארץ. אשתו היתה דודתו של משה שרתוק: קרבת המשפחה הזאת מיקמה את בר-דיין בלבו של הממסד המדיני והצבאי שהוביל את הציבור היהודי לעצמאות. דודו עזרא היה משורר ידוע, אמו דבורה היתה רופאה.

ד"ר דבורה זוסמן שמרה בקנאות פמיניסטית על שם נעוריה, גם לאחר שנישאה לד"ר בן-ציון בורודיאנסקי, אחר כך בר-דיין, אף הוא רופא. בשנות העשרים סובבה האם בין קיבוצי העמק, רכובה על חמור. בדגניה טיפלה בין השאר בבנם הקטן של דבורה ושמואל דיין, משה. הם התגוררו בעפולה, שם נולד בנם יהושע ואחר כך עברו לכפר סבא, שם קיבל הדוקטור כרכרה עם סוס. ההורים דיברו ביניהם רוסית, עם שוקה ושני אחיו דיברו עברית.

עם סיום לימודיו התיישב בר-דיין בקיבוץ ארז, לא הרחק מגבולה של רצועת עזה. הוא טיפל בפרדס ובכוורות הדבורים; פעם שלח אותו הקיבוץ אל האח אדם, נזיר בנדיקטיני יליד גרמניה שישב בדבונשר שבאנגליה ונחשב לכוהן הגדול של כוורני העולם. לאחר שמונה שנים בארז עבר לתל אביב. הוא השתתף בקורס הראשון למורי דרך מוסמכים, אחר כך התקבל לעבודה קבועה במועצה לשיווק פרי הדר.

המועצה שלחה אותו ללונדון. יום אחד בא לשם משה שרת; בר-דיין הלך לשמוע אותו. גם גילה סמסונוב היתה שם, בת למשפחת פרדסנים ידועה מראשון לציון; דודתה היתה זמרת הסופרן, אלמנתו של יחיעם ויץ. בר-דיין הציע לגילה סמסונוב ללוות אותה הביתה. בנם הבכור יריב חייב את שמו ללוחמנותה הפמיניסטית של סבתא דבורה. גילי ושוקה בר-דיין האמינו בעתידם, תכננו להביא לעולם עוד ילדים. הוא אהב את עבודתו; הוא קיבל משכורת 13 וסוסיתא.

ואז נדמה היה שהכול מתמוטט.

5. מיתון: "רוח רעה מנשבת"

זה החל בראשית 1966; מונח חדש השתלט על החיים: 'מיתון'. הכוונה היתה להאטה בפעילות הכלכלית. היא התבטאה במעבר מביקוש יתר לקיפאון ולצמצום וממחסור בידיים עובדות - לאבטלה. התהליך לא החל בבת אחת: ראשיתו ב-1965, אך מערכת הבחירות וההוצאות שהיו כרוכות בה, הסתירו אותו. קודם לבחירות קיבלו אלפי ישראלים תוספות לשכרם; רוב התוספות האלה נועדו להימחק בגל התייקרויות שציפה למדינה אחרי הבחירות. על פי אחד החישובים, משפחה שהוציאה בשנת 1966 כ-735 לירות בחודש אמורה היתה להיזקק בשנת 1967 לתוספת של 85 לירות לפחות כדי לשמור על אורח חייה.

אך המיתון חדר לתודעה כמו היה אסון פתאומי. מכתבים ששלחו אנשים מישראל לקרובים ולידידים בחו"ל שיקפו תחושה שמשהו דרמטי מאוד עובר עליהם. רבים מהכותבים לא נפגעו בעצמם, אך חששו שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם ורבים עוד יותר ציפו להשיג.

כלכלנים דיברו על בלימת הצמיחה במשק והסבירו שהיא נובעת קודם כל מההאטה בגידול האוכלוסייה, מ-4 אחוזים ב-1964 לאפס גידול ב-1966. זה קרה בעיקר כתוצאה מצמצום העלייה וגם מירידה כלשהי בריבוי הטבעי. הירידה בקצב הגידול של האוכלוסייה השפיעה בעיקר על רמת הביקוש לדירות. השפל בענף הבנייה התפשט לענפים קרובים והביא לירידת הביקוש למוצרים ולשירותים רבים; עסקים רבים פשטו רגל.

הגורם השני שהוריד את רמת הפעילות במשק היה הירידה בהשקעות: 30 אחוז בענף הבנייה, 20 אחוז בתעשייה. בתוך כך חלה ירידה בולטת בהשקעות מחו"ל: 40 אחוז ב-1965 ועוד 15 אחוז ב-1966. ירד גם הגידול באמצעי התשלום, בכסף המזומן שבידי הציבור ובפקדונות עובר ושב, ומגמה זו הפחיתה אף היא את הביקוש במשק וכמוה העלייה במחירים: 8 אחוזים בשנת 1966. רק פעם אחת בעשר השנים הקודמות נרשמה עלייה גדולה יותר במחירים: 1962, שנת פיחות בשער הרשמי של הלירה.

שנתיים אחר כך פחתו ב-17 אחוז כספי הפיצויים שנרדפי הנאצים קיבלו מגרמניה; אלה ציפו לפיחות נוסף בשער הלירה ונטו להפקיד את המארקים שלהם בבנקים ולא להוציאם. גם זה ריסן את הפעילות במשק. באמצע שנות השישים הסתיימה הקמתם של כמה מפעלים גדולים שהאיצו עד אז את הפעילות הכלכלית: מוביל המים הארצי, נמל אשדוד ועבודות פיתוח במפעלי ים המלח; הממשלה לא יזמה פרויקטים חדשים. היא תיארה את המיתון כתוצאה של מדיניות מכוונת, שנועדה להפחית את ההוצאות ולהגביר את הייצור, בעיקר ליצוא. היא דרשה מהאזרחים לרסן את עצמם.

בפברואר 1966 ניסה ראש הממשלה אשכול להסביר לציבור שהמיתון במשק נדרש מפני שהחיים בישראל טובים מדי. בעולם כולו, אמר אשכול בשידור רדיו, אין עוד מדינה שרמת חייה עלתה במהירות כה רבה כמו בחמש השנים האחרונות בישראל. זה היה נאום נזפני. "אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב", קבע: "אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים". הבתים מלאים במוצרי חשמל חדשים, הוסיף, "פלוני קנה קטנוע, אלמוני מכונית".

אבל הכסף שמימן את כל זה לא בא לדברי אשכול מעבודתם של הישראלים, כי אם גויס בחו"ל: יהודי העולם נתנו כסף וכמוהם ארצות הברית, גרמניה המערבית וכן משקיעים פרטיים. הכסף שימש לפיתוח, הפיתוח יצר גאות. אך הגאות, אמר אשכול, יצרה "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה". המדינה היתה לדבריו "גן עדן של שוטים".

בתוך כך גינה אשכול קבוצות עובדים שדרשו העלאות שכר שהוא תיאר כמופרזות, ושיבח קבוצה של פרופסורים שיזמו 'תנועת ויתורים': הם הסכימו להפחתת ההפרשים שהגיעו להם עבור שנים קודמות. אשכול גם קרא מכתב שקיבל מנכה צה"ל ושמו אברהם שפירא: הוא החזיר למשרד הביטחון 600 מתוך 621 לירות שקיבל על חשבון הפרשי תגמולים. נאומו של אשכול נועד לעורר את הציבור להידוק חגורות פטריוטי, אך במקום זאת הוליד רוגז ומיאוס, אכזבה וחרדה. 'תנועת הוויתורים' התגלתה כחזיון שווא ונעלמה באותה פתאומיות שבה הופיעה.

חלקה של הממשלה ביצירת המיתון נותר במחלוקת. שגריר ארצות הברית בישראל ציטט הערכה ולפיה הממשלה אכן יזמה האטה בפעילות הכלכלית, אך העניינים יצאו משליטתה: מעולם לא התכוונה להגיע לשפל כה עמוק. "הרופא אבחן את המחלה, אך היסס לתת לחולה טיפול יעיל", כתב גם שגריר בריטניה. לעומת זאת, דין וחשבון שהוגש ליועצו המיוחד של הנשיא ג'ונסון שיבח את "מדיניותה האמיצה" של ממשלת אשכול. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון 'ניו יורק טיימס' מאמר מערכת וגם בו שבחים לישראל.

על פי תפיסה אחרת, הממשלה אמנם יזמה את המיתון אך לא מהסיבות שמסרה לציבור, כי אם מסיבות פוליטיות: "מפא"י לא היתה מסוגלת לקיים צמיחה ותעסוקה מלאה לאורך זמן, למרות שזאת היתה מטרתה, מכיוון שאלה חיזקו את העובדים ופגעו בסמכות ההסתדרות", כתב חוקר אחד. ההסתדרות נחלשה בין היתר בשל גל של שביתות שארגנו ועדי עובדים, ללא תיאום עם ההסתדרות, בעיקר בחודשים שקדמו לבחירות של נובמבר 1965. המיתון, על פי גרסה זו, נועד להבטיח שההסתדרות, כלומר מפא"י, לא תאבד את השליטה בעובדים.

בקיץ 1966 שלחה מערכת 'הארץ' את כתביה אל החנויות, כדי לעמוד על השפעת המיתון על הצרכנים. כצפוי מצאו הכתבים שאנשים קנו פחות ונעשו בררניים יותר. אך ההפסדים הגדולים נרשמו רק בחנויות למוצרי חשמל, רהיטים ושטיחים, בגלריות לאמנות וכיוצא באלה - דברים שלא חייבו רכישה מיידית.

אנשים גם קנו פחות בשר טרי ויותר בשר קפוא; לא חל שינוי בצריכת בשר עוף. בחנויות המכולת נרשמה ירידה במכירת שוקולד מתוצרת חוץ, חמאה ומשקאות חריפים. אצל 'הרלי', בית קפה ידוע בתל אביב, הזמינו פחות עוגות; בעלי מסעדות בתל אביב דיווחו שאין עוד צורך להזמין מקומות מראש.

בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוז בהכנסות. גם המספרות התלוננו על ירידה בהכנסותיהן, אך במכוני היופי לנשים הרגישו את המיתון בעיקר בזכות דברי הלקוחות, שסיפרו על הירידה בהכנסות בעליהן. הן לא התלוננו על ירידה בולטת ברמת החיים. "מי שנהגה לפנים להעסיק עוזרת בית ארבע פעמים בשבוע, שוקלת עתה אם לא כדאי להסתפק בפעמיים או שלוש", דיווח 'הארץ'.

"אנשים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף", כתב גם ישראלי אחד לידידו באמריקה. רבים משביתים את מכוניותיהם הפרטיות לתקופת-מה, סיפר, כלומר מחזירים את הרישיונות למשרד הרישוי כדי לחסוך במסים ובהוצאות הביטוח. אנשים שקודם לכן נסעו שתי תחנות באוטובוס מעדיפים ללכת ברגל; במוצאי שבת אפשר להשיג כרטיסים לסרט בתל אביב, כי לא כל הכרטיסים נמכרים.

"אך לא יאומן", הוסיף וכתב האיש, "מכירת הכרטיסים ל'פורגי ובס' נמשכת, למרות שהלהקה תגיע ארצה רק בסוף החודש ולמרות המחירים המפולפלים: 20 לירות עד שורה 20, וקרוב ל-10 לירות לשורות האחוריות". סיכום כללי: "זה לא נורא כל כך". לקראת הקיץ של 1966 מסרו גם סוכני נסיעות: כמעט אין מיתון ביציאה לחו"ל.

חודשים אחדים לאחר מכן דיווח 'הארץ' שהשפעת המיתון מתחזקת. ברחבי הארץ היו אלפי דירות שלא נמכרו. ישראלי שבא מאמריקה והתכוון להשתקע בארץ כתב לידידיו בבוסטון, במארס 1967: "המצב בארץ מאוד קשה[...] אם אתם מעוניינים לקנות דירה בארץ, עכשיו זה הזמן". הוא נקב מחיר: דירה בת ארבעה חדרים בצפון תל אביב, אשר עלתה שנה לפני כן 90,000-100,000 לירות, היה אפשר להשיג עכשיו ב-75,000 לירות.

המיתון פגע גם במוסדות ששירתו בעיקר את השכבות העליונות של החברה: מצבה של האוניברסיטה העברית לא היה מעולם כה חמור, אמר נשיאה. ידיעות דומות באו מתיאטרון חיפה וממוזיאון ישראל בירושלים. בין הכותרות: "וילות מחכות לקונים"; "נבלם הגידול בצי הרכב"; "משבר במלון הילטון". בסתיו נמסר באחד העיתונים, אמנם בנימה של השתאות מסוימת: "מהנדס מדופלם - ומובטל".

אך באביב של 1967 עוד היו ישראלים רבים שחייהם נמשכו כמעט ללא שינוי: "בכרכים נאנחים ונוהגים כמקודם", סיכם 'הארץ'. חברת 'פיאט' חנכה מוסך מרכזי, "המודרני והגדול בארץ".

עם זאת, הכול דיברו על מצב הרוח הירוד. זו היתה "פסיכולוגיית השפל", כפי שכתב אחד מחוקרי המיתון. "אין לכחד", הודה עורך 'דבר' יהודה גוטהלף: "רוח רעה מנשבת בימים אלה במדינה". בהסתמך על שר האוצר פנחס ספיר הוסיף: "יותר משמשפיעים עתה גורמי הכלכלה, נותנים אותותיהם גורמי פסיכולוגיה[...] ואולי נכון יותר לומר פסיכופתולוגיה". מצב הרוח הזה האט עוד יותר את הפעילות הכלכלית.

המיתון פגע גם בראשון לציון: כעשרה מפעלים בעיר נסגרו, מאות פועלים נשארו ללא תעסוקה. "המצב קשה מאוד. אמנם שנים ידעו ש'הנס הכלכלי' איננו נס ובכל זאת הממשלה לא הכינה מאומה, האבטלה הולכת וגדלה[...] הסבל האנושי עצום", כתב האב מרחוב סוקולוב לבתו; החבר שלה סיפר לה על שורה של שערוריות כלכליות שהצטיירו אף הן כביטוי למדיניות כושלת ואוזלת יד.

מעשה באיש ושמו מאיר (ג'ימי) לוי, שקיבל מהממשלה ערבות להלוואה של מיליוני לירות כדי להקים חברת ספנות, 'סומרפין' שמה. "התברר שהוא רמאי וגנב והממשלה צריכה לכסות את חובותיו", כתב הסטודנט לכלכלה לחברתו ודיווח בשקידה גם על ההתפתחויות בפויכטוואנגר, בנק קטן שהסתבך וכמעט התמוטט. היתה לו סיבה טובה לעקוב אחרי הפרשה: חברתו נמנתה עם לקוחות הבנק הזה.

הוא סיפר לה על ארבע השעות שעשה בבנק: "איזה בלגן. נכנסים לפי תור, עם מספרים, שוטרים עומדים בפתח, לשמור על הסדר. והצעקות וההתמרמרות עד לב השמים. תארי לך כל מיני זקנים וזקנות שאינם יודעים קרוא וכתוב שמודיעים להם שכספם, שהוא חיסכון של שנות עמל, ירד לטמיון. מה אנשים כאלה מבינים בתיווך שטרות. לדידם הם נתנו למנהל הסניף כסף וממנו הם רוצים את כספם בחזרה". הוא העריך שבנק ישראל יפצה את לקוחות פויכטוואנגר, אחרת "יהיה איזה מרד קטן במדינה הזו". בסופו של דבר הצליח להציל כ-80 אחוז מהכסף.

אין כמו התמוטטות בנק לערעור האמון במשק. ואז החליטה הממשלה למכור את 'שלום', ספינת הנוסעים המפוארת של חברת צים הממשלתית, שצברה הפסדים של מיליונים. הקונים היו משקיעים גרמנים, וכך נוספה לכישלון גם השפלה לאומית: יום החלפת הדגלים על תורן האונייה יהיה יום של "צער ועלבון" לא רק למדינת ישראל, כי אם גם "ליהודי התפוצות", אמר אחד מחברי הכנסת; עמיתו תיאר בפני הכנסת כיצד ישתלטו בעליה הגרמנים של האונייה על בית הכנסת שלה, ויפתחו במקומו בר או אולם ריקודים "או משהו אחר".

שר התחבורה מסר לכנסת סקירה מפורטת מאוד על תולדות ההרפתקה הזאת, אך כל מאמציו להסביר את כישלונה הכלכלי של האונייה כמו התנפצו על קריאת ביניים אחת שלא היה כמוה לבטא את 'פסיכולוגיית השפל' שפשתה בארץ: "מה עוד אתה מתכוון למכור?"

ראש הממשלה קיבל שורה של מכתבים, מאזרחים בארץ ומיהודים בחו"ל, ובהם קריאות נרגשות שלא למכור את האונייה, בעיקר לא לגרמנים. ילדה בת שבע מחיפה קיבלה מענה מעוזרו המיוחד של ראש הממשלה: "רק אם כולנו נעבוד הרבה ובמסירות - נביא לכך שתהיה לנו אפשרות להחזיק אוניות כאלה". הוא הציע לילדה שתלמד בחריצות, "כדי שהמדינה שלנו תהיה חזקה". האמן דני קרוון דרש לקבל בחזרה ציור קיר מעשה ידיו, לפני שתימסר האונייה לגרמנים.

לצד השערוריות פעלה חרושת השמועות על בזבוזים ושחיתות בצמרת. סופר 'הארץ' שיצא לסקר את השפעת המיתון על המסעדות ציין שאצל 'ירדן' מצא סגן שר אחד, חברי כנסת וכמה פקידים בכירים. ידיעה על 2,000 אורחים שבאו לחתונת בתו של שר האוצר ספיר פורסמה לצד הכותרת: "שר האוצר לא מוותר על המכונית האמריקנית שלו". העיתון קבע: "הגיע הזמן ששרים ישמשו דוגמה לסתם אזרחים משלמי מסים, מהם סוחט האוצר מסים ללא גבול, בעיקר בעלי רכב בינוני וקטן".

בנימה דומה דיווח העיתון על שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה, לרבות "מושבים מהודרים", מקרר וספה כפולה - הוצאה בסך 50,000 לירות. בינואר 1967 נודע על תוכנית להקים בפריז בניין חדש לשגרירות ישראל, שני בממדיו רק לשגרירויות של ארצות הברית וברית המועצות.

הסדקים באופטימיות הישראלית שיצר המיתון העמיקו במהירות. המכתבים שיצאו מהארץ נעשו פסימיים יותר ויותר, ציניים יותר ויותר: "אין כאן הרבה חדש, כל הדברים הרעים הולכים ונעשים רעים יותר", נאמר באחד מהם. מפנים את הדכדוך הפתאומי שפשה סביבו החל גם הנער מראשון לציון לתאר את 'המצב' בעיקר באמצעות 'חדשות רעות': חמישה אנשים נהרגו בתאונות דרכים. ליד חופי צרפת טבעה אונייה ישראלית, 'השלושה' שמה: 18 אנשי צוותה אבדו ואִתם גם אישה שנסעה עם בעלה הימאי לירח דבש; נפטר שר המשטרה לשעבר, בכור שלום שטרית. לא היתה שום סיבה לכך שמותו של העסקן הישיש יעניין את הנער, לא היתה סיבה שיטריח בכך את אחותו בניו יורק; הידיעה השתלבה בתחושה הכללית ששידרו כעת מכתביו: "המצב לא טוב", קבע באחד מהם. הוא סיפר לאחותו גם על המיתון, אך לדבריו היה זה בעיקר משהו אשר "שומעים עליו הרבה": אצלם בבית לא מרגישים אותו, הבטיח לה.

"האמת היא שאנו בירושלים לא מרגישים כלל במיתון", כתב גם אחד מתושבי העיר לידידו באמריקה. הוא השתייך אל שכבה שלמה של ישראלים שלא התנסתה במצוקה אישית, אך ראתה במיתון צרה שירדה "עלינו", כלומר על "המדינה", בבת אחת, בניגוד לציפיות, ופגעה בעיקר ביוצאי ארצות ערב: "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג", כתב.

כך כתבו אנשים רבים שהשתייכו אל מעגל הישראלים שהיה להם טוב. הפגיעה 'באחרים' הדאיגה אותם באמת והמפגש הכפוי עם מצוקתם לא נעם להם. רבים מהם נטו עד אז להתעלם מהם: נוח היה להם לסמוך על 'המדינה' ולהאמין שהיא מטפלת בהם כנדרש. המיתון המחיש להם פתאום שחיו באשליה: המציאות הישראלית היתה שונה מכפי שהשתקפה אליהם מתוך המודעות של 'אסקוט' ואשכנזית פחות ממה שנדמה היה לאורחי הבריכה של מכון ויצמן. 'האחרים' אף לא התגוררו רק בעיירות פיתוח: הם חיו גם בירושלים, בתל אביב ובחיפה. עוד ישראלים 'אחרים' היו ערבים, או התגוררו בקיבוצים; הם חיו חיים אחרים.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

1967 - והארץ שינתה את פניה - תום שגב