» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

בארץ המכאוב
מאת: אלפונס דודה
LaDoulou, Aupaysdeladouleur - Alphonse Daudet

ההוצאה: נהר ספרים אלפונס דוֹדֶה (1840-1897) היה אחד הסופרים הנודעים והאהובים ביותר בצרפת. ספריו, דוגמת מכתבים מן הטחנה ו הרפתקאותיו המופלאות של טַרְטַרֶן מטַרַסְקוֹן, המוּכּרים גם לקוראי העברית, תיארו בעין בוחנת את החיים השלווים בפרובאנס וזכו להצלחה גדולה. ואולם, אנשים מעטים בלבד ידעו שהסופר הפורה והפופולארי הזה נדון למוות נורא בגלל מחלת הסִיפִילִיס, העגבת, שכירסמה את גופו בחשאי מאז התגלו בו הסימפטומים הראשונים, בהיותו בן עשרים. במהלך שנותיו האחרונות תיעד דוֹדֶה את התמודדותו היומיומית עם המחלה הנוגסת בגופו וברוחו, והסיפור האמיתי וההזוי הזה, שנכתב כ"תכתיב הכאב" ותחת השפעתו, היה לטקסט ספרותי ולמסמך אנושי בעל עוצמה נדירה.

בארץ המַכאוֹב הוא יומנו האינטימי האוטוביוגרפי של סופר גדול ואמיץ, המתאר בפרטי פרטים את המחלה כאילו הייתה יֵשוּת עצמאית. זוהי יצירת מופת ספרותית מיוחדת במינה, שכתיבתה המדויקת והקצב הפנימי שלה - המקוטע וקצר הנשימה - שואבים אליה את הקורא ואינם מרפים ממנו עד הסוף. הספר ראה אור לראשונה ב-1930 אך התגלה מחדש בצרפת רק לפני כשלוש שנים. עתה רואה בארץ המַכאוֹב אור בעברית, בתרגום שנעשה על פי הנוסח הצרפתי המקורי.

הסופר הנודע והנחשב ג'וליאן בארנס העניק להוצאת נהר ספרים רשות מיוחדת להכליל במהדורה העברית את ההקדמה, ההערות ואחרית הדבר שכתב למהדורה האנגלית של הספר שראה אור בלונדון בתרגומו בשנת 2002.

בארץ המַכאוֹב מאת אלפונס דוֹדֶה, מצרפתית: מיכה פרנקל, הקדמה, הערות ואחרית דבר מאת ג'וליאן בארנס, על העטיפה ז'ורז' דה לה טור, "מדלן חוזרת בתשובה" 1635, 89 עמודים בהוצאת נהר ספרים.

באדיבות נהר ספרים מתוך הספר:
הקדמה, אחרית דבר ודברי רקע על מחלת העגבת
מאת ג'וּליאַן בַּארְנְס

הקדמה
מאנגלית: ניצה פלד
ב-1883 עבר טורגנייב בפריז ניתוח להסרת נוירומה בבטן התחתונה. הרופאים נתנו לו אֶתֶר במקום כלורופורם, והוא נותר בהכרה לאורך כל ההליך הפולשני. לאחר מכן ביקר אותו ידידו אלפונס דודה, אשר היה סועד עמו לעתים קרובות בחברת פלובר, אֶדמון דה-גוֹנקוּר, זולא ואחרים. "במהלך הניתוח," סיפר לו טורגנייב, "חשבתי על הסעודות שלנו, וניסיתי למצוא את המילים הנכונות לביטוי מדויק של תחושת הפלדה החודרת את עורי ומפלחת את גופי... משהו כמו סכין שחותך בננה."

על אנקדוטה זו אמר גונקור, "חברנו הוותיק טורגנייב הוא באמת איש של מילים." מהי הדרך הטובה ביותר לכתוב על חולי, על גסיסה ועל מוות? על אף הדוגמה המושלמת שהציב טורגנייב, כאֵב הוא בדרך כלל אויבה של יכולת התיאור. כאשר הגיע זמנו של דודה לסבול, הוא גילה כי הכאב, כמו גם התשוקה, מעקֵר את הלשון. המילים קולחות "רק אחרי שהכול נגמר, כאשר הכול נרגע. הן מבטאות רק זיכרון, ואינן נטולות כוח, גם לא שקריות." אם ימקד מותך הצפוי את המחשבה ויעודד כנות סופנית או אם לאו; אם חייך יחלפו לנגד עיניך בתזכיר יעיל או אם לאו; בכל מקרה לא יהיה בכך כדי להפוך אותך לכותב טוב יותר. אם אתה צנוע או בטוח בעצמך, נבון או שחצן, סופר או עיתונאי, בכל מקרה לא תכתוב טוב יותר או גרוע יותר. גם המזג הספרותי שלך לא בהכרח יתאים לנושא החדש והמאתגר הזה.

כאשר התפרסם בניו יורקר הדיווח ההרואי - או שמא ההונאה העצמית ההרואית - של הרולד ברודקי אודות מותו שלו, בירכתי את עורכת העיתון על ש"השאירה הכול בִּפנים", כשכוונתי הייתה לכל שהעיד על האֶגומניה המרשימה של ברודקי. "היית צריך לראות מה חתכנו," היא ענתה לי בחיוך מר.

אלפונס דודה (1840-1897) הוא סופר נשכח למדי בימינו. מחבר רומנים, מחזאי, עיתונאי, שנחשב להומוריסטן מבריק, מסוגנן וצלול, יוצרה של פרובנס מענגת גם אם רוחשת משוא פנים במכתבים מן הטחנה ובטרטרן מטרסקון. הוא מוגש לסטודנטים לצרפתית בתור מסלול סקי למתחילים או קיר טיפוס למתאמנים: נא לתרגל. אבל בימי חייו זכה דודה להצלחה רבה (ולעושר רב), ואף סעד על שולחנה של הצמרת הספרותית דאז. דיקנס כינה אותו "אחי הקטן שבצרפת"; הנרי ג'יימס, מי שתרגם את הרומן של דודה פורט טרסקון, כינה אותו "נובליסט גדול קטן"; וגונקור כינה אותו "דודה הקטן שלי". מובן מכאן שדודה היה נמוך קומה. והיה גם חביב, נדיב וחברותי, חד ראייה ודברן בלתי נלאה. על פי כמה וכמה תיאורים (כולם משל הנרי ג'יימס), הוא היה "הסופר המאושר ביותר בזמנו", "המסַפר המקסים ביותר שאין בימיו מי שישווה לו", "מי שאולי לא התבונן בדברים העמוקים ביותר של החיים, אבל קלט את כל מרחב המיידי, האקספרסיבי, האקטואלי".

כפי שמרמזות הבחנות מהללות גם אם בעירבון מוגבל אלה, דודה היה מסוג הכותבים העמלים, המכובדים והפופולריים, שתהילתם והרלבנטיות שלהם ממוצות במידה רבה בעודם בחיים. נדמה שאמר כבר הכול (ואף למעלה מזה) בעשרים הכרכים של מהדורת כל כתביו שראתה אור בשנים 1929-1932. במדינות אנגלו-סקסיות בימינו, מקושר לעתים קרובות שם המשפחה דודה דווקא עם לאון, בנו הבכור של אלפונס, פולמוסן מחונן שבחר בנתיב חסר פשרות של לאומנות קיצונית, מלוכנות ואנטישמיות; מי שייסד ביחד עם שרל מוֹרַאס את האקסיון פרנסז.

כמי שסעד בחברת אישי צמרת, חבַר דודה גם למועדון צרפתי נכסף פחות במאה התשע עשרה, זה של הסופרים חולי העגבת. גם כאן הוא שרוי למדי בצִלם של שלושת הגדולים: בודלר, פלובר ומופסן. דודה ניצב מן הסתם במקום הרביעי ביחד עם ז'יל דה-גונקור, אחיו הצעיר של אדמון. לזכותו יכול היה לפחות לטעון כי העגבת שלו, שהשיג לעצמו זמן קצר אחרי שהגיע לפריז והוא בן שבע עשרה, הגיעה ממקור קלאסי וספרותי יותר משלהם. הוא קיבל אותה מלֶקטריס דה לה קוּר, אישה שנשכרה להקריא בקול בחצר הקיסר. היא הייתה, הוא הבטיח לגונקור, ליידי מן "המעמד הגבוה ביותר".

לאחר הופעתה הראשונית וטיפול בכספית, נותרה המחלה רדומה. דודה עבד, הוציא לאור, התפרסם, התחתן (ב-1867), והוליד שלושה ילדים. וגם המשיך לנהל חיי מין פעילים, נטולי חשש או זהירות כלשהי. מזמן שאיבד את בתוליו והוא בן שתים עשרה, היה דודה "בן-בלייעל אמיתי" בכל הקשור למין, על פי הודאתו שלו: הוא שכב עם פילגשים של חבריו; כעשר פעמים בשנה היה נתקף בצורך ב"זוהמה" מסוג שלא יכול היה לבקש מאשתו. השתייה הביאה אותו בהכרח להוללות (ואז לחרטה ומחילה), אבל כמוה גם גורמים רבים אחרים. ב-1884 עבר דודה ניתוח בשל מַיימת האשך. אשך מוגדל ונפוח שעבר ניקוז כואב (ואז עוד ניקוז מאחר שהראשון לא הועיל) היה ודאי גורם לרוב הגברים לישון במכנסיהם למשך שבועות, אבל תגובתו של דודה הייתה לצאת מיד בחיפוש אחר סקס. ב-1889 הוא סיפר לאדמון דה-גונקור על חלום שבו הוא מובל לפני בית דין של מעלה ומתגונן בפני גזר דין של 3,500 שנים בגיהינום "בעוון זימה".

כאשר הגיעה העגבת לשלב השלישוני שלה, היא התבטאה תחילה ב"שיגרון", עייפות חמורה ודימומים. אך כבר בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה התברר יותר ויותר כי דודה סובל מסוג עגבת של מערכת העצבים הידועה ככיליון גַבּי (טאבֶּס דוֹרסאליס), כלומר: הרס הגב. זו התבטאה במקרה שלו בעיקר באטקסיה תנועתית (חוסר יכולת מתקדם לשלוט בתנועות) ובסופו של דבר, שיתוק. ב-1885, הכריז עליו ז'.מ שארקו, הנוירולוג הנודע ביותר בזמנו, כעל "מקרה אבוד".

לאחר ששמע את גזר דינו זה עתיד דודה לחיות עוד שתים עשרה שנה עם כאב ותשישות שהולכים ומתגברים. הוא פקד את טובי המומחים, ואלה שלחו אותו לטובי המכונים התרמיים לעשות אמבטיות מי מעיינות ובוץ. הוא ניסה את כל הטיפולים החדישים ביותר, גם אם היו חריגים ואלימים. שארקו המליץ על "תליית סֶייר", שבמהלכה נתלה המטופל באוויר למשך דקות אחדות, לעתים בלסתו בלבד.

זו גרמה כאב עז ולא ממש הועילה. דוויד גרוּבּי, רופא האמנים (שעם מטופליו נמנו פרדריק שופן, פרנץ ליסט, ז'ורז' סנד, דוּמַא האב והבן והיינריך הַיינֶה), הציע דיאטה אזוטרית: להתחיל את היום עם מרק עשוי ממגוון רחב של דגנים וירקות. התוצאות היו כה וולקניות לגבי בני מעיו, עד שדודה אמר כי עדיף בעיניו המוות. בשנותיו האחרונות הוא ניסה את הטיפול של בראוּן-סֶקאר, סדרה של הזרקות כואבות במיוחד עם שיקוי של תמצית חזירי ים (באחד הימים אמר המזריק לדודה שנגמרו להם חזירי הים והם משתמשים במקום זה בתמצית מאשכי פר). הטיפול הזה - שגם זולא עבר בניסיון להגביר את אונו המיני - נראה בתחילה יעיל, חולל פלאות אפילו, אלא שלזמן קצר בלבד.

איש מבין הרופאים הללו לא היה נוכל או רופא אליל (שרל אדואר בראון-סקאר, למשל, היה פרופסור לפיזיולוגיה ונוירופתולוגיה בהרווארד, והראשון שהראה כי אפשר לגרום לאפילפסיה בניסוי בחזירי ים); הם כולם ניסו לגבור על מחלה בלתי מנוצחת בזמנם. דודה, כמו סובלים רבים אחרים, השתמש בכמויות גדולות של סמי הרגעה: במיוחד כלוריד, ברומיד ומורפיום. אשתו, בנו לאון וחותנו, כולם בתורם הזריקו לו מורפיום.

במארס 1887 נתן לו לאון שתי זריקות בזו אחר זו אולם סירב להזריק בשלישית, או אז פנה דודה אל חותנו שנתן לו עוד שתי זריקות. (גם החותן עצמו היה מכור למורפיום; הבן העדיף תַשְרית אופיום [לַאוּדֶנוּם בלעז]. דודה החל יותר ויותר מזריק לעצמו, משימה לא קלה כשאתה גם לא שולט בשרירים וגם קצר ראייה. ביוני 1891 דיווח דודה כי נתן לעצמו חמש זריקות ברצף; זאת על אף העובדה שכבר באוקטובר הקודם לא יכול היה למצוא בגופו עוד מקום להזרקה.

תגובתו למצבו, הן האישית והן הספרותית, מעוררת הערצה. "אומץ לב... פירושו לא להפחיד אחרים", כתב לרקין. רבים העידו על התנהגותו המופתית של דודה. המזכיר האחרון שלו, אנדרה אֶבּנֶה, זכר את דודה יושב בוקר אחד עם חבר, מתענה בכאבו, עיניו עצומות והוא מסוגל אך בקושי לדבר. אך אז ידית הדלת הסתובבה בעדינות, ולפני שהגברת דודה הספיקה להיכנס, בעלה כבר עמד על רגליו, הצבע שב ללחייו, הצחוק לעיניו, ובקולו נמסך טון מרגיע באשר למצבו. כאשר שבה הדלת ונסגרה, צנח דודה בחזרה אל הכיסא שלו. "הסבל הוא לא-כלום," מלמל, "העניין הוא רק למנוע סבל מאלה שאתה אוהב."

זוהי עמדה קשה, צודקת (ובלתי אופנתית בימינו). היא גרמה לדודה להכיר את כל האירוניות והפרדוקסים שבמחלה ממושכת. כאשר אתה מוקף באנשים שאתה אוהב וממאן להכאיב להם, אתה ממעיט בכוונה מערך הסבל שלך, ובכך שולל מעצמך את הניחומים שאליהם אתה כמֵה. בשלב הבא אתה מגלה כי הכאב, שעבורך נותר תמיד חדש, הופך מהר מאוד לבנאלי וחוזר על עצמו בעיני יקיריך, ואתה חושש להפוך לחולה משעמם. ובינתיים הציפייה להתבזוּת העתידה לבוא, והאימה מפני הסלידה שתעורר אצל אהוביך, הופכות את ההתאבדות למפתה כמו גם הגיונית. המלכוד טמון בכך שאלה שאתה אוהב הלא מתעקשים שתחיה, ולוּ רק למענם.

תגובה נוספת של דודה לסבל הייתה הכּתיבה אודותיו. הוא החל לנהל רשימות, אבל הספר שהוא צייר בעיני רוחו היה כרוך בכמה וכמה בעיות. הוא לא אמור להיות רומן אלא וידוי כן - אבל כיצד יוכל לכתוב וידוי כן אשר יכלול את "התשוקות המיניות ואת הכמיהה למוות שמעוררת בו המחלה", והוא הרי גבר נשוי? ב-1888 נדמה לו שפתר את בעיית הפורמט. אוטוביוגרפיה עדיין פסולה בעיניו, ואפילו אם תתפרסם לאחר מותו: הוא איננו רוצה להותיר "עדות לתלונה נגד המשפחה שלי". אבל: "שמע," הוא אומר לגונקור, "זה מתחיל ככה. מרפסת בית מלון בלַמָלוּ. מישהו אומר, 'הוא מת!' לאחר מכן בא תיאור שלי את דמותי, ואז משָׁרתו של האיש המת מעביר לידי את מחברתו. הבנת, ככה זה לא אני. ובספר אני בכלל לא נשוי, מה שיניח לי לכתוב פרק על ההשוואה בין סבל בקרֶב המשפחה לסבל בבדידות. המחברת מאפשרת לי פורמט מקוטע וכך אוכל לדבר על הכול ללא צורך במעברים."

ישנה איזו תחינה מיוחדת בהצעת הפתרון הזה, ישנו אפילו יאוש. בכל מקרה, הגברת דודה שכנעה את בעלה שהפרויקט הזה איננו אפשרי. לטענתה, על פי לוסיין בנם, יצירה כזאת תצטייר בהכרח כסיכום הקריירה הספרותית שלו, ובכך תמנע מדודה להמשיך ולכתוב לאחריה - טיעון מקורי או שמא מתוחכם במיוחד.

אין כל ראיה לכך שדודה החל לעבוד ברצינות על ספרו אודות הכאב. אבל הוא המשיך לערוך רשימות, דיבר על הפרויקט, ואף השיב לשאלות עיתונאים בעניין התקדמותו (זמן לא רב לפני מותו). דבר אחד הוא ידע כל העת - כיצד יקרא לספרו זה: La Doulou, המילה הפרובנסלית ל- douleur, כאֵב. גונקור סבר שזוהי כותרת "דוחה", אבל צפה שהתוצאה תהיה "נפלאה" מאחר שדודה חי את הספר הזה, "חי אותו יותר מדי" אפילו. מה שבסופו של דבר פורסם ב-1930 תחת השם La Doulou, מכיל כחמישים עמודים של רשימות על הסימפטומים והסבל שלו, על פחדיו והרהוריו, ועל חיי החברה המוזרים של המטופלים במרחצאות ומעיינות מרפא. אבל אלו אכן רשימות נפלאות, ודודה זכאי היה לחוש עצמו ראוי לנושא הזה. הוא היה "באמת איש של מילים" באותו מובן של טורגנייב. תמיד היה כזה.

בהיותו בן שש עשרה מת אחיו, הנרי. ברגע מותו פלט אביהם יללה גדולה, "הוא מת! הוא מת!" דודה, כפי שכתב על עצמו מאוחר יותר, היה מודע לנוכח תמונה זו לתגובתו שלו המפוצלת לשניים: "ה'אני' הראשון שלי בכה, אבל ה'אני' השני שלי חשב, 'איזו צעקה נהדרת! זה יכול להיות מצוין בתיאטרון!'" מנקודה זו והלאה הוא היה ל"הומו דופלקס, הומו דופלקס!" "חשבתי רבות על הדואליות האיומה הזו. ה'אני' השני הנורא הזה מצוי תמיד, יושב על כיסא ומתבונן בעוד ה'אני' הראשון עומד על רגליו, מבצע פעולות, חי, סובל, ממשיך להתמודד. אותו 'אני' שני שמעולם לא הצלחתי לשכֵּר או להרדים או לגרום לו לבכות. ואיך הוא רואה דברים לִפנַי ולִפנים! ואיך שהוא מלגלג!"

"האמָן, לפי דעתי, הוא מפלצת, משהו שלא כדרך הטבע," כתב פלובר. ודודה אכן מרגיש מפלצתי כלפי עצמו בשוּרות אלה, מזועזע כמעט מן המצב הכרוך בלהיות סופר. ישנם סופרים שמצליחים להרדים את ה'אני' השני או לשכֵּר אותו; אחרים אינם תמיד מודעים לנוכחותו; וישנם כאלה שה'אני' השני שלהם פעיל ויעיל, אולם הראשון דווקא טרחני ולא ראוי. נכונים דבריו של גרהם גרין על כך שסופר זקוק לרסיס של קרח בלבו; אבל כאשר הקרח רב מדי או הרסיס מצנן את הלב, לא נותר ל'אני' השני דבר - לפחות לא דבר מעניין - להתבונן בו.

לדודה היו עין צוננת ולב חם וסובל. והייתה לו גם מודעות לדברים שבשגרה. מה שקורה סביב מחלה עשוי להיות דרמטי, אפילו הרואי, אבל המחלה עצמה היא שִׁגרה של יומיום, שעמום. טורגנייב דימה עצמו לבננה; דודה, בעת התקף מטורף של אטקסיה תנועתית, כשרגלו יצאה ללא תקנה מכלל שליטה, דימה עצמו למשחיז-סכינים. (דימוי זה אולי סתום לגבי חלק מן הקוראים המודרניים: עד לפני עשורים בודדים היו סובבים ברחובות משחיזי-סכינים נודדים עם אבנים מעוגלות הקבועות על גבי מתקן עם גלגלים. על מנת שהאבן תסתובב במהירות מספקת להשחזת סכינים או מספריים, היה המשחיז לוחץ כאחוז תזזית מעלה מטה על גבי דוושה.) זהו דימוי מדויק, נטול הרואיות ולקוח מחיי היומיום.

La Doulou נותר אוסף של רשימות, גם אם מאורגנות ובעלות התפתחות עלילתית בלתי נמנעת, אבל אין זה בהכרח חיסרון. נדמה כי רשימות הנן הפורמט ההולם להתמודדות של אדם עם מותו. הן מרמזות על הזמן ועל הסבל, ועל מה שחולף בין לבין: הנה לפניכם כעשור של ייסורים המצומצם לחמישים דפים. רשימות ממזערות את סכנת הברודקיזם, כמו גם את הפיתוי להסוות, לעשות את כל זה אמנותי מדי. דודה היה ריאליסטן שכתב לעתים קרובות בצמוד לחייו שלו. וכאן, במה שלאון דודה כינה "ספר תפילות נורא ונטול פיוס", הוא כותב בצמוד למותו שלו.

לא היו לו כל אשליות אודות חיי נצח. הוא וגונקור דנו בנושא זה ב-1891. גונקור שטח אז את עיקרי אמונתו: המוות פירושו השמדה מוחלטת, אנחנו איננו אלא צֶבר של חומר מתכלה, ואפילו היה אלוהים קיים, לצַפות ממנו שיספק לכל אחד מאיתנו קיום שני פירושו להטיל עליו עבודת ניהול חשבונות רבה מדי. דודה הסכים עם כל זה, ואחר סיפר לגונקור על חלום שהיה לו פעם, ובו הוא הילך בשדה של שיחי רותם, מוקף ברקע סביבו ברחש תרמילי זרעים שמתפקעים. חיֵינו, הוא סיים אז, מסתכמים בלא יותר מכך: רק פצפוץ חרישי של תרמילי זרעים שמתפצחים.

אחרית דבר מאת ג'וּליאַן בַּארְנְס
מאנגלית: ניצה פלד
כאן נקטע הטקסט של La Doulou. על פי אנדרה אֶבּנֶה, דודה הפסיק לנהל את רשימותיו כשלוש שנים לפני מותו. זוהי הערכה בלבד: אחת הרשימות - זו העוסקת בביקורו של דודה בוונציה - נכתבה ללא ספק כשמונה עשר חודשים לפני מותו של הסופר. אבנה כתב עוד אודות אותן שנים אחרונות: "תשוקתו ליצור, לדון ברעיונות, וחפצו לקרוא משהו חדש מדי יום (לקראת הסוף הוא גמע בלהט טקסטים מדעיים מסובכים במיוחד) היו עזים ממחלתו. הוא הפסיק לבחון אותה, והפך את ייסוריו הבלתי פוסקים לנדיבות לב שהלכה וגברה מיום ליום." אבּנה מצטט אותו מתקופה זו כמי שרצה להיות "רק ספָּק של אושר ותו לא".

וכזה הוא אכן היה. דודה מצייר את עצמו בלַמָלוּ כמתבונן ומאזין בעניין ולעתים ללא רַחם. בנוֹ לאון, שהצטרף אליו שם ב-1885 ו-1887, ראה בו יותר איש ציבור פעיל ופילנתרופ. דודה היה פציינט כוכב, ובואו אל מלון מאס היה מאירועי העונה. "למן הערב הראשון," זכר לאון, "היינו מוקפים בכשישים איש, פנים מוּכרות חייכו אלינו מבעד לייסוריהן. היה זה המפגן המופלא ביותר של אטרקציה מוסרית שזכיתי אי פעם לראות." מלבד חכם מקומי ומדריך מוסרי שימש דודה גם כמופע לאחר סעודת הערב - הוא קרא וביאר את מוֹנטֶן ורַבּלֶה, וגם כרוח הספורטיבית בפיקניקים שנערכו בסביבה הכפרית.

את ארוחות הצהריים סיפקה לצורך זה מדאם מאס, ולמשך שעות ספורות נשכחו ניוון השרירים, האטקסיה והאפזיה, ו"אותה להקה של שחקנים טרגיים בעל כורחם התירה לעצמה לשחק בקומדיה." לא שהטרגדיה באמת רחקה אי פעם - רופאים היו תמיד זמינים למקרה של מה שכונה "תאונות". לאון מספר על "תאונה" אופיינית כזו: משותק במרחצאות שואל בנימוס את שכנו, "סליחה, הרגל הזאת היא שלך או שלי?" "שלך, נדמה לי," באה התשובה, ולשמעה נופל המשותק לאחור, ומת.

עצתו של דודה לעמיתיו החולים הייתה פרגמטית. יש להתייחס אל המחלה כמו אל אורח לא רצוי, לא להקדיש לה שום שימת לב מיוחדת; להמשיך ככל האפשר בחיי היומיום, כרגיל. "אינני מאמין שאחלים," הוא אמר, "וגם שארקו לא מאמין. אבל אני נוהג כאילו כאבַי הארורים עשויים כבר מחר בבוקר להיעלם."

לאון דודה זכר את אביו:

יושב בגינה הקטנה של מלון מאס בלַמָלוּ, מוקף באנשים חולים, מחדיר בהם אנרגיה בהטפותיו, מרגיע את החוששים, כואב עם הנואשים, מעניק להם הבלחות של סיכוי להרחיק או להדוף מעליהם את גורלם: "הרופאים לא יודעים יותר מאיתנו; הם בעצם יודעים פחות, משום שהידע שלהם בנוי מממוצע של הבחנות שהן בדרך כלל חפוזות וחלקיות, ומשום שכל מקרה הוא חדש וייחודי. לך, אדוני, יש סימפטום מסוים, ולךָ שם יש סימפטום אחר. יהיה צורך לצרף את שניכם אל הגברת הזאת כאן, על מנת לקבל משהו שדומה במידת-מה לסבלותי שלי. רבים ושונים הם כליו של התליין; אם אינך נבהל מהם יתר על המידה, בחן אותם מקרוב. ייסורינו הם כצללים. שימת הלב עשויה להבהיר ולסלק אותם."

דודה, מכל מקום, ידע כי ישנם ייסורים שאי אפשר לסלק על ידי בחינה אינטלקטואלית. פחדו הגדול ביותר היה שיידרדר בסופו של דבר למצב של שיתוק מלא, אפזיה ואימבציליות, מה שהוא מתאר ב- La Doulou כקבר חי. זה לפחות נחסך ממנו. באוקטובר 1897 עברה המשפחה לרחוב l'Universit? מספר 4 (גונקור הבחין כי בכל פעם שידידו החליף דירות, הוא קודם לכול בדק היכן יוכל הארון שלו להיות מוצב).

ב-16 בדצמבר עבד דודה על המחזת הרומן שלו La Petite Paroisse, אחר ישב לסעוד עם אשתו, שלושת ילדיו והחותנת. הוא נראה במצב רוח מרומם. הוא גמע כמה כפות מן המרק ופטפט אודות אֶדמון רוֹסטאן שמחזה שלו, סירנו דה-ברז'רק, הגיע זה עתה לשלב החזרה הכללית. לפתע, כפי שמספר לאון דודה, שמעו בני המשפחה "צליל מחריד שאי אפשר כלל לשכוח - מעין קרקוש עמום בגרון ועוד קרקוש מיד לאחריו." ספַּק האושר צנח בכיסאו לאחור, ומת.

זהו סוף נקי, אופייני במקצת לרומנים. גירסתו של דודה הבן חומקת מסוג הפרטים שבהם אביו אהב להבחין. לה כרוניק מדיקל מ-1 בינואר 1898 דווקא דיווח כי כאשר דודה התמוטט זומנו אליו שני רופאים: ד"ר ז'יל דה לה טוֹרֶט (על שמו קרויה תסמונת טוֹרֶט) וד"ר פוֹטן, ידידו הוותיק של דודה. הם בדקו תחילה אם אוֹכל תקוע לו בגרונו, ואחר "במשך שעה וחצי" ביצעו בו הנשמה מלאכותית בעזרת שיטה מוזרה ואופנתית אז למדי - "משיכות קצובות בלשון" (מאמר מ-1892 המליץ למשוך בלשון בכוח ובהתמדה במקרים של חנק מגז-ביובים). כאשר זו נכשלה ניסו הרופאים "טיפול פָרָדי בסרעפת" - המרצת שריר הסרעפת בזרם חילופין. ורק אחרי כל זה הם קבעו את מותו של דודה.

אדמון דה-גונקור מת שנה קודם לכן בשַׁמפּרוֹסיי והוכיח בכך את טענתו הנדיבה שחבֵרו יזכה לחיות אחריו. דודה הוא ש"קיבל את אנחתו האחרונה", כמו שאומרים הצרפתים. הגברת דודה עתידה לחיות עוד ארבעה עשורים ארוכים שבמהלכם תקבור את בִּתה אֶדמֶה שנולדה בלַמָלוּ. ב-1930 היא אישרה את פרסום La Doulou, והיא עצמה נפטרה ב-1940, במלאת מאה שנה להולדתו של דודה.

הערות על עגבת
מאנגלית: ראובן מירן
שובם של קולומבוס ואנשיו מאמריקה ב-1493 גרם להתפרצות מגפת עגבת ברחבי אירופה. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, כעבור כמעט שלוש מאות שנה של שגרה קטלנית, לבשה המחלה שתי צורות חדשות. בשתיהן עברה המחלה בשלב השלישוני שלה אל מערכת העצבים: שיתוק חלקי (או שיטיון שיתוקי,GPI ); וכיליון גַבּי (טאבֶּס דוֹרסאליס או בקיצור, טאבס). כחמישה עד שבעה אחוזים מן הגברים שנדבקו בעגבת פיתחו GPI או טאבס; לגבי נשים המספר היה נמוך בהרבה.

טאבס החל בדרך כלל להופיע כחמש עשרה עד שלושים וחמש שנים לאחר ההדבקה הראשונית. אחד מתסמיניו הקליניים המוקדמים היה "מכות כאב" - כאב חד, מפלח, אינטנסיבי ונשנה. כאבים אלה נעו ממתונים, ואז יכלו לקבל אבחון עממי של "שיגרון", ועד ל"מייסרים ביותר שידעה הרפואה". מדריך עכשווי לנוירולוגיה קלינית קובע בפשטות: "הכאב הוא לעתים קרובות בלתי נסבל עד כדי לגרום לחולה מחשבות אובדניות."

דודה מציין כבר בראשית La Doulou שהמחלה "למדה אותי, בחרה לעצמה בסיס." למעשה תבחר לעצמה המחלה בעת ובעונה אחת בסיסים רבים: פגיעות בקיבה ובגרון, בעיות בעצם, פגיעות בפי הטבעת ובדרכי השתן (שבגללן הוא התייעץ עם ד"ר גווִיוֹן). יתרה מכך, היו לו הפרעות תחושתיות החל מכפות רגליים מאובנות, ועד "כאבי מחוך" - תחושה כאילו חגורה הדוקה לוחצת סביב הבטן העליונה, מה שדודה מתאר כמו "שריון" שהוא אינו מסוגל להסיר מעליו. המחקר הראשון על La Doulou מנקודת מבט רפואית, Auto-observation d'un tab?tique de qualit? (בחינה עצמית של חולה טאבס מצטיין, 1932), מאת מארי טריוואס, קבע כי העמודים הראשונים מכילים "רשימה מלאה של סימפטומים לטאבס קדם-אטקסי"; המקרה הזה היה לא רק "קלאסי" אלא אב-טיפוסי ("livresque").

השלב האטקסי הכריז על בואו בבירור עם אי-יציבות בהליכה, ליקוי שעליו פיצה בתחילה חוש הראייה (מכאן הערתו של דודה על כך שהוא מסוגל ללכת טוב יותר כשהוא רואה את הצל שלו). חולי טאבס היו יציבים פחות בחושך, וכמו שהראה מבדק של רומברג (1846) - בעיניים עצומות הם היו נופלים לעתים קרובות. להעדר שליטה על הרגליים נלווה לפעמים גם העדר תחושה שלהן: חולה אטקסיה קלאסי, כתבה טריוואס, יתלונן ש"הוא מאבד את הרגליים שלו במיטה" (דודה: "מתבלבלות לי הרגליים"). ואז בהדרגה נגרם שיתוק. גם הזרועות והידיים נפגעו: גברת דודה הבחינה כבר בשלב מוקדם שכתב ידו "העדין והברור" של בעלה החל להראות "רעידה קלה".

ההיסטוריון אוֹגיסטן תיֶירי (1795-1856), אחד מחולי הטאבס הראשונים שתיאר את המצב מבפנים, אמר כי נגזר עליך "לראות את עצמך נעלם נתח אחר נתח". התפתחו בעיות בתחושה, בשרירים, במעיים ובתנועה; אולם בדרך כלל אף חולה אטקסיה לא פיתח את כל הסימפטומים של טאבס. מדודה, למשל, נחסך העיוורון (אם כי הוא סבל מהפרעות בראייה), ולפי טריוואס גם "פגיעות הטאבס בקיבה" נחסכו ממנו. עינויי המעיים אמנם מוזכרים בבירור ב- La Doulou, אולם אלה קרוב לוודאי תוצר השימוש במורפיום ובמשככי כאבים אחרים. כך גם כאשר דודה מתאר כיצד מרקדות לפני עיניו צורות שונות של כתב יד, טריוואס רואה בזה אפקט קלאסי של הזיה שגורמים אופיום ונגזריו, בדומה ל"שיכרות הראייה" שגורם הפֶּיוֹט.

לא די שחולה טאבס לא תמיד יכול להיות בטוח אם סבלו נגרם מהמחלה או מהטיפול בה (או השיכוך שלה), לרבים מהחולים גם לא היה ברור מה גרם למצבם. בהתחשב בפער הזמנים שבין ההידבקות הראשונית ועד לעגבת העצבים השלישונית, הקֶשר זה מכבר לא נראה לעין. דוּשֶן דה-בוּלוֹן נחשב בדרך כלל למי שעמד ראשון על הקשר האקראי שבין עגבת לאטקסיה תנועתית; אלפרֶה פוּרנייה אימת זאת סטטיסטית, והחל ללמד כך מסביבות 1880. אבל ההשקפה הרפואית הקונבנציונלית הייתה שמרנית ולא השתכנעה עוד שנים רבות. שארקו, שטיפל במטופלים רבי ההשפעה ביותר של זמנו, סירב להכיר בקשר כזה עד למותו ב- 1893. דודה טופל גם בידי פורנייה וגם בידי שארקו, אבל הסכים אישית עם מסקנותיו של פורנייה.

גם תגובותיו המוסריות והפסיכולוגיות של החולה היו מגוונות. אנטול פראנס ציטט את דודה כאילו אמר, מעט לפני מותו, "אני נענש בצדק על שאהבתי מדי את החיים"; אלא שזה בהחלט נשמע מסוגנן מדי. הטקסט של La Doulou מכיל צער מתייסר על אובדן יכולות ועל הסבל הנגרם בכך לאחרים, אבל אף פעם אינו מידרדר למסקנות מוסריות. בכל מקרה, הגישות כלפי העגבת היו מורכבות מכפי שאולי נדַמה. היו שראו בכך חותם של גבריות, הוכחה לתעוזה מינית; הייתה אפילו אמונה שזו העצימה כוחות של דמיון ויצירתיות.

בודלר אמר שסופר צעיר המתקן לראשונה בחייו הגהות "חש גאווה כנער המקבל לראשונה עגבת". וכשמופסן החל לקבל ב-1877 טיפול נגד עגבת, הוא הכריז בחדווה: "השיער שלי מתחיל שוב לצמוח ומבצבצות לי שערות על התחת. יש לי עגבת! סוף-סוף! לא זיבה בזויה... לא, לא, אלא עגבת, כזו שממנה מת פרנסואה הראשון. עגבת מלכותית... ואני, חזיז ורעם, גאה בה. שוב לא אצטרך לדאוג שמא אדבק בה, וזיינתי יצאניות וזונות ואחר כך אמרתי להן, 'יש לי עגבת.'" מופסן פיתח לאחר מכן GPI, ניסה להתאבד ב-1891, ומת ב-1893 לאחר שמונה עשר חודשי אשפוז בבית משוגעים.

השימוש בכספית (מרקורי) לטיפול בעגבת היה נרחב במהלך מרבית המאה התשע עשרה, מה שהצמיח את הבדיחה אודות "לילה אחד עם ונוס ואז כל החיים עם מרקורי". דודה נועץ בכל המומחים הגדולים ביותר של זמנו, וניסה את כל הטיפולים שלהם, ממתונים ועד לחריגים ביותר. שום דבר לא האט את מהלך מחלתו ואפילו לא הקל עליה. (תליית סייר, דרך אגב, חצתה את האוקיינוס האטלנטי. באפריל 1890 דיווח ד"ר ס. וויר מיצ'ל ביוניברסיטי מדיקל מגזין על שימוש שלו במִכשיר שהיווה "גירסה שונה למתקן התלייה של ד"ר מוֹצ'וּקוֹבסקי מאודסה". השיפור של מיצ'ל היה לתלות את המטופל גם על מרפקיו ולא רק על סנטרו ועורפו, מה שהקל במאוד על הכאב ועדיין מתח את חוט השִׁדרה. הוא תלה עד כחמישים פעם עשרים ושלושה ממטופליו, כמה מהם חולי אטקסיה, ואחדים הצהירו בנאמנות על "תחושה בלתי ניתנת לתיאור של שיפור כלשהו".)

סטטיסטיקות של שכיחות העגבת במאה התשע עשרה הן בלתי מהימנות מטבען. במבוא הציני לספרו מילון הרעיונות המקובלים, כתב פלובר: "עגבת: כולם, פחות או יותר, סובלים ממנה." יש המאתרים ירידה כללית בשכיחות החל משנות השישים של המאה התשע עשרה; מה שבטוח כנראה הוא שהמחלה נטתה להתרבות במיוחד בעִתות מלחמה ולאחריהן (מלחמות נפוליאון, מלחמת העולם הראשונה), ובתקופות של תנועת אוכלוסיות ניכרת. זיהוי אפקטיבי של העגבת וטיפול יעיל בה התרחשו רק במאה העשרים. ב-1906 החלו להשתמש בנסיוב בדיקת וסרמן לאבחון; ב-1909 הומצאה הסַלווָרסָן, תרכובת רעילה שפעלה בהצלחה נגד הידבקות ראשונית ומשנית; ב-1928 גילו את הפניצלין, והשימוש הראשון בו נגד עגבת נעשה על ידי מהוֹני ב-1943. מאז צומצמה במידה רבה שכיחות המחלה.

לאחרונה שוחחתי אודות מחלתו של דודה עם חבר שהוא מומחה למחלות המועברות ביחסי מין. "העגבת נעשתה משעממת מאז הפניצילין," הוא אמר לי. (משעממת בשביל הרופא, בכל אופן.) אף שהמחלה פחות או יותר חוסלה במקומותינו, ריבוי מסעות אוויריים עדיין מביא אליו מספר חולים. לפני שנים אחדות הוא טיפל בקבוצה של בחורים צעירים שלכולם היה כפי הנראה משהו משותף - כלומר, מלבד ההידבקות שלהם. התברר שהם כולם היו אוהדי כדורגל אנגלים שהתלוו אל הנבחרת הלאומית במשחק ידידות במולדובה, והתפעלו מאוד מן הערך הידידותי הנוסף שהקנה להם שם כספם. אילו קרא מי מהם את La Doulou, היו אולי יודעים להעריך את מזלם ההיסטורי.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

בארץ המכאוב - אלפונס דודה
LaDoulou, Aupaysdeladouleur - Alphonse Daudet