» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

חברו של המנוח
מאת: אנדרי קורקוב

ההוצאה: כנרת קייב שלאחר קריסת המשטר הסובייטי היא עיר חצי-אפוקליפטית מנוכרת. תמה התקופה ההרואית; הגיעה שעתם של האנטי-גיבורים. כזהו טוֹליָה, אדם ללא תכונות כבן שלושים וחמש, שאין לו פרנסה ועיקר עיסוקו הוא להסתובב בלי מטרה מוגדרת. הקשר שלו עם אשתו הולך ומתרופף, והוא מואס במכרים וידידים ישנים, שהפגישות איתם מסתכמות בפטפוט על לא כלום. הניכור, הבדידות, תחושת האפסיות וחוסר התכלית גורמים לטוליה לחפש מוצא מהמבוי הסתום שחייו נקלעו אליו.

ואמנם, הוא מוצא פתרון דרמטי למצוקתו הקיומית ובוחר להיות קורבן לרצח בהזמנה. בתור נרצח, כך הוא סבור, הוא ימשוך יותר עניין מכפי שמשך אי-פעם בחייו. הוא מתכנן את מותו בדקדקנות, אלא שפתאום צצה בעיה קטנה.

אנדריי קורקוב נולד בסנט פטרסבורג ב-1961 ומתגורר בקייב. הוא עבד זמן מה כעיתונאי, כסטיריקן וכצלם קולנוע. ספרו "המוות והפינגווין", ראה אור בהוצאת כנרת, וזכה לשבחים רבים.

תרגמה מרוסית: דינה מרקון.

באדיבות ההוצאה
עמודים ראשונים מתוך: חברו של המנוח

1
אילו עישנתי, היה לי קל יותר. הייתי מעשן כמה סיגריות אחרי כל סקנדל, שנראה מגומגם משהו ולא מפוענח בעיני המתבונן מהצד, והעשן — הניקוטין שהיה נעשה לזמן מה אם לא לטעם החיים וניחוחם, אז לפחות למשהו מסיח את הדעת, כהקטרת קטורת לכבוד עצמי — היה עוזר לי לשמוח בפעם המי יודע כמה על המשך קיומי. אבל אני לא עישנתי מילדותי, וחשבתי שלהתחיל לעשן בגיל שלושים יכול להתפרש רק כביטוי של ילדותיות או טיפשות.

הגשם סירב לרדת. אשתי הסתגרה בחדר האמבטיה, אבל רק לצורך רחצה רגילה. גם אני לפעמים מסתגר בחדר האמבטיה, אף על פי שלָמָה לי להתבייש מאשתי. זוהי אכן אחת מאותן שאלות שמסוגלות לשפוך אור על הסיבה: כבר מזמן התרחקנו זה מזה. בערב, כשאנחנו שוכבים לישון, אנחנו מתפשטים בחושך, וכשאנחנו מתרחצים באמבטיה לאור היום או כשהאור דולק, אנחנו מתביישים במערומינו. מערומים בהקשר הזה פירושם פגיעות. זה משפט שהיא ודאי היתה אומרת, אבל גם אני פגיע, ולעתים קרובות ביותר היא זו שפוגעת בי. אנחנו כבר לא מדברים על זה, אף שבעבר ניסינו לברר ולשפר את הכול במילים.

כמדומה, סתיו בחוץ, עת שֶבה החמימות נגוזה, תחילת העונה שבה נוהגים, בשם החורף העומד בפתח, לשמר את החום אשר נאגר בימים שחלפו, כדי לא לקפוא. עת לאטום את החלונות ואת הדלתות המובילות אל המרפסות. מי מכיר עוד עונה, שבה הטבע עצמו כל כך מעודד מחשבות על חיזוק או השבה של החמימות הביתית, הפיזית והנפשית על כנה? אבל מה לנו ולספטמבר? לא כלום. אנחנו שותקים ומחליפים בינינו רק מילות קריאה סתומות. כל אחד מבשל לעצמו קפה ומטגן לעצמו חביתות.
הגיע הזמן לשים לזה קץ. אבל אין לאן ללכת: לך תחלק דירה של חדר אחד לשני חצאים.

בכל הצצה מהחלון שלנו שבקומה השמינית הייתי נזכר בתחביב שלי, לזנק למים מן המקפצה. אך התחביב, לא היה בו די כדי לספק את הדחף הנחוץ לקפיצה. לא הייתי מתאבד מלידה. מאוד אהבתי את החיים בחוץ, מעבר לגבולות ההווי הצר שלי. לבי תמיד החסיר פעימה או שתיים כשעברתי לפעמים בערב בקרֶשׁצָ´טִיק וניסיתי להתבונן בפניהן של הבחורות שהמתינו ללקוחות על הספסלים או ליד המזרקה שלמרגלות בית הקולנוע דרוּזְ´בָּה. באפלולית, לאורה של תאורת העיר המלאכותית, הן נראו מעוררות חמדה, כצלליות מצוירות ששורטטו בקווים מעודנים, טומנות הבטחה רבה ובדרך כלל זורקות לעברך מבט מיוחד, כמו-מצויר, מעמודי הפתיחה ומעטיפות הספרים המלודרמטיים.

בקלות יכולתי לתאר לעצמי שאני לקוח שלהן או אפילו מקורב, ידיד. אבל בין לתאר את עצמך ובין להיות באמת המרחק רב. דברים רבים חסרו לי: נחישות, כסף, חופש. אך כסנונית ראשונה של אורח החיים האמריקני שירד מן המסך אל תוך המציאות, הן העניקו לי תקווה שגם תמונות אמריקניות מתוקות אחרות יקרמו עור וגידים ויתחילו לרצד סביבי כאן, בקייב. והריצוד הזה יסחף אותי ויהפוך בהדרגה לחיים הדוחקים את רגליהם של החיים הקודמים, ארעיים בכל גילוייהם, מאוסים עלי בכל פרט שלהם, כל רכיב, כל מאמר בעיתון המתאר אותם בפרוטרוט.

2
כשהייתי סטודנט בפקולטה לשפות זרות, אהבתי להתיידד עם זרים. למדתי מהם שפות וגם תפיסה שונה, אחרת, של החיים. ההבדל בינינו ובינם היה כהבדל בין פטרייה לבנה לקיפוד. רק הבדל חיצוני זועק כלשהו יכול לתאר את זה, לכן הבאתי את הדוגמה שלעיל. היתה להם ילדות אחרת, משחקים אחרים. הם אלה שסיפרו לי על משחק אחד, שכבר סוחף לא דור ראשון ולא דור עשירי של ילדים, שאינם יודעים ילדות סובייטית מהי. זה משחק פשוט: צריך להרכיב שרשרת של מכרים שתוביל אותך, למשל, אל מלכת אנגליה או אל מרגרט תאצ´ר — אז היא היתה אקטואלית יותר. בסופו של דבר יצא, שכמעט כל אחד מהמשתתפים במשחק היה יכול, דרך שלושה-ארבעה אנשים הקשורים ביניהם ואליו, להגיע אל ראש ממשלת אנגליה. העיקרון פשוט עד גיחוך: אני מכיר אותו, הוא מכיר אותה, היא מכירה עוד מישהו שמכיר אישית אותו או אותה. ניסיתי אז לעשות אותו הדבר ולהגיע בדרך זו אל בּרז´נייֵב או אל שֶרבִּיצְקִי. שום דבר לא יצא. השרשרת פשוט לא התחילה. והנה עכשיו, פתאום, כנראה בגלל הנואשוּת שבחיים ובהווי היומיומי שלי, הבנתי איך משַׂחקים במשחק הזה כאן, על האדמה שלנו. צריך לחפש דרך גישה אל הרוצחים. הם רבים, הם כאן בינינו, ואחדים מהם אפילו לא טורחים במיוחד להסתיר את טיב עיסוקיהם. לפני עשר שנים בערך הכרתי לפחות שני רוצחים שכבר ריצו את תקופת

המאסר שנקצבה להם: אנשים נורמליים, חברותיים, ואפילו נכונים לעזור. אם כי אז, הם, הרוצחים, היו שונים: היתה אצלם יותר רומנטיקה. היום יחסים מכל סוג שהוא מושתתים על כסף, ולאחדים היה הרצח למקצוע ששכר נאה בצדו. אפילו מילה חדשה הוכנסה לשפה מן האנגלית: קילֶר.

זה נראה כמו המשך של המסורת האמריקנית לשיפור התדמית ולשדרוג שמות המקצועות חסרי היוקרה, שאינם דורשים הסמכה. אני זוכר שאת מנקה הרחובות, או בפשטות החצרן, החלו לכנות באמריקה "מהנדס למצב הסניטרי של הסביבה העירונית". אבל שָׁם הסיבה לשינוי השם היתה פשוטה ומובנת: לשפר את ביטחונם של החצרנים ולהעניק להם יותר כבוד עצמי. אצלנו הכול יצא הפוך. יצא בעצם, שרוצח בעל ההסמכה הגבוהה ביותר, העובד אך ורק לפי הזמנות, נקרא קילֶר, ואילו הטיפוס ההוא של הרוצח שעבר זמנו — זה שרָצַח בגלל סכסוכים יומיומיים רגילים, על רקע רומנטי, מחמת השכרות או הקנאה — נשאר עד היום רוצח פשוט. את אלה תופסים וכולאים, בשעה שהקילר הוא בגדר ציפור שאינה נראית ואינה ניצודה.

ההרהורים האלה הובילו אותי מאליהם אל הנושא שכבר ניסה לא פעם לפלס לו דרך אל תת-ההכרה שלי. הרי כבר כמה שנים אני מחפש מוצא מהמבוי הסתום שאליו נקלעו החיים שלי. אבל חיפשתי אותו בעיקר בדמיון, בפנטזיות שלי. עכשיו המוצא התבקש מאליו:
לא מוצא מן המבוי הסתום, אלא מוצא מן החיים עצמם. הייתי תאב חיים מכדי להיות מתאבד, אבל בתור קורבן התאמתי בדיוק. התגלמות חוסר הצדק של הגורל, גבר חכם וכישרוני בשיא אונו, שנוסף על הכול נרצח לפי הזמנתו של מישהו! מוניטין אפשרי של קורבן לרצח בהזמנה דיגדג את עצבי. תיארתי לעצמי כמה נדהמים יהיו מכרי הרבים, שמיד יחליטו כי למעשה לא ידעו עלי שום דבר, שהרי האיש שהכירו, זה שבחברתו שתו יין וקפה, לא היה יכול להיות, וגם לא ייתכן שיהיה, מעורב בעניינים הגוררים בעקבותיהם חיסול חשבונות או רצח בהזמנה.

תיארתי לעצמי איך מדור הפלילים במשטרה ינסה למצוא ביניהם את הרוצח. הם ייחקרו, ויוצגו להם עשרות שאלות "קשות". "היו לו אויבים?" "במה הוא עסק?" "מי היה יכול להיות מעוניין במותו?" וכן הלאה. לא נשאר לי אלא למצוא קילר לא יקר מדי וכסף לשלם את שכרו, ואז יהפוך הרצח האידיאלי שתיכננתי לעוד חידה אחת מני רבות שלא נמצא להן פתרון. קִצם רב הרושם של חיים חסרי טעם ופשר קסם לי מאוד. מקרי רצח לא פתורים, יש להם עוד מאפיין מלבב אחד: מזכירים אותם לעתים קרובות בעיתונים ובספרים, בפרוטרוט ובציון שם הקורבן. לפיכך, יהיה לי סיכוי של ממש להיחרת בזיכרון העם, אם לא לדורי-דורות, הרי לפחות לזמן רב.

3
הסתיו איחר לבוא. או שאולי לא היה לטבע די כסף לגוני האדום והצהוב, כאילו חיקה את מצבה הכספי האומלל של המדינה. אמנם נעשה קריר יותר, ובערבים טיפטף לפרקים, אך זה עדיין היה רחוק מתמונה עזת צבעים של קמילת הטבע. באשר לאנשים, אלה קמלו לי מול העיניים, ואילו אני — לנגד עיני עצמי, בראי. חברים התקשרו כדי לספר כמה רע להם. השבתי להם בשתיקה וטיפחתי — אך הסתרתי מכולם — את הרעיון שלי, היקר מפז, של מוצא אידיאלי מן המבוי הסתום של החיים.

אשתי התחילה לחזור הביתה מאוחר מהרגיל, לפעמים גם אחרי חצות. היא היתה מתפשטת בחושך ונשכבת על המיטה, בקצה שלה, מתחת לשמיכה שלה. בכל פעם שבאה, התעוררתי והייתי נרגז. ואם לא התעוררתי, הייתי נרגז עוד יותר. היא לא העניקה לי שום חום, ועצם המחשבה על אישה שלא מעניקה חום הכעיסה אותי, בייחוד כשחשבתי עליה באופן קונקרטי, כאישה שלצדי.

ביום רביעי בערב החלטתי גם אני עצמי להשתהות במרכז העיר. היה לי קצת כסף, והגעתי להחלטה קונקרטית למדי איך לנהוג בו. אם לדבר בפשטות, התחשק לי לשתות. אבל לא סולו, אלא מינימום בדואט. השילוש הקדוש האידיאלי היה משמח אותי עוד יותר, בתנאי, כמובן, שכל השלושה יהיו מכרי הקרובים. לא אהבתי בני לוויה ארעיים בדרך אל התחנה הקרויה "משקאות חריפים". לקראת שבע בערב הגעתי לכיכר קוֹנטְרַקטוֹבָיָה, שבאחת החנויות הפרטיות הקטנות שבה ראיתי כמה פעמים, מבעד לזגוגית, את חברי לכיתה לשעבר, דִימָה סָמוֹרוֹדִין. הוא ואני לא התראינו מאז ימי בית הספר, וגם כשראיתי אותו מבעד לחלון הראווה של החנות, הוא לא ראה אותי מפני שהיה עסוק במתן שירות לקונים. לכן היה נדמה לי שהפגישה הפתאומית תשמח אותו, מה גם שהסתדרנו טוב בבית הספר, ואין לך דבר שמאחד אנשים יותר מעבר משותף, אם זה בית ספר ואם זה בית סוהר.

המחשבות שלי זכו לאישור במציאות. ברגע שנכנסתי אל החנות בהליכה של קונה מהורהר, הוא זיהה אותי וקרא בשמי. תוך שהוא משרת את הקונים האמיתיים, הוא המטיר עלי המון שאלות על החברים שלנו לכיתה והתעניין את מי ראיתי בזמן האחרון ומתי, ומי עושה מה. לא היו לי הפתעות טובות במיוחד בשבילו. במהלך כל השנים פגשתי באקראי רק חמישה-שישה חברי ילדות, פגישות שהתרחשו בתחבורה הציבורית, ואף סיפרתי לו על כך.

"חכה חצי שעה," ביקש. "הבוס יבוא לקחת את הפדיון, ואז אנעל את הדלתות ונוכל לשבת כאן קצת..."
הינהנתי בשמחה. אבל כיוון שלא התחשק לי לחכות בחנות, הלכתי לעשות סיבוב קצר ברובע פּוֹדוֹל.
האורות הבוהקים, קווי הניאון ואותיות שמותיהם המטופשים במקצת של בתי הקפה והמסעדות פיזרו את חשכת הערב. לאחר שיצאתי מנוגהות האור של שלטי הפרסומת והאורות שכּוּונו אלי, התיישבתי על ספסל ליד האנדרטה לבודהיסט האוקראיני הראשון, גריגוֹריי סקוֹבוֹרוֹדָה. צלליות מאושרות, שניצלו את אי-מוּארותה של האנדרטה, התנשקו על הספסלים הסמוכים. רק אני לא התנשקתי עם אף אחת ליד האנדרטה, וזה גרם לי לחוש בפּגימוּת שלי. מה רע בי? אני עדיין צעיר, סימפטי, לא שמן. עדיין אפשר לראות בי גבר מושך. כמובן, בי הסיבה. שום אישה לא תיגש אלי ראשונה ותשאל: "תרשה לי לנשק אותך?" מה קרה לי? הרי עד לפני חמש שנים אני עצמי אהבתי להמם נשים בשאלות מן הסוג הזה. ועכשיו מה?

כשחזרתי אל החנות, כבר לא היו בה קונים.
"הכול בסדר," אמר דימה. "לקחו את הפדיון. אפשר לנעול את הדלתות."
הוא חיפה את חלונות הראווה בווילונות, סגר את דלת המתכת הכבדה, וכמו נותקנו בחנות הקטנה הזאת מן העולם הסובב, כמו מצאנו את עצמנו בתא סגור של חללית. ואם לשפוט לפי הבקבוקים, קופסאות השימורים ושאר ירקות שעמדו על המדפים, לפחות היתה זו חללית מערב אירופית.
דימה הושיב אותי ליד שולחן פלסטיק לבן, והוא עצמו ניגש אל המדפים.
"מה אנחנו שותים?" שאל.

"הכול סביב נחלת העם, הכול סביב שלי," צצה בראשי הקלישאה הסובייטית.
"קדימה, אל תתבייש!" עודד אותי דימה, שעמד ליד טור הבקבוקים. "הכיבוד עלי. מגיעים לי כאן בתור בונוס שני בקבוקים ליום, ואם זה יותר משניים, אני מקבל הנחה..."
"אז ויסקי," אמרתי.
שתינו ויסקי כמו שאנשים אחרים שותים וודקה, בכוסיות בדולח קטנות, בלגימה אחת. לשם כך הורדנו באופן זמני את הכוסיות שהוצגו על המדפים עם שאר הפריטים למכירה.
"את זֶ´נְקָה דוֹלְגִיי ראיתי בפעם האחרונה לפני שלוש שנים בערך," אמר דימה. "הוא עבד כקצב במעדנייה ליד האופרה. וצֶ´מֶרִיס עבר לווֹלְגוֹגרַד. הוא נורא הקריח בזמן האחרון..."
"ואני פגשתי פעם את גליה קוֹלֶסניצֶ´נקוֹ..." חלקתי איתו את המידע שבידי. "ממש כאן, בפּוֹדוֹל."
אחרי שגמרנו לשתות ויסקי, החלטנו לטעום מהג´ין.
"בדרך כלל שותים אותו עם טוניק," אמר דימה כשפתח את הבקבוק. "אבל היום קנו את כל בקבוקי הטוניק. אין דבר, הוא טעים גם ככה. זוכר את מֶלניצ´וּק מהכיתה המקבילה?"
"זוכר."
"לפני שנתיים קיבל עונש מוות, אבל אחר כך המירו אותו בחמש-עשרה שנה."
"ומה הוא עשה?" התעניינתי.
"הסתבך בפלילים. ניסה לסחוט מאיזה מאכער חמשת אלפים ירוקים, וכדי להפחיד אותו השליך לו לתוך הדירה רימון באמצע היום, ושם היתה חמותו עם הקטן. שתי גופות..."
"כן," משכתי בקולי. "עסק מלוכלך."

השיחה התגלגלה אל סיפורי זוועה ופלילים, ברוח הזמן. פתחנו קופסה של זיתים מקפריסין וצנצנת של סרטני ים מקַמצַ´טקָה. בהשראת שיחה כזאת, השתייה והמתאבנים פשוט החליקו במורד הגרון. פניו העגולות של דימה התאדמו, עיניו יקדו. יש להניח שגם אני לא נראיתי פיכח יותר. בין לבין דיברנו על ההכנסות; המילה "משכורת" כבר יצאה משימוש. דימה הצליח לעשות שלוש מאות ירוקים בחודש פלוס הסחורה של הבונוס, שאותה הוא בדרך כלל שתה או אכל בחוג חבריו. אני, לצערי, לא יכולתי להשוויץ בהישגים חומריים.

"הבוס שלי מביא הביתה חמשת אלפים—ששת אלפים בחודש, יש לו עוד חמש נקודות מכירה בפּוֹדוֹל וקיוסק חלפנות אחד," סיפר דימה. "אבל אני לא מקנא בו..."
"שמע, אתה לא יודע במקרה כמה הקילרים עושים?" שאלתי.
"מה, אתה לא קורא את ה´וֶודוֹמוֹסְטִי´? תלוי בחשיבות האובייקט, לפעמים גם חמשת אלפים או עשרת אלפים ירוקים..."
"ואם האובייקט לא חשוב?"
"אבל מי צריך לחסל אובייקט כזה?"
משכתי בכתפי.
"טוב, נניח בעל שרוצה לחסל את המאהב של אשתו..." העליתי השערה.
דימה שתק רגע או שניים ואחר כך משך גם הוא בכתפיו.
"זה כסף קטן," אמר. "מאהבים מסתובבים בלי שומרי ראש... צריך להיות זול. אולי חמש מאות ירוקים... אבל מקצוען רציני לא ייקח על עצמו עניין פעוט כזה... לפחות לא אלה שאני מכיר..."
נאנחתי בכבדות ומזגתי ג´ין לי ולדימה. המשקה שבבקבוק יספיק לעוד כמה כוסיות. האלכוהול כבר שייט לי בוורידים ובעורקים והתערבב עם הדם, אבל המחשבות שלי היו צלולות ובהירות, כמו חדר בצהרי יום.
"מה, לאשתך יש מאהב?" שאל פתאום דימה.
הינהנתי, יותר בצורה מכנית מאשר כאישור להשערתו של דימה. אבל בעיקרון, זה היה מטופש להטיל ספק בכך שלאשתי יש מאהב.
"בטח שיש," הוספתי להנהון שלי תוקף באמירה.
"אני מכיר בחור אחד... מקצוען, אפשר לומר..." דימה הנמיך את קולו, והבנתי על מה הוא מדבר. "אתייעץ איתו, אם אתה רוצה... הוא הגון, וממי שהוא מכיר טוב, אפילו לא לוקח מקדמה... יש לך מזומנים?"
נאנחתי שוב.
"כרגע המצב הכספי שלי לא מי יודע מה..."
"אני יכול להלוות לך, הרי זה עסק רציני... עניין הקשור לחיי משפחה... אז מה, שאדבר איתו?"
כן," אמרתי בנשימה אחת, בלי לחשוב. ושוב הינהנתי, להפגנת נחישותי.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

חברו של המנוח - אנדרי קורקוב