» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

עור שחור לב לבן
מאת: ארתור ז'אפֶן
The Two Hearts of Kwasi Boachi - Arthur Japin

ההוצאה: כתר בשנת 1837 חותם מלך האשנטים שבחוף הזהב שבאפריקה על הסכם עם משלחת מטעם הכתר ההולנדי: תמורת נשק חם הוא מבטיח לספק מדי שנה אלף "עבדים/חיילים" ממין זכר. כערובה לביצוע ההסכם הוא מוסר להולנדים שני נסיכים בני עשר: את בנו האהוב, אקואסי, ובן דודו, קוואמה. לנסיכים הוא מבטיח שישובו למולדתם לאחר שיזכו בחינוך אירופי. השניים לומדים בפנימייה ומוזמנים לנשפים ולאירועים חברתיים ברחבי אירופה בתפקיד "האציל הפרא". עשר שנים חולפות והשניים, שהיו קשורים זה לזה קשר עז, פונים איש איש לדרכו. קוואמה מתגייס לאקדמיה הצבאית בהאג וחוזר עם הצבא הקולוניאלי למולדתו, והאמת שמתגלה לו שם עתידה להרוס אותו. ואילו אקואסי, משוכנע שהצליח להתערות בעולם לא לו, יוצא לאינדונזיה. רק בערוב ימיו, בחוות גידול הקפה שלו, הוא עושה חשבון נפש ומכיר במחיר הכבד שגבתה רמייתו העצמית.

סביב סיפורם האמיתי של הנסיכים טווה ארתור ז'אפן רומן היסטורי מרתק, רלוונטי ורב עוצמה, שבמרכזו דמויות חיות ומורכבות המתלבטות בשאלות קיומיות של זהות, שייכות, חברות ובחירה.

עור שחור, לב לבן היה לרב מכר בהולנד מיד עם צאתו לאור. הוא זכה בשבחי הביקורת וקיבל שני פרסים ספרותיים,
בשנת 1998 פרס ה- VanDer Hoogt ובשנת 1999 פרס ה- Eci.

עור שחור לב לבן מאת ארתור ז'אפן בהוצאת כתר ספרים,
מהולנדית: שולמית במברגר, 415 עמודים.

מתוך הספר הפתיחה

יאווה 1900
19 בפברואר

בעשר השנים הראשונות לחיי לא הייתי שחור. הייתי שונה בדברים רבים מהאנשים הסובבים אותי, אך כהה מהם לא הייתי. בזאת אין לי כל ספק. יום אחד גיליתי כי צבע עורי השתנה. לאחר מכן, כשכבר הייתי שחור, שבתי ודהיתי.

בשדות התה שלי הייתי נוהג לשתול פה ושם, במרחק כמאה מטרים זה מזה, צמחי פּוּאֶנסֶטיה, מאלה שנקראים אצלנו "עץ הפלא" או "חלב זאבים". קומץ העלים האדומים בתוך כל הירוק הוא סגולה נגד עיוורון אצל הקוטפות. כשאדם מסתכל זמן רב בצבע אחד הראייה שלו מיטשטשת, כאילו הביט זמן רב מדי בשמש. די באִבחה אחת של צבע נוגד כדי לחדד שוב את הראייה.

לצמח האדום הבודד יש השפעה מופלאה על סביבתו: כל הירוקים אשר מסביב לו נשאבים זה אל זה. ברגע שהנטע הזר נשתל בתוכם, נמהלים כל הגוונים, שהיו עד עתה מובחנים זה מזה, לצבע אחד אחיד. ההבדלים בין ירוק לירוק נעלמים. הרקע נעשה חדגוני. פתאום אין מה לומר עליו אלא זאת: אכן ירוק הוא, ירוק מובהק, או מוטב לומר: הוא מאוד לא-אדום, בולט באי-אדימותו!

ואילו הצמח האדום לוהט בתוך הירוק שבעתיים מאשר בין בני מינו. בחלקה שהקציתי לגידול החלבלובים היה קשה להבחין בין צמח לצמח. אותו חלבלוב עצמו לא היה אדום כל עוד לא שובץ בסביבתו החדשה. הצבע אינו קיים בזכות עצמו, הסביבה היא שצובעת את הדברים.

השנה היא שנת 1900. תושבי בַּאוּטֶנְזוֹרְךְ אינם מוותרים השנה אף על הזדמנות אחת לחגוג: כך וכך שנות נישואין, יום השנה למותה של סבתא, גוון חדש - עשירי במספר - לשערה של הגברת. כל דבר הוא סיבה למסיבה. למעשה הם חוגגים בכל אחת מהחגיגות האלה את ראשית העידן החדש, שוב ושוב, כמין טקס השְבָּעה, כאילו מבקשים להוכיח לעצמם שהם שמחים ואינם דבקים בעבר, כאילו שבים ומוכיחים זה לזה שאינם פוחדים מן הבאות.

ובתוך כך גילו שהשנה היא שנת היובל לשהותי ביאווה, ועכשיו הם מבקשים לברך אותי. ברכה לבטלה! אבל כל כמה שאנסה להתחמק, אַדֶלִינֶה רֶנְסֶלַאר, אחייניתה של הגברת וַן זַאדֶלְהוֹף, מתעקשת לחגוג לי חגיגה. היא כבר הצליחה להכניס את הדיבוק בשלוש משפחות, והשבוע אף ראו אותה בגן האיילות, משוחחת על הנושא בהתלהבות רבה עם המושל.

הבוקר נאלצתי לקבל את פניה של משלחת קטנה אשר באה למשש אצלי את הדופק בעניין המקום והמועד לחגיגת היובל שלי. הם שאלו לרגישויותיה של קיבתי הישישה, כדי שיוכלו להביא אותן בחשבון בעת הכנת הסעודה המפוארת בסגנון 1850, זו השנה שבאתי לגור כאן. יבושם להם! מבזבזים כסף כאילו הוא צומח על העצים.

"אדוני מתרחק מחוגי אנ"ש," קרקרה הגברת רנסלאר, עבת הבשר ומעוקלת המקור. "אמנם זאת זכותך, אך אנא, אל תהיה עינך צרה בנו, הנח לנו לפנק אותך מדי פעם. ומלבד זאת, אני רוצה להכיר אותך. הרי שנים רבות אנחנו מברכים זה את זה בלי שנדע דבר וחצי דבר איש על רעותו. איך אפשר? ועל אחת כמה וכמה עכשיו, שנודע לי מבעלי על אודות... על עניינך... הרי טקס הצדעה הוא המעט שבמעט שנוכל לעשות לכבודך."

אני הקשבתי בחצי אוזן. בעוד המחזה הנלעג נמשך עלה באפי ריח שרֵפת מטעי הקפה שלי. עם כל משב של רוח שהגיע אלינו ראיתי את באנגלית וילֶם חוֹנְגְחְרַייפּ מצטמרר מעונג. האיש הזה התנדב לשמש ראש הטקס, והרי ידוע לכול שהוא מחכה לרגע שאתפגר כדי שיוכל לשים את ידיו על אדמותי. עוד וַעד חגיגות כזה ואבדנו! עניתי לאורחי בחביבות רבה, אך גם לאחר שהצלחתי להיפטר מהם לא נפטרתי מן התחושה המעיקה שעבר זמני. יצאתי מביתי וחציתי את הנהר וביקשתי את הנצח בחיקה של וַאייֶנְג, פעם ועוד פעם. אך לשווא. אין עוד אהבה שבכוחה להסיח את דעתי.

בעודה ישנה קמתי ונחלצתי מבין זרועותיה. רציתי לנשום אוויר צח. אַקוּאַסי הצעיר, שישן בינינו, התעורר ותבע תשומת לב. כדי שלא להפריע לוואיינג לקחתי את בני אִתי ושנינו ישבנו זמן מה בחוץ. בסופו של דבר נרדם הילד וראשו על ברכי. אינני רגיל בכך. בתחילה כמעט לא העזתי לזוז, אלא ששרירי הטרושים אילצו אותי לשנות את תנוחתי מדי פעם. אקואסי לא התעורר, רק התהפך ושכב שוב בניחותא. קירבתי את ידי אל פניו, חש את תוויהם בלי לגעת, עד שהעזתי ונגעתי. ליטפתי את שערו. שיער רך, תלתליו גולשים, שונה משערי. חזרתי וליטפתי ולא יכולתי עוד לחדול. כה עזה הייתה אהבתי. השמים היו מעוננים, אך מדי פעם הציצה הלבנה והאירה לרגע את פניו של בני.

בני בן תשע שנים. לי ימלאו עוד מעט שבעים ושלוש שנים. כשהוא יסיים את בית הספר, אהיה אני בן שבעים ושש. כאשר יתאהב בפעם הראשונה... לא, אני כבר לא אזכה לראות אותו בבגרותו. (הייתי רוצה שילמד גם הוא בהולנד, בעיר דֶלְפְט, אלא שידי אינה משגת. בקרוב אכתוב מכתב למלכתנו הצעירה ואשטח לפניה את משאלתי זאת.)

זקן אני, זקן מדי. אינני יודע אם ילדַי רואים בי אב, או סתם קשיש חביב המבקר את אמהותיהם מפעם לפעם. זה המחיר שאדם משלם על שחיכה שנים כה רבות בטרם יעז לפתוח את השער לפני אושרו.

בעודי יושב כך עם בני עלתה בי המחשבה: האם לא ירצה יום אחד לדעת איזה איש היה אביו? גידפתי בלבי את אדלינֶה רנסלאר. אילולא בחשה בעברי לא היו באות וטורדות אותי מחשבות כאלה.

20 בפברואר

יצאתי מבעוד לילה ושבתי לביתי. כשהגעתי הוצאתי את הקופסאות שהסתרתי בפינה רחוקה; אך לא רחוקה דייה. פעמים רבות חשבתי לשרוף את אוסף המכתבים והמחברות שלי, אך אינני יכול להיפרד מהם. אין לי מלבדם דבר שיזכיר לי את האנשים האחרים שהייתי.

לפנות בוקר העיר אותי הצורך להטיל את מימַי. כבר החזקתי בידי את הסיר, ופתאום אמרתי לעצמי: לא! הסתכלתי באלפי הנימים הסודקות את החרסינה המצוירת בכחול, חרסינת דֶלְפְט, וחשתי זר עד כדי גיחוך בחדר הזה, הספון עץ כהה ממורק ועטוי וילאות קטיפה. יצאתי אל ביתן הרחצה הקטן, אך עצרתי בחצי הדרך ובלי להרהר שנית ניגשתי אל אחד העצים, חשפתי את גופי לאוויר העולם והטלתי את מימי אל הגזע, נהנֶה הנאת ילד. לראשונה זה שנים שמתי לבי לקרקורן המחוצף של הצפרדעים, שלא פסק מעולם. התכופפתי והתבוננתי בקצף המלחשש בין השורשים, רגע הוא כהה ובמשנהו הוא מכסיף באור הלבנה. פרפרים עטו עליו וכיסו אותו בתוך דקות אחדות.

לא נאה לאדם כמוני להשתין בעצים. בוודאי לא כשכבר איננו סטודנט. ואכן, אינני נוהג לעשות זאת. את המנהג הזה אני משאיר לילידים. אלא שהבוקר עלה בי יצר לא נשלט. ולמרבה הפלא אף לא חשתי שאני עושה דבר אסור.

הייחור שהצמיח את עץ המשתֵנָה שלי לא היה מקומי אלא נצר למשלוח של זרעים, שתילים, פירות ורְכָבים אשר הזמנתי בחוף הזהב. רובם נשטפו במי הגשמים, אך השתיל האחד הזה הואיל לרצות אותי. הוא, שאינו רגיש ביותר ומתאים את עצמו לכל סביבה שיישתל בה, גדל והיה לעץ. זה העץ שאצלנו, בארץ אשנטי, מכנים אותו קוּמָה. שם, אם אינני טועה, משתינים כולם בעצים. לא זכור לי רגש בושה.

והרי בקצרה הסיפור הנוגע לעניין: שני ענפים תלש אוֹסֵיי טוּטוּ מעץ הקוּמה. הוא שתל אותם באדמה, במרחק מה זה מזה. ענף אחד נקלט היטב, הִכּה שורשים בקרקע החדשה - אַסִי בלשון טְוִוי - לבלב ונשא פירות. הענף האחר נבל, כמש ונפל. אוסיי טוטו בנה את בירתו במקום שצמח בו עץ הקוּמָה. קוּמָה אַסִי, הקרקע אשר מתחת לעץ הקוּמה - היא עיר מולדתי, העיר קוּמַאסִי, מקום מושבו של האַסַנְטֶהֶנֶה, מלך אשנטי הכול-יכול.

זה הסיפור שרציתי לספר למְשָרתִי היום אחר הצהריים. ישבתי בחדר העבודה שלי, מעיין במסמכי, מדפדף בספר הזיכרונות שלי, כשבן העוולה התגנב אל האכסדרה והוריד את הסוככים כדי להסתיר את השמש, שבשעה חמש מספיקה עוד להציץ מתחת לדקלים ולהאיר פנימה. חשבתי לשמח אותו, הזמנתי אותו לגשת אלי והתחלתי לספר לו, לשם השעשוע ולהנאתו שלו, על העץ הנקרא קוּמה.

"שני ענפים תלש אוסיי טוטו," סיפרתי, "ונטע אותם באדמה, במרחק מה זה מזה. אחד נקלט והִכּה שורש. האחר נבל ונפל. במקום שצמח העץ נבנתה עיר הבירה שלנו, הלא היא קומאסי, מקום מושבו של האסנטהנֶה, מלך אשנטי הכול-יכול." ראיתי את מבטו תועה ורכנתי אליו ברוך ודיברתי אליו בלבביות, כדַבֵּר איש אל רעהו.

"האיש הזה, אוסיי טוטו, הוא אבי אבות שבטנו. האם ידעת זאת, אהים? כבר סיפרתי לך?"

"רק שלוש פעמים מאז הבוקר, טוּאַן ," ירק הצפעוני את מילותיו המחוצפות בפני.

"שקרן," אמרתי. "רק במקרה אני מעיין במכתבים ישנים, מעלה זיכרונות. הרי שנים לא חשבתי על האגדה הזאת."

אהים שתק ופנה לאבק את הדיוקן של וילהלמינה הקטנה, המונח על כַּן ציור מגולף לצד מכתבתי. אבל חיוכו צרב בי כמו חומצת הסרפד ואני שאלתי ברוגז: "היית בדואר?"

"כמובן."
"ומה?"
"כלום."
"אתה משקר!" הרמתי את קולי
. מלבדו, אינני מרים קול על משרתים. מעולם לא. מלבדו, אין לי עוד משרתים. אהים פטור מלחלוק את כעסי עם אחרים.

"אתה מעלים את המכתבים. אתה מוכר אותם בשוק הליסטים שמאחורי בית הכלא. אל תחשוב שאינני יודע. או בטוֹקוֹ הבלתי חוקי שלכם בגוּנוּג בַּאטוּ. נדמה לך שיש במכתבים שלי סודות מדינה, שהם כתובים בצופן. נדמה לך שתוכל למכור אותם בעבור כסף למרגליו של המושל. אותי לא תרמה. אני אדאג שיעצרו אותך וילקו אותך עוד היום."

אודה ואתוודה, עברה חצי שנה לפחות מאז הגיע מכתב למעני. וגם אז: אף לא מילה מהמלכה הצעירה, למרות שכבר שלחתי שלושה מכתבים להאג. לפחות. אולי אפילו ארבעה. גם מוויימאר לא הגיע דבר, אף לא תגובה אחת למגילות הארוכות שאני שולח לשם מדי שבועיים. הדוכסית מתה. כבר לפני שנים. סיפר לי על כך הציר הסאקסוני שאני יושב אתו מזמן לזמן על הספסל שמתחת לקזוארינה בגן הבוטני ומשוחח בשיירי הגרמנית האחרונים שעוד נותרו לי איש לא טרח להודיע לי על פטירתה. הציר מבטיח לי שקארל אלכסנדר המסכן עדיין זוכר אותי ושואל מדי פעם לשלומי. סאשה הוא איש מהוגן, ידיד נושן שלא ישכח אותי לעולם. אם כך, מדוע אינו כותב?

הרי אני יודע שאהים אינו מעלים ממני דבר - האיש טיפש מכדי להיות רשע - אבל באותו הרגע, נוכח פרצופו המחוצף, חשקה נפשי להאשים אותו משום שהוא מנסה להוציא אותי, איש זקן, מדעתי.

"מה בזזת היום? איגרות מהאג, אני מניח. והתאכזבת קשות, מה?" עקצתי אותו. "רק מילים טובות יש לבית המלוכה לומר לי. רק מילות הוקרה. מִמַלכָּתְךָ לאדונך!" "מזמן לא הגיעו מכתבים," העז פנים. הוא צדק כמובן, אך לי אין כל צורך לשמוע מפיו אישור לצערי. מיד שיניתי את קולי ודיברתי בלחש מאיים כדי להטיל בו יראה.

"אתה יודע מה היינו אנחנו, האשנטים, עושים לשקרנים?"
"אני יודע, טואן. כורתים להם את הלשון. משפדים אותם ומעמידים לפני הארמון, שההמון ישתין עליהם," ענה בן העוולה בקול משועמם, כאילו אני מלאֶה אותו.

"אמת." ניסיתי להישמע רגוע ככל האפשר. "היו זמנים."
"ובכל זאת אני הולך למשרד בכל יום שהדואר מגיע. אפילו שאני יודע שלא אמצא שם כלום."
"שקרן. מעתה ואילך אלך שוב בעצמי."
"אתה זקן מדי, טואן."
"ואתה תפנה אלי בתואר שלי, חלאת אדם."
"כרצונך: אתה זקן מדי, רַאדֶן אקואסי, הוד נסיכותך."
אהים הרכין את ראשו, אך לא הרכין אותו די לטעמי. קשה להאמין עד כמה אני מסוגל להכביד את לבי כשאני נחוש בדעתי לעשות כן.

"אותי לא תפיל בפח בחיוך הבוגדני שלך, אהים! לְמה אתה מחכה? תן את המכתבים! עדיין לא קיבלתי תשובה לשלושה שכתבתי למלכתנו הצעירה, ולשניים שכתבתי לדוכס."

"שכחו אותך."
"אם אמנם היית בדואר, אין לי כל ספק שהלכת מוקדם מדי. מה אכפת לך אם תעשה את עבודתך כראוי או לאו? לך לשם שוב."
"השליח מבטאביה כבר היה ועזב. האישה שלך ראתה אותו. שאל אותה."
"וַאיינג?"
"לא, לַאסְמִי. ראיתי אותה הולכת עם קוַואמִינָה הקטנה לרופא. דווקא אליו הגיעה בדואר חבילה. הפקיד נתן אותה ללאסמי, שתמסור לרופא."
מעולם לא קרה שהדואר מבטאביה יגיע לבאוטנזורך אחרי השעה שתיים, אפילו לא בעת הגשמים. אבל אני בשלי!
"אני עומד על כך שתלך."
"אני כבר אינני צעיר," השיב אהים מלחמה שערה. "ברגל אני עושה את הדרך בשעה. אני אצטרך לחזור בחושך."

"זה לא ענייני. תלמד לא לחזור הביתה לפני שמילאת את המוטל עליך ולא לשקר לי." אך כידוע, ככל שאדם מנסה להוכיח את כוחו הוא מוכיח את חולשתו. ואכן, אהים לא התרגש.
"אלך שוב אחרי שיגיע המשלוח הבא, ראדן."
"אתה מסרב למלא את המוטל עליך?"
"אין טעם."
"אצווה להלקות אותך."

אהים נאנח והסביר בלאות, כאילו הוא חוזר על הדברים פעמים אין-ספור באוזניו של ילד עקשן: "ואני אלך למושל. יהיה משפט. יהיו צרות. ומי ילך לדואר בשבוע הבא? הזמנים השתנו, ראדן אקואסי, הוד נסיכותך. רק אצלי לא. אני העבד האחרון ביאווה. אלא מה?"

"מה אתה יודע על עבדות, גולם? עוד כשהייתי ילד היו לי עבדים. לא עבד אחד אלא מאה, מאתיים. גברים של ממש. רחבי גוף. לא כמוך, גוף של אישה וידיים עדינות! זרועות חזקות היו להם, לא עפרונות דקים כמו שלך. מאה גברים חזקים, כולם לשירותי בלבד. אתה יודע מה הייתי מצווה לעשות לך?"

"יודע. כל יום התגלגלו כמה ראשים."
"ומה חשבת, שהתלוננו?"

שוויון הנפש המוחלט שלו הוציא אותי מדעתי ואני קראתי: "אתה חושב שהתלוננו? אתה טועה. הם היו גאים על שאני, במו ידי, שולח אותם אל אבותיהם. הם היו עומדים בתור ומביטים בי בציפייה. פרצופים בעלי אופי, מחייכים חיוך אמיתי, רחב, לא העווית הנשית הזאת שלך, והבוז שאפילו אינך מנסה להסתיר אותו. לא ולא! הם שמחו למות למעני. אלה היו גברים. אבל אתה לא תבין. אין מה לעשות, אתה סורר מבטן ומלידה."

וההוכחה לא איחרה לבוא. תשובתו הייתה מידית. "הוד נסיכותך, אילו הייתי סתם משרת, הרי מזמן הייתי מסתלק. אילו חיפשתי משרה מפוארת, או משכורת שתספיק לפרנס את משפחתי, הייתי אורז את החפצים שלי ועוזב עוד בסוּקָה רַאגָ'ה. הייתי מפסיק לעבוד כשהפסקת לשלם לי. כמו כולם. ואילו רציתי את רעתך... לא, בין שתרצה או לא, זה גורלנו, להישאר יחד. אני ראיתי אותך מגיע לכאן, ראיתי אותך עובד בפרך, ואני עוד אראה אותך הולך." אחרי המילים האלה גרר השוטה הזקן את רגליו והתרחק, כאילו סימנתי לו שהשיחה הסתיימה. הוא הוריד את הסוככים האחרונים ומלמל: "אני נשאר כאן. ומחר, מחר אני אלך שוב לדואר."

לא נותר לי אלא להעמיד פנים כאילו פטפוטיו הרגשניים נגעו ללבי, להירגע ולומר בקול ידידותי יותר: "יכול להיות שהמכתבים שלי לא הגיעו כלל להולנד. מה אתה אומר?"

"קודם אומרים לי שאני משקר, ואחר כך שואלים לדעתי. אתה קדחתָ היום אחר הצהריים, טואן. כשישנת. שמעתי אותך מדבר בקול. גם השומר שמע. שיחות שלמות. ממה אתה פוחד?"

חוצפה שכזאת. האם עלי לענות על שאלותיו של משרתי? שתקתי. אבל הפרא המשיך בשלו.

"שאני אסתכל בעתיד?" שאל, "או בעבר?"
"מנהג ברברי."
"וכריתת ראשים?"
משכתי בכתפי.
"אתה אשם. אתה מקנטר אותי ומעורר בי את הדברים האלה."

אהים מגיב על תוכחות כפי שאחרים מגיבים על ליטופים. אני כבר השלמתי עם זה. הוא מחייך ומטה את ראשו כמו ישישה קטנה. זה סוד חסינותו הבלתי נסבלת.

"ומה? קלפים או עלי תה?"
לא נעניתי לו.
"די לי מהעבר," אמרתי. "הוא חוזר אלי שוב ושוב."
"מה לעשות, מזדקנים," אמר אהים.
"ראשי אטום היום, אני שומע רק את מכות הסכינים ביער, כל מכה מעלה בי זיכרון."
"כן כן, המטעים. עצוב מאוד. עכשיו נשאר לנו רק אורז."
"בוודאי, מכיוון שלך לא נאה לעבוד. ואתה עוד רוצה שאקשיב למה שנכון לי בעתיד? הבא לי נייר מכתבים. ואמור להם שיחדלו לכרות היום. אינני יכול עוד."

אהים גרר את עצמו בצעדי צב אל המכתבה, הביא לי גיליון נייר וביקש לדעת: "מי המאושר היום?"

לא עניתי, אך כדי להטעותו קשקשתי משהו על הנייר ומלמלתי כביכול את מילות הפתיחה: "ידידי הנושן, היקר לי מכול..." כאן הפסיק אותי אהים.

"הדוכס מסַאכְּסֶן קיבל מכתב לפני זמן קצר."
"מנין לי? אולי איבדת אותו? יכול מאוד להיות. ובכוונה. ועכשיו לך לך, או שאצווה להלקות אותך."
"ומי יבשל בערב, טואן?"

למעשה התכוונתי לכתוב דבר אחר לגמרי. מאז הביקור אתמול רודפת אותי המחשבה המעיקה, שכאשר כל באוטנזורך תרקוד פּוֹלוֹנֶז, בחגיגת היובל שלי או על קברי, יזכרו אותי רק ככושי זקן ונחמד, בעל ראש מסולסל שמזמין ליטוף. תשוקה עזה אחזה בי לגשת אל וילם חונגחרייפ וחבר מרעיו ולהוכיח להם אחת ולתמיד מי הייתי. אך אפס כוחי. מאידך גיסא, ההכרה הזאת הולידה בי רצון לעשות סדר במחשבות שמוחי עדיין מצליח לאצור בתוכו, לצקת אותן לתוך נאום אשר יעורר הרהורים בלב מאזיני הנלהבים. ואכן, ברגע שאהים הסתלק התחלתי לרשום, והתחלתי בעובדות.

אני, אַקוּאַסִי בּוֹאַצִ'י, נולדתי בממלכת אשנטי בחוף הזהב שבאפריקה. התחנכתי בדֶלְפְט שבהולנד, אך זה חמישים שנה אני מתגורר ביאווה ומאז 1888 ביתי הוא בסוּקָה סַארִי. אני הממונה על הנחלה הזאת, ששטחה שמונים ותשעה בַּאוּ , והיא שוכנת במחוז בַּטַאבְיָה, בחבל בַּאוּטֶנזוֹרךְ, ממזרח לדרך הראשית לגַאדוֹק, שני מילים וחצי מדרום-מזרח לתחנת הרכבת של באוטנזורך, תשע מאות חמישים ותשע רגל מעל פני הים.

בעלת הקרקע היא הגברת מ.ק. ון זַאדֶלְהוֹף לבית טִיץ, המחכירה לי אותה תמורת עשרים ואחד אלף ושמונה מאות גולדן לשנה. עם תחילת תקופת החכירה התגוררו בנחלתי שמונה מאות וארבע נפשות. בתריסר השנים שעברו מאז גדל מספרן פי שניים ויותר, והוא עומד עתה על אלף תשע מאות שישים ושלוש נפשות, שכולן חיות בטוב. ואין זה הישג של מה בכך, שכן הכנסותי כמעט לא גדלו עם הזמן, והיו שנים שהכנסותי אף קטנו. על גידול התה נאלצתי לוותר ועתה אני מגדל אורז.

לפני זמן מה עוד גידלתי קפה. אלא שתנובת מטעַי, שב-1889 עמדה על חמישים ואחד פִּיקוֹל, לא הגיעה ב-1891 אלא לשלושים פיקול, ובשנה שעברה כולה, בגלל הגשמים שהכזיבו והקרקע המדולדלת, הצטמצמה תוצרת הקפה עד לפיקול וחצי, שהם פחות ממאה קילוגרם. משום כך נאלצתי להפסיק את גידול הקפה ולהכשיר גם את הקרקע הזאת לגידול אורז, שתנובתו כנראה מובטחת תמיד. התמונה אשר ציירתי כאן אינה ורודה, אולם אני גאה לומר שמאז ומתמיד דאגתי שאיש מאנשי לא יהיה קרבן לנסיבות. איש מלבדי, כמובן. ואני מתנחם באהבת ילדי. שלושה מן החמישה עודם בחיים. בנִי קוּאַמִין עובד בשדה תה בפְּרִיאַנְגַאן. שני הקטנים, אַקוּאַסי הצעיר ובתי קוּאמִינָה אַקואסִינָה, נולדו לנשים החיות ועובדות על אדמתי.

כאן נעצרתי. בעיני רוחי כבר ראיתי את הגברות מצחקקות מתחת לכובעי הנשף שלהן ומאחורי מניפותיהן. אין טעם להכחיש: כאשר הן חוגגות יובל להימצאותי בקרבן, הן חוגגות למעשה את העובדה שזה חמישים שנה אני מזין אותן בלי הרף בנושאים לשיחה. אינני נשוי. ילדי נולדו לנשים כנועות, בנות המקום, שאני מקיים אִתן חיים של אהבה חופשית. הרי לכם נושא לשיחה בחדרי החדרים של באוטנזורך. מיד איבדתי את החשק לשאת את דברי לפני קהל הולכות הרכיל וטורפות הנבלות. עלה בדעתי שאולי יצחקו פחות אם אעז לספר להן כיצד ניסיתי להשיג לי אישה לבנה בדרך המקובלת, כפי שעושים הבעלים ההולנדים שלהן: בתיאטרון העירוני בבַּטַאבְיָה. הרי זו דרכן של העלמות, לבחור להן קודם כול את בעליהן ואחר כך את מאהביהן, ואיך יוכלו לגנות אותה?

וכך מתנהלים הדברים: האדון המעוניין אינו מפקיד את מגבעתו במלתחה אלא מניח אותה על מעקה התא שלו כדי למשוך תשומת לב. במשקפתו הוא צד את המיועדת, והיא צדה אותו במשקפתה. הוא מסמן לה כמה הוא מוכן לשלם. אם היא מנופפת במניפתה ביד שמאל, סימן שהיא מסכימה. אם ביד ימין, הרי שעליו להציע יותר או לנסות את מזלו במקום אחר.

ואילו אני, מעולם לא עלה הדבר בידי. ולא ייתכן, גבירותי, שהמגבעת שלי היא שהייתה בעוכרי. הרי אתן נתתן את הסכמתכן לדגמים מוצלחים פחות. מזלם של מסכנים כמוני הוא שהם יכולים למצוא את מבוקשם אצל דוכן הטֶמפֶּה שבכניסת האמנים, שם אפשר להשיג אישה מהילידות בעבור חופן אורז. ומזלי שלי הוא שאהבתן של אַדִי, וַאיֶינג ולַאסמי, אמהות צאצאי, הצילה אותי מאהבהבים בין שיירי האוכל. אני אוהב אותן כפי שהן אוהבות אותי, ולהן אותיר את כל רכושי. ואילו את טעם החיים שמעניקים לי ילדי אי אפשר להסביר לחבורת ההולנדים במילים ובעובדות.

לא נותר לי אלא לקרוע לקרעים את הנאום הקצרצר שכתבתי. הוא היה מנוסח היטב, אך איזו משמעות יש לסיכום תולדות החיים? הלא במציאות האירועים אינם עומדים בשורה לאורך המסלול, כמו התחנות לאורך הדרך הראשית לסוּרַבַּאיָה. אם נביט לאחור לא נראה קו מתמשך. כשאנו עוצמים עיניים אנו רואים לפנינו אדם זה, ואדם אחר איננו רואים. אני תוהה מדוע.

הפעם צדק אהים: אכן, אני חולם חלומות טרופים כשאני ישן את שנת הצהריים. וגם אם אינני נרדם, הרי ברגע שאני מסתגר מפני אור היום מתחילים לעבור לפני בסך מראות ממראות שונים. לעתים רחוקות בלבד אני רואה ביניהם את יאווה, ומעולם לא פקד אותי מי שאני פוגש ממילא בחיי היומיום. לא איש, לא חיה ואפילו לא הסבך הירוק שבתוכו עברו מרבית חיי. אם להאמין לזיכרוני, הרי חמישים שנה באינדונסיה חלפו מהר יותר מיום אחד של ציד בזים בארמון לוֹ שבהולנד, ואילו הביקור של אדלינה רנסלאר וּועד החגיגות שלה נמשך זמן רב יותר מסוף-שבוע בחוף סחֵיוֶונִינְגֶן שליד האג. בארכיוני הנפש לא תמצא מפתח עניינים. לכל היותר יש בהם מילות מפתח. ביותר מכך גם אין צורך, אני מניח.

ולעתים אני אומר לעצמי שאלוהים גם הוא יש לו עניין רק באלה. רק בקווים הכלליים. אנחנו מטביעים כתמים על הבד הלבן ואיננו רואים אלא זוהמה. ואילו הוא, האמן היוצר, צועד כמה צעדים לאחור ורואה לפניו תמונה. אם יצליח לזהות את דיוקני בשרבוטים הזהירים שאני משאיר אחרי, הרי זו ההוכחה הטובה ביותר לקיומו. מאז ומתמיד הייתי סבור שאדם כמוני צריך לחתום את שמו בשולי החיים, בצנעה. אלא שעתה, משאני חוזר וקורא את הדברים, מבטי נתקל בעיקר בדפים ריקים. כבר יובל שנים שלא נכתב בהם כמעט ולא כלום. האם יש כאן סיבה לחגוג?

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

עור שחור לב לבן - ארתור ז'אפֶן
The Two Hearts of Kwasi Boachi - Arthur Japin