» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

אקס ליבריס, וידויים של קוראת מצויה
מאת: אן פדימן
Ex Libris: Confessions of a Common Reader - Anne Fadiman

ההוצאה: אחוזת בית, מבע בשמונה-עשרה רשימות אינטימיות, משובבות לב ומבריקות, אן פדימן מתוודה על אהבה אדירה - שלה, של בעלה, שני ילדיה הקטנים, אמה ואביה, בני משפחתה וכל חבריהם - לספרים. לקריאה בהם, למגע שלהם, לנוכחותם הנדיבה בחיים, לכוחם ללכד בני אדם ולהיטיב את רוחם, בחיזורי גבר ואישה, בתוך הדינמיקה המשפחתית, השכם בבוקר סביב שולחן המטבח עם הילדים, במיטה לפני השינה, בטיולים משותפים לאתרים ספרותיים, במסעדה כשמוצאים בתפריט שגיאות לשון, ועוד ועוד. שמות הרשימות ב"אקס ליבריס: וידויים של קוראת מצויה" מעידים על תוכנן, ובהם: נישואי ספריות, חדוות המילים הארוכוווות, אל תסנטו בסונטה, כך [לא] ייעשה לספר, הקדשות מקודשות, הגהה כפייתית, דיו לנצח, הציווי הקטלוגי, מִגדלים מספרי כיס, אימפריה של מדפים ועוד.

"אקס ליבריס: וידויים של קוראת מצויה" ראה אור ב-1998 וזיכה את פדימן בשבחי הביקורת ובאהדת הקוראים. הוא תורגם ל-14 שפות, ובהן פינית, קוריאנית, קטלנית, נורווגית וסינית.

סיפור פרסומו של הספר בעברית נשמע גם הוא כאילו נלקח מאחת מרשימותיה של פדימן על כוחם של ספרים ליצור קשרים בעולם. "אקס ליבריס" היה אחד הספרים הראשונים שרצתה שרי גוטמן להוציא לאור עם הקמתה של "אחוזת בית". לאחר שהתברר לה שאת זכויות התרגום רכשה הוצאת "מבע" של רוני אמיר ובעקבות יוזמה הדדית, החליטו שתי המו"ליות, שרי גוטמן ורוני אמיר, לאחד כוחות ולהביא לידי הוצאה משותפת של הספר בעברית, מתוך אינטרס תרבותי משותף ולטובת הספר והקוראים בישראל.

וידוייה של קוראת מצויה מאת אן פדימן, תירגמו מאנגלית יואב הלוי ורוני אמיר , הוצאת "אחוזת בית" בשיתוף עם הוצאת "מבע", איור עטיפה: רוקוול קנט, עיצוב עטיפה: סטודיו דויד חליבה, 175 עמודים.

מתןך נישואי ספריות
לפני חודשים אחדים החלטנו בעלי ואני לאחד את שתי הספריות שבביתנו. באותה עת מלאו להיכרותנו עשר שנים שמתוכן חיינו יחד שש שנים, והיינו נשואים במשך חמש. ספלי הקפה הלא זהים שלנו חיו בנועם זה בצד זה, לבשנו זה את חולצות הטריקו של זה ובשעת הדחק גם חלקנו גרביים. נישואי התערובת בין אוספי התקליטים שלנו עברו ללא תקרית ראויה לציון ואנו בטוחים שהעשירו את שנינו. וכי איך אפשר אחרת כאשר המוטֶטים של ז'וסקן דה-פְּרֶה (שלי) התכרבלו להם בחמימות עם האוסף הכי גרוע של ג'פרסון אֵיירפּלֵיין (של ג'ורג')? לעומת זאת, הספריות שלנו לא התמזגו ממש. שלי נחה לה בקצה הצפוני של הלופט שלנו, ושל ג'ורג' בקצהו הדרומי. אמנם הסכמנו שאין כל היגיון בכך ש"בילי באד" שלי יערוג ממרחקים אל "מובי דיק" שלו, ובכל זאת לא נקפנו אצבע לקרב בין רחוקים.

בלופט הזה באנו בברית הנישואים בנוכחות העותקים הנפרדים של מלוויל. ללא שום קושי הבטחנו לאהוב זה את זה בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי. הבטחנו זה לזה לנטוש את כל אהובינו הקודמים בלי שמץ היסוס. כמה טוב שספר התפילות לא אומר מילה על נישואי ספריות ופרֵדה מעותקים כפולים. נושאים אלה מחייבים שבועה רצינית הרבה יותר והיו עלולים לאיים על עצם קיומו של הטקס. שנינו סופרים ושנינו השקענו בספרים שלנו רגשות שהרבה אנשים מפתחים כלפי מכתבי אהבה ישנים.

לחלוק מיטה ועתיד משותף הרי זה משחק ילדים לעומת בעלות משותפת על "כל השירים של ייטס", הספר שממנו קראתי בקול את "מתחת לבֶּן בּאלבֶּן" בעודי ניצבת על קברו של המשורר בחצר הכנסייה בדראמקליף. ומה עם בעלות משותפת על "מבחר שירי ת"ס אליוט" של ג'ורג'? הספר שנתן לו במתנה בכיתה ט' רובּ פארנסוורת, חברו הטוב ביותר, שכתב לו את ההקדשה: "מיטב האיחולים מג'רי צ'יוורס" (ג'רי צ'יוורס, אחד משמות החיבה של רוב, היה השוער של קבוצת "בוסטון ברואינס", והזיווג בין שירה להוקי קרח היה קרוב לוודאי הראשון בהיסטוריה).

הרתיעה שחשנו כלפי רעיון השידוך בין המלווילים שלנו ניזונה גם מהבדלים מהותיים באופיינו. ג'ורג' נוטה לחבר דברים ואילו אני נוטה להפריד ביניהם. הספרים שלו היו מעורבבים באופן הדמוקרטי ביותר וחסו בצל כותרת כוללנית אחת - ספרות. קצתם ניצבו מאונכים, קצתם מאוזנים והאחרים פשוט רבצו להם בנחת מאחורי ספרים אחרים. הספרים שלי נראו כמו מדינות הבלקן אחרי חלוקתה מחדש של יוגוסלביה, ממוינים ומסווגים על פי ארץ המוצא של כותביהם ועל פי הנושא. בלבו של ג'ורג', כמו בלבם של אנשים רבים הסובלים בשקט אי-סדר של אחרים, מפעם אמון בסיסי בחפצים תלת-ממדיים. אם הוא מחפש משהו, המשהו הזה פשוט יתייצב לפניו. מאחר שהוא מאמין בכך בכל לבו, זה בדיוק מה שקורה בדרך כלל. אני לעומתו מאמינה שספרים, מפות, מספריים וסרטי הדבקה נודדים בלא להותיר עקבות, וכי אם לא יוצמדו בחוזקה למקומם יסתלקו ברגע של אמת למחוזות רחוקים וזרים. לכן נתונים ספרי תחת משטר קשוח ומידור קפדני.

לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבָּשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו. עדיין לא ממש חשבנו איך ליישב בין גישת-הגן-האנגלי שלו לבין גישת-הגן-הצרפתי שלי. לפחות בטווח המיידי היתה ידי על העליונה בטיעון המוחץ שאם תאוחד הספרייה שלנו על פי השיטה שלי, ג'ורג' יוכל תמיד למצוא את ספריו, אבל אם היא תאוחד על פי שיטתו, לא אוכל למצוא בה את ידי ואת רגלי. הסכמנו על מיון לפי נושאים: היסטוריה, פסיכולוגיה, טבע, מסעות וכדומה, ואת המדור ספרות חילקנו למדורי משנה על פי ארץ המוצא.

ג'ורג' חשב אמנם שזאת תוכנית נוקדנית מדי, אבל הסכים שהיא טובה יותר מהתוכנית שעליה שמע מידידים שלנו: ידידים שלהם השכירו את ביתם לחודשים אחדים למעצב פנים. בשובם הביתה גילו שספרייתם על כל תכולתה אורגנה מחדש על פי הצבע והגודל. זמן קצר אחר כך מצא מעצב הפנים את מותו בתאונת דרכים. אני חייבת להודות שבערב שבו שמעתי את הסיפור הסכימו כל הנוכחים שבסופו של דבר נעשה כאן צדק.

אלה היו חוקי היסוד. הצרות האמיתיות התחילו כשהכרזתי על כוונתי לארגן את הספרות האנגלית בסדר כרונולוגי ואת הספרות האמריקנית בסדר אלפביתי של שמות מחברים. להגנתי אמרתי שאוסף הספרות האנגלית שלנו משתרע על פני שש מאות שנים ופרישתו על גבי המדפים, בסדר כרונולוגי, תגולל את ההיסטוריה במלוא תנופתה ממש לנגד עינינו. כל סופרי התקופה הוויקטוריאנית חייבים להישאר יחד, הרי לא יעלה על הדעת לפרק משפחה. חוץ מזה, סוזן זונטאג סידרה את הספרים שלה בסדר כרונולוגי.

בריאיון ל"ניו יורק טיימס" סיפרה שהצטמררה רק לעצם המחשבה על פינצ'ון ליד אפלטון [באנגלית Plato]. אבל רוב האוסף האמריקני שלנו הוא בן העשורים האחרונים של המאה העשרים וכדי למיין אותו בסדר כרונולוגי ניאלץ להתפלפל כשני בחורי ישיבה. לכן טענתי שסדר אלפביתי הוא הכרחי. בסופו של דבר, למען שלום בית ולא למען ההיגיון שבדבר, נכנע ג'ורג'. רגע קשה במיוחד העיב על ההסדר שלנו כשג'ורג' העביר את כתבי שייקספיר שלי ממדף למדף ואני אמרתי: "תשמור על הסדר הכרונולוגי של המחזות!"

"את רוצה לשמור על סדר כרונולוגי ביצירות של מחבר אחד?" נשימתו נעתקה. "הרי אף אחד לא יודע בוודאות מתי בכלל נכתבו המחזות!"

"אז מה?" הטחתי בו, "כל אחד יודע שהוא כתב את 'רומיאו ויוליה' לפני 'הסערה'. הייתי רוצה שיהיה אפשר לראות את זה גם על מדף הספרים שלנו."

ג'ורג' מודה שזו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן חשב ברצינות על גירושים.

אן פדימן: הערות ביוגרפיות
אן פדימן היא מחברת עטורת פרסים, מסאית, עורכת ומרצה.

היא נולדה בשבעה באוגוסט 1953 בניו יורק. אביה, קליפטון פדימן, היה מבקר, מסאי ועורך ספרים, ונודע גם כאיש רדיו וטלוויזיה שנון. אִמה, אנהלי ויטמור ג'ייקובי, היתה תסריטאית ובמהלך מלחמת העולם השנייה שימשה כתבת לענייני חוץ של המגזינים "לייף" ו"טיים".

פדימן גדלה בקונטיקט ובדרום קליפורניה. ב-1975 סיימה את לימודיה באוניברסיטת הארוורד, ושם גם החלה את הקריירה שלה בכתיבה ב"הארוורד מגזין". במשך שנים כתבה בקביעות טורים למגזין "לייף", ולאחר מכן שימשה אחת מהעורכים המייסדים של המגזין "ציוויליזציה" של ספריית הקונגרס האמריקני. ב-1997 החלה פדימן לערוך את כתב העת האינטלקטואלי הוותיק The American Scholar. ב-2004 פוטרה מתפקידה על רקע חילוקי דעות בענייני תקציב, על אף ההערכה הגורפת שזכתה לה בעבודתה כעורכת. ב-2003 ערכה את קובץ המסות Best American Essays וב-2005 ראה אור קובץ אחר שערכה, Rereadings, שבו כותבים שונים מספרים על קריאתם מחדש בספרים אהובים שקראו בפעם הראשונה שנים רבות קודם לכן.

מסותיה וכתבותיה של פדימן פורסמו בכתבי עת, מגזינים ועיתונים שונים, ובהם "הארפר מגזין", "ניו יורקר", "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס". היא זכתה בפרסי "נשיונל מגזין" הן על כתיבתה העיתונאית (1987) והן על זו המסאית (2003).

בספרה הראשון, The Spirit Catches You and You Fall Down, שהופיע ב-1997, דיווחה פדימן ברגישות ובחריפות על גורלו של ילד אפילפטי, פליט מלאוס הגדל עם משפחתו בקליפורניה, ועל המתחים התרבותיים הטרגיים הנפערים בין הילד ומשפחתו לבין מערכת הבריאות האמריקנית. הספר זיכה את פדימן בפרסים רבים, בהם National Book Critics' Circle Award, ונלמד עד היום באוניברסיטאות בעולם.

אן פדימן מתגוררת יחד עם בעלה ושני ילדיה במסצ'וסטס.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית, מבע הוצאות לאור

אקס ליבריס, וידויים של קוראת מצויה - אן פדימן
Ex Libris: Confessions of a Common Reader - Anne Fadiman