Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים
מאת: אוסקר ויילד
Lord Arthur Savile's Crime and other stories - Oscar Wilde

ההוצאה:

כרמל

דמותו של אוסקר ויילד ידועה בניגודיה החריפים: הוא היה בוהמיין אליטיסט ושוכן ביבים; סטיריקן נוצץ ומבריק ופילוסוף מעמיק; נוצרי מאמין ונהיליסט; בז למוסר ובעל חוש צדק מפותח.

בסיפוריו הרוויים באסתטיקה הפרדוקסית של הסמוי מן העין, ויילד מתאר את התשוקות הכמוסות והאסורות של בני החברה הגבוהה, הכלואים בכבלי מוסכמות בורגניות. ויילד ידע את מסתורי נפש האדם ואת צדדיה האפלים, והיטיב לתארה.

הספר כולל את כל סיפוריו של ויילד, שהם ממיטב הסיפור הקצר בספרות העולם. לספר נוספה אחרית דבר מאת עמרי הרצוג, מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים
שתפו אותי

הסיפורים: הרוח מטירת קנטרוויל , ספינקס בלי סוד, מודל למיליונר, חטאו של לורד ארתור סֶביל. אחרית דבר: .קסמו של הסוד- על סיפוריו הקצרים של אוסקר ויילד מאת עמרי הרצוג

חטאו של לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים מאת אוסקר ויילד בהוצאת כרמל, תרגום: סיגל אדלר, אחרית דבר, קסמו של הסוד: על סיפוריו הקצרים של אוסקר ויילד מאת עמרי הרצוג, עיצוב העטיפה: זהבית כרמל, 116 עמודים.

מתוך הספר: מודל למיליונר, ובהמשך
קסמו של הסוד מאת עמרי הרצוג.

מודל למיליונר
תעודת הוקרה

אין כל טעם להיות בחור מקסים אלא אם כן אתה עשיר. רומנטיקה היא זכות היתר של העשיר, לא עיסוקו של המובטל. על העני להיות מעשי ומשעמם. עדיף שתהיה לאדם הכנסה קבועה משיהיה מרתק. אלה הן האמיתות הגדולות של החיים המודרניים, ויוּאי אֶרסקין מעולם לא הבין זאת. יואי המסכן! תרומתו האינטלקטואלית לעולם, עלינו להודות, לא הייתה גדולה. מימיו לא אמר אמירה שנונה ואפילו לא מרושעת. לעומת זאת היה יפה להפליא, בשׂערו החום והמתולתל, בצדודיתו חדת התווים ובעיניו הירוקות.

הוא היה אהוב הן על גברים הן על נשים. והשיג הכול, רק לא התעשר. אביו הוריש לו את חרב חיל הפרשים שלו ואת חמישה עשר הכרכים של תולדות מלחמת חצי האי האיברי. את החרב תלה יואי מעל המראה שלו, ואת הספרים העמיד על המדף בין מדריך רַף למרוצי סוסים ובין כתב העת בַּיְילי'ס, וחי ממאתיים לירות שטרלינג שהקציבה לו דודה זקנה.

הוא ניסה הכול. שישה חודשים עבד בבורסה; אבל מה לפַרפַּר בין שוורים ודובים? זמן רב יותר היה סוחר תה, אבל עד מהרה מאס בתה השחור מסוג פּיקוֹ וסוּצ'וֹן. ואז ניסה למכור יין שֶרי יבש, אבל בלא הצלחה; השרי היה קצת יבש מדי. בסופו של דבר לא יצא ממנו כלום - בחור צעיר מקסים, חסר אונים בעל צדודית מושלמת ובלי שום מקצוע.

וגרוע מזה, הוא היה מאוהב. הנערה שאהב הייתה לוֹרה מֶרטוֹן, בתו של קולונל בדימוס שבעת שהותו בהודו נפגעו קור רוחו ומערכת העיכול שלו, ומעולם לא שבו לתפקד כבעבר. לורה העריצה אותו, והוא היה מוכן לנשק את שׂרוכי נעליה. הם היו הזוג היפה ביותר בלונדון, אבל לשניהם לא היה גרוש. הקולונל חיבב מאוד את יואי, אבל סירב לשמוע על אירוסין.

"בוא אלי, נערי, כשיהיו לך עשרת אלפים לירות שטרלינג משלך, ואז נראה," היה אומר. ובאותם ימים שקע יואי בדכדוך ונאלץ לבקש נחמה אצל לורה.

בוקר אחד כשהיה בדרכו להולנד פארק, שם התגוררו בני משפחת מרטון, קפץ לביקור אצל חברו הטוב אלן טרֶוור. טרוור היה צייר. למען האמת, מעטים כיום אינם עוסקים בציור. אבל הוא היה גם אמן, והאמנים נדירים למדי. הוא עצמו היה בחור מוזר ומחוספס באישיותו, פניו מנומשות וזקנו אדמוני ופרוע. אף על פי כן כשנטל את המכחול, היה רב-אמן אמיתי, ולתמונותיו היה ביקוש עצום.

יש להודות שבתחילה יואי עורר בו סקרנות רבה רק בגלל קסמו האישי. "האנשים היחידים שצַייר צריך להכיר," נהג לומר, "הם אנשים טיפשים ויפים, אנשים שהמבט בהם מספק הנאה אמנותית והשיחה אִתם היא מנוחה לראש. גברים גנדרנים ונשים מצודדות שולטים בעולם, או לפחות כך היה צריך להיות." אף על פי כן לאחר שהיטיב להכיר את יואי, אהב אותו גם בזכות החיוניות ושמחת החיים שבו ומזגו הנדיב והפזיז, ונתן לו entree קבוע לסטודיו שלו.

כשנכנס יואי, עסק טרוור בליטושה הסופי של תמונה נהדרת המתארת קבצן בגודל טבעי. הקבצן עצמו עמד על דוכן מוגבה בפינת הסטודיו. הוא היה זקן מצומק; פניו כנייר קלף מקומט והבעתן ממש מעוררת חמלה. על כתפו היה מוטל מעיל חום עשוי אריג מחוספס, כולו קרוע ובלוי; מגפיו הכבדים תוקנו טלאים-טלאים. בידו האחת נשען על מקל גס, וביד האחרת פשט את כובעו המהוּהַ לקבץ נדבות.

"איזה מודל מדהים!" לחש יואי כשלחץ את ידו של חברו.

"מודל מדהים!" צעק טרוור במלוא גרונו, "כדאי שיהיה! לא כל יום מוצאים קבצנים כמוהו. trouvaille, mon cher, דמות אופיינית לוֶלַסקס בשר ודם! הכוכבים שלי! איזה תחריט היה רמברנדט עושה לפיו!"

"זקן מסכן!" אמר יואי, "כמה הוא נראה אומלל! אבל אני מניח שמבחינתכם, הציירים, פניו הן אוצרו?"

"בהחלט," השיב טרוור, "לא רצוי שקבצן ייראה מאושר, נכון?"

"כמה מרוויח מודל בשביל לדגמן?" שאל יואי והתרווח על ספה.

"שילינג לשעה."

"וכמה אתה מקבל על התמונה שלך, אלן?"

"אה, לתמונה כזאת אני מקבל אלפיים!"

"לירות שטרלינג?"

"גיני. ציירים, משוררים ורופאים משתכרים תמיד בגיני."

"לדעתי המדגמנים צריכים לקבל אחוזים," קרא יואי וצחק, "הם עובדים קשה בדיוק כמוך."

"שטויות, שטויות! תחשוב רק כמה קשה להניח את הצבע על הבד ועוד לעמוד כל היום מול כן הציור! קל לך לדבר, יואי, אבל אני מבטיח לך שיש רגעים שבהם האמנות היא כמעט עבודת כפיים. אבל אל תפטפט, אני עסוק מאוד. עשֵּׁן סיגריה ושתוק."

כעבור זמן מה נכנס המשרת ואמר לטרוור שמתקין המסגרות מבקש לדבר אתו.

"אל תברח, יואי, אני חוזר מיד," אמר ויצא.

הקבצן הזקן ניצל את היעדרו של טרוור ונח לרגע על ספסל עץ שעמד מאחוריו. הוא נראה נואש ואומלל כל כך עד שיואי לא יכול שלא לרחם עליו וחיפש מטבעות בכיסיו. הוא מצא רק סוברן וכמה מטבעות של פֶּני עשויות נחושת. "זקן מסכן," חשב בלבו, "הוא זקוק לזה יותר ממני, אבל פירוש הדבר שבועיים בלי נסיעות בכרכרה." והוא חצה את הסטודיו ושמט את הסוברן לכף ידו של הקבצן.

הזקן נבוך וחיוך קלוש ריחף על שפתיו היבשות. "תודה לך, אדוני," אמר, "תודה לך."

ואז בא טרוור, ויואי נפרד לשלום, סמוק מעט בגלל המעשה שעשה. הוא בילה את היום עם לורה, ננזף נזיפה חמודה על פזרנותו וצעד הביתה ברגל.

באותו לילה, בערך באחת עשרה, טייל לו בנחת אל "מועדון פָּלֶטָה" ומצא את טרוור יושב לבדו בחדר העישון ושותה יין לבן וסודה.

"נו, אלן, סיימת את התמונה או לא?" שאל והצית לעצמו סיגריה.

"סיימתי ומסגרתי, נערי!" השיב טרוור, "ודרך אגב, קנית את עולמך. המודל הזקן ההוא שראית נעשה מעריץ מושבע שלך. הייתי חייב לספר לו הכול עליך: מי אתה, איפה אתה גר, מהי הכנסתך, מה מצבך..."

"אלן יקירי," קרא יואי, "כשאלך הביתה בטח אמצא אותו מחכה לי. אבל אתה כמובן רק מתבדח. זקן מסכן ועלוב! הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו למענו. לדעתי זה נורא שמישהו צריך להיות אומלל כל כך. יש לי בבית המון בגדים ישנים - אתה חושב שהוא ירצה משהו מהם? הרי הסחבות שלבש התפוררו לגמרי."

"אבל הוא נראה נהדר בהן," אמר טרוור, "בעד שום הון שבעולם לא הייתי מצייר אותו במעיל כנפות. מה שבעיניך נחשב סחבות הוא בעינַי רומנטיקה. מה שבעיניך נחשב עוני הוא ציורי בעיני. ולמרות זאת אספר לו על הצעתך."

"אלן," אמר יואי ברצינות, "אתם הציירים - חבורה חסרת לב."

"לבו של אמן הוא ראשו," ענה טרוור, "וחוץ מזה, תפקידנו הוא להמחיש את העולם כפי שהוא נגלה לעינינו, ולא לעצב אותו מחדש כפי שהוא מוּכר לנו. A chacun son metier. ועכשיו ספר לי מה שלום לורה. המודל הזקן התעניין בה מאוד."

"אתה לא מתכוון לומר שסיפרת לו עליה, נכון?" שאל יואי.

"בהחלט כן. הוא יודע הכול על הקולונל העקשן, על לורה היפה ועל עשרת אלפים הלירות."

"אתה גילית לקבצן הזקן ההוא את כל ענייני הפרטיים?" קרא יואי סמוק מאוד וכעוס.

"נערי היקר," אמר טרוור בחיוך, "הקבצן הזקן ההוא, כפי שאתה מכנה אותו, הוא אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. הוא יכול לקנות את כל לונדון מחר בלי למשוך משיכת יתר מחשבונו. יש לו בית בכל עיר בירה, הוא אוכל מצלחות זהב, ואם הוא רוצה, הוא יכול למנוע את רוסיה מלצאת למלחמה."

"למה, לעזאזל, אתה מתכוון?" קרא יואי.

"מה שאני אומר," אמר טרוור, "הוא שהזקן שראית היום בסטודיו הוא הבּרוֹן האוּסבֶּרג, חברי הטוב, שקונה את כל התמונות שלי ושאר דברים, ולפני חודש שילם לי כדי שאצייר אותו בדמות קבצן. Que voulez-vous? La fantaisie d'un millionnaire! ואני חייב לומר שהוא נראה נהדר בסמרטוטים שלו, ואולי עלי לומר: בסמרטוטים שלי. זאת חליפה ישנה שקניתי בספרד."

"הברון האוסברג!" קרא יואי. "אלוהים אדירים! נתתי לו סוברן!" והוא שקע לתוך הכורסה, האומללות בהתגלמותה.

"נתת לו סוברן!" צעק טרוור ופרץ בצחוק רועם. "נערי היקר, לעולם לא תראה אותו שוב. Son affaire c'est l'argent des autres"

"אני חושב שיכולת לספר לי, אלן," אמר יואי בפנים זועפות, "ולא לתת לי לעשות מעצמי מטומטם כזה."

"ובכן, יואי, ראשית," אמר טרוור, "לא העליתי בדעתי שאתה מסתובב ומחלק נדבות בפזיזות שכזאת. אילו נישקת דוגמנית יפה, הייתי יכול להבין, אבל שתיתן סוברן למודל מכוער - בחיי, לזה לא ציפיתי! חוץ מזה, האמת היא שלא הייתי פנוי לקבל אורחים היום, וכשבאת לא ידעתי אם האוסברג היה רוצה ששמו יוזכר, אתה יודע, הרי הוא לא היה בלבוש רשמי הולם."

"הוא בטח חושב שאני אידיוט!" אמר יואי.

"בכלל לא. כשהלכת הוא היה במצב רוח מצוין; הוא לא הפסיק לצחקק לעצמו ולחכך את ידיו הזקנות והמקומטות. לא הצלחתי להבין למה הוא סקרן כל כך לדעת הכול עליך, אבל עכשיו אני מבין. הוא ישקיע את הסוברן שלך בשבילך, יואי, ישלם לך את הריבית כל שישה חודשים, ויהיה לו סיפור נפלא לספר בסיום סעודת הערב."

"לעזאזל, אני לא יוצלח חסר מזל," נהם יואי, "הכי טוב שאלך לישון. ואלן יקירי, אל תספר לאף אחד. אני לא אעז להראות את פרצופי ברחוב."

"שטויות! המעשה הוא ביטוי לנדיבות לבך הראויה לכל שבח, יואי. ואל תברח. עַשֵּׁן עוד סיגריה ותוכל לדבר על לורה כמה שתרצה."

אבל יואי לא התעכב, הלך הביתה אומלל מאוד והשאיר את אלן טרוור לפרצי צחוקו.

למחרת בבוקר, בשעת ארוחת הבוקר, הביא לו המשרת כרטיס ועליו כתוב בצרפתית, "מיסייה גוּסטב נוֹדין, בשם האדון הברון האוסברג."

"אני מניח שבא כדי לתבוע התנצלות," אמר יואי בלבו, ולמשרת אמר להכניס את האורח.

לחדר נכנס גבר קשיש אפור שֵׂער במשקפי זהב. הוא אמר במבטא צרפתי קל, "האם יש לי הכבוד לפנות אל מיסייה ארסקין?"

יואי קד קידה.

"באתי בשמו של הברון האוסברג," המשיך, "הברון..."

"אני מבקש, אדוני, שתמסור לו את התנצלותי הכנה," גמגם יואי.

"הברון," אמר הגבר הקשיש בחיוך, "הטיל עלַי להביא לך את המכתב הזה," והוא הושיט מעטפה חתומה.

על המעטפה היה כתוב, "מתנת חתונה ליוּ ארסקין וללורה מרטון מקבצן זקן," ובתוכה היה שֵׁק על סך עשרת אלפים לירות שטרלינג.

אלן טרוור היה השושבין בחתונתם, והברון נשא נאום בארוחת הבוקר של יום כלולותיהם.

"מיליונרים המשמשים מודלים," העיר אלן, "נדירים למדי, אבל, בחיי, מיליונרים שהם מודל לחיקוי נדירים אפילו יותר!"

קסמו של הסוד: על סיפוריו הקצרים של אוסקר ויילד | עמרי הרצוג

דמותו ההיסטורית של אוסקר ויילד מצטיירת באמצעות מערך של ניגודים, וזו הסיבה שהיא עדיין מעסיקה את הדמיון המערבי בשלל ביוגרפיות ומחקרים. ויילד היה בעת ובעונה אחת בוהמיין אליטיסט ושוכן ביבים מפוקפק; סטיריקן נוצץ ושטחי ופילוסוף כבד ראש; אב לשני ילדים ומאהב לנערים רבים; נוצרי וניהיליסט; אסתטיקן קנאי ואדם חסר חוש מידה; מי שהעולם פרוס על כף ידו ומי שהיה חבוש בצינוק; בז למוסר ובעל חוש צדק מפותח; מופע מהלך של גנדרנות ושנינות, ונושא תהומות של ייאוש ושל חרדה. הפרדוקסיוּת של דמותו היא שהפכה אותו, עוד בחייו - וביתר שאת לאחר מותו - גם לאייקון של אלמנטים רבים ושונים זה מזה: של שנינות וחריפות, אך גם של ניהיליזם ונהנתנות, של אפליה ורדיפה, ושל מוסר חברתי וביקורת תרבותית.

"ראוי לו לאדם להיות מעט לא-מתקבל-על-הדעת", כתב, ודמותו הססגונית, עתירת הרבדים, ביקשה לעצמה את התנועה חסרת המנוח בין זהויות, בין מעמדות ואפילו בין מגדרים. זו הייתה תנועה שכוונה למטרה יחידה: להפוך למוכר, למקובל ולנערץ; ובמילים אחרות: לידוען. במהלך חייו, המחזות, השירים, הסיפורים והמעשיות שכתב היו רק אמצעי - יעיל למדי - כדי לחדור אל הקסטה הנוקשה של האצולה האנגלית, ושם, אולי בשל שונותו, הוא הפך לשם דבר, אורח של קבע בטרקלינים הנחשקים ביותר ובמדורי הרכילות, נערץ על-ידי רבים ושנוא באותה מידה. חייו היו הופעה מתמשכת, קומפולסיבית לחלוטין, על במה: הוא הופיע, תמיד במלוא הדרו, חושיו מחודדים ולבושו מותקן בקפידה, מול נשות החברה הגבוהה, מול מעריציו ומשפחתו, וגם מול הנערים שהיו מאהביו לשעה.

ויילד ידע את סודותיהם הכמוסים ביותר של בני החברה הגבוהה; הוא ידע שתשוקות אסורות מקננות בנפשו של כל אדם, ולו המוסרני והצדקני ביותר, ולפיכך נמנע מלשפוט אותן: במובן זה, ויילד היה אדם מלא חמלה. החטא, סבר, הוא דבר מכובד ביותר ואף פיוטי להפליא; אולם הבושה אינה כזו, והצביעות, בת לווייתה הנאמנה, מסוכנת ממנה שבעתיים. השילוב המסוכן בין מתן דרור לתאוות היצר ואי-התחשבות חצופה במוסכמות בורגניות מכל סוג ומין, ובין עמדה בסיסית - אסתטית בדרכה - של סבלנות ואמפתיה כלפי החרדות והתשוקות האנושיות, הגדיר לא רק את יצירותיו, אלא את מהלך חייו. ויילד תעב את המוסר הבורגני והקרתני של תקופתו, שאִפשר לחמול רק על מי שמותר לחמול עליו: הוא זיהה את צדדיו האפלים של האדם שבו פגש, והתעניין בהם באופן עמוק, משום שלגבי דידו אלה היוו את תמציתה של הרוח האנושית.

ויילד ידע סוד כמוס על יופיו של האנושי, שאינו מתגלה דווקא במחוות מדודות, יאות וסבירות. הוא זיהה את היופי שבתשוקה, בעיקר בהיבטיה הבלתי גלויים: הוא זיהה את החרדה שמקננת מאחורי השמלות הצחורות ואת חוסר הביטחון שמסתירות המחוות הסמכותיות ביותר; הוא זיהה את חוסר המנוחה של האנשים האמידים והמקובלים ביותר ואת יצריהם שאינם באים על סיפוקם. בכל אלו נסתר היופי: בנקודות העיוורון התרבותיות, מחוץ לשער החוק - במרחב הסמוי של המילים שאינן נאמרות ושל המעשים שמתגשמים רק בסתר.

סיפוריו של ויילד רוויים באסתטיקה הפרדוקסית של הסמוי מן העין. אולם הרוויה הזו, מרהיבה ועתירת דמיון, מנסחת עמדה אתית של התנגדות למחווה התרבותית השגורה, שעל-פיה הגשמת תשוקה אסורה מחוץ לגבולותיו הכמוסים של האני נענית באלימות. ויילד האזין לתשוקותיה של הנפש, והיה קשוב גם למחוות המימוש שלהן; הוא לא נרתע מהן ולא ביקש לכסות עליהן בתנועה של הרחקה או הכחשה. הוא אימץ אותן - ללבו, לכתביו ולאורח חייו. הוא ביקש להכיר בהן, וגם לספר עליהן, בלי שנזקק לעתור לבית הדין של ההוויה המוסרית כדי שיזכה אותן מעונש.

בסיפוריו הקצרים ניתנה לעמדה הזו חירות יצירתית; ועל החירות השערורייתית הזאת כיסה בשכלול נרטיבי. ב"הרוח מטירת קנטרוויל" הוא מעמיד סצנה של שדה קרב, ובה מתעמתים העתיק מול החדש, הפרקטי מול המסורתי, החוטא מול התמים, הגשמי מול הרוחני, האנגלי מול האמריקאי. אולם מיד לאחר האקספוזיציה, הקורא מגלה שהאמפתיה שלו אינה שמורה רק לאחד מהצדדים. אנו מחבבים את המשפחה האמריקאית הנמרצת והפרקטית, אך גם את רוח הרפאים האומלל, הכמוש והתאטרלי.

כוחו האסתטי של הסיפור נעוץ בכך שמערכת הניגודים שמופעלת עם פתיחתו, ואולי עוד לפניה (שכן ההתניות והציפיות של הקורא כבר מכשירות את הקרקע לרוח הרפאים השטני ולבני התמותה שנאבקים בו בנחישות), עוברת במהלכו מהלך של הרמוניזציה. אין זו הרמוניה שנרקמת בין שני הצדדים היריבים, שאינם מאבדים את ייחודם ההיסטורי והתרבותי, אלא הרמוניה הנובעת מהאפשרות לחבב את שני המופעים ההפוכים בתכלית של הדמויות, ואפילו להזדהות עמם. סוד קסמו של הסיפור נעוץ באופן שבו העימות בין שתי מערכות סמליות מנוגדות אינו מפגין את עליונות האחת על פני האחרת, אלא את השכלול הבלתי צפוי של כושר האמפתיה שבו מצויד קוראו.

סיום הסיפור יוצר המשכיות מקבילה ומפויסת של שתי המערכות הקוטביות שמופיעות בו: אמנם רוחו הקשישה של הרוצח האכזר מצאה מנוחה מיטיבה, אולם גחלת המסורת הבריטית שנשמרה על-ידה בהתמדה נחושה וראוותנית עברה להיות מתוחזקת על-ידי הזוג הצעיר, ההופך לחלק משושלת האצולה האנגלית, מתוחזק כדבעי בטירה עתיקה, בפרחי ורדים, בקברים נושנים ובסודות מסתוריים. ואילו המשפחה האמריקאית, שסמלי המעמד החומריים חשובים לה מכול - אב המשפחה מתפנה לקנות לדוכס הצעיר כובע מכובד כדי שיוכל להצטרף אליו בחיפושיו הבהולים אחר בתו הנעדרת - זוכה אף היא "בפרס הגדול" של סמל מעמד, המרשים בחומריותו הריקה - תואר אצולה בריטי.

התנועה המפויסת בין ניגודים שאינם מאורגנים באמצעות היררכיה מוסרית צפויה מראש, היא עיקרון שהנחה את הביוגרפיה רוויית הסקנדלים של ויילד, והיא גם מפתח ליצירתו הספרותית. מעטים הם היוצרים, כמותו, שחיו כפי שכתבו, ושכתבו כפי שחיו. אולם "הרוח מטירת קנטרוויל", על הממדים הקומיים המודגשים שלו, מסגיר גם הוויה אפלה יותר: מסורת של חטאים ישנים שלא נסלחו, ומסורת של חטאים חדשים שעל כולם ימחל הכסף. בנקודת המפגש בין שני החטאים הללו, הופך הרוח לא רק למיצג מפוקק-עצמות של מסורת אנגלית מיושנת, מסוגרת ועגמומית, אלא גם להגשמה של "אחרוּת" דומסטית; למטונימיה לשדים שמתנהלים בחשאי בתוך כל בית, אורבים בצללים בדמויותיהם של סודות אפלים, מאוויים אסורים ופשעים פוטנציאליים.

חמקנותו של הרוח מטירת קנטרוויל, עם ההופעה המגדרית הנזילה שלו, עם העדויות הפיזיות הסותרות על אודותיו ועם הדיסקרטיות הגמורה שהוא מפעיל, אינה שייכת רק לטירות אפלות: רוח רפאים מקנן בכל משכן, אורב מאחורי דלתות סגורות ובמרתפי נפש נסתרים, ולפיכך מאיים על מראית העין הסדורה של מופע הזהות האישי והמשפחתי. את הרוחות הללו מבקש ויילד לשחרר - וכל שנדרש כדי לשלח אותן לחופשי הוא להקשיב להן, ואפילו ליטול את ידן בכף ידך. האחרות אינה אויב, אלא מפתח לגאולה; על אף שהיא עלולה להטיל מורא, הכחשת קיומה לא תפטור אותה - אלא אם כן מעדיפים לדור בבית רדוף.

ויילד נמשך אל הסודות: הוא אהב לשמוע על אודותם, ולעתים, כאשר היו שייכים לו עצמו, לחשוף אותם לעין כול. לפיכך גם יצירתו עוסקת בשמירה על סודות ובחשיפתם. הסוד - של הכאב, של התשוקה, של הביוגרפיה - הוא חלק מכונן של הקיום האנושי, ולפיכך גם של הכתיבה הספרותית. קיום ללא סוד, קיום שמניח זהות מוחלטת בין הפנים והחוץ, אינו נחלתו של האנושי; זו הפיקציה הבדיונית ביותר. אם כך, מי שאין לו סוד יעשה מעשים עילאיים לייצר לעצמו כזה, כמו בסיפור הקצרצר "ספינקס בלי סוד". אולם קיומו החשאי של הסוד הוא תנאי הכרחי בלבד, ולא מספיק, כדי לדמיין את האני ואת הזולת. האנושי אינו יכול להצטייר במלוא אחרותו המרהיבה, מרובת הפנים וההרמונית, בלי שסודו ייחשף.

כדי לייצר את החשיפה הזאת, על סגולותיה האסתטיות והאתיות, יש להתעכב על המחלצות, התחפושות והמסכות שבהן מתלבש הסוד, ובהן הוא מתפרכס ברוב רושם. המבנה הנרטיבי הזה משוחזר בסיפוריו של ויילד שוב ושוב: התענגות על יופיה של התחפושת, על תחכומה ועל רב גוניותה (ויילד ידע שהדמיון האנושי מופיע במלוא תפארתו והדרו כאשר הוא מגונן על שקר), עד שמגיע אדם - תמים, קשוב, חף משיפוט (ועל-פי רוב זך עיניים וזהוב שיער), ומאפשר לסוד להיחשף. חגיגת החשיפה אינה מקלפת מהסוד את המעטה הנוצץ של התחפושת, כדי להותירו עירום ומבויש, ובוודאי שלא כדי לבטל את משמעותו. עולו של הצמצום הפואטי הזה מוטל על שכמותיה הבלות של ספרות המוסר; אצל ויילד, הסוד הנחשף נחגג ברוב הדר, כשחקן שקד לפני קהל מריע בתום המחזה, וורדים אדומים וסגולים מושלכים לעברו.

אולם אמצעי הגישה למחווה האנושית והאסתטית הזו אינה מחולקים שווה בשווה בין המעמדות. "גברים גנדרנים ונשים מצודדות שולטים בעולם, או לפחות כך היה צריך להיות" הוא כותב. ויילד הוקסם מאנשים עשירים; בפתיחת "מודל למיליונר" הוא מציין: "אין כל טעם להיות בחור מקסים אלא אם כן אתה עשיר. רומנטיקה היא זכות היתר של העשיר, ולא עיסוקו של המובטל". ויילד כתב על עשירים וביכר את חברתם, לא רק משום שהם האוחזים במשאבי הנוכחות במרחב הציבורי; לעשירים אין יתרון מוסרי על העניים, אולם יש להם יתרון אסתטי: אמצעיהם החומריים של העשירים מאפשרים להם לנהל בנדיבות ובתשומת לב את כלכלת התחפושת, ההסוואה והסוד.

"כשהייתי ילד", הוא נהג לומר, "חשבתי שכסף זה הדבר הכי חשוב שיש לאנשים בחיים. שנים לאחר מכן, אני יודע שצדקתי". ויילד - שהחזיק בראוותנות בסוד של נטיותיו המיניות - חי הרבה מעבר לאמצעיו משום שהיה אסתטיקן, וחיי האסתטיקן מחייבים תזרים מזומנים זמין וזמן בלתי מוגבל, משום שרק באמצעותם אפשר להחליף את כסותו של הסוד כפי שמחליפים, מתוך מחשבה יתרה ותכנון קפדני, בגדי ערב נוצצים ומהודרים לקראת הופעה לפני קהל. העוני אינו קומי או טרגי, הוא פשוט משעמם; והמהות האנושית שחקר ויילד אינה פגומה או חסרה בעבור העניים - היא פשוט אינה יפה דיה, משום שלא ניכרים בה עקבות ההשקעה האסתטית של הדמיון.

האמנות יכולה לנסוק מעבר להבלים החומריים רק כאשר היא מצוידת בהם. הבחנה זו, שמעוררת אי-נוחות - לא מעט בשל דיוקה - משחררת את האמנות מהמוסר הצדקני של הרומנטיקה האנגלית, שהסוותה את כלכלת היצירה שלה במונח הדמוקרטי של השראה גאונית, שאחת לה אם היא מופעלת על אדם עני או על בעל אמצעים. כל כישרון זקוק לחדר משלו ולמעות משלו, ורק באמצעותם הוא יאפשר לאמנות להעניק לחייהם של נמעניו ערך שלא היה להם בלעדיה.

"חטאו של לורד ארתור סֶביל", אחד מסיפוריו הידועים ביותר של ויילד, הוא הרהור בשאלת הדטרמיניזם האסתטי, כלומר בסוגיית נצירת הסוד וגילויו במעשה האמנות. הסיפור נפתח בסצנה של ריבוא תחפושות: בינות לעיטורי כבוד, לשמלות מהודרות ולתכשיטי האזמרגד הנוצצים, לא ניתן להבחין בין איש הכמורה לבין נער השעשועים, בין הפסנתרן למשורר או בין הרוצח המפחיד לכומר הקשיש והבדחן. למן הפתיחה ממקם ויילד את הקורא בנשף מסכות, שבו איש אינו כפי שהוא נראה. מבחינה זו, אין כל משמעות למהותם "הטבעית" או "האותנטית" של הנוכחים: כל מהות מצטיירת כמהות אחרת לגמרי. ובין הדמויות המחופשות הללו, צבעוניות ורוחשות בשיחה וברכילות, נמצא גם מר פודג'רס, שלשמו לא מצורף הכינוי אציל, דוכס או לורד.

פודג'רס מובחן מהנוכחים משום שהוא "משהו בין רופא משפחה ובין עורך דין כפרי", קטן, שמן וקירח, ובאופן כללי בעל מראה מרגיז ביותר. הוא אינו חלק מההוויה שוקקת הסוד, על אף שהוא הוזמן למסיבה כדי לבדר את הנוכחים בחשיפת סודותיהם, משום שסודותיו שלו אינם ממין העניין. נוכחותו שם מטרידה, לא רק בשל הרזים החבויים בכפות ידיהם של האורחים, אלא משום שדמותו יוצרת הזרה לשאר המסובים; במראהו העלוב ובהלכותיו המגושמות הוא סובב במסיבה - באופן פרדוקסי למדי - כהתגלמות של עקרון המציאות, של הבורגנות הנאבקת על פרנסתה. לפיכך הוא אנטי-סובייקט, אובייקט שעשועים, שנדרש לספק את הסחורה של חוכמת הרז - ורצוי שזו תהיה, על-פי הזמנה, סנסציונית, בלתי דיסקרטית וטעונה במידע מרגש. "כל האריות שלי", אומרת ליידי וינדרמיר, "הם אריות קרקס שקופצים דרך חישוקים לפי בקשתי". את כפותיהם של שלושה אנשים הוא קורא, ומספק מידע טריוויאלי בדרך כלל; הוא מביך את מושאיו במידה בינונית בלבד. הוא עדיין אינו מספק את האמת המבדרת שתקנה לו את מעמדו בתוך האירוע.

אולם כשהוא מביט בכף ידו של לורד סביל הצעיר, הביישן והנאה, משתנה התמונה: לא רק משום שתוקף אותו חיוורון מבהיל, אלא משום שהמספר רומז לקורא שנוכחותו של מר פודג'רס אינה מצטמצמת להופעה בביתה המהודר של ליידי וינדרמיר. כשמתוארות עוויותיו המוזרות והמרגיזות, מציין המספר שאלו "אפיינו אותו בשעת מבוכה".

זהו הרגע המכונן של הסיפור, משום שהמבוכה הזאת מתגלה כמי שמוכרת כבר למספר; זה נחשף כבעל היכרות אינטימית למדי עם הדמות הזרה ויוצאת הדופן הזאת. המספר כבר חזה בכירומן חושף סודות מבהילים ומפר שלווה ורוגע במצבים דומים, החורגים מהזמן והמרחב של העלילה. הסמיכות המסוכנת שבין המספר לבין הכירומן טוענת את ה"אנאגנוריזיס" של לורד סביל, כלומר את המעבר הקלאסי מאי-ידיעה אל ידיעה איומה ומאיימת, במשמעות מטא-ספרותית: המספר בורא עולם של התרחשויות מעמדה יודעת-כול סמויה, והוא מפעיל את ההתרחשות באמצעות דמות בדיונית שהיא מטאפיזית בביוגרפיה החוץ- עלילתית שלה. וברגע שבו נוצרת הלכידות הזו, הופך פודג'רס לגווייה חיה, חיוורת, לחה וקרה. ניחן במעמד של מי שמצוי בין החיים והמתים, כמי שיודע את צפונות הגורל, מצטייר פודג'רס כהשראה עצמה: המוכרת למספר, הסמוכה לאלי הגורל, המצויה בלימבו שבין החיים למוות ובין המציאות לדמיון.

אולם רגע הופעתה של ההשראה הזו מכוסה מיד בפטפוט עליז, על יכולת הכנת המרק של הטבח הטרוד בפוליטיקה ועל הבגדים הראויים לביקור בכנסייה. הרגע הזה לא ישוב עוד במהלך הסיפור, שילביש בעצמו את סוד הופעתו הפתאומית ברטוריקה ובעלילה גנדרנית למדי. אולם ההשראה אינה נעלמת כלא-הייתה; היא מותירה חותם על הנמענים שלה, היא הופכת אותם לנגועים.

לורד סביל נותר ליד האח, "כמו התאבן, ופניו העצובות קפאו בשיש", ורק דמויות של אלות מיתולוגיות יכולים לתארו. פודג'רס נתן ללורד סביל מתנה: לא רק את מתנת נוכחותו בסיפור כגיבור, אלא את מתנת היצירה של גורלו. כשם שהאמנות מאלצת את נמענה לחשוף את סודותיו, כך גם לורד סביל נדרש "לנטל כבד מנשוא". הרגע שבו האמנות והחיים מתמזגים, מודגש על-ידי הדיון העוקב בסיפור - שאינו שייך כלל למהלך העלילתי - על בני אדם שנדרשים למלא בחייהם מופע שאינו הולם את מידותיהם ואת כישוריהם. "כל העולם במה, אבל הליהוק גרוע", כותב ויילד, וכמי שמלהק את העולם לאמנותו, הוא מעניק ללורד סביל את תפקידו החדש: אמן.

רגע המתנה, או הנבואה, אינו נמסר בסיפור. כל שהקורא יודע הוא רק התוצר הפיזי של ההשראה שנמסרה. פודג'רס הקר והלח כגווייה מעניק לגיבור ידיים בוערות מחום ומצח שבוער בלהבה; הוא מוסר בכפות ידיו את מתנת החַיוּת הגדולה מכל. וכשלורד סביל יוצא אל העולם בחרדה, מתקדם בלי לעצור, נדמה שהעולם כולו מהדהד בקולו; ההרמוניה בין האדם לטבע מושגת באמצעות המטלה הכפולה שהוענקה לו: מטלת האמן שנדרש לכתוב את חייו ולעצבם, מטלת הגבר הצעיר שעתיד לרצוח.

העיר כולה לוחשת לו את ייעודו; הרוח, הבניינים והעצים, הציוויליזציה והטבע, שותפים לרגע היווצרותו של דיוקן האמן הצעיר. הוא מבחין לראשונה באובייקטים שמעולם לא הבחין בהם: העגלונים ותלי הירקות בשוק, צחוקו של ילד וחדוות הזריחה; הוא מתוודע ללונדון שונה לגמרי, צופנת סוד, בלתי בטוחה. מבט חדש והרמוני נפרס בפניו - מבטו של היוצר: הוא רואה את גוני האור, חש את אדוות המים הצוננות שבאמבט, והוא נדהם "מחוסר המשמעות הגרוטסקי" של חייו הקודמים, שלעומתו "החיים מעולם לא היו יפים יותר".

הם היו נוחים יותר בלא ספק, ובטוחים בהרבה, אולם מעולם לא היו יפים כל כך. כעת עליו לבחור בחיים למען היופי והאהבה שהאמנות מכילה - ולא בחיים למען עצמו. עליו לבחור במבט שאינו קולט בעיוורון אוטומטי את החזיונות שחושפים למולו החיים, אלא לחוש אותם כאילו הוא פוגש בהם לראשונה; עליו לנצור סוד.

כמו האמנות, גם מטלת הרצח היא מטלה שיש ליצור את התנאים למימושה. התנאים הללו מצטיירים במרחב הסיפורי כקומיים; הם מדגישים יותר מכול את האופן שבו הכתיבה משולה לרצח, באופן שבו היא מפקיעה את החיים היומיומיים אל הדמיון, כלומר אל המוות. זו אינה משימה פשוטה, ולא כל מושאיה, או נמעניה, נעתרים לה. ההמחזה הקומית של ניסיונות הרצח הכושלים מתמללת את הקרתנות הבורגנית והאנטי- אסתטית של מושאיה, ולפיכך את כישלונה. לורד סביל אינו יכול לשוב לחייו הקודמים כשחקן, והאופן שבו שעון הנפץ הופך ל"צעצוע יפה ומקורי שכזה" שובר את לבו: "כוונותיו הטובות היו לשווא, והניסיון להיות אצילי - עקר", כותב ויילד. כאשר האמנות הופכת למשחק, או לאביזר דקורטיבי, היא חסרת ערך; הכתיבה צריכה לרצוח את מראית העין של המציאות כדי להגשים את עצמה, ולא רק להשתעשע בדימוייה. לורד סביל לומד זאת: לאחר כישלון ניסיונו השני, הוא נעשה "נחוש בדעתו שלא לערוך עוד ניסויים". אולם כשהוא יוצא אל שפת הנהר, מגלה לו מבטו הרדוף, מבטו של האמן, את עין האריה של הירח ואת רעמת העננים, ומזכיר לו את ההכרח שטמון במתנה שנמסרה בידו.

אין תמה אפוא שהגשמתו של המבט החדש שבו ניחן לורד סביל תופעל על-ידי רציחתו של אביו הסימבולי, מי שהעניק לו את המתנה: מר פודג'רס. סצנת הרצח היא כה דלה, ברורה מאליה ופשוטה, עד כי נדמה בדיעבד שלא הייתה מלכתחילה כל אופציה אחרת. רק כאשר האמן ניצב לנוכח מקורות השראתו ומשתחרר מחובו כלפיהם, הוא זכאי ליופי. לורד סביל הפך ממי שנושא בעל כורחו תפקיד לא הולם במחזה של טעויות, שעשועים ומשחקים, לאדם שמצא את אנושיותו: בסצנת הסיום, כשליידי וינדרמיר טוענת בגנות קריאת כף היד, הוא עונה לה: "הודות לה זכיתי בכל האושר של חיי", וכשהוא מביט בעיניה הסגולות של אשתו, הוא נעשה זכאי לבעלותו על היופי שנשקף בהן.

העמדה האסתטית של אוסקר ויילד בולשת אחר הנקודה הארכימדית, שבה יופי, סוד ותשוקה מכוננים את מעשה הכתיבה. באחד ממכתביו הוא הצהיר: "סוד החיים הוא האמנות!", אולם במקביל, הסוד הוא מקור כל האמנות שבחיים. ידיעת הסוד - לא הסוד המיסטי המדומיין של ההוויה ושל ההשראה, אלא הסוד של התשוקה והחרדה שצפונים באדם ומציירים את אנושיותו - מחייבת להבחין במציאות שמאחורי המציאות. סיפוריו של ויילד מאפשרים לקורא להבחין בפניה של הנדיבות שלובשת כסות של קבצנים, להבחין באהבה שאליה כמהה רוח הרפאים מזרת האימה, להבחין בתשוקה שפועמת אצל האישה שאין לה סוד; ובעיקר הם מבקשים להבחין באופן שבו האמנות גואלת את החיים מסבלם העיוור, המדוד והיאה, כשהיא משלחת את כוחות התשוקה שפועמים בהם במסתרים לחופשי.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים - אוסקר ויילד
Lord Arthur Savile's Crime and other stories - Oscar Wilde


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *