» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

רוזי קארפ
מאת: מארי נדיאיי
Rosie Carpe - Marie Ndiaye

ההוצאה: בבל שנותיה הראשונות של רוזי קארפ עברו עליה בעיר בריב-לה-גיארד שבדרום מערב צרפת, שם גדלה עם אחיה לזאר והוריה, מרת קארפ, שנעשתה אחות ופתחה במרכז העיר עסק קטן לטיפולי קוסמטיקה ביתיים וקארפ, שהיה רב-סמל ראשון. השנים ההן היו זכורות לה כעונה צהובה, מתוקה, כפרית ועתירת משאלות. "אז עדיין קראו לי רוז-מארי", נהגה רוזי לומר בקולה האדיש. לימים, יאמר לה לזאר שהוא חש געגועים עזים, כואבים, לעץ המגנוליה הענק שהיה בגינתם. אבל רוזי, מצדה, לא זכרה שום מגנוליה.

אחרי בריב, לזאר ורוזי מצאו את עצמם לבדם בפריז, ואז החלו העניינים להידרדר. ואחר כך רוזי כבר היתה בוגרת, באנתוני. שם בנה טיטי בא לעולם.

כשרוזי קארפ נוחתת בגואדלופ עם טיטי בן השש, ומחכה לאחיה לזאר שיבוא לאסוף אותם משדה התעופה, העולם נראה לה מקום מאוד מבלבל. היא כבר מזמן איבדה כל שליטה על חייה ונראה לה שכל מה שקורה לה, בעצם קורה למישהי אחרת.

רוזי קארפ הוא סיפור מכשף ומתעתע על משפחה והפקרה, על אהבה ורצח, ועל שחור ולבן. הרומן זכה בפרס פמינה לשנת 2001.

מארי נדיאיי נולדה בצרפת ב- 1967 לאב סנגלי ולאם צרפתייה. נדיאיי החלה לכתוב בגיל שתים עשרה, וכשהיתה בת שמונה עשרה, יצא לאור הרומן הראשון שלה בהוצאת מינווי היוקרתית, שם התפרסמו רוב ספריה.

בנוסף לרומנים וקובצי סיפורים קצרים, פרסמה נדיאיי גם ספרי ילדים ומחזות שכמה מהם הפכו לחלק מהרפרטואר הקבוע של ה"קומדי פרנסז".

מאז יציאתו של הרומן השביעי שלה, "רוזי קארפ", שזכה בפרס פמינה לשנת 2001, נחשבת מארי נדיאיי לאחד הקולות החשובים של הספרות הצרפתית בת זמננו. "רוזי קארפ" הוא ספרה הראשון של מארי נדיאיי שרואה אור בעברית.

רוזי קארפ מאת מארי נדיאיי בהוצאת בבל, תרגום מצרפתית: רמה איילון,
עריכת תרגום: עמית רוטברד, עיצוב עטיפה: אנקטי, 298 עמודים.

פרק ראשון
אבל היא לא חדלה להאמין שאחִיה לזאר יהיה שם כדי לקבל את פניהם, שלה ושל טיטי, שלזאר, אח בכור, יואיל בטובו לחסוך ממנה את ההמתנה המטרידה והמשפילה מעט בתוך קהל הנופשים, כמו גם המארחים בשכר שהגיעו לצוד אותם, צצים מכל עבר בחיוך צחור-שיניים, רגליהם נעולות בסנדלי פלסטיק שנקישתם מכריזה על נוכחותם בקול אוושה לחלוחית, במכנסי ברמודה שאננים ובחולצות נטולות שרוולים ומעוטרות במיני כתובות היתוליות.

היה לה ברור כל כך שאחיה לזאר, יהיה גורלו אשר יהיה, יתאמץ למענה ויקבל את פניה כבר ברגע הירידה מן המטוס, כשהוא מגלה סימנים של ציפייה מסוימת (בלי פרחים, שכן היא רק אחותו, אבל בבגדים נאים שיכבדו אותה, ואולי עם מתנה בשביל טיטי), עד כדי כך ברור, שפעמיים צעדה לעבר איש צעיר שהיה יכול להיות לזאר כפי שראתה אותו בדמיונה, מחייכת, לחיה מושטת מבעוד מועד, ומושכת אחריה את טיטי, שכשל מעייפות.

היא קראה בצהלה: "לזאר! יוהו!" ולאחר מכן דגדגה את כף ידו של טיטי, וטיטי, אמיץ וצייתן, קרא: "דוד! יוהו!"

אבל אין זכר ללזאר, רק בלבול ומבוכה, ואז מין כעס עוין, משנזכרה שהיא באה הנה בדיוק כדי להיפטר מכל התחושות האלה, של אי-נחת ושל בושה, ושאחיה לזאר הוא זה שגורם לה לחוש אותן שוב, ואילו היא בקושי נחתה והיא לא רוצה לפגוש כאן, בארץ החדשה הזאת, בדבר מכל מה שעזבה, כלומר טרדות ומועקות. והנה אחיה לזאר שואב אותה בחזרה לשם, עוד בטרם הראה את עצמו, והנה היא, עדיין, שוב, מבוזה.

רוזי חיבקה את כתפיו של הילד, טיטי, שעיניו נעצמו מאליהן, ודחפה אותו בעדינות לעבר ספסל בפינת אולם ההמתנה.

אחיה לזאר לא הכיר את טיטי.
מה יחשוב לזאר, תהתה, כשיגיע לבסוף ויגלה את הילד הצנום והחיוור הזה, שרגליו לבנות כל כך, גרומות כל כך, מתחת למכנסיים הקצרים הקולוניאליים שקנתה לו (מכנסי חאקי מצוידים בשלל כיסים תפוחים), ושנראו לה כעת, בין התלבושות הססגוניות, חמורים ומיושנים? אחיה לזאר עתיד לראות אדון קטן-קומה כבן שש, לא אופנתי ושברירי, שבמכנסיו הקצרים ובחולצת הפולו שלו לא היה דבר מן העליצות הבינלאומית, מאותה חדווה דמוקרטית שהזניקה, למרות העייפות, את שאר הילדים וגרמה להם, לכל אותם ילדים, לקפץ בין המושבים, חשבה רוזי. לזאר יבחין מיד שטיטי אינו עליז ואינו נמרץ ואינו קליל, שאין לו מילים כובשות ולא חיוכים פיקחיים, ושעל כל זאת מעידים, כמו להכעיס, סנדליו החומים וגרביו הלבנים הקצרים.

רוזי הבחינה שכל שאר הילדים גרבו גרביים מודפסים ונעלו נעלי התעמלות. ואחיה לזאר, האם לא יבין מיד, כפי שהיא מבינה כעת, שלחיים הקטנטנים ששאפו לסגל לעצמם הגינות בורגנית ללא הצלחה יתרה (ומי כמוה יודעת זאת!), לא היה כמעט סיכוי להתקדם בטבעיות אל ההצלחה, אל ההרמוניה השלווה ואל האיזון בין הצרכים לאמצעים? אין שום ספק בכך, אחיה לזאר יתפוס כל זאת כהרף עין, חשבה רוזי.

היא התיישבה לצד הילד וייצבה את המזוודה הגדולה בין ירכיה. היא הניחה את ידה על הזרוע הצנומה, השקופה כמעט, של טיטי,
הוא הפנה אליה פנים שטופי חרדה, ורוזי לחשה לו:
"אקנה לך בגדי קיץ אמיתיים, ערמה ענקית, כן. זה ישמח אותך?"
"ולזאר, איפה לזאר, אמא?"
"אל תדאג, הנה הוא."

רוזי השיבה כך רק כדי להרוויח מעט זמן, כיוון שהחרדה התמידית והקודרת של טיטי הציקה לה (הילד מפחד מאז ומעולם, ללא סיבה, כמו תנשמת, כמו נביא קטן ומטריד, נהגה לומר), וגם מתוך איזו תקווה עמומה שהמילים יביאו עמן את האיש, אבל עכשיו היא צמצמה את עיניה וגל חום פתאומי שטף את עורפה ואת לחייה שהאדימו משהבחינה, בפתח הדלת האוטומטית, בקומתו הגבוהה של אחיה לזאר. נדמה היה לה שנצח עבר מאז נחיתת המטוס. עלה על דעתה שוודאי נמנמה, שכן האולם היה ריק, וראשה המה זמזומים. והערב ירד.

"הוא שם, טיטי שלי. זה הוא," אמרה בלי שמחה, מפוחדת פתאום. טיטי הושיט את שפתיו, כמהסס, קימט את אפו ואחר לחש: "יוהו, דוד."

היא שמה לב עד כמה שערותיו הדהויות של הילד דלילות, כיצד קרקפתו הכחלחלה מבצבצת מבעד לקווצות שיער נוקשות. אבל מעתה, אמרה בלבה, היא תדאג לטיטי, היא תאכיל אותו כראוי ותהפוך אותו לילד תוסס וערני, שהשלווה והקלילות שלו לא יאפשרו לנחש מאין בא. קוצר רוחה לחולל בטיטי שינוי ואי-האפשרות להתחיל בכך מיד נסכו בה חולמניוּת. הילד צבט בעדינות את מותנה. "הוא שם, אמא. לזאר."

היא הרגישה שהוא אינו מרגיש בנוח, שהוא חרד. במאמץ רב תלתה עיניה בדמות הצנומה שקרבה אליהם בצעד נחוש. אחר חשה שעולה בגרונה הדחף להקיא, היא חשקה שפתיים ועצמה את עיניה.

הייתכן שזה באמת אחיה לזאר?
"אני לא יודעת אם זה הוא, לזאר," פלטה לעבר טיטי. "אל תדאג, הה." הוא מילט מפיו צווחה חלושה של אכזבה אשר הלה, האיש הצעיר שהיה אולי לזאר, שמע מן הסתם. היא התרכזה בכל כוחותיה, אגרופיה קמוצים, במאמץ לסלק מעליה את הבחילה. טיטי, שהיה מורגל במצבים כגון אלה, התמלא לפתע קור רוח והחל טופח על גבה. היא פקחה את עיניה, ראשה ריק.

כיצד יכלה לפקפק במראהו של אחיה?
הבחילה נכבשה, אבל ארבה עדיין, למטה, במעמקי הבטן.

ומי היה לזאר, מה עלה בגורלו, לזאר, אח בכור? הם לא נפגשו זה חמש שנים, מאז אותו יום שבו החליט לעקור לארץ ההיא, הזרה להם, בתקווה שיצליח שם. אבל כעת, כיצד אפשר לדעת בוודאות שהגבר הזה אינו לזאר, עם עורו הכהה ושערותיו הגזוזות בקו ישר מעל המצח והצדעיים? היא וטיטי רעדו מקור באולם הממוזג, שבו שהו זה שעה ארוכה, בלי תנועה, ורוזי חששה שהילד כבר הספיק להצטנן. היא גיפפה ושפשפה אותו מעט. הילד, שעיניו הגדולות והחיוורות התרחבו מחוסר הבנה ומפחד, לחש באוזנה:

"הוא שחור. אני רואה אותו טוב. הוא יכול עדיין להיות לזאר?"

"שחור? שקט. אתה בכלל מכיר את לזאר? הרי מעולם לא ראית את לזאר, נכון? אז שקט, טיטי שלי, שקט," אמרה רוזי.

היא קמה ממושבה, פישקה את זרועותיה לצדדים וחייכה חיוך לבבי מעורפל, ולפתע טרדה אותה הוודאות שהם, רוזי וטיטי, יצרו ודאי יחד חזות נלעגת למדי, רעועה, היא בבגדיה הישנים מפריז שניפחו אותה, וטיטי שהפחד שיתקוֹ, נוקשה ומודאג עד כי נראה מטופש.

אתה לזאר? תהתה רוזי כשהיא בוחנת את הדמות הלא-מוכרת שרכנה לעברה. שכן מחמת גובהו היה עליו להתכופף כדי לנשק אותה, ארבע פעמים, כמו במשפחה.

"אמא, לא יכול להיות שזה הדוד!" הצטעק הילד וכמעט פרץ בבכי.

"אה, ואיך אתה יודע שאני לא הדוד?"

האיש הצעיר פער את פיו ופרץ בצחוק, אך עיניו נותרו רציניות ונעו מרוזי לטיטי בתשומת לב קרירה מעט, חשבה רוזי.

"שמי לגראן," אמר.
"לזאר שלח אותי לאסוף אתכם. הוא לא יכול היה לבוא. הוא בנסיעה."
"בנסיעה?"
"לרגל עסקים."

רוזי חשה פגועה משום שהודיעה ללזאר, אחיה היחיד, על בואם לפני שלושה חודשים, ולזאר ידע שהיא הוציאה כמעט את כל כספה על כרטיסי הטיסה, שלא באה בלב קל ולא כדי לנפוש, אף כי המנוחה חיונית לה.

איזה סוג של עסקים עשוי למנוע ממנו, למשך ערב אחד, לבוא לפגוש אותם? שאלה את עצמה. אף על פי כן היא חשה הקלה שהבחור ארוך-הרגליים לא היה לזאר, אחיה: טיטי לא טעה, עורו של האיש הצעיר היה כהה מאוד, אפו רחב, וטיטי היה זה שהבחין בזאת מיד ולא היא, עד כדי כך היתה משוכנעת שלזאר השתנה, מן הסתם, במהלך חמש השנים, ושייתכן אפילו שסיגל לעצמו חזות חדשה. העובדה שלא נאלצה לזהות אותו מיד, כבר ביום הראשון, בתוך עורו של כושי, הפיחה בה תחושת רווחה עמוקה.

כבר נתקלתי בהפתעות לא מעטות וראיתי מספיק נסים, כך שאם לזאר יכול להיות לזאר... חשבה בעצב.

האחר הרים את המזוודה ופנה לצאת, אחר נמלך בדעתו וקד מעין קידה, אירונית, הגם שפניו החלקים, המתוחים, העדינים (עור משיי ומבהיק), הביעו חיבה לגלגנית במקצת.

"ברוכים הבאים אלינו," אמר בהטעמה. "אני בטוח שלזאר הפקיד בידי את היקר לו ביותר. קדימה, אקח אתכם."

נחיריו הדקיקים התרחבו לקצב נשימתו, רוטטים, רגישים. מולו, מדויק כל כך ומעודן, יכלה רוזי להבחין בבירור בגזרתה שלה, כבדה, רחבה ומטושטשת מעט, אשר שמץ ההדר של עור השיש הוורוד שלה, החרוץ אותות של עייפות, עתיד היה להתבשל בשמש ולהסגיל מבלי שישתזף. כשכף ידו הקפואה והקטנה של טיטי בכפה, היא החלה ללכת בעקבות לגראן.

"אל תשאלי את לזאר יותר מדי שאלות בנוגע לעיסוקיו," אמר בשלווה. "כן, אני מייעץ לך: אל תשאלי אותו כלום כשישוב, פשוט היי שמחה לראות אותו."

"התכוונתי להיות שמחה. זה אחי, ואני אוהבת את אחי," אמרה רוזי.

ובה-בעת חשבה, מוטרדת ונבוכה: אני מדברת בקול רם ובטון חד. הו, מה מתרחש אצל לזאר? "איש איש וענייניו," המשיך לגראן. "אחיך לזאר הוא הלבן היחיד שאני פוגש. האחרים!.." מבלי לאבד את שלוותו הוא העמיד פנים כאילו הוא יורק על הקרקע, ומשנוכח במבוכתו של טיטי, קרץ לו וחייך בחביבות.

לטיטי ולי אין פרוטה, אמרה רוזי בלבה.

"אין לי כסף. חמישים פרנק לכל היותר," לחשה.

לגראן שרק ולא שמע אותה. רגליהם צעדו בקצב אחיד, עטויות ג'ינס זהה, אלא שזה של רוזי, המהוה, הלבין באזור הירכיים והיה רחב לכל אורכו, בעוד שהמכנסיים של לגראן הלמו את גזרתו להפליא, סימן כחול עמוק להדר שבהיסח הדעת.

הוא יותר נינוח ממני, והוא לובש מותגים, חשבה רוזי. הוא מחזיק את המזוודה העלובה שלנו בקצה היד שלו, וככל שהיא כבדה, מלאה בכל הרכוש שלנו, הוא נושא אותה בשוויון נפש, ובכך מצהיר מבלי משים שהיא אינה שייכת לו, ואינה הולמת לא את הופעתו ולא את אפשרויותיו; הרבה יותר נינוח ממני, אז מה פשר הסיפור הזה על הלבנים שהוא אינו פוגש, ושלרגליהם הוא יורק, בפנינו, עלינו? ולמה לא על לזאר, אחי? לאיזה זן נשגב של לבן שייך לזאר?

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

רוזי קארפ - מארי נדיאיי
Rosie Carpe - Marie Ndiaye