Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

איך ללכת לאיבוד
מאת: אמנדה אייר וורד
How to Be Lost - Amanda Eyre

ההוצאה:

ספרית מעריב

דבר לא חסר לג'וזף ולאיזבל וינטרס. הם מתגוררים בבית גדול ומרשים בפרבר ניו יורקי אמיד, יופיה של האם, דוגמנית לשעבר, לא הועם עם השנים, עסקיו של האב פורחים ושלוש בנותיהם, חכמות ומוצלחות, לא מעלות על דעתן כי משפחתן ניצבת בפתחו של משבר גדול.

דווקא משובת ילדות - ניסיון של הבנות לברוח מהבית, מסתיימת באסון נורא, כשאחותן הקטנה בת החמש, אלי, נעלמת. הפצע מוביל לפירוק בלתי נמנע של המשפחה - עסקיו של האב נפגעים, האם מתמוטטת לתוך זכרונות רכים, בהם היא נערה אהובה ומחוזרת, בעוד אחיותיה הבוגרות של אלי, מדלין וקרולין, מתרחקות זו מזו, אכולות רגשות אשם.

חמש עשרה שנה לאחר מכן, מזהה איזבל את פניה של בתה בתמונה מטושטשת בעיתון ישן.

איך ללכת לאיבוד
שתפו אותי

הסיכויים כי זו אכן אלי קלושים, אך קרולין, עתה אשה בוגרת, מתפטרת מעבודתה, עוזבת את דירתה ויוצאת לחפש אחר אחותה הקטנה. מסעה הארוך, זה החיצוני - במדבריות מקסיקו, בהרי קולורדו ובבארים המעושנים של מונטנה, וזה הפנימי - אל נפשה המסוכסכת, מניב תוצאות מפתיעות בעוצמתן.

זהו ספר השני של אמנדה אייר וורד, מהבולטות שבין הסופרות האמריקאיות הצעירות. סיפורים קצרים של אייר וורד פורסמו במספר אנתולוגיות וכתבי עת. זכויות הסרטה על ספרה הראשון, Sleep Towards Heaven נרכשו על ידי "האחים וורנר".

פרק ראשון
נתתי למדלין את הסיגריה הראשונה שלה כשהיא הייתה בת שלוש עשרה, "עכשיו, תקישי על החפיסה", אמרתי, והדגמתי לה איך, על החלק הפנימי של פרק היד שלי. היא עשתה מה שאמרתי לה, מקמטת את המצח בריכוז. השיער הלבן שלה צנח על לחיה. "תוציאי אחת", אמרתי.

היא הרימה את מבטה. "איזה מהן?"

"לא משנה, חנונה". מהרצפה, שעליה היא ישבה על הברכיים, מדפדפת בעמודים של "מיס נלסון נעדרת", אלי ציחקקה ואני ראיתי את הרווח שממנו נשרה השן הראשונה שלה. היא הייתה בת חמש, קטנה מאיתנו בשנים רבות. היא הייתה אמורה להיות במיטה, אבל לא יכלה לישון כשהחלו הצרחות.

מדלין לקחה סיגריה אחת מהחפיסה (עישנו "ווינסון לייט", הסוג שג'ימס אוהרה עישן) והחזיקה אותה בין השיניים. אני לקחתי גפרור והחזקתי אותו מתחת לסיגריה שלה עד שהנייר נדלק. "עכשיו תשאפי, אבל רק לתוך הפה", אמרתי. מדלין עשתה מה שאמרו לה, עיניה נפערו לרווחה כשהעשן חרך לה את החניכיים. היא שלפה את הסיגריה מפיה, בעזרת כל האצבעות של כף יד אחת. "אוו", היא אמרה בקול רועד.

אלי הסתכלה אלי, הפחד מרצד מאחורי עיניה הכחולות כמו להבה. היא הייתה כל כך שברירית, עדיין לא פגועה. מלמטה נשמע קול של משהו שהוטח בקיר. מלמולים בקולו של אבא שלי, ואלי השמיעה קול נפחד.

"אוי, אלוהים אדירים", אמרתי, ולקחתי את הסיגריה ממדלין. כיביתי אותה בכוס תה, פתחתי במהירות את החלון וזרקתי את הסיגריה החוצה. לרוח היה ריח של גשם ועשב, והעננים נראו נפוחים. לעלים בחוץ היה צבע ירוק זוהר. ההורים שלי היו כעת בפאטיו או על הדשא. משהו התרסק כשפגע בקיר הבית, משהו מזכוכית. אימא שלי: אוי ג'וזף, אוי ג'וזף! הקול שלה דקיק ונואש.

מדלין, מבטה מושפל אל השטיח, אצבעותיה מזדחלות כמו נחשים בקרם ידיים. אלי, ידיה מכווצות לאגרופים, הנשימה שלה כבדה והיא מתאמצת לא לבכות. החל לרדת גשם. מכונית חולפת ליד הבית, הרחש החורקני של הצמיגים על הכביש הרטוב. אבא שלי, פניו אדומים, נשימתו מסריחה מסקוץ' יקר. אימא שלי, דקיקה כמו שלד בסנדלים גבוהי עקב. ג'וזף, בבקשה! הקול שלה דומה לקיטור, מתרומם ומתאדה כלא היה.

באותו לילה ישנו ביחד, בחדר הארונות. מדלין התאמנה בעישון מול המראה, והצליחה להגיע לרמה סבירה בקושי, למרות שאמרתי לה שעד ליום ההולדת שלה אסור לה לקחת לריאות. הראיתי לה איך להחזיק את הסיגריה בין האצבע הראשונה לשנייה, והסברתי לה איך לנשוף את העשן החוצה, איך ליצור טבעות עשן. אלי נרדמה על הרצפה לפנינו, מכורבלת סביב עצמה כמו חילזון. מדלין ואני לבשנו פיג'מות וצחצחנו שיניים בחדר האמבטיה. הקשבנו תמיד, למקרה שישמעו צעדים במדרגות: ריצה מהירה פירושה שאימא שלי בהיסטריה, וצעדים מדודים, חורקים, העידו שמדובר באבא שלי.

למרות שהתחבאנו עמוק בתוך חדר הארונות שלי, שכבתי ערה והמתנתי. רציתי להיות מוכנה. היו לילות שבהם שעות של שלווה פינו את מקומן לצעדים כבדים שעלו במדרגות. הקול המעליב והפוגע. בנות?

נשארתי ערה. לחשתי את המילים האהובות עלי לאחיותיי כדי להסיח את דעתן ממה שקרה. "לה גארדיה", שרתי, "לה גארדיה, לה גארדיה, לה גארדיה..." שמו של נמל התעופה שלנו נשמע כמו נחל המבעבע באיטיות ומימיו מחליקים על האבנים. מלמלנו את שיר ערש מעשה ידינו ונרדמנו, מכורבלות בתפאורה של לורה אשלי. הקשבתי לגשם שירד מחוץ לביתנו השווה מיליון דולר. הגשם ירד על האולדסמוביל של אימא שלי, על המכונית שאבא שלי קיבל בעבודה, ועל האלפא רומיאו שלו. הגשם ירד על המוסך בעיר התחתית, זה שבו עבד ג'ימס אוהרה, ועל בית העץ שלנו ביער. הוא ירד על הולט, ועל העיר ניו יורק, ואולי אפילו על מקום רחוק כמו ניו אורלינס.

רחובות רטובים. ריח של זפת שחום עולה ממנה. בוקר. עלים על חלון המטבח. אימא שלי ישנה, השיער שלה פזור על הכרית, לסגור את הדלת. אבא שלי, כבר יצא כדי לתפוס את הרכבת. הכוס שלו שטופה וממתינה בכיור המטבח. קערות כחולות ערוכות על שולחן המטבח ולידן כפות קרירות. עיתון בעטיפת פלסטיק. מיץ תפוזים, הגעתה של גברת לייק וההסעה. איזו סערה, נכון בנות? וואו - ראיתן את הברקים? מאיד, השיער שלך נראה נפלא!

בדקתי: האחיות שלי ואני נראות מושלם, השיער והנעליים והבגדים כל כך נקיים, כאילו שיש לנו הורים. גברת לייק נוסעת לאחור בשביל החנייה שלנו, חצץ נמעך מתחת לצמיגים, ולמשך שבע שעות אנחנו חופשיות.

**

אלי נראתה כמו ילדה רגילה פעורת עיניים בת חמש, משונה - אבל היא הייתה אמיצה. "אני רוצה להיות בחורה במנוסה", היא אמרה לילה אחד, אחרי ארוחת הערב, כשראינו "בוורלי הילס 90210" בחדר של מדלין. היא הניחה את הידיים על המותניים. אבא ואימא שלי היו למטה, אבל עדיין לא קרה שום דבר. אלי הצביעה על הטלוויזיה. "לאף אחד מהם אין הורים", היא אמרה. על המרקע, נערה בלונדינית נהגה במכונית עם גג נפתח אל גלידריה, שבה החברים שלה שירותו אותה בהתלהבות גדולה.

"בחורה במנוסה!" אמרה מדלין, מקמטת את גבותיה. "איפה בכלל למדת את המילים האלה?"

אלי לחצה על "השתק" בשלט רחוק. פניה היו מלאות התלהבות. מדלין קלעה את שיערה של אלי לצמות והצמידה אותן לראשה מעל האוזניים. "אנחנו יכולות להיות כולנו נערות במנוסה", היא אמרה.

מדלין צחקה צחוק עצבני. "כן כן. ולאן בדיוק את חושבת שננוס?" היא אמרה. היא הפסיקה למרוח לק על הציפורניים.

"אני רוצה לברוח", חזרה ואמרה אלי. היא אמרה את זה לאט, ברצינות והיא הביטה לתוך עיני.

"אוקיי", אמרתי.

"קרולין", אמרה מדלין בבהלה שהיא לא הצליחה להסתיר. "אנחנו בסך הכול ילדות!"

אלי חייכה. החיוך הזה, הרווח במקום שבו הייתה השן. אני עדיין חולמת עליה: אלי ברגע הזה, לפני שהכול התקלקל.

מדלין ברחה מהחדר, ומהקומה התחתונה נשמע צליל הקרח המתרסק תוך כוס קריסטל, ובטלוויזיה נערה בסוודר אדום סטרה לנער.

**

הרעיון לברוח מהבית היה בסך הכול רעיון - עד ג'ימס אוהרה. בפעם הראשונה שמתי לב לג'ימס ביום שבו הסירו לי את הגשר מהשיניים. אחרי טיפול השיניים המייסר, וסדרת תצלומי הפולרואיד (התצלום שלי ננעץ על לוח ועליו חיוכים מושלמים, בדיוק בין ארתור וולדנשטיין לג'ני וודס), עשיתי את דרכי הביתה. למרות שלמדתי לנהוג בקיץ הקודם, על האולדסמוביל, שאותה לקחתי לנסיעה בשטחים כמעט לא מאוכלסים, כשאני מבצעת פניות רחבות בעוד אימא שלי מחלקת לי הוראות - לא היה לי עדיין רישיון נהיגה חוקי.

אימא שלי הייתה במפגש של "טויג" ולכן הייתי אמורה לקחת מונית בחזרה לתיכון הולט. לבשתי חצאית מיני מג'ינס והשמש זרחה: החלטתי במקום זה, ללכת ברגל.

צעדתי, שולחת נעל אחת קדימה ואחריה את השנייה, בעינטוז קל של הירכיים שקודם מעולם לא הרגשתי שאני ממש מסוגלת לבצע, כשהפה שלי היה מלא ברזלים. לפתע פתאום, חשבתי, שום דבר לא מפריע לי יותר להיות מבוגרת. קיבלתי את מה שהייתי צריכה מההורים שלי (ידעתי שיישור שיניים ושיעורי פסנתר עולים הרבה כסף) ועכשיו אני יכולה להתקדם הלאה בעולם.

חלפתי על פני "הקפה של מימי", "סטרייד רייט" ו"בייקין רובינס". חלפתי על פני המעדנייה שבה אחיותיי ואני קנינו מארז של 12 פחיות ג'ולט-קולה ושתינו את כולן תוך שעה אחת, מסוחררות ורועדות מהתרגשות, חצינו בריצה, יחפות, את הדשא והרגשנו את הרוח בשיערנו לפני שהשתלטה עלינו הבחילה והיינו מוכרחות להיכנס הביתה ולספר לאימא שלנו שאנחנו עומדות להקיא. חלפתי על פני ה"ליקר בארן".

והייתה גם תחנת הדלק של ריי, תחנת הדלק המקומית וחנות התמרוקים. בתחנה של ריי עצרנו אינספור פעמים, בכל פעם שאימא שלי הייתה צריכה למלא דלק (עד שעזבתי, לא ידעתי שאפשר למלא דלק לבד; בהולט לא היו משאבות בשירות עצמי). בחנות התמרוקים אף פעם לא ממש הסתכלתי. זה נראה לי מקום סודי, מלא דברים בעלי ריח שמנוני שאני לא אצליח להבין. אני משערת שמעולם לא תהיתי מי עובד שם, או, בעצם, בכל מקום אחר. כל מה שידעתי על עבודה הסתכם באב שלי, עם תיק המסמכים שלו והריח המר שלו, האופן שבו הוא כיווץ את פיו כשהיה צריך לרשום צ'ק לאיזה תשלום. אבא שלי עבד בוול סטריט, בניו יורק. אנשים נתנו לו כסף, והוא השקיע אותו עבורם. לפעמים הוא הרוויח הרבה כסף, כמו בפעם שבה הוא קנה לאימא שלי את האדמה במרתה'ס ויניארד. אבל לפעמים הוא הפסיד כסף, כמו בשנה שאחרי, כשהוא נאלץ למכור את האדמה ואימא שלי הייתה צריכה למכור גם את בית המשפחה שלה בסוואנה.

אבא שלי נתן לאימא שלי קיצבה, ואם אני נזקקתי למשהו, הייתי צריכה לכתוב בקשה, ולתאר בקווים כלליים איזה סכום של כסף אני צריכה ובשביל מה, והוא היה מחליט אם בקשתי ראויה. הוצאה של חמישה דולר לנשף האביב לא נחשבה ראויה, ולכן גנבתי את הכסף מארנק הגוצ'י של אימא שלי.

הייתי בת חמש עשרה והיו לי שיניים ישרות וחצאית מיני מג'ינס והתבוננתי אל תוך המקום האפלולי שמאחורי תחנת הדלק של ריי, וראיתי את ג'ימס אוהרה. היום אני יודעת שהנער הלבוש אוברול מוכתם בדלק ומחפש אהבה זאת קלישאה, אבל ההלם המתוק שג'ימס העביר בגופי היה כמו סם. הוא ניקה מפתח ברגים בעזרת בד אדום וכשחלפתי לידו הוא הסתובב. הוא חייך בביישנות ואני לא חייכתי בחזרה אלא נעמדתי.

"היי", אמר ג'ימס אוהרה, ואני אמרתי, "היי".

לא ראיתי אותו שוב במשך כמה חודשים, אבל התעניינתי בו ושאלתי אנשים. לא היו לי הרבה חברים - האחיות שלי ואני נטינו לבלות ביחד - אבל הצלחתי לאסוף די מידע כדי לדעת שלמכונאי החדש בתחנת הדלק של ריי קוראים ג'ימס ושהוא יתום. הוא היה אמור להיות תלמיד בכיתה יב' בתיכון הולט, אבל מעולם לא ראיתי אותו שם. יכול להיות שהוא נשר מהלימודים.

פיתחתי אובססיה של ממש. הסברתי לאימא שלי שאני רוצה ללכת ברגל הביתה כל יום. הנהיגה הלא מרוכזת שלה הייתה סיבה מספקת, אבל אמרתי לה שאני רוצה להתאמן לקראת צעדה שנועדה לגיוס כספים לצדקה שתיערך בקרוב, או משהו כזה, והיא אמרה שככה יהיה לה יותר זמן לכתוב ביומן שלה. "יש לי סיפורים, את מבינה", היא אמרה לי, זוקפת את גבותיה ונועצת בי מבט חודר עד שהתחלתי להרגיש לא בנוח.

לא אמרתי שכבר שמעתי את כל הסיפורים שלה: זה על הארוס העשיר שלה, ברנארד, זה על איך שהיא נטשה את הקריירה בדוגמנות. כל הסיפורים הסתיימו באותה צורה: אישה מיואשת יושבת לבדה במטבח יקר.

גם האחיות שלי התאהבו בג'ימס אוהרה. שמענו על בית היתומים ב"וייט פליינס" (במועדון היאכטות התקיימו נשפי ריקודים שנועדו לגייס כספים למען בית היתומים, ומכירות של דברי מאפה), אבל עד עכשיו לא פגשנו מעולם יתום אמיתי. לי זה נראה רומנטי להיות לבד בעולם, בלי הורים שמאמללים אותך. כל יום עצרנו כדי לקנות סוכריות דובוני גומי או בקבוקי קולה בחנות הממתקים שליד תחנת הדלק של ריי, ולפעמים ג'ימס היה יוצא מהמוסך ויכולנו לראות אותו, ופעם אחת הוא אפילו שאל איך קוראים לי. הרגשתי שהוא מסתכל עלי כשבחרתי סוכריות או משקה קל. הוא התבונן בי בדרך שהייתה לי חדשה, בדרך שגרמה לי להרגיש שיש לי כוח.

מדלין הכריזה שהוא חמוד יותר מקירק קמרון.

הדברים התנהלו בדיוק ככה במשך זמן רב: טופי, וסוכריות חמוצות ודובוני גומי וג'לוט-קולה ותקווה לזכות במבט חטוף מהיתום. גם בבית הכול היה משעמם ומזוויע. הימים חלפו באיטיות, האוויר בבית שלנו היה חמוץ מעצבותם של נישואים גוססים. אבל אז היה מתפתח ויכוח שהצית את זעמו של אבא שלי ואנחנו ניסינו להתחבא בחצר האחורית או בחדר הארונות שלי, עד שהטורנדו של תקוותיו הנכזבות יחלוף.

מאוחר יותר, תהיתי מי יכול היה אבא שלי להיות ללא האלכוהול בדמו. הוא סחף את אימא שלי בסערת רגשות, הקסים אותה באינטלקט שלו ובמראה הגברי. ידעתי את זה, משום שהיא סיפרה לי, ולמרות זאת היה קשה לי להאמין. לפעמים הייתי תופסת אותו בוהה בי כאילו שאני חפץ יפהפייה שהוא שכח שיש לו.

אבל לעתים קרובות יותר, הוא כעס. אף פעם לא ידענו מה יגרום לו להתפרץ, ולכן שנאנו להזמין אלינו הביתה אנשים. אחרי שאלי התחילה ללכת לגן, ואימא שלי פיטרה את המטפלת, אחיותיי ואני נשארנו לבד.

ואז ג'ימס התקשר.
"הלו?" אמרה אימא שלי, בשבת שמשית אחת. ימי שבת (וליתר דיוק, גם ימי ראשון) מילאו אותי בחרדות. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש. בדרך כלל ביליתי את היום באימונים, בתקווה שאם אמלא את הבית בצלילי נגינה בפסנתר, יהיה בו פחות מקום לצעקות. ניסיתי ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה, ניסיתי למלא את הפינות באור.

בשבת הזאת, אבא שלי כיסח את הדשא, אחרי ששתה כוס יין בארוחת הבוקר. אימא שלי לבשה את חצאית הטניס שלה ואת המצחייה, מעמידה פנים שהיא הולכת לאנשהו, ועומדת לעשות משהו, אבל אז היא רבה עם אבא שלי בגלל היין, ואבדה את המרץ. לאט לאט, האופי הלא יציב של אבא שלי הרחיק אותה מהחברים שלה, והיא כבר כמעט לא תכננה תוכניות. היא ישבה ליד שולחן המטבח ובהתה בחלל, כשהטלפון צלצל.

"אה", אמרה אימא שלי, מניחה את כף ידה על האפרכסת ופונה אלי. "זה בשבילך. זה בחור", היא לחשה, היא לחשה, מרימה את הגבות וקורצת קריצה רבת משמעות. הירכיים שלה, מתחת לחצאית המיני, היו גרומות ואפורות. היא סידרה את השיער בקפידה, תלתלים הגולשים מעבר למצחייה כמו מפל מים. שיחקתי עם אלי במשחק טלוויזיה. "דונקי קונג". לקחתי את הטלפון בלב הולם. "הלו?" אמרתי.

"זאת קרולין?" אמר קול נמוך ומבוגר.
"כן".
"זה ג'ימס, אה, מהמוסך של ריי?"
"כן?" קודם כל חשבתי שמדובר בבדיחה, אבל הצמדתי את הטלפון לאוזן והתבוננתי ברצפת המטבח: אורן מפוספס.

"חשבתי שאולי?". הייתה שתיקה ושמעתי מישהו מדבר ברקע, ונקישות של מתכת. ראיתי את ג'ימס בדמיוני: הגבות העבות שלו והעיניים כבדות העפעפיים. ריח של צינור המפלט של מכונית ודלק. מחזיק בידיו משהו כבד, כלי עבודה, האפלולית העגומה במוסך שרק חלון אחד בו מאפשר לשבת להיכנס פנימה. הטלפון הציבורי על הקיר, והמגפיים השחורים של ג'ימס, עם רצועת העור הכרוכה סביב הקרסול ומהודקת באבזם מוכתם.

אימא שלי נעצה בי מבט, פורשת את כפות הידיים ושואלת ללא קול מי זה , פניה זורחות.

"כן?" אמרתי לתוך האפרכסת.
"האם את רוצה... לצאת לאכול איזה פיצה? איתי?"
"כן", אמרתי. נמלאתי חמימות - יכולתי ממש לחוש את הוורידים שלי מתרחבים.
"מה דעתך על יום רביעי הבא ב - נגיד - שש?"
"כן". ניתקתי את הטלפון, ואימא שלי אמרה, "נו? מה זה היה?"

אלי עדיין שיחקה "דונקי קונג", האגודל שלה חובט בכפתור האדום וגורם לאיש הקטן שלה לקפוץ, אבל ידעתי שהיא הקשיבה. יכולתי לדבר עם אימא שלי, ולספר לי מה הבחור. בחורים היו נושא שיחה חביב עליה, האהבות הישנות שלה, ימי הזוהר שלה. אבל לא בטחתי באימא שלי. זה כבר היה מאוחר מדי. "שום דבר", אמרתי, ויצאתי החוצה כדי לשבת בערסל ולנצו את הסוד שלי כמו חפיסת שוקולד גודייבה שנשמרה בסוד. מדלין כבר שכבה בערסל, קוראת ספר של ננסי דרו, ודי מהר הצטרפה אלינו אלי.

מאחורי הערסל השתרעה חורשה רחבת ידיים. כאן יצרנו עולם סודי, עולם שלא היה מלא בעצים אלא בדירות מפוארות ומסעדות שאליהן יצאנו לפגישות עם בחורים. למדלין, שכונתה מוּ, עבדה כמורה והיה לה חבר בשם רונאלדו. אלי, שקראה לעצמה לורל, הייתה שחקנית עסוקה. ואני, בתפקידי כקנדי, ניהלתי קריירה של מוזיקאית מפורסמת. (בעולם האמיתי, למדתי לנגן על פסנתר שלוש פעמים בשבוע). ג'ימס אוהרה היה החבר הדמיוני שלי במשך חודשים, ועכשיו הייתה לי תוכנית אמיתית לדייט איתו.

בילינו לא מעט אחר צוהריימים בעיר הדמיונית שלנו, מבקרות זו את זו בדירות שלנו ומשוחחות על החברים שלנו ועל הקריירות שלנו. אפילו בדמיונות שלנו, האחיות שלי ואני שיחקנו את התפקידים שלנו. מדלין הייתה הטובה: היא כיבסה את הכביסה הדמיונית. אלי צללה הישר לתוך הרפתקאות מדומיינות, כמו להפליג לטהיטי בתוך הערסל.

אני הלכתי על בטוח. זה היה התפקיד שלי בחיים האמיתיים שלנו וגם בחלומות שלנו, ולקחתי אותו ברצינות. לא סמכתי על אף אחד, ותמיד התכוננתי לכך שמשהו ישתבש. לפעמים אני תוהה מי יכולתי להיות אלמלא היו לי אחיות. אולי הייתי אני הטובה. אולי אני הייתי זו שמסוגלת לקחת צ'אנס.

אני לא יודעת מה אימא שלי עשתה באותו שבת; כשנכנסו הביתה כדי לאכול ארוחת ערב (הכנו לעצמנו סנדביצ'ים של חמאת בוטנים ונקניק), היא עדיין ישבה ליד שולחן המטבח, באותה תלבושת טניס מגוחכת, בוהה בשום דבר. לא ריחמנו עליהם, על ההורים שלי, שתעו להם באומללות ברחבי הבית הגדול והמפואר שלהם כמו רוחות רפאים. ידענו רק שהם לא היו כמו הורים אחרים, ושנאנו אותם בגלל זה. אימהות אחרות בילו איתך את אחר הצהריים באפיית עוגות,ולא ישנו או דיברו על החברים הקודמים שלהם. אבות אחרים ישבו לאכול ארוחת ערב ושיחקו "זים זאם" בימי ראשון אחר הצהריים, במקום לשתות בחדר העבודה. כשאתה קטן, אם אתה מושיט את היד ואיש לא אוחז בה, אתה כבר לא מחפש עזרה בחוץ, אלא רק בפנים. ככה זה היה. פשוט מאוד.

הלילה שבו הייתה לי פגישה עם ג'ימס אוהרה היה לח. חודש מרס, ומזג האוויר היה בלתי צפוי. ביחד עם האחיות שלי, בחרתי בזהירות את הבגדים שאלבש: חצאית מיני מג'ינס, גרביונים, סוודר מפוספס בירוק וצהוב ומתחתיו חולצת טריקו לבנה פשוטה, למקרה שהמסעדה תהיה מחוממת מדי. אמרתי לאחיות שלי שאני לא עומדת לנשק את ג'ימס אוהרה, אבל בסודי סודות שקלתי את האפשרות בחיוב.

בדרך כלל, להורים שלי לא היה אכפת לאן אנחנו הולכות בלילה. לפעמים, הלכנו לספרייה או, בקיץ, למועדון הגולף "צ'רוקי". אימא אחת לקחה את כולנו מדי פעם לשחק באולינג או לפיצה האט. זאת מעולם לא הייתה אימא שלנו. לא סיפרתי להורים שלי שיש לי דייט ביום רביעי.

איכשהו, חשבתי שהעניינים יסתדרו.

ג'ימס צלצל בפעמון הדלת בשעה שש בדיוק. אני הייתי מוכנה לצאת: נדף ממני ריח של השאנל 5 של אימא שלי, והגרביים שלי היו מגולגלים בדיוק בגובה הנכון מעל נעלי ההתעמלות שלי. אבא שלי היה בחדר העבודה, בדלת סגורה, שמאחוריה נשמעו קולות התוכנית של בני היל. אימא שלי הייתה בחלק האחורי של הבית או במיטה, ולי לא היה אכפת. האחיות שלי ואני ישבנו ברגליים משוכלות במסדרון שבכניסה לבית, וחיכינו.

בדרך כלל נמנענו מלשבת במסדרון הכניסה, משום שהוא היה קרוב מדי לחדר העבודה של אבא שלי; הדלת עלולה הייתה להיפתח בפתאומיות, אם, נניח, אבא שלי היה רוצה לקחת לעצמו משקה נוסף, והוא היה ניצב שם: הוא נתפס, והוא היה מסוגל לומר לנו שאנחנו שמנות או עצלניות, או שהוא היה רוצה להתגושש על השטיח.

כשהפעמון צלצל עיניה של מדלין נפערו לרווחה. על פניה של אלי פרח חיוך. אני קמתי ממקומי. ברגע הזה הרגשתי מלכה, כמו שלא הרגשתי מעולם, אבל לפני שהספקתי לצעוד צעד אחד קדימה, דלת חדר העבודה נפתחה. מדלין השמיעה קול מבוהל. אבא שלי הופיע בחלוק אמבטיה. העיניים שלו היו מעורפלות, מלאות בלבול ואכזריות גם יחד.

הפעמון צלצל פעם נוספת. "מי זה?" שאל אבא שלי. אימא שלי כבר הספיקה לבוא גם היא לחדר הכניסה.

"איך אני אמורה לדעת?" אמרתי.

אבא שלי רכס את חלוק האמבטיה שלו, כרך את החגורה סביב כרסו השמנה (האלכוהול גרם למותניים שלו להתרחב, דבר שלא ידעתי באותם ימים). הוא פתח את הדלת.

על המדרגות בקדמת הבית שלנו עמד ג'ימס. הוא נראה כמו מלאך הוא לבש מעיל מניילון, ג'ינס וסוודר מלחים. ממרחק של מטר וחצי, הרחתי את הבושם שלו: "דראקר נואר". הוא התגלח, אבל יכולתי לראות איפה על פניו צמח השיער.

אני לא מצליחה להיזכר אם הרגשתי תשוקה של ממש באותו רגע, או אפילו אם ידעתי מה זאת תשוקה, או אם רק רציתי להיות שייכת למישהו אחר מלבד ההורים שלי. ג'ימס הביטו בי והחדר נעלם.

"אפשר לעזור לך?" אמר אבא שלי.
"אה הא", אמרה אימא שלי. "זה הבחור מחנות התמרוקים".
"אני ג'ימס", אמר ג'ימס, והגיש זר של חרציות. הגבעולים שלהם היו עטופים בזהירות בנייר אלומיניום. "באתי לקחת את קרולין", הוא אמר.

"אה, אתה אומר שבאת לקחת את קרולין?" אמר אבא שלי וכיווץ את עיניו. "כן אדוני", אמר ג'ימס.

"מה-אתה-אומר", אמר אבא שלי. הוא הניח את ידיו על המותניים וראיתי שהוא מנסה להחליט איך לטפל במצב. "למה שלא תיתן לי דקה אחת כדי לדבר עם אשתי?" הוא אמר בסופו של דבר. אימא שלי נכנסה בעקבותיו לחדר העבודה. ג'ימס עדיין עמד בכניסה. הוא נראה מבולבל וקצת מבוהל.

"אני אלי", אמרה אחותי התינוקת, מרימה את ידה ומנפנפת. היא לא הגיעה לגובה החזה של ג'ימס, והוא התכופף אליה.

"אני מכיר אותך", אמר ג'ימס. הלחיים של אלי הפכו ורודות. היא לבשה מכנסי סטרץ' וחולצת טריקו, ורגליה היו יחפות, והשיער שלה לא סופר כבר הרבה זמן. הוא צנח בפראות והיו לו קצוות יבשים שהיו מונחים על גבה של אלי. העיניים של אלי ריקדו, והיא הצמידה את כפות הידיים שלה זו לזו וחייכה.

"ואני מכיר גם אותך, לא?" אמר ג'ימס למדלין, שהנהנה, ללא יכולת לומר מילה.
"זאת מדלין", אמרה אלי.
"שלום, מדלין", אמר ג'ימס.
מדלין לא דיברה.

דלת חדר העבודה נפתחה, ואבא שלי יצאה החוצה, זרועו כרוכה בחוזקה סביב אימא שלי. האצבעות של אבא שלי, שהיו מונחות על כתפה, היו אדומות.

"ג'ימס, נכון?" אמר אבא שלי.
"כן, אדוני".

"ג'ימס, אשתי ואני ניהלנו שיחה קצרה", אמר אבא שלי, ואימא שלי ניסתה ללכוד את העיניים שלי. ידעתי מה עומד לקרות והשפלתי את מבטי. "אתה לא תיקח את קרולין לשום מקום"" אמר אבא שלי. "לילה טוב".

"אה", אמר ג'ימס, ואבא שלי הוביל אותה החוצה, אוחז במרפק שלו, וטרק לו את הדלת בפרצוף.

"טוב", הוא אמר. "אני מוכן לאיזה מרענן חביב".

פניתי אליו. "לך תזדיין", אמרתי. השתררה שתיקה, ואז הוא הרים את ידו והנחית את כף ידו על עצם הלחי שלי. עמדנו שם זו מול זה במשך רגע ארוך, הפנים שלי לוהטים. אבא שלי היכה אותי פעם נוספת, האחיות שלי שתקו ואימא שלי עמדה והסתכלה.

תכננו את הבריחה שלנו בקפדנות. החלנו שהאולדסמוביל יהיה מכונית המילוט הטובה ביותר: המכונית מהעבודה והב.מ.ו. היו יוקרתיות מדי, אבל איש לא ישים לב לאולדסמוביל. ונוכל גם לגור בו, אם נצטרך.

היה לנו קצת כסף. אני שמירטפתי משך שנים, ועבדתי כמצילה צעירה במועדון "אויסטר שורס". חסכתי בערך שלוש מאות דולר. מדלין שמרה את כל מה שהיא קיבלה - כל כרטיס ברכה ליום ההולדת שהכיל עשרה דולר, כל מכתב מסבתא שלנו שהכיל כסף - והיא חסכה בערך מאתיים דולר. היה לנו כרטיס אמריקן אקספרס למקרי חירום, אם כי השימוש בו, כמובן, יסגיר את מקום הימצאנו. הלכנו יחד לבית המרקחת "הולט". מדלין, מעשית ותכליתית כמו תמיד, קנתה בקבוק של סירופ נגד שיעול, שקיות של גרנולה וקרם שיזוף מסנן קרינה.

לאלי לא היו חפצים, כמובן, אבל מה שהיה לה היה יקר מפז: אמונה שהחיים צופנים עבורנו אושר, ואמונה בלתי מעורערת בי.

את הערבים של השבועות האחרונים האלה בילינו בבית, רכונות על "אטלס ראנד מקנלי", מנסות להחליט איפה לבלות את שארית חיינו. האטלס גרם לי לרצות לבכות: הוא ניתן כמתנת חתונה להורים שלי, ממישהו שכתב בו, "בשביל כל ההרפתקאות שתחלקו!" אבא שלי שנא לטייל, ואחרי ירח הדבש שלהם - שהיה אסון - ב"סי איילנד", ההורים שלי לא ממש יצאו למקום כלשהו, מלבד סוואנה.

במבט לאחור, אני חושבת שבחרנו בניו אורלינס משום שזה מה שמדלין רצתה. מהתחלה, היו למדלין ספקות לגבי התוכנית כולה, ואנחנו רצינו שהיא תהיה מאושרת. לילה אחד, בשעה מאוחרת, כשצפינו ב"חשמלית ושמה תשוקה" בטלוויזיה, מדלין שקעה כולה בסרט. "אפשר לנסוע לשם?" היא אמרה, ואנחנו אמרנו שכן.

ניו אורלינס נראתה לנו המקום המושלם: חלומי וחמים. בדמיונות שלנו, כולם שם היו בלונדינים ולבשו בגדים ממשי. אהבתי את הגלידה המקומית, והיינו משוכנעות שהיא תהיה אפילו יותר טעימה שם, בדרום. אימא שלנו הייתה מהדרום, וכולנו שמענו סיפורים על כמה נפלא היה שם, כמה יפים היו החיים שלנה לפני שהיא הלכה והתחתנה עם ינקי.

**

החלטנו לחכות עד ליום האחרון של שנת הלימודים, השבעה עשר ביוני. בליל השישה עשר, הטענו את החפצים במכונית, ידענו שאימא שלי אף פעם לא נוהגת בה לשום מקום. היא יצאה מהמיטה רק לעתים נדירות. כמעט קיוויתי שנוכל לקחת אותה איתנו, אבל היא לא הייתה מספיק חזקה לעשות את זה, ואנחנו כן. היא בטח הייתה מתקשרת לאבא שלי מטלפון ציבורי באיזה סניף של "מקדונלדס", ומתחננת אליו שירשה לה לחזור הביתה. שנאתי אותה.

"משחק טלוויזיה?" אמרה אלי.
"לא!" אמרתי. "יכול להיות שלא תהיה לנו טלוויזיה".
פניה של אלי הרצינו, והיא ניסתה לדמיין מצב כזה.
"אני לוקחת את כל הספרים של 'שר הטבעות'", אמרה מדלין.
"טוב", אמרתי.
"ובגדים. יכול להיות שנצטרך למצוא עבודה, אז קחו גם בגדים יפים".
"עבודה?" אמרה אלי.
"קרוב לוודאי שלא את", הודיתי.
"סוכריות דובוני גומי?" אמרה אלי.
"בטח", אמרתי. "קחי איתך את כל הממתקים שאת רוצה".

זה היה משונה לארוז את החדרים שלנו. נאלצנו להשאיר מאחור הרבה דברים, אבל האמת היא שהיו לנו דברים שלא היינו צריכות ואפילו לא רצינו. אני רציתי את כל הדברים לשיער שלי, אני נבוכה להודות, ואת הקרם לשיזוף עצמי וסכין הגילוח הוורוד. היה בי חלק שהאמין שלהיראות יפה הוא המקור של כל האושר בעולם. זה מה שאימא שלנו אמרה, פחות או יותר, בכך פעם שהיא התחילה ללהג ולספר בהרחבה כמה יפהפייה היא הייתה פעם. וזאת הייתה האמת, היא הייתה מקסימה. היא שמרה אוסף של כל המודעות שבהן צולמה (היו לה דפים מתוך "ווג", "מדמוזל" ו"מק'קול"), ובתמונות היא נראתה כאילו הכול עוד מצפה לה. החיוך שלה היה אמיתי. אבל תראו מה קרה לה.

"אל תשכחו שקי שינה", אמרתי לאחיות שלי. "ומברשות שיניים". מדלין ארזה בתשומת לב, מקפלת הכול ומיישרת את הקמטים, בזמן שאלי פשוט דחסה הכול פנימה. כשהתיקים וציפיות הכרים שלנו היו מלאים, התגנבנו למטה למוסף שבו חנתה המכונית. ידענו איך לצעוד במדרגות בזהירות. אימא שלנו הייתה במיטה, האורות היו מכובים, אבל אבא שלנו היה בחדר העבודה שלו. הקולות היחידים בבית היו קולות עמומים מהטלוויזיה, ונשימתן של האחיות שלי. היו לפנינו שלושים ושש מדרגות.

המוסך היה קריר וטחוב. לא הדלקנו את האורות, רק גיששנו את דרכנו לאורך קיר הבטון. ראינו את קוי המתאר המטושטש של המכוניות. "אל תפתחי את דלת המכונית", לחשתי לאלי. "הוא ישמע את זה". כותונת הכותנה שלה הגיעה עד לכפות הרגליים שלה. היה לה ריח של שמפו "פרט פלוס".

"איפה לשים את זה?" שאלה אלי. ציפת הכרית שלה הייתה מלאה עד להתפקע, והיא בקושי הצליחה להחזיק אותה בזרועותיה השמנמנות.

"מתחת למכונית", אמרתי. "אני אכניס אותם פנימה בבוקר".

בדיוק גמרנו לדחוס הכול אל מתחת למכונית, כששמענו צעדים. "אויש", אמרה מדלין.

חיפשנו מקום להתחבא בו, ואז הדלת שהובילה מהבית אל המוסך נפתחה. "הלו?" אמר אבא שלי. "מי שם?"

עמדנו בשתיקה, מחכות שהעיניים שלו יתרגלו לאור העמום, מחכות שהוא יראה אותנו.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

איך ללכת לאיבוד - אמנדה אייר וורד
How to Be Lost - Amanda Eyre


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *