» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

אני, בודהה (בודהא)
מאת: ז'וזה פרש

ההוצאה: אריה ניר אני, בודהה הוא סיפור חייו המדהים של הבודהה, סידהארתה גאוטמה. הספר מנסה להסביר כיצד הפך ילד הודי קטן ומפונק, בן למשפחת לוחמים מהוללת ועשירה, לאישיות הכריזמטית, ששינתה את תפיסת עולמם הרוחנית של מיליוני אנשים בעולם כולו. מי היה הבודהה, האדם שהגה תורה כה עמוקה, כה סוחפת, שמשפיעה על התרבות האנושית כולה מאז המאה השישית לפני הספירה ועד עצם היום הזה? קרוב לוודאי שסידהארתה גאוטמה דמה לפרוש הודי גלוח ראש, בעל תווי פנים עדינים ועיניים שחורות, יותר מאשר לנזיר הכרסתן והחייכן המוכר לנו מהפסלים ומהפסלונים המוצגים במקדשים המוזהבים של הודו, תאילנד, וייטנאם, סין ויפן.

הבודהה נולד במאה השישית לפנה"ס, נצר למשפחה מיוחסת מקסטת הקשאתרייה. הוא גדל מוקף עושר ופאר, אך כשהתוודע למציאות החיים בהודו: הקַסְטות, המצוקה, אי-הצדק הדתי והחברתי, מרד בדת ובכוהנים הברהמינים, בתרבותו, במסורת אבותיו ובאורח חייו המצופים זהב. הוא עזב הכול - משפחה, ממון, משרתים - ויצא אל העם לפגוש את "האחרים".

תחילתו של הבודהיזם באחד מאותם רגעים היסטוריים שבהם נולדות מהפכות רוחניות ותרבותיות. הן נולדות מתוך הוויה של חברה מסוימת, ועם זאת יש להן השפעה עצומה על התרבות האנושית כולה, מעבר למקום ולזמן. לעיתים קרובות, מהפכה כזאת מתגלמת לראשונה באדם יחיד, אישיות יחידת סגולה, שדבריו ומעשיו מפעימים את כל הנקרה בדרכו.

"זמן רב עבר עד שאזרתי אומץ להיכנס לעורו של הבודהה ולכתוב את סיפורו בגוף ראשון," אומר ז'וזה פְרֶש, מחבר הספר אני, בודהה. פרש היה אוצר במוזיאון Guimet בפריז. מומחה לסין העתיקה ומחברם של רבי-מכר, רומנים וספרי עיון על המזרח הרחוק. אני, בודהה תורגם לשפות רבות וכבש את לבם של קוראים רבים ברחבי העולם הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.

ביקורות מחו"ל
"חוויה רגשית ואינטלקטואלית. ספר מאיר עיניים ומשיב נפש." (לה מונד)
"מסע רוחני מרתק, מזווית ראייה ספרותית יוצאת דופן." (לה פיגארו)

תרגמה מצרפתית: רמה איילון

מתוך הספר הפרקים הראשונים:

זה אשר מצליח לחיות בשלווה,
הרחק מכל מושג של ניצחון או תבוסה,
הרי הוא מאושר.

הכיבוש מוליד את השנאה, כי המנוצח נותר במצוקתו;
זה אשר מצליח לחיות בשלווה
הרחק מכל מושג של ניצחון או תבוסה
הרי הוא מאושר.

כפי שהתרנגול אדום הכרבולת וכחול הצוואר אינו משיג לעולם
את מהירותו או גובה מעופו של אווז הבר,
כך האדם החילוני אינו משתווה לנזיר החכם,
העושה מדיטציה, לבדו, במעבה היער!

פתח דבר
זמן רב עבר עד שאזרתי אומץ להיכנס לעורו של הבודהה ולכתוב את סיפורו. גמלה בי החלטה: דרך הסיפור האישי, שבו אהפוך את בודהה לעצמו - אנושי מאוד וקרוב אלינו - תעודד אותי במשימתי. שהרי הבודהה מזמין כל אחד מאיתנו, אם רק ירצה, להיות אף הוא לבודהה, כלומר למוּאר. ומלבד זאת סמוך אני ובטוח שאין בלבו עליי: הבודהה נטה תמיד חסד לזולתו. לכן אני מעז לקוות, שמפסגת הנירוואנה שלו, הוא יעניק לי מחילה.

ז'וזה פרש

אני כאן

אני כאן.
מולי הנהר הגדול, שבמימיו העכורים שוזרות קרני השמש הזורחת פסים זהובים. אני כאן, תחת עץ החמלה.

זהו עץ בּאניאן אדיר-ממדים, שבצלו אני אוהב לעשות מדיטציה. שורשיו, רחבים ומפותלים, נטועים זה מאות שנים במי נהר הגאנגס. צמחי הליאנה המטפסים עליו, חלקם דקיקים כקני הבמבוק, ואילו אחרים עבים כגזע ההובְנֶה, משתלשלים מענפיו ומשתרשים אף הם באדמה.

העץ זקוק למים, כפי שהאדם צמא לשחרור.
בקרוב אשתחרר גם אני מנטל האדם שבי ואכנס לנירוואנה. או אז אעלם ואהיה קטן יותר מהקטן שבגרגרי החול, קל מן הקלה שבנוצותיו של אדום-החזה ושקוף יותר מהשקופה שבטיפות הגשם...

אני התגלמותם האחרונה של מיליוני בני-אדם ובעלי-חיים, שלתוכם התגלגלה נפשי מקדמת-דנה.

לדידי, מעגל הלידות, המיתות והלידות-מחדש של הסמסארה עמד מלכת. לימדתי את הגברים ואת הנשים כיצד יש לנהוג על מנת להפסיק לסבול.

כאשר תיקח רוח המוות את נשימתי האחרונה, לא יהיה עליי עוד להתגלם מחדש...

אני כאן.
לעולמי-עד.
ביניכם.

ילדותי

אנחנו צעירים ואיננו רוחשים כבוד לשום דבר.
על יד הזאטוט שחור התלתלים, הריהו אני, יש ילד נוסף בן אותו גיל. זהו אנאנדה, בן-דודי האהוב.

"אני פוחד מהאש! אני לא אוהב את האש!" צועק הילד שכמוהו כאח לי. זה עתה השליך עלה בננה מלא מים על הגחלים הלוחשות, שכבו כמעט באחת.

הכוהן נחנק מזעם. "אז לכו לשחק במקום אחר!" נשנק הברהמיני.
מאושרים עד בלי די מהצלחת המהתלה, אנחנו נמלטים משם בקול צחוק גדול.
"הוא כמעט הכה אותך..." אני אומר לבעל-בריתי הקטן, אשר העז להחציף פנים אל כוהן הדת. בשעת אחר-צהריים מאוחרת זו, בגן של לוּמבּיני, בהשפעתו של משב רוח קל, שוכח לאטו החום - שעד אותו רגע החניק, הרעיד את השמים והדהה את עליהם של עצי החרוב, הקינמון, השיטה, הסאל והמנגו המקיפים את בריכות הנוי.

בלב העצים המרהיבים עומדים שולחנות מִנחה אחדים, שעליהם המאמינים האדוקים נוהגים להניח פירות ומחרוזות פרחים כדי לחלוק כבוד לאלים ולאלות של הצמחים והעצים. פה ושם, על שולחנות עגולים מגולפים, פיזרו ידיים נדיבות ערימות של מיתאי על טסים גדולים עשויי נחושת.

אנאנדה ואני אוהבים מאוד את מטעמי המיתאי. ברגע שהאומנת שלנו מפנה לנו את גבה, אנחנו חוטפים מהם בחשאי, תחת מבטיהם המרוגזים של הברהמינים האדוקים הכועסים על חילול הקודש, אבל ידיהם כבולות. הם אינם יכולים לעשות דבר כיוון שאנחנו שייכים לקָסְטָה גבוהה יותר.

בצדו האחר של הגן, באותו יום של חג ההוֹלי, הריהו חג הצבעים, שבו נוהגים המאמינים להתיז מים ולפזר אבקה צבעונית, מדליק הברהמיני הלבוש לבן את אש המזבח כדי לחלוק כבוד לאָגני ולאלי העצים.

בקצה הגן, קבוצה קטנה של גברים ונשים עודרים את האדמה; בארבע פינותיו של המרובע שתחמו הם מניחים נרות ופרחי לוטוס שעליהם יברך הברהמיני בתום הטקס, לאחר שיחתה ארוכות את האש.

"סידהארתהַה גַאוּטָמָה! בוא הנה, בבקשה! הגיע הזמן לחביתית בדבש-ורדים ולספל לאסי במחית תות."

הקול הקורא בשמי הוא קולה של האומנת שלי, אוּדֶאה.
גברת אוּדֶאה היא אישה נכבדה, עבת איברים וגבוהת קומה; משמניה פורצים מבעד לקפלי הסארי הפרחוני שלה העשוי כותנה. אני אוהב לתחוב את אפי בשפעת הבשר המבושם במי-יסמין ובפרחי הדר, לצנוח אל תוך חזהּ הכבד ולהיות חבוק בין זרועותיה העצומות, הדשנות והרכות. כאשר מצב רוחה טוב קוראת לנו אוּדֶאה, לאנאנדה ולי, "שני הלוחמים הקטנים שלי". כמרבית הנערים השייכים לקסטת הלוחמים, הקְשאתְרייה, באבנטים שלנו נעוצה חרב עץ קטנה ועל גבינו קשור מגן זעיר עשוי עור אנטילופה.

"לאן נעלם אנאנדה הפרחח הזה?" קוראת אוּדֶאה. אני מעדיף לא לגלות לה שאנאנדה מתחבא בסבך הלילך כדי להימלט מהברהמיני הרודף אחריו, ולכן אני מעמיד פני תם.
"גם שעת ארוחת המנחה שלו הגיעה!" היא מוסיפה.
לאחר מכן היא מסיימת ברוגז למלא בלאסי שמנוני וריחני שני גביעוני נחושת מגולפים שעליהם חרוטות האותיות הראשונות של שמותינו.
"אני חושב שהוא מנסה לתפוס שַחרור, גברת אוּדֶאה," אני פולט לבסוף, בתקווה לשכך את זעמה של האומנת שלי.

"אם אתה יודע איפה הוא, בבקשה, סידהארתהַה, לך אליו וקרא לו לחזור לכאן. זה לא מוצא חן בעיניי שהוא בורח לקצה הגן. הג'ונגל קרוב לשם, והעשבים הגבוהים שורצים נחשים!" אני מתיישב על ספסל.

בפאתי הגן שקוע הכוהן בסידור כלי הקודש שלו.
"מה הטעם בברהמיני זה, גברת אוּדֶאה, אם הוא אינו מצליח אפילו לסלק מהגן את החיות "אסור לפקפק בכוחם של הברהמינים, סידהארתהַה. בלעדיהם, אף אחד לא היה יכול לזבוח לאלים. אבא שלך לא ישמח לשמוע שאתה חושב מחשבות כאלה..." משיבה האומנת שלי ושולחת בי מבט רושף. "איזה דבר רע אמרתי, גברת אוּדֶאה?"
ברגע זה עיני צדה את אנאנדה, מסתתר מאחורי אגודת במבוק. "אנאנדה! בוא לאכול. גברת אוּדֶאה תכעס אם לא נשתה את מיץ המנגו!" אני קורא.

אני אוהב מאוד את המיץ של הפירות האלה, שקליפתם חלקה ואדומה, במיוחד כאשר זה אך נקטפו מהעץ.

לאחר ארוחת המנחה אנחנו משחקים בגולות לרגלי הספסל שעליו יושבת אוּדֶאה, שאליה הצטרפה עכשיו אומנת אחרת. שתי הנשים מדברות עליי.

"הילד הזה לעולם לא יפסיק להדהים אותי... התפתחות גופנית שכזו ובגרות רוחנית שכזו! הוא מסב לאביו אושר גדול!" מכריזה אוּדֶאה באוזני ידידתה.

"אני זוכרת את היום שבו יצא מהסל שלו ועשה את שבעת צעדיו הראשונים: צפונה, מזרחה, דרומה, מערבה, מעלה, מטה ולמרכז!" קוראת השנייה, שמשימה קשה מוטלת עליה, להשגיח על שלושה זאטוטים שאינם מפסיקים לריב.

שש שנים קודם לכן, כאן, מול הספסל הזה, למדתי ללכת, מתנועע על רגליי הצנומות ועל כפות רגליי הקטנות שהתקדמו כצמד פרדים הרודפים זה אחרי זה!

נרגשת עד דמעות נחפזה אוּדֶאה לדווח על המאורע לאבי, סוּדהוֹדאנה גאוטמה.
לימים יספר לי אבי, שחודשים ספורים אחרי לידתי הוא הניח אותי לרגלי עץ זָ'מבּוּ והלך לחרוש את תלם הזריעה הראשון. כאשר חזר אליי לוודא שאני ישן במנוחה, מצא אותי יושב בתנוחת הלוטוס בתוך סלי כשעיניי עצומות למחצה.

לאחר אותו מקרה, אחד ממשרתיו הזקנים ניבא לאבי שחיי לא יהיו שגרתיים. "בנך נכנס בטבעיות לנירוואנה, סודהודאנה! בהתחשב בגילו הצעיר כל-כך, זוהי תופעה חריגה מאוד! השבח לאלים!" קרא האיש וקיבץ את המשרתים של כל בני הבית.

בן-רגע ידעו כולם מה התרחש בצל עץ הז'מבו, ומאותו רגע אני נחשב למי שחונן בכישרונות וביכולות של מעין חצי-אל.

עוד לא מלאו לי עשר שנים וכבר החלו בני ביתי לרקום סביבי אגדות. תחילה זה החמיא לי, אבל ככל שאני גדל, כך זה מציק לי.

אוּדֶאה מספרת בחפץ לב לכל שומע שבכוחי לכנות בשמם צמחים שאני רואה לראשונה ולדבר עם הציפורים והסנאים, כך שאינם מהססים להתקרב ולאכול מכף ידי. היא טוענת גם שאילו עצי הגן של לומביני היו יכולים לדבר, הם היו מבלים שעות בסיפורים על שלל הלהטוטים שאני מציג בפניהם כאשר אני בא לשחק כאן. איני חש שמץ של גאווה על מעשי הגבורה המדומים האלה, שמבחינתי אינם אלא מחוות הנעשות באופן טבעי ובלי מחשבה יתרה.

גן התענוגות של לומביני הוא מקום קסום ושטוף צל, נטוע עצי מנגו וקינמון ושיחי הרדוף. בני הטובים של העיר קפּילאוַוסטהוּ נוהגים לצאת לגן לשאוף אוויר צח, תחת השגחתם של משרתים רבים. כדי להגיע אליו צריך לצאת מקפּילאוַוסטהו, לחצות גשר העובר מעל נהר שופע דגים ולהגיע לשפֵלה שבה אבות השבט שלי נטעו את הגן לפני מאתיים שנה, כהוקרה לאלים ולרוחות שוכני המקום.

מהגן אני מבחין במבצר שלנו שעל צריחו הראשי מתנופף ברוח דגל ישן מאוד. הדגל אינו עוד אלא סחבה שראוי היה להחליפה. מצוירים עליו כלי הנשק של שבט גאוטמה; קשה להבחין באריה הגאה בין שתי חרבות מטילות אימה - סמל לכוח ולמלחמה, סמלו של השבט - כי הבד המהוה מהגשם, הדהה מהשמש והשסוע מהרוחות, מתפורר.

זה שנתיים שהכול מתאוננים על מונסונים פראיים במיוחד, אשר תוקפים חליפות בעתות שבהן הבצורת מחמירה והולכת. לשווא זובחים הכוהנים את החשוב שבזבחים - קורבן האש המכונה הוֹמָה, שבכוחו להעניק לבני-האדם בריאות ורווחה, ואם האל מאפשר זאת, חיי-נצח. דבר אינו עוזר: השמש והגשם ממאנים לשמוע.

לא מעטים הברהמינים אשר מנצלים את מעמדם ודורשים עבור ביצוע הטקס סכומי כסף גדולים כל-כך, עד כי הפולחן הדתי "הכוחות השמיימיים", שמקורו באלף ההמנונים של הריג-וֶדָה , הפך בהדרגה להיות נחלתן הבלעדית של המשפחות העשירות... זוהי שערורייה, אבל מי יעז לערער על היררכיית הקסטות?

ודאי שלא אבי, סוּדהוֹדאנה!
אדרבה, הוא מקדיש קרוב לרבע מהכנסות השבט, שאותו הוא מנהיג, לתשלום שכרם של עשרת הברהמינים הנדרשים לביצוע שלל הטקסים היומיומיים שלהם מחויבת, בהתחשב במעמדה, המשפחה שלנו. והוא נזהר מאוד לא לפצות פה, שהרי יהיה זה חילול קודש איום ונורא שלא יאחר לעורר את זעמם של האלים, אשר יזדרזו להטיל קללה על כל בני משפחתו.

עיר המסחר הקטנה קפּילאוַוסטהו משתרעת לרגלי גבעה, שבראשה מזדקר המבצר של משפחתי. הוא בנוי מאבני-מחצבה ומכותר בחומות מתפתלות מכוסות קיסוס, אשר מעטרות את הגבעה במעין מקלעת ירוקה ומשונה. שער האבן המפואר של המבצר מוגן בשני עמודים מגולפים בפיתוחים, ובראשם משקוף עם כותרת מגולפת המנציחה קרב-דמים בין שני טיגריסים. הכותרת אמורה להמחיש את עוז הלב הנדרש מכל צאצא ממין זכר הנמנה עם קסטת הלוחמים קְשאתְרייה.

קפּילאוַוסטהו מונה אלפיים נפש לערך. בניגוד ללא מעט עיירות דומות, בתי האבן שלה רבים מבתי החומר. היא משמשת בירה בכל הנוגע לעניינים מנהליים באזור שבו היערות עבותים עדיין ועשירים בבעלי-חיים. אפשר לצוד בהם קופים, אנטילופות, חזירי בר ופילים, ואולם הנועזים שבבני הקשאתרייה נלחמים גם במלך היער: הטיגריס אוכל האדם.

מסביב לעירנו שדות וכרי מרעה נוגסים ביער עוד ועוד. בזכות עבודה מייגעת ואף מסוכנת, בגלל הנחשים והעקרבים הארסיים השורצים בו, הצליחו התושבים להכשיר את פאתי היער ולזרוע שם חיטה, שעורה ודוחן ולגדל עדרים של בקר, כבשים ועזים.

שם, על המדרונות של שלוחת ההרים הגבוהים כל-כך עד כי הם יוצרים מעין גג לעולם, שוכנת זה דורות משפחתו של אבי, סוּדהוֹדאנה.

בהיותו הבכור בבנים, הוא נבחר להנהיג את שבט גאוטמה. לכן הוא ירש את המבצר של העיר, ויחד איתו גם את הכוח להגן על העיר מפני תוקפיה.

אבי אומר תמיד שלמנהיג יש זכויות, אבל בעיקר חובות.

לא פחות מאשר חמישה משרתים, שלוש אומנות - ואוּדֶאה ביניהן - ושני שרתים מטפלים בבני הבית.

בתום משחק הגולות שלנו, אנאנדה ואני מחליטים לחלוק עם הציפורים את המאפים של ארוחת המנחה. אני אוהב להתבונן בשחרורים ובעורבי הנחלים העטים על החביתיות והעוגות שאנחנו מפוררים למענם. בדרך כלל אנחנו עושים את זה בהסתר, כי אודאה אוסרת זאת עלינו; אבל הפעם היא באה בעקבותינו, וכנראה ראתה אותנו כשהסתתרה מאחורי שיח לַנטָנָה פורח וסבוך שמתוכו הגיחה.

"סידהארתהַה! אנאנדה! שובבים שכמוכם! אני אראה לכם מה זה לתת את העוגות שלכם לשחרורים! ואתה, אנאנדה, תפסיק להציק לעורבי הנחל, הם יכולים להתעצבן ולצבוט אותך במקור שלהם! אני לא מסכימה שתתרחקו ממני!"

אנחנו מתפוצצים מצחוק.
"תפסיקו לצחוק! אתם צריכים להקשיב לאוּדֶאה, אחרת אצטרך לספר על כך לאביך, סידהארתהַה!" היא מוסיפה, ומתרגזת עוד יותר. רק לעתים רחוקות אוּדֶאה צועקת עלינו בקול רם כל-כך; פניה, שהשיער המשוך לאחור מדגיש את עגלגלותם, רועדים מכעס והיהלום הגדול המושחל בחוטמה בוהק בנצנוץ מרושע.

אנו משפילים את ראשינו ומפסיקים את תעלולינו, וחוזרים לשחק מול הספסל שעליו שבה והתיישבה האומנת שלנו. כדי לזכות בסליחתה אני מתיישב בסמוך לה על הספסל ומכסה את זרועותיה החשופות בנשיקות; היא נרעדת ופורצת בצחוק כמו נערה שאהובה מדגדג אותה. לאחר מכן היא ממלאה שוב את גביעינו בלאסי.

ממרום מושבי על הספסל אני מבחין לפתע במשהו עצום ואפור המתקדם בדרך המובילה לקפּילאוַוסטהוּ.

אני פורץ בצעקות: "אנאנדה, בוא לראות את הפיל הזה, כמה הוא ענק! ממש הר נע!" כשאוּדֶאה בעקבותינו, אנחנו דוהרים בקול צהלה לכיוון שער הכניסה לגן של לומביני, שסמוך לו עוברת הדרך. השביל המכוסה חצץ ממשיך את הצלע של הגבעה שמראשה הגיח הפיל כהתגלות קודש. נוהג-הפילים מכוון אותו באמצעות משיכה בחח הצובט את לחייה הנפולות של החיה אדירת-הממדים שעל צווארה הוא רכוב.

עב-העור חובק בחדקו גזע עץ עצום אשר חוסם את הדרך לכל רוחבה. לאחר שהניח את הגזע על הקרקע הוא מגלגל אותו במורד המדרון, בדיוק לפני הכניסה לגן, משם אנחנו צופים במתרחש, מוקסמים ומתמוגגים.

הפיל, מצחו מוטה, דוחף קדימה את הגזע בתנועות חדות כדי להקל על גלגולו, כשהוא משתמש בשפתי החדק שלו, שאותו גלל סביב עצמו כשבלול.

גזע העץ מתחיל לגלוש במורד המדרון לנגד עינינו ממש, תחילה לאט, אחר כך מהר יותר, ולבסוף במהירות הבזק. אנחנו רוכנים קדימה כדי לראות כיצד יסתיים המרוץ.

הגזע מאט ונעצר כמה מטרים הלאה משם, בצד השביל, במקום שבו גדל עץ באניאן עתיק יומין.

אז יורדים לאיטם הפיל ונוהגו במורד הגבעה ומגיעים לגזע, כדי לדחוף אותו הלאה. כאשר חולפת החיה על פנינו בצעדיה המלכותיים, אנחנו פורצים בתשואות סוערות; הפיל מברך אותנו לשלום בהדרת כבוד, בהנפת חדקו הדומה לתימורה מפוארת.

"הסתכל בפיל הזה, כמה פיקח הוא נראה..." אני אומר לאנאנדה.
"הייתי רוצה שיהיה לי פיל כזה!"
"חזרו מיד! אסור לכם לצאת מלומביני!" שואגת אוּדֶאה, שסוף-סוף הגיעה לשער הגן. היא מזיעה ועיניה רושפות.
אני מוחה: "אפילו קצה הבוהן שלנו לא דרך בחוץ, גברת אוּדֶאה..."
"סידהארתהַה, יש לך תמיד תשובה לכל דבר. אתה צריך לרחם על אוּדֶאה האומללה שלך, יקירי! משלמים לי כדי להשגיח עליך. רק אתמול בערב אביך חזר והדגיש את זה בפניי!" גונחת האישה השמנה.

ואמנם, אתמול, בשעה שאוּדֶאה ניצחה על רחצת הערב שלי, פנה אליה סוּדהוֹדאנה אבי בארשת מודאגת: "אני סומך עלייך, אוּדֶאה, שתשגיחי היטב על סידהארתהַה. הוא נהיה שובב כל-כך, שאסור לך להניח לו לחמוק מעינייך כאשר אתם הולכים לגן לומביני."

דבריו הפליאו אותי, אבל מתוך כבוד לאבי לא הגבתי.

"אדוני, אני מבטיחה לך שאשמור עליו כעל בבת-עיני! הילד הזה הוא בשבילי, מאז ומעולם, כמו ילדי שלי!" השיבה האומנת לפני שהתכופפה ונשקה את ידו של האיש אשר ניחן בטוב הלב הנדיר לפנות אליה ישירות, חרף היותה בת הקסטה הנחותה שוּדְרָה.

"סידהארתהַה אומר את האמת! לא יצאנו מהגן, גברת אודאה!" מוחה אנאנדה, שהאפשרות שהאומנת תדווח על מעשיו אינה מלהיבה אותו יותר מאשר אותי.

"כך או כך, הגיע הזמן לחזור הביתה. אדון סוּדהוֹדאנה ידאג מאוד אם תאחר לשיעור הקליעה בחץ וקשת."

מאז מתה אמי מקדחת, שלושה חודשים אחרי לידתי, מעניק לי אבי את כל האהבה הגדולה שאיחדה אותו עם מאיאדֶוִוי, האישה שאהב.

יום אחד שמעתי את האומנות מספרות שבדיוק לפני שהרתה אותי, סיפרה מאיאדֶווי לאבי שראתה בחלומה פיל לבן החודר לבטנה מצדה הימני.

"אדון סוּדהוֹדאנה חייך, ולא אמר דבר. ובאותו ערב חיבק מנהיג שבט הגאוטמה את אשתו בעדינות, ואז חדר אליה בלהט!" סיפרה אוּדֶאה לידידתה וצחקה.

לא ידעתי אז את פירושה של המילה "לחדור". רק לימים הבנתי.

"בבוקר, אחרי ליל אהבה קסום וסוער שהתארך עד עלות השחר, לחשה מאיאדֶווי לבעלה, שהכישרון שהפגין לא נפל מזה של הפיל בחלומה..." הוסיפה אוּדֶאה.

"איך את יודעת שלמאיאדֶווי וסוּדהוֹדאנה היה זה ליל אהבה סוער?" שאלה האומנת השנייה.

"כשהעונג גורם לאישה לצעוק, שומעים את זה!" השיבה אודאה.
אני פרי אהבה. פירוש השם שנתנו לי, סידהארתהַה, הוא "זה שהשיג את מטרתו".

אלא שאושרם הזוגי של הוריי היה קצר, ונקטע עם מותה הפתאומי של אמי. לא קשה לי לדמיין את צערו של אבי לאחר פטירתה החטופה. הוא לא אכל במשך שבועיים. מקץ שנה נשא לאישה, כנהוג, את מהאפּראג'אפּאטי, אחותה הצעירה של אמי, מאיאדֶווי.

מאז אותה שעה הרת אסון, כולם מסביבי אומרים לי שהצפייה בגדילת בנו היקר, פרי דמם שלו ושל האישה האהובה, היא נחמתו היחידה של אבי.

כאשר חובות הצבא הרחיקו את אבי מקפּילאוַוסטהו, לפני כשנתיים, הוא הפקיד אותי בידי אחיו וגיסתו, הוריו של אנאנדה. התגוררתי בביתם במשך שישה חודשים, וכעת אנאנדה ואני קרובים כאחים.

מאז שב ממסעותיו הצבאיים, עטור תהילה, חולם אבי להפוך אותי ללוחם נועז, הראוי להיות ממשיכו. לשם כך הוא אינו חוסך מעצמו מאמץ ורואה לעצמו חובה, כמו כל לוחם המכבד את עצמו, ללמדני לצוד, לאחוז בחרב ולירות בחץ וקשת.

הקליעה בחץ וקשת דורשת לימוד ממושך ומשמעת חמורה.
הקשָת פוסע מול המטרה הלוך ושוב. משהוא מבחין בי, הוא ממהר להגיש לי קשת מגולפת ואשפת חצים מעוטרים בנוצות צבעוניות הנעוצות בלוחית עץ עדינה.

"אל תשכח, סידהארתהַה, עליך לירות את החץ למרכז הלוח," מסביר לי אבי לאחר שנשק למצחי. הוא מצביע על הלוח העגול הנעוץ בגזעו של אחד העצים, שעליו צייר הקשָת בצבעים עזים מעגלים חד-מרכזיים.

"היא יפה, אבא, המטרה הזאת, אבל קטנה..."
"הגודל של המטרות אחיד, בן! יש לכוון היטב על מנת לירות למטרה. אם ישמיע המיתר את צליל התו השלישי כאשר ישתחרר מהקשת, פירושו שהצלחת לירות כמו שצריך."

בכל פעם, לפני שאני יורה בחץ וקשת, אני פונה לאבי באותן המילים, והוא משיב לי תשובה קבועה.

או אז, באותה רכות שרק לוחם כמותו מסוגל לה כאשר מדובר בבנו שלו, הוא אוחז בידי ומניח אותה במקום הנכון, במקום שבו יש לצבוט - בין האגודל לאצבע המורה - את המעי של חתול הבר, שממנו מייצרים בני הקשאתרייה את מיתרי הקשתות שלהם. לאחר מכן הוא עוזר לי לדרוך את הקשת.

זה בדיוק הרגע שבו אני יודע שהוא אוהב אותי.
החץ ניתק.
אני חש בצליל הרוטט גואה כנחשול לאורך זרועי.
רע לי.
"אבא, אני לא אוהב במיוחד לירות בחץ וקשת. אולי במקום זה אנגן בסיטאר?"
"המיתר שלך הפיק צליל יפה כל-כך, סידהארתהַה... הקליעה שלך הצליחה. החץ ננעץ סמוך למעגל המרכזי. המשך כך ותהיה לקשָת מצוין."
"זה קשה יותר מלאחוז בחרב!"
"לא די בכך שלוחם ידע לדרוך את הקשת ולאחוז בחרב, עליו לדעת גם לקלוע חץ בחזה של יריביו!"
אני יורה חץ נוסף, אשר קולע הפעם בלב-לבו של המעגל המרכזי.
אבי פולט קריאת שמחה.

שיעור הקליעה מגיע לקצו ופניי רגוזים למראה. בעוד הקשָת משחרר את המיתר ומניח את הקשת בתיבתה, אבי שואל אותי בארשת של דאגה: "מה לך, סידהארתהַה? במקום לשמוח אתה נראה כעוס..."

"אבא, מה הטעם בלוחמים? מדוע בני-האדם נלחמים? לשם מה להרוס ולהכאיב?"

עד עכשיו, מתוך כבוד אליו, מעולם לא העזתי לפנות אליו בשאלות המכבידות על לבי, אולם כעת, משאני יודע לירות בחץ וקשת, אני סבור שהגיעה השעה.

"שאלות כאלה, בני, אינן נושא לשיחה בין שני בני שאקיה, על אחת כמה וכמה כשהם צאצאים למשפחה המהוללת גאוטמה - כלומר 'המעולים שבשוורים'! עלינו להסתפק בכך שנבצע את הדבר שלשמו נולדנו." פניו של אבי זועמים, אבל אינני חושש.

"למה בני-האדם אינם חופשיים להחליף את הקסטה שלהם, אם זהו רצונם?"
"משום שהאלים רוצים שכך יהיה."
"למה האלים אינם רוצים שהאדם יחליף קסטה?"
"סידהארתהַה יקירי, מרוב שאלות שאתה שואל את עצמך, הראש שלך עלול להתפוצץ..." אבי קוצף. הוא לא ענה על שאלתי. מתוך כבוד אליו, אני מחליט לא להעיר על כך. אני מסתפק בכך שאני זורק לעברו: "יום אחד, אחליף קסטה אם אצטרך!"

הוא מביט בי במבט משונה, הנע בין עצב לתדהמה. אני בטוח שהוא אינו מתייחס לדבריי ברצינות, ובוודאי שואל את עצמו איזה ג'וק נכנס לראשי. ובכלל, איזו משמעות יכולה להיות לדבריו של ילד בן שש בעיניו של מבוגר?

איני יודע מה דחף אותי להשמיע הצהרה כזו, אך איני מתבייש בה ואיני מתחרט עליה. משונה, אבל למרות גילי אני יודע בוודאות לאן מועדות פניי!

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

אני, בודהה (בודהא) - ז'וזה פרש