» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

עתידה של הכחשה - התבוננות בשאלת הג'נוסייד
מאת: אלן פינקלקראוט
L'avenir d'une Negation, Reflexion sur la Question du Genocide - Alain Finkielkraut

ההוצאה: בית ראובן מס את ספרו עתידה של הכחשה כתב אלן פינקלקראוט מתוך ההבחנה המעניינת בדבר התפתחות הכחשת השואה. תיאוריות אנטישמיות אלו כיום, כך גילה, אינן נחלתם של פאשיסטים קיצוניים, אותם ניאו-נאצים פרועים וידועים לשמצה, אלא דווקא נחלת השמאל הקיצוני האינטלקטואלי, הרוחש רבות בקרב הקונצנזוס האירופי בכלל. בזכות הניתוח החד שהוא מציג, התקבל הספר בחוגים נרחבים, והפך לספר קלאסי במחשבה מדינית. הספר מגלה תובנות חשובות גם עבור הקורא הישראלי, המתעניין במעבדה שבה צומחת אופנת העוינות הפוליטית לישראל.

"כשאנו אומרים 'לעולם לא היטלר!' כשאנו מזהים את שנאת היהודים עם הפאשיזם המיליטנטי, אנו סוגרים את עינינו בפני הצורות הלא-פאשיסטיות שהאנטישמיות עשויה לקבל. הערנות שלנו מטעה אותנו: העיוורון והצלילות משתפים פעולה בנדודי שינה אלה של הזיכרון..."

אלן פינקלקראוט הוא בנו של ניצול שואה, נולד ב-1949 בפאריס. הוא נמנה על 'הפילוסופים החדשים' המשמיעים ביקורת על המובן מאליו האינטלקטואלי. ספריו עוסקים בפנים פילוסופיות של נושאים שונים המעסיקים את הציבור הרחב. בהקשר הישראלי נודע פינקלקראוט כמי שמבקר את המדיניות הישראלית ותומך בפשרות בנוסח הסכם ז'נבה.

עתידה של הכחשה - התבוננות בשאלת הג'נוסייד בהוצאת בית ראובן מס, מצרפתית לוראן כהן, עריכת תרגום: עמית עסיס, לוראן כהן, עיצוב עטיפה: סטודיו דוב אברמסון, 167 עמודים.

עמית עסיס על הספר:
'עתידה של הכחשה' של אלן פינקלקראוט הוא חלק מפולמוס שהתנהל בצרפת לפני למעלה מעשרים שנה, פולמוס על ה'בחינה מחדש' ('רוויזיוניזם') של העובדות ההיסטוריות של השואה. ככזה, הספר נטוע בתוך זמנו ובתוך מקומו. ובכל זאת, מה יש ב'עתידה של הכחשה' לקורא הישראלי, הנתון בתוך מלחמותיו של המזרח התיכון?

מאחורי הקריאות לבחינה מחודשת של השמדת היהודים באירופה עומד הסירוב לקבל את הסיפור כמו שהוא מסופר כעת. כיום עומדים מאחורי סירוב זה אויביה הישירים של מדינת ישראל באיראן. אולם ספרו של פינקלקראוט איננו מתחיל משם, נקודת המבט שממנה הוא מנהל את דיונו איננה יהודית באופן בלעדי, היא איננה מרוכזת ב'כל העולם נגדנו'. נקודת המבט של הדיון שלו היא אירופאית, הוא איננו דן בהכחשת השואה כתופעה של 'אנטישמיות' אלא מתרכז בצמיחתה בעשרות השנים שאחרי מלחמת העולם השניה, צמיחה שבה 'אנטישמיות' או 'גזענות' אינן תופסות מקום מרכזי.

למרות שהספר הוא חלק מפולמוס, אין בו כמעט ויכוח ישיר. הוא איננו דן במסמכים שאותם מביאים מכחישי השואה כדי להוכיח את דבריהם, הוא מעוניין בשאלה אחרת. הוא מעוניין באופן שבו מוצב סימן שאלה על עובדות היסטוריות בלב דיון הציבורי באירופה של ראשית שנות השמונים, בואכה שנת 1984, שנושאת עליה פחדים מפני האפשרות של ניהול העבר הציבורי מתוך אינטרסים מפלגתיים. הוא מתחקה אחרי האידיאולוגיות שמהן יוצאת ההכחשה, וחשוב לא פחות, גם אחרי הלוך הרוח ההופך את ההכחשה הזאת לבת שיח סבירה בציבור הנאור ביותר. באופן מופלא כלשהו, רבים מהתיאורים של אורוול ב-1984 מאפיינים את החברה ה'חופשית' של היום.

מ-'1984' ל-1848
יותר משפינקלקראוט מוטרד מגרמניה המאוחדת והחזקה שנוסדה ב-1848, הוא מוטרד מטקסט שנכתב ב-1848: המניפסט הקומוניסטי. המרקסיזם, בניגוד לתנועה הלאומית, רואה את עצמו כתנועה מדעית נטולת אשליות רוחניות. אותן אשליות רוחניות הן בעיני המרקסיזם מקסם-שוא שתפקידו לשרת את השלטון, ולפיכך מרשים לעצמם המרקסיסטים המובילים את הכחשת השואה לראות את השיח הציבורי באופן ציני יותר, להשתמש בו כמכשיר.

הפרק הראשון מוליך אותנו אל קונגרס סוציאליסטי שהתרחש בזמן משפטו של דרייפוס, ואל מנגנון ההתמודדות של המרקסיסטים עם האירועים.

בפרק השני ממשיך פינקלקראוט למשפטי הדיבה שמעורבת בהם התנועה ה'רוויזיוניסטית', וחושף את תפקודה של תורת הפרשנות המרקסיסטית, המנסה לבחון כל אידיאולוגיה וכל היסטוריה לאור האינטרס שאותו היא מייצגת. תורת פרשנות זו, שניתן לכנותה 'הרמנויטיקה של חשד', דומיננטית במיוחד במדעי הרוח והחברה כיום, ופינקלקראוט דן בסכנות הכרוכות בה כשהיא משמשת כאופנה בלעדית של השיח הציבורי. השימוש המרקסיסטי בהרמנויטיקה חשדנית מפריך את המחשבה כאילו מודעות לרעה חולה מסייעת להימלט ממנה. דווקא המרקסיסטים המודעים לאינטרסים שמאחורי כל שיח הם הראשונים ליצור שיח שכולו מניפולציה אידיאולוגית-אינטרסנטית ללא כחל ושרק.

הפרק השלישי בוחן את הלוך הרוחות המאפשרות להכחשת השואה להיות כל כך פופולרית, את ההילה הדתית כמעט הנקשרת לראשו של המדע המשחרר אותנו מן הדעות הקדומות.

היהודים והמיתוס הכריסטולוגי
המהלך הזה מאפשר לקורא הישראלי לראות את יסודותיה של הכחשת השואה במקום ובזמן שבו היא נוצרת. מיקומו של פינקלקראוט בתוך הפולמוס מאפשר לו גם ניתוח של מקורות ההכחשה, שאותם הקורא הישראלי איננו מכיר. אולם עיקר העניין לקורא הישראלי טמון בפרק הרביעי, שבו בוחן פינקלקראוט את השלכותיה של הכחשת השואה על המקום שאותו תופסת מדינת ישראל בשיח האירופי.

את הכיוון משרטט פינקלקראוט כבר בפרק השלישי. שם הוא מתווה בקווים כלליים וברמזים את מאפייניו של הסיפור הדרמטי המשמש לבניית הדימוי העצמי של מכחישי השואה בדמויותיהם של גיבורי תקופת ההשכלה. שלילתן של מקובלות שנס ליחן מצוירת כהתגלות, כמאבק של גיבור הרואי סובל שהעולם איננו מקבל את משיחיותו. אירופה ששללה מהסיפור הכריסטולוגי את התוקף הדוגמטי שלו מעמידה אותו, לא תמיד במודע, כדגם מיתי של מהפכותיה.

כאן חוזר פינקלקראוט מעיסוקו הכל-אירופי למקום הייחודי שאותו תופסים היהודים. בתוך סיפור הישועה הזה מזומן להם תפקיד עתיק. מלחמת העולם השניה זימנה ליהודים תפקיד שיכול להתאים להם מאוד בתוך המחזה שנכתב כמעט אלפיים שנה קודם לכן: היהודי הוא הסובל המוחלט, הוא הקרבן הנושא על גבו את צלב פשעי העולם. בשואה סבל היהודי את פלצותיה של המודרניות, וזכה לתשואותיו של העולם הפוסט-נוצרי, שדלה מבאר המיתולוגיות העתיקות שלו את זכרו של ישוע מנצרת, היהודי הסובל. היהודי של השואה היה לדגם למי שסובל בשל היותו ה'אחר', בשל היותו יוצא הדופן, בשל ייחודיותו. היהודי חזר למקום שהועידה לו המיתולוגיה.

חזרה זו, של היהודי למקומו, היא שעוררה את התמיכה במדינת הפליטים הציונית. אלא שכאן מגיע תורה של הציונות לגלם את תפקידם של היהודים גם בפרק הבא בהיסטוריה הקדושה: היהודי הבוגד בייעודו. הציונות היא הסירוב של היהודים לראות בסבל את ייעודם, היהודים המסרבים לקבל את משיחיותה של תמונת היהודי הסובל, של ה'אחר' המוחלט, שהוא הזר בכל מקום. הבחירה של מדינת ישראל לסרב לגורל של סבל מעבירה אותה לצדו של יהודה איש קריות. הציונים הם מעתה יהודים שבגדו בייעוד והורדו מהכס הרם של מיתוס היהודי הסובל, עתה הם 'ישראל שבבשר', בניגוד לנבחרי האל האמיתיים, לסובלים האמיתיים, 'ישראל שברוח'. בסיפור העתיק, אותם יהודים הם אלה שגרמו לסבלו של היהודי האמיתי, הם שהסגירוהו לצליבה. היהודים ש'המציאו את תאי הגזים' מואשמים בכך שהדיחו אחרים מכס הקרבן והסבל. מעתה הופכים סמלי הסבל היהודי לסחורה הניתנת לשיכפול, וכל קרבן של עוול טוען שנעשה כלפיו ג'נוסייד. ובראשם של אלה עומדים קרבנותיהם של היהודים: הפלסטינים. בעיניו של אותו שיח, הפלסטינים הם 'היהודי' האמיתי, הם הסובל המוחלט, היהודים מצדם, משחקים את תפקידו של הנציב הרומי הכובש. באותה נשימה שבה מעודדת אותנו האופנה לבחון מחדש את הסיפור המופרז שמספרים היהודים על השואה, היא גם מגנה את היהודי בתור הנאצי החדש, הכיבוש הישראלי בהרי יהודה, בנימין והשומרון מהדהד בזכרונה הקולקטיבי של אירופה את 'הכיבוש' הנאצי. למרות שפינקלקראוט עצמו מתנגד לכיבוש הישראלי בהר המרכזי, הוא מצביע על כך ששורשי הגינוי המקובל של אותו כיבוש ושורשי תיאור היחס הישראלי לפלסטינים כ'ג'נוסייד' הם משהו אחר מאשר עמדה פוליטית נאורה.

המהלך המתואר בספר הזה מעלה שאלות על אופן התנהלותה האופנתי של 'דעת הקהל', על האופן שבו ניתן להכחיש את העבר דווקא בלבו של משטר החירויות, ועל תפקידה של הקרבנו?ת בהבניית הדגם שבאמצעותו אנו מספרים לעצמנו סיפורים על צדק.

את היהודים שבישראל שואל המהלך שבסוף הספר הזה כמה שאלות קשות במיוחד. הוא שואל האם נכונה האמונה המושרשת בכך שהציונות פתרה את 'הבעיה היהודית'? אולי בעידן הגלובלי שבו אנו נתונים, היענותם של היהודים לאתגר הלאומיות אמנם השיבה אותם לארצם העתיקה, אך לא פתרה להם שאלות עתיקות של זהות הנובעות ממערכת היחסים הסבוכה שבינם לבין זולתם. מה נותן זכרון השואה לזהותם הלאומית של הישראלים? האם גם בעינינו, היותנו קרבן של שואה כה איומה מחליף את היותנו נבחרי האל? מה עושה לנו העובדה שההיסטוריה היהודית והאקטואליה הישראלית עדיין זוכות לטיפול מיוחד בעולם? האם זה מחזיר אותנו להתמודדויות היהודיות של המאה ה-19? האם היום, כאשר כל נדכאי הכפר הגלובלי מתאחדים למאבק מתמיד ביניהם על טענות של סבל ושל קרבן, האם יש למדינת ישראל את אותה משמעות שהוגי הציונות קיוו שתהיה לה?

תהיה אשר תהיה התשובה לשאלות הללו, התוודעות לתופעות שאותן מתאר כאן פינקלקראוט איננה מאפשרת לנו להישאר אדישים אליהן.

קטעים מתוך הספר
בעקבות הקורבנות האמיתיים, או חרפתו של העם הארור
'לא ניתן להעלות את אירוע הזה על הדעת, לכן, הוא לא קרה', אומרים המטפיזיקאים של ההיסטוריה כשהם מדברים על השמדת היהודים בתאי הגזים. והנה הנס! הם לא מטיפים במדבר: פה ושם ישנן כמה אוזניים קשובות שמקבלות בחיוב את 'חשיפותיהם'. למי הם חייבים את הסקרנות החיובית הזו? הם מודים בעצמם: לישראל, או ליתר דיוק, לחוסר האהדה הציבורית המתגברת, ולשחיקה האיטית של הדימוי הישראלי בדעת הקהל.

עד למלחמת ששת הימים, דעת הקהל הצרפתית הייתה חדורה במעין ציונות דמיונית: ההקבלה בין הרצח של אושוויץ לבין התיקון שבקיומה של מדינה, כביכול משכינת שלום ובעלת נטיות סוציאליסטיות. מה ששימש כמגלה נסתרות היה הופעתה של השאלה הפלסטינאית, ובעיקר סירובם המוחלט של הישראלים, ויחד אתם של הציונים, אף להביא בחשבון חיפוש פיתרון לפליטים שנעקרו על ידיהם. (Serge Thion, Verite historique ou Verite politique , op. cit., p. 165.)

פעם ישראל הייתה מעל לכל שיפוט, בשל קירבתו של הג'נוסייד. כיום, הג'נוסייד הוא שנהיה מפוקפק בגלל התנהגות המיוחסת לישראל. שני סוגים של טינה נפגשים ומשתלבים בשלילת תאי הגזים: המרירות בפני מקרה חריג, הזעם הנגרם על ידי הכבוד, ובנוסף לכך הפטור מעונש שברבריות זו מעניקה לקורבנות ולצאצאיהם. למניעות המטפיזיות (להתאים את ההתהוות לתבונה) נוסף הפיתוי הפוליטי לעבד מחדש את ההיסטוריה על ידי האקטואליה ולהשריש בעבר את ענייניה של המציאות העכשווית. מהצד האחד זו מקוריותה של התופעה, ומהצד השני זו ההתנהגות של מי שכביכול אמור להרוויח מהשואה, שמעודדות את הבדיקה החוזרת שלה. ערעור על פריווילגיה, סירוב למה שנעלם מאורה של ההיסטוריה ומכל הטרמה (anticipation). שלוותם האיתנה של ההולכי בתלם פוגשת את שנאת ישראל המתגברת, ומפגש זה הוא שנותן לעבודתה של ההכחשה את עוצמתה המסוכנת.

[...]

מדיניות הג'נוסייד
כפי שאנו יודעים, יותר משלושים שנה לאחר עצמאותה של ישראל, שיקומם של היהודים בפלסטין משמר את אויביו. מספרם של אלו אף נמצא בצמיחה מתמדת, ועוינות זו היא שהופכת את הרצח ההיטלרי לנושא של קרב חסר רחמים. חטוף על ידי השפה הפוליטית, אירוע הג'נוסייד כבר לא יכול להיות מוגן מפני המשמעות שמשקיעים בו תומכי הציונות ואויביה. עבור הראשונים, העלבון שנגרם לעם היהודי הינו טיעון, אשר באופן אוטומטי הופך עבור אלה שממול לחיסרון, לפיגור אידיאולוגי שיש להשלים איתו או לפרק אותו. באופן מסורתי הם עושים את זה בשני אופנים.

ראשית: הערבים אינם אחראים על טבח שהיה כולו אירופאי מבחינת התפאורה שלו, מבצעיו וקורבנותיו. מדוע שהמערב יקנה לעמו מצפון נקי באמצעותם? לא מתקנים עוול על ידי ביצוע של העוול כלפי עם חף מפשע. שנית: אושוויץ לא העניק אמון בלתי מוגבל לניצולים ולבניהם. הישראלים לא יכולים להתעטף בעבר של קורבנות, כיוון שבכדי להגשים ולחזק את מדינתם, הם עצמם הפכו לתליינים.

צריך לעצור כאן ולהתבונן במשמעותה העמוקה של הנמקה זו. אנו יודעים כבר זמן רב כי הדמגוגיה הינה חלק ממחסן הנשק הבלתי נמנע של כל השלטונות (ושל כל האופוזיציות). אנו מכירים את הטריקים של דרשנינו הפוליטיים, את שיטותיהם המושכות את ליבו של הציבור, את המאמצים החייכנים או הליריים שהם נוקטים כדי לא להראות את עצמם כמי שמתחכם עם רעהו. מה שאולי ידוע פחות הוא שכל קונפליקט של אינטרסים או של עוצמה מהווה גם, ובראש ובראשונה, קרב על מתן השם. תוצאת המאבקים תלויה בשם שנותנים לדברים: להכתיב את החוק שלנו משמע לכפות את אוצר המילים שלנו, ולהפך - לכפות את המילון שלנו על הציבור משמע להשאיר את האופציה של נצחוננו פתוחה, למרות חולשה זו או אחרת שאנו חשים ברגע נתון.

בשל סיבה זו, מאז קום מדינת ישראל, מנהלת האנטי-ציונות קרב נוקשה על היהודיזציה של עמדתה ועל רכישת המילים הגדולות. תחת העימות הצבאי או הפוליטי, פועלת גרילה אחרת: מתקפה בלתי מוחשית אך יסודית, מאבק רטורי שבו צריך להעביר אל הפלסטינאים את המילים הטעונות ביותר בזוועה של התקופה הנאצית. הציונות מזוהה עם צורה של גזענות העומדת "בדיוק במרכזה של התרבות האינטלקטואלית והפוליטית של המערב" (מתוך נאומו של אדוארד סעיד 'המקורות האינטלקטואליים של האימפריאליזם ושל הציונות' בכנס 'ציונות וגזענות'. Sionisme et Racisme, Ed. Le Sycomore, 1979, p. 164.) העקרון של הציונות הוא הבוז - הארי - כלפי הגזעים והתרבויות הנתפסות כנחותות. מטרתה האקסקלוסיבית היא ההתרחבות הטריטוריאלית. לגבי רעיון ה'גזע היהודי' שהיה נפוץ בסוף המאה התשע עשרה, זה "לא נובע רק מהרדיפות האנטישמיות במשך אלף שנה באירופה הנוצרית אלא גם מהטיפולוגיות הגזעניות של גובינו, סטיוארט, שמברלאן וראנן" (שם עמ' 168).

אין צורך להאריך: כל אחד יודע את תפקידיהם של שני המחברים הראשונים שהוזכרו כאן בגיבושה של הדוקטרינה ההיטלרית. למי שמבקש פירוט, נהיה ברורים עוד יותר ומפורשים עוד יותר: "לעת עתה, עולמנו עומד בפני הופעתו של נאציזם מסוג חדש וחסידיו מצהירים שתורתם מושרשת רחוק בהיסטוריה" (עבדולה שאראפודין, נאום פתיחה לכנס הנ"ל, ע' 16)

הפוליטיקה היום יומית, הם ממשיכים, רק מאשרת אבחון עמוק זה של שיטת המחשבה שהובילה להקמתה של מדינת ישראל. תעמולה בלתי פוסקת הרגילה אותנו לרעיון שעל פלנטה זו ישנם שני מוקדים של רוע, שני כתמי תועבה: דרום אפריקה ו'הישות הציונית'. על כל פנים, לשתי מדינות אלה - הראשונה בשל האפרטייד, והשנייה למרות ממשלהּ הפרלמנטרי הגובל באיבוד שליטה - מיחסים את הכינוי פשיסטי באופן הכי טבעי. ולבסוף, הכיבוש הישראלי של השטחים מרוקן מהגדרותיו הספציפיות ונקלט כולו בתוך 'הכיבוש' בהא הידיעה, כלומר, כפי שאנו תופסים את הכיבוש הגרמני בזמן השנים השחורות של מלחמת עולם השנייה.

המילה - היפנוטית - מבטלת את המציאות שהיא אמורה לתאר ומחליפה אותה בזעזוע של אורדור, סבלו של ז'ן מולין (Moulin, דמות אגדית של הרזיסטנס הצרפתי, שנתפס על ידי הנאצים ושתק בחקירות למרות שעונה עד מוות. הערת המתרגם) ותמונת החיפושים בבקרים החיוורים, על ידי פקידי הגסטפו לובשי מעיל עור, מה שמת חוטף את מה שחי: מילה אחת ויחידה הופכת את ההיסטוריה לטרף של השירה ומשליכה את השחקנים הראשיים לתוך התפקידים המוכנים מראש של ה-אס.אס. והפרטיזאן. כך, במקום להתקיים בפני עצמו, נתפס הסכסוך הישראלו-פלסטיני במכניזם של תחייה והתחפשות אשר ממקם אותו ברמה של הטרגדיה ההיטלרית הגדולה.

מה ערכם של מאפייני הכיבוש הישראלי, על עזות פניו ורתיעותיו, על התנדנדותו בין פני הדיכוי והפנים הליברליות? השם שבו מכנים אותו הופך את ההווה לעבר ואת ההיסטוריה למיתולוגיה טהורה. האירועים נדונים להעתקה. השחקנים רק משאילים את גופיהם לרוחות רפאים: העולם שוב מציג מחזה שכבר הוצג, פרט לכך שבכל זאת התרחש שינוי בליהוק: העלילה ידועה אך החידוש מופיע כשאנו רואים את היהודים בתפקיד של מחולל האסון ושוב לא בתפקיד הגיבור הטראגי. כך, נמלטת הדרמה של המזרח התיכון מהזמן שלה ומתקיימת בתלבושת: העמדה הפלסטינאית נוטלת לעצמה את שני השמות: של הרזיסטנס (כיוון שהיא נלחמת נגד הכיבוש), ושל הטלאי הצהוב (כיוון שהפלסטינים הינם היהודים של ישראל). המדינה העברית מצידה, בשחצנותה ובאכזריותה, מהווה את הגילום הממשי של הרוע האבסולוטי הנאצי.

וכפי שניתן לנחש, המילה 'ג'נוסייד' הינה אובייקט של תשוקה מיוחדת והתלהבות רבה. להשתלט על מילה מכריעה זו, משמעו לנצח בקרב על המילון, תנאי לאפשרות של כל הניצחונות האחרים. מכאן, חשיבותו בכתבים האנטי-ציונים של המושג 'ג'נוסייד מוסרי':

כאשר קיומו של עם כמו העם הפלסטינאי איננו מוכר, כאשר מולדתו נשללת ממנו, וכן קיומו, זהותו הלאומית, וגם הזכויות והחופש היסודי שמעניקים לעמים אחרים, מה נותר ממנו, מה נותר עבורו? הוא הופך ל'לא עם': הפרטים המהווים אותו הופכים ל'לא-איש'. האם אין זה למעשה ג'נוסייד, ג'נוסייד מוסרי? (האני אל-קאסם, בהרצאה 'גזענות ושלום עולמי', בכנס הנ"ל)

ההדחה
הפרזאולוגיה של האנטי-פשיזם זוכה להצלחה אוניברסאלית. כמעט כל המפעלים הפוליטיים שואבים ממלחמת העולם השנייה את מקורותיהם ואת אוצר המילים שלהם. בכך, הם ממחזרים על הבמה את הגיבורים המתים של זמנים ארורים אלה. אם כן, לגנות פרקטיקה זו כחטא ייחודי לאנטי-ציונות יהיה בלתי צודק. בלי ספק, אין זה דבר הוגן לכסות את ההיסטוריה במיתולוגיה או לדלג מעל העובדות בכדי לגשת ישר לאבות-הטיפוס של הכיבוש ושל הרזיסטנס, אך בעולם הבא אחרי היטלר, זהו הליך שכיח.

התרומה המיוחדת של האנטי-ציונות לא נמצאת בטענה: 'הפלסטינאים הם יהודי המזרח התיכון', אלא בהקבלה זו: 'היהודים אינם עוד יהודים, הם בגדו ברעיון שלהם, הם נטשו את המודל שלהם, והם צריכים להיענש בשל נטישה זו'.

האנטי-פשיזם העמיד את היהודי כערך: כבסיס זהב של הדיכוי, כפרדיגמה של הקורבן. עם האנטי-ציונות, מתהפך קנה מידה זה נגד העם אשר העניק לו את שמו. כבר לא מאשימים את בני ישראל מפני שהם יהודים, אלה על כך שהם גרועים מדי ובלתי שלמים כיהודים. ומזה כמה שנים שבזהירות אך בעקשנות, מתפשטת ביקורת זו על ההתנהגות היהודית בכללותה, במקום להיות ממוקדת בבעיה הישראלית.

הנזיפה עולה על גבולותיה של האנטי-ציונות (למרות גשמיותם של הגבולות). זוהי היהדות כולה המואשמת בשחצנות. מי מאשים? לא ניתן לאתר את הרוגז הזה. אין לשום משפחה אידיאולוגית מונופול עליו. הוא משוטט תלוש, ולמרות שהוא עדיין לא עניין רשמי, הוא עובר בכל החברה על-אף החלוקות הקדושות בין הימין והשמאל. הוא מלווה כקונטרפונקט, את הידרדרות האנטישמיות בצרפת בת זמננו. כך ניתן לסכם את השיח הזה: 'היהודים מתלוננים, שומעים רק אותם, אבל הם עברו לצד המנצח וצרחותיהם מסתירות את הסבל האילם של המדוכאים האמיתיים.

הם מנענעים את הסיוט (או את השד) של הפוגרומים בכל הזדמנות, דווקא בארץ שבה איש לא יכול להיות עוד אנטישמי. בכיינים, הם משמיעים את חולשתם על ידי אנחות קורעות לב, וזאת, על אף שהם נהנים מכל הכוחות: המדינה והחוק שלה, החברה והסתגלנות שלה, התקשורת והתקפותיה. ההוכחה על כך היא הפיגוע בקופרניקוס (Copernic): מטען מתפוצץ מול בית כנסת ואנחנו כפופים במשך שבועות ארוכים לאבל לאומי. פתאום מתגברות ההיסטריה הקולקטיבית, החובה לרעוד, העגמומיות המתוזמרת והעדרית: אוי לאינדיוידואליסט שלא מוכן לציית להן! מצביעים עליו ומגנים אותו כחוצפן'.

'צרפת מתאבלת על מנת לגרש איום שכבר איננו, ובו בזמן ממשיכים ילדי הסהל למות מרעב (הסהל הוא האיזור ההררי שמדרום לסהרה שסבל בשנות השבעים מבצורת ונזקק לעזרה בינלאומית, הערת המתרגם), וקרוב יותר אלינו, המהגרים, 'היהודים' של היום, סובלים באדישות, מההשפעות של הגזענות הרגילה. מעולם לא ראינו את רוטשילד קורבן לאלימות כמו זו שמופעלת נגד הערבים. ובקיצור, הלקח שצריך ללמוד מהפיגוע, הוא זה שהיהודים נהנים ממצבם המיוחד, ושהם המפונקים של דעת הקהל, ואולי אף מפעיליה. (אולי שמתם לזה לב: שבוע אחרי קופרניק, שלושת השבועונים הגדולים יצאו לאור עם טלאי צהוב על עטיפותיהם). ומה מאפשר להם להפוך את עוצמה זו לחולשה? הפאתוס של אושוויץ, החזרה הטורדנית ומעוררת התענוג של הג'נוסייד שלהם.'

'מכאן ועד לשלילת קיומם של תאי הגזים נותר רק צעד אחד שאנחנו לא מוכנים לעבור. ובכל זאת, האם לא הגיע זמן שהקטסטרופה היהודית תחזור לשורה? קופרניקוס (המדען) פצע את בני האדם וגרם למהפכה הגותית כשהוא הראה כי הארץ איננה במרכז היקום. למרות שהיא נראית קשה ומהפכנית, האין זו המטלה של בני-זמננו להראות שההיסטוריה לא מסתובבת סביב ליהודים? היהודו-צנטריות היא הפגם והפיגור שלנו: הלומים על ידי הקורבנות מאתמול אנו מפגינים אדישות מוחלטת לעוולות של היום. כדי לא לאחר במלחמה אחת, כדי להפוך את הדף ולהתעלות סוף סוף עד למודרניזם, צריך לחסל את היהודו-צנטריות. וקדימה עם כל הבדיקות החוזרות שמעניקות לנו את האמצעים לכך! נכון שכמעט פה אחד מתכחשים לפוריסון (נושא דגלה של הכחשת השואה, הערת המתרגם), אך באותו הזמן, מתפשט הרעיון שהיהודים הם כבר לא יהודים, שהם איבדו את שליחותם, ושמומרים אלה אוחזים בכהונתם העתיקה בלי להתקמצן, ובכל מאודם.

[...]

כך, היהודים בהחלט נדונים למטפיזיקה של עליונות, מתנדנדים בין חטא של גאווה לחטא של יהירות: לאחר שהמציאו את המושג האריסטוקראטי של עם נבחר, הם היו רוצים ליהנות עכשיו - באמצעות המונופול על הסבל - מתענוג חדש, פתטי וטעים להפליא: להיות האומה הארורה.

קץ הדיאלקטיקה של החיקוי והמודל: בשלב ראשון - האנטי-פשיזם - היהודים היו האנשה של רעיון הקורבן המקסימאלי. אולם ככל שהפכו לבורגנים בגלויותיהם השונות, ולאחר שגירשו את הפלסטינאים במכות של קתות ובחומר נפץ, נטשו היהודים את דימויים והם מתגלים כלא ראויים לגורלם. סוף דבר: המודל עצמו הודח והג'נוסייד היהודי חוזר לממוצע. זוועה בין כל הזוועות האחרות, זה מה שאומרים. ומדברים, אולי בלשון סגי נהור, על ההתעלות להיסטוריה, על מנת להגדיר את ביטול האירוע, בליעת השוני באמצעות השוויון.

אולם התפשטותו של רעיון זה כלל איננה ליניארית. נקודות הציון שלה רוכבות זו על גבי זו. היהודים, בוגדים ורמאים, מואשמים בו בזמן בכך שהם עוזבים את תפקיד הקורבן ובכך שהם המציאו אותו. מפני שאנו חיים בעידן שבו הכל מתחבר: העבר הפשיסטי עוטף את ההווה, ובו בזמן מעצבים ענייניה של הפוליטיקה העכשווית את זכרה של תקופה זו. שתי מיתולוגיות מצטלבות: בראשונה, היהודים מורשעים בשם הדימוי שלהם; בשנייה, דימוי זה עצמו מקבל גוון נורמלי משום שהוא מנוגד למצבם העכשווי.

ה'רביזיוניסטים' עצמם אינם נמלטים מעמימות זו: הם משתמשים בסמל שהם פוסלים, ודווקא העקשנים ביותר מבין אלה שגוזלים את הא הידיעה מהנרדפות היהודית, מצהירים: 'פוריסון הוא היהודי'. 'היהודי', כלומר: המקולל, האחר, הזר, הנודד, העני, החלש, המנודה. כך, בשקדנות, מרחפת לה קונוטציה דרייפוסיאנית מעל השערורייה: פרשת פוריסון נרשמת מעצמה בשושלת היוחסין של הפרשה. אך הגלגל מסתובב: הבוהדפר, הפליאר, המרסיאר (ממנהלי המערכה נגד דרייפוס, הערת המתרגם) המודרנים שייכים לעם הנקרא 'עם הספר' ומי שנרמס תחת רגליהם הוא גוי אחד שבערעור על ההיסטוריה הרשמית, העז בחוצפתו לעמוד בפניהם.

© כל הזכויות שמורות לבית ראובן מס הוצאה לאור

עתידה של הכחשה - התבוננות בשאלת הג'נוסייד - אלן פינקלקראוט
L'avenir d'une Negation, Reflexion sur la Question du Genocide - Alain Finkielkraut