Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל
מאת: אילנה גומל

ההוצאה:

כנרת - זמורה ביתן

זה ספר ראשון מסוגו על כשישית מהישראלים. הוא חושף את השורשים העמוקים, הנסתרים, של הקרע בין הרוסים והצברים בארץ ואת הסיבות למתח שלא פוענח עדיין.

העבר, ההווה ותפישת העתיד של המחברת, בסגנונה המיוחד, ממחישים את אופי הקהילה הרוסית בישראל. בתוך שפע התייחסויות מרתקות יש בו, למשל, דיבור רגיש ועוקצני על הצוחקים צחוק כבוש לשמע החיקוי הנלעג של המבטא הרוסי בתוכנית "ארץ נהדרת" ולאחר מכן מרגישים אשמים ב"גזענות".

הרוסים, טוענת ד"ר גומל, יכולים ללמד אותנו שיעור או שניים כיצד להיות גזעניים וליהנות מכך.

אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל
שתפו אותי

בספר נסיון להביט מעבר לסטריאוטיפים שהולבשו על הרוסים, מעבר לדימוייה של נערת הליווי הרוסייה, ולהבין מדוע, למרות הפיכתה לקורבן, היא בזה לחברה הותיקה. מאחורי ה"אתם ואנחנו" מציע הספר דרכים לדעת מדוע אביגדור ליברמן ותומכיו אינם תופעה חולפת בפוליטיקה הישראלית, ואיזה תפקיד ממלאת התרבות הרוסית במפגש המיוחד הזה.

ד"ר אילנה גומל נולדה בקייב שבאוקראינה, עלתה ארצה ב-1978, ולמדה באוני' תל אביב ובאוני' פרינסטון ארצות הברית. היא משמשת מרצה בכירה וראש החוג לאנגלית באוני' תל אביב, ופירסמה ספרים ומאמרים רבים על לימודי תרבות, מדע בדיוני, תרבות פופוליסטית וספרות אנגלית קלאסית. היא אם לשני בנים, אריאל ואלירן.

אתם ואנחנו : להיות רוסים בישראל מאת ד"ר אילנה גומל בהוצאת כנרת זמורה ביתן בסדרת "המצב הישראלי" בעריכת: גדעון סאמט, עיצוב עטיפה: גילה קפלן, 175 עמודים.

מתוך הספר: מפגשים אחדים - במקום הקדמה
ובהמשך הפרק הראשון

מפגשים אחדים - במקום הקדמה
1980. קיבוץ עין שמר. התאריך הוא האחד במאי. דגל אדום מתנוסס על גג חדר האוכל.

"זה ממש גורם לך להרגיש בבית, לא?" שואל מנהל האולפן לעברית לעולים חדשים שהקיבוץ מארגן ומסבסד. אני מטיחה מילים אחדות בכעס, אך לא מצליחה לתת ביטוי לשום משפט עקבי. העברית הבסיסית שבפי והאנגלית שלמדתי בתיכון מכשילות זו את זו בחפזונן להשיב תשובה כהלכה.

אני לובשת שמלה ערבית רקומה שקניתי בעיר העתיקה בירושלים וסנדלים בעלי סוליית גומי שתרם לי אחד מחברי הקיבוץ. על שרשרת סביב צווארי תלוי אסימון מיושן ששימש פעם להפעלת טלפונים ציבוריים. חברה של אמי נתנה לי אותו בברית המועצות כמעין מזכרת חילונית מארץ הקודש.

"זה דגל שאנחנו צריכים להתגאות בו," מאנפף מנהל האולפן בנעימה דידקטית. הוא נשמע כמו כל המורים שנהגתי פעם לשנוא בעיר הולדתי קייב. שם הלימודים התנהלו בשפה האוקראינית, אך לפחות מחצית מהמורים היו יהודים. האוקראינית שבפיהם הייתה מתובלת במבטא קל שנבע מתערובת של רוסית ספרותית ושל יידיש מדוברת. אני קולטת בהפתעה כי למנהל האולפן יש מבטא דומה בעברית.

"האם את זוכרת את הביקור שלנו ביד ושם?"

יד ושם, מוזיאון השואה הישראלי. לפני ימים אחדים לקחו אותנו לביקור במקום, את העולים החדשים מהאולפן, בליל של אמריקנים, דרום אמריקנים ורוסים אחדים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי תצלומים של גופות כחושות הנהדפות על ידי דחפור ושל נשים עירומות על גדות קבר אחים המוני המכסות על שדיהן. בברית המועצות לא התחוללה שואת יהודי אירופה. המילה מעולם לא בוטאה. מבחינתנו לא הייתה אלא המלחמה הפטריוטית הגדולה.

"הצבא האדום ניצח את גרמניה הנאצית," הוא ממשיך בנעימה נפוחה מחשיבות, כאילו שיתף אותי בתגלית. אני לוטשת בו את מבטי. מה אוכל לומר? שסבי היה קצין באותו הצבא? שאני מתרעמת על ההתנשאות שלו? שהצבא האדום עשה גם הרבה דברים אחרים, אחדים מהם איומים כמעט באותה מידה כמו הדברים המתוארים בתצלומי יד ושם?

העברית שלי מספיקה כדי לשמוע ולציית, לא כדי לענות ולהתמרד. אני נמלטת לבצע את המטלות שלי במטבח הציבורי ובמקרה נתקלת באחת מתלמידות האולפן, נערה גרמנייה ששמה רֶנַאטָה. היא באה הנה להפגין סולידריות עם המדינה היהודית.

"היי, רנאטה," אני רוצה לשאול אותה, "האם הרגשת גאווה כשראית את סמל צלב הקרס ביד ושם? האם הוא גרם לך להרגיש בבית?"

אבל אני לא שואלת. היה לה החן להזיל דמעות על הדם שבו היה ספוג הדגל האדום-לבן-שחור של סבה וסבתה. אני מדמיינת לעצמי את הדגל האדום שמעל חדר האוכל נוטף דם באין רואה, מבלי שאיש יבחין בו, אל תוך האבק הים-תיכוני החיוור.

1995. עוזרת בשם לודמילה מקרצפת את הסלון בביתי. היא מתיישבת לנוח ונאנחת, מביטה בטורי הספרים בשפה האנגלית.

"את מדברת אנגלית?" אנחנו מדברות בינינו ברוסית, כמובן.
"כן."
"איזה מזל יש לך! האנגלית שלי לא טובה, ואני רוצה להגר לקנדה."
"למה? את לא אוהבת את ישראל?"
"זאת מדינה מזרחית. חסרת תרבות. ערבים, מרוקאים, מסגדים, לכלוך, האנשים עצלנים. איך למדת אנגלית?"
"יש לי דוקטורט בספרות אנגלית."
"גם לי יש דוקטורט. בהנדסת כבישים."
"אז למה את לא מחפשת עבודה בישראל?"
"הם לא רוצים אותנו פה."
"מי אלה ´הם´?"
"היהודונים... זאת אומרת היהודים."

אני מביטה בפניה עגולי הלחיים הוורודים כתפוח ומחליטה לא לשאול אותה על מוצאה האתני. האם היא רוסייה הנשואה ליהודי? האם יש בעץ המשפחה שלה ענף יהודי מרוחק? או אולי - ויש גם כאלה - יהודייה כשרה שהפנימה את האנטישמיות המחוספסת, חסרת המחשבה של הרחוב הרוסי?

אני מקווה שעכשיו היא מאושרת כשהיא בונה כבישים במרחבי השממה הקנדיים.

.2004 "הם חושבים שכולנו זונות ואלכוהוליסטים," מצהיר נהג המונית שלי בנעימה דרמטית. "כשעבדתי בתור טכנאי טלוויזיה, הם תמיד התווכחו איתי, כל הלקוחות שלי. הם אף פעם לא האמינו לשום דבר שאמרתי. אבל העוזר שלי היה צבר, וממנו הם היו מוכנים לקנות כל שטות שהיא."

אני יושבת במונית הממהרת לעבר מרכז תל אביב, וזה עתה כיבה הנהג את נגן התקליטורים שלו שהשמיע בלדה רוסית נוגה במעין שפת רחוב של גנבים אשר רק בקושי אני מצליחה להבין. אותה חרדת-קיום היא שהעירה את תשומת לבי לראשונה שאני נוסעת בחברת בן-ארצי.

"אני לא ישראלי," ממשיך הנהג, המתחיל להתרגש מנושא השיחה שלו. "אני יהודי. יהודי רוסי. כשאני מבקר ברוסיה אני מרגיש בבית. פה לא. הם שונאים אותנו מכיוון שאנחנו טובים מהם. יש פה אפליה איומה נגדנו. כשאימא שלי רצתה לעבוד בתור אחות, הם לא נתנו לה."

"באמת?" אני אומרת באהדה. "ומה היא עושה עכשיו?"

מתוך ציפייה לשמוע סיפור עגום המתחרה במסעה הקודר של ויקי קנאפו, אני מתחילה לנסח במחשבותי התקפה חריפה על קריסתה של מדינת הסעד.

"יש לה עכשיו כמה מרפאות," מסביר הנהג בשוויון נפש. "רפואה אלטרנטיבית."

אני בולעת בשתיקה את פיסת המידע הזאת, שאינה מתאימה לקווי המתאר בתמונה שראיתי.

"אז כמה זמן אתה פה?" אני שואלת את השאלה הסטנדרטית, המשמשת כמעין לחיצת יד מחתרתית בינינו, העולים (חלקו השני של הטקס הוא השאלה הנגדית, "ומאיפה באת?")

"מאז שהייתי בן אחת-עשרה. ארבע-עשרה שנים."

אני שבה ובולעת את המידע החדש, הפעם כמעט בקול, אבל חלק זה נתקע בגרוני. ארבע-עשרה שנים? מאז שהיה בן אחת-עשרה? ופרק הזמן הזה עדיין לא הספיק לו להיעשות לישראלי?

"אבל," אני מסתכנת, "איך הם יודעים שאתה רוסי? הלקוחות שלך, למשל? העברית שלך בטח מושלמת." ייתכן שהעברית שבפיו מושלמת, אבל הרוסית שלו אינה מושלמת; הוא מדבר במבטא כבד ומסלף הטיות מילוליות רבות.

"הם יודעים," הוא אומר בדכדוך.

המונית מתקרבת למחוז חפצי, מלון אינטרקונטיננטל. המאבטח העומד בפתח מבקש מנהג המונית לפתוח את תא המטען.

"סבבה!" קורא הנהג, ומלשונו זורם צליל ים-תיכוני עשיר עד כדי כך שנדמה כי האוויר מתמלא בניחוחות מעורבים של שום ונענע, ריח הישראליות האותנטית. "אין שם כלום, אחי!

המאבטח מחייך ומאותת לו לעבור. אני משלמת ושואלת לשמו של הנהג, בתקווה שאגלה בכינוי האינטימי אישור לזהות שהוא טוען לה כיהודי רוסי ולא כישראלי. הרי לבֶטח לא עשה את מה שעשו לפניו כל דורות העולים (כולל אני עצמי): שינוי שמותינו כדי שיתאימו לתבניות השפה העברית, כך שוולדימיר הפך לזאב ואֶלֶנה - לאילָנה. אין ספק שאיש כמוהו עדיין נושא בגאווה אחד מהשמות המסורתיים של אבותינו הקדמונים - סרגיי, בוריס או אולֶג.

"דני," הוא אומר לי, ישראלי כשיריה של נעמי שמר, ונוסע משם, ואני נשארת לתהות האם יזדקק לקורס מתקֵן בשפת אמו אם יחזור לארץ מולדתו.

פרק 1:
אחד מאיתנו?

ספר זה אינו על סודותיהם של האוליגרכים הרוסים.

הוא אינו על אודות חיי הלילה העלובים במכוני המסאז´ התל אביביים, המאוישים בטאניות ובנטאשות בלונדיניות.

אל תקראו את הספר הזה אם אתם מבקשים ביוגרפיות של חברי הכנסת האנונימיים אשר נכנסו למסדרונות הכוח בעודם מתחבאים מאחורי כתפיו הרחבות של אביגדור ליברמן. אין זה מדריך לשמאלנים נבוכים

הנבהלים מן ה"נייט" הקודר של ליברמן (ועם זאת מתייחסים בשוויון נפש ל"לא" ההיסטרי של ביבי נתניהו). אין כאן מרפא לנשמותיהם של יפי הנפש, הצוחקים צחוק כבוש לשמע החיקוי הנלעג של המבטא הרוסי בתוכנית "ארץ נהדרת", ולאחר מכן מרגישים אשמים ב"גזענות". הרוסים יכולים ללמד אותנו שיעור או שניים כיצד להיות גזענים וליהנות מכך. זו גם איננה יד רוסית המושטת לעזרת המחנה הכתום המוכפש והמובס (המהפכה הכתומה נכשלה בצורה מרהיבה במקום הולדתה, אוקראינה, למרות העובדה שבקייב רואים כמות גדולה יותר של פנים סלאביים מאשר במעלה אדומים).

זה אינו סוג כזה של ספר.

אינני פרשנית פוליטית, סוציולוגית או כותבת טורי רכילות. אני אישה רוסייה החיה בישראל ואשר העבר שלה, ההווה שלה והעתיד שלה ממחישים את תולדות הקהילה הרוסית בישראל. אינני "נציגה". אני לא "טיפוס". אני אני עצמי, אדם יחיד וייחודי. אבל ההיסטוריה נכתבת על ידי יחידים, ולעתים קרובות מאוד היא גם נכתבת על גבי יחידים, נחקקת בגופם ובנשמותיהם.

ולכן בנושא זה עוסק הספר: נפש נודדת שנישאה על זרמי ההיסטוריה הסוערים אשר הביאו את כולנו לארץ ישראל הזעירה, שבה כולנו, צברים ורוסים, שוחים או טובעים יחד. הוא מתייחס לניסיון להבין זה את זה, ומתאר את גבולות אותה הבנה. הוא עוסק בסטריאוטיפים ומסביר מדוע אנחנו זקוקים להם. הוא דן בתרגומים שגויים ובצורך בדיאלוג, וגם בחוסר היכולת לנהל אותו. הספר מנסה לחשוף את השורשים העמוקים יותר, הנסתרים, של הקרע המעמיק בין הרוסים לצברים בישראל, ואת הסיבות לאותו קרע. תוך כדי כך, הוא מנסה להסביר כיצד קרה שהאימפריה רבת-העוצמה ביותר בעולם התמוטטה כבניין קלפים והותירה אחריה מדינה עבריינית השורצת פושעים יהודים.

קראו את הספר אם ברצונכם להביט מעבר לפניה המאופרים בכבדות ולבגדיה ההדוקים של נערת הליווי הרוסייה ולהבין מדוע, למרות הפיכתה לקורבן, היא בָזָה לכם. בעודי נוגעת בכל הנושאים הללו, אני מציעה דרכים שיוכלו לאפשר לכם להבין מדוע ליברמן אינו תופעה חולפת בעולם הפוליטיקה הישראלית, אינו מפלגה "אתנית" נוספת, ומדוע מפלגת העבודה בראשותו של עמיר פרץ תתקשה ביותר לתפקד כמפלגת שלטון כל עוד מהווים הרוסים שישית מאוכלוסיית הבוחרים.

אין ספק שדברים רבים שאגיד ירגיזו הן את הצברים (אשר מבחינתם עדיין אינני "אחת מאיתנו", על אף שאני חיה בארץ למעלה מעשרים שנה) והן את הרוסים (אשר אינם ומעולם לא יהיו "אנחנו" מבחינתי). אבל אם הקורא יתרגז, ירגיש מגורה ואפילו יתקומם, משמעות הדבר היא כי הספר עשה את המוטל עליו. תפקידו אינו להתלונן, להגן, ללמד או לענג. מטרתו לגרום לקורא לחשוב ולשפוט בכוחות עצמו.

זהו סוג כזה של ספר.

יותר משישית מאוכלוסיית ישראל דוברת רוסית. "הרוסים" נמצאים בכל פינה. במקום שיקראו לה "ציפי" או "דבורה", נושאת הקופאית במרכול השכונתי תווית זיהוי שעליה "סווטלאנה" או "לובה". עיתונים בשפה הרוסים גודשים את דוכני הקיוסקים, ומעריב או ידיעות אחרונות, העיתונים היומיים המובילים בשפה העברית, מציצים בבושת פנים מתחת לשפע. בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים דיברתי רוסית עם אמי ברחוב כדי שהעוברים והשבים לא יבינו אותנו. עתה אני עוברת לפעמים לדבר בעברית מאותה סיבה.

העלייה ההמונית מרוסיה בעשור שעבר הייתה אמורה לשנות את פניה של ישראל, להציל אותה מהאיום הדמוגרפי הגובר של האוכלוסייה הערבית המתרבה במהירות, להחזיר על כנה את מעמדה כקהילה מערבית תרבותית של אשכנזים בלונדינים וכחולי עיניים במזרח התיכון. היא הייתה אמורה להחזיר את השפיות, את המדינאות ואת הסוציאל-דמוקרטיה לחזית סדר היום הפוליטי, ולהביא שלום ושגשוג.

עתה, חמש-עשרה שנים אחרי גל העלייה הראשון, בשנתה החמישית של האינתיפאדה השנייה הרצחנית, כשמטורפים דתיים מכל הסוגים והמינים מוכנים ומזומנים לחולל את בואו מחדש של המשיח, להקים מחדש את מוסד הכָליפות המוסלמי, או פשוט לזרוע שפיכות דמים רבה ככל האפשר, ההבטחות הופרו והתקוות הוורודות שרדו רק כדי לשים ללעג את הנאיביות של חולמי העבר. הרוסים והישראלים מופרדים זה מזה על ידי תהום. כאשר הם מתבוננים מעבר לה, הם צופים זה בזה ברגשות שונים במהותם אך שווים בעוצמתם. תחושת הבגידה של הישראלים וחוסר ההבנה שלהם שקולים לתחושות הבוז וחוסר האמון של הרוסים.

הצברים שגדלו על הרומנים של טולסטוי ודוסטויבסקי ציפו למצוא בעלייה הרוסית את בבואתם הרגשנית של הוריהם ושל הורי הוריהם: מבטא מוזר, נפש רוסית מסתורית, והזדהות רגשית עם הנרדפים והנדכאים. במקום זאת מצאו מולם עם קשוח, ציני ויהיר, שההזדהות הרגשית שלו אינה עוברת את גבולות הנאמנות השבטית. מבחינתם של הצברים הנאורים-לכאורה, הליברלים השמאלנים, ההצבעה הרוסית ההמונית למען המפלגות הימניות הייתה בגידה אישית. זה היה כאילו שרסקולניקוב הצטרף ל"מאות השחורות", או שנטאשה רוסטובה פתחה בית בושת.

הרוסים, לעומת זאת, באו למדינת היהודים וגילו למרבה המיאוס כי הגיעו למדינה זעירה, לבנטינית וחסרת חשיבות, שיש בה מסגדים, גמלים, חום ותיאטרון גרוע. הם חיפשו את הארץ המובטחת ומצאו את בתי הקפה ברחוב שיינקין. הם רצו הרואיות ונתקלו בנהנתנות.

מקור ניכורם של הרוסים מישראל אינו ב"בעיות קליטה", קלישאה שמדקלמים ללא מחשבה נושאי משרות ציבוריות ומנחי תוכניות אירוח. באופן כללי הצליחו הרוסים להשתלב באופן יוצא מן הכלל בכלכלה הישראלית (ראו נספח). אבל נראה כי הפער התרבותי בין הצברים לעולים, במקום שילך ויצטמצם עם הזמן, מתרחב עוד ועוד, בה-בעת שהדור השני גדל במשפחות עולים רוסיות, כשהוא מנוכר ממולדתו ואינו בוטח בה.

ואולם "פער תרבותי" הוא קלישאה נוספת, אתנן מילולי המקהה הן את האינטלקט והן את הרגש. ולכן, בכדי להתחיל בבחינת הפער הזה, אדמיין אותו מחדש כפי שהוא מקבל ביטוי בי עצמי: שנים רבות כל-כך בישראל - אך פרי החינוך רוסי; אם לבנים צברים - אך מדברת עברית במבטא זר; אוהבת את המדינה - אך מבלה את מרבית זמני בחוץ לארץ; חולמת ברוסית וחושבת באנגלית. אני היא התגלמותה המושלמת של "הזהות הממוקפת", אסופה של הגדרות עצמיות המאפיינת עידן זה של ניעות גלובלית. בעוד שלעתים קרובות זהות מעין זאת זוכה להערכה כפוסט-מודרנית בצורה מתוחכמת, יש בה גם הצד הכואב שלה המתבטא בתחושה תמידית של חלוקה עצמית, ומלחמות תרבות הנתפסות כהרגשה אישית ביותר של אובדן ושל בגידה.

לכן אציג את המקף בהגדרה "רוסית-ישראלית" כאילו הוא מפצל את גופי לשניים, פשוטו כמשמעו, אי שם באזור הצלעות. בספרו של פראנץ קפקא, מטמורפוזה, מתעורר גריגור סמסא באחד הבקרים ומגלה כי הפך למקק ענקי. גם אני מתעוררת כך באחד הבקרים ומגלה כי אני חצויה לשניים: הרגליים הרוסיות הארוכות מושכות את השמיכה כדי לשקוע שוב בחלום פיוטי ומעורפל, ואילו הזרועות הישראליות השזופות מסלקות אותה הצדה ומגששות אחר מתג הרדיו כדי לפתוח את היום בחדשות בעברית ברשת ב´.

ומה קורה לראש? ובכן, מופתע מן ההתפתחות האחרונה (אם כי רגיל למדי למרדנותו של הגוף), הוא מתבונן סביבו, סורק במבטו את פינות החדר כדי למצוא את כלי הנשק שגרם את הפיצול הזה, שנראה בלתי הפיך. הוא לא ימצא אותו שם. כלי הנשק נקרא היסטוריה.

שלושה חלומות אוטופיים
ההפרדה מתחילה בשמות. אני מדברת עוד ועוד על "רוסים" ועל "ישראלים", ולמי שגר במדינה הזאת נראית ההבחנה כמובנת מאליה. אך על מה היא מבוססת? אני עליתי מאוקראינה, העוזרת שלי מאוזבקיסטן, והברנש בסרבל האדום שמכר לי שעון-רדיו בהום סנטר עלה מסיביר. ואף-על-פי-כן, בעיניו של הצבר הממוצע כולנו "רוסים". ולמעשה, כך גם אנחנו תופסים את עצמנו פה, משום שאני מסתמכת על האחווה החשאית של המקור המשותף ושל השפה המשותפת שתגרום לעוזרת לנקות את התריסים הוונציאניים הבלתי נסבלים שלי ושתגרום למוכר לשרת אותי לפני הלקוחות האחרים. אבל שם, באימפריה שממנה הגענו, ארצות המוצא שלנו היו נבדלות זו מזו ומרוחקות זו מזו כמו ספרד ומרוקו. ורק כדי לסבך את העניינים עוד יותר, תושבי אותן ארצות נהגו להביט בנו ולראות לא "רוסים", אלא באופן מובהק לחלוטין - וזר לחלוטין - יהודים (או שמא לא? אני נזכרת בבצקיות הסלאבית בפניו העגולים של המוכר ותוהָה).

מי הם "הרוסים"? אמנם הוקעת סטריאוטיפים נחשבת לדבר תקין-פוליטית, אך למעשה, אם ברצוננו להבין קבוצה אתנית, תרבותית או חברתית שונה, אי-אפשר בלעדי הסטריאוטיפים. ולכן אציג מספר סטריאוטיפים נבחרים שבהם מאמינים הצברים לגבי הרוסים. אחדים מהם מעליבים, אך כולם נכונים במידה רבה:

הרוסים להוטים אחר ממון ורודפי בצע. אכן כן, בניגוד לכישלון העצוב של קליטת העלייה מאתיופיה ולמאבקם המתמשך של בני עדות המזרח, מרבית העולים הוותיקים מרוסיה מבוססים כעת היטב במעמד הבינוני (ראו נספח) וזה אף בלי לדבר על האוליגרכים, הקונים עכשיו מכל הבא ליד, החל בבנקים ישראליים וקבוצות כדורגל וכלה בפוליטיקאים.

גברים רוסיים הם פושעים. נכון, רמת האלימות הבין-אישית בקרב הקהילה הרוסית גבוהה מאשר בקרב הצברים. אבל הדבר נובע במידה רבה מתרבות שתיית האלכוהול - ואני משתמשת במילה "תרבות" בכוונה תחילה (ראו בהמשך).

נשים רוסיות הן זונות. אבל תמיד מושכות עיני גברים והרי תמיד נאלצו לדאוג לעצמן ולילדיהן. לעתים קרובות הכינוי "זונה" הוא מפלטו האחרון של גבר חלש כאשר עליו להתעמת עם אישה חזקה.

הרוסים הם סנובים אינטלקטואלים. אכן הם סנובים אינטלקטואלים. ומה לא בְסדר בזה? (ועל כך תוכלו לקרוא די הרבה בהמשך).

ומי הם ה"ישראלים"? האם הישראלי האמיתי מוכן בבקשה לקום על רגליו? מזרחים, "אנגלו-סקסים", ערבים, מתנחלים, ילדי קיבוץ, דתיים לאומיים, אורתודוקסים, חרדים, חרדים קיצונים, חוזרים בתשובה, אוכלי חזיר, טכנולוגים, סיינטולוגים... הרשימה יכולה להמשיך, מאחר שעל כל סנטימטר רבוע בפיסת אדמה זעירה זאת, שבקושי מגיעה לגודלו של מחוז אמריקני ראוי לשמו, דחוס בהתרת רסן סכיזופרנית מגוון אנושי נדיר. ואף-על-פי-כן, מאחורי קבוצת הזהויות הרבגונית הזאת מתנשאת צלליתו החיוורת של אב-הטיפוס הצברי: נער מטופח בעל בלורית פרועה, חיוך חסר דאגה ועיניים תכולות כים התיכון. אך מדוע הוא נראה מוכר כל-כך? אני מציצה אל תוך קדרות צדו הרוסי של הפיצול, שם עומדת העוזרת האוזבקיסטנית שלי כתף אל כתף עם המוכר הסיבירי, האקדמאי ממוסקבה והמוזיקאי מליטא. והפלא ופלא! גם שם מתנשאת צללית חיוורת: נער מטופח בעל בלורית פרועה, חיוך חסר דאגה ועיניים הזוהרות כל-כך מרוב מסירות למטרה, עד כי צבען האמיתי - כחול דהוי למדי - כבר קשה לזיהוי. אב-הטיפוס של הגבר הסובייטי. הצלליות החיוורות נרתעות זו מזו, נדהמות מן הדמיון שביניהן.

שלוש הפזורות הגדולות של יהדות המאה העשרים ואחת - בישראל ובצפון אמריקה (שם חיים עכשיו רוב יהודי פזורה זאת), וברוסיה - אינן רק קהילות בעלות היסטוריה שונה. הן התוצאה הסופית של שלושה חלומות אוטופיים יהודיים נבדלים. מכיוון שלאותם חלומות אוטופיים היו מטרות שונות, הם הגיעו לתוצאות שונות. אך מפני שכולם היו חלומות אוטופיים, הם הסתיימו בכישלון.

חלום אוטופי אינו סתם שאיפה לשיפור, ואף לא תוכנית לשינוי חברתי. זה דחף כוללני לעיצוב הטבע האנושי בתבנית השלמות. תכליתה של אוטופיה היא להיפטר מכל סתירה, מקריות, תאונה ויכולת השתנות; במילים אחרות, לאַלף את התשוקה ולבטל את ההיסטוריה. הפילוסוף, הסוציולוג והמוזיקולוג הגרמני תיאודור אדורנו (1903-1969) כתב על מלחמתה של האוטופיה בשוני: "אוטופיה מופשטת... מתייחסת לשוני אמיתי או לשוני דמיוני כאל תווית המצביעה על כך כי עדיין לא נעשה די; כי דבר-מה עדיין נותר מחוץ למנגנוניה, לא נקבע כליל על ידי הכוללנות שלה..."010 ומאחר שתמיד נותר "דבר-מה" - דברים קטנים כגון מרדנות התשוקה האנושית ומקריות ההיסטוריה האנושית - האוטופיה לעולם אינה חדלה ממאבקה האבוד נגד הזמן. במקום "עירם של בני האדם", שאינה מושלמת מיסודה מפני שהיא תמיד בת-חלוף, היא שואפת להקים את "עיר האלוהים". והדבר נכון באותה מידה הן לגבי חזון אחרית הימים הדתי והן לגבי החילוני; ואולי אף יותר לגבי החזון החילוני, מכיוון ששאיפותיו היוקדות אינן זוכות לנחמה שמעניקה ההבטחה האלוהית להצלחה. אך המטרה זהה: מילוט מן המצב האנושי. "בעיר המושלמת יחדלו כל העימותים; הרצונות האנושיים ייכבשו, יִשככו או יותאמו זה לזה באורח פלא; רק האחדות תשלוט בה, ללא יסודות של מקריות או סתירה," אומר א"מ סיוראן בספרו היסטוריה ואוטופיה.

הנרטיב האוטופי במערב, בין שכינה את עצמו נוצרי, קומוניסטי או נאציונל-סוציאליסטי, עקב אחר תוכנית העלילה שהותוותה בחלקה האחרון של הברית החדשה, הספר "חזון יוחנן" של יוחנן הקדוש. כל מי שמטיל ספק בכוחו של הטקסט העתיק והמעורפל הזה אינו צריך אלא לחפש אותו באינטרנט. הוא ימצא אין-ספור אתרים המתארים בפרוטרוט את כרונולוגיית "אחרית הימים", שעל פיה אנחנו נמצאים כעת אי-שם באמצע "הצרות הגדולות". אך לא רק הדתיים הקיצוניים אימצו לעצמם את סיפור המעשה הזה; הוא חילחל גם אל דמיונה של התרבות המערבית - ועתה הגלובלית. הרעיון הבסיסי שבו ברור: ירושלים החדשה, עיר האלוהים "המוכנה ככלה מקושטת לבעלה", עיר הנצח, תיבנה רק לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, עינויים, טבח והשמדה. וכאשר יגיעו ימות המשיח, יעבור הטבע האנושי עצמו טרנספורמציה, וייווצר "אדם חדש" אשר יתפוס את מקומה של האנושות הקודמת, שלא נגאלה.

אשאיר לחוקרי הדת את הדיון בקשרים בין חזון אחרית הימים היהודי לחזון אחרית הימים הנוצרי, בין ספר דניאל לחזון יוחנן. אין לכך חשיבות רבה, משום שלהיסטוריה לא חשובים המקורות אלא התוצאות, לא השורשים אלא הענפים. הן האוטופיה הנוצרית והן האוטופיה האנטי-נוצרית אימצו לעצמן את סיפור העלילה של האפוקליפסה, את דמותה של ירושלים החדשה ואת השאיפה ל"אדם החדש". וכך עשו גם האוטופיות היהודיות המודרניות, או האוטופיות שאימצו היהודים לעצמם.

בתחילת המאה העשרים נפוצו שלושה חלומות אוטופיים כאלה שהבטיחו שחרור מהיסטוריית הגולה, אשר יותר ויותר הפכה לחלום בלהות. אלה היו הציונות, הקומוניזם ואמריקה. השלושה לא היו אידיאולוגיות מופשטות, השקפות עולם אשר נוהגים לדון בהן על כוס קפה. אלה היו בחירות גורליות, פשוטן כמשמען, מכיוון שקבעו גורלות לחיים ולמוות. אב-סבי עבר בשנת 1905 לגולדענע מדינה,"ארץ הזהב" אמריקה, אחד מיותר ממיליון יהודים שנפלו בקסם ההבטחה הטמונה בה. הוא נשאר לגור בשיקגו שנים אחדות, ולאחר מכן, בצורה שלא ניתן להסבירה, חזר לברית-המועצות. מתוך עשרת ילדיו נרצחו חמישה על ידי הנאצים; אחד טוהר על ידי סטאלין; אחת - סבתי - הצטרפה למפלגה הקומוניסטית והפכה לעורכת דין מצליחה, ואולם בתה ונכדתה עלו לישראל. והנה אני פה, חיה במדינה הציונית (או שמא כבר הפוסט-ציונית?) ויודעת שמשפחתי הייתה בת מזל, מאחר שטעמה מכל שלוש האוטופיות ובדרך כלשהי שרדה.

כל אחת מן האוטופיות הציעה לא רק דרך אל הגאולה אלא גם את תבנית האדם האידיאלי. אמריקה, למרות הזרם התמידי של ההיסטריה המשיחית הקולחת בתרבותה ובמדיניות שלה, הייתה עסוקה מדי בעשיית כסף ולא התפנתה לעצב מחדש באופן קיצוני את הטבע האנושי, וזאת הסיבה שנותרה מעצמת-העל האחרונה על פני האדמה. כלאחר יד הציעה לפליטים היהודים מן השטייטל כי עליהם להיעשות ליצורים כלכליים עצמאיים. הם עשו זאת, בהצלחה מדהימה, ואולם עד מהרה הבינו כי התרבות האמריקנית רואה את עצמה כעצם הטבע האנושי, ואינה מתירה אלא סטיות קלות מן הנורמות שקבעה, הדורשות יצרנות מאירת פנים, אושר שנשמר בנחישות ושיפור-עצמי תמידי. כך התחילו ההתפכחות מן האשליה והחיפוש הלא-ברור אחר זהות לאומית, ואלה הוחמרו עוד יותר עקב התחושה כי איזושהי איכות יהודית ייחודית הולכת לאיבוד בתִפלות כור ההיתוך. לחלום האמריקני יש הכוח להרגיז ביותר חלקים גדולים של האנושות - ולא רק בעיראק.

לציונות היו תוכניות שאפתניות אף יותר. בניגוד לאמריקה ולקומוניזם הייתה זאת אוטופיה שנתפרה ליהודים בלבד, ולכן הייתה נתונה בסכנה מיידית של גלישה לאמונה מוחלטת בחזון אחרית הימים. אמרתו המפורסמת של תיאודור הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה", פוטרת את ההבטחה המקראית של הגאולה המשיחית בגישה מעשית ונמרצת. הוא כתב מיד אוטופיה נוספת, אלטנוילנד (1902), כדי להחליף את סיפור האגדה הדתי בסיפור אגדה חילוני. ועם זאת, סיפור האגדה הזה הוא צנוע יותר - ועל כן מסוכן פחות - מקודמיו, שדגלו גם הם בהגשמת חזון אחרית הימים.

הציונות ניחנה במחשבה מעשית מתוחכמת המנהלת מלחמה תמידית נגד נטיותיה המשיחיות והאוטופיות. במהלך ההתנתקות מעזה הייתי בארצות הברית, מוקפת ביהודים אמריקנים ליברלים ובנוצרים אמריקנים פונדמנטליסטים. שתי הקבוצות ציפו לשפיכות דמים: מופע ראווה שיוכל להתחרות במאבק התנ"כי בין כוחות האור לכוחות החושך, אשר ייערך בארץ הקודש לחיזוק רוחו של העולם כולו. שתיהן התאכזבו - בגלוי או בסתר - כאשר מסכי הטלוויזיה שלהם לא סיפקו את הסחורה. אך אני הייתי מאושרת, ושיננתי לעצמי שוב ושוב את מה שאני עדיין מאמינה כי הוא המוטו האמיתי של הציונות: הניחו לנו להיות בני אדם רגילים, שגרתיים, אשר איש אינו מבחין בהם.

אבל אוטופיית ה"רגילות" הזאת מתמזגת באופן כמעט בלתי נתפס עם היסטוריה מפוארת ומסוכנת. הצבר הוא יצור משונה: מצד אחד אזרח פשוט המשלם מסים, אך מצד אחר תושב ארץ מובטחת ועתירת חזונות. הצבר הוא היהודי שנולד מחדש בנהר השכחה של ההיסטוריה, היהודי שטוהר מן המשקעים המזהמים של הזהות הגלותית. כבר לפני זמן רב טען הצבר לבעלות על העתיד האוטופי על ידי התכחשות לזיכרון העבר. טענה זאת שורדת גם בתרבות הישראלית העכשווית כנוסטלגיה של השמאל וכאמונה המשיחית המיליטנטית של הימין.

לאמונה משיחית זאת מגיבים פליטי האוטופיה הסובייטית שנהרסה. האדם הסובייטי החדש הוא מפלצת אשר למדתי להכיר באופן אינטימי. הוא מת, אך הוא רודף את היהודים הרוסים בחלומותיהם, מדבר אליהם בשפה נשגבת אשר אינם יכולים להימנע מלהגיב לה. הוא מלמד אותם לבוז למציאות השגרתית המשמימה של ישראל לא רק בגלל מגרעותיה הרבות, אלא פשוט מפני שהיא מציאות. הוא לוחש באוזניהם כי מדינת ישראל היא רק מפלט ארעי, ולא עיר האלוהים המושלמת. הוא דוחק בהם לדחות בזלזול את האוטופיה הציונית של הרגילות ולערוג לדחף המשיחי שהלהיב פעם את מקימי הקיבוצים ויישובי חומה-ומגדל. את עמיתו, הצבר האידיאלי, הוא מלביש בכיפה ובמעיל השחור הארוך של היהודים האדוקים. הוא חוזר שוב ושוב, מביט באדם הרוסי בתוכחה, ושב ומנסה למכור את מרכולתו: את השאיפה הקיבוצית לנשגבות.

ישראל, רוסיה, אמריקה. אני מתארת לעצמי שאב-סבי הרגיש כאביר בסיפור אגדה המשתהה בהתלבטות בצומת הדרכים של ההיסטוריה: לעלות לישראל ולרכוש מחדש את תהילתם של שמשון ושל דוד, את כוחם השרירי, את עוצמתם הארצית ואת עצמאותם של גיבורי התנ"ך; להישאר ברוסיה ולהילחם למען חירות, אחווה ושוויון לכול, לבנות עולם חדש שבו - כמו באותן מילים מפתות של כתבי הקודש הנוצריים - לא יהיו יהודים ולא גויים; או שמא להפליג לאמריקה, להרוויח כסף, לחיות את החיים הטובים, להיעשות לאזרח בין אזרחים, לאיש כלכלי החי בין אחרים כמוהו.

אחדים הפליגו לעולם החדש, אחרים התגנבו לפינה הנידחת של האימפריה העות´מנית שנקראה פלשתינה, ועוד אחרים הצטרפו למהפכה. ורבים - הרוב הגדול, למעשה - לא עשו דבר, אלא נשארו בוורשה, בפראג, במינכן ובפריז, משוכנעים כי מהלך ההיסטוריה יגאל אותם בכוחות עצמו מן הגיהינום בן אלפיים השנים של ההשפלה והרדיפות, הקרוי גולה. בשעה שתלו את עיניהם בתקווה בשחר המאה החדשה של המדע וההיגיון, שטף את אירופה גל של טבח נואל בקנה מידה בלתי נתפס אשר סחף יהודים וגויים גם יחד לתהומות מלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה וחנק את התקווה העולמית בענן של גז רעיל. לאחר מכן, עשרים שנה מאוחר יותר, שוב התרוממו ענני הגז, אלא שהפעם היו בררניים יותר ברצח שזרעו, ושמו להם למטרה רק עם אחד מבין מיליוני תושבי אירופה - את העם היהודי.

המאה הסתיימה, "היו אלה הזמנים הטובים ביותר, היו אלה הזמנים הרעים ביותר," אם נצטט את משפטו היפהפה של דיקנס בספר שתי ערים, הטובים ביותר מבחינתם של אחדים, הרעים ביותר מבחינתם של רבים. אך אחרי שדות הקטל של אירופה נפגשות שוב שלוש הדרכים. וכאן אנחנו עומדים: רוסי, ישראלי ואמריקני. מובן כי אלה סטריאוטיפים. אך אני מקבלת אותם כזהויות ואיני נכנעת למגמה העכשווית לחפש את "האדם" שמאחורי התווית. לא רק מה שהננו אלא גם מה שאנחנו אמורים להיות קובע במידה רבה כיצד אנחנו רואים זה את זה ואת עצמנו.

גם בני ילמדו, כפי שלמדתי אני, כי אין דרך להימלט מציפורני ההיסטוריה. הזהות היהודית חוזרת לרדוף את הישראלים הילידים ואת הרוסים מחוץ לישראל - בסופה הממשמשת ובאה של האנטישמיות החדשה, ובתוך ישראל - במערבולת הקנאות הדתית והלאומית. אבל זוהי זהות יהודית שונה מבחינתו של כל אחד מאיתנו, שעוצבה על ידי חוויה היסטורית שונה. אף-על-פי שלכאורה נראה כי הרוסים והישראלים שוכנים באותו מרחב גיאוגרפי, למעשה הם חיים על שני כוכבי לכת שונים, שכל אחד מהם חג סביב שמש קודרת של כישלון ובגידה משלו, וכל אחד מהם גורר בעקבותיו את אבק אסונותיו הוא.

ישראל אינה ארץ אחת אלא ארצות רבות. כל אחת מן הקבוצות האתניות, הדתיות והתרבותיות הרבות החיות בה רואות אותה באור שונה וקוראות לה בשם שונה. פלסטין של הערבים, ארץ ישראל של הצברים, ממלכת יהודה של המתנחלים וארץ הקודש של הנוצרים ממוקמות זו על גבי זו כיקומים מקבילים ברומן מדע בדיוני. וכל אחת מארצות אלה מדברת בשפה משלה, שאינה מובנת לאחרים. ישראל הרוסית היא ארץ אשר רוב הצברים אינם מכירים. הם גם אינם מבינים את שפתה: ואינני מדברת על השוני המובן מאליו, השטחי, בין העברית לרוסית.

בעוד שבתחילת העלייה התלוננו הצברים לעתים קרובות כי הרוסים עצלנים מכדי ללמוד את השפה העברית, עתה שומעים תלונות מעין אלה רק לעתים רחוקות. רוב העולים מדברים עברית שוטפת, והדור השני דו-לשוני באופן מושלם. ואף-על-פי-כן העיתונים הרוסיים עדיין מצליחים ביותר, יש שפע רב של אתרי אינטרנט ברוסית, וקל יותר - שלא לומר זול יותר - לקנות בתל אביב ספר ברוסית מאשר ספר בעברית. לאחר שנחשפו לגמרי לתרבות השפה העברית, נוטשים אותה רוב הרוסים בגיחוך לגלגני כצרת אופקים, רדודה ומשעממת. ילדי המהגרים שבים ולומדים רוסית כדי ליטול חלק בתת-התרבות המשגשגת של המוזיקה, הספרים, הסרטים, משחקי המחשב ושפת העגה שבירותיהם אינן תל אביב וירושלים אלא מוסקבה וסנט פטרסבורג.

רוסי, ישראלי ואמריקני המדברים זה עם זה הם זרים מוכרים הצועקים זה אל זה מעבר לחלל המפריד בין עולמותיהם, כל אחד מהם חרוך בלהבות אוטופיה שונה.

לעתים קרובות הפוליטיקה היא עניין בלשני. בני אדם מוכנים לחיות למען מילים ולמות למענן. מילים שכיום אפשר למצוא אך ורק במילונים מתמחים, כמו המילה "המרה" המציינת את האמונה הנוצרית כי לחם הקודש ויין הקודש הופכים לבשרו ולדמו של ישו, שטפו פעם את אירופה של ימי הביניים בנהרות של דם. אם הסיסמה "לתת למאה פרחים לפרוח" יכולה במקרה הטוב לעורר בישראלי רצון לעסוק קצת בגינון, הרי שבסין של מאו היא שלחה בני אדם למחנות ריכוז.

אין אמת בנפרד מן השפות שבה מביעים אותה. ושפות הרוסים והצברים הן שפות שונות, ולא רק במובן המובן מאליו, השטחי, של העברית והרוסית.

לרוסים יש בעיה לא עם השפה העברית אלא עם השיח הציבורי הישראלי. לביטויי המפתח ולמילות המפתח של אותו שיח - ציונות, זהות יהודית, דמוקרטיה, שואה - יש משמעות שונה באוצר המילים התרבותי הרוסי. שוני זה, שלעתים הוא דק ביותר ולפעמים כבד ערך, הוא האחראי למחסום אי-ההבנה, הניכור, האכזבה ולעתים גם העוינות הגלויה בין העולים מרוסיה לבני המקום. מחסום זה הולך וצומח גם בשעה שההבדלים המוחשיים יותר ביניהם - מעמד כלכלי, יכולת השתכרות ונטיות פוליטיות - הולכים ומתפוגגים.

למצב המיעוט הרוסי בישראל יש השלכות מרחיקות לכת לגבי העולם הרב-תרבותי, הרב-גזעי והגלובלי שבו אנחנו חיים. התבנית המסורתית של היחס בין הרוב האתני למיעוט של מהגרים מציגה שני תרחישים אפשריים: כור ההיתוך או הגטו. במקרה של הגירה מוצלחת, כמו זו של האיטלקים ושל היהודים לאמריקה בתחילת המאה העשרים, מקבלים על עצמם בני הדור הראשון סבל מקשיים ומנידוי כדי שצאצאיהם ייטמעו לחלוטין בסגנון החיים של הארץ החדשה. הגירה שנכשלה, בין שהייתה מאולצת (כמו סחר העבדים שייבא את השחורים לעולם החדש) ובין שנבעה משפל כלכלי (כמו הסתערותם של האפריקאים ושל האסיאתים על אירופה) יוצרת מובלעות של עוני ושל טינה המנותקות מהתרבות השלטת בשל מצבם הכלכלי הירוד של תושביהן.

אך פה בישראל אנחנו עדים לסוג שלישי של הגירה: סירוב פעיל של המיעוט להשתלב בתרבותם של המארחים. תהליך דומה קורה גם באירופה, שם המיעוט המוסלמי הגדול דוחה את התרבות המערבית מכול וכול. סירוב זה אינו מתבסס על כישלון כלכלי, על אף שלעתים תכופות נשמעות טענות הפוכות. מתכנני מתקפת ה-9/11 והאנשים שהוציאו אותה לפועל היו בנים למשפחות אמידות, והמוסלמי הממוצע בצרפת חי בתנאים טובים לאין שיעור מקרובי משפחתו באלג´יריה. הניכור המוסלמי באירופה מבוסס על שוני תרבותי ולא על שוני כלכלי. בעבר תבעו בני המיעוטים בקול להיכלל בציבור הרחב והתמרדו כאשר נסגרו בפניהם השערים. בימינו פתוחים השערים לרווחה, אך בני המיעוטים חולפים על פניהם. הם אינם רוצים בשקיפות כור ההיתוך וגם לא בהשפלת הגטו, אלא בוחרים ביתרון הכפול של הקליטה הכלכלית וההפרדה התרבותית.

בשנת 1992, בספרו המפורסם קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, חרץ פרנסיס פוקויאמה את סוף ההיסטוריה, בטענה כי תהליך הגלובליזציה יוביל עד מהרה ל"מק-עולם" של איגודים רב-לאומיים התקועים לנצח בשפע התפל של מרכז הקניות. זמן קצר אחרי שיצא ספרו של פוקויאמה לאור פרצה המלחמה במדינות הבלקן, והוכיחה כי למוזת ההיסטוריה יש חוש הומור מפותח. אך כאשר הגיע פוקויאמה לישראל לפני כשנה וניסה להגן בכל לב על התזה שלו, התקשה להבין מה מזים כאן את התיאוריה שלו, שנומקה בצורה רהוטה כל-כך ונשמעה הגיונית בעליל. בהרצאתו ציטט מדברי הֶגֶל וקאנט כאילו לנזוף בהיסטוריה על כך שלא התנהגה בצורה הגיונית די הצורך. אך די היה במבט אחד בקהל הרב-לשוני שלו, שחבריו התלחשו זה עם זה בעברית וברוסית, שאלו שאלות באנגלית במבטא זר וחשבו לעצמם מחשבות מלאות בוז בערבית כדי שימצא פוקויאמה את התשובה שחיפש. בני אדם יכולים לאכול המבורגרים זהים ממינסוטה ועד מוסול, ללבוש את אותן חולצות טריקו של רשת גאפ ולערוך קניות באותם קניונים, אך הם עדיין דוברים שפות שונות. וכל שפה גוררת עמה את ענני ההיסטוריה שלה.

ההיסטוריה חרוטה בשיח הציבורי של כל עם ושל כל קהילה, ומעצבת בעדינות אפילו את משמעותן של המילים הרגילות והשכיחות ביותר. גם כל תרגום הוא למעשה תרגום מוטעה, מכיוון שהוא נאלץ להתאים מושגים בלתי מוכרים למיטת הסדום של אוצר המילים התרבותי של הדובר עצמו.

תרגום מוטעה הוא דבר שונה מקריסה מוחלטת של כל תקשורת. זאת האחרונה מאפיינת את יחסיה של ישראל עם הפלשתינים. הבעיה במקרה עגום זה אינה היעדר רצון טוב, אלא בדיוק ההפך: היעדר הבנה מפוכחת כי אין אפשרות לנהל שום דיאלוג אלא אם כן יש בסיס כלשהו של מושגים משותפים. הפלשתינים הם הזרים המתגוררים בחצר האחורית של ישראל, ולא זו בלבד שההיסטוריה שלהם שונה מהנרטיב הלאומי הישראלי, היא מנוגדת לו לחלוטין. מאחר שהם חיים ביקום תרבותי שונה באופן קיצוני, גורלם אינו מצליח לגעת ללבנו מכיוון שפשוט אין דרך לתרגם את זעקות המצוקה שלהם או את דרישתם לעשיית צדק לשפת השיח התרבותי שלנו. קל מאוד לגנות את צביעותם של הישראלים האוספים כסף למען נפגעי הצונאמי בסרי-לנקה אך נותרים אדישים לסבלם של אנשים החיים במרחק של עשרים קילומטרים מתל אביב. אך אם אכן זאת צביעות, היא אינה מודעת. מה שאין אפשרות לבטאו במילים נותר לא-קיים. ליהודי קל באופן יחסי ללמוד ערבית, אך קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, ללמוד את משמעות ההיסטוריה הערבית מבפנים וכך להיעשות לרהוט מבחינה תרבותית בשיח הציבורי הפלשתיני.

אלא שהתקשורת הלקויה בין הצברים לרוסים שונה מאוד במהותה. היא אינה דיאלוג של חירשים אלא של ממלמלים. השפה נשמעת מוכרת, אך אינה מתגבשת לכלל משמעות. נראה כי ההבנה מרחפת בדיוק מעבר להישג יד. וככל שנמשך המלמול כך גובר התסכול משני העברים.

כל מונחי היסוד המשמשים בשיח הציבורי הרוסי והישראלי הם ידידי הכזב של המתרגם, מכיוון שהם מבטיחים באופן מטעה משמעות אחידה. אך למעשה פירושם שונה לגמרי. המונח "שלום" בפי הצבר משמעותו "פיוס והרגעה" בלבד בפי הרוסי. "דמוקרטיה" היא "התנוונות", "מדינת כל אזרחיה" היא "התאבדות קולקטיבית", "שמאל" משמעותו "טוטליטרי" ו"זכויות האזרח" הוא מונח שהרוסי זוכר במעורפל מצביעות-החובה של שטיפת המוח הסובייטית. לעומת זאת, כאשר מדברים הרוסים על "זהות לאומית", "ייחודיות יהודית", "לקחי ההיסטוריה" או "ערכים נעלים" שומע הצבר השמאלני האינטלקטואלי רק את המונח "הכיבוש".

© כל הזכויות שמורות לכנרת, זמורה ביתן הוצאות לאור

אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל - אילנה גומל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *