Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ניהול שיווק וכלכלה  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

המיליארד הראשון שלי
מאת: קרן צוריאל

ההוצאה:

ידיעות ספרים

סין היא אחד המקומות הקשים ביותר לאדם המערבי, שבטוח שהאנגלית הטובה שלו והעובדה שהוא בא מהעולם הגדול, העשיר והנאור – בטח יותר מסין, הוא מגחך לעצמו – יעשו בשבילו את העבודה.

אבל לסינים יש מסורת ארוכה של גאווה עצמית ואגו מפותח שמכופפים את כל הביטחון של מערבי ממוצע. מי שרוצה להסתדר ולהצליח בסין, צריך לפענח את מפת הקודים המקומית ולהתאים את עצמו אליה. אחרת, כמו שקרה לי, רק אחרי ארבעה חודשים של תסכולים הוא יצליח להפיק פעולה פשוטה כמו קיצור מכנסיים.

קרן צוריאל הגיעה לסין בעקבות האהבה ולמדה בדרך הקשה כיצד חיים במדינה המאוכלסת ביותר בעולם, וחשוב מכך – כיצד עושים עסקים עם הכלכלה המתפתחת במהירות מדהימה.

המיליארד הראשון שלי
שתפו אותי

מי שינסה לדלג על העמודים הראשונים של ספר זה ולפנות הישר לטיפים העסקיים, מובטח לו שייכשל. רק לאחר הכרת ההיסטוריה הסינית, התרבות המפוארת שלה, מנהגי האכילה, הקומבינות ואפילו הרגלי התנועה – רק אז אפשר להתחיל לחשוב ברצינות על הצד הכלכלי של היחסים עם סין.

המיליארד הראשון שלי מוליך את הקורא בנבכיה של המדינה המנסה לשלב אלפי שנות היסטוריה עם מודרניזציה, שיטת שלטון קומוניסטית עם שיטה כלכלית קפיטליסטית, דיקטטורה לצד שוק חופשי, גאווה לאומית במקביל ליחסי חוץ מתרחבים. את כל אלו עושה קרן צוריאל-הררי, בתוספת דגשים מיוחדים עבור הישראלים הפועלים במדינה או המעוניינים לעשות זאת – והכל בלשון קולחת, מרתקת ומלאת הומור של חוויות מיד ראשונה.

קרן צוריאל-הררי, כתבת בכירה בעיתון הכלכלי "גלובס", בשבע השנים האחרונות, היא הכתבת הלא-רשמית של גלובס לענייני סין.

מתוך הספר המבוא
ובהמשך הפרק הראשון: להיות זר בסין

מבוא
דווקא בשבוע האחרון שלי בסין הגעתי סוף סוף להישג: בלי תיווך של אף אחד ועם ערבובייה של עברית, אנגלית, סינית ותנועות ידיים, הצלחתי לתקשר עם החייט בשכונה הבייג'ינאית שלנו. הוא קיצר לי את הג'ינס (קלווין קליין, כנראה מזויף) בדיוק כמו שרציתי, במעמד התשלום התברר ששנינו הבנו זה את זו כשסיכמנו על הסכום יומיים קודם לכן, ואפילו נפרדנו בחיוכים. דילגתי מאושרת לעבר השקיעה. אחרי ארבעה חודשים של כישלון בתקשורת עם נהגי מוניות ומלצרים במסעדות (לפעמים נאלצתי לאכול רק מה שהצלחתי להגיד), ואנאלפביתיות כמעט מוחלטת שמזיקה לביטחון העצמי, תיקשרתי בהצלחה עם סיני. איזו גאווה.

זה לא שאני אדם לא מוכשר. פשוט רוב הנורמות שלנו לא מקובלות בסין, וכדי לתקשר ולהצליח שם, צריך לאמץ סט חדש של כללי התנהגות ואת השפה או מתורגמן חביב. אל תקמטו את המצח בזלזול (זה עושה קמטים) ואל תרוצו לפיסקה הבאה. כל מה שלמדתם בבתי הספר המובילים בעולם על ניהול, עסקים ומשא ומתן - כל זה חסר תוקף בסין. גם הערב שביליתם עם הסיני ההוא בכנס באירופה לא ממש יעזור. כדי להצליח בסין או סתם להתנהל בלי להיכשל, צריך לפענח את מפת הקודים המקומית ולדעת להשתמש בה נכון.

סין היא אחד המקומות הקשים ביותר לאדם המערבי, שבטוח שהאנגלית הטובה שלו והעובדה שהוא בא מהעולם הגדול, העשיר והנאור - בטח יותר מסין, הוא מגחך לעצמו - יעשו בשבילו את העבודה. אבל לסינים יש מסורת ארוכה של גאווה עצמית ואגו מפותח, שמכופפים את כל הביטחון של מערבי ממוצע. מי שרוצה להסתדר ולהצליח בסין, צריך לרסן את האגו, לפתוח את האוזניים והלב ולהיות קשובים למנטליות המקומית. אחרת, גם לכם יקח ארבעה חודשים להפיק בהצלחה פעולה פשוטה כמו קיצור מכנסיים.

הנה כמה דוגמאות לסימני שאלה לגבי סין, ומהאלמנטים הבסיסיים ביותר מהחיים, וזה עוד לפני שנכנסנו למורכבות של עשיית עסקים:

למה הם ישנים על כרית ממולאת בגרגרי אורז? זה מציק לצוואר, מרעיש לאוזניים ואי אפשר להירדם ככה.

למה כאשר הם מתעוררים מהשינה, בנסיעת רכבת ארוכה, עדיין מתחת לשמיכות ועם עיניים חצי עצומות, הדבר הראשון שהם בוחרים להכניס לפה זה עוף מתוק ארוז בוואקום?

למה נהג מונית משתולל בכביש המהיר, פתאום מאט, פותח את הדלת, מכייח ביסודיות, יורק וחוזר להאיץ? אפשר להבין את חשיבות ניקוי הצ'י באמצעות יריקה עמוקה וקולנית. דברים רעים באמת לא צריך לשמור בבטן. אבל באמצע נסיעה מהירה? או לתוך המאפרה בקניון הכי יקר בבייג'ין?

למה הם מסתפקים בנורות 50 וואט כתאורת רחוב?

למה אתרי התיירות החשובים שלהם כל כך מלוכלכים ומוזנחים? העיר האסורה צריכה להיות אסורה לכניסת תיירים עד שינגבו שם את האבק, ישטפו את החצרות הפנימיות, ישקמו את דלתות העץ, ישחזרו את ציורי הקיר ויצבעו את הפגודות. וזה לא שלא שילמנו דמי כניסה מופקעים.

איך הם מסתדרים עם זה שמישהו החליט יום אחד להקים פארק ענק בשכונה שלהם, במקום בו עוברת שדרה עם שלושה נתיבים לכל כיוון, עמוסה במסעדות, בתי מגורים, דואר, בנקים, חנויות עיתונים, בית מרקחת (אחד המקומות העמוסים ביותר בשכונה) ואוניברסיטה? למחרת מקבלים בעלי העסקים הודעת פינוי קצרה, ושבוע אחרי שמתייצבים הבולדוזרים, השדרה הסואנת נמחקה ובמקומה נשתלים דשא ועצים.

למה הם ממשיכים להנפיק שטר חסר ערך לחלוטין של עשירית אגורה, שעלות הייצור שלו גבוהה בהרבה מהערך שלו? הרי אין לו שום פונקציה מלבד תעסוקה לעוד כמה אנשים או כטאפט לקיר. זה מה שאנחנו עשינו: כיסינו קיר לא קטן בשטרות המצחיקים האלה.

למה המיניבוס לא יוצא עד שהוא מלא, גם אם זה אומר שהנוסעים יחכו שעות על גבי שעות?

ולמה במדינה קומו קפיטליסטית, שבה הבנקים שייכים לממשלה, צריך עשרות בנקים שונים? בנק תקשורת, בנק אנרגיה, בנק חקלאות, בנק תעשייה, בנק מסחר, בנק בנייה, בנק אוף צ'יינה. כולם של אותו בעל בית.

סין תמיד היתה על מפת הטיולים העתידית שלי, יחד עם הדוקטורט, חוג המקרמה, "פעם נעבור לגליל" ו"פעם נעצור את החיים ונצא לשיט על יאכטה סביב העולם". האהבה הקדימה אותי. עזבתי הכל ונסעתי אחריה לקצה השני של העולם. תכננתי להישאר שנה, אבל בגלל שלא היתה לי שם הצלחה מסחררת, פרשתי בכבוד אחרי ארבעה חודשים. הסינולוג שלי סיים את לימודיו בבייג'ין, והתחיל לעבוד בחברה ישראלית שמייצרת בסין ולבקר בה יותר מדי פעמים בשנה. כך הפכה סין לשותף הסמוי אך המאוד הפעיל במשפחה שלנו.

הספר נכתב לראשונה בלילות של געגועים לסינולוג, ועבר מאז הרבה מאוד עדכונים ושינויים, שמבוססים על הניסיון העסקי שלו, עשרות המרואיינים שלי בגלובס בשנים האחרונות - כולם מומחים ומשופשפים בעשיית עסקים בסין - שתרמו הרבה מאוד ידע מעשי וחוויות, ומידע סיני כלכלי שנאסף וסונן בקפידה.

לכן הספר הולך מהקל לכבד. כדי לעשות עסקים בסין צריך להבין אותה, והכוונה לא רק למערכות הכלכליות הכבדות, אלא גם למחשבות ולידע שמסתובבים בראש של הסיני שיושב לידך בארוחת הצהרים (ושלא תעז לסרב לאוכל שמגישים לך!).

כדי להיכנס לראש הסיני, צריך לעשות זום על הרגלי החיים שלהם, ההיסטוריה הקרובה, הנורמות של היום יום. לאיזה בית הם חוזרים כל ערב? מי מחכה להם שם? מה הם עושים כדי לחגוג? מה הם רואים בטלוויזיה? מה הם חושבים על המערביים? איזה טעם של גלידה הם הכי אוהבים? מה הם מריחים כשהם יושבים לידינו?

את כל אלה תמצאו במחצית הראשונה של הספר, עם סיפורים ואנקדוטות מהניסיון שלי, של הסינולוג ושל אחרים. הרבה מהם כתובים בהומור אבל לא בגלל שאני סטנד אפיסטית מתוסכלת, אלא מכיוון שבפרספקטיבה של זמן הם באמת משעשעים ובגלל שהצחוק והחיוך הם דרך נפלאה להתמודד עם דברים מתסכלים או בלתי ברורים.

במחצית השנייה של הספר אנחנו עוברים לכבד: כל כללי ה"עשה" ו"לא תעשה" בעסקים, גם ברזולוציה של סדרי ישיבה, נוהל קריוקי ושימוש בתארי כבוד; מידע בסיסי על סוגי החברות הזרות בסין, משא ומתן, בירוקרטיה, קשרים; וגם רשימה חשובה מאוד של אנשי המקצוע שאתה צריך איתך כשאתה עושה עסקים בסין. הנספח מדגיש את ההזדמנויות בסין - התוכניות האקטואליות ל 2006 ולחמש השנים הבאות, לצד נתוני מקרו ובתיבול של סטטיסטיקות סיניות מרתקות.

קרן צוריאל

פרק 1
להיות זר בסין

הגעתי לסין אחרי שהייתי שותפה לניהול קמפיינים בבחירות לרשויות המקומיות - אמנם ברשויות זניחות, אבל בכל זאת הושבתי שני ראשי ערים על הכסאות שלהם. יומיים אחרי הבחירות עליתי על המטוס, משוכנעת לחלוטין שאני עומדת לכבוש את סין. לכל מי שהשארתי בארץ אמרתי בביטחון מופרז שאני לא מתכוונת ללמוד סינית, שצ'יק צ'ק אמצא עבודה ומה פתאום שיהיה לי קשה שם?

בימים הראשונים נתתי לעצמי הנחה. אני עוד עייפה מהבחירות ומגיע לי חופש, עוד לא התאפסתי, אני צריכה להתרגל מחדש לסינולוג אחרי כמה חודשים של געגועים, ובכלל, נורא קר בבייג'ין עכשיו. בתקופה הזו הסינולוג היה המלווה והמתורגמן הצמוד שלי. לא ניסיתי להסתדר לבד וגם לא הייתי צריכה. הוא שאל בשבילי אם יש ממעיל הַפּוך של טומי הילפיגר (מזויף, ברור) גם בשחור והזמין בשבילי אוכל במסעדה. התפנקתי.

כשהגיע יום שני והסינולוג חזר ללימודים, החלטתי שהגיע תורי להתמודד. עליתי על האופניים שהסינולוג הכריח אותי לרכוש ביום השני שלי שם, ונסעתי ל Price Mart, האנגר קניות ענק לא רחוק מהבית שלנו. אפשר לקנות שם הכל - מפירות וירקות (ומאחר והיו שם תפוזי Jaffa, מיד הרגשתי קירבה ומחויבות לסופר הזה) ובשר טרי, דרך מוצרי ניקיון וטואלט, רהיטים, בגדים, דיסקים, וכלה במערכות סטריאו ומוצרי חשמל אחרים.

שמחה וטובת לב נכנסתי להאנגר הענק. שוב הרגשתי שיש משהו מוזר בקלילות שאני נכנסת פנימה, כאילו חסר שלב. יצאתי ונכנסתי שוב ואז קלטתי: אין בכניסה שומר ואין בדיקה בטחונית. המטרה של הביקור היתה לקנות סוכר, ומאחר שלא היה לי שום דבר חשוב באמת לעשות, שוטטתי לי בין המדפים הארוכים, בוחנת את המוצרים בעין אנתרופולוגית ומחכה שהיא תיפול על סוכר. פעמיים עברתי את כל הסופר, סקרתי בדקדקנות את כל המוצרים הגרגריים הלבנים, בתקווה שייראו כמו סוכר או שיהיה כתוב עליהם סוכר באנגלית, ולא מצאתי.

ניגשתי לאחת המוכרות. למוכרים בסין תמיד יש מדים. הם מאוד אוהבים את זה ובכל עסק שמכבד את עצמו, גם אם הוא קטן, יש מדים. בפרייס מארט לבשו ז'קט בורדו עם שוליים ירוקים ומכנסי בורדו תואמים. ניגשתי לבורדו, חייכתי, ואמרתי את המילה הבינלאומי sugar. בלי להתבלבל, היא שטפה אותי בכמה משפטים רצופים בסינית. שוב חייכתי, אורזת את הביטחון העצמי שלי, ואמרתי sugar. היא לא הבינה. עוד כמה אנשים בבורדו התקרבו. שוב ושוב אמרתי sugar. אף אחד לא הבין. הם הסתכלו זה על זה וצחקקו.

סימנתי להם לחכות רגע. ניגשתי למדף הקפה ולקחתי צנצנת. ממקרר החלב שאלתי קרטון חלב וממחלקת כלי בית לקחתי כוס וכפית. כשסיימתי לאסוף את המוצרים התחלתי את ההצגה עם דיבוב לעברית: הנה, אני לוקחת כפית קפה, שמה בספל, מוזגת חלב, אבל אופס - חסר לי סוכר. הם הסתכלו עלי המומים. לא הייתי מוכנה לוותר, עשיתי שוב את ההצגה, פונה גם לקהל הקונים שהתחיל להיאסף שם. מישהו בהאנגר הענק הזה חייב לדעת מה זה sugar. כשכולם סביבי לבשו חיוך נבוך ומתפלא, החלטתי לברוח משם כל עוד נותרה בי טיפת כבוד.

באותו יום שתינו קפה בלי סוכר, ואני הבנתי שגם אם יש לי תואר ראשון, הייתי קצינה בצה"ל ויש שני ראשי ערים ברזומה שלי, בסין אני אנאלפביתית ואני לא יכולה להסתדר לבד.

ה-Wai Gou Ren
קרוב לוודאי שכשהמוכרים בבורדו הלכו הביתה באותו יום, הם סיפרו למשפחות שלהם על הזרה המשוגעת שעשתה להם הצגה בחנות. הנה עוד הוכחה שמאו דזה דונג צדק ואנחנו הרבה יותר טובים מה Wai Gou Ren האלה, הזרים. לא סתם הם קוראים לנו "השדים הלבנים" או "אפים גדולים".

לסין יש יחס אמביוולנטי כלפי זרים. מצד אחד, הסינים בטוחים שסביבם מסתובב העולם ושהם האומה החשובה והעתיקה ביותר. המשמעות המילולית של "סין" בשפתם היא מדינת המרכז, ובאווירה האליטיסטית הזו התרבו הסינים אלפי שנים. בגישה אתנוצנטרית הפוכה לקדחת האמריקניזציה, הם בטוחים שהמערביים צריכים ללמוד את השפה והתרבות שלהם, ושלהם אין דבר ללמוד מהזרים. לנצח יישארו הזרים בעמדת נחיתות ביחס לסינים. מאו הכניס בסינים את האמונה שאין להם שום דבר ללמוד מהמערב, אם כבר אז להיפך, ושסין יכולה להתקיים בזכות עצמה ללא שום קשר למערב.

מצד שני, מאו מת, בסוף שנות השמונים סין נפתחה למערב, היום היא מייצרת חלק ניכר ממוצרי הצריכה המערביים, חברה ב WTO והמלווה הכי גדולה של ארצות הברית. סין מודעת לכוח שלה בשוק הכלכלי העולמי ולכן מתפשטת לאט לאט מהאיסורים הרבים ליצירת קשרים עם זרים, גם אם היא קשורה עדיין בחגורת צניעות עבה במיוחד.

נכון שמבחינה מסורתית אנחנו לא שווים את קצה האורז שלהם, אבל בהיבט יותר אקטואלי, אנחנו משקפים טעימה פוטנציאלית של התעשרות, גלובליזציה והעולם הגדול. באופן בסיסי ביותר, אנחנו מסריחים בעיניהם. הם טוענים שיש לנו ריח גוף חריף ולא נעים. דאודורנט או בושם יוקרתי לא יעזרו פה. מכרה סינית שלי הודתה בחיוך נבוך שכן, היא מריחה אותנו. "זה לא ריח של זיעה או חוסר ניקיון, זה ריח גוף נורא חזק".

באופן רשמי הממשלה מעודדת קשרים עם זרים, כל עוד הם יתרמו לכלכלתה של סין. מדובר על קשרים פונקציונליים בלבד, כמו סטוץ ללילה. אנחנו מוזמנים לטייל ולעשות עסקים, כל מה שמכניס דולרים, ולמכור את המוצרים שסין בוחרת לקנות מהמערב (ובסופו של דבר תייצר יותר טוב ויותר זול) - וזהו. בלי פעילות פנאי של אחרי שעות הלימודים, כי המערביים גם מסוכנים. הם עלולים לשתול רעיונות דמוקרטיים מדי או קפיטליסטיים מדי במשטר הסיני המתוכנן היטב.

כדי להמחיש את עוצמת הסכנה שבקלקול הרוחני, יש בסין לא מעט תעמולה נגד זרים. אם מקרינים בטלוויזיה סרט מערבי, אלה תמיד עלילות מדובבות שהגיבור מסתבך בהן בהשחתת מידותיו על רקע מיני או כספי. בקריקטורות, שכל עיתון סיני שמכבד את עצמו מתקשט בהן, למערביים תמיד יש אף גדול ועיניים קטנות. אף גדול מסמל טיפשות, תככנות וחמדנות, והעיניים הקטנות נועדו להעצים את האף חסר הפרופורציות.

ערוץ הכבלים של שנחאי הגדיל לעשות בסדרת הטלוויזיה Broadway 100, כל ערב בשעה 10 על מסך הטלוויזיה שלנו. הסדרה היתה סיפורם סוחט הדמעות והטרגי של חבורת סינים שהיגרו לארצות הברית. אישה אחת התחילה לבגוד בבעלה. אחרת ניסתה להחזיר את בעלה הבוגד לחיקה באמצעות מניפולציות לא כשרות, והיתה גם מישהי שקיבלה מכות נמרצות מבעל הדירה בה עבדה בניקיון. כמה אחרים נפלו להימורים וכולם ספגו עלבונות בגלל שהיו זרים, התקשו להתפרנס בכבוד ולא היו להם חברים אמריקאים מלבד אחד, שכמובן ידע סינית, והתנדב לסדר להם את העניינים עם המקומיים.

המסקנה מהסדרה הזו, ששודרה באינסוף שידורים חוזרים, היתה שהמערביים הם אנשים מגעילים, שונאים זרים ונהנים להשפיל אותם, ואם תהגרו למדינה שלהם (לא שזה כל כך פשוט) הם יהיו רעים אליכם, תחיו בעליבות והסיוטים הכי גדולים שלכם יתגשמו. איזה מזל שאנחנו חיים פה, אומר לעצמו הצופה בביתו הדל, מאכיל את הציפורים והולך לישון.

מצד שני, הפתיחות למערב מחלחלת והסינים מאוד סקרנים כלפי הזרים. הם מודדים בשקט את הבגדים שאתם לובשים, את האופן שבו נקשרת העניבה, צורת סירוק השיער, סוג השעון שעל היד, הפונט שעל המחשב וכל שאר הרכיבים המערביים, כדי לפצח את הקוד. בקניונים היוקרתיים אפשר למצוא את מיטב המותגים המערביים, ובשוקי הרחוב - את מיטב הזיופים והחיקויים של אותם מותגים. והסינים קונים. באבולוציה של אימוץ המותג, הם בשלב שלא משנה אם זה מקור או חיקוי, העיקר ששם המותג יופיע בגדול ושכולם יידעו שהם לובשים אותו.

הרבה צעירים מנסים להתיידד עם זרים. בקרבת המלון שלנו שכן בית קפה שנקרא Sammie's והיה בבעלות צעיר קנדי. אם היו מעתיקים אותו לרחוב שיינקין, היה תור בכניסה. כל הרהיטים היו עשויים עץ כהה, ה"דייר סטרייטס" חיממו את האווירה, וסנדוויצ'ים מג'בטות, אספרסו, שוקו חם ומרק עוף ביתי עד דמעות, חיממו את הבטן והלב.

לוח המודעות של סאמי'ס היה עמוס לעייפה בהצעות לזרים: עבודה, דירות להשכרה, טוסטוסים ופלאפונים למכירה, ובעיקר מודעות של סיניות וסינים צעירים שחיפשו חברים זרים או שותפים ל Language Excahnge. ברחבי סין, כמו על ספסלי סאמי'ס, הסינים הצעירים מתמערבים, לוקחים כמה שאפשר בגבולות שמתירה להם המדינה.

למרות שאנחנו "שדים לבנים" ומסריחים, הסטטיסטיקה מלמדת שלא מעט סינים היו שמחים לבוא ולחיות קצת במדינות המצחינות שלנו. הנסיעות התיירותיות מוגבלות על ידי הממשלה המקומית, וכדי להבטיח שהתייר הסיני לא ישכח לחזור הביתה, הוא נדרש לעיתים להפקיד ערבות כספית ומכתב מהמעסיק שלו.

דאגת הממשל, אגב, די מבוססת: מתוך 580 אלף הסטודנטים שנסעו לסין מ 1978 ועד 2004, רק רבע חזרו. לכן, המדיניות הרשמית היא לדרבן אותם לנסוע, אבל לעודד אותם עוד יותר לחזור. בין הצ'ופרים: חופש תנועה מלאה לחו"ל, סיוע בהקמת חברות ומלגות ללימודי המשך בסין למצטיינים.

לפעמים אנגלית
באתרים תיירותיים או במפגשים עסקיים, מן הסתם שומעים אנגלית שוטפת. ברחוב - כמעט ולא. בכל החודשים שהייתי בבייג'ין, אף סיני לא פנה אלי באנגלית (למרות שבחלקם אני חושדת שידעו אנגלית) וכל אלה שפנו אלי - עשו את זה בסינית שוטפת. הם אפילו לא טרחו לנסות לדבר לאט כדי שאבין (למרות שהסיכויים קלושים). זה מוזר. די ברור מהעדר הזווית בעיניים שלי, מהגובה ומצבע השיער, שאני לא סינית.

אין לי הסבר אחר מלבד אתנוצנטריות. מבחינתם, התרבות שלהם הכי טובה והכי חשובה בעולם. לכן, אם יש בסין מערביים, זה בגלל שהם באו ללמוד מסין, ולכן ברור שהם דוברים את השפה. לך תתווכח עם זה. עד לפני קצת יותר מעשור הסינים מיעטו ללמוד שפות זרות, כי הרי השפה שלהם הכי טובה והכי חשובה בעולם. היום, עם הפתיחות למערב, הגיעו לימודי האנגלית לבתי הספר ורוב הצעירים דוברים אנגלית טובה. חלק מהם חוששים להשתמש בה ואם תשאלו אותם שאלה ברחוב יעמידו פנים שהם לא מבינים, מחשש ש"יפלו להם הפנים", כלומר: שהם יטעו ויובכו.

יש עוד סיבה. חבר לעבודה, עיתונאי ישראלי, סיפר שנפגש בסן פרנציסקו עם איש עסקים סיני בכיר. הסיני אמר מראש שהאנגלית שלו לא מי יודע כמה, אבל לאורך הראיון הוא הבין מצוין את השאלות וגם ענה באנגלית לגמרי לא רעה. אבל אז הישראלי החליט שהוא חייב לשאול אותו כיצד מתיישב משטר קומוניסטי עם כלכלה קפיטליסטית. בלי למצמץ אמר הסיני, שהוא לא מבין. הישראלי, בעקשנות אופיינית, חזר על השאלה שוב, לאט ובמילים פשוטות. הסיני עדיין לא הבין. גם זו דרך להתחמק מנושאים לא נעימים.

להוציא תקריות כאלו, הרי שככל שעוברות השנים, הסינים מתגברים על החשש ודווקא מנסים לשפשף את האנגלית שלהם על זרים. היום ההגדרה של הצלחה כוללת לבישת מותגים זרים, בילוי במקומות של זרים ועבודה בחברות זרות. אנגלית היא תנאי לכל אלה. הדור החדש הולך לשיעורי אנגלית בבתי ספר פרטיים בימי שבת וראשון, עושה מאמץ לצפות בסרטים דוברי אנגלית ולהתחכך בזרים. במקרים הנדירים שנפגשתי בסיני שדווקא ניסה לתקשר איתי באנגלית, הבעתי הערכה רבה לאנגלית המשובחת שבפיו. רק שלא יפלו פניו, רק שלא יפסיק.

אחר צהריים אחד, הסינולוג ואני הולכים הביתה, ופתאום תופסת אותנו בחורה נמרצת בגילנו ומתחילה לקשקש בקצב - מי אתם, מה שלומכם, איפה אתם גרים, מאיפה אתם. הסינולוג מיהר לשפשף עליה את הסינית שלו, אבל היא היתה יותר חזקה. לא רק שהיא דיברה אנגלית שוטפת, אלא שהיא גם ניסתה ללמוד איך אומרים "אני אוהבת אותך" בכמה שיותר שפות. היא הציגה לנו את כל ה"אני אוהבת אותך" שלמדה עד עכשיו וליוותה אותנו עד שלמדה לומר את זה בעברית (וזה היה בפתח הדלת שלנו).

רגשות הקינאה הלא מפותחים שלי חששו לרגע שהיא רוצה לחטוף את הסינולוג, כדי שיקח אותה מעבר לים. התאפקתי. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לי להשתתף בשיחה באנגלית עם מישהו מקומי, גם אם הוא רואה בסינולוג שלי ויזה לכל החיים. כמה שבועות מאוחר יותר ראינו אותה בשעשועון טלוויזיה באחד הערוצים הממשלתיים. כל משתתף הציג משהו מוזר ומעניין. היא אמרה "אני אוהבת אותך" ביותר מעשר שפות.

Wo ting bu dong: אני שומעת, לא מבינה
בימים הראשונים בבייג'ין שיננתי כמה מילים בסיסיות כמו "שלום" ו"תודה" בשביל להיות ידידותית לסביבה. הסינולוג הבין שהמוטיבציה שלי ללמוד סינית נמוכה, ושקד איתי על המשפט שאמור לחלץ אותי מסינים שינסו לתקשר איתי: wo ting bu dong. מילולית המשמעות היא "אני שומעת, לא מבינה". אותי זה קצת העליב: מה, אני איזו מטומטמת שלא מבינה מה שהיא שומעת? למרות שהכוונה בתכל'ס היא "תעזבו אותי, אני לא מדברת סינית", אני התעקשתי לשמור על שאריות כבודי העצמי ולקצר את המשפט ל wo bu dong, כלומר: אני לא מבינה.

בגירסה עם האגו המפותח או בגירסה נטולת האגו, מדובר במשפט חשוב שכל מבקר בסין שאיננו דובר את השפה מוכרח לשנן. זה יקצר תהליכים מול נותני שירותים, שיצטרכו למצוא דרך לתקשר באנגלית ומול מי שינסו למכור לכם באגרסיביות דברים שאתם ממש לא רוצים. בכל מילה אחרת שלומדים אפשר לחפף, אבל לא במשפט הזה שיכול לחסוך הרבה זמן ותיסכול.

אני לא הקפדתי בהתחלה. באחד הימים לקחתי מונית לתחנת הרכבת התחתית. הנהג התעקש לפתח איתי שיחה. שוב ושוב חזרתי ואמרתי ש"אני שומעת, לא מבינה" אבל גם את המשפט הזה הוא לא הבין, והתעקש לשאול אותי משהו, מחייך אלי במראה האחורית. פתאום ירד האסימון: הצלחתי להבין שהוא שואל מאיזו מדינה אני. עכשיו התחיל המאבק שהוא יבין שאני אומרת "ישראל", שלפי הדקדוק הסיני נשמעת כמו "איסליה".

מעודדת מהמאמץ הכן שלו (והיחיד בכל שהותי בסין) להבין אותי, חזרתי שוב ושוב על המילה, עד שהוא הבין. הייתי מאושרת. כשירדתי מהמונית תפסתי טלפון ציבורי וחייגתי לסינולוג. הייתי גאה ששאלו אותי מאיפה אני והבינו כשעניתי, למרות שזה היה הדיאלוג בן שני המשפטים הארוך והמתיש ביותר שניהלתי בחיי.

סינית קשה שפה
אחד הדברים הראשונים שרכשתי לי בסין, אחרי אופניים וארון בגדים, היה שיחון ומילון אנגלית - pin yin. פין ין הוא התעתיק הלועזי של הסינית, כך שאפשר לאתר את המילה הרצויה, ובאמצעות התעתיק לנסות להגות אותה נכון, במקום להסתבך וללמוד את הסימניות הסיניות. שעות ארוכות ניהלנו, הסינולוג ואני, בית ספר של שוטים. הוא סופר עד עשר ואני חוזרת אחריו. הוא מתקן אותי ואני חוזרת על אותן טעויות.

הסינית היא שפה פיקטוגרפית בה סימנים מחליפים את השיטה האלפבתית. רשמית השפה מונה 50 אלף סימניות, אבל חלק גדול מהן לא בשימוש היום. 1,500 נמצאות בשימוש יומיומי שוטף, וסיני ממוצע שולט ב 5,000 סימניות. האינדקס של המילון הסיני פועל לפי אחת משתי דרכים: לפי שורש המילה או לפי מספר הקווים שמרכיבים אותה.

עכשיו נעבור לקושי מספר שתיים: הצלילים של ההברות. יש בסינית 23 צלילים. 15 מהם פשוטים להגייה ונשמעים כמו הצלילים שאנחנו מכירים - מ', ק' וכו'. הבעיה היא עם 12 הצליליים השיניים, שאין להם קשר עם אלה שלשון כמו שלנו יודעת להפיק. C מבטאים כמו צ', Q כמו צ' אחר, R "עם כל הלשון מגולגלת פנימה", נזף בי הסינולוג, וברור לכם למה השם שלי שם נשמע יותר קרוב ל"קלן". X נשמעת כמו הכלאה בין שין ל?ין, עם הלשון קרובה לשיניים. יש צליל שמשלב בין ד' וג' ואחר שמשלב בין ד' ל ס'. סינית קשה שפה.

לזה תוסיפו את התנועות, שלא כולן מתאימות למבנה הלוע והפה של אדם מערבי. הברות כמו אי, ווינג, אוו, ווא ושאר רעשים לא טבעיים ומבלבלים, שכאשר ניסיתי להגות אותם הוציאו מהסינים רק צחקוקים.

ולכל החבילה הזו צריך להוסיף את הטונים. בסינית יש ארבעה טונים: הטון הראשון סטטי, כמו לומר "מה" סתמי. הטון השני עולה, מנמוך לגבוה, כמו ששואלים "מה" בצורה חקרנית. הטון השלישי יורד ועולה כמו בשאלה "so?" באנגלית, מטון גבוה לנמוך ובחזרה לגבוה. הטון הרביעי הוא טון יורד, ההפוך לטון השני, מתחיל בגבוה ונגמר בנמוך, כמו לומר "לא!". לאותה הברה בארבע אינטונציות שונות, יש משמעויות שונות. לפני שיצאתי מהארץ הזהירו אותי דוברי סינית, שלא לומר מילה אם אני לא בטוחה בטון, כי אני יכולה לקלל מישהו בטעות, והם לא יהיו אחראים לתוצאות.

כלומר: יכול להיות שתדעו את המילה הנכונה, תצליחו להפיק מעצמכם את ההברה והתנועה הנכונות, אבל בטון הלא נכון - והלך הכל. לא יבינו אתכם. ברכבת מחרבין לבייג'ין, נסיעה של 17 שעות, הלכתי לאכול בקרון המסעדה. הסינולוג לא הצטרף לטיול הזה, כך שזה היה אני והמלצרית שהגישה לי תפריט. כבר ידעתי דבר או שניים, ובגאווה ביקשתי אטריות (mian). היא לא הבינה אותי ועשתה פרצוף חמוץ. ניסיתי לומר mian ארבע-חמש פעמים, כל פעם בטון אחר. בסופו של דבר נכנעתי וביקשתי מרק. היא הבינה אותי. ב 17 שעות נסיעה ברכבת אכלתי קערת מרק אחת.

הכי מרגיז היה שהיא לא ניסתה בכלל להבין אותי. יושבת מולך בחורה שלפי כל הסימנים החיצוניים איננה סינית. היא מנסה נואשות לומר לך משהו. יש ארבעה טונים בסך הכל. מה איכפת לך לגלגל בראש את המילה שהיא אומרת בארבעת הטונים, לבדוק איזו מהמילים קשורה לאוכל - אנחנו הרי בקרון מסעדה - ולבדוק שזה מה שהיא רצתה? "מה את רוצה ממנה", התפלא הסינולוג כשטרפתי קערת אטריות, יומיים מאוחר יותר.

למי שרוצים לתקשר בסין ואינם דוברים סינית טובה, יש בדיוק שתי אפשרויות: להיצמד למתורגמן, כמו הסינולוג הצמוד שלי, או לניירות שעליהם כתוב מה הם רוצים. למרות שידעתי לומר מה הכתובת המדויקת של המלון בו גרנו, כולל שם השכונה וכו', נאלצתי להראות לנהגי מונית ברחבי העיר את כרטיס הביקור של המלון, כי במקרים בודדים בלבד הבינו אותי. כשנסעתי פעם לראיון עבודה במרפאה מערבית בקצה השני של העיר, הסינולוג הכין לי פתק עם הכתובת בסימניות סיניות, ואחר כך הושיב אותי במונית וגם וידא שהנהג יודע איפה זה.

לשפה שמונפקת מהפה מתווספות מחוות גוף ותנועות ידיים מוסכמות, שמבארות או משלימות את המילה המדוברת. למשל: יד קמוצה שהבוהן שלה מופנית כלפי מעלה, פירושה יופי או טוב. לכל אחת מהספרות יש תנועת אצבעות שונה, והרבה פעמים כששואלים כמה משהו עולה, מקבלים תשובה בסימני ידיים.

עם כל הצלילים, התנועות והטונים, הסינית נשמעת כשפה אגרסיבית. וכשהם מדברים בשטף, זה נשמע כמו רצף של קללות שתיכף יתפתח לתגרת ידיים. הם לא חייכנים גדולים ולא נוטים לחייך מנימוס, או פשוט בגלל שמחייכים אליהם. סוג של פוקר פייס שקשה לשבור. כשזה בא עם רצף הברות מתגלגל וצעקני, זה נשמע כמו איום. גם המשפט "אני אוהב אותך" בסינית נשמע כמו הצהרת מלחמה. "לא צריך, לא צריך שתאהב אותי בסינית", אמרתי פעם לסינולוג.

מיני סין
בסין הכל קטן. כל הקומודיטיז של החיים, ואולי גם החיים עצמם, באקסטרה סמול. אבל למה להתחיל בגדול? בואו נתחיל בקטן, הכי קטן שיש, באסלה. היא פיצית, בקוטר ישבן סיני ממוצע, שקטן מקוטר ישבן מערבי באותה פרופורציה של הפרש הגבהים. יצאנו לשופינג אחר מושב אסלה גדול יותר. ההיצע ענק: אסלת פלסטיק פושטית רגילה, אסלה מפלסטיק עבה במיוחד, אסלת עץ בגירסת הפרקט, אסלת ספוג בלבן קלאסי וגם בדאבל ספוג ובפסטלים עדינים כמו תכלת, ירוק בהיר, כתום סמוק ואפילו בקישוטי ארנבים. כולן מקסימות. כולן קטנטנות.

האמבטיה, מוצר לא נפוץ בבתים הסיניים, צרה, קצרה ונמוכה. שוב ושוב, מתקשה להתרגל, הכנסתי רגל לרצפת האמבטיה ופגשתי בה הרבה לפני הזמן, מכה בה בחוזקה. הטישו הסיני מקופל בדקדקנות למחצית מגודלו של הטישו שאנחנו מכירים. כדי לקנח את האף צריך מיומנות אוריגמי הפוכה.

גם המדרגות הסיניות זה משהו שצריך להתרגל אליו וכדאי להיות ערניים אליו. הן בדרך כלל מאוד צרות, טובות לנעלים עד מידה 36. לא פעם מצאתי את עצמי עולה לחברים שגרים בקומה השישית, כל הדרך על קצות האצבעות, כי אין מקום לשאר כף הרגל. כשהגעתי לקומה 6, שרירי התאומים היו תפוסים. למטה ירדנו על העקבים או עם כף הרגל לרוחב המדרגות, מחזקים את השרירים ההופכיים.

האוכל קטן, זה ידוע. המנות בדרך כלל גדולות ומכובדות, אבל כל המרכיבים שלהן חתוכים קטן קטן. עם הצ'ופ סטיקס, אין מצב של לקחת ביס שכולל את כל המרכיבים של המנה ביחד. בשלב מסוים, כל מה שהסינולוג רצה היה סטייק. נמאס לו מבשר שנחתך לפיסות גפרורים דקיקות שאי אפשר לנגוס בהן באמת.

גובהה של אישה סינית הוא בדרך כלל 1.60 וקצת. הממוצע של הגברים הוא 1.70 מטר. לתוכנית השידוכים בערוץ הכבלים של בייג'ין מגיעים בדרך כלל חתיכים נורא גבוהים ונחשקים, 1.75 מטר. מבחינתנו זה אומר שאי אפשר למצוא נעלי גברים מעל מידה 43-42 או נעלי נשים מעל מידה 39. קשה למצוא חולצות לגברים שלובשים אקסטרה לארג' וחזיות לנשים במידה סי קאפ ומעלה.

קומבינות
חברה שלי, אז דיילת באל על, ביקשה שיבוץ בטיסה לבייג'ין ובילתה איתנו סוף שבוע. כמו כל הצוות, היא שוכנה במלון "שרתון החומה הגדולה" היוקרתי. "אם היא גרה במלון הזה, היא בטח עשירה", לחש לסינולוג נהג המונית כשבאנו לאסוף אותה מהמלון. "אתה חושב שהיא תשלם לי בדולרים?"

הרבה פעמים הרגשנו כמו דולרים ירוקים לבושי מעיל וחבושי כובע צמר. כשסיני רואה מערבי, העיניים שולחות למוח איתותים ירקרקים עצבניים בצורת דולר, והמוח מתחיל לחשוב איך לצאת הכי טוב (והכי מורווח) מהמפגש איתו. בדיוק כמונו, הם יודעים לזהות הזדמנויות ולנצל אותן בצורה מתוחכמת. למשל: תופעת המונית שנוסעת בלי מונה והמחיר המופקע מוכרז בסוף הנסיעה; המדריך שלוקח את התייר רק למקומות שיש לו איתם הסכמי עמלה, שאותה בעצם התייר משלם בלי לדעת וכתוספת מופקעת למחיר המקורי שסיכם.

כשתופסים אותם בשקר, הם לא מוותרים. הם דבקים בו עד הסוף, כמעט מאמינים לשקרים של עצמם ומאיימים להזמין את המשטרה. הכל בקולניות מאיימת. אם העניינים מסתבכים והם מתחילים לחשוש, הם פשוט לוקחים את הרגליים ובורחים.

למרות שהכרנו חלק מהטריקים, ידענו שאנחנו התיירים ולפי חוקי המשחק, חובה על הסינים לדפוק אותנו. אבל שמרנו על ערנות - לכל דבר יש גבול. רוב הזמן הסתובבנו בתחושה שהסתדרנו לא רע. זיהינו את התרגילים, העלמנו עין בהסכמה מחלק מהם ולמדנו את כללי המשחק. אבל בטיול לאזור צינגדאו נפלנו במלכודת לתייר מהזן הנמוך ביותר.

נסענו לטייל בהר Laoshan, בצפון העיר. במלון המליצו לנו לשכור מונית לכל היום, כי ההר רחוק מהעיר וכל האתרים רחוקים זה מזה ואין ביניהם תחבורה. נמצא נהג המונית שילווה אותנו, סוכם מחיר לכל הנסיעה ולכל האתרים שסומנו על המפה ונראה היה שכולם היו מרוצים. אבל הסכמים לחוד ומציאות לחוד. עוד בתוך העיר הנהג עצר ביוזמתו בבית יפהפה שהיה שייך בעבר לנציב הגרמני ששלט בעיר. היינו מבסוטים שהוא הגדיל ראש. אבל הוא רק בחן אותנו במשחק אימון. כשראה שהצליח לו, לקח אותנו ביוזמתו ל"מוזיאון מעניין", הוא הבטיח, שהתגלה כאולם תצוגה של תכשיטי פנינים. מובן שלחצו עלינו לקנות. מובן שהרחנו את הקומבינה אבל חשבנו שזה יתחיל וייגמר בעגילי פנינים במחיר לא נורא, ואפילו העלמנו עין מהעמלה שהנהג שילשל לכיס בדרך החוצה.

אחרי שעה נסיעה, הנהג הציע לעצור לאכול במסעדת דגים "זולה ומצוינת", הוא התחייב. לא היינו רעבים, ובכלל, העדפנו לאכול אחרי שנטפס על ההר. הנהג התעצבן, הודיע לנו ברוגז שהוא רעב ושהוא עוצר לאכול, ואם אנחנו לא רוצים לאכול - אז שנחכה לנו. הבנו שהסתבכנו, ואמרנו שאם הוא יאכל, לא נשב ונסתכל עליו. נאכל גם. בדקנו מה אנחנו מזמינים ובאיזה מחיר, שלא יהיו הפתעות, אבל כשהגיע החשבון הגיע תורנו להתרגז: 220 יואן. אמנם זה רק 110 שקל של אז, לא הרבה, אבל במונחי סין זה המון, מחיר שיכול לממן ארבע ארוחות מלאות בבייג'ין. כעסנו, התווכחנו, סירבנו לשלם, פירקנו את החשבון לגורמים, הורדנו את "האלמנט". מסביב כולם שמרו על פני פוקר. שילמנו בסוף שני שלישים מהסכום.

הנהג עשה לנו פרצופים כל הדרך להר, כי תפסנו אותו והוא לא היה מוכן להודות. אחר כך הוא סירב לנסוע למפלים, למרות שסיכמנו, כי צריך לנסוע מכביש שמאריך את הדרך ובשביל זה הוא רוצה כפליים כסף. נסענו לשאר האתרים, מקפידים לסרב לכל הצעה שלו לסטיות לא מתוכננות מהמסלול. בדרך חזרה התאמנו על לא לומר לו "תודה". זה יצא יום מאוד יקר.

הכי מתסכל זה שגם אחרי כמה חודשים של התחמקות אפשר ליפול בפח, שאין חיסון. בסין השאפתנית אסור להירדם בשמירה. אני מכירה אדם שהשאיר מחשב נייד בחדר ישיבות בזמן הפסקת צהריים, וכשחזר ממנה, גילה שהעתיקו את כל המחשב שלו. מישהו אחר הזמין מוצר בעשרות אלפי דולרים וזרק את כל המכלה לפח, כי לא היה קשר בין מה שהוא הזמין למה שהוא קיבל. והסינולוג שלי מתייאש כל פעם מחדש, כשהמפעלים לא עומדים בלוחות הזמנים שסוכמו ונחתמו בחוזים.

Looka looka
כל עם והקריאה שלו לתיירים, קריאה שמביעה במילים שונות ובשפות שונות את אותו מסר: "בואו, בואו, תיירים מלאי דולרים לבזבוז בכיסים, בואו תראו מה יש לי להציע". בהודו, למשל, זה המשפט הארוך והמתגלגל come, look, many many colors, cheap price. הסינים, כרגיל, הרבה יותר תמציתיים וענייניים. הם מסתפקים ב looka looka.

המונח המדובר שיוצא מפיהם בכל פעם שבעל עיניים לא מלוכסנות עובר ליד הביזנס שלהם, הוא בעצם עיוות של המילה האנגלית look, ובהכפלה. בהתחלה טעיתי לחשוב שזו מילה סינית. כששאלתי מה זה אומר, באותה כוונה ראשונית ותמימה לנסות ולהבין סינית, הבנתי במה מדובר. ה look עבר המרה ל looka כיוון שמילים בסינית לא מסתיימות בצליל נטול תנועה.

אגב, אם יזמינו אתכם ב looka lookaולא תיענו, יש סיכוי שתשמעו משפט נוסף. זה לא ניסיון להזמין אתכם להיכנס, אלא הברכה המוקירה "שתלך לאט".

הישראלים חכמים ועשירים
לטיול לחרבין, למינוס 25 מעלות, נסעתי עם שתי חברות ישראליות ושני חברים, אנגלי וצרפתי. תפסנו מונית והנהג התעניין מאיפה אנחנו. "אה, טוב, טוב, ישראל זה טוב, הישראלים מאוד חכמים", אמר, מנופף בבוהן כלפי מעלה. "בלי להעליב, איך זה שכל הסינים בטוחים שאתם עשירים וחכמים?", שאל בתיסכול ג'רום הצרפתי. נהגי מונית ישראפילים אחרים שרצו להוכיח בקיאות אמרו "נתניהו", "ירושלים" וגם עשו תנועת ירי עם האצבעות (תקופת האינתיפדה, מה לעשות).

והנה עוד דוגמה: בחנויות ספרים ברחבי סין אפשר למצוא הרבה מאוד ספרים על יהודים. אחד מרבי המכר הנוכחיים נקרא, בתרגום חופשי, "איך לעשות כסף לפי הניסיון היהודי". הסינים מעריצים את היהודים, כי הם מעריצים חוכמה ואנשים שיודעים לעשות כסף, ולמרות שאלה היו סיבות לאנטישמיות בחלקים אחרים של העולם ובתקופות אחרות, בסין אלה דווקא סיבות להערצה.

הסינים מתרשמים גם מהיכולת של הישראלים לעשות עסקים ויודעים שחלק מהמותגים האנושיים המרשימים, כמו קרל מרקס, אלברט איינשטין וזיגמונד פרויד, הם יהודיים.

עוד סיבה היא ההיסטוריה היותר קרובה. ישראל היתה ממדינות המערב הראשונות שקיימו יחסים לא רשמיים עם סין, כולל ייצוא של מוצרים שהיו מאוד חיוניים אז בסין - בעיקר טכנולוגיות חקלאות, מים והנדסה. כל מפגש ישראלי-סיני, גם עסקי, עשוי להיפתח באיזכור היחסים הארוכים והנפלאים בין שתי המדינות. לתרומה של ישראל לחקלאות הסינית יש מקום של כבוד.

יום אחד בבייג'ין נפלנו לגמרי במקרה על חדשות חקלאות בטלוויזיה. בסופר כבר למדנו, שיש בסין שני סוגי עגבניות: עגבנייה ורודה, ספוגית וגדולה, נטולת טעם, ועגבנייה אדומה וקשה עם ריח של עגבנייה ישראלית של פעם. באותה תוכנית טלוויזיה, מיתגו את העגבנייה האדומה כ"ישראלית", ומומחי חקלאות מאיזו פרובינציה השוויצו שהם מצליחים לגדל כמויות מסחריות של עגבניות ישראליות טובות, למרות הבדלי האקלים.

מעבר לסיבות ההרואיות והפרוזאיות, קיים גם ההווה, והסינים, חיות אקטואליה, מעודכנים די טוב במה שקורה אצלנו. כך שסין היא אולי המקום היחיד בעולם שבו ישראלים לא צריכים להתחבא. מישהו כבר עשה לנו את העבודה ולנו נשאר למנף ולקטוף את הפירות. זה לא אומר שברגע שמוציאים כרטיס ביקור ישראלי יהודי, השותף הסיני מיד חותם על המסמכים. אבל הפרה דיספוזיציות שלו אוהדות.

היסטוריה על רגל אחת
במאה השנים האחרונות סין עברה תהפוכות קיצוניות - שלטון קיסרי, עליית הקומוניזם, נפילתו, התבססות השלטון הדיקטטורי, ראשית הקפיטליזם והפתיחה למערב. למעשה, חלק גדול מהאנשים שפוגשים עד היום ברחוב, עברו על בשרם את מהפכת התרבות, הצלקת הגדולה ביותר של סין שקרעה משפחות והביאה למותם של המונים.

מאו אולי מת אבל השלטון בסין מרכזי, מתוכנן ודיקטטורי, ואירועי טייננמן, טבח כהגדרת המערב, הם טאבו שאיש לא מדבר עליו. אין שיחות סלון פוליטיות, אין דיון וביקורת על המדינה. היכרות על קצה המזלג עם ההיסטוריה הקרובה מאפשרת להבין קצת יותר את המנטליות והמגבלות של הסיני שיושב מולך: הזהירות, הטאבואים המוחלטים, הדיבור על נושאים יומיומיים ולא מזיקים, ההתעלמות המוחלטת מסוגיות דמוקרטיות או מדיון על ראש הממשלה והחוקים, וגם הראש הקטן, הזהירות, הניסיון לעגל פינות ולקצר תהליכים.

בראשית המאה ה 20 סין היתה עדיין תחת שלטון קיסרי. הקיסר היה פו יי בן השנתיים, משושלת צ'ינג. כשהיה בן חמש הפילה הפיכה צבאית את השושלת והרפובליקה הסינית הוכרזה. שלוש שנים מאוחר יותר יפן נכנסה לתמונה והחלה לכבוש חלקים בצפון סין. הקומוניסטים בסין, בחסות אמא רוסיה, נאבקו לשחרר אותה מיפן ומשרידי הצבאות הקיסריים. כמו תמיד לרעיון טוב יש שני הורים והמפלגה התפצלה לשני פלגים אידיאולוגיים: כוחות הקוומינטנג בראשות צ'יאנג קאי שק והכוחות הקומוניסטיים בראשות מאו. הם נלחמו זה בזה והתפתחה מלחמת אזרחים.

שניים רבים והשלישית, יפן, כבשה את מנצ'וריה ומזרח סין. בעקבות ההתקפה על פרל הרבור ארצות הברית נכנסה לתמונה. היא רצתה להיעזר בסינים כדי להביס את יפן וב 1945 יפן נכנעה. אז התמסרו הקוומינטנג והקומוניסטים למערכה האחרונה ביניהם שהסתיימה בנצחון הקומוניסטים. ב 1 באוקטובר 1949 הכריז מאו על הקמת הרפובליקה העממית של סין, ולמחרת החל טבח באנשי הקוומינטנג שנותרו בחיים ובתומכיהם. גם השותפה במאבק נגד היפנים, ארצות הברית, הפכה לחלק מה"רעים" בטענה שהיא רוצה לפלוש את סין.

רוח התעלות שטפה את סין וכולם נרתמו ליעד שהציב מאו, "הקפיצה הגדולה קדימה". זו היתה כנראה התוכנית הכלכלית המאורגנת הגדולה ביותר במאה ה 20, תעשייתית וחקלאית, שהיתה אמורה להקפיץ את סין קדימה בלי שום עזרה או שיתוף פעולה מצד המערב. בפועל זו היתה קטסטרופה שהביאה את סין לעוני מחפיר כעבור עשור. דנג סיאו פינג, ראש הממשלה, הנהיג בשנות השישים רפורמות כלכליות והכלכלה התאוששה מעט. מאו הרגיש שהוא מאבד את השליטה והכריז על מהפכת התרבות, שמטרתה לבער את סין מרביזיוניסטים, קפיטליסטים, שרידי התרבות הישנה ואנשי הקוומינטנג. את כל אלה החליפו הקומוניזם והקפריזות של מאו. סין נכנסה לטרנס אכזרי של טיהורים, הלשנות, חקירת היסטוריה משפחתית לצורך איתור פגמים, שהעונש עליהם היה הגליה לכפרים נידחים במקרה הטוב, ומאסר ומוות במקרה הרע.

הדלק של מהפכת התרבות היו המשמרות האדומים שמאו הקים ב 1966. בתי הספר נסגרו וחבורות של סטודנטים ותיכוניסטים נעלו מגפיים, ענדו חגורות עם אבזמי ברזל מסיביים, ענדו סרטים אדומים על הכתף ויצאו לטהר את רחובות סין. ספרים נשרפו, ארמונות עבר מפוארים נותצו, האינטלקטואלים נרדפו, שרידי תרבות הוקעו, אנשים נעלמו, ילדים נשלחו לכפרים לחינוך מחדש, מנזרים פוזרו והרבה עדויות להיסטוריה המפוארת של סין הושמדו. כל מי שנחשד בהתנגדות למאו או בקומוניזם לוקה בחסר, נכלא או נהרג.

בשלב הזה נכנסה לתמונה אשתו של מאו, ג'יאנג ג'ינג. כשחקנית מתוסכלת היא חיסלה חשבונות עם בעלי תיאטראות, מחזאים ושחקנים. הפריט האמנותי והתרבותי היחיד שהותר באותה תקופה היה ספרי ההגות האדומים של מאו. לטיול ההרסני הזה היא לקחה איתה שלושה מבעלי בריתו של בעלה. הם כונו "כנופיית הארבעה". על מעט שפיות שמר באותה תקופה דז'וו אנלאי, ראש הממשלה. ב 1976 הוא מת מזיקנה. הסינים הביעו את אבלם המהול בפחד בכמויות אדירות של פרחי נייר, שירים והזדהות בכיכר טייננמן.

זמן קצר לאחר מכן מאו נפטר. דנג סיאו פינג חזר לשלטון. אחד מצעדיו הראשונים היה משפט ראווה לחברי כנופיית הארבעה, שנידונו למאסר עולם. המפלגה טוהרה מתומכיהם, הצעירה שורות וסין החלה את הקפיצה הגדולה באמת קדימה. ב 1979 אמר דנג את המנטרה שמנחה את סין מאז: it's glorious to be rich וסין החלה להיפתח למערב, לפחות מבחינה כלכלית. מאז החל להיווצר בסין מעמד ביניים, לאנשים הותר להחזיק בנכסים, כסף והתעשרות הפסיקו להיות מילים גסות, וסין החלה להתעשר ולצמוח בקנה מידה מעורר קנאה.

ב 1989 מת חו יאובאנג, מזכ"ל המפלגה שהחליף את מאו והטיף לרפורמות בסין. למעלה ממיליון איש התקבצו בכיכר טייננמן, בהפגנת תמיכה בגישתו, וקראו לדמוקרטיה. הסטודנטים פתחו בשביתת רעב, הפועלים סגרו את הרחובות הסמוכים לכיכר ונוכחותם של עיתונאים זרים ליבתה את האש. הממשלה הכריזה על משטר צבאי והצבא הקיף את הכיכר. כמות המפגינים הידלדלה ל 10,000. ב 2 לפנות בוקר, בהעדר התקשורת הזרה, עלו הטנקים על הכיכר, יורים ודורסים. לפי גירסת הממשלה, הצבא פינה את המפגינים ולא היו הרוגים. המפגינים טוענים ש 3,000 איש מתו. המערב תקף את סין והיא לקחה צעד אחורה: קשרים עם זרים נאסרו והחשודים במהפכנות נעצרו באישון לילה.

המזכ"ל החדש של המפלגה, ג'יאנג ז'מין, ששימש בתפקידיו הייצוגיים עד לאחרונה, ביטל את המשטר הצבאי והמשיך היכן שהפסיק דנג. היום סין היא חברה מלאה ב WTO ואחת הכלכלות הצומחות והחזקות בעולם, מבלי שהפוטנציאל שלה מתקרב למיצויו. המשטר הכלכלי הוא סוציו קפיטליסטי יותר מקומוניסטי, והשיטה - דיקטטורית ומתוכננת.

סמול טוק
הסינים מוכנים להסביר את פניהם לזר, אבל לא להיות הקטלוג המלא להבנת ארצם. פוליטיקה, משטר ואקטואליה סינית הם טאבו כנושאי שיחה. הסיכויים קלושים גם עם חברים קרובים, שמכירים אתכם היטב שנים רבות וביקרו במדינות דמוקרטיות. האח הגדול, אתם יודעים. יש הרבה דברים בסין שהתשובה אליהם היא "ככה", חיוך בנאלי אטום או התעלמות מוחלטת. למרות שזה קשה, צריך להימנע מלשאול למה. גם אם תשאלו, לא תקבלו תשובות ברורות. ככה זה. המיניבוס לא ייצא לדרך עד שהוא יהיה מלא, בשביל לקנות עט ימלאו עבורכם טופס בשלושה העתקים ואסור להכניס לסין ספרים שכתבו סינים גולים כמו ברבורי הפרא. מה שאומר שלפעמים צריך לדעת לקחת נשימה עמוקה, להוציא את כל השאלות עם הנשיפה ולגייס אורך רוח.

כדאי לשים לב למוקשים בשיחה על מדינות שכנות. טייוואן היא חלק משוחרר שאוטוטו יוחזר. טיבט היא לסין כמו יש"ע למתנחלים, ולכן כדאי להימנע משיחות על כיבוש בכלל ועל התרבות הטיבטית בפרט. הודו היא איום כלכלי למרות שהסינים בטוחים שהם אוכלים אותם בלי מלח, ואותו דבר וייטנאם. חשוב להיזהר גם בנושא יפן. לסינים יש הרבה טינה כלפי יפן, שפלשה לצפון סין באגרסיביות, פגעה בכלכלה ובכבוד והפכה נשים סיניות רבות לשפחות מין של אנשי הצבא. בסוף שנות ה 90 תבעו כמה עשרות מהנשים הללו את ממשלת יפן, בדרישה שתתנצל בפניהן פומבית ותפצה אותן כספית על אובדן נעוריהן והקושי שלהן בהקמת משפחה.

היום הסינים כועסים על כך שהיפנים מייצאים אליהם רק מוצרי אלקטרוניקה נחותים, ושלמרות השכנות והחובה המוסרית, יפן לא מתאמצת להיכנס לשיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגים עם סין. היפנים מנגנים מוזיקה אחרת: מכון הייצוא היפני פתח כמה משרדים בסין ויוצא מגדרו, בכל פעם מחדש לשבח, לקלס ולהלל את הכלכלה הסינית ואת שיתופי הפעולה בין שתי השכנות.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

המיליארד הראשון שלי - קרן צוריאל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *