» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2007       חזור

שעשני כרצונו
מאת: יעל משאלי

ההוצאה: ידיעות ספרים "שעשני כרצונו"- אחת מברכות השחר של הנשים, מקבילה לתפילה "ברוך שלא עשני אישה" של הגברים. משאלי רואה בה ברכה מחלישה, מעין קבלת הדין, ברכת "אין ברירה" שעימה מתמודדות כל הנשים בספרה. אחרי נתק של כעשרים וחמש שנים, שלוש נשים נפגשות בנסיבות קשות, הגורמות להן לבחון מחדש את חייהן ואת הבחירות שלהן. ברוריה, תפארת ואור, בשלבים שונים של אמונה ופרקטיקה דתית, מתגייסות לחשוף ברבים את קלונו של הרב מאיר, החשוד בניצול מיני של נשים דתיות המגיעות אליו לייעוץ. במקביל, מתגלה פרשיית אהבים לסבית מן העבר של שתיים מהנשים, שיש לה השלכות גם על מערכות היחסים בהווה. איך מרגישה אשתו של רב ידוע המנצל לרעה את השפעתו על נשים? מה היא יודעת על חייו בתוך "לשכת הרב"? איך נראים חייה של מי שאהבת נעורים נכזבת הקפיאה את תשוקתה? ואיך יכולה אישה צעירה ליישב את הסתירה בהיותה דתית ולסבית?

הספר מדבר בשני קולות נשיים ומישורים מרכזיים: קולה של ברוריה, אישתו של הרב המנצל, המגלה מהם המעשים שנעשו מאחורי גבה, וקולה של תפארת, אחותה של ברוריה, שהייתה קורבן למעשיו של הרב, המביאה לסיפור את דמותה של הלסבית הדתייה, דמות שלא מרבים לכתוב עליה בספרות העברית.

כתב היד של הספר נמסר למערכת ביום שבו התפוצצה פרשת הנשיא קצב. דמותו של הרב המנצל בספר נכתבה ב"השראתו" של הרב אבינר, הרב שהוחשד בניצול של שתי נשים שבאו להתייעץ איתו בענייני אישות. כשהפרשה התפוצצה, הנשים המאשימות הושפלו והוחרמו, הרבנים נעמדו לצידו של הרב והוא יצא מהפרשה נקי וללא רבב. יעל כתבה אז טור חריף בנושא והפצירה בכולם להוציא הנחייה, שלא תאפשר לרבנים לטפל בנשים. הנחייה כזו יצאה, אך היא לא תמיד מיושמת.

הרובד הסמוי בספר יובן היטב ל"דתיים מיטיבי לכת", אומרת משאלי. בעולם הגמרא יש זוג מיוחד מאד ששמו רבי מאיר ואשתו ברוריה. הוא נחשב לגדול הדור והיא היתה מקרה יוצא דופן של תלמידת חכמים. היא יצאה לא אחת כנגד אמירות של חכמים, שאמרו דברים כמו "נשים דעתן קלה". יום אחד רבי מאיר נכנע להתערבות שיוזם אחד מתלמידיו. הוא מציע שינסה לפתות את ברוריה. ברוריה אכן מתפתה וכשהיא מגלה שזה נעשה בעקבות התערבות של בעלה, היא מתאבדת והוא, בצערו, מגלה את עצמו.

יעל משאלי מבקשת "לנער את האבק" מעל השקפות מסורתיות ומבקשת לאתגר את המקובל. היא מתנחלת לשעבר מאפרת, חברת מר"צ, פובליציסטית דתית-אורתודוכסית בעלת השקפה קונסרבטיבית, הטור שלה "שוברת מסורת" (יהדות במעריב אינטרנט ) מצליח להרגיז את כולם באופן שוויוני. על אף ולמרות הכל, היא מגדירה עצמה דתית.

בת 46, אם ל-7 ילדים (חלקם מאומצים) ואשת איש (רופא ומנהל מחלקה, ממש כמו בעלה של הגיבורה בספרה הראשון). היא מתגוררת בשוהם, יועצת משפחתית בהכשרתה, רוכבת על אופנוע.

בתקופת האינתיפאדה השנייה התגוררה עם משפחתה באפרת. היא נענתה לפניה ממערכת Ynet לכתוב מדור, בו הציעה פתרון מדיני שמאלני. על הפניה שילמה מחיר כבד: עליה ועל משפחתה הוטל חרם כבד ויחסיהם עם אנשי הישוב נותקו מיד. המשפחה נאלצה לעזוב את אפרת וכעת מתגוררת בשוהם. זהו הרומן השני של משאלי.

ספריה הקודמים: כל אחד והמשפחה שלו (בשיתוף עם יהודה אטלס, הוצאת קוראים, 2000) תומר המלאך של אמא (הוצאת מפה, 2004), פרקי אמהות (הוצאת ידיעות-אחרונות, 2002) ו- כרת (ידיעות אחרונות 2006). זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ע"ש לוי אשכול, 2007.

ראו גם את ספריה: רק בוקר קיץ, לכאורה (2009), אישה אל אחותה (2008).

שעשני כרצונו מאת יעל משאלי בהוצאת ידיעות ספרים, עורכת: דורית רוגובוי,
עיצוב עטיפה: נעמה נחושתאי, 215 עמודים.

פרק ראשון, שעשני כרצונו | יעל משאלי

ברוריה
ה' שפתי תפתח
ופי יגיד תהילתך...

... תודה ותפילה. היום בעזרת ה' אני אצליח. תודה ותפילה. עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית. היום אני אצליח. תודה ותפילה. ועל הארץ מתחת אין עוד, ועל כן נקווה. היום אני אצליח. תודה ותפילה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. טראח!

משהו ממש לא בסדר איתי. איך זה שאני טורקת את הסידור, סוגרת אותו ככה בכוח ובכעס וממהרת למטבח או לכביסה כאילו אני כועסת עליו, יתברך? מה בסך הכול עוד נשאר לי לומר לו? - "תודה לך ה' אלוקי על כל השפע והטוב שנתת בחיי" - ולפרט קצת את כל השפע והטוב. בדיוק כמו שעשיתי מאז כיתה אל"ף. "תפילה אישית," אמרה המורה חסיה, "אולי חשובה יותר מהתפילה הכתובה." אני כבר לא זוכרת מה היתה הסיבה שנתנה לנו המורה חסיה בכיתה אל"ף, אבל מאז הקפדתי לפני סגירת הסידור להסתיר פני בתוכו ולומר את שלי לקדוש ברוך הוא. "תודה לך ה' על כל השפע והטוב שנתת בחיי, על אחותי הקטנה ועל השמלה החדשה שאמא קנתה לי לכבודה, ואנא ה' עשה שהמבחן בתורה מחר יהיה קל. בכבוד רב."

אבל קודם שאני מספיקה להסתיר את פני בתוכו ולנסח את תודתי ותפילתי כבר נטרק הסידור, בלא כבוד ובלא קדושה, ואני מדיחה כוסות שנשארו בכיור מאמש. למחרת השבע-ברכות האחרון של בת-אל-תחִיה פסקתי ולא יספתי עוד. כמעט חצי שנה חלפה, ואני עדיין טורקת את הסידור בכעס. וכמה שמחתי בחתונתם, וכמה הודיתי לה' על השידוך הנפלא הזה ועל השידוכים הקודמים. ענבי הגפן בענבי הגפן. נאה ומתקבל."תודה לך ה' יתברך, על כל השפע והטוב שנתת בחיי."

אין זה מתאים מעל הכיור המלוכלך. אילולי הייתי כל כך עייפה כל הזמן הייתי מוצאת כוח להתנסח בזמן ובמקום. חסר על מה להודות? הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. לעולם! חסר מה לבקש? יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי, שההריונות של הבנות יעברו בשלום, שהלידות תהיינה קלות והנולדים בריאים ושלמים. אני לא שקטה על אף הבדיקות החדישות. אולטרה-סאונד, שקיפות עורפית, מי שפיר. כבר שמענו על פספוסים. ה' ירחם. יהי רצון מלפניך, יתברך, ואני אשתדל יותר בעבודת ה' שלי ובבין-אדם-לחברו שלי. רק שההריונות של הבנות יסתיימו בטוב. ושיהיו בי הכוחות לעזור להן.ועוד, שרק לא תהיה בנו עין רעה ולא נדע מצרות, חס וחלילה, חס ושלום. תודה ותפילה.

אור
(כעבור שנה)

קול דממה דקה.
חמישים דקות של שקט מוחלט, כולל פרסומות. כאילו כל האנשים בחדר הזה ובחדרים הסמוכים רואים את הסרט בפעם הראשונה. כאילו לא עבדנו על זה שנה שלמה. תחקרנו, צילמנו, כתבנו, ערכנו, אימתנו, וחוזר חלילה. דממה של סקרנות ומתח.בית החזה שלי עומד להתפקע. בחיים לא הרגשתי כך את דהרת הלב. פעימות מואצות וחזקות. פ-פם, פ-פם, פ-פם. ואני לא יודעת ממה אני מתרגשת כל כך עכשיו. אני כבר לא יכולה לצפות בזה, אני רק מחכה שייגמר. הסרט מעולה, אין ספק. הסרט הכי טוב שעשיתי בחיים.

מיצוי של כל מה שרציתי לעשות אי פעם. אנדרסטייטמנט במיטבו. גם מבחינת הצופים מדובר בעבודה עיתונאית משובחת, כזו שמצדיקה הרבה שעות של כל מיני שיעמומים וקשקושים. תמורה מלאה לאגרה. בדיוק בשביל הדקות האלה צריך טלוויזיה, רייטינג, עיתונאים וכוח. יש בסרט כל מה שצריך כדי שמרגע זה ואילך הרבה מאוד אנשים, בעיקר נשים כמובן, לא יוכלו להמשיך את החיים שלהם כפי שהיו רק לפני שעה. טוב, טוב, זה סרט טוב. אבל אני עסוקה יותר בכל מה שקרה השנה ולא נכנס לסרט, קטעים שלא נפלו אפילו על רצפת חדר העריכה, כמו שאמרנו פעם. אני עסוקה בחיים שמחוץ לפריים, כל מה שלא צולם אבל היה הכי חלק מהסרט הזה.

מה יהיה עכשיו עם החיים שלי? מה ישתנה בסדר היום שלי? איזה שינוי חוללתי בי? זה מה שמעניין אותי, וההתרגשות הזאת היא מכיוון שאני יודעת שגם בשבילי שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה רק לפני שעה. בטח לא דומה בכלום למה שהיה לפני שנה."את צריכה עכשיו לחשוב מה תעשי ממחר בבוקר," אמא שלי אומרת לי בטלפון כמה דקות לפני השידור. "למה עכשיו? מה דחוף?""כי אחר כך תשכחי.""אני אשכח מה?""תשכחי כל מה שהיה בחודשים האחרונים ותחזרי שוב להתחבא בעבודה.""להתחבא? זה מה שאני עושה בעבודה?""אורינקה, את יודעת לְמה אני מתכוונת.""לא, אמא, אני לא יודעת.

""הכול הולך לך כל כך קל בחיים. אין דרמות. אין קושי. זה לא באמת, זה רק כאילו."אין לי מושג על מה היא מדברת, היו לי בחיים מספיק דרמות בשביל חמישה אנשים."אורינקה, את צריכה דרמות. את צריכה להעז לחיות.""אמא, אני לא יכולה לדבר עכשיו.""טוב, טוב, רק תזכרי מה שאני אומרת לך. אין בך שמחת חיים."

חמישים דקות של שקט, וברגע אחד מהומת אלוהים. רעש מחריש אוזניים ממש. ברגע שכותרות הקרדיטים מתחילות להתגלגל בסוף הסרט, באותה שנייה ממש, הטלפונים מתעוררים לחיים והדממה של השעה האחרונה באולפן נהפכת לסופת רעמים מתגלגלת. תזזית אוחזת בכולם, והם עונים לכל הטלפונים ועטים על כל דף שהפקס פולט בקצב רצחני. ודווקא אני, שעד לרגע האחרון כמעט, הייתי מחודדת לגמרי ודרוכת חושים, שוקעת לתוך עצמי ועוקבת אחר ההתרחשויות מבעד למסך מעורפל.

משהו ברעש הזה מרגיע אט אט את דפיקות הלב שלי, ואני מצליחה לשאוף נשימה אחת עמוקה ולנשוף באטיות מרגיעה. זהו, נגמר. עכשיו זה כבר לא בידיים שלי, אין לי אחריות על שום דבר שיקרה מעכשיו. אני יכולה להירגע ולנוח. אולי בניו זילנד. אולי באמת אני צריכה לחשוב על עצמי עכשיו, מה באמת אני רוצה לעשות עם עצמי ממחר בבוקר. די ברור לי שכאן אני לא רוצה להיות יותר. העבודה הזאת כבר קטנה עלי. אפילו את הסרט הזה עשיתי כאילו כלאחר יד. או שלא היו קשיים בכלל, או שהיו ולא ראיתי אותם. ואולי לא רציתי לראות. אולי אמא שלי צודקת.

אני לא רואה קשיים, או שאני עוקפת אותם בלי להעיף עוד מבט. אנשים אחרים יכולים רק לחלום על התכונה הזאת, אבל אני כבר מבינה עכשיו שזה נורא לחיות ככה. חיים מתים. אז פה אני לא רוצה להיות יותר. לפחות לא בחודשים הקרובים. כל כך הרבה דברים דחיתי ליום שאחרי, והנה עכשיו כבר היום שאחרי, והגיע הזמן לחשוב קדימה. החיים שלי כבר לא יכולים לחכות עוד.

"למה את לא עונה?" מישהו מנער אותי ומסמן לי על הנייד שאני מחזיקה ביד.
"הצלחת," אומרת לי ברוריה. "הצלחנו," אני אומרת לה ומרגישה הקלה מסוימת בפעם הראשונה זה כמה חודשים. הדמעות מגיחות מעצמן. באיחור ובלי טעם מזדחלת ועולה התחושה שכמה חבל שהיא לא כאן, אני צריכה את החיבוק שלה עכשיו, כמעט שלושים שנה אני מחכה לו, ואיכשהו אני כבר יודעת שלא סתם התמהמה, וצריך שאפסיק לחכות, כי הוא לא יבוא. מזל שהיא לא כאן."ברוך ה'.""בטח, בטח ברוך ה'," בורח לי, במרירות ובאכזבה שהצטברו בכל השנים האלה ובייחוד בחודשים האחרונים. ואני מופתעת לגלות שבידיעה שגם בשלושים השנים הבאות היא לא תהיה כאן נמהלת עכשיו גם תחושת שחרור.

בעיקר תחושת שחרור. כל הקצוות נקשרו ונסגרו, וכולנו נשארנו בחיים. אני ממהרת להיפרד ממנה לפני שאתחיל לייבב. אבל נשארו לי עוד שני עניינים לברר."ראית את הסרט?""אני בטוחה שהסרט היה טוב."אז היא לא ראתה. ידעתי שאין הרבה סיכוי. בכל זאת ידעה בדיוק את שעת השידור. כאב חד קורע את לבי. היא לבד עכשיו! אף אחד לא בא להיות איתה. לא הילדים, לא חברה, לא אחותה. מה היא תעשה עכשיו? הבדידות שלה חונקת אותי. אולי הם רצו לבוא והיא לא רצתה, אי-אפשר לדעת אצלה. בהחלט יכול להיות שהיא גם ממשיכה לשחק את "הכול לטובה" שהיא התרגלה כל כך להגיד בזמן האחרון."שמעת ממנו משהו?""הוא את נפשו הציל."אני מתה לדעת מה זה אומר.

האם היא יודעת שהוא את נפשו הציל? האם היא לא יודעת אלא את מה שאני יודעת, שהוא נעלם ביום הפרומו בשבוע שעבר, לא לפני שרוקן את חשבונות הבנק שלהם, כולל החסכונות שצברו "לעת זקנה", ומאז נעלמו עקבותיו? אני מתה לדעת, אבל זה כל מה שאני יכולה לקבל ממנה, ואני כבר לא מצפה ליותר מזה. מה יהיה איתה עכשיו, מה יהיה איתו, מה יהיה בכלל, הכול מתערבב, ואני כמעט מתפתה לקבל עלי את האחריות עוד רגע, אולי לשלוח עידוד או להשאיר דלת פתוחה, אבל אני נפרדת וסוגרת את הפרק הזה לפני שאסחף שוב, והפעם אני נפרדת בתחושה טובה, היא תהיה בסדר גמור.

הרבה יותר טוב לה ככה. אין סיבה לדאגה. ועכשיו אני באמת חייבת לעוף מפה, או שאתחיל לצרוח. אני חייבת איכשהו לפרוק את הסלע הזה שהתיישב לי על החזה לפני שנה. לבכות, לצרוח, לצחוק, לרוץ, לבעוט, לרקוד, הכול עובד, אבל בשביל זה אני חייבת קודם כול לעוף מפה.

"שום דבר שעשינו או שנעשה בעתיד לא יהיה דומה לזה," עופר אומר וטופח לי על השכם בגאווה גדולה. הוא, כמובן, מתכוון לגמרי למה שהוא אומר, אבל כבר שמעתי אותו יותר מדי פעמים אומר את זה באותה כוונה לבלונדיניות בנות עשרים ויומיים שקיבלו אצלו תוכניות תחקירים כאלו ואחרות, גם על סתם כתבות שטח שלא היה בהן שום דבר מיוחד. בכל זאת אני משיבה לו בחביבות ומודה לו על שיתוף הפעולה המלא, ללא הסתייגות וללא מורא. "אני באמת מתכוון לזה," הוא אומר, "זה לא קשור לבלונדיניות שאת לא יכולה לסבול..." "אני יודעת, אני יודעת." אני באמת יודעת, והוא ראוי לחיבוק ממני ולחיבה קצת יותר משמעותית, אבל אני כבר ממש על הרזרבות של מה שאני יכולה להפיק מעצמי כרגע.

אחר כך, תוך כדי שאני אורזת את עצמי לקראת היציאה, אני כבר מגיבה לפניות אלי באופן אוטומטי. התחקירניות הברונטיות ושחורות השיער שלי, הצלמים טובי הלב, אודי עוזר הבמאי, נאווה הממונה מטעם הזכיינית, שלא עושה כלום אבל מסתובבת כמו סגנית אלוהי הזכיינים בכבודה ובעצמה, שלומי ורם אנשי הסאונד המדהימים, שהפעילו את כל קסמיהם ופעלוליהם גם בתחומים שאינם שלהם, אורנה המשפטנית, "יתבעו לנו את האמ-אמממא!" נועה הפסיכולוגית, "ניצול זה ניצול, ואנחנו לא יכולים להעתיק את החוויה שלהן לעבודה איתנו," וריקי המלבישה, "לך אין מה לדאוג, אף אחד לא מזהה אותך כשאת יוצאת מהאולפן בבגדים שלך מהבית."

אפילו הנהג שלנו כאן, ולא שאני לא זוכרת את שמו, אף פעם לא ידעתי אותו. כל כך הרבה אנשים שהיו הכי משמעותיים והכי שקופים לי בכל ההפקה הזאת, כולם רוצים לפרוק מעצמם את המתח של השנה האחרונה ולחלוק את נטל הרגשות, אבל הנטל שלי יוצא איתי משם, לא לפני שרוני - ספק מחבקת ספק חונקת אותי - אומרת, "אני יודעת שאת אוהבת אותי, אני יודעת שהיית באה להגיד לי תודה, אני יודעת שאת יודעת שאני יודעת יותר טוב ממך מה את צריכה לעשות עכשיו. אני יודעת, אני יודעת." אני לא יכולה להגדיר את הנטל הזה במדויק. תחושות של עצב, שמחה, הקלה, שחרור, עצבנות ומתח מפילות עלי עייפות גדולה, ואני תוהה אם אצנח על המיטה כמו שאני או שאחלוץ את הנעליים קודם.

אלא שעל סף דלת הכניסה שלי, ישנה לה בשלווה - שיער שחור-עורב גזוז-קצוץ מסביב לפרצוף מלאכי, חצאית סגולה מנוקדת וחולצה לבנה עם צווארון סיני - האישה הצעירה שטלטלה את חיי לפני שנה. ואני צריכה להחליט מהר מה אני עושה איתה עכשיו, כי עוד רגע היא תתעורר ותצפה לדעת ממני הכול.

"הי, מה את עושה פה?" אני נזהרת שלא לגעת בה, נזהרת שלא להרגיש שמחה או כעס, נזהרת שלא להגיד שום דבר. "באתי אלייך," היא אומרת בפשטות, עיניים אפורות פעורות לרווחה, תקווה גדולה ואור יקרות."טוב, אז תיכנסי."

מה כבר יכול להיות...
אור
(שנה קודם לכן)

איפה שמתי את הסיגריות, קיבינימט. תכף יישפך עלי הקפה הרותח, ותכולת התיק תתפזר לכל עבר. מרגע שאני נכנסת למקום הזה אני נהפכת מאישה רגועה ונעימה לכלבה עצבנית.

"תחזיקי את זה רגע!" אני נובחת על רוני, אבל התיק נופל ומתפזר לפני שהיא מספיקה אפילו להושיט יד, והקפה נשפך לי על הרגל כשאני מנסה אינסטינקטיבית לעצור את התיק מליפול."שיט! שיט! שיייייייט! למה את לא נזהרת?!""את בלתי-נסבלת כשאת לפני מחזור!" רוני מאבחנת מהרצפה."כל הנשים בלתי-נסבלות כשהן לפני מחזור," מופיע עופר משום מקום ומשתף אותנו בצרות הבוקר שלו."אתה רוצה לספר לנו עוד משהו על אשתך?" רוני מתעניינת, עדיין מגובה הרצפה, אוספת קונדומים, טמפונים וסיגריות אל תוך התיק. "וואו! מה עושים קונדומים בתיק שלך?!" היא מתעכבת על הפרטים, "משהו שאת רוצה לספר לי?" אוי, אלוהים, מה כבר עשיתי שזה מה שמגיע לי על הבוקר, ומה באמת עושים קונדומים בתיק שלי? אני לא זוכרת ששמתי אותם, אני לא זוכרת שבכלל אי פעם חשבתי שקונדומים יהיו משהו שיהיה לי צורך בו.

מי היה יכול לשים לי קונדומים בתיק?"משהו שאת רוצה לספר לנו?" עופר זוקף אוזניים, שמח בעליל להשכיח את צרותיו בצרות של אחרים."אתה, עוף מפה! אין לך עבודה?" רוני לא מפחדת מאף אחד, אפילו לא מהמנכ"ל שלה.אני משאירה אותם להמשיך לדון בכל זה בלעדי, וממהרת למטבחון לשפוך מים קרים על האדמומיות שמתפשטת על רגל שמאל שלי ועל הדמעות שפורצות יש מאין. באמת, מאיפה הן צצות לי פתאום? לא יכול להיות שזה בגלל שאני לפני מחזור, אני לא מהנשים האלו. "ואת גם צריכה לחזור לשוק!" צועקת אחרי רוני, "זה לא טבעי להתנזר ככה חצי שנה." אז זה לא שאני לא לפני מחזור, אני כן, אבל אני לא פחות נסבלת מאשר בכל יום אחר. זה רק שרוני הרבה פחות נסבלת כשאני לפני מחזור. כולם נסבלים הרבה פחות כשאני לפני מחזור, או כשאני מבייצת, או כשאני במחזור. בקיצור, אנשים באופן כללי הם בלתי-נסבלים ככל שאני מזדקנת וההורמונים שלי לא יודעים איפה לשים את עצמם. אבל אני ממשיכה לשכנע את עצמי שזה יעבור בסוף. ההורמונים האלה הם זמניים, יהיה בסדר. אז אני קצת עצבנית, זה לא נורא - שום דבר שסיגריות לא יכולות להרגיע - "ותפסיקי כבר לעשן כל כך הרבה, בסוף תמותי מסרטן הריאות לפני שיהיו לך נכדים.

זה מה שאת רוצה?"מה אני עושה פה בכלל. אני כבר זקנה מדי בשביל כל זה. מסביבי אנשים שעוד לא ראו את גיל שלושים מצדו האחר, עליזים ותוססים כמו ילדים, ההורמונים שלהם משתוללים כמו שהורמונים בגיל שלהם יודעים להשתולל, ורק ההורמונים שלי משגעים אותי כאילו אין מחר וכאילו לא היה אתמול. חם לי וקר לי בלי קשר לעונות השנה, ואולי הגיע הזמן ללכת לאיזה גינקולוג שישלוף ממני את הרחם ואת השחלות וישחרר אותי מהסבל הנשי המיותר הזה. או שאני באמת צריכה לחזור לשוק. על איזה שוק מדובר בכלל? ומה פתאום לחזור? מעולם לא הייתי בשום שוק. ובכלל, מאיפה רוני יודעת עלי את כל הדברים האלה? בחיים לא שיתפתי אותה בסיפורי ההורמונים או הקניות שלי.

"יש לך טלפון," רוני פורצת פנימה כעבור כמה דקות ומנפנפת לי בנייד, "מה, את בוכה?" לא, אני צוחקת. ככה אני נראית כשאני צוחקת."מי זה?""זאת.""מי זאת?""תפארת.""תפארת?""ככה היא אומרת, גם אני לא האמנתי." "תני לי את זה!" אני חוטפת לה את הטלפון. "תפארת-יה?""אור-יה?""כן, לא, אור.""תפארת-יה?" רוני מתגלגלת בצחוק החוצה, "זה לא אמיתי!""תפארת-יה, אני יכולה להתקשר אלייך בחזרה מטלפון רגיל?""לא, זה בסדר, אני אתקשר אלייך," היא ממהרת להציע, ואני נותנת לה את המספר הישיר שלי במשרד ורצה להשיג את הצלצול.

טוב, לא היתה שום אפשרות אחרת. מעולם לא הכרתי תפארת אחרת חוץ מתפארת-יה, וגם את תפארת-יה לא ממש הכרתי. היא היתה בת חמש כשראיתי אותה לאחרונה, ומאז לא שמעתי עליה או ממנה שום דבר. וכבר אני בלחץ שמשהו קרה. טוב, זאת בכלל לא שאלה, בטוח קרה משהו, השאלה היא מה, השאלה היא אם מה שקרה הוא רע או רע מאוד. תפארת-יה בטלפון והקפה שנשפך לי לפני כמה דקות על הרגל הם סימן בטוח שהיום הזה הולך להיות לא טוב. או רע. או רע מאוד. ותוך כדי שאני רצה להשיג את הצלצול אני נזכרת בניגון מוכר מן העבר - "תפארת-יה אחותי, "תפארת-יה אחותך" - והמון צחוקים. אחותי, אחותך.

"תפארת, מה שלומך?" רציתי כמובן לשאול אותה מיד מה קרה, למה את מתקשרת, ולהפסיק את הבהלה הזאת שתפסה אותי לא מוכנה, אבל כל מה שיצא לי מהפה זה רק "תפארת, מה שלומך?", כאילו זו השיחה היומית שלנו, שגרה של בוקר.

"ברוך ה', ברוך ה', בסדר גמור." בטח בסדר גמור, ובגלל זה את מתקשרת אלי אחרי עשרים וחמש שנה, או משהו כזה, לפני תשע בבוקר. בתל אביב זה נחשב פשע, בכל מקום אחר זה נחשב בלתי-סביר בעליל או לכל הפחות לא מנומס."בת כמה את היום?" אני יכולה לחשוב על זה רגע ולעשות את המתמטיקה הזאת בעצמי, אבל אני בקושי מצליחה לחשב את המרחק בין התחת שלי לכיסא לפני שאני צונחת עליו בעייפות של סוף יום עבודה, מחטטת בתיק, מוצאת סיגריה ומצית, ושואפת."שלושים ושתיים," שלושים ושתיים! מה זה אומר עלי? בת כמה אני? אני לא מצליחה להיזכר ומתחילה לעשות חישוב, אני הייתי בת תשע-עשרה כשראיתי אותה לאחרונה, ועברו כבר כמעט, כמה בדיוק, אני לא זוכרת, טוב, זה לא משנה עכשיו, מקסימום אני תכף אבדוק בתעודת הזהות שלי בת כמה אני.

"וואו, ומשפחה? ילדים?""עוד לא, לצערי.""נשואה?""לא.""דוסית?" זה היה בלתי-נמנע ממש. לא נשואה, לא ילדים, עוד לא תשע בבוקר, השאלה הזאת היתה צריכה להישאל."זה כן," היא מצטחקת לה מעבר לקו ונשמעת שוות נפש לנוכח החקירה שהיא עוברת."טוב, אני מצטערת על החטטנות, סתם סקרנות. בטח יש סיבה שהתקשרת. אני מקשיבה."

אבל עכשיו, כשאני כמעט מאוזנת ושלווה, אחרי שגייסתי את כל הסבלנות שבעולם בשבילה, היא לא מצליחה להוציא את המילים מהפה. אני שומעת אותה נאנקת ומתלבטת, ולבי נעשה כבד. אהה! אז משהו כן קרה, היא לא סתם מתקשרת. כאילו היה סיכוי כלשהו שהיא סתם מתקשרת, אבל למה היא לא אומרת מה קרה, מה היא מקשקשת איתי על דא ועל הא עכשיו.

"משהו קרה לברוריה?""תפארת, את באיזו צרה?""את רוצה לבוא לכאן?""את רוצה שאני אבוא אלייך?"וכמו שאני יורה את השאלות בקצב אוטומטי ולא משאירה לה זמן אוויר להשיב, היא עונה בקצב שלה."אסור שברוריה תדע.""אין לי קשר עם ברוריה.""אסור שהיא תדע." או שהיא לא מאמינה לי שאין לי קשר עם ברוריה - אני עצמי לא מאמינה לי כבר עשרים ושבע שנה שאין לי קשר עם ברוריה - או שהיא סתם משננת לעצמה ולי את הדבר היחיד שעולה לה בראש עכשיו."בינתיים אסור שברוריה תדע." היא אמרה בינתיים. מה זה אומר? זה אומר שבהמשך מותר שברוריה תדע, או שהבינתיים הזה לא אומר כלום על ההמשך?"תפארת, איפה את? אני יכולה לבוא אלייך לכל מקום, רק תגידי איפה את.

""אני כאן, ב"ארומה" מתחת למשרד שלך.""חכי, אני יורדת."משום מה אני מתעודדת מזה שהיא יודעת להגיד "ארומה". מעבר לכל התפתחות צפויה או לא, מרגיע אותי שהיא יודעת להגיד "ארומה". אולי היא דוסית, אבל היא מהדוסיות שמכירות "ארומה", זה כבר טוב יותר מדוסיות שלא מכירות "ארומה" או שמכירות "ארומה" אבל מתנכרות ל"ארומה" מטעמי כשרות. היא גם מכירה "ארומה" וגם לא מתנכרת. מה זה אומר על סוג הדוסיוּת שלה, מעניין. מה שמעניין יותר זה שאני חושבת עכשיו על השטות הזאת. ומשום מקום אני שומעת בתוכי את הקול של הילה אומר לי שהפסיכו-נוירוטיות שלי צריכה טיפול תרופתי. הפעם הפסיכיות שלי טעונה בפרץ מופתע של שמחה, סקרנות, פחד, נוסטלגיה, טינה. כל זה יחד, בבת אחת, יש מאין, בבוקר שהתחיל סתם רע ואין לי מושג לאן הוא ממשיך.

כשאני יוצאת מהחדר רוני מצחקקת: "אז מה, הידרדרנו עד כדי כך? תפארת-יה?" "אוי, רוני, תסתמי. אני יוצאת.""רגע, יש לי הודעה בשבילך.""מהר!""הבן שלך מוסר שהוא שם בתיק שלך משהו שהיה צריך לשים בתיק של אחותו, ושלא תחשבי שזה רמז. סתם טעות."זה מסביר את עניין הקונדומים. היא מתפוצצת מצחוק, ואני כבר שועטת החוצה.

בית הקפה "ארומה" נמצא ממש מתחת למשרד שלי, מה שאומר שלמרות הפסיכו-נוירוזה לא הספקתי לחשוב על כלום לפני שראיתי אותה במלוא הדרה. טוב, בעצם הספקתי לחשוב על המון דברים, אבל לא חשבתי על איך היא נראית או איך אזהה אותה עכשיו, כשהיא כבר לא עם מוצץ ובקבוק ומחוברת למותן השמאלית של ברוריה. זאת גם הסיבה שלגמרי לא הייתי מוכנה למה שראו עיני, לכאב המפלח שבא מיד אחר כך ולשיתוק שאחז בי. תפארת-יה נראתה בדיוק כמו אחותה הבכורה שזכרתי מלפני עשרים ושבע שנים. יפהפייה, מלכותית, שיער שחור בוהק וארוך, אסוף בצמה נזירית. אותה עגלגלות נשית טבעית, מהודקת ומדויקת. איך זה יכול להיות שהיא עדיין לא התחתנה, יפה ומיוחדת כל כך. "כוסית-על!" לוחשת הילה בתוכי. אני נחנקת. פיזית אני מרגישה שאני נחנקת. זה יותר מדי פתאומי ויותר מדי הזוי מכדי שאוכל להכיל את זה.

מה היא רוצה לספר לי, מה קרה, למה ברוריה צריכה להיות ממודרת, למה היא לא פונה קודם כול לברוריה, מה אני בכלל יודעת על ברוריה או על תפארת-יה או על היחסים ביניהן. מי יודע מה בכלל נהיה מברוריה. אולי הבעיה היא ברוריה, אולי קרה משהו לברוריה, אולי בכלל ברוריה היא לא מישהי שאפשר לסמוך עליה או להיעזר בה, מי כמוני יודעת את זה. ולמה היא פונה דווקא אלי? מה היא יודעת עלי? מה היא חושבת שהיא יודעת עלי? רק מפני שאני עיתונאית, או שהיא יודעת עלי עוד משהו? הופה! תעצרי! אני דוהרת קדימה מהר מדי. בחמש שניות אני מנסה לנחש עשרים ושבע שנים. ויותר מכול אני מתבאסת על הגופייה הדהויה והמינימלית כל כך שזרקתי על עצמי הבוקר, בלי לטרוח על חזייה, כמובן, על מכנסי הדגמ"ח הדהויים שסחבתי מהארון של גלעד לפני המון זמן ועל השיער המאפיר שלי שגזוז קצר באופן לא סימטרי. פוסטר של לסבית מזדקנת.

"את נראית בדיוק כמו שזכרתי אותך," תפארת-יה משקרת בחגיגיות, מחבקת אותי בחום ובשמחה. תעוקת סוף שיחת הטלפון נעלמת לאנשהו.

"את ממש לא. התפארת-יה שאני זוכרת בקושי נגמלה מהחיתולים." "בינתיים נגמלתי גם מהתפארת-יה, עכשיו זה רק תפארת.""יותר פשוט, גם אני השמטתי את ה-יה שלי. עכשיו אני סתם אור.""ויהי ערב ויהי בוקר ותהי אור-יה שטיין לאור אבני," היא חולקת איתי את המידע שהספיקה לאסוף."טוב, זה לא ממש ויהי ערב ויהי בוקר, אבל בעיקרון זה נכון." אולי אם הייתי היסטרית פחות עכשיו הייתי יכולה להיזכר שזה בעצם היה בדיוק ככה. ויהי ערב ויהי בוקר. אבל אני היסטרית. לגמרי.

שקט. גם השיחה הקטנה הזאת נעצרת לבסוף, יודעת שאין לה הרבה לאן להתקדם עד שלא תובהר סיבת הפגישה.

היא שותקת, ובינתיים יש לי זמן להסדיר את הנשימה, להחזיר את הדופק לקצב תקין, להתפעל ממנה מאוד ולנסות להתחבר אל הפתאומיות הזאת. אחותי, אחותך, אחותי, אחותך, איזה צחוקים! היא מהממת, תפארת, פשוט מהממת. ושוב מהדהדים קולותיהן של רוני והילה באוזני, "זה לא אמיתי!" מצד רוני, ו"מה יהיה איתך כשאני לא אהיה פה, אין לך שום כישורי סטוצים!" מצד הילה. אבל רוחה של רוני אינה שורה ביני לבין תפארת, אינה יכולה לקלקל את אווירת השכינה המרחפת ב"ארומה" מרגע ש נכנסה הנה תפארת. שככה יהיה לי טוב, או שאני באמת מוצפת הורמונים משבשי איזון או שאני סתם לא נורמלית. השכינה ב"ארומה". אין כאן אוויר בכלל, למה לא מדליקים את המיזוג.

"נורא קר, לא?" תפארת מחפשת מלצרית לבקש שיכבו את המזגן. קשה לה להגיע לעניין שלשמו היא כאן. היא מתבוננת לכל הכיוונים, משכלת רגליים, מסתובבת בכיסא, משפילה מבט, כוססת קצוות בלתי-נראים בציפורניים. אני בוחנת אותה בינתיים. היא נראית צעירה דתית, אין ספק, בייחוד על רקע התפאורה המקומית. אפילו נשות ההיי-טק והתקשורת המבוגרות יחסית הפוקדות את בית הקפה הזה נהנות מקוד לבוש שאינו דורש יותר מדי. מינימום בד, מקסימום חשיפת גוף, כולל נשים בעלות גוף בריא, שלא לומר מלא, שלא לומר שמן. אז על רקע ההטרדה המינית הבלתי-אפשרית הזאת תפארת-יה בהחלט חריגה. אבל יש בה גם משהו אחר לגמרי. החצאית שלה מגיעה כמעט עד לרצפה, כמו שהיה נהוג בבני-עקיבא מימים ימימה, והיא אפילו בחצאית ג'ינס שאלוהים ישמור, אבל זה ג'ינס של "קום-איל-פו", לא הג'ינס האחיד מדרום תל אביב שכולן היו לובשות שם כמו מדים של יחידת נשים סגורה. החולצה - טי-שרט שפעם היה שמהּ "טריקו", אבל גם היא לא סתם של "לורד קיטש", ולמרות שאני לא מזהה את העיצוב, "כתומנטה" או אולי "טובה'לס", אני יודעת להבחין שהוא מהטובים ביותר.

יש לה סטייל לאישה הצעירה הזאת. הצניעות לא באה על חשבון העיצוב המוקפד, וגם להפך, הסטייל לא מקפח את הצניעות ההלכתית. אין פה שום גבר שעובר על ידה ולא משהה את מבטו עליה לכמה שניות, היא בהחלט הדבר הכי יפה שהמקום הזה ראה אי פעם, לא רק מפני שהיא באמת יפה, ולא בגלל לבושה הייחודי, אלא מפני שברור לגמרי שהיא לא מתאמצת בשביל זה. יושבת מלכותית, יודעת את מקומה בעולם, יודעת שתקבל את מה שמגיע לה באופן טבעי, ורק מחפשת את הרגע המתאים להגיש לעולם את תביעותיה. והעולם כרגע זו אני, וזו העצבנות שלי, וזה חוסר השקט המוטורי שלי, שקצת נדבק אליה עכשיו והיא לא יודעת מה לעשות איתו. בדיוק כמו אחותה, אני לא יכולה להימנע מלעשות את ההשוואה הזאת. מעניין כמה לבבות היא כבר שברה, אני מספיקה לחשוב לפני שאני מתמסרת להווה. וההווה יושבת מולי בעיניים פקוחות לרווחה ומנסה ללא הצלחה לקשור שיחה.

"את רוצה לשתות משהו? קפה?"
אני לא יודעת אם אני מציעה את זה כדי לשבור את הקרח המתגבש או כדי לבדוק אותה, אבל ככל שהיא מזכירה לי יותר את אחותה, אני עצבנית יותר ומחפשת יותר אישורים לזה שהיא לא כמו אחותה, או הוכחות שהיא כן. וכשאני עצבנית יותר אני נחמדה פחות. נחמדה פחות מתנהגת פחות בנימוס."לא כשר כאן, נראה לי." או, הנה זה בא. "לא כשר כאן, אבל את רוצה קפה?"ועד שהיא מהססת ומחליטה לבסוף שקפה זה בסדר, אני ניגשת להזמין לנו קפה הפוך נטול חלש אחד לה, מקיאטו כפול אחד לי. אני מדליקה סיגריה. "מפריע לך?" "לא, לא, את יכולה לעשן, זה בסדר." ואני יודעת שזה מפריע לה, גם לאחותה זה בטח היה מפריע אם הייתי מעשנת כשהיא עוד היתה חברה שלי, מה שלא היה עולה אז בדעתי, ואם היה עולה בדעתי היא לא היתה אומרת שזה לא מפריע לה, אבל לא היה עולה בדעתי. אני מדליקה סיגריה ומכריחה אותה לדבר."דברי." הביצ'יוּת שָבה והשתלטה עלי. היא יותר מדי יפה, יותר מדי דתית ויותר מדי אחותה, ותכף אני לא אוכל לסבול את זה."אני רוצה לחשוף איזה סיפור, אבל אני מתלבטת וחוששת שמא זה יעשה נזק יותר מתועלת." היא לא באמת מתלבטת, היא סתם מתחנפת עכשיו. זו גם היתה דרכה של אחותה. להתחנף. להתחנחן. לקבל את הכול על מגש של כסף. לא להתאמץ בשביל כלום. רק בגלל שהיא יפה כל כך. רק בגלל שהיא יודעת איך להתלבש.

רק בגלל התום והטוהר והמלכותיות. ואני כבר לא יודעת אם אני מתכוונת אל זו או אל ההיא. "על מה מדובר?""יש איזה רב אחד... הוא מייעץ לנשים, לכלות, כולם מכירים אותו, אבל הוא לא בסדר. הוא ממש לא בסדר." אולי זאת סתם החשדנות המקצועית שלי. אולי היא כן מתלבטת, אולי היא כן מהססת, מגמגמת, צנועה טבעית ודוסית אותנטית. אולי היא לא כמו אחותה. הלוואי שתהיה לא כמו אחותה."מה זאת אומרת הוא לא בסדר?""הוא לא הוכשר לייעץ בתחומים האלה.""אז מה? את יודעת כמה יועצים מסתובבים בעולם בלי שהוכשרו לייעץ בתחום שהם נותנים ייעוץ?" "זה משהו אחר.""למה?""זה עושה נזק.""איזה נזק למשל?""למשל שנשים מתגרשות מהבעלים שלהן פתאום.""למה זה נזק, לדעתך? אולי זו עצה טובה במקרה שלהן?""זו לא עצה טובה, תאמיני לי.""אני מאמינה לך, אבל את צריכה להיות משכנעת יותר. מה לא בסדר עם הרב הזה? מה הנזק?""הוא מייעץ גם לרווקות.""נו, ו...?""הוא גורם להן לעשות דברים שלא מתאימים להן.""כמו מה, למשל?""הוא משפיל אותן.""איך?""הוא אומר להן שהן לא בשלות לנישואים.""מה משפיל בזה?"ככל שאני שואלת יותר, כך היא עונה פחות, מתבוססת בגמגום ובסייגים ששמה לעצמה לגבי החשיפה. ככל שהיא מהססת יותר כך אני בטוחה בעצמי פחות.

זה דומה ולא דומה לאחותה, ודומה ולא דומה באותה מידה לסיפורים אחרים הנוחתים על שולחני מדי יום. מבוכה, מצוקה או פחד, ככה זה עובד בהתחלה, כמעט תמיד. אבל אני יודעת שלא יכול להיות שזה כל מה שהיא באה להגיד לי. לא יכול להיות שזה כל מה שהיא יודעת להגיד. לא יכול להיות שהיא חיפשה דווקא אותי ושעכשיו היא מוכנה לחזור בלי הישגים. והיא חיפשה דווקא אותי, זה ברור. היא חיפשה את אור-יה שטיין שבאור אבני, היא חיפשה את אור-יה שהיא הכירה בילדותה, החברה של אחותה הגדולה. היא רוצה אותי לא רק בגלל מי שאני ומה שאני היום, אלא בגלל מי שהייתי ומה שהייתי אז. היא רוצה רעש גדול, היא רוצה חשיפה בקנה המידה של הדברים שאני עושה כל שבוע כבר כמעט חמש-עשרה שנים, היא באה לספר סיפור קשה ומורכב. אבל כמו שקורה תמיד, ההתחלה היא תמיד או השורה התחתונה, הנפיצה ביותר, או שהיא מגומגמת ומהוססת, ובכל מקרה צריך ללכת אחר כך את כל הדרך לאט ובזהירות. כרגיל, הסיפור עצמו יהיה בנוי בסופו של דבר על הפרטים, על הדקויות, על כל מה שהוא לפני השורה התחתונה.

בדרך כלל, כוחם של הפרטים הנאספים אחד לאחד גדול יותר מכוחה של הכותרת, בומבסטית ככל שתהיה. ובכל זאת, נדמה לי שאני כבר יודעת לאן זה הולך, ודווקא לשם אין לי חשק ללכת. כי אם מה שהיא אכן באה לספר לי זה על עוד רב שמטריד מינית נשים שלא יודעות מהחיים שלהן כלום, זה לא באמת מעניין, אף על פי שהיא בטח חושבת לעצמה שאותי זה דווקא יעניין, דווקא אותי. כמה מטריד שזה לא יהיה, כמה מיני שזה לא יהיה וכמה פוגע בה שזה בטח היה, אין לי עניין. אלא אם כן מדובר ברב הראשי ויהיה אפשר להוכיח את זה.

"הוא איש ידוע מאוד מאוד, הוא רב יישוב, הוא מנהל מדרשה לבנות אחרי צבא, כל החיים הוא עוסק בחינוך בנות, נערות או נשים צעירות."

"מה רע בזה?""הפיתויים קשים, בסופו של דבר קשה להתמודד עם יצר הרע. אין אפוטרופוס לעריות.""מה את אומרת לי, תפארת, על איזה סוג של עריות אנחנו מדברות כאן?""אני מעדיפה שתחקרי את זה בעצמך, תבדקי ותגיעי למסקנות בעצמך." תמימה או מפונקת?"אני לא יכולה לבדוק סתם, לא נתת לי מספיק חומר להתחיל בדיקה. על מה אנחנו מדברות?"או שהיא לא יכולה לתרגם למילים פשוטות את הנחישות שלה לפוצץ את הסיפור הזה, או שהיא משחקת איתי באיזה משחק לא ברור."איך את קשורה לרב הזה?" "גם אני נפלתי בפח.""איזה פח?""נסחפתי להקשיב לעצות שלו.""באיזה עניין? מה הוא ייעץ לך?""אני כבר יצאתי מזה, אני כבר בסדר."האוויר יוצא ממני בבת אחת, כמו מבלון שנופח יותר מדי. אין סיפור. איזו הקלה. גם השיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום, ואני לא יודעת מה לעשות עם תפארת-יה עכשיו. ברור לגמרי שהיא לא הכינה את עצמה לפגישה הזאת. היא באה אלי, מצפה ממני למשהו שאני לא יכולה או לא רוצה לתת לה.

היא ראויה לחמלה על מה שכנראה עברה, היא בוודאי ראויה להערכה על הניסיון לבער את הרע באופן פומבי ואמיץ, אבל זה לא סוג העניינים שאני מטפלת בהם בעבודה שלי, לכל היותר זה אייטם למקומון, או לתוכנית בוקר. אולי אני יכולה לעזור לה באופן אישי, בקשרים שיש לי עם אנשים אחרים שיכולים לטפל בזה כמו שצריך. אני אציע לה משהו, לא אשלח אותה מעלי בלא כלום, ולו בזכות חסד נעורי, אם היה חסד כזה. אבל כל מה שאני חושבת מתנפץ כשאני מתבוננת בה שוב ורואה בפניה את השלווה והביטחון המוחלטים. היא יודעת שיש כאן סיפור ענקי, היא רק לא רוצה להיות זו שתספר אותו עכשיו, משום מה, ומבטה מביע את הידיעה הפשוטה שאני האדם היחיד שיעשה את זה בדיוק כמו שצריך. משהו בה מטריד ומלהיב אותי בעת ובעונה אחת. אני מנסה להתעלם מהמלהיב ולהתרכז במטריד כדי לפצח את מה שקורה כאן עכשיו, ואני לא בטוחה שאני מצליחה מי יודע מה.

"טוב, בואי נעזוב את זה רגע, ספרי לי על ברוריה. מה שלומה? איך החיים שלה? מה היא עושה? איך הקשר שלך איתה?" זה מעניין אותי בכלל? ברור שכן. זה כמעט הדבר היחיד שמעניין אותי מהרגע שהיא התקשרה, על מי אני עובדת. גם די מתבקש להתעניין עכשיו בברוריה. שלא יהיה כאילו בכוונה אני לא שואלת. ואני הרי לא מתכוונת שלא להתעניין בה בכוונה. או שכן. הרי בכוונה לא התעניינתי בה שלושים שנה, מה השתנה פתאום? אחותה, זה מה שהשתנה פתאום. תפארת-יה אחותי, תפארת-יה אחותך. אחותי-אחותך יושבת פה מולי, ואין לי ברירה אלא להתעניין בה בכוונה.

מיד הוקל לה, והיא נעתרת לפרט. "לברוריה יש שני בנים ושש בנות, הצעירה ביותר נישאה לפני חודש בדיוק. היא בסדר, נראית שמחה בחלקה.""מה היא עושה לפרנסתה?""פרנסתה? היא לא עושה כלום לפרנסתה, היא אשת חיל במובן הישן והמסורתי של המושג. מעולם לא הבנתי למה ניתקתן את הקשר." הופה! זהירות, מוקש!"הלכנו בדרכים שונות.""אז מה? אבל הייתן חברות כל כך טובות!"מטרידה ומלהיבה. תמימה או מפילה בפח? דומה יותר לאחותה או שונה ממנה יותר?"אז מי זה הרב הזה?""מה תעשי עם הסיפור הזה?""כרגע כלום, אני אחכה שתספרי לי את הסיפור במלואו, ואז נחליט יחד מה אפשר, ואם בכלל אפשר לעשות עם זה משהו."ברגע שהיא מבינה שאני קמה ללכת, המסכה נופלת. רגע האמת של תפארת-יה עם עצמה מתרחש לנגד עיני. החיוך נעלם מעיניה, חביבותה נהפכת לעצב עמוק, והיא מתחפרת בכיסא."זה כאילו שיש לו איזושהי אובססיה לנשים.""באיזה מובן?""נשים שמוצאות חן בעיניו הוא מעודד להתגרש, נערות שמוצאות חן בעיניו הוא משכנע שלא להתחתן, ואת כולן הוא מסובב על האצבע הקטנה שלו.""מה הוא ייעץ לך?""גם לי הוא אמר שאני לא בשלה מספיק לנישואים.

""וזה לא נכון?" על קצה הלשון עומד לי להגיד לה שהנה היא, בת שלושים ושתיים, לא נשואה. יש לזה בטח איזשהו קשר לחוסר בשלות, אבל אני נמסה בשקט אל תוך האווירה החדשה שנוצרה בינינו ושותקת את הציניות."תאמיני לי אור-יה, אני בשלה לנישואים כבר מגיל שש-עשרה.""התאהבת במישהו והרב הזה אמר לך לא להתחתן איתו?""אני לא מצפה להתחתן מאהבה. מעולם לא ציפיתי." סליחה? יכול להיות שלא שמעתי טוב?"לְמה את מצפה?" אני מצליחה בקושי להסתיר את ההלם."להתאמה." אוי, ג'יזס קרייסט! היא מצפה להתאמה! אל תעשי לי את זה, תפארת, בגילי ובמצבי אני לא בנויה לקפיצות הרגשיות האלה."אז זה העניין? את כועסת עליו?""בטח שאני כועסת.""את מאשימה אותו?""בטח שאני מאשימה אותו.""אבל למה? אולי הוא ביטא באופן כן את מה שהוא חשב והרגיש?""הוא לא.""איך את יודעת?""אני יודעת. עכשיו אני כבר יודעת.""מה את יודעת?""אני יודעת שאני הייתי טיפשה מטופשת והוא ניצל אותי.""ניצל אותך? איך הוא ניצל אותך?"שותקת."הוא נגע בך? "היא לא עונה."תפארת, הוא נגע בך?" עוד לפני שהיא עונה, אני כבר רוצה לסרס ולהרוג אותו, מה שבא קודם. הסדר לא חשוב."הוא אמר שהוא מכין אותי לנישואים, שהבעיה היא שאני לא מוכנה לנישואים.""איך?""הייתי כזאת מטומטמת! כזאת מטומטמת!"

הטלפון שלי לא מפסיק לטרטר, השעון מראה שכבר דילגתי על כמה פגישות עם אנשים והם נורא יכעסו, אבל אני נדבקת לכיסא. עדיין אין סיפור, אבל אני כבר נשאבת לתוך החוויה של תפארת-יה. אני רוצה לדעת מה הוא עשה לה, אני רוצה לדעת מתי זה היה, כמה זמן, איך היא יצאה מזה, ובעיקר אני רוצה לדעת איפה אחותה הבכורה משתלבת בכל זה. ואיפה אני. אם בכלל.

"תפארת, תני לי קצה חוט!"אבל במקום קצה היא כורכת סביבי סליל שלם.הרב מאיר, כך היא מספרת, הוא איש כריזמטי ביותר שסלל את דרכו בעולם התורה בזכות כישורי תקשורת יוצאי דופן. הוא התחיל כמורה צעיר מאוד לתושב"ע באולפנה לבנות, הוסמך לרבנות בעודו מורה, ובתוך שנים ספורות קיבל עליו ניהול אולפנה אחרת. ככה זה אצל מורים גברים, הם לעולם לא סתם מורים, תמיד הם בדרך לניהול, לפיקוח, לתפקידים בכירים אחרים. הוראה היא שלב למתחילים.עם השנים צבר הרב מאיר ניסיון רב בתקשורת עם בנות, נערות צעירות ונשים.

לא רק התלמידות נהו אחריו, גם המורות ראו בו סמכות, לא רק בענייני בית הספר. הן היו פונות אליו לייעוץ גם בנושאים אישיים, זוגיים והוריים. בהדרגה צומצמו שעות הלימוד שלו, עוד ועוד עוזרים וסגנים עזרו לו בסידור מערכת השעות ובאחריות האדמיניסטרטיבית הנדרשת, והרב נשאר ספון בלשכתו עם נשים בכל הגילים. שעות הייעוץ האלה נעשו העיסוק העיקרי שלו. והתור רק הלך והתארך."את האובססיביות שלו הוא פיתח עם השנים. זה התחיל, כפי הנראה, בלי כוונת זדון, אבל עם הכוח בא התיאבון." רק כעבור זמן אבין שאת התובנות האלה ציטטה תפארת-יה מפיה של הפסיכולוגית שלה."כוח?""כן, הכוח להשפיע על אנשים, נשים, לעשות בדיוק את הדבר שהוא אומר להם. היכולת להשפיע על חיי נשים נהפכה אצלו ליכולת לשלוט בחייהן. לפעמים הייתי מדמיינת שהוא יושב במשרד וצוחק על כל הנשים המטומטמות האלה שעושות את מה שהוא אומר להן, בלי לערער על דבריו, בלי לחשוב שיש משהו לא סביר בהשפעה העצומה שיש לו עליהן." "ספרי לי את הסיפור שלך.""הסיפור שלי? הסיפור שלי, כמו שאת קוראת לו, לא שונה מהסיפורים האחרים. הוא סיפור קלאסי של ניצול. טמטום של מי שלא ידעה כלום על החיים ונתנה למישהו אחר לשלוט בחיים שלה.""ספרי בכל זאת."

רגע לפני שאני נפרדת ממנה, על המדרכה, עוד לא יודעת מה ואם אני הולכת לעשות עם כל זה, אני שואלת אותה את השאלה הכי מטרידה מבחינתי.

"אם הקשר שלך עם ברוריה טוב כל כך, כמו שאת אומרת, למה את לא מדברת איתה? למה כל השנים האלה לא התייעצת איתה?""זה מסובך.""מה מסובך?""ברוריה היא אשתו של הרב מאיר."

תפארת

יצאתי סתומה. יותר מדי לבושה, יותר מדי מהודרת, יותר מדי דוסית. "זה לא כשר, נראה לי." וואו! לא כשר נראה לי? מה ניסיתי לעשות? רושם? איזה? הרי כבר שתיתי שם ב"ארומה" לפחות חמישים פעמים במשך השנה וחצי שאני באה לכאן. אפילו חששתי שהיא תאמר, אה, זו את, ראיתי אותך פה כבר כמה פעמים קודם, לא? אבל היא לא אמרה שום דבר, לא זיהתה אותי, לא מאז ולא מעכשיו ולא בכלל. וואו, איזו סתומה אני. איזו סתומה.

אני לא מאמינה איזה רושם של דפוקה עשיתי. יושבת ומגמגמת כמו איזו מתבגרת שאין לה מושג מה ולמה היא מטרידה מישהי באמצע יום העבודה.

כאילו לא עברתי עשר שנות גיהינום. כאילו לא חשבתי על הרגע הזה חמש שנים מאז ראיתי את אור-יה שטיין לראשונה על מסך הטלוויזיה. כאילו לא תכננתי לפרטיה את הפגישה הזאת במשך שנה וחצי, מאז ראיתי אותה סוף סוף פנים אל פנים ב"ארומה". כאילו לא באתי מצוידת בסיפורים, בשמות, בדוגמאות, בניסוח המפואר - "האונס שהרב מאיר מבצע בנשים, החדירה שהוא חודר אל עולמן האינטימי, לא פחות חמורים מכל אונס וחדירה אחרים. אולי אפילו יותר!" - עכשיו גם זה נשמע מטומטם.וגם כשסוף סוף סיפרתי משהו, לא הצלחתי להגות את המילים בפירוש. הבינה מה שהבינה כי היא מבריקה כל כך, ולא בזכות מה שאמרתי."תפארת-יה, מה את אומרת לי?" ותפארת-יה שותקת יותר משהיא אומרת.והעולם שותק... אבל העולם לא יודע מה שיש לי לספר, ואני שותקת כי אני יודעת. אבל אם לא אדבר עכשיו כבר לא אדבר לעולם. ובכל זאת אני שותקת. וראיתי שהיא לא ממש מתרשמת מהסיפור. ראיתי שהיא חושבת שזה לא שווה את העבודה. עוד רב מושחת, באמת, אפשר לחשוב.

שעות של התכוננות ירדו לטמיון. והרי שיננתי לעצמי את ההשוואה בין הרב מאיר לבין שופט בבית המשפט העליון. הכנתי טיעונים למקרה חירום. אם הייתי אומרת לה שופט בבית המשפט העליון היא מיד היתה מבינה למה אני מתכוונת. וזו לא השוואה בעלמא. זאת אמת לאמיתה. הרי בדקתי את הנושא, ואני יודעת שמעמדו של הרב מאיר אצלנו משמעותי ומכונן לפחות כמו מעמדם של שופטי העליון אצל הציבור הכללי, במיוחד בכל מה שקשור לענייני צניעות ואישות. הרב מאיר נחשב אצלנו הרבה יותר ממה שסתם שופט נתפש אצלם. אולי כמו שופט עליון באמת. אבל את כל זה לא אמרתי. את כל זה שכחתי לגמרי. והיא גם לא התעניינה.

והייתי צריכה לדעת שככה זה יתפתח. כבר ידעתי שהנוכחות שלה עלולה להשפיע עלי ככה. זו הרי לא הפעם הראשונה שהגעתי ל"ארומה" שמתחת למשרד שלה, וכל פעם התקשרתי אליה וניתקתי. שנה וחצי אני באה והולכת, מחפשת את הרגע הנכון, מבקשת להיעזר, ונרתעת ממה שנגרם לי רק מלראות אותה מרחוק. אפשר לומר שהכנסתי את עצמי בכוונה למצב בלתי-אפשרי. הרי יכולתי לבחור עיתונאית אחרת. יכולתי, לוּ רציתי. למה לא רציתי, זאת השאלה. או למה רציתי, זו שאלה טובה יותר. אבל מהרגע הראשון שראיתי אותה במקרה, לא יכולתי לנער את עצמי ממנה, או אותה ממני. ומי אמר שבכלל צריך לחשוף את זה ככה, מי אמר שזה מה שנכון לעשות? אני כבר לא זוכרת אם קודם היה הרעיון לחשוף את הסיפור ואז חיפשתי את הדרך, או שקודם ראיתי את אור אבני ואז נולד הרעיון.

היא פשוט האישה הכי יפה והכי מרשימה והכי חכמה שפגשתי בחיים שלי. לא הכי יודעת להתלבש, זה נכון, מעשנת יותר מדי, עצבנית וצינית שקשה לסבול, אבל אי-אפשר שלא להתפעל מהסך הכול שהיא. שלושה ימים התלבטתי עד שהחלטתי מה אלבש לפגישה איתה, ולבסוף התחרטתי ברגע האחרון ולבשתי משהו אחר, וחבל שלא החלפתי שוב, הרי ראיתי אותה שם כל כך הרבה פעמים, איך לא עלה בדעתי להתאים את עצמי אליה קצת יותר, איך עלה בדעתי להתאפר כמעט חצי שעה, להסתרק בקפידה, להתבשם כמו דוגמית מהלכת על שתיים, ואיך, עם כל זה, בכל זאת יצאתי למשימה בהרגשה שאני נראית לא מספיק טוב בשביל המעמד הצפוי. והיא באה לה בכפכפי אצבע מגומי, בגופייה, במכנסיים צבאיים, נטולת איפור לחלוטין, בשיער שנראה כאילו היא גוזרת אותו בעצמה, אפילו לא מול מראה. סקסית כל כך! יפהפייה טבעית ומהממת. הרבה יותר ממה שאפילו אפשר לראות בטלוויזיה.

אלוהים שיעזור לי, איך יצאתי סתומה.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

שעשני כרצונו - יעל משאלי