Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2007       חזור

אהבות של אתמול
מאת: גילית חומסקי

ההוצאה:

ידיעות ספרים

כל אחד חולם לפעמים שהוא גיבור של ספר. זה קרה לתלי (אולי). היא רוכשת באקראי ספר של סופר אמריקאי, וככל שהקריאה מתקדמת הסיפור נראה לה יותר ויותר מוכר - יכול להיות שהיא באמת גיבורת הספר והמחבר הוא מתי, חבר ילדותה שנעלם?

אהבות של אתמול מתאר שישה שבועות על קו התפר בין חלום למציאות.

הגיבורים נעים סביב ציר החלום מול מציאות, עבר מול הווה. זהו ספר על חיפוש מתמיד אחר נפש תאומה, ועל קיומה הדומיננטי וההרסני לעתים של האפשרות האחרת.

גילית חומסקי, בת 28 פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת "עכשיו", צל התאנה כאן באתר. אהבות של אתמול הוא רומן הביכורים שלה. היא בעלת תואר שני במדעי המדינה.

אהבות של אתמול
שתפו אותי

השבוע הראשון | גילית חומסקי
הדרך היא כביש מתפתל. בצדו האחד הרים בגווני ירוק-נחושת, בצדו השני הים. הרבה אנשים חולמים לעבור לגור כאן, לנכס לעצמם את הנוף הצפוני, למסגר אותו במסגרת חלון. "לנוף מתרגלים בסוף," יימצא תמיד מי שיזהיר אותם, "מה שנשאר זה רק המרחק." חלקם מוותרים בסופו של דבר, אחרים ממילא התכוונו להמשיך לחלום. אלו מהם שבאמת עוברים לבסוף לעיר המרכזית-צפונית, אנוסים לבדוק בכל בוקר את הכחול-ירוק הזה הנשקף מהחלון ולוודא שהם עדיין מתפעלים. אנשים כמו תלי ומתי פתורים מכך - הם נולדו כאן. בשבילם ההר הוא הר והים הוא ים, הם הרי היו כאן מההתחלה. אבל ההתחלה מהי? אפשר היה לומר שהכול התחיל כשמתי נעלם. זאת לא בדיוק האמת. האמת לא נכנעת לתכתיבים כמו, נניח, פרק אלף ופרק בית. היא דומה יותר לגושים מעורבבים של צבעי גואש, בלי צורה או התחלה וסוף. ובכל זאת, כשחשבה על הכול במבט לאחור בחר זיכרונה למקם באותו מיקום חמקמק ששמו "התחלה" דווקא את אותו יום חמישי שבו נתקלה בפעם הראשונה ב"ימים לבנים" ורכשה לעצמה עותק. וכמו בכל התחלה, גם כאן אפשר להגיד - אבל משהו קרה שם קודם.

בבוקר יום רביעי התפוצץ צינור ביוב במכון לחקר השינה. הברזים השתעלו בגועל ופלטו נוזלים עכורים, לבסוף התייאשו ויבשו. כעבור שעה נשלח פועל מטעם העירייה לסדר את המים, כעבור שעה וחצי הוצפה קומת הכניסה למכון בנחלים זעירים, שנהדפו תחילה במגב פשוט ובכל זאת התגברו והיו לים קטן. יום חמישי הוכרז כיום חופש. על הדלת נתלה שלט המסביר שהפעילות תתחדש בתחילת השבוע הבא, ותלי עצמה הקליטה בעונג את ההודעה במזכירה האלקטרונית: "פעילות המכון תתחדש ב-20 בפברואר, למקרים דחופים ניתן להתקשר..."

תלי אוהבת את המכון. זו עבודה טובה, מאתגרת ונוחה במידה ובעיקר לא בנלית מדי, כלומר כזו שתישמע מסעירה דיה אם במקרה תיהרג בתאונה או בפיגוע ויובי או ההורים שלה יצטרכו לספר עליה לכל העיתונים. היא, אלה ונאוה ביחסים די קרובים, אפשר לומר בזהירות שהן חברות. בכל זאת היא שמחה לקראת החופשה הבלתי-צפויה, וכשהיא נועלת את המשרד ומדלגת מעל ימת הביוב מגיעה השמחה להתרוממות רוח ממש.

בבוקר יום חמישי היא מתעוררת מוקדם מאוד, הגוף זוכר את היותו חופשי ומתנער מכבלי השינה עוד בטרם התעוררה לחלוטין. הלאות המנומנמת של הבוקר שמורה לימי עבודה בלבד, או אולי דווקא מזג האוויר הוא האחראי ליקיצה הערנית. כי פברואר המטורף הזה הוא לא פברואר רגיל של דקות גנובות מתחת לשמיכה, כשחום הגוף מסרב להיפרד ממעטפת השינה המגוננת. החורף סירב השנה להגיע ולהקפיא מרצפות ואפים וכפות רגליים, מזג האוויר נותר חמים. היא יוצאת מהמיטה בקלות ונכנסת למטבח יחפה. יובי עדיין בבית, הם שותים יחד קפה של בוקר. נדמה שהבית מכיר את קול השגרה ותנועותיה, היא לא היתה מתפלאת אילו היה השיש פוצח ב"קלאק" המוכר של כוס קרמית עליו, שנייה לפני שיובי מוציא אותה מהארון ומניח במקום הקבוע על יד הקומקום. יובי הוא מהנדס מערכות (אם יהיה זה יובי שימות טרם זמנו, היא תכננה להדגיש את היותו קצין מצטיין ביחידה מובחרת). חולצת הפולו שהוא לובש לא נראית לה מוכרת, כנראה קנה בלעדיה או שלף מאחורי אחד ממדפי הארון. זה גורם לו להיראות קצת חדש. הוא מחייך אליה ושואל, "איך עשית את זה?"

"עשיתי את מה?" תלי מורחת לעצמה גבינה על פרוסת לחם.
"ארגנת לעצמך כזה יום חופש יפה."
"יש לי קשרים. גם לאלוהים קשה לישון לפעמים."
"כנראה בגלל זה הוא ברא את המכון שלך."
"הגיוני, אבל עכשיו כשאני בחופש אפילו אלוהים בעצמו יצטרך לספור כבשים."
"נו, ומה את הולכת לעשות היום?"

יובי מחייך אליה שוב מעבר לכוס הקפה שלו. הם שנונים ורהוטים ורגועים, הם זוג צעיר וחביב בדיוק כמו שזוגות צריכים להיות. השיחה מתנהלת בבטחה בלי שירגישו רע על ששוב לא דיברו על זה. לפעמים "זה" מתעקש להידחף ביניהם כמו ילד שמתעקש לשבת בין אבא לאמא, הם נעים אז תוך כדי דיבור בחוסר נוחות, אבל הבוקר נוח לשניהם להתעלם מקיומו. תלי מעקלת שפתיים כלפי מטה בצורת סמיילי הפוך. "לא יודעת. חשבתי ללכת עם שרה ל'קולימפו'," היא אומרת, המילים מקדימות אותה ובוראות תמונה שלה ושל שרה בבית הקפה. כן, זה מה שהיא חושבת לעשות. בית קפה "קולימפו" הוא בית הקפה "שלה", באותה מידה מוגבלת שבה מקומות ואנשים שייכים זה לזה. היא אוהבת אותו בעיקר בגלל שהוא ממוקם במדרחוב הקטן והצבעוני, שם אנשים הולכים בצייתנות הלוך ושוב כמעט בכל שעה והאוויר זורם ומלא חיים. גם יובי נראה מרוצה. "נשמע כיף. תעשי חיים." הוא נעמד ומסיים את הלגימה האחרונה מהקפה, מנשק אותה על הלחי ויוצא. הוא לא מציע שייקח יום חופש ויצטרף אליה, היא שמחה שלא אמר, "הייתי לוקח חופשה אבל..."

תלי מתקלחת בזריזות, ממלאת את החדר באדים. אחר כך היא לובשת סוודר אדום ומכנסיים כמעט חדשים, שאמנם נרכשו מזמן אבל היו פשוטים מדי לעבודה ויפים מדי לבית והמתינו בסבלנות להזדמנות כזאת בדיוק. כשהיא מתאפרת הדמות שבראי מחייכת. היא צעירה ויפה ובחופשה ביום שמש מבשר טובות, ועוד בעונה שבכלל אמור לרדת בה גשם. מעטים האנשים בעולם שלא היו רוצים היום להיות היא. צריך להיות אטום לחלוטין כדי לא לשמוח מידיעה שכזו. תלי לא אטומה.

כיוון שכבר התלבשה והתאפרה, אין לה ברירה אלא להיכנס לרכב ולהתחיל לנסוע. השעה קצת אחרי שמונה. היא מחליטה לא להתקשר לשרה עדיין, יודעת ששרה מתעוררת מאוחר. הנסיעה למדרחוב קצרה מאוד. הפעם הדרך היא קו אחד ישר, ועדיין ים כחול זוהר בצדה האחד והר ירוק נישא מעליה. לפני כמעט שלושים שנה הסיע אברהם גרוס את אשתו, תרצה גרוס, באותה הדרך. תרצה אוהבת לספר שכל הדרך הסתכלה אל ההרים הירוקים וחזרה הביתה עם תינוקת ירוקת עיניים. המים זוכרים וגם הגוף זוכר. אם היתה מסתכלת לצד השני היו לתלי, אולי, עיניים כחולות.

תוך דקות ספורות היא מגיעה למדרחוב ומוצאת חנייה מיד - השעה עוד מוקדמת, וממילא עבור רוב הרכבים זה יום חנייה רגיל על יד מקום העבודה. היא מחנה את הרכב ויוצאת.

כמה אנשים כבר מסתובבים בין בתי הקפה וחלק מהחנויות כבר פתוחות, המדרחוב עצמו עוד נושם נשימות של סוף הלילה. תלי לא ממהרת - היא בחופש היום. בחנות הירקות היא דוקרת באצבע מנגו ירוק ומחייכת אל המוכר. זוהי מן עונה כזו, השמש העיקשת הצמיחה פירות לא בעונתם. החנות היא סלט בלתי-אפשרי של אפרסקים ליד תפוזים, ענבי בוסר סקרנים מול אבוקדו ותותים. בחנות הבגדים היא ממששת קולב, ואחר כך נכנסת אל חנות הספרים הקטנה. את הרגע המסוים הזה תזכור אחר כך כרגע המדויק שבו סטו ההתרחשויות מדרכן המתוכננת, יופיטר ביקר בשבתאי, חלקיק אבק חדר לתוך צדפה. אין לו למעשה משמעות אמיתית - הרי גם אם לא היתה נכנסת היו האירועים מתרחשים פחות או יותר באותו אופן. ובכל זאת נפנף בכנפיו אותו פרפר שיכול לגרום לרעידת אדמה. זו אפילו לא חנות הספרים האהובה עליה. היא אוהבת את הגדולה דווקא, זו שממוקמת במעלה המדרחוב מעבר לכביש, אבל אחרי שביקרה שם קצת יותר מדי פעמים החלה המוכרת לזהות אותה.

המוכרת בחנות הגדולה היא אישה מבוגרת שאת אופייה המתפרץ אפשר להגדיר "נוכחות". היא פיתחה לה מנהג להחמיא לתלי על הבגדים שהיא לובשת ועל הבושם ולשאול מה שלומה ואיך אהבה את הספר הקודם. תלי החלה בהדרגה להעדיף את החנות הקטנה. כאן המוכרת מדברת תמיד בטלפון, גם עכשיו היא שולחת בתלי מבט מודאג - הלוואי שאת לא יודעת מה את רוצה. תלי דווקא יודעת מה היא רוצה - היא רוצה שהמוכרת תניח לה. רצונות סותרים לא תמיד מתנגשים. כדי להמחיש שהיא מסתדרת היא ניגשת בצעדים בטוחים אל מרכז החנות, שם ממוקמים הספרים החדשים. היא בוחרת בעיניה כמה ספרים ואז מדפדפת בכולם, פותחת כל אחד מהם בערך באמצע וקוראת משפט אקראי.

תלי לא מתאהבת במבט ראשון. היא לא שוללת את האפשרות, זה פשוט מעולם לא קרה לה. לא עם מתי, ולא עם יובי, ואפילו לא עם ניקו, הכלב שלה, שמצאה בתור גור וניסתה למסור לחברים ולאגודות ורק אחרי כמה שבועות הבינה שבעצם כבר התרגלה אליו. היא סומכת על תחושות הבטן שלה הרבה פחות ממה שהיתה רוצה להאמין. אבל עם ספרים זה אחרת. מספיק לה דפדוף זריז כדי לדעת, ורק לעתים נדירות טעתה. תחילה היא פותחת את "ספר החלומות השלם החדש". יש להם במכון ספר דומה - לקוח מרוצה שלח אותו פעם, בתוספת שיר בחרוזים, "החזרתם לי את החלומות, ועל כך המון תודות שלוחות". על מה בכלל חלמה הלילה? היא מחפשת סוסים אבל לא מוצאת.

אחר כך היא בוחרת ספר עם כריכה יפה באדום ובלבן, ופותחת במקום אקראי. עיניה נופלות על המשפט "הפרח עם עלי הכותרת הסגורים כמו אמר לה קחי אותי! קחי אותי!" זה נראה לה כמו מניפולציה, למקם משפט כזה באמצע ספר כדי שמישהי שתדפדף בו תיתקל ב"קחי אותי!" ותראה בזה סימן משמים. היא מחזירה אותו למקום. אחרי כמה ספרים סתמיים היא מוצאת את "שנה על הים". היא יודעת בדיוק על מה הוא - היא ויובי ראו את הסרט יחד והסכימו שהספר חייב להיות מוצלח יותר, זו הסיבה היחידה שהוא מעניין אותה. היא בכל זאת שמחה שלא הלכה לחנות השנייה. הספר הזה מזכה אותה במבצע שניים במחיר אחד מתוך הספרים עם מדבקת המבצע, היא בוחרת אחד מהם, זה שעל כריכתו ציור של חבצלות מים. "ימים לבנים" מאת מייקל ג'י. על העטיפה כתוב ש"זהו סיפור על חברות נפש הנקטעת באחת, ועל התבגרותו של נער רגיש בצל היעלמותה המפתיעה של חברתו הראשונה. רומן נדיר המתאר באופן בלתי-רגיל מבט רגיש אל תוך הנפש פנימה". זה כמובן מעניין אותה. אמוץ שפירא, הסופר החביב עליה, אמר פעם ש"אנשים אוהבים אסקפיזם, בתנאי שהוא מזכיר להם את עצמם. רופאים יקראו על רופאים, מורים על מורים ועורכי דין על עורכי דין. רק ילדים קוראים הכול". השעה כבר כמעט שמונה וחצי. היא ניגשת לקופה. המוכרת מסמנת "תכף אני איתך" ומסננת לשפופרת, "טוב, יש לי אנשים פה..." תלי מחייכת כדי להראות שהיא לא כועסת או ממהרת, ליתר ביטחון היא מתחילה גם לדפדף בערמת הספרים על הדלפק. היא שולפת אחד מהאמצע ומגלה שזה סטיבן קינג חדש. היא מוסיפה אותו לערמה.

המוכרת נראית רגועה יותר, אבל בכל זאת אומרת, "טוב אז ביי בינתיים," ומניחה את השפופרת ושואלת אם לארוז ואם פתק החלפה. תלי אומרת לא ולא, וקוראת על הקופה הרושמת שסכום הקנייה גבוה משחשבה. היא מתחילה להגיד, "את יודעת מה?" ולוקחת את "ימים לבנים", אבל אז נזכרת שהוא בעצם במבצע ומתחרטת ואומרת, "טוב, בעצם תשאירי הכול," ומחייכת. גם המוכרת מחייכת, ותלי מתחרטת שוב ורוצה להחזיר את הסטיבן קינג החדש אבל הפעם כבר לא אומרת כלום. היא משלמת, לוקחת את השקית ויוצאת.

*

ב"קולימפו" היא בוחרת שולחן ומזמינה כוס קפה. המלצרית מזהה אותה ומחייכת חיוך לא פולשני מדי אלא בדיוק במידה. היא צעירה, אולי לפני גיוס, היא יודעת שתלי צעירה ונשואה וגרה באזור ובאה לכאן לפעמים לקרוא עיתון או ספר ולשתות קפה. יחלפו שנים עד שתהיה מבוגרת, כשזה יקרה היא יודעת בדיוק איך היא רוצה להיראות. תלי מחליטה לחכות עוד כמה דקות לפני שתתקשר לשרה. היא לא החברה הכי טובה של תלי. אם יש לה כזו, התואר שמור כנראה לירדנה או למיה בסדר מתחלף. אבל העובדה ששתיהן גרות עדיין בעיר ילדותן הצפונית יצרה ביניהן קשר נוח, ולאחרונה החל מסלול חייהן להיפגש. כשתלי היתה מבלה ימים שלמים עם מתי, שרה אמרה שכל הבנים הם תינוקות. אחרי הצבא, כשתלי, וגם ירדנה ומיה, החליטו שהן צריכות פסק זמן ממערכות יחסים ושכרו דירה בתל אביב, פגשה שרה את החבר הראשון שלה. כשתלי וירדנה כבר היו נשואות ומיה גרושה ובהיריון, שרה נפרדה מאותו חבר וגילתה את הלילות ובילתה אותם במקומות שבהם לא שכיח למצוא בנות ששמן שרה. ובכל זאת סירבה להפוך לשירה או לשרי, לדעתה יש ל"שרה" שיק צרפתי.

הקפה מגיע, חם מדי. תלי מושכת אליה את העיתון המונח על השולחן ומגלה שאדם זר השכים קום והספיק לשפוך קפה על כל עמודי המוסף. הכתמים הנוקשים מלמדים שאותו אדם כבר רחוק מאוד, רחוק מכדי לדעת איך במחי יד לא זהירה טרף את סדר הימים שעוד יבואו. לא מתחשק לה לקרוא את העיתון המוכתם וגם לא את "שנה על הים", לא כשהיא יושבת לבדה במקום ציבורי. היא מוציאה את "ימים לבנים" מהשקית.

*

ממרחק השנים, לעתים נדמה לי שזה סיפור קטן מאוד. תקופת הילדות מלאה שדים ומפלצות ותהפוכות. בתוך כל אלה נדמה שלעובדה שבת השכנים עברה דירה אין ולא היה משקל של ממש. ייתכן שלו היו מכינים אותי לעובדה שאנדריאה עוזבת הייתי מתגבר. ילדים ידועים ביכולת ההחלמה שלהם, אינני בטוח אם בצדק.

אבל כשאני מתבונן בבני הקטן ובעולמו הקטן הצבוע בצבעים עזים, אני נזכר כמה כוח היה בכל זה, מהו ערכה של חברות אמת ומהו אובדנה. אני מאחל לו בכל לבי שיֵדע אהבת נפש יקרה כפי שידענו אנדריאה ואני, אהבה שנקטעה במה שנותר שנים רבות בגדר תעלומה.

אנשים טועים לחשוב שהחיפוש אחר האהבה הוא הנפוץ ביותר, החשוב ביותר, הראוי ביותר. האמת היא שאנחנו יכולים לחיות, לפחות לתקופה מסוימת, בלי בן זוג שנגדירו כאהוב. המחסור בנפש קרובה, לעומת זאת, הוא בלתי-נסבל. ההבדל בין חבר אחד לאף חבר הוא אכן אינסופי. כשאיבדתי את אנדיראה לבי לא נשבר, הוא נותר בודד. אלו שני דברים שונים.

כשאנדריאה עזבה, איבדתי הרבה יותר מאשר את החברה הראשונה שלי - באותו היום ממש, ברגע שבו נעלמה באופק, נכנסתי בבת אחת אל גיל ההתבגרות. תקופת הדמדומים שבין ילדות ובגרות נעלמה איתה יחד. אבל אני מקדים את המאוחר.

אנדריאה היתה מה שמקובל לכנות "הנערה מהבית השכן". זו דרך אחת לתאר אותה. אבל העובדה היא שהרבה ילדות גרו בבתי השכנים באותה שכונת פרברים בורגנית, ובכל זאת ברגע שגילינו זה את זה הפכו כל הילדים האחרים לחיוורים ושוליים, ואנחנו - לבלתי-נפרדים. הזיכרון הראשון שלי: אנדריאה ואני שותלים חרצן של דובדבן בשלג. מה ידענו אז על הצורך בקרקע שאינה נמסה, אדמה שאפשר לצמוח עליה. עם בוא הקיץ באנו לתבוע את עץ הדובדבן שלנו, שאמור היה לצמוח מתוך המעטה הלבן. אנדריאה כמעט בכתה כשגילתה שהשלג נעלם, ועמו, כמובן, החרצן שמעולם לא הכה שורשים. מתוך הדמעות צמחה בי בגרות שלא היתה קודם, רק עבור האהובים עלינו אנחנו מסכימים להתבגר. "היינו צריכים לשתול אותו באדמה," אמרתי לה, "צמחים צריכים אדמה ושמש." עוד באותו היום שתלנו חרצן נוסף, שנבחר בקפידה מתוך ערמת חרצני דובדבנים שאכלנו. הפעם בחרנו פיסת אדמה מוגבהת והקפנו אותה באבנים כדי שנוכל לזהות אותה. חפרנו בור לא עמוק מדי. לפני שכיסינו את החרצן שלפתי מכיסי מטבע כסף והוספתי לגומחה למזכרת. "אולי יצמח לנו עץ של כסף," אמרתי ושנינו צחקנו, גדולים מספיק כדי לדעת שכסף לא גדל על העצים. שפתיה היו אדומות מאוד, כנראה מעסיס הדובדבנים. עץ דובדבן מעולם לא צמח שם. אולי המטבע אשם בכך אך סביר יותר להניח שהיתה זו אשמתנו, כי כעבור ימים ספורים הפסקנו להתעניין בו ולא השקינו אותו כלל. כעבור שנים, ואני שוב מקדים את המאוחר, חזרתי לאותה חצר. האבנים שהקיפו את החרצן לא היו, כמובן, אבל את המקום זיהיתי בקלות - התלולית המוגבהת עדיין בלטה מן האדמה. חפרתי באצבעות חשופות והוצאתי מטבע ישן, שבינתיים איבד את ערכו לחלוטין. זה מה שנשאר, חשבתי לעצמי. אבל משהו בכל זאת צמח מאותו החרצן, עד היום הוא משחרר נבגי זיכרונות ילדות באשר אני הולך.

*

בדרך כלל תלי משתדלת לא לקרוא בשעות היום. העולם המקביל מבלבל אותה ומלבד זאת, סיום של ספר הוא אובדן קטן שגורם לה תמיד למעט דכדוך. לתחום את שעות הקריאה לשעות הערב היה אם כן פתרון חכם, וממילא מאז שקיבלה את הקידום במכון היא קוראת בעיקר ספרי עיון. לסיומו של ספר עיוני מתלווה בדרך כלל דווקא תחושת רווחה. אבל היום היא בחופשה, ובחופשה זה אחרת. בלי רגשות אשמה היא נמצאת בניו יורק הקרה עם מייקל ג'י המתבגר ועם אנדריאה, ממתינה למבט רגיש אל תוך הנפש פנימה כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. בינתיים הסיפור מוצא חן בעיניה. קל לה להזדהות עם מייקל ג'י הצעיר הננטש בעיר המושלגת - בגלל מתי, כמובן, ואולי גם גופה תובע את קור פברואר האבוד. היא מחליטה לכתוב לסופר מכתב כשתסיים. "גם החבר שלי נעלם", היא כותבת לו בראשה, "והוא אפילו לא שלח מכתב. עד היום אני לא יודעת איפה הוא". חרצן הדובדבן הוא כמובן מניפולציה. כל הילדים מחביאים אוצרות באדמה, כל המבוגרים מתגעגעים לכל אותם הילדים, הם גורמים להם לחייך.

בשמונה וארבעים היא מתקשרת לשרה, וכצפוי מעירה אותה. שרה גרה בקצה השני של העיר. קולה מתמלא חיים לשמע התוכנית הפתאומית. שרה היא גרפיקאית. היא אומרת, "לא חיים מזה, לא מתים מזה," וגובה סכומים נכבדים על פרסומות פרובוקטיביות וכרזות מרירות. כשהיא מגיעה לבסוף, בתשע וחצי, תלי מניחה את הספר בשקית ומתפנה לקבל נשיקה על הלחי.

אחרי "היי!" ו"איזה יופי לראות אותך!" קולני ומתבקש, שרה מתיישבת מולה. הן צעירות ואופנתיות ונמרצות, קלישאות שבהחלט משמחות אותן. הן מרהטות בחן את יומם של עוברי האורח. שרה בתספורת קארה עכשיו ויפה מאוד, הרבה יותר מכפי שהיתה בימי בית הספר. "אני גוועת!" היא מכריזה ופותחת את התפריט.

בית הקפה ריק כמעט לחלוטין. האורח הנוסף מלבדן הוא אדם בגיל העמידה, היושב בשולחן הסמוך אליהן ומדבר בטלפון נייד. "נועה בובל'ה, נעים מאוד. אנחנו צריכים לקבוע פגישה כדי שאני אכיר את הצוות," הוא אומר. בזווית העין הוא פוזל אל שתי הצעירות שבמקרה הן שרה ותלי. בלי שיבחינו בכך הן הופכות לחלק מהשיחה. מודע היטב לכך ששתי בחורות יפות יושבות בטווח שמיעה הוא אומר בקול רם במיוחד, "תקשיבי לי טוב, אני אגיד את זה רק פעם אחת: לא קובעים שום פגישה בלעדי, כי מי שמחליט זה אני." אבל מרוב השתדלות להישמע חשוב וסמכותי, דווקא ה"אני" יוצא לו דק וצורמני. הוא לעולם לא יוכל לתקן את הרושם הראשוני האומלל שהשאיר על נועה. גם המלצרית הצעירה מזעיפה מבט כשהיא עוברת לידו. על יד השולחן שלהן היא נעצרת ומחייכת. "תרצו להזמין?" היא שואלת.

"בשבילי טוסט גבינה וקפה הפוך," שרה אומרת. תלי מזמינה קרואסון וכוס קפה נוספת. המחשבה על חמאה ובצק בשעה כל כך מוקדמת קצת כבדה לה, אבל מתחשק לה שיתחשק לה קרואסון. בזמן שהמלצרית מסדרת מפיות ומזלגות על השולחן, שרה מתרווחת לאחור.

"אז מה פתאום את בחופש?" היא שואלת. תלי שואלת, "למה, רק לך מותר?" ושרה אומרת, "אני דווקא ממש לא בחופש, רק השעות שלי חופשיות. יש לי פרויקט חדש ודי גדול. אני מעצבת את עלון האירועים של היכל התרבות." "ואו, זה ממש מרשים." תלי מתרשמת בכנות, מופתעת שוב לגלות שלמרות האישה הבטוחה והנמרצת שהיא, משהו בה עדיין לא התרגל למחשבה שהיא ושרה ומיה וירדנה עושות דברים שקיימים בחלל העולם האמיתי. כאילו בכל רגע מישהו עלול לבוא ולהוציא לה את החיים האלה מהידיים ולהגיד עזבי, זה לא בשבילכן, אתן הרי בסך הכול ילדות. דווקא שרה לא מתרגשת. "אה, ואנחנו עושים עוד משהו," היא אומרת, "הבאתי לך מתנה." היא מחטטת בתיק העור האדום-זועק שלה, וכעבור רגע קוראת "הנה זה!" ושולפת קופסה קטנה ושקופה. בתוך הקופסה יש ערמת חול קטנה וכתוב עליה "קלירפקס - אנחנו עובדים בשבילך". לוקח לתלי רגע להבין שהיא מתבוננת בחוות נמלים.

"איכססס," היא מעווה את פניה, "מה זה?"
"ידעתי שתתלהבי. איזו חברה הזמינה את זה מאיתנו בתור גימיק. הזמנו אותן באינטרנט ואני עיצבתי את הלוגו. אלו נמלים תוצרת חוץ."

"לא חבל עליהן?" תלי בוחנת את החול. נמלה קטנה מציצה ממנו, בוחנת אותה ומיד נעלמת. "ועוד בשביל גימיק גרוע." "כן, זה די גרוע," שרה מסכימה, "מיושן אפילו. אבל זה מה שהם רצו."

תלי בוחנת את הקופסה בסלידה. היא שמעה על החוות, קופסאות עולם שקופות ואטומות שנמלים בונות בהן מחזורי חיים שלמים, אבל אף פעם לא ראתה אחת כל כך מקרוב. שתי נמלים אוחזות שני גרגרים מטפסות עכשיו על גבעת חול זעירה. הצעדים שלהן נחושים מאוד, הן נראות כאילו הן יודעות בדיוק לאן ללכת. היא מרגישה דגדוג קל על זרועה. "תכניסי אותן, שלא נראה אותן באוכל," היא אומרת, "אחר כך אני אשחרר אותן איפשהו." "זכותך. זו המתנה שלך," שרה אומרת. הנמלים במתקן הזכוכית השקוף נבלעות בתיק עשוי עור פרה צבוע אדום. כעבור רגע המלצרית מגיעה, מניחה את האוכל על השולחן ואומרת "בתיאבון." חוות הנמלים נשכחת והן לוגמות מהקפה.

"אז מה שלומך?" שרה מתרווחת בכיסאה, "ומה שלום יובי?"
"בסדר, תודה." חומת המפגש הקולני, המוחצן, מתחילה לדעוך. ברגע של כנות, לפני כמה שבועות, תלי סיפרה לשרה על "זה" המרחף מעליהם, אבל ה"בסדר, תודה" שלה אומר לא בא לי לדבר על זה עכשיו ושרה לא מתעקשת. במקום זה היא אומרת, "את יודעת, פגשתי מישהו נחמד." "ספרי," תלי מחייכת. המישהו הנחמד של שרה נוח לה כמו משקפי שמש, היא שוב צעירה ואופנתית, רואה ונראית אבל במידה.

לבחור החדש קוראים אייל, הוא עורך דין במשרד שהזמין משרה עלון מידע. הם נפגשו לפני שלושה שבועות ומאז הוא הספיק להזמין אותה לסוף שבוע בראש פינה. שרה אומרת שהוא בחור רציני. היא מתארת אותו לתלי - גבוה, די מלא, עיניים חומות. תיאוריה לא עיוורים מאהבה עדיין אבל עיניה ערניות. וכמו שבדרך כלל קורה אצל חברי ילדות, השיחה זולגת ומתגלגלת לאטה מאייל הרציני אל החברות המשותפות - ירדנה שפותחת משרד עצמאי, ומיה שהתגרשה ושכרה דירה ליד ההורים ונראית מאושרת כמו שלא נראתה מאז הימים שלפני החתונה. השולחנות סביבן מתמלאים בהדרגה. האיש הקולני עזב בלי שהבחינו, מהמטבח עולה ריח נעים של בצק חצי אפוי. כשנדמה להן שדיברו על הכול הן מזמינות חשבון. לימים תנסה להיזכר אם אותו "הכול" כלל את מתי, ותגיע למסקנה שלא. מתי הוא עניינה של תלי בלבד. בהתחלה עוד היו שואלים אותה לפעמים אם שמעה ממנו משהו, אבל הזמן עבר והתשובה תמיד נשארה זהה. לבסוף הוסכם על כולם בלי מילים שאם יקרה משהו מעניין יהיה זה התפקיד של תלי לספר. מתי נעלם לפני שעשה משהו שיתפוס מקום בחלל העולם האמיתי, לפעמים נדמה לה שרק היא זוכרת. הן משלמות ומשאירות טיפ נדיב למלצרית הצעירה. היא אומרת, "תודה רבה," וכשהן קמות קוראת אחריהן, "תבואו עוד פעם!" תלי מזכה אותה מיד מאשמת חמדנות ומחייכת אליה בהבנה.

המדרחוב התמלא בינתיים קשישים לא עסוקים ואמהות גוררות ילדים קטנים מאוד, בטוחים בינתיים בעולם שכולו סידורים נהדרים ברחובות שטופי שמש וברד צבעוני עם קש. הן נכנסות לחנות בגדים קטנה לא רחוק מבית הקפה. שרה קונה סוודר צמר לבן לכבוד סוף השבוע עם אייל כי קר בראש פינה, תלי קונה חולצה כי היא בחופשה ומבלה. כשהן יוצאות, המלצרית הקטנה מ"קולימפו" מגיעה אליהן מתנשמת. היא אומרת לתלי, "שכחת את השקית שלך," כי יש שקיות שפשוט בלתי-אפשרי לשמור עליהן כשם שיש כאלה שפשוט אי-אפשר לאבד אותן. תלי אומרת, "ואוו, איזה מזל." נוכחותה של המלצרית הופכת את הפרידה לחפוזה יותר, שרה פשוט אומרת לשתיהן, "טוב, אז אני זזה." ברגע האחרון היא נזכרת במשהו נוסף. "כמעט שכחת את המתנה שלך!" היא אומרת, ומוציאה מהתיק את חוות הנמלים. היא מושיטה אותה לתלי, ומיד מסתובבת ונעלמת במורד המדרחוב. תלי מביטה במלצרית בתודה. היא אף פעם לא יודעת איך להיפרד. היא מחליטה לעמוד בדיבורה לשחרר את הנמלים. המחשבה על הקופסה הרוחשת אצלה במכונית מעבירה בה צמרמורת קצרה של קור. על יד פינת ישיבה קטנה היא נעצרת ומנסה לפתוח את הקופסה. תוך כדי שהיא הופכת אותה לכל כיוון, מחריבה בלי צער ארמונות נמלים ומרתפים ואתרי קבורה ומי יודע מה עוד, מחשבה בלתי-נמנעת מתעקשת לצוף בה - במה הן בעצם שונות מאיתנו. נדוש, היא נוזפת בעצמה, רק על עצמי לספר ידעתי, באמת. והרי עולמה של תלי דווקא לא צר במיוחד, היא מזכירה לעצמה שהיתה בכמה מקומות, ראתה כמה דברים. מצד שני מי יודע מה הנמלים מספרות לעצמן. לקופסה אין כל פתח נראה לעין. לבסוף היא מתייאשת ופשוט מטיחה אותה בקצה הספסל פעם אחת ופעמיים, בפעם השלישית הקופסה נשברת לשניים. שברי עולם הנמלים מפוזרים עכשיו על הרצפה. על חלק אחד של הקופסה כתוב "קלירפקס - אנחנו עובדים בשבי" ועל החלק השני "לך". בעיניה זה גימיק הרבה יותר מוצלח מהמקורי. היא מצטערת ששרה לא רואה אותו. היא מתיישבת על הספסל ומתבוננת.

ברגעים הראשונים החול דומם מאוד, כעבור עוד רגע מציצות מתוך החול שתי נמלים ראשונות. מי יודע, אולי אלו אותן נמלים שצעדו קודם לכן עם גרגר המזון לימות החורף. הן נעמדות על אחד מחלקי הקופסה, לכי לך מארצך הנמלית, ומיד מתחילות להתרוצץ בבהלה במרחב החדש. סוף העולם, המפץ הגדול, ימות המשיח. אם נמלים זוכרות, אין ספק שחבורת נמלים אחת תזכור לנצח את אותו יום חמישי. זה כל כך סמלי, כל כך חסר משמעות. כעבור רגע נמאס לתלי. היא לא נשארת לראות איך שאר הנמלים עוזבות לאטן אל גורלן החדש במה שבכלל לא מזכיר טור מופתי וחרוץ.

*

זו היתה, אם כן, ההתחלה. אלוהים על הבוקר וחוות נמלים.

מוזר, היא תחשוב אחר כך. היא ויובי הרי כמעט שלא מדברים על אלוהים. שניהם טועים לחשוב שאורח החיים הדומה שלהם כולל גם אלוהים דומה. למעשה הם גדלו בצל אמונות שונות מאוד - אלוהים של הילד יובל הוא קשיש מזוקן שדומה באופן חשוד לסנטה קלאוס בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, ולעומתו אלוהים של הילדה תלי הוא דווקא צעיר ומגולח וחייכן. זה הגיוני, כי אם אתה כול יכול אתה יכול לעשות שלא תזדקן אף פעם, ובטח שאתה יכול להתגלח. ואם אתה כול יכול, רוב הסיכויים שיהיה לך מצב רוח טוב. כשגדלה קצת היה נדמה לה לפעמים שהחיוך הוא בגלל שאלוהים עושה לה דווקא, כשגדלה קצת יותר הפסיקה להאשים אותו בשמחה לאיד על כרטיסייה שנעלמה או על מזל רע במיוחד. האמת שהיא הפסיקה לחשוב עליו כמעט לחלוטין. והנה, על אף שלכאורה התמוסס ונעלם מחייה, מסתבר שהוא היה שם מן ההתחלה. בגן הילדים של הגננת רותי שרים בקבלת שבת "השם הוא פה השם הוא שם הוא נמצא בכל העולם." הילדה תלי חושבת שחילול קודש להאמין שהוא נמצא בביוב. תלי הבוגרת הרבה יותר מורכבת, היא מוכנה להאמין שלפעמים צינורות לא מתפוצצים סתם כך.

מה לגבי סדר הדברים, האם היה באמת כפי שזכרה אותו או אולי נקבע רק במבט לאחור? לתלי יש זיכרון מצוין. היא זוכרת בבהירות את הסוודר האדום ואת שמש פברואר, יכולה לתאר במדויק את הבגדים של שרה ואפילו את עוגיית החינם שהוגשה לה עם הקפה, ספירלה שבלולית בצבעי חום זהוב.

ועדיין באותה נשימה היא יודעת שגם זיכרון מצוין יכול לפעמים לתעתע.
לפעמים אותו סיפור עצמו מתפצל לזיכרונות בהירים ושונים לחלוטין. למשל הפעם ההיא עם הכלב. כשהיו בנות עשר מצאו היא וירדנה גור כלבים לבן והביאו אותו לכיתה. הכיתה היתה קרוון בקצה בית הספר, המורה היתה חנה הרצוג והיא הורתה להן להפקיד את הגור במחסן השרת עד סוף יום הלימודים. במשך שני השיעורים שעוד נותרו התענגה על אותו דחף קמאי שדוחף ילדות להציל גורים חסרי ישע, בסוף היום רצו שתי הילדות החוצה אבל הגור כבר לא היה שם. תלי זוכרת בבהירות ידיים ריקות משולבות אחת בשנייה ואת ירדנה כורעת על ברכיה ומשמיעה קולות שידול רכים. היא מוכנה להישבע בכל היקר לה שהיום ההוא התרחש כך בדיוק. אבל גם לשרה יש זיכרון מצוין, ושנים אחר כך תטען בתוקף שהכיתה היתה בקצה המסדרון, והמורה לא היתה חנה אלא בכלל מורה מחליפה. תלי לא יכולה אם כן לדעת בוודאות שבאמת שאלה את יובי באותו ערב יום חמישי אם הוא זוכר את מתי.

באין עדות אחרת, כך בדיוק קרה: הם אכלו ארוחת ערב, חביתה עם בצל וגבינה ולחם קלוי. יובי התעניין אם נהנתה מהיום החופשי, היא הראתה לו את החולצה החדשה וסיפרה על החבר החדש של שרה ואיך הזמין אותה לסוף שבוע בראש פינה. כאן יכלה השיחה להתפתל בקלות אל המשכה הטבעי, בכך שיובי יגיד משהו כמו נשמע כיף בא לך גם, והם ידברו על זה ויחליטו שכן וייסעו לאיזה צימר. אבל לתלי לא מתחשק שיזמינו אותה לצימר, היא מנווטת את השיחה במומחיות כך שלא תועלה שום אפשרות לנסוע, כדי שאף אחד לא ייעלב או יתחרט או יחוש בחסרונה. הם דיברו עוד קצת על שרה. יובי אמר שהיא מזכירה לו איזו שחקנית ותלי אמרה, "אודרי טוטו, הצרפתייה הזו." אחר כך, במיטה, שאלה אותו, "תגיד, אתה זוכר את מתי?" ויובי שאל, "מתי החבר שלך? זה שנעלם?"

"א-הא."
"איך נזכרת בו? דיברת עליו עם שרה?" "לא, סתם נזכרתי, אולי כי דיברנו על אנשים אחרים מבית הספר."

דווקא מתחשק לה לדבר על איך זה שאנשים נעלמים ומה קרה להם, אבל מובן שהם כבר ניהלו את השיחה הזו כמה פעמים במרווחי זמן גדלים והולכים. כשנפגשו היה מתי חלק ממנה כמו הצבע האהוב עליה או הטיול לספרד אחרי הצבא, משהו שבהחלט מספרים עליו לחברים חדשים. החבר החדש יובי עיין את צלו המאיים של החבר הנעלם. יובי של אחר כך היה רגוע ומעשי יותר, ואפילו עזר לה לחפש עקבות ורמזים באינטרנט - ללא תוצאות. יובי הבעל של תלי ידע שמתי נעלם וידע גם מה חושבת על כך תלי הנערה, החברה, האישה. היה זה מפליא אם היה עושה עכשיו כל דבר אחר מלבד ללכת לישון. יובי אכן מסתובב, ממלמל כמה משפטים לא מחייבים ונרדם, מחבק אותה ואת מתי המכורבל בתוכה, רדום אף הוא בינתיים. כי תלי זוכרת, כמו שאדם זוכר איך קוראים לו או מה המאכל האהוב עליו. הזיכרון קיים ואין כל צורך לכנות אותו בשם. אם בכל זאת תקרא לו, יעלה על הלשון הטעם המוכר הישן והטוב.

זאת היתה ההתחלה, שקטה ומזדחלת. גונג הפתיחה של ששת השבועות של מתי דמה יותר לצליל קלוש של פעמוני רוח, מהדהדים קלות ברוח הרכה של פברואר המטורף. התחלות וסיומים הם קצרים מאוד. תפקידם הוא לא יותר מאשר לגדר את האמצע בגבולות שאפשר להתמודד איתם. האמצע תמיד מורכב ואטי הרבה יותר. הוא עשוי היה להיות מהיר יותר אילו תלי לא היתה נרדמת באותו הלילה, ובמקום זה היתה יוצאת מהמיטה וקוראת מיד, מההתחלה ועד הסוף, את "ימים לבנים" מאת הסופר הצעיר מייקל ג'י ומחליטה שמתי חזר. תלי באמת לא נרדמת ובאמת יוצאת מהמיטה, אבל דווקא לקרוא לא מתחשק לה. במקום זה היא ניגשת אל המחשב וקוראת קצת חדשות ובודקת אם הגיע מכתב מאביב. תיבת הדואר שלה מסמנת "אין הודעות". היא כותבת לו בעצמה אי-מייל ארוך מאוד על הצינור שהתפוצץ ועל היום החופשי ועל שרה ועל איך הן היו כשהיו קטנות. כשהיא מסיימת היא מרגישה כרגיל קצת ריקה, כאילו בזבזה עליו רגשות ומילים יפות מדי. היא לוחצת על "שלח".

בנקודת זמן זו תלי עדיין יכולה להאיץ את כל ההתרחשויות שעוד יבואו. כל מה שהיא צריכה לעשות זה ללכת למטבח, להוציא את "ימים לבנים" מהשקית ולהתחיל לקרוא. אבל תלי נכנסת למטבח וחולפת על פני השקית שעל השולחן, פותחת את המקרר, שותה מי ברז ישר מהבקבוק וחוזרת למיטה ולחיבוק הלילה טוב שהשאירה שם. יובי אוסף אותה אליו מתוך שינה, והפעם היא נרדמת בקלות וחולמת על נמלים ומגרדת מתוך שינה רגל ברגל כל כמה דקות - כך עד שליל חמישי נכנע לבסוף ומתחלף בבוקר שישי. יום שישי יביא את עיתוני השבת אל המרפסת. היא תפגוש שוב את מייקל ג'י הילד ואת אנדריאה האבודה רק ביום ראשון.

בערך חודשיים אחר כך, כשתשאל את יובי אם הוא זוכר את אותו יום חופש ואם באמת שאלה אותו על מתי, הוא יגיד יכול להיות, אני כבר לא זוכר. אם היה בעיתון הנשים שהיא קונה לפעמים שאלון בשם "מהי התכונה שהכי מעצבנת אותך בבן הזוג", תלי היתה עונה - "שהוא תמיד שוכח".

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

אהבות של אתמול - גילית חומסקי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *