» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

מעשה בטבעת
מאת: אילן שיינפלד

ההוצאה: כתר אספרנסה גנץ, זונה יהודיה מבואנוס-איירס, חושפת בפני בתה את סודה: היא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות. חייהן היו כרוכים בטבעת כשפים שהועברה מאם לבתה, מדור לדור. הספר מבוסס על סיפורו של ארגון הסרסורים היהודיים, "צבי מגדל", שפעל בבואנוס איירס בשנים 1870-1930. חברי הארגון אספו בנות יהודיות בפולין ובליטא, סחרו בהן במכירות פומביות ושיעבדו אותן לכל ימי חייהן. הקהילה היהודית נלחמה נגד "הטמאים" בכל-כוחה, ובין היתר סירבה שיתפללו איתם באותו בית כנסת וסירבה לקברם בבית הקברות היהודי. "הטמאים" החליטו לפיכך לייסד 'עולם תחתון יהודי' אלטרנטיבי משלהם, עם בית קברות של הטמאים, בית כנסת ומקווה של הטמאים, ועשו כן. הפרשה, שהסעירה את העולם היהודי, התפוצצה כאשר הצליחה אחת הזונות, רחל ליברמן, לברוח משבייה, והייתה אמיצה דייה כדי להעיד במשטרה ובבית המשפט נגד חברי הארגון וראשיו.

בזמן המשפט ברחו מרבית חברי הארגון מבואנוס איירס, ורק מיעוטם נלכדו. אך אלה שנלכדו הוגלו לאורוגוואי על סעיף פגיעה באומה, וכעבור זמן קצר חזרו לעסקיהם. עתה, לא כרשת מאורגנת, ולא בבתי זונות גדולים, אלא כסרסורי רחוב.

אחרי סגירת הארגון עשתה הקהילה היהודית כל שביכולתה כדי למחות את זכרם מזכרון הקהילה. למרות זאת, סיפורם של "הטמאים" ממשיך להדהד בקרב ילידי ארגנטינה, וכך גם הגיע אל אילן שיינפלד, שלמד ספרדית בסיסית ונסע פעמיים לנסיעות תחקיר בבואנוס איירס, כדי למצוא חומרים על הסיפור המדהים.

"הנושא המעסיק אותי בכתיבתי בכלל, וברומאן זה בפרט," אומר אילן שיינפלד, "הוא הבנייתו של הזיכרון היהודי הקולקטיבי ואופן התנהלותו של הזיכרון האישי. בעבורי, אפשרה פרשה היסטורית זו להפליג למחוזות הדמיון והמאגיה, ולנסות לחבר מחדש את חיי ואת הקיום הישראלי למחוזות שכבר היו ואינם."

אילן שיינפלד (1960), משורר וסופר, מחזאי ותסריטאי, בעל תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. מלמד בתכנית הכתיבה באוניברסיטת תל אביב, מנחה סדנאות כתיבה ויצירה ובעל משרד יחסי ציבור בתחומי התרבות. זהו הרומאן השלישי מפרי עטו. הרומן הקודם, "שדלץ", זכה בפרס קרן גולדברג של הקרן הקיימת לישראל. אילן זכה בפרס ראש הממשלה לשנת 1990 ובפרסים רבים נוספים.

מעשה בטבעת מאת אילן שיינפלד בהוצאת כתר, 460 עמודים.

מעשה בטבעת, פרק ראשון | אילן שיינפלד

הדברים הגדולים באמת מתחילים בדברים קטנים. אולי בגֶנים, אולי במשב רוח מקפיא, ושני בני אדם, איש ואישה, מכבים את האור בבקתה קטנה שמחציתה שקועה בעפר, נכנסים יחד למיטה ומביאים צרה לעולם. הלילה היה שחור וקר. רק בלילה כזה יכולה להגיח מתוך אהבתם של איש ואישה רוח זרה, שתשנה את חייהם ואת חיי הבאים אחריהם לבלי הכר.

לפני שנים רבות חיו בשדלץ בני זוג אחד. שם האיש נפתלי בריינע ושם אשתו ברוריה, וחייהם נִתאמללוּ מאוד. שבע פעמים הרתה מרת בריינע ללדת, וכל פעם היתה יולדת בן או בת. בתחילה נראו התינוקות הללו בריאים, אבל אחרי שלושה-ארבעה ירֵחים היו מתחילים לפרכֵּס בגפֵיהם, ובקרקעית עיניהם היה נִגְלֶה כתם בצבע דובדבן. לא חלפו שנתיים מאז שנראה הכתם ועד שנפטרו מן העולם.

שבע פעמים אירע הדבר הזה, ובני הזוג בריינע כבר כמעט גמרו בלבם שלא להביא עוד ילדים לעולם. כמה אפשר לסבול ייסורים כאלה. לשאת נשמה למשך תשעה ירחים, ללדת בן או בת, להיניק את היילוד בחלב אם ובתקוות אב, לפרנסוֹ כמה ירֵחים, להתפלל לאלוהים, לתת גמילוּת חסדים בעבור נשמתו של הפעוט, ולבסוף לקום בוקר אחד ולגלות כי גם הוא מפרכס בגפיו ופוער את עיניו לחללו של עולם, וגם מהן נשקף אותו כתם ממאיר. גם הוא עתיד להשיב את נפשו לַבּורא ולהיטמן לצד אחיו ואחיותיו, בשורת הקברים הקטנים בבית הקברות של שדלץ.

לבסוף הרתה מרת בריינע ללדת בפעם השמינית. הפעם ילדה בת, ששמה היה ריינע-חיה. אותה בת לא נִתפַרכסו גפֶיה ולא נִתכַתמה עינה. שלוש שנים גדלה בלא הפרעה, ומילאה את לבות הוריה באושר.

אבל יש בני אדם שמתחבבים על הייסורים הסובבים בעולם, ומִכל דָרֵי עולם מחליטים הייסורים לקנות להם שֶׁבת דווקא בלבותיהם. זה מה שאירע גם עם הזוג בריינע ובִתם, ריינע-חיה, שאפילו השֵׁם שניתן לה לא ניקה אותה מִסבל. הפעם הראשונה שנתגלתה בה המחלה, מחלת הנכפִּים, היתה בסוף יום הכיפורים. שליח הציבור בבית הכנסת הגדול של שדלץ סיים את הקדיש, ושפתיו כבר מלמלו את ברכת "לשנה הבאה בירושלים", ותיבת "עושה שלום במרומיו" כבר עמדה על שפתיו החרֵבוֹת, שככל שפתיו של יהודי בסוף יום צום כבר כמְהו למזון ולמשקה. אחרי שכבר תקע תקיעה אחרונה של שופר, בדיוק כשסיים את תפילת נעילה, נפלה ריינע-חיה הקטנה בּעֶזְרַת הנשים.

נשימתה נעצרה, ורִידֵי צווארה הקטן החלו מתנפחים וקצף לבן מעורב בדם החל נופל מפיה. ראתה זאת אִמה והחלה לזעוק שמע ישראל. שמע ישראל. מיד חשו אליה היהודים החלושים מִצּוֹם ומתענית. הילדה שכבה על הארץ, מפַרכֶּסת כבעל חיים שהגיעה שעתו. הרב וְשַׁמשׁ בית הכנסת לחצו את קצות פיה, מנסים לפתוח אותם בכוח כדי שלא תבלע חלילה את לשונה ותמות מֵחֶנק. תוך כדי כך שמעה אִמהּ איך נשות שדלץ מסתודדות ביניהן, שבילדה הזאת נכנס אחד משֵׁדי המקום. ואם עשה כן דווקא בסוף יום הכיפורים ודאי יש בזה סימן לחטא שבצניעות שחטאה מרת בריינע.

היא לא ידעה את נפשה מרוב צער, אלא שלא היה בידה לענוֹת בזה. כי מיד כשפקחה בתהּ את עיניה חיבקה אותה, בתוך הזיעה והקצף, ובירכה לאֵל חי, ומיהרה לקחת אותה הביתה. אבל זכר הדברים שנאמרו מאחורי גווה לא מש ממנה. כבר אז הבינה, כי לכשתגיע בתה לפִרקהּ יִקשׁה עליה למצוא לה חתן, וכי על כן עליה לעשות כל שבידה כדי למצוא לבתה מזור.

כל ימות נעוריה עברה ריינע-חיה ייסורים רבים מרוב אופני הריפוי שניסו בה. בהיותה ילדה היתה אמה מוהלת שמן בחלבהּ שלה, חלב אם, על גבי כף כסף, ואחר היתה סָכה את ראש הפעוטה בקצה קודקודה בחמש טיפות מן השמן הזה, ומושחת בו את מקום הדופק בשתי כפות ידיה. גם שעה שנתקפה הפעוטה בהתקפי כְפייה, חולי הנפילה, היתה אִמה עושה כן, אך לשווא. נס גדול שיצאה מן הימים האלה בשלום.

הלכה מרת בריינע להיוועץ בשלמה-יצחק, הטומטום בעל הנס שגר בשדלץ.

שלמה-יצחק היה ידוע בכל האזור בחוכמתו ובכשפיו. יהודים וגם גויים מן הכפרים ומן הערים הגדולות היו באים אליו לשאול בעצתו. אם היו גויים באים ושואלים אותו מנין לו כוחותיו, היה מספר להם שלפני שנים רבות, בהיותו לפני גיל מצווה, התעורר באמצע הלילה וראה למול עיניו מלאך דק גוף ולו שני זוגות כנפיים. המלאך הושיט יד של אור ונגע במצחו - ומאז נהיה בעל רְאִייה. לגויים אחרים, בייחוד לאלה שהם עשירים מקודמיהם ואינם מאמינים במלאכים היה מספר, כי לילה אחד ניעור באמצע הלילה, ומולו עומדת רוח של אישה מתה. הרוח ההיא נכנסה בו - ומאז נהיה בעל ראייה.

רק ותיקי שדלץ ידעו, כי הרוח שנכנסה בו היתה רוחה של אמו, חיה-אסתר המכשפה, וכי מכוח זה החל ללבוש את בגדי אִמו ולְצמֵח שדיים.

שלמה-יצחק נתן למרת בריינע תשע חתיכות ברזל לשים תחת כָרה של התינוקת. אבל גם זה לא עזר. לכן יעץ לה לחכות עד שתגדל מעט, ואז לתת לה לבלוע בכל בוקר תשעה גרגרים של חרדל.

את טעם החרדל הזה עתידה היתה ריינע-חיה לזכור עוד משך זמן רב. טעם של מָרָה היה בו, אבל טעם של מרפא לא היה בו כלל. התקפיה נמשכו, וככל שגדלה גם החריפו.

אז החליטה אמה ללכת ליטול עצה מבעל רפואות מִקֶרב הגויים. מֵחמת שלא היה יהודי, מוֹרא הביצה לא היה עליו ולכן יצא עמה לביצה הגדולה על יד שדלץ, קטף בעבורה כמה סוגים של עשבים ושורשיהם, והשביע אותה לבשל את תערובת העשב בארבע כוסות מים, ולתת לבִתהּ שלוש כוסות תה ביום, בטרם תכניס פיתהּ לחִכהּ. המרשם הזה היה מרשם בדוק, שהועיל אפילו לחולִי הנפילה של אשת הגביר של שדלץ, שפעם היה שמה חוה-לאה הזעפנית, עד שחדלה מפִרכוסֶיהַ ומרוּגזה. אבל ריינע-חיה לא הבריאה ממנו. אז נסעה אמה להתייעץ עם חכמי פְּשִׁיסְכֶה, ומשם שבה עם תרופה מאוסה במיוחד.

חכמי פשיסכה אמרו לה, שכדי לגרש את המחלה מן החולה יש להמאיס את המחלה עליה, על ידי האכלת בִתה בדברים מאוסים. לפיכך הלכה אל השוק, קנתה שם חמור ושחטה אותו, ואחר נעמדה וצָלתה כבֵד של חמור ונתנה לבתה לאוכלו. הילדה מילאה את בטנה בכבדו הצלוי של חמור - והקיאה את בְנֵי מעיה. אבל רפואה לא באה לה מזה.

אִמה לא ויתרה, ועשתה את התבשיל הכי מאוס שלימדו אותה חכמי פשיסכה. היא חיפשה בפאתי השוק חתולה שרק ילדה, נטלה את השִׁליה שלה וייבשה אותה על גגו של אסם. אחרי שהתקשתה שליית החתול כתשה אותה לאבקה, הלכה אל טחנת הקמח עם תשעה גרגרים של חיטה, עשתה קמח וערבבה אותו בקמח של החתולה. אחר אפתה ממנו עוגה, נעמדה והאכילה את ריינע-חיה בעוגה של חתול ובחלב עם אבקה של שליית החתול, וראתה איך בתה מחווירה ומתעוותת ומוציאה קצף לבן מִפִיהָ מחמת הגועל נפש שהיה לה, אבל לא נרפֵּאת.

מרת בריינע לא ידעה מה תעשה עוד, ולפיכך החליטה לשים את נפשה בכפה, ויצאה עם בתה אל הביצה הגדולה.

המקום ההוא היה מקום אסור, לפי שהיה מקום של שדים ומזיקים. אבל מרוב שרצתה לרפא את בתה, העוז והאומץ גברו על האיסור.

האם ניגשה אל אילן אחד, עשתה בו נקב ושמה בתוכו את ציפורני ידיה ורגליה של בתה וגם קצת משערות ראשה וגופה. היא תחבה הכל בתוך האילן ואמרה לשדים, "הנה חלקכם." ועִם שסתמה את הנקב אמרה להם, "כשם שהשערות והציפורניים האלה לא יחזרו עוד אל החולָה, כך לא תחזור עוד אל ריינע-חיה מחלת הַנִכְפֶּה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד." וכל אותו זמן היו עיניה של ריינע-חיה קשורות, כדי שלא תראה את האילן.

אבל גם זה לא פעל דבר, אם מֵחמת רעבוֹן השדים של שדלץ, אם מחמת חומרתו של החולי שהוטל בבתה.

יום אחד הגיע לשדלץ חכם אחד, ומה שציווה על אמה לעשות הביא על ריינע-חיה בהלה גדולה. כי מרת בריינע חיכתה עד שתראה מת.

ואכן, ביום שבו נפטר בשדלץ שמש בית הכנסת הישן, סרה מרת בריינע אל ביתו יחד עם בתה, וביקשה מאשתו רשות להתייצב לפני המת.

האם והבת נכנסו אל חדרו של השמש המת, ששכב שם אפור פנים וקר. האם סגרה אחריה מיד את הדלת, שלא לצעֵר אלמנות. היא נטלה את ידו של המת, שׂמה בה את יד בתה ואמרה לה לומר: "אייך בעט אייך נעמט ביי מיר צו די שׁלאַפקייט פון דער נכפה, אייך וועט עס נישט שׁאַטן און מיר וועט איר טון א טובה." (כלומר, אני מבקשת ממך שתעשה עמי חסד ותיקח עמך את שנתי, שנת הנִכפֶּה, לך זה לא יזיק, ותעשה לי בזה טובה.) אחר אמרה לבתה לשים את ידה על חזהו של המת ולבקש ממנו מחילה - ושלחה אותה הביתה בוכייה.

אפילו התחינה בפני המת לא פעלה דבר. לפיכך הצטרכה ריינע-חיה גם לעבור עישוּן עם כרבולתו של תרנגול תכף אחרי השחיטה, ואחר כך עברה עישון עם לב של דג חי, וקיבלה קמיע מיוחד והחלה מסתובבת עם מלח בכיסהּ כדי שתבלע אותו מיד עם בוא העווית. כל זה לא הועיל לה דבר. בינתיים נהיו חייה צרים ומרים מרוב איסורים שהטילו עליה בתקווה שתינקה מחולי הנפילה, ובהם שאסור לה לכעוס, אבל גם אסור לה לשמוע כלֵי זמר, וגם לא קול רֵיחיים בטחנת הקמח הישנה, ושתיזהר שלא תאכל לחם חם, וגם לא לחם שחור, לא גבינה ולא בשר של פרה, שלעד לא תאכל ראש של דג או של עוף או של בהמה, שלא תשתה עוד תה אלא רק מים קרים מבושלים, שלא תעשה לעולם תענית, לא תענית אסתר, לא ארבע תעניות, אפילו לא תצום ביום הכיפורים. ועל ידי איסורים אלה הכבירו סבל על סִבְלָהּ והוציאו אותה מן הקהל.

פרק שני:
ריינע-חיה גדלה והיתה לנערה. נערה יפה היתה, אבל צנומה ופגומה כספר תורה שהולך לגניזה. היא לא מצאה לה חתן משום שנולדה עם חולי, ומעת לעת היו מוצאים אותה מתגוללת בעווית על הארץ, קצף לבן ניתז מפיה ועיניה מתגלגלות בחוריהן. מראה זה היה מבהיל ומבעית והרתיע מעל פניה את בחורי הכפר. היו מביניהם שחששו שאם יינשאו לה יצטרכו לעמוד על המשמר כל ימיהם יחד, שמא תיפול ותיהרג חלילה, באיזה גַיְא, והיו שחרדו שמא תבלע את לשונה בשנתה, ותמות בלא שתביא להם בנים.

הנערה היתה עתידה לכַלוֹת את חייה בבדידותה, לולא החליטה אִמהּ ללכת וליטול בעצתו של רבי אחד, איש למדן, שהיה ישוב בקוֹזְנִיץ. מסעה של האם אל הרב, שהיה ידוע בכל הסביבה כאדם יודע סוד, ארך מספר ימים. אך משהגיעה אליו וסיפרה לו את סיפורה נד בראשו ואמר לה, "לכי אל הרבי מקוֹצְק, רק הוא ידע איזהו הדרך הנכונה בשביל בתך."

האם לא נואשה וכעבור כמה ימים עלתה על כרכרתו של יהודי אחד, שהוביל אותה מרחק הרבה ימים, דרך קְרִיצֶא ואַמְשִׁינוֹב וגוֹמְבִּין וגוֹסְטִינִין דרך מֶעזֶערִיטְשׁ ולוּקְבַּא ורַאדְזִין אל הרבי מקוצק. ימים ארוכים הִיטלטלה מרת בריינע בדרך, לנה פעם בפונדק דרכים זה ופעם בביתו של איכר, שהעגלון ששָכרה הכירו. כיוון שבראדזין היו לה קרובי משפחה גמרה אומר בלבה כי תעצור מדרכה רק אצלם, כדי לפוּש בביתם ולהגיע אל הרבי מקוצק כשהיא בריאה ושלמה.

קרוביה של מרת בריינע ברַאדְזִין היו בני משפחת וְרוּבֶּל, משפחתו של השוחט, שנהיה ברבות הימים לקצב ולסוחר בשר. הוא העמיד בנים ונכדים ונינים, שכל אחד מהם היה סוחר בשר וידו אמוּנה במלאכת הפְּרימה של בהמות, וכל אחד מהם ידע להפריד בין גיד הַנָּשֶׁה לבין הבשר הטוב וכיצד ממליחים וכיצד מייבשים וכיצד מפרידים נתח לתבשיל זה ונתח לתבשיל זה.

בסבר פנים יפות התקבלה מרת בריינע בבית ורובל, על קערה של מרק שְׁפּוּנְדְרָה. וכשסיפרה לאן מוּעדוֹת פניה קפץ קטון הבנים, יוֹסְל, ואמר לה, "אני אקח אותך בדרך עד קוצק."

הרי ידוע כי מִפְּאת כבודו של הרבי מקוצק, שאף הוא הלך בנעוריו ברגל עד לוּבְּלִין כדי לעשות לו רב, ומחֲמַת השיר ששרים חסידֵי קוצק, שאומר כי לקוצק אין נוסעים אלא מהלכים ברגל, הדרך לרבי מקוצק עוברת דרך שדות ויערות חשוכים.

כך אמר וכך עשה. הנער ליווה את קרובתו כל הדרך מראדזין לקוצק, ולפני פרדתו ממנה נתן בידה סכין, קוֹפיץ קצבים חד כתער, לשׁוֹמרה מפני גזלנים.

מרת בריינע הלכה לבדה ביער, בין אילנות זקופי קומה ורבי-שנים, ודימתה בלבה שהיא הולכת באותו דרך שבה הלך הרבי מקוצק לפנים, נער חריף שכל עם אולרו בידו, בדרך אל החוזֶה מלובלין, כדי לעשות לו רב, והיה חורט בגזע עץ את לקחי המלמֵד שלו. ככה הרגיעה את נפשה מפחד הגזלנים, וזימנה על עצמה שמירה ללכת עד קוצק בשלום.

כשעמדה בשערי קוצק אמרה לעצמה מרת בריינע, הנה אני, אישה יהודייה משדלץ, עומדת בשערי קוצק כמו בשעריו של היכל שיש לו עמוד אחד גדול וחזק, והוא הרבי מקוצק, וסביבו כל עדת תלמידיו, כל אחד עמוד בפני עצמו. והיתה רואה בעיניה את ההוד הנורא של קוצק שהקרין על סביבותיו הרב חריף השכל. אבל ככל שקרבה אל חצרו של הרבי מקוצק כך נפלה עליה רוחה, מֵחמת שנזכרה בשביל מי ובשביל מה באה עד אל הרבי מקוצק, ונפלה עליה כזו מין עצבות, עד שפניה, שמקודם היו מאירות מרוב מחשבות של קדושה, נהיו אפורות מִסבל.

עברה על פניה אישה יהודייה אחת וראתה מולה אם ורעיה שנדמית כמו בקבוק של עצבוּת עם שתי רגליים. נחרדה עד מאוד אל לבה, ומיד אספה אותה אל חצרו של הרבי. בדרך סיפרה לה מרת בריינע את כל תלאותיה עם בתה, החולה בחולי הנפילה, ועם כל הרבָּאִים שנתנו לה עצות.

"הרבי של קוז'ניץ מְבַקֵע בתורתו טבּוּרו של עולם," אמרה לה חברתה, רחל בת שמעיה הסנדלר מקוצק. "אבל הוא שלח אותך אל הרבי מנדיל מקוצק לפי שהוא יודע, כמו שיודעים כולנו, שהרבי מנדיל מקוצק מתכוון בתורתו לְבַקֵּעַ טַבּוּרו של אדם."

שמעה מרת בריינע ונבהלה מעוצמתו של הרבי. כמעט וכשלו רגליה.

"אל תיראי," אמרה לה רחל. "כל רבי נותן לפי שיעורו. אין הדברים ניתנים במידה שווה לרבים. אבל הרבי מקוצק ייתן לך, בעזרת השם, לך ולרפואת בתך."

הגיעה מרת בריינע עד דלתו של הרבי מקוצק, וראתה הרבה יהודים עומדים שם. אחד בא עם פתק בשביל לקבל יותר יראת שמים, ושני בא עם פתק בשביל רפואת הנפש. אחד בא לבקש על המחיה, ואחר בא לבקש על הכלכלה. מֵרוב המצוות שהיו מתגודדות על סף דלתו נבהלה שמא לא תצלח כלל דרכה להיכנס אצל הרבי, והחלה בוכה.

שמע הרבי מקוצק קול אישה בוכה, יצא מחדרו ופילס לו דרך בין המתקהלים. הגיע אל מרת בריינע, ובלא אומר ודברים החווה לה בידו שתיכנס אל חדרו ותגיף את הדלת אחריהם.

מרת בריינע החלה מספרת לו את סיפורה של בתה, ריינע-חיה, ולא החסירה ממנו שום פרט, מתשעה גרגרים של חרדל ועד שִׁליה של חתול. בסַפְּרָהּ, ראה הרבי איך היא חיה, ישמור השם, כִּכְלי מלא עצבות.

"עם כזו מידה של עצבות, מרת בריינע," אמר לה, "לא פלא שאינך יכולה למשוך חסד עלייך ועל בתך."

הרימה מרת בריינע את ראשה ורצתה להשיב לו.

"שָׁא, שָׁא," אמר לה. "אדם משוּל לִכְלִי חרס, שתוכו הוא העיקר. דברייך יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. אל תיראי. עכשיו לכי לך לנוח אצל רחל בת שמעיה, ושעה שתנוחי אני אחשֵׁב בדעתי מה יש לפעול למען בתך שתחיה."

יצאה ממנו מרת בריינע ולבה כבר קצת קל עליה. נעמד ר' מנדיל והחל מתפלל. עם שהתפלל העלה מלפניו את סבלה של אותה בתולה, ריינע-חיה, ואת חולייה ואת עצבונה, על שאין לה חתן, ומכל אחיה ואחיותיה נותרה רק היא, וגם היא בלא בעל, והחל רואה לנגד עיניו טבעת.

הביט ר' מנדיל בתוככי נפשו וראה טבעת זהב, ועמה אחותה, עוד טבעת זהב, ושתיהן מחזקות את כתפי האפוד אל החושן, ועל החושן שתים-עשרה אבנים עם שמות בני ישראל לשנים-עשר שבט. ויאמר אל לבו, כי שתי טבעות זהב אלה של החושן הריהן כטבעות של חתן ושל כלה, ומן החיבור ביניהן נולדות הנשמות של בני ישראל בכל דור ודור.

ואחר נתן אל לבו, שאם מתקינים טבעת יש להיזהר מפני עבודת החומר והחמדנות ומפני הגאווה וההִתְנַאוּת בהבלי העולם הזה. אזי גמר אומר בדעתו, שאותה טבעת שתוּתן על ידה של ריינע-חיה יהיה חרוט בה גם חותם היעדרותהּ, כפי שנאמר, "וּבַיּוֹם הַהוּא יָסִיר הַשֵּׁם אֶת תִּפְאֶרֶת הַעֲכָסִים וְהַשָּׁבִיסִים וְהַשָּׂהֲרוֹנִים וגו', וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגורָה נִקְפֶּה וְתַחַת מַעֲשֵׂה מִקְשֶׁה קַרְחָהּ וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שַׂק כִי תַחַת יֹפִי."

כך, אמר בדעתו ר' מנדיל מקוצק, יבטיח שטבעת זו שתותן על ידה של ריינע-חיה לא תהיה כלי לגאווה כי אם כלי של קדושה. כלי שמזכירין בו שמות בני ישראל ועושים בו ייחודים, וחס וחלילה לא חֵפץ של יופי שמגבירים בו את החמדנות.

למחרת היום זימן אל בֵּיתו את מרת בריינע, אמר לה מה שאמר, ושילח אותה מעל פניו. הוא הִנחה אותה להמשיך בדרכה הארוכה עד עיר הים דנציג, ששם אין מכירים אותה, ושם יש בית כנסת של יהודים שדרכם צָלחה בידיהם.

"לכי והתנפלי אל הדוכן, ותגידי כך וכך," אמר לה הרבי, "ואז תבוא לך ישועה."

בשדלץ כבר חשבו כי מרת בריינע מתה מתלאות הדרך, או נפלה באיזה גיא. היו גם כאלה שהציעו לשבת עליה שִׁבעה. אבל בתהּ החולה ידעה בלבה כי אִמהּ תשוב, מוכרחה לשוב, והניאה את אביה הזקן מן המעשה.

באותו זמן המשיכה אמה לנסוע ולטלטל את גופה בדרכים, עד שהגיעה אל בית הכנסת של מטנבודן בדנציג. רצה השם והיא הגיעה אל בית הכנסת דווקא בשעת סעודה של תום תענית, שעה שכל המתפללים יְשׁוּבים בבית הכנסת ומעלים לפניהם את מעלותיה של אסתר המלכה.

מרת בריינע פילסה לה דרך בין המתפללים, שנעמדו משתוממים מול האישה הזרה, שניכרו בה אותות הדרך. מוכה וחבולה עלתה אל הדוכן המפואר של בית הכנסת וביקשה את עזרתם.

"שִׁמעו יהודים יקרים," פצתה מרת בריינע את פיה. "באתי אליכם כל הדרך משדלץ. בתי, ריינע-חיה, לוקה בחולי הנפילה. זו הסיבה שאף אחד מבני שדלץ לא רוצה ליטול אותה לאישה. הלכתי לשאול בעצתו של הרבי מקוזניץ, ששלח אותי אל הרבי מקוצק, ששלח אותי עד אליכם. וכך אמר לי, קְחי עשר פיסות של זהב בצורת מטבע, כנגד עשרת שבטי ישראל האבודים, מסמר שבור של זהב, נזם או שרשרת, אגרטל של זהב ואפילו אַבזם של זהב, קחי ואִספי אותם מעשרה בחורים שהגיעו לפִרְקַם, בעיר זרה, שם אין יודעים מי את ומה טבעך ואין מכירים את בתךְ.

אחר לְכי אל הצורף היהודי באותו המקום, ובקשי ממנו שייצוֹק מעשר חתיכות הזהב הללו טבעת של שמירה בשביל בתך. שובי אל בֵיתך ושימי את הטבעת, שניצוקה מתרומתם של עשרה אברכים על האצבע האמצעית בימין בתֵך. הטבעת תשמור עליה שלא יארע לה עוד חולי הנפילה, ואף חתן תביא לה, חתן טוב לבב ויפה עיניים, המובחר מבין בני ישראל."

שמעו האברכים אשר בבית הכנסת של דנציג ושמעו אבותיהם את משאלתה ואת דברי הרבי מקוצק, והחלו מסתודדים ביניהם. נרגשים היו עד מאוד, לפי שלא היה ספק בלבם באיזה צורף יהודי מדובר.

כעבור כמה רגעים התרוקן בית הכנסת, כאילו לא עמדו בו מקודם מִניינים של יהודים, שצמו כל היום לכבוד אסתר המלכה.

עד ששבו כל הגברים אל בית הכנסת נטלו אותה נשותיהם הרחומות, הִשׁקו והאכילו אותה, אף הביאו לה בגד ומלבוש להחליפם מפאת הדרך הקשה. כעבור זמן החלו להגיע אל בית הכנסת אברך ואביו, אברך ואביו. נעמד לידה הגבאי ובידו שק, והחל מלקט לתוכו כל מה שהביאו. זה אגרטל של זהב שנפגם בתחתיתו, וזה מסמר של זהב שנתקהה חודו, זה שֶׁבר של טבעת שנסדקה ונשברה מחמת השנים, וזה אבזם של בגד שהלך והתרפט, עד שהיו בידיה עשר חתיכות של זהב.

מרת בריינע חישבה בדעתה שעתה, שֶיֵש בידיה עשר חתיכות של זהב כפי שציווה הרבי מקוצק, היא כבר יכולה לסור אל ביתה של אחת הנשים, שהזמינה אותה ללון אצלה. אבל אז נחצה הקהל לשניים, כמו בקריעת ים סוף, ומתוכו יצא אברך אחד, נער יפה ותכול עיניים שחתימת זקן כבר התנוססה על סנטרו.

"אני שמואל בן זרחיה הצורף," אמר, "ואני אקח אותך אל אבי, שיצרוף לך את כל התשורות הללו לטבעת."

על זרחיה ברגמן הצורף היו אומרים שהוא יודע להפוך ברזל לזהב, ולחבר זהב עם כסף ולעשות מיני ייִחודים ומיני כוונות בכלי הקודש שהוא מוציא מתחת ידיו. בתחילה היה עושה כלים בשביל חמשת בתי הכנסת של דנציג. אבל עם שהחלו סיפורי נסים מתקשרים בכלים שיצר בבית מלאכתו, החלו יהודים לשגר אליו שליחים מכל קצווי הקיסרות, ואפילו מפולין ומרוסיה, כדי לרכוש מידיו משהו מבין כלי הקודש המופלאים שלו.

סיפורים רבים נקשרו בכליו, ובהם סיפור על כתר של ספר תורה שהיה פורח באווירו של עולם ברגע שנגע שליח ציבור בספר התורה שעיטר, וסיפור על כוס אליהו הנביא, שמדי ליל סדר בביתו של הגביר שרְכשהּ היתה שבה ומתמלאת יין כשר, והיתה מקפידה וממלאת את עצמה במשך כל ימות השנה אחרי הסדר, כאילו היא מחכה ומצפה לאליהו הנביא שיבוא כבר ללגום ממנה, ועוד כל מיני סיפורים על טבעת סגולה ועדי של מרפא ועל אצבע תורה שיצאה ממנה אורה להאיר לפני הקורא בפרשת השבוע, אבל רק פעם אחת בשנה.

שמואל נטל אותה בידיו והדריך אותה דרך הרחובות של דנציג, דנציג היפה, שרוחות קרות של ים נשבו בעד בתיה, והובילהּ עד אל בית אביו.

כששמע אביו מי שלח את האישה הטובה הזאת אל ביתו לא נזקק עוד לדבר. הוא הקשיב לסיפורה, ומיד החל מחשב בלבו מה יעשה למענה.

שִׁבעה ימים טרח הצורף זרחיה ברגמן על טבעת הרפואות של ריינע-חיה. כל אותם שבעה ימים סיפרה מרת בריינע בשבח בתה באוזני הצורף ובנו. היא סיפרה וסיפרה, המעיטה בתיאור חולייה של הבת והרחיבה באשר ליראת השמים שלה וליופייה ולצניעותה ולכל מידותיה. עד כדי כך עשתה מלאכתה נאמנה, ששעה שסיים את צְריפתה של אותה טבעת גמר הצורף אומר בלבו לשלוח את בנו עמה ועם הטבעת. אז כבר ידעה מרת בריינע בלבה, כי את הטבעת הזאת ישים שמואל, בן הצורף, על אצבעהּ של ריינע-חיה, שעה שיישא אותה לאישה.

מכאן השמועות שהיו בשדלץ על אודות הטבעת של ריינע-חיה. יושבים יהודים, רואים על אצבעה של אישה אחת טבעת שפניה אינן חלקות ודינהּ אינו כדין פרוטה, אלא כרוך בה היתֵר מיוחד של הרבי מנדיל מקוֹצק, ומתחילים להתדיין בינם לבין עצמם מה טעם ראה לו הרבי מקוצק להתיר קידושין בטבעת כּבֵדה.

מתחילים לספר בעשר פיסות של זהב, העומדות כנגד עשרת שבטי ישראל האבודים, ומגיעים לכדי סיפור, שלכאורה נתן אביו החכם של שמואל ברגמן, ר' זרחיה בן שמעיה מדנציג, איזה פסוק פלאי בתחתית הטבעת, על פי דברי הרב מנדיל מקוצק. פסוק זה מקנה לטבעת מעלות מיוחדות שאין בטבעת קידושין רגילה.

כך או כך, ראייה מסורה היא, כי כשם שיצאה משדלץ ונסעה ממנה בדרך-לא-דרך, רכובה על עגלת מִצווה של יהודי מעיירה זו ומעיירה זו, וכשם שיצאה ממנה ולְבבה, לב אם, נחמץ בקרבה, כך שבה אליה מרת בריינע שמחה ומאירת פנים. ויהודי שדלץ, שראו נסים רבים למן תקומתהּ ועד חורבנהּ, לא ראו שמחה גדולה כשמחת חתונתם של ריינע-חיה ושל שמואל בן הצורף מדנציג. שהרי, ריינע-חיה לא סְתם נרפאה מחוֹלי הַנכְפִּים שלה וזכתה בחתן חכם וטוב עיניים, ולא סתם זכתה בפרנסת ביתה, ברוך השם - אלא שתשעה ירחים ומחצה אחרי חופתה גם ילדה בן בכור, ואחריו עוד שלושה בנים.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מעשה בטבעת - אילן שיינפלד