» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2007       חזור

תבוא אבל בלי העיניים
מאת: נורית קוטלר

ההוצאה: ספרית פועלים על הספר, מאת אורי ברנשטיין: ההתרחשויות בסיפוריה של נורית קוטלר אינן אלא פתח למעמקים אפלים, הצצה אל מציאות אחרת, מפחידה, הנמצאת מתחת לפני הדברים. הספר עוסק לכאורה במאורעות יומיומיים: משפחה המתכנסת סביב מיטת האם הנוטה למות; אירועים בחזרה של להקת ריקוד; בדיקת דירה על-ידי הבעלים עם תום שכירות; תולדותיו של אפרוח ההופך לחיית מחמד; מפגשים עם עוזרת סעד פיליפינית וכדומה. אבל תמיד, מעבר למילים המדוברות והמקובלות לכאורה מסתתרים דברים שלא נאמרו במפורש. כל ראיית העולם של המחברת היא תמיד כפולה: חיינו כפי שהם, אינם אלא קרום דק מעל להתרחשויות מסתוריות המתגלות במשפט אחד, בתנועה בלתי מוסברת אחת.

בסיפוריה של קוטלר לעולם אין הנפשות הפועלות מסתפקות במה שנגלה אלא מונעות על-ידי רגשות לא מובעים, על-ידי פעולתה המתמדת של התרחשות נסתרת.

סיפוריה של נורית קוטלר קריאים מאד, אנושיים מאד, מרגשים מאד, אבל תמיד מלווה אותם צל וגם חיוך והם ניחנים באיזו כפילות המקנה להם גם עומק לא מצוי וגם משמעות שמעבר למתרחש.

על הספר, מאת עמוס עוז: "סיפוריה של נורית קוטלר משלבים בתוכם כוחות התבוננות ותיאור עם הבנה דקה בטבע האדם ובזרותיהם הנוגעות ללב של גיבוריה. ניכר בספר קולה המקורי והייחודי של מספרת מוכשרת".

נורית קוטלר היא כלת הפרס לספר הפרוזה בסדרת 'מפתנים' לשנת 2007, 'מפתנים' - סדרה של ספרי פרוזה ושירה עברית בעריכת המשורר אורי ברנשטיין ראתה אור בעקבות שיתוף פעולה בין 'ספרית פועלים' והמחלקה לספרות, המסלול לכתיבה ספרותית באוניברסיטת בן גוריון. סטודנטים לספרות באוני' בן גוריון שזוכים בתחרות נהנים ממימון של הוצאת הספרים בסיוע הקרן ע"ש מרדכי ברנשטיין של התאחדות המו"לים לעידוד הספרות.

נורית קוטלר נולדה בתל-אביב ומתגוררת בה היום. חייתה שנים אחדות בפאריז, למדה ריקוד והשתתפה בקבוצות מחול שונות. בוגרת ספרות, פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב, ובעלת תואר שני בספרות עברית - מסלול לכתיבה יוצרת, באוניברסיטת בן-גוריון. למדה שפה ותרבות צרפתית בסורבון. הייתה עורכת וכותבת במרכז לטכנולוגיה חינוכית ובאוניברסיטה הפתוחה.

סיפוריה פורסמו בקשת החדשה, בעכשיו, בעיתון 77, בהכיוון מזרח ובכתבי-עת שונים, וכן באנתולוגיה של סיפורי "קשת החדשה", הוצאת כרמל 2007.

תבוא, אבל בלי העיניים מאת נורית קוטלר בהוצאת ספרית הפועלים ואוניברסיטת בן גוריון, המחלקה לספרות עברית- מסלול כתיבה יוצרת, סדרת מפתנים בעריכת אורי ברנשטיין, עיצוב עטיפה: תמיר להב-רדלמסר, על העטיפה: מאטיס, 102 עמודים.

ערבי, יהודי ואסקימוסי | נורית קוטלר
כמו שפיפון עברה המחט הדקה אל מתחת לעורה, מחפשת את הווריד בין הכתמים הכחולים - הסגלגלים שכיסו את ידה. ואדים רכן אליה, ופעם נוספת העביר את המחט
אט -אט אל מתחת לקרום הדק. דם עטף אותה. אמי נבהלה. החווירה וזיעה קרה
בצבצה מעל שפתה העליונה. ואדים הרים בעזרת המחט את האפידרמיס, לכד את הווריד, והחדיר אליו את העירוי. אמי עצמה את עיניה.

כואב לך?

היא עפעפה בעיניה ואמרה: אני במחשבות שלי, מלטפים אותי.
את יכולה להביא לי קצת גרעינים ושקדים?

ואדים חיבר את מכונת ההזנה אל צינור דק ואותו אל פלסטיק שהוצמד לווריד.
על וו קטן נתלתה שקית ובה מזון נוזלי לבנבן.

מעכשיו, אמר, אסור לאכול. רק במכונה. רק נוזלי. הכול אצלה שם סתום, גמור, אמר בריש חתוכה והקפיץ את רגלו. אני מצטער, באמת מצטער. אחרי הניתוח הכול ייכנס דרך הצינור ישר למעיים. עד הסוף אסור לאכול, אף פעם, הכול סתום לה שמה.

הוא ישב על המיטה הסמוכה, שיכל רגל ימין על שמאל והקפיץ את שתיהן. כפות ידיו נעו בעצבנות. אמי התבוננה בו. עיניה היו מרוכזות בפלג גופו התחתון של ואדים כמגלות משהו חדש.

מה יש לך בבטן? שאלה לפתע.

כלום. כרס קטנה, ענה בצחוק.

לא. יש לך עיתונים בפנים. תזרוק אותם, אמרה בבטחה, הסתכלה בזהירות לצדדים ולחשה לי מזועזעת כאילו גילתה פשע שאין לו כפרה: את יודעת שיש לו שיער באף ובאוזניים? מה עשית לו?

ואדים רכן אליה שנית. הווריד ברח. הוא חיפש וריד חדש מתחת לעורה. כתמים כחולים פשטו בו כבנייר לקמוס דק.

הם נעלמו, אמר, אין לה. היא רזתה כל-כך, ולא אוכלת ושותה כבר כל-כך הרבה זמן, שאין לה וורידים. הכול בגלל המחלה הזו.

תביאי לי אוכל. זעקה בקול נמוך, אני רעבה. הבטן כואבת לי. אני רעבה. תכניסי את התרנגול לפריזר.

איזה תרנגול?

תכניסי, לפני שיתקלקל, אמרה והסתכלה לנקודה רחוקה בחלל החדר.

איפה הפריזר?

שם.

הלכתי. ידי חיקו תנועת פתיחת דלת, ואחר-כך טריקתה. זהו הכנסתי, אמרתי.

אל תעבדי עלי, התרתחה.

תטגני בצל, אל תשרפי, תוסיפי חתיכות חזה עוף עם שום וקצת כוסברה וכמון,תשאירי על אש קטנה, תכסי את הסיר, ותוסיפי גזר חתוך דק-דק, רק אחרי שהבשר יהיה לבן. תבשלי כמה דקות ותוסיפי שתי כוסות מים, תבשלי חצי שעה ואחר-כך תוסיפי למעלה את האורז, תבשלי רק חצי שעה,תכסי במגבת שהאדים יישארו, הנה קחי את המגבת מכאן, אני מריחה כבר את הכמון והכוסברה, ואת יכולה להוסיף לפְּלוֹ גם שעועית ירוקה עם עגבניות, וסלט ירקות. את מטגנת? גלידה הבאת לי? מה? אכלת היום תותים בשמנת?! אני רוצה לאכול. תביאי לי אוכל. כואבת לי הבטן. תוסיפי לפְּלוֹ קצת קצת מים ופפריקה ושום ואיך קוראים לאדום הזה? כן, פפריקה. תבשלי לאט לאט לאט...

קולה נבלע, רק העיניים בלטו מתוך הפנים החיוורים והשער הלבן עיטר את הראש. כף ידה אחזה בשלי והיא אספה אותן אל תוך השמיכה.

בואי אני אחמם לך, אמרה, כמה הידיים שלך קרות, שתי אמבטיות של מים חמים תעשי. תסתכלי, בחורה יפה וידיים כאלה כחולות. אצל לילי האחות יש בפריג'ידר עוגיות הונגריות, שם למעלה. תבקשי אותה. תקחי אותן. היום אכלתי שתי קערות מרק.

שתי מנות? אסור לך, את תקיאי, את יודעת שאסור לך.

כן. שתי מנות. מהמרק של האחיות, לא של החולים. תפסתי את האחות, קראתי לה מהמסדרון, וביקשתי ממנה.

והיא נתנה לך?

נתנה. משלה. עם סולת.

נשענתי על הדלפק של האחיות.לילי צרחה אל תוך שפופרת הטלפון: מחכים לכם בעצבים, וטרקה בלאות.

לילי, אמרתי, את יכולה להביא לי את העוגיות של אמא? הן למעלה בפריג'ידר.

איזה עוגיות? יש שם רק בדיקות שתן. רוצה לראות? לא מאמינה לי? בואי תראי.

אין, אמרתי לאמא.

אז תראי בפריג'ידר אחר, אני רוצה לטעום.

2
שבת בהירה. כשהחניתי את המכונית הבחנתי בעשן העולה בכניסה לבלינסון.

מה נשרף? שאלתי את השומר בחנייה.

הקיוסק. שמונה שקלים לשעה, שעה שנייה חצי מחיר.

החניתי. חשבתי שאולי ההזיות של אמי מאתמול על הפלישה הרוסית לבית החולים אינן בדיה גדולה כל-כך.

הם נכנסו מהחלונות, מהדלת, הם התנפלו קשרו לי את הידיים, אמרה.

בטלפון אמרה לי: הם לא משחררים אותי.

בטח, חמודה שלי, יקרה שלי, את חולה. כולם רוסים, אמרתי, גם אנחנו מרוסיה.

לא, לחשה לי בסודיות, הם קשרו אותי. תקראי למשטרה. הם באים. הרוסים. כל הלילה היו כאן רוסים. אם את היית רואה מה הולך כאן, הם לא משחררים אותי, הם אוסרים אותי, הם עוקבים אחרי בשקט ובשלווה.

מסדרון המחלקה הכירורגית היה שקט. פסי אור בהירים הסתמנו על הרצפה.

אמי שכבה על המיטה. מכונת מזון המהמה בשקט ליד מיטתה. החתך שבביטנה אוחה בסיכות. פניה חסרו שפתיים. הן נשאבו אל תוך חלל הפה. רק הסנטר בלט החוצה והעיניים נעו בחוסר מנוחה.

רכנתי אליה. שני צינוריות השתרבבו מאפהּ מלאים במיצי מרה ירקרקים.

את נראית כמו פילון קטן, צחקתי.

איפה הילדה? שאלה בתקיפות.

אין לי ילדה.

לא. לא. איפה הילדה שלי? מתפלאת שהפכתי לאישה.

איננה, אמרתי.

תתקרבי אלי, לחשה וקירבה אט-אט כף יד שעורה צחור אל פני. האצבע והבוהן צמודות זו לזו כמלקחיים דקים.

יש לך סיכה בעין, אל תזוזי, אמרה ומבטה מרוכז בי.

שתי האצבעות נעו במתינות אל עבר גלגל העין, עצרו סמוך לאישון ואז בזהירות אחזו במשהו קטן ועלום, ובתנועה חדה וזהירה משו אותו משם. כמותחת גומי דק, הרחיקה את אצבעותיה מהעין.

זהו. הוצאתי לך את הסיכה, קחי.

התבוננתי בה בתימהון.

תזרקי את הסיכה, נזעקה, שלא תיפצעי. עמדי. אל תזוזי,חכי אני אוציא לך מסמר מהיד.

חיבקתי אותה והושטתי לה את גב כף ידי. אצבעותיה הלבנות כשיש שירטטו מעגל סביב נקודה מסתורית. המסמר.

תתקרבי אלי, אמרה. תני לי נשיקה.

רכנתי אליה נישקתי את לחיה הקמוטה והרכה. נשיקה ועוד אחת ועוד אחת.

די. את קורעת לי את הלב. שלום לך. אני הולכת.

לאן? אנחנו לא הולכות לשום מקום.

אני הולכת, אמרה. את לא. שלום לך, נרדמה.

3
הייתה שבת גשומה. היא שכבה על המיטה. עין ימין עצומה שמאל פקוחה.

ככה התרגלה לישון, אמרה פיי הפיליפינית.

ככה היא מקשיבה. הידיים שלה לצדי גופה, צינור מחובר למעיים, לאורטרה, לעורק הלב, לווריד ולעירוי. מכל מקום השתלשלו צינורות. הפנים שלה היו חיוורים ונוקשים. העפעפיים נפוחים ודוק כחלחל נרשם בהדרגה סביבן. אחזתי בידיה. הן היו קרות ונפוחות, קצות הציפורניים הכחילו.

חיממתי אותן בתוך כפות ידי. על מסך המוניטור ריקדו עקומות צבעוניות, ומספרים. אמי שכבה חיוורת. פניה נשואות לפנים, ללא ריפיון. הרופא אמר שזה עניין של דקות או שעות, שהחדירו ללב אדרנלין ואני ניסיתי לאחוז אותה בעיני ובידי, שלא תישמט שתישאר שם תמיד.

הטלפון הנייד רטט בכף ידי.

אמא הולכת למות, תגיד לי משהו מצחיק, לאטתי לתוך המכשיר, קולי מתעוות.

אין לי, אמר.

אז תמציא.

"את רוצה שאני אספר לך על ערבי יהודי ואסקימוסי?

כן.

אני לא יודע.

אז משהו אחר. תמציא.

את יודעת איך אומרים אמצעי מניעה בפולנית?

לא.

מיגרנה. תזכרי. מגרנה.

צחקתי. אחזתי בידה חזק יותר. סגרתי את דלת החדר. לא הייתה נפש חיה מלבדי, אמא, גרגורי ואמו. צנחתי לתוך הכורסה הירוקה ממעכת ים של עיתונים ברוסית ובעברית.

גרגורי התבונן בי.

מה אתה לא עובד היום? גירדתי שאלה ממוחי.

לא. אני מובטל, אמר, וגם אם לא הייתי מובטל, הייתי מתפטר. אמא מעל הכול.

המוניטור הראה דופק של מאה, מאה עשרים, חמישים. צפצוף,

גרגורי מה זה? צווחתי מחווירה עוד יותר מאמי ששכבה שלווה וגאה.

כלום זה המכונה, היא לא בסדר

גרגורי, ארבעים ושמונה, אדום על המסך, שלושים.

כלום, זה המכונה מקולקלת.

גרגורי תעזור לי להיכנס למיטה שלה, אמרתי.

הוא הסיט בידיו הקטנות את הצינורות מעל ראשי. התקמרתי והנחתי את פלג גופי העליון עליה. הגוף שלה היה קשה וכבר קצת קר. הנחתי את האוזן על ליבה. הוא פעם כמו תוף. וכשהחמיץ פעימה שמעתי את הדממה. המוניטור הראה פרפורים. שמעתי באוזני.

חיבקתי אותה בחלקים כי הצינורות הפריעו. גרגורי כיסה את אמו והסתובב הלוך ושוב חסר מנוחה בחדר.

אל תדאגי, אמר גרגורי כשראה שהפנים שלי מחווירים, אי אפשר לדעת, זה לא בידיים שלנו. דוד שלי, אמר, עלתה עליו רכבת, והוא היה בקומה שמונה שנים, ואמא שלי, את רואה אותה עכשיו כאן, נפל עליה קיר והיא שכבה שנה בלי לדבר, אז מה אנחנו יודעים...

הגוף החל להתקרר. הרמתי את ראשי משדיה ומהלב הפועם. האוזניים הכחילו, העפעפיים התנפחו, העין הפקוחה הלכה ונעצמה, קרום צהבהב נקרש על הריסים.

אחרי שרחצו אותה קראו לנו לחדר. היא שכבה על המיטה. פניה חלקים ורגועים. שיערה, לבן דקיק, מבצבץ מבעד לכיסוי הראש בגוון כחול שמים שעטף אותו ותאם להפליא את גון עורה. החלקתי בידי את מצחה הקר. מיששתי באצבעותיי לאט-לאט את גבותיה הדקות הנמשכות כלפי מעלה, נפרדת מהלחיים שלה, הריסים, הקשת של אפה, שני קמטי הדאגה בין עיניה, שנעלמו עם מותה.

© כל הזכויות שמורות לספרית פועלים הוצאה לאור

תבוא אבל בלי העיניים - נורית קוטלר