» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2007       חזור

על אודות יונתן
מאת: איתי בן-אליעזר
About Jonathan - Itay Ben-Eliezer

ההוצאה: כרמל איתי בן-אליעזר מצליח לתאר בספר הביכורים שלו, באמינות רבה, את עולמו של נער מתבגר, על שלל תחושותיו ומשבריו. מדובר בסיפור חניכה, העוסק בנער בן להורים גרושים ובמערכת יחסיו הסבוכה עם הוריו, ועם בעלה השני של אמו, על רקע עקירתם הכפויה לניו-ג'רזי. בחייו של הנער ערן חלים כמה משברים בעת ובעונה אחת: הוריו מתגרשים, הוא נתלש מסביבת ילדותו האהובה בתל-אביב, ונאלץ לעקור יחד עם אמו לניו-ג'רזי בעקבות אביו החורג, אמן מיוסר בשם דני, שציוריו האפלים מסתיימים בטרגדיה. קשיי ההתאקלמות של ערן בניו-ג'רזי מחריפים מאוד לאחר מות אביו החורג.

הדיכאון הקשה שאליו נקלעת אמו, הדחייה שהוא חווה מצד נערה יפאנית שבה הוא מתאהב, ובעיקר סוד משפחתי מן העבר שהוא חושף במחברותיו של דני הצייר - סוד שלוקח אותו למסע חיפוש עצמי בעקבות זהותו שלו, ושעליו הוא אינו יכול לדבר עם איש, ומשאירו למעשה בתחושת בדידות עמוקה. עצב קיומי מציף את תודעתו, אך גם ממלא את עולמו בתובנות חדשות לגבי עצמו (כעדותו: "נועדתי לחיי געגועים").

ערן חש, שאין עוד סיבה מבחינתו להישאר במקום, שלא רצה לגור בו מלכתחילה, והוא חולם על היום שבו יחזור לתל אביב וישאיר מאחוריו את ה"תפוח הגדול".

"על אודות יונתן" עוסק בשאלות של עקירה והלם תרבות, יחסים בתוך המשפחה, אמנות ואהבה, ובעיקר בשאלות של זהות. הרומן כתוב ברהיטות, ודמויותיו המרכזיות והמשניות - שביניהן מתבלטות אלה של האמן המיוסר דני ומוכר התקליטים הססגוני ג'ימי - מעוצבות בתנופה. איתי בן-אליעזר הוא קול חדש, מינורי ורגיש, שמן הראוי להקשיב לו ולא להניח לו להיעלם מן המדפים.

איתי בן-אליעזר, יליד 1977, גדל בתל אביב ובארצות הברית. כיום הוא מתגורר בהרצליה עם אשתו ובנו, ועוסק בכתיבה. על אודות יונתן הנו ספרו הראשון.

על אודות יונתן מאת איתי בן-אליעזר בהוצאת כרמל, עריכה: ירון אביטוב.

פרק ראשון
הורי התגרשו רק פעם אחת, אבל כל אחד מהם מספר את הסיפור בדרך אחרת, כך שלעיתים נדמה לי שהם התגרשו לפחות פעמיים או שלוש. הם נפרדו עוד כשהייתי בחיתולים. אמא מספרת, שאבא הכיר מישהי בסוכנות הנסיעות שבה עבד, הם עמלו יחד על פרויקט משותף, והפרויקט התרחב גם לשעות הפנאי. את הגרסה הזו היא נהגה לספר, כשאבא עצבן אותה בטלפון. אמא טוענת שאבא מסוגל להרגיז פילים, אולם לעיתים נדמה לי שדווקא אמא היא הנוחה להתרגז. אני זוכר שיחת טלפון עצבנית במיוחד, שהתחילה, כתמיד, על מי-מנוחות, עלתה בהדרגה לטונים מתוחים, ובהמשך הידרדרה לצעקות קולניות, שהסתיימו בפינאלה של טריקת שפופרות.

"את הזין שלו הוא לא יודע לשמור במכנסיים, אז למה שאצפה ממנו לשלוח צ'ק כמו שצריך?" התרעמה אמי הזועמת בתום השיחה, כאילו אין אף ילד בסביבה.

אבא מספר את הסיפור בדרך שונה לגמרי. האמת היא שהוא לא אוהב להרחיב באשר לנישואיו עם אמא, ובטח לא בעניין הפרידה ממנה. בדרך-כלל הוא עסוק בהתחמקויות מן הסוג של "עדיף שלא תדע מזה," או "בבוא היום, תדע כל מה שצריך לדעת". הוא מנסה לייפות את המצב ולטעון ש"אמא ואני חברים טובים. תמיד היינו, ותמיד נישאר."

רק פעם אחת הסכים אבא לשוחח איתי על הפרידה. הייתי בן עשר, שאלתי אותו אם הוא בגד באמא. אבא הרצין פתאום, לגם מהקפה, הניח את הכוס על השולחן, לקח לעצמו שאכטה מהסיגריה ושחרר סילון עשן שהתאבך בפיוטיות מעל לראשי.

"תראה, אמא שלך חושבת שקרה משהו בעבודה, שהייתי עם... שנתתי קטנה לבחורה... לא משנה... אמא שלך חושבת שנישקתי ואהבתי אישה אחרת. היא העיפה אותי מהבית בגלל זה." אבא ינק ממושכות מהסיגריה ונעץ בי את מבטו. "אבל אתה חייב להבין, ערן, הדברים האלו לא היו, אני רוצה שתבין את זה, שתשמע את זה ממני. אותה בחורה שאמא שלך כל הזמן מדברת עליה, לא היה בינינו שום דבר, למרות שאולי קל לדמיין את זה מאחר ומאוד התיידדנו בעבודה." "אמא ממציאה?" שאלתי אותו.

"אמא שלך לא ממציאה שום דבר," הוא פלט והתחיל למולל את שערות זקנו השחור, "אבל היא משוכנעת שהיא יודעת כל מה שקרה. היא באמת בטוחה בזה. אבל תאמין לי, ערן, שכל עוד אמא שלך ואני היינו נשואים, היה לנו רק אחד את השני."

אבא טוען, שדווקא אמא העיפה אותו מהבית. אמא מצִדה טוענת, כי "היה לו נוח לברוח משם כאילו הוא גר בקן צרעות. בטח חיכתה לו מיטה חמה איפשהו בעיר." כך או כך, אחרי הפרידה, נשארתי לגור עם אמא, בבית ברחוב בוגרשוב. כשגדלתי, נדדתי יותר ויותר מבוגרשוב אל עבר הדירה של אבא, בשדרות בן-ציון. סמיכות המקום אִפשרה לי לחצות כבר מגיל חמש את המרחק הזה ברגל, או להחליק בין שני הבתים על הסקטים הכחולים שלי. הורי לא הורו לי היכן לישון, ואני לא שאלתי לדעתם. נוצרה הבנה שקטה בין שלושת הצדדים - אני, אמא ואבא - שלילה אחד בשבוע אצל אבי קובי יעשה לכולם מספיק טוב על הנשמה. לפעמים אבא היה מתקשר לאמי אורנה ומבקש לדבר איתי, שואל אותי אם אני מסכים לישון באותו לילה ברחוב בוגרשוב, כיוון שהוא קצת עסוק. "קצת עסוק", למדתי להבין, פירושו שאבא מתכוון למזמז בחורה במשך הלילה, או שהוא חושב שיש סיכוי שהוא יכיר מישהי, שתסכים להתארח אצלו בתום אחד מסיבובי הבארים שלו.

אבל עכשיו, כל זה עומד להשתנות. עוד מעט אני נוסע, והמרחק בינינו עומד לגדול. אני כבר לא אישן פעם בשבוע אצל אבא. והוא יוכל לארח איזו אישה שירצה.

שבועיים לפני נסיעתי לארצות-הברית, ישבנו אבא ואני וסיכמנו מתי אבוא לבקר. "חופש חנוכה יוצא, נגיד, שבועיים, ותוסיף לזה גם את החודשיים של החופש הגדול, יוצא שאתה בארץ כמעט שלושה חודשים," חייך אבא. "תשמע, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, לא?"

הוא צדק. להתארח בביתו שלושה חודשים בשנה, דהיינו רבע שנה, זה די הרבה זמן. כשגרתי בבוגרשוב, מרחק יריקה מביתו, לא ביליתי שם אלא רק שביעית מהשנה.

"ערן, אתה נראה כל-כך עצוב, איך אני יכול לעודד אותך?" אבא שאל אותי.

"אתה יודע," אמרתי בקול דומע, "אני מעדיף להישאר כאן איתך." אבא הרכין את ראשו ושתק. שנינו ידענו שהדבר בלתי-אפשרי. אבא בקושי הצליח לכלכל את עצמו, ובוודאי שלא היה מסוגל לממן את מחייתם של שניים. לא ידעתי כמה הוא משתכר בסוכנות הנסיעות, אבל ידעתי שדירתו השכורה פצפונת וקירותיה מתקלפים וסובלים מרטיבות, שמכוניתו מקרטעת, ושהוא מקפיד לרשום את הוצאות האוכל והסיגריות על דף בתוך פנקס קטן, כדי שיצליח לעמוד במסגרת התקציב הזעום שהקציב לעצמו מדי חודש. רק פעם בשבוע, ביום שהייתי מתארח אצלו, פתח את ארנקו לרווחה והרשה לעצמו לבזבז. אולם בסתר לבי ידעתי, כי שבעה ימים כאלה בשבוע היו מותירים את אבא עם כיס מרוקן.

"אמריקה כל-כך רחוקה, ואני לא יכול לבוא מתי שאני רוצה. אני גם אתגעגע לארץ," אמרתי לו.

אבא הלך לשירותים ושב משם מצויד בטישו לניגוב דמעותי. אחר-כך הלכנו לגן מאיר לשחק כדורגל. כשהחשיך, ולא ראינו עוד את הכדור, הלכנו הביתה, התקלחנו מהר, שמנו שניצלים לטיגון, חתכנו סלט ירקות, וחיפשנו בעיתון איזה סרט מוקרן בהצגה שנייה בקולנוע "רב-חן".

"'חולית'?" צעקתי לאבא מהסלון, "או 'אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור'?"

"איפה 'חולית' מציג, ב'רב-חן'?" שאל בעודו שולף את השניצלים מהמחבת הלוהטת.

"בקולנוע 'תל-אביב'," השבתי.

סיימנו לאכול, ניגבנו את השפתיים מהשמן, ונעלנו נעליים. יצאתי בריצה מהדירה אל חדר המדרגות. קפצתי ודילגתי מעל שורות של מדרגות עד לדלת הכניסה לבניין. אבא נעל את הדלת, הצית לעצמו סיגריה וירד באיטיות במדרגות. הרגשתי כיצד אני משתחרר מהמועקה. שעתיים של סרט הם כמעט נצח, והעתיד שיבוא אחריו רחוק וכמעט בלתי-נתפס.

אמא לא אוהבת סרטים; בכל אופן, לא כמוני וכמו אבא. בטח שלא סרטי אימה אלימים, שבהם כמות הדם שנשפכת יכולה למלא עד גדותיה את האמבטיה הישנה שלנו. אם כבר היא מתיישבת ורואה סרט, זהו סרט ישן בשחור-לבן, או דרמה שגורמת לה לדמוע ולי לפהק. אבל היא לא רואה הרבה סרטים. לאמא אין הרבה זמן. היא אישה בלי זמן, כך היא אומרת. אחי התינוק, זהר הקטן, הוא בשבילה עבודה במשרה מלאה. היא מתרוצצת סביבו יומם ולילה. כשהוא בוכה, היא רצה אליו, וכשהוא לא בוכה, גם אז היא רצה אליו, כי אולי קרה לו משהו אם הוא שקט מדי.

אמא מלמדת ספרות באוניברסיטה. לפעמים היא מגיעה הביתה מהעבודה עם קרטון מלא בעבודות, או במבחנים שעליה לבדוק. ואם כבר יש לה זמן פנוי, אז היא נכנסת כרוח סערה למטבח, ומציבה סירים ומחבתות על הגז כדי שיהיה לנו מה לאכול. ואם בכל-זאת נשאר לאמא מעט זמן פנוי והיא עדיין לא מותשת, אחרי הכנת האוכל, הכביסה, הניקיון והאוניברסיטה, היא מעדיפה להיכנס למיטה עם ספר טוב ולהירדם כשהוא חבוק בזרועותיה.

אני עומד בצד, או יושב, ומסתכל על אמי התזזיתית מתרוצצת בדירה. מזהר למטבח. מהמטבח לסלון. אני נהנה לראות את התלתלים הצהובים מקפצים מעלה ומטה על ראשה. היא היפוכו של אבא. הוא נכנס לדירתו, מתיישב באיטיות על הספה, מצית לעצמו בנינוחות סיגריה, ונעלם מאחורי מסך העשן. ולחשוב שפעם הם היו נשואים. אני שואל את עצמי למי משניהם אני דומה. נראה לי, שאני דומה יותר לאבי. יש לנו טעם דומה בסרטים ובכדורגל (שנינו אוהדים את השדים האדומים), וירשתי גם קצת מהמראה החיצוני שלו. אני נמוך ורזה ובעל שיער כהה, בדיוק כמוהו, רק שכרס קטנה עוד אין לי וגם לא זקן עבה ושחור. אני גם מקווה שלא אגדל להיות מעשן כבד כמוהו. כבר הבטחתי לעצמי, שלא אתן לזה לקרות.

את חוסר השקט שזורם ברגלַי ירשתי דווקא מאמא. אני מביט בה מתנועעת, וחש שכמוה, גם לי יש נטייה להתרוצץ, כאילו לרגלַי יש חיים משלהן. וכשאני מביט בה פוסעת במהירות לאורכה ולרוחבה של הדירה, כשתלתליה הארוכים מקפצים, היא נעצרת, רק לרגע, ועיניה מצטלבות בעיניים שלי. היא מחייכת וממשיכה הלאה במרוצתה. לעיתים אני ממהר למשחק כדורגל, או למכולת לקנות שוקו בשקית, או שב מיוזע מעוד צעדה על הטיילת שתמיד מרגיעה אותי, ואז אני מבחין בה, ממהרת אף היא לענייניה. אנחנו נתקלים זה בזו, כמו שני אצנים שמתנגשים לרגע קצר על מסלול הריצה.

בערב האחרון לפני הנסיעה, תל-אביב מעולם לא נראתה כה עצובה. העצב עטף אותה כמו שמיכה כבדה. אבא הציע שננצל את הזמן, נלך לסרט ואחר-כך לאכול צ'יפס ליד קולנוע "אסתר". כמו תמיד, הלכנו אל הקולנוע ברגל. יצאנו מהבית בשדרות בן-ציון, חצינו את רחוב המלך ג'ורג', פנינו לדיזנגוף עד שהגענו לכיכר. מהכיס האחורי של הג'ינס, שלף אבא שטר מקומט. קניתי שני כרטיסים לסרט, בעוד הוא יונק את שארית החיים מהסיגריה. בלובי של קולנוע "אסתר" עמדתי בתור לשתייה, ואבא ניצל את הזמן להדליק סיגריה אחרונה לפני שייאלץ להתאפק שעתיים. יצאתי מהתור עם שתי כוסות קולה, והנדתי בראשי שהגיע הזמן. אבא סיים את הסיגריה ומעך אותה אל תוך פח הברזל. נכנסנו לאולם ונבלענו בחשיכה.

אחרי הסרט הלכנו, כמו תמיד, לאכול צ'יפס במסעדה הקבועה שלנו על-יד כיכר דיזנגוף. התיישבנו על אחד משולחנות העץ. אבא הפשיל שרוולים וחשף שתי זרועות שעירות. המלצרית הגיעה עם המנה הקבועה שלנו, ואנחנו תחבנו אצבעותינו אל תוך סלסלת הצ'יפס השמנונית. סעדנו בשתיקה, מתקשים לשכוח שזוהי פגישת פרידה.

"אתה יודע שיהיה בסדר, ולפני שתרגיש, אתה תהיה פה בחזרה," אמר לי אבא, ואני השבתי: "אבא, אני לא רוצה לנסוע לאמריקה." הוא הביט בי מבעד לעשן הסיגריה המתאבך, הנהן בראשו ולחש: "אני יודע, ערן, גם אני לא רוצה שתיסע."

2.
דני, בעלה השני של אמא שלי, שותק כמעט כל הזמן. הוא לא מרבה לדבר, אבל יש לו עיניים עמוקות, כחולות וטובות. שמתי לב שהוא מדבר איתן, עם העיניים שלו. כשהוא פונה לאנשים, הוא מישיר לעברם מבט, והם מגיבים לעיניו במקום למילותיו. דני הוא צייר ופסל, ובמשך היום הוא נמצא בסטודיו שלו ברחוב חובבי ציון, שם יש לו תמיד קנבָסים ענקיים מתוחים, שעליהם הוא מושח צבעי שמן בוהקים. דני מביט על ציוריו והמבט שלו פרוע, כחול ועמוק, מבט המנסה לחדור אל מעמקי הצבעים. המכחול של דני מתנועע בין אצבעותיו, רועד ומתלבט, ואז, לעיתים, מגיעה הפסיעה לאחור. אחרי הפסיעה, זו המאפשרת לדני לבחון את הציור מרחוק, עיניו נצבעות במבט אחר, רך יותר, מהורהר. לבסוף דני תמיד שב אל הציור, לפעמים לאט ובהיסוס, לפעמים בפראות, ולמרות שאף מילה לא נאמרת בסטודיו, המכחול שלו, העיניים והקנבס, מנהלים ביניהם שיחה ערה.

אפשר תמיד למצוא אותו בסטודיו, לרוב בלי חולצה, חושף קעקוע ענק של דרקון סיני וגוף מוכתם בצבע וחימר, מצייר במרץ או מפסל בריכוז. דני שקט ומופנם, אבל ציוריו כמו הפוכים לו, סוערים וצעקניים. דני משתמש כמעט תמיד בצבעים אדומים וכחולים עזים, שחור בולעני, ירוק וסגול, גוונים של כתום ואפור, והרבה לבן וצהוב ברקע. רוב ציוריו מופשטים, אי-אפשר להבין מהם הרבה, מלבד מצב-הרוח הנסער והצבעוני שלהם. ברוב המקרים נחשפת שוב ושוב אותה התמונה אך בצורות שונות: שתי דמויות הרוצות להתקרב אחת לשנייה או למשהו אחר, אולם לא יכולות. מושיטות ידיים אבל לא מגיעות, או שמחסום גדול, עבה וקודר, מונע מהן כל אפשרות של מגע.

אני אוהב הרבה יותר את פסליו, למרות שדני מקדיש להם פחות. רובם קטנים ומעוגלים, ומתארים דמויות רכות מראה ומגע, מפויסות בהרבה. כשדני מפסל, הוא נראה שליו ושקט, נינוח ואפילו מחויך, כמו בסלון, מול שידורי מצרים ולבנון בטלוויזיה, כמו בשולחן האוכל, לפני ואחרי ארוחת הערב. אבל דני בעיקר מצייר, ובסטודיו מול בד הקנבס, השקט שלו מתפרץ. אני מוצא לי כיסא בקצה הסטודיו, מניח עליו מטלית ויושב, ועוקב מהפינה כיצד דני מורח צבע על הבדים. הצבעים צועקים, משפריצים ונמרחים עליו כמו עור שני, והדמויות מתחילות להתעצב אבל כהרגלן לא להתקרב.

דני ואמא התחתנו לפני שלוש שנים. טקס קטן בירושלים, עשרים חברים קרובים וקצת משפחה. אני לא הייתי שם, ישנתי אצל אבא באותו הערב. לא ידעתי מתי בדיוק תתקיים החתונה, אבל בתוך תוכי לא ממש רציתי להיות שם. רמזתי לאמא, והיא סידרה מראש שאישן אצל אבא בערב החתונה. כנראה שהוקל לה, כי גם היא לא הייתה משוכנעת שכדאי שאהיה נוכח. שמעתי אותה מדברת על כך עם חברתה בטלפון. אולי זה יפגע בי ויותיר צלקות, כך אמרה לחברתה. ואכן, השמחה הזאת, עם החליפה של דני, שמלת הכלולות של אמא ושבירת הכוס, לא הייתה השמחה שלי, ולא רציתי שהיא אי-פעם תהיה שלי. בוודאי לא כשאבא יושב בדירתו וסועד לבדו את ארוחת הערב.

אחרי החתונה, הציגה בפני אמא את התמונות. "תגיד, ועכשיו על-אמת. דני מוצא חן בעיניך? לי נראה שאתם מסתדרים דווקא לא רע." אמרתי לה שכן, הוא בנאדם שקט ונחמד, ואנחנו באמת מסתדרים לא רע.

"כן, הוא מקסים," אמרה אמא, "שתדע שהוא מאוד אוהב אותך." ואכן, דני התייחס אלי בחמימות. תמיד חייך כשנתקל בי, תמיד גילה כלפי סבלנות, ומעולם לא ניסה למצוא חן בכוח. אלא שלא הרבינו לדבר. דיברתי הרבה יותר עם אמא, עם החברים מהכיתה, ודיברתי כמובן הרבה יותר עם אבא.

לפני כחצי שנה, קיבל דני הזמנה מבית-ספר יוקרתי לאמנות בארצות-הברית, להתארח בתערוכה. הוא נענה להזמנה בלי לחשוב פעמיים, וקנה כרטיס טיסה כמעט מיד. לא קשה היה להבחין שהוא מתרגש מההזמנה, החל לדבר הרבה יותר, בעיקר על הנסיעה, ונע בחוסר מנוחה בין חדרי הבית, מארגן מסמכים ומתייק תצלומים של ציוריו בתיקי עבודות עבים. כשסיים עם הניירת, עבר דני לארונות הבית ושלף מתוכם את בגדיו, והחל לכבס אותם, לגהצם ולקפלם. בית-הספר שכן אי-שם בניו-יורק, ודני שב משם לאחר שהות של שבוע. כשהוא חזר הביתה משדה-התעופה והתייצב בדלת, אמא רצה אליו וחיבקה אותו כפי שמחבקים אדם אהוב שלא התראו איתו שנים.

דני הניח את המזוודה שלו על מפתן הדלת. אני נשאתי אותה אל חדר השינה כדי לעזור במשהו, וגם כדי לברך אותו בשלום. אבל ראשו היה טמון היטב בעומק צווארה של אמא, והיא החלה ללטף את שׂערו הג'ינג'י. הם היו שקועים רק בעצמם באותו הרגע. התיישבתי על הכורסה בסלון, הסתכלתי עליהם וראיתי כיצד דני רק מהדק את חיבוקו במקום להתחיל להרפות. המתנתי שהם ייפרדו, אבל השניות נקפו וחשתי שאני מסמיק ממבוכה. הם ניצבו מולי כמו שני פסלים המסרבים להיפרד, מחבקים איזו אמת עמוקה וסמויה שרק הם שותפים לה.

בלילה שמעתי את דני בוכה. לא בכי קולני, אלא קול גברי ועמום, עטוף ומרוכך בדמעות שקטות, שבקע חרישית מחדר השינה. יכולתי לשמוע גם את אמא שלי מנחמת ומזדהה, לא לפי תוכן המילים, אותן לא הצלחתי לשמוע, אלא יותר לפי נימת קולה. דמיינתי כיצד היא מלטפת ומנשקת אותו בעדינות כדי להרגיעו, כפי שהיא נוהגת עם זהר הקטן בשעה שהוא בוכה.

שכבתי במיטה וניסיתי להירדם, אבל הקולות הרכים שבאו מחדר השינה עוררו בי התרגשות מוזרה. כשהבנתי שדני בוכה, קצת הזדעזעתי. לא בכל יום הזדמן לי לשמוע אדם מבוגר בוכה. הסתקרנתי להמשיך להטות אוזן ולצותת לרחשי לבם בחשיכה. בשלב מסוים חדלו הקולות, ואז החלו מחדש בקצב אחר והפכו לאנחות, ואוזני החלו לבעור. הסתובבתי מהר אל הקיר וראשי נעלם מתחת לשמיכה.

הידיעה על הנסיעה המתוכננת שלנו לאמריקה הצליחה להפתיע אותי. כבר שכחתי מביקורו החפוז של דני בניו-יורק, ולא שמעתי עוד על בית-הספר לאמנות או על ארצות-הברית. דני נסע בכל בוקר לסטודיו שלו ברחוב חובבי ציון ואמא הייתה עסוקה, כהרגלה, בעבודתה. בערב ישבנו לאכול ביחד, כמו תמיד, צלי בקר או עוף עם פירֶה וירקות מאודים. בתום הארוחה, פרשה אמא לסלון לנוח ולהדליק את הסיגריה היומית שלה, זו שלאחר האוכל, ודני ואני פינינו את הכלים ושטפנו אותם. אחר-כך, כבכל ערב, ניגבנו את הידיים ודני היה נוגע קלות בראשי לאות חיבה.

אמא קיבלה את פני אחרי שחזרתי ברגל מבית-הספר, לפעמים היא הייתה בבית בשעות האלה, ושאלה אותי מה דעתי אם נעבור לגור בארץ אחרת. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והבחנתי שפניה מרצינות. אז בישרה לי, שבשנה הבאה דני והיא החליטו לנסוע לארצות-הברית, כנראה לשנתיים. בקושי הצלחתי לחלץ מעצמי "למה" חלוש. לרגע נחרדתי. הייתי משוכנע שהיא ודני מתכוונים להיעלם יחד עם זהר הקטן ולהשאיר אותי פה. אמא הסבירה, כי ניצבת בפני דני הזדמנות קורצת לעבוד וללמד בניו-יורק, והוא החליט שלא להחמיצה. "ערן, אתה נוסע איתנו," אמרה וליטפה לי את הכתף.

אבל לא חשתי הקלה אלא דווקא בחילה. ההבנה החלה לחלחל לתודעתי ותצורות משונות החלו לכרכר מול עיני. כשהקצתי מההלם, גופי בער, והשבתי לה בכעס: "מה אתם חושבים, שאני בא איתכם? תשאירו אותי פה, מצדי. אני לא בא איתכם לשום מקום!"

אמא אורנה התעלמה באופן מופגן מהכעס שלי, כאילו הרצונות שלי היו רק אוויר לגביה. "אני רוצה שתדע, שיהיה לך מאוד נחמד שם. ואל תדאג, כבר דיברתי עם קובי, סיכמנו שאתה תוכל לבקר אותו בחנוכה," השיבה אמא, אבל מבטה היה חלול. היא המשיכה להסביר ולפזר הבטחות, אבל לא השתכנעתי שהיא בכלל מאמינה לעצמה.

תיקיית הציורים שאחזתי בידי נפלה ארצה. הציורים התפזרו על הרצפה, ואמא חיבקה אותי, מבקשת למחוק את כעסי ולרכך אותי. באותם רגעים חשתי כיצד חוסר השקט ברגלַי, אותו חוסר שקט שירשתי ממנה, מתעורר פתאום לחיים. אבל לא נכנעתי לרגלַי, נתתי לאמא לחבק אותי והחזרתי לה חיבוק. אפשרתי לה לנחם אותי, כפי שהיא ניחמה את דני, וכפי שהיא יודעת לנחם, מה גם שהיא ניחמה אותי על בשורה רעה שהיא עצמה בישרה.

בערב הסתגרתי בחדרי. אמא הניחה לי. בכיתי בשקט ודמעותי נשרו על הציורים המפוזרים והכתימו אותם. שמעתי דפיקות בדלת. זה היה דני. הוא נכנס לחדרי והביט בציורים. לא הסתכלתי עליו, בהיתי ברצפה, וניסיתי למחות את שאריות הדמעות מהעיניים. לא רציתי הפעם לפגוש בעיניו. ידעתי שהכעסים שלי יתמוססו ברגע שאפגוש בהן, ורציתי להתבוסס בציורים עוד קצת. הוא התיישב על הרצפה ולקח דף ריק מהתיקייה שלי. הוא חיפש משהו לצייר עמו, סובב את הראש לכל הכיוונים, עד שמצא טוש אדום. במהירות צייר דני דמות של איש עם כתפיים רחבות, מחזיק בידו יד של נער קטן. הציור חשף את שתי הדמויות מאחור, כאשר הן הולכות קדימה ומתרחקות, כביכול, מהעין. הוא שרבט את שמו בצדו הימני של הדף, באותיות ברורות, וידו נחה, כמו לפעמים אחרי ארוחת ערב, על ראשי. אחר-כך, קירב את פניו אל שלי ונישק לי את המצח. נשארנו ישובים זמן-מה שנדמה היה לי כנצח, ולבסוף הוא קם ממקומו, איחל לי לילה-טוב ויצא בשקט מהחדר.

נותרתי לשבת. הציורים הקיפו אותי מכל הכיוונים. לקראת הלילה, יכולתי לשמוע את אמא ודני פוסעים בדירה, לאורכה ולרוחבה, מכינים את ארוחת הערב, קמים, מנקים, פותחים את זרם המים במקלחת, ואת ההכנות שלהם ללילה, למיטה. בשעת לילה מאוחרת, נסגרה דלת חדר השינה שלהם, הם נכנסו למיטה וחדלו להשמיע קול. רק אז קמתי מהרצפה, מותיר שם עזוב את הציור שצייר עבורי דני, פשטתי את בגדי ונכנסתי למיטה. הסתובבתי אל הקיר, ידי מתמתחת ומכבה את האור, ועצמתי את עיני. עיניו של דני, אותן עיניים שלא רציתי קודם לפגוש, פנו אלי עכשיו וליוו אותי עד שנרדמתי.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

על אודות יונתן - איתי בן-אליעזר
About Jonathan - Itay Ben-Eliezer