» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

פפסי ומריה
מאת: אדם זמינזד
Pepsi and Maria - Adam Zameenzad

ההוצאה: ידיעות ספרים פפסי ומריה מגולל את מסעם הביתה של שני ילדי רחוב במדינה דרום אמריקאית. פפסי, בן של פוליטיקאי וזונה, שאמו מתה ואביו התנכר לו, מחליט לעשות הכל כדי להחזיר את מריה אל "גן-עדן", שכונת העוני שהוקמה על הר אשפה, מין חירייה מקומית. מסעם של השניים, הכתוב באינטנסיביות של ספר מתח, הופך במהירה למרדף עוצר נשימה. קאדי, השוטר המושחת, מנסה להרוג את הילדים כדי לנקום על פגיעה קשה בכבודו. האב הפוליטיקאי חפץ לאתר את הבן שנטש ואשתו הערמומית אינה טומנת ידה בצלחת. בעולם מסוכן שכזה, המתואר בשפה לירית ובוטה לסירוגין, פפסי ומריה יוצאים למסע ותקווה אחת בליבם- לשוב הביתה אל החיק החם של משפחה ענייה אך אוהבת.

אדם זמינזאד, הסופר הפקיסטני, מחבר הרומן חבר שלי מאט והינה הזונה, זוכה פרס דייויד היגהאם, בילה חלק ניכר מילדותו בניירובי, קניה. לאחר מכן שב לפקיסטן והשלים את חוק לימודיו באוניברסיטה בלאהור. הוא לימד באוניברסיטה עד שעזב את מולדתו ויצא למסע ברחבי אירופה, ארה"ב ודרום אמריקה.

כיום הוא חי וכותב באנגליה. זמינזאד, שכונה בין השאר סלמאן רושדי הפקיסטני, משלב בספריו ריאליזם נוקב ופנטזיה עילאית. כתיבתו נעה בין הפשוט ללירי, בין המעודן לברוטאלי וכך הוא יוצא עולמות ספרותיים המציעים לקורא סיפור אנושי, מסעיר, מותח ומסקרן כאחד.

פפסי ומריה מאת אדם זמינזד בהוצאת ידיעות ספריפ, מאנגלית - ברוריה בן-ברוך, עריכת תרגום: רמה אשוח, עיצוב עטיפה: תמיר להב-רדלמסר, 396 עמודים.

מתוך הספר:

העורב נתן לי את האות,
העורב נתן לי את האות.
כאשר העורב מרקיד אותי,
כאשר העורב מרקיד אותי,
הוא אומר לי (מתי) לעצור,
הוא אומר לי (מתי) לעצור.

הימלטות
שוב פקד החלום את מריה. הטוב שבחלומותיה. החלום על גן עדן. על הבית. על שפע וחמימות ואהבה. ואוכל. הוא פקד אותה תמיד כשהלכה לישון רעבה.

חוטמה רטט בלילה הרדום, כחוטמו של חתלתול סקרן שנכנס הביתה אחרי טיול בחוץ ומרחרח את ניחוחו הדשן של דג נהרות טרי המיטגן על הכיריים הישנים במטבח.

בחלומה מריה מטפסת על הררי האשפה המוכרים, מניפה את יד אמה בשמאלה ואת ידו של אחיה הקטן בימינה ובכל זאת, באותו היגיון מוזר של חלומות, יש לה גם יד פנויה ובה היא אוכלת פיסה לא-נגמרת מהלחם הטרי של אמה שזה עתה נמרח בחמאה, זה עתה יצא חם מן התנור. שתי אחיותיה רצות לפניה. פַּאמְקִין הגורה - "הכלבונת שלי", כפי שנהגה מריה לקרוא לה - נמצאת ממש מאחוריה, כתמיד, מרחרחת את עקביה, מתחככת בקרסוליה, זנבה מכשכש לכאן ולכאן במרץ חשמלי. פאפא כבר נמצא למעלה על הרכס, בקטע שלהם, מפריד בין הדברים הטובים ביותר לבין כל היתר. הדברים הטובים באמת כבר נלקחו אולי לפני שהגיע, אבל תמיד נשאר מספיק כדי לחיות. לפעמים אפילו יותר מזה. הרי לא סתם קוראים למושבה שלהם גן עדן, כפי שאמה אמרה לה תמיד, וצחקה אז את צחוקה הצלול כהרים, שהדהד וחזר מן העליות והמורדות של הטראסות המעופשות של אשפת המדינה כולה.

פפסי ישב לצד הילדה הישנה, גבו שעון אל קיר ישן ומתפורר של בית שרוף למחצה. הוא דמיין שהקיר שמח שהוא שם, שהוא חש בתודה את המגע המנחם של גבו. אולי הוא בודד ואבוד מאז השרפה; כאב עמום, נוכח תמיד, מכרסם בבטנו הצרובה למחצה, אותו כאב עמום של בדידות שמכרסם לפעמים גם בבטנו המורעבת למחצה.

הוא נשם נשימה עמוקה, לא מוטרד מריח השתן שעמד באוויר הלילה הצונן, מאושר שהוא בכלל מסוגל לנשום. הוא רצה להרים את ראשה של מריה מהדרך המרוצפת אבנים קרות ולהניחו על ברכיו, אך חשש להעיר אותה. או לקטוע את חלומה. מפני שידע שהיא חולמת. הוא ראה זאת לפי החיוך השליו שריחף על שפתיה. כשהתעוררה אחרי אותו חיוך נהגה תמיד לספר לו את חלומה. חלומה על גן עדן ועל הבית, על אחִיה ועל אחיותיה ועל פאפא ועל אמה.

פפסי חלם גם הוא על אמו. אלא שהוא חלם בהקיץ. והוא, שלא כמו מריה, לא רצה להרהר בדברים שנהגה אמו לומר. זה היה עלול להרדים גם אותו. והוא לא רצה לישון למרות שהיה עייף, למרות שהיה כה עייף עד שהיה מסוגל פשוט לשכב ולמות. וזה בדיוק מה שהוא לא היה מוכן לעשות. לשכב ולמות.

הוא ייאבק. הוא ייאבק בכל כוחו הדל ובכל מה שגדול במוחו ובלבו ובנפשו. הוא ייאבק. מאבק לחיים. כל עוד יוכל. ייתכן שלא לזמן רב. נִיקוֹ שתיים הלך בשבוע שעבר, מקדחת. ופאולו חטף כדור בראש. אבל הוא לא יוותר בקלות. אצל מריה זה שונה. היא כבר כמעט ויתרה. והוא צריך להיאבק גם בשבילה. הוא צריך להיות חזק. חזק בשביל שניים. ולהיות חזק פירושו להיות דרוך, להישאר ער; לפחות עד שיוכלו להגיע למקום בטוח יחסית. כאן זה אזור סכנה מספר אחת, והוא המטרה העיקרית: הוא ומריה.

קאדי שנא אותו תמיד יותר מאשר את כל השאר. קצת מפני שפפסי "עשה את עצמו יותר טוב ממה שהוא" וטען שהוא בנו של סניור רומאנו, אחד האזרחים הנכבדים ביותר במדינה; אבל במיוחד מפני שפפסי מעולם לא פחד ממנו כמו האחרים. לא פעם ולא פעמיים אפילו השיב לו בחוצפה. זה קרה כמובן לאור היום, וברשות הרבים, בלב רחוב סואן. אפילו קאדי לא יירה בו במקום כזה. אבל איך שהוא רתח! פפסי ראה איך קרביו נחרכים מול דבריו ועיניו. ומאז שהתחבר עם מריה, שנאתו של קאדי אליו רק הכפילה את עצמה בעצמה. מריה באה "משם", מעבר לגבול. היא היתה לא-שייכת, ולכן היתה ראויה רק לגרוע ביותר. שניהם יחד היו רעים, כפי שנהג קאדי לומר בדרכו הממעיטה. את כל הלהט שלו השקיע במעשים, ואילו מילותיו היו עמומות וחיוורות, בדומה למחשבותיו. אולי משום כך לא הצליח לטפס בסולם הדרגות מעבר לדרגת שוטר רגיל. רבים מעמיתיו כבר היו סגנים או מפקחים, והיו שהועברו לרבעים יוקרתיים יותר. אבל היו לו ידידים במשטרה, ידידים שחשבו כמוהו, שהיו שותפים למשימה שלקח על עצמו, והוא הסתפק בכך.

פפסי כבר החל להתנמנם כשפתאום הריח משהו. משהו עז יותר מריח שתן. אין ספק שזהו קאדי. ככלב מול פורץ, למד פפסי להריח את התקרבותו של קאדי. למען האמת, היה זה כלב שהפנה את תשומת לבו לכך. אחד מהמוני הכלבים ששוטטו בסביבה פלט לפתע יללה רמה, כאילו חטף בעיטה. אין ספק שהבעיטה הזאת היא תוצרת קאדי! כלבי מחמד, שמלווים בידי בעליהם, זכו ללטיפה של חיבה מקאדי. לפעמים, אם הכלב היה קטן דיו ובעליו חשוב דיו, היה אפילו מרים אותו ומערסל אותו בידיו. אבל כלבים משוטטים..

. והנה גם הריח, אותו ריח שאין לטעות בו. ריחו של קאדי.

היה מאוחר מכדי לנסות להתחבא. קאדי היה קרוב מדי. לא היה גם זמן להעיר את מריה. ואם ינסה לקחת אותה על ידיו ולרוץ, זה לא יועיל לשניהם. מוטב להשאיר אותה כאן ולנסות לברוח. לחזור אליה אחר כך. היא היתה כה קטנה ושרועה על גבה עד שכמעט נראתה כמו חלק מהמדרכה. חוץ מזה, אם קאדי יראה אותו רץ, הוא ודאי יזנק בעקבותיו וישכח כל דבר אחר. ומי יודע, אם יראה אותו בורח בבהלה, אולי יהיה גאה כל כך עד שאפילו ישכח לירות. לפחות עד שהוא יספיק להתחמק.

בין אם פפסי חשב ובין אם לא חשב את כל הדברים האלה בשבריר השנייה שנותר לו להגיע להחלטה, הוא השאיר את מריה הישנה ונמלט. קאדי ראה אותו, שלף את אקדחו במהירות הבזק וירה שלוש פעמים, מריה התעוררה וצרחה, פפסי מעד על אבן שבורה בכביש ונפל, מרפקו נחבל וצעקה נפלטה מפיו.

קאדי חשב שפגע בו, והוא נופף באגרופו באוויר וצעק, "תפסתי אותך, חתיכת בן..." ואז בלם את עצמו. הוא התנגד לקללות, ואפילו למילים חריפות, "תפסתי אותך סוף-סוף," התחיל שוב ואז, למראה מריה הצורחת, "את יכולה לחכות קצת, אחות קטנה, גם תורך יגיע. ואוו ואוו ואוו!" הוא הרים שוב את אגרופו ומרוב שמחה קפץ לגובה חצי מטר.

פפסי לא ראה מעולם את קאדי נרגש כל כך. וזה מה שהציל את חייו. מפני שאלמלא כן היה קם ומנסה לפרוץ שוב בריצה, גם אם ידע שאין לו שום סיכוי. לעולם לא היה מניח לקאדי לתפוס אותו ללא מאבק. אבל קריאות הניצחון של קאדי הבהירו לפפסי שהוא חושב שפגע בו. הדבר הטוב ביותר שיוכל לעשות הוא אפוא לשכב ללא תנועה, להעמיד פנים שמת או שנפצע קשה. אם יעז להניע איבר, קאדי יירה שוב והפעם יפגע בו, ללא ספק. ואילו עתה הוא רק יתקרב אליו בלי לתקוף, וכשיגיע ממש אליו, כן, אז כבר נראה מה אפשר לעשות...

קאדי הגיע כמעט בריצה למקום שבו נפל פפסי, ואז שלח לפתע פפסי את רגלו קדימה ותפס את שוקיו. קאדי, שהופתע לחלוטין, נפל ארצה על פניו, ואפילו לא הספיק לפלוט צעקה. אקדחו החליק מידו, התגלגל על הכביש ונעצר מתחת לפנס רחוב עמום, המתכת מבהיקה באור החיוור.

פפסי קפץ על רגליו, ובלי לחשוב רכן והרים את האקדח.

בטרם יוכל/הספיק קאדי להסדיר את נשימתו כבר עמד פפסי מעל ראשו והאקדח בידו. מעולם לא ירה קודם לכן באקדח, אך הוא היה בטוח לגמרי שהוא מסוגל לעשות את זה. קאדי האמין שהוא יעשה את זה. לבו פרפר כציפור לכודה, פיו התייבש וקפא, שתן חם קילח על ירכיו.

פפסי חש את הצחנה הדחוסה, הנרעדת, של פחדו של קאדי - שבדרך כלשהי, מבלבלת ובלתי מוסברת, דמה כל כך לפחדו שלו. ללא כל סיבה נזכר פתאום באמו.

אל תעשה את זה, אמרה. לא, בני, אל תעשה את זה. היא אמרה זאת על משהו אחר, על מישהו אחר. כאשר קילל את אביו ונשבע להרוג אותו ברגע שיהיה מבוגר מספיק לאחוז באקדח. הוא התכופף, שלח מבט נוקב אל תוך עיניו של קאדי, שיגר אליהן יריקה מדויקת של ילד רחוב, ואז טמן את האקדח בכיסו ורץ למקום שבו ישבה עתה מריה, זקופה כנגד הקיר. היא התייפחה בהיסטריה; עיניה פקוחות לרווחה בלי למצמץ.

הוא הרים אותה בזרועותיו והמשיך לרוץ מהר ככל שיכול. בהחלט ייתכן שיש לקאדי אקדח נוסף, טמון אי-שם על גופו, הוא לא יעז להסתכן ולהאט את מרוצתו. מהירותו היתה מדהימה יחסית לילד רזה וגמלוני בן שתים-עשרה, למרות שכוחותיו התכלו ולמרות שנשא את מריה בזרועותיו. אלא שהיו לו רגליים ארוכות ומריה, בגיל שמונה, שקלה פחות מילדים בני חמש. הוא כמעט לא חש במשקלה בזרועותיו כשנבלע בחשכת הלילה.

חוב של כבוד
קאדי היה בהלם. הוא לא זכר שאי-פעם הרגיש/כך?, וזה היה לו קשה. הוא היה רגיל להיות רגיל לדברים ולמצבים. כל חוויה חדשה היתה מבלבלת. והחוויה הנוכחית היתה מטלטלת ממש.

הוא התאמץ להתרומם על ברכיו, שפשף אותן כילד בחצר בית ספר, ואז, כילד בחצר בית ספר, הצליח לעמוד על רגליו. הבעה מבולבלת ונבוכה התפשטה על פניו החלקות, הנקיות משיער - למרות לעגם של כמה מעמיתיו סירב תמיד לגדל שפם "גברי" - והוא ניסה להתעלם מהרטיבות הזולגת בתוך מכנסיו. הוא לא היה גבוה בהרבה מפפסי, אם כי נעלי המשטרה הגבוהות, בסוליות הגומי הכבדות, העניקו לו יתרון, יתרון-מה של גובה לעומת הנער היחף. מותניו היו רופסים במקצת, אך היו לו ירכיים עבות וחזקות וזרועות עבות וחזקות. צוואר לא היה לו כמעט, שערו היה שמנוני ושחור ופניו שמנמנות ורעננות, כמעט מלאכיות, דומות דמיון מבהיל לפני בנו בן הארבע. אילו ישנו השניים זה לצד זה, מכוסים בשמיכה עד הסנטר כפי שנהגו לעשות לעתים קרובות, אפשר היה כמעט להתבלבל ביניהם.

מה יגיד בתחנה, מה יגיד למפקדיו? על האקדח שלו! מה קרה לו...?

הוא יוכל לספר שהותקף. בידי שני אנשים, חמישה, חמישה-עשר... אבל אז ירצו לשמוע את כל הפרטים. והוא לא הצטיין בהמצאת פרטים, לא הצטיין באמירת שקרים. תמיד נתפס בקלקלתו, מאז שהיה ילד. ובכל זאת המשיך לנסות, וסיפוריו נעשו דמיוניים יותר ויותר בכל פעם שנאלץ לעשות זאת, או בכל פעם שהתחשק לו לעשות זאת, אך כמעט אף פעם לא הצליח לשכנע. רק את אנה, וגם אותה לא תמיד, וגם זה רק מפני שהיא אוהבת אותו... צריך להיות פיקח כדי לספר שקרים, שנון ומהיר. והוא לא זה ולא זה. מעולם לא היה. בנערותו, נהג אביו להזכיר לו את זה בכל הזדמנות. הם יעמתו אותו עם העוּבדות, הוא יתבלבל, ובסופו של דבר זה יהיה גרוע יותר מאשר לומר את האמת.

אולי יוכל לספר שקר פשוט. לומר שמישהו פרץ הביתה. והוא לא ידע כלום עד שקם בבוקר... אלא שאז הוא ייראה כמו אידיוט. חוץ מזה, עוד עלולים לבוא אליו הביתה לבדוק, לחפש סימני פריצה, טביעות אצבעות, והוא יצטרך גם לערב בשקר את אנה, אשתו. והוא לא היה בטוח שהיא תסכים לשתף איתו פעולה! היא חושבת תמיד שהאמת כל כך חשובה, זה ממש חולני! ומה בעצם יספר לה... המחשבה הזאת, שעד כה לא עלתה כלל על דעתו, פתחה עתה אפיק דאגה חדש.

רק הוא אשם. וגם היא. ה... ה... פפסי הזה, וה... זנזונת הקטנה שלו. ועכשיו הוא אפילו חס על חייו. לעולם לא יסלח לו על זה. לעולם לא יוכל לחיות עם זה... לאט לאט החל להתחוור לו מלוא המשמעות של מה שקרה, של מה שעולל לו פפסי.

מעכשיו כבר לא יוכל להרוג אותו. לפחות לא עד שהחשבון ביניהם יתאזן.

הוא יצטרך לתפוס אותו, חי. לתפוס אותו ולהעניש אותו. להעניש אותו כמו שלא העניש אף אחד לפניו, ואלוהים יודע שהוא בהחלט כבר העניש כמה אנשים, והעניש קשה. אבל הוא יעניש את היצור הזה, פפסי, כמו שלא העניש אף אחד לפניו. יעניש אותו כל כך קשה עד שהוא כבר יתחנן למות. ואז, כשהוא ירגיש שמספיק לו, שכבר יותר ממספיק לו, אז ייעתר לבקשתו. הוא יאמר, אוקיי, אתה עשית לי טובה וחסת על חיי; עכשיו אני אחזיר לך טובה, כדי שנהיה שווים לפני אלוהים. אתה עשית לי טובה וחסת על חיי, למרות שלא ביקשתי ממך, ואני עושה לך טובה ולוקח את חייך, בדיוק כמו שאתה מבקש ממני. אז עכשיו אנחנו שווים. וכדי שנהיה אפילו יותר משווים, אני אעשה את אותו הדבר גם ל... ילדה הקטנה הזאת שלך. ככה אני אעשה לך שתי טובות במקום אחת...

אבל תחילה יהיה עליו לתפוס אותם. חיים. במקום ציבורי, לאור היום, מול כולם, או באיזשהו מקום חשאי, בחושך - אולי אפילו בכנסייה - אבל חיים.

ומה עם תחנת המשטרה, המפקדים, האקדח...? ואשתו... מה יאמר לה? הוא יודה שעכבר ביבים הצליח להערים עליו! וגם, וגם, שאותו עכבר ביבים חס על חייו... והמכנסיים הרטובים... הוא התאפק הרבה שעות, וזאת תוצרת של יותר מחצי יום! איך יסביר לה את זה??? תודה לאל שאמו תישן. ותודה לאל עוד יותר שאביו כבר מת. הוא שמח כשמת, ועתה שמח על כך יותר מאי-פעם. הוא נשא תפילה חטופה לאלוהים וביקש מחילה על שהוא שמח שאביו מת, לפני שחזר לעסוק במצוקתו.

יש רק פתרון אחד.

הוא לא יחזור. הוא לא מסוגל לזה. לא הביתה, ולא לתחנה. לא עד שיתפוס את הילד קודם, ואז את הילדה הקטנה ה...

כן, הוא חייב להחזיר לעצמו את כבודו לפני שיוכל בכלל להתייצב מול אנשים שמכירים אותו. ולהחזיר לעצמו את האקדח.

אבל... נחוץ לו אקדח כדי שיוכל להשיג את האקדח שלו!

הוא יצטרך לחזור הביתה. לקחת את האקדח של אביו. אקדח המזל שלו, כפי שאביו קרא לו. אולי יביא גם לו מזל. הוא יתגנב פנימה, ואז... או אולי בעצם יפרוץ. כן, זה מה שהוא יעשה. יפרוץ. פריצה אמיתית. ואז, כשלא ימצאו אותו בשום מקום, כולם יחשבו שהוא נחטף או משהו כזה. ככה יהיה אפשר להסביר גם את היעלמות האקדח, אם כי, כמובן, אם הוא לא יהיה, אף אחד גם לא ידע שהאקדח נעלם.

ככל שהִרבה לחשוב על כך, כן נעשה הכול קצת יותר מדי מסובך ומורכב. אז הוא לא יחשוב על זה. כמו שעשה תמיד כשמצב נהיה מסובך מדי, הוא פשוט יעשה מה שצריך לעשות, וכל השאר כבר יסתדר מעצמו.

אבל הוא יתגעגע לאנה. והיא תתגעגע אליו. יותר מזה. היא תזדקק לו, תזדקק לכסף. הוא יוכל להשאיר לה פתק כדי שלא תדאג. אבל אם יעשה זאת, היא תספר לאמו. הוא ידע שכך תעשה. והיא תספר את זה לאחותה. והיא לבן שלה. והוא לכל העולם, ואז יתחילו לחפש אותו וחיש מהר הכול יתגלה, והבושה, והחרפה... הנה, הוא שוב מתחיל לחשוב למרות שהחליט לא לעשות את זה. לא, הוא פשוט לא יחשוב. הוא רק יפרוץ לביתו, ייקח את האקדח של אביו, ישאיר קצת כסף לאנה, כן, הוא חייב להשאיר קצת כסף לאנה, להיפרד מחואן בנשיקה... מה יהיה עם חואן? הוא יבכה וירצה אותו... לא, אסור לו לחשוב על חואן. אסור לו לחשוב על כלום. זה אף פעם לא היה הצד החזק שלו.

גן עדן הוא התשובה
פפסי המשיך לרוץ ומריה בזרועותיו, למרות שכבר התעוררה ודרשה שיוריד אותה.

רק כשהגיע לשדה פתוח מאחורי אזור תעשייה נטוש, הוא עצר. אי-שם בלב השדה עמד עץ זקן וענק. בתוכו היה חלל גדול. אם יסתתרו בתוכו בחושך, איש לא יוכל לראותם. סודם עלול להתגלות רק אם יתקבצו סביבם כלבים בציפייה לאהבה או לאוכל. אך גם כך, כל מי שיגיע לכאן יהיה מטרה קלה לאור הכוכבים. והפעם הוא ישתמש באקדח, אם ייאלץ לעשות זאת.

הברירה המועדפת עליו היתה לרדת למערכת הביוב, סמוך לעיר העתיקה, שם היה פוגש/יוכל לפגוש כמה מחבריו, דן איתם במצב החדש, מציג לראווה את אקדחו; אבל מערכות ביוב הטילו אימה על מריה, ופפסי נאלץ להיות יותר ויותר זמן בחוץ בגללה. "את בטח רגילה לריח ולחולדות," ניסה לדבר על לבה, "הרי גדלת במזבלה הכי גדולה בעולם." אבל ללא הועיל. אותה מזבלה היתה הגן עדן שלה, וריחותיה וחולדותיה נמצאו מעל פני האדמה, באוויר הצח שנתן לנו האל, לא במנהרות אפלות מעשה ידי אדם.

רק כאשר מצא את עצמו סוף-סוף בחיקו המזמין של העץ שנסך חמימות וביטחון, החל למלמל לנפשו, בשקט, כדי שמריה לא תשמע, אני גמור, אני גמור, אני גמור. קאדי לא ייתן לי לחיות עכשיו. אפילו אם הוא יצטרך לגייס את כל המשטרה כדי לתפוס אותי.

האפשרות היחידה שלו היא להתרחק מתחום פעילותו של קאדי, לצאת מהעיר.

אולי באמת הגיע הזמן לחפש את הגן עדן של מריה. הוא נמצא בחלקה הצפוני של המדינה השוכנת מדרום לכאן, אם באמת הצליח להבין משהו ממה שזכרה מריה. שם יהיו בטוחים, אם רק יצליחו קודם כול להגיע לשם.

הם יצטרכו להשיג קצת כסף, קצת אוכל, כמה בגדים.

אני חייב לפרוץ לבית שלי ולגנוב מאבא שלי. הוא אמר זאת בקול לפני שתפס שאמר "הבית שלי" ו"אבא שלי", למרות שהוא אמר לו שוב ושוב שהוא לא אביו, שזה לא הבית שלו, ושלא יעז להתקרב אף פעם אל הבית או אליו. אם רק יראה אותו בסביבה הוא כבר ידאג לחסל אותו, הוא ימסור אותו למשטרה, הוא בן אדם עם קשרים... המשטרה, זה בדיוק מה שחסר לו כרגע. אבל הוא מוכרח להסתכן. בלי קצת כסף וכמה בגדים חמים - הלילות עלולים להיות ממש קרים, אפילו ביולי, במיוחד תחת כיפת השמים - הוא יוכל אולי לשרוד את המסע, אבל למריה אין שום סיכוי.

עוד אחד פחות
קאדי החל ללכת לכיוון ביתו, בצעדים איטיים, מתכנן בראשו את הפריצה. תכנון שונה מחשיבה, והוא היה מרוצה מכך. הדרך היתה ארוכה, אך במצבו הרטוב הוא לא יכול ללכת לכביש הראשי ולעצור מונית. הוא יכול לנסוע חינם, כמעט כמי שעושה טובה לנהג המונית, כפי שהרבה לעשות. והוא לא היה השוטר היחיד שעשה כך. אך לא הלילה. הלילה עליו לנהוג כגבר ולהתייחס בשלווה סְטואית לשתן ולצחנה ולראות בכך חלק מתפקידו, לא פחות ולא יותר. אדם צריך לסבול לפעמים במסגרת תפקידו, וזהו אחד מהמקרים הללו.

הוא כבר צעד יותר מארבעה קילומטרים, ואחרי יום ארוך - הוא עבד משמרת כפולה, כדי להגדיל את משכורתו - ועתה, בשעת לילה מאוחרת זו, התחיל לחוש מנומנם מעט, ומאוד עייף, כשפתאום שמע רחש מוכר. חושיו נדרכו וגופו חזר להילוך גבוה, והוא הקשיח עצמו והחל לסרוק את סביבותיו במבטים מצד אל צד. אכן כן, הנה זה! לאורו המעומעם של פנס רחוב מעבר לכביש הבחין בצרור קטן לצד הדרך, כעשרה מטרים ממנו; ומאותו צרור בצבץ ראש, הפנים מופנות לעבר הקיר, הגוף מכוסה בשמיכה שהיתה, קאדי היה בטוח בכך, מוכתמת, מצחינה ובלויה. וכך אכן היתה, הוא נוכח כשהתקרב אליה. קופסת נעליים ישנה הציצה כאשמה מתחת לשמיכה, לחוצה אל בטנו של מי שרבץ שם.

הוא עמד והביט מטה אל הגוף הקטן הישן. אם מתוך מודעות פתאומית לנוכחות אם בעקבות אזהרה ששיגרה אליו המדרכה או אם פשוט מתוך צירוף מקרים, הילד הישן הסתובב במקומו, והופיעו פנים, עיניים עגולות, נסוכות שינה, הולכות ונפקחות. אך בטרם יספיקו לקלוט את מלוא המשמעות של מה שלפניהן, זינק קאדי קדימה בפרץ של מרץ רענן וכרע בכל כובד משקלו על הפנים, מעיק על הפה ועל האף במבושיו הרטובים ומהדק את הלחיים בין ירכיו השריריות. גופו של הילד פרכס, פרכס בכוח כה רב עד שכמעט הפיל אותו. הוא קילל, ואז הצטלב כדי לכפר על כך, והידק בכל כוחו את אחוריו אל פני הילד. הוא לא היה אמור להתכופף ולחנוק את הצוואר או להצמיד את יתר הגוף בעזרת ידיו, מפני שזו תהיה רמאות. כמובן, הואיל והוא קבע את הכללים תוך כדי משחק, מותר לו לשנותם - אלא שזה לא יהיה הוגן!

הוא שלט במצב כאן, הכול היה נתון בידיו; שלא כמו בכל תחום אחר בחייו, מאז שהוא זכר את עצמו. מבחינת אביו היה תמיד כינור שלישי או רביעי לעומת אחיו, בבית-הספר היה תמיד מטרה ללעגם של חבריו בגלל פני ה"ילדה" שלו, ובעבודה נשאר תמיד בתחתית הסולם מפני שלא היה פיקח מספיק או תקיף מספיק. אפילו אשתו קראה ספרים שהוא התקשה לעקוב אחריהם. אך כאן, מול ילדי הרחוב, הוא היה השליט. הוא יכול לעשות כרצונו, לשחק במשחק על פי הכללים שקבע הוא עצמו: ואם הקפיד לשמור על הכללים, היה גאה בעצמו - גם אם לפעמים נאלץ לשחק משחק מלוכלך כדי להתמודד עם המשחקים המלוכלכים של טרפו.

הילד המשיך לפרכס ולהתעוות ולהתחבט, וזה הזכיר לקאדי את התקופה שבה נהג לצאת לדיג עם אביו ותפס דג שנשנק מחוסר אוויר ופִרפר והתלבט במאבק על חייו. טקס הישרדות זה ריתק אותו והוא אהב לצאת לדיג רק כדי לצפות בו, אף על פי שלא אהב לאכול דגים ושנא לבלות עם אביו.

הדג הפסיד תמיד, וכך גם הילד. אך קאדי נותר לשבת על הפנים עוד זמן-מה, ליתר ביטחון, וגם כדי לחשוב. הוא היה חייב, לפעמים... לחשוב, אם אהב זאת ואם לאו. הרי לא יוכל להשאיר את הילד המסכן גוסס. זאת כבר אכזריות. הוא צריך לוודא שהוא מת. שעבר לעולם טוב יותר, שבו יהיה מאושר יותר. או מאושרת. וגם ישאיר את העולם הזה כמקום טוב יותר. מפני שהוא, או היא, עתידים להידבק במחלות, מחלות איומות, שקשורות במין, ואז להדביק אחרים. לקחת סמים, למכור סמים. עם סיכויים רבים להפוך לרוצחים. או, לכל הפחות, לגנוב מאנשים ישרים ולפרוץ לבתים. כן, העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיו, או בלעדיה, וקאדי שמח להרים עוד תרומה צנועה למען מטרה זו. והילד או הילדה ימצאו את מקומם בין זרועותיו של ישו, שיסלח לו, או לה, על חטאיו, או על חטאיה; מפני שישו טוב בדברים כאלה.

שאלה זו של "הוא או היא" הטרידה אותו והוא רצה לברר אותה, רק בשביל הפרוטוקול. היה זה הנוהל המשטרתי, אך גם צורך שלו.

הוא קם מהפנים והביט בהן, כדי לוודא שלא נותרה בהן נשימה או כל דבר אחר. הפנים נראו שונות כל כך מכפי שהיו בפעם האחרונה שראה אותן. רטובות משתן, מוכתמות, נפוחות - וחסרות מגדר. קשה היה לדעת אם זה ילד או ילדה. השיער החלק שהגיע עד מעל הכתפיים לא סיפק שום רמז. הוא ראה כבר פנים כאלה בחדר המתים, אבל מעולם לא יצר כאלה בעצמו. הוא הסיר את השמיכה מהגופה. על הרגליים היו מכנסיים קצרים, בן אפוא. אך הוא לא היה בטוח. ילדים מהסוג הזה לובשים כל מה שהם מוצאים, או גונבים, בלי לשים לב אם זה מתאים ונכון או לא. הוא רכן ומשך את התחתונים מעל הרגליים הצנומות כרגלי תרנגולת. כן, ילד. כמו פפסי. המחשבה שילחה בו זעם פתאומי והוא שיגר בעיטה עזה אל בין רגליו של הילד.

איזו הרגשה טובה. הוא פסע לאחור ואז רץ קדימה כמו במשחק כדורגל ובעט בעיטה נוספת, שהפעם העיפה את הילד בעוצמה אל הכביש. בדרכה הפכה הגופה את קופסת הנעליים ותכולתה נשפכה ארצה: תצלום מצהיב של גבר בחליפה ואישה בשמלת חתונה לבנה; ממחטת תחרה זעירה שכנראה היתה פעם ורודה או לבנה; שבע אבנים שחורות, מבריקות, חלקות ועגולות, או סגלגלות, הגדולה שבהן בגודל ביצת ברווז; חישוק של מפתחות ללא מפתחות; וקומץ מטבעות.

קאדי הרים את התצלום, העיף בו מבט מהיר, קרע אותו לשניים והניח לקרעים לצנוח; כמעט מבלי משים גלגל שתיים מהאבנים מתחת לרגליו, ותחב לכיס מעילו את הממחטה ואת המטבעות. כשכבר עמד לדרוך על חישוק המפתחות הבחין פתאום בצלב עץ קטן, גודלו כאצבע, שהיה קשור בשרשרת לחישוק. הוא רכן והרים אותו, נשק ביראת קודש לצלב והכניס אותו לכיס מכנסיו, אך אצבעותיו חשו פתאום ברטיבות השתן. בבעתה הזדרז למשוך את הצלב מכיסו, נשק לו שוב וניקה אותו ברוקו, אם כי לא ידע אם רוק הוא חומר הניקוי הראוי... אך בנסיבות האלה, מה עוד יוכל לעשות! הוא ניגב אותו בצד מעילו ואז תחב אותו לכיס חולצתו, סמוך ללבו.

עייפותו נעלמה עתה כמעט כליל, והוא החל ללכת הביתה בצעד נמרץ הרבה יותר.

גושי הבטון של המדרכה שעליה נחנק הילד, נרצח ונבעט, שנותרו מאובנים כל אותו זמן, החלו לנשום שוב, עתה, עם לכתו של קאדי. אך הם לא התלוננו. לא היה בפני מי להתלונן. ולמען האמת, הם למדו כבר מזמן לא לתהות על דרכיהם של בני האדם, האלים הבוראים שלהם. הם בנו והם החריבו, יצרו והרסו, זה את זה, וגם כל דבר אחר. ברצונם ייעשה הכול!

למחרת בבוקר
השמש שלחה קרניים מלוכסנות אל תוך מערת העץ ודגדגה את עפעפיו של פפסי. הוא זע, ואז הושיט זרוע רדומה שחיפשה את מריה. היא לא היתה שם. הוא התעורר בבת אחת והסתכל, כדי להיות בטוח. היא לא היתה.

"מריה, מריה," הוא רץ החוצה וצעק, "מריייייה..." האדמה החשופה דגדגה ברוח טובה את כפות רגליו היחפות, "מררררייייה..."

"אני כאן," קראה מאחוריו, והוא ראה שהיא יושבת על אבן, אוכלת ביד אחת משהו שנראה כמו פיצה ואוחזת בידה השנייה פחית קולה, שלושה כלבים מכשכשים בזנבם לצדה. אבל היא כבר למדה לא להרפות מהמזון, אלא אם כן הכלב נראה עצוב ממש, מורעב, או אם הזכיר לה את פאמקין. אלה לא. בהתחלה היתה קוראת לכל כלב, מאכילה אותו בכל מה שהיה לה; אלא שמפני שבדרך כלל היו סביבה יותר כלבים מאשר אוכל, היא למדה להבחין ביניהם.

"הנה, קח קצת," הושיטה לפפסי יד עם חתיכת פיצה לחה, "זה ממש טעים. וזה, זה היה כמעט מלא," נופפה באוויר את פחית הקולה.

"איפה השגת את כל זה?" אמר פפסי בכעס, פיו התמלא רוק, "ואמרתי לך אלף פעמים לא ללכת ככה בלי לבקש ממני רשות!" הוא נשמע אולי כמו אמו, אך הדבר לא עלה בדעתו.

"ישנת, אז לא רציתי להעיר אותך. משם," השיבה על שתי השאלות בסדר ההפוך, והצביעה על ערמת שקי אשפה שהיתה מוטלת אי-שם במרחק, מעברו השני של השדה. למריה היה חוש מיוחד לאיתור אשפה ולמציאת "דברים", יותר מכל אדם אחר שפפסי הכיר. הוא היה גאה בה בשל כך, אם כי בדרך כלל העמיד פנים כועסות כשהלכה לשוטט, גם אם ידע היטב שבלי אותן שוטטויות לא היתה מוצאת שום דבר.

אך עתה המצב שונה. מסוכן יותר מתמיד. הוא יצטרך להקפיד איתה יותר.

עדיין בפנים חמורות וכועסות לקח ממנה את הפחית, מתח את צווארו ונגס בפיצה שעדיין היתה בידיה של מריה.

עוד מעט הוא ישיג מספיק אוכל בשביל שניהם, כך או אחרת.

בידו הפנויה מישש את האקדח שבכיסו.

"זה בכלל לא כמעט מלא!" אמר בזעף אחרי שלגם מהפחית.
"זה אפילו לא כמעט חצי-מלא."

לפעמים צריך להראות מי כאן הבוס.

"זה היה כמעט מלא כשמצאתי את זה," אמרה מריה בשוויון נפש.

תחבולות ותחפושות
כל עוד יימצאו בעיר יהיו חייבים להתחפש, כדי שקאדי לא יבחין בהם בקלות כפי שהבחין בהם קודם לכן. קצת מתוך בחירה שלהם, לפחות בציבור, סתם כדי להתגרות בו.

פפסי הצליח לסחוב כובע בייסבול מאחד מדוכני השוק וחבש אותו לראשו בדרך הנכונה - כשהמצחייה מצילה על עיניו. משקפי שמש היו עלולים להיות בולטים ומחשידים מדי. כמה מחבריו נהגו לחבוש כובעים, אבל הוא התגאה בשערו העבות והמתולתל. לאחר שנושא זה טופל, היה עליו לדאוג לכפות רגליו. הוא היה ידוע כמי שמתהלך יחף בחום או בקור. הוא סחב שתי נעלי ספורט לבנות שמאליות מסלסלה שניצבה מחוץ לחנות נעליים. עם מאות התיירים והמקומיים והקבצנים והלהטוטנים והנגנים והאמנים והבדרנים מכל הסוגים ומכל המינים, והכלבים, הדורכים בכל מקום בבליל רבגוני של ישויות פרטיות האובדות בסוג מוזר של בלגן מאורגן, קל היה לחמוק בין הרגליים ולהימלט עם שלל זה או אחר מאינספור הדוכנים והקיוסקים והחנויות שהיו פזורים באי-סדר בכיכר וברחובות הסמוכים. היו אלה נעלי בד זולות, וכה רכות עד שהוא לא התקשה לתחוב את כף רגלו הימנית לנעל השמאלית, במיוחד מפני שזו היתה גדולה במספר שלם מאחותה.

המשימה הבאה, והחשובה ביותר - וגם הקשה ביותר - היתה לשנות את צורת הליכתו. כל מי שהכיר אותו ידע לזהותו ממרחק על פי הליכתו. היתה לו הליכה קופצנית, קלילה, על כריות כף הרגל, כשכתפיו מתרוממות עם כל צעד. מעתה ינסה לדרוך על כל כף הרגל בצורה שווה, בצעד שטוח, משעמם. הבעיה היתה שהוא שכח כל הזמן שעליו ללכת כך, ופעם אחר פעם חזר למקצב הישן. תפקידה של מריה היה למשוך במכנסיו ולהזכיר לו. אבל גם היא שכחה! אז ייקח קצת זמן, וגם קצת תרגול, עד שיתרגל. וחוץ מזה, למריה היו בעיות הליכה משל עצמה.

היא קיבלה שני סנדלים שמאליים עם עקבים בגובה עשרה סנטימטרים - שרוך שנכרך סביב כף הרגל והסנדל היה אמור לעזור להחזיק את הסנדלים במקומם. בקושי יכלה לעמוד, פחות מזה ללכת. ובנוסף, כדי להסתיר את הסנדלים, כך שגובהה ייראה "טבעי" ולא קשור לעקבים, היא לבשה בגד שנשרך ארצה וגרם לה למעוד פעם אחר פעם. הבגד נלקח מאחת הסלסלות בחנות הצדקה, והיה כנראה שמלת מיני של אישה מבוגרת. היא נראתה מגוחכת כל כך שזה גרם לה לבכות, אבל פפסי היה קשה כשמיר. שנינו נסתבך בצרות אם תיראי כמו עצמך. לכן אנחנו צריכים... וכו' וכו' וכו'... עם כובע קש שהתעופף פעם בדרך והיה חבוש עתה לראשה היא הרגישה כמו גמד קרקס נמלט, אך פפסי אמר שהיא יכולה לבחור בין כובע לבין גילוח השיער; והיא נאלצה להסכים לכובע.

למראה המוזר הזה היה יתרון מסוים, מפני שהוא אפשר להם לקבץ נדבות זמן-מה, לפני ש"הקבועים" קלטו שפלשו לתחומם וגירשו אותם. פפסי לא העז ללכת למקומות שבהם היה רגיל להסתובב קודם לכן. עם מעט אוכל בבטנם - שנקנה בכסף שקיבצו מתיירים, פירות שסיפקו להם דוכני השוק "חינם אין כסף" - ותחפושות מושלמות, הם הרשו לעצמם לנוח בצל אחד הקירות, ופפסי תכנן את פריצתו לבית אביו באותו לילה.

מריה תצטרך להתפטר מהנעליים האלה, מסכנה קטנה, היא פשוט לא יכולה להמשיך ללכת בהן, אמר לעצמו בעודו משתעשע בכובע הקש שלה, מעלה ומוריד אותו על פניה.

והוא חשב על אחותו... היא מתה... הוא לא זכר אפילו כמה זמן עבר מאז מותה של מריה. גם היא היתה מריה. האומנם שנתיים? שנה וחצי? אולי יותר משנתיים... הוא בוש בעצמו על שלא זכר מתי מתה. היה קר אז. הוא זכר את הקור. איש לא ידע כמובן את התאריך המדויק שבו מתה. בשעת לידה. בסמטה שמאחורי הכנסייה עם הדלת הירוקה, הגדולה כבית, שבמרכזה ידית מוזהבת גדולה ודמות ישו הצלוב עליה. הוא לא הצליח להיזכר בשמה של אותה כנסייה. גם התינוק מת. בן, אמרו. מצאו אותם רק כמה ימים אחר כך. וזה תודות לכלבים.

היא היתה צריכה להיות בת עשר החודש. אה! זה הזכיר לו משהו. היא היתה צריכה להיות בת עשר, והיא היתה צעירה ממנו כמעט בשנה... כן, הוא התחיל להיזכר. זה היה לפני שנה ואחד-עשר חודשים בדיוק - בדיוק רב ככל הניתן, מבלי שיודעים מה היה היום המדויק של מותה.

אמם נמשתה מן הנהר כשלושה חודשים לאחר מכן. היו שאמרו שהושלכה למים; אחרים אמרו שהתאבדה. אך פפסי ידע שהיא לעולם לא היתה עושה דבר כזה. היא היתה חוטאת, הוא ידע, והיא ידעה, אבל לעולם לא היתה עושה את החטא האחרון הזה. לעולם לא היתה לוקחת במו ידיה את החיים שנתן לה האל. למרות שהחיים האלה לא היו שווים הרבה, ולמרות שהיא עצמה היתה רק אפס, היא לא היתה עושה אף פעם דבר כזה. אף פעם.

זה אביו. אביו הוא שגרם למותה. הוא היה בטוח בכך. בטוח ככל שיכול להיות, או ככל שהצליח לשכנע את עצמו. מפני שכך רצה להאמין, כדי שכאשר יהרוג את אביו ידע שהיתה לו סיבה טובה לעשות זאת. לא רק מפני שאביו גירש אותו מהבית אחרי שקודם לכן לקח אותו אליו, ולא רק מפני שהתייחס לאמו בצורה יותר גרועה מכפי שמתייחסים לזונה, הזונה שהפכה להיות, אלא מפני שממש הרג אותה; בצורה סופית ואלימה, לא רק בצורה איטית ומבישה. או גרם למותה, שזה אותו דבר. אולי לא היה יאה מצדו לרצות להרוג אותו כשהיא עדיין היתה בחיים, ואולי היא צדקה כשרצתה לעצור בעדו. אך אחרי שכבר מתה, מידיו, הרי ודאי... והוא חש איך מציף אותו גל של כעס ובושה על שלא הרג אותו עד עכשיו. על שלא נקם את מות אמו, את בושתה..

. היא היתה אולי אפס, אבל לא הגיע לה מוות גרוע מאפס, גרוע מחייה.

הוא שמע את קולה כאילו ישבה ממש כאן, לידו וליד מריה. אתה אפס, בני. תזכור את זה, בני. אפס. אתה אפס. אני אפס. אנחנו אפסים. תגיד לעצמך כל הזמן: "אני אפס. אני אפס. אני אפס." המילים האלה יכולות לנחם אותך מאוד. "אני אפס. אני אפס. אני אפס." ברגע שתהיה מסוגל לקבל את זה שאתה אפס, תהיה מסוגל לקבל כל דבר. לא תצפה לשום דבר, לא ייתנו לך שום דבר ושום דבר לא יהיה חשוב - ברגע שתדע שאתה אפס. זה הדבר היחיד שחשוב.

היא חייתה כאפס, והיתה כאפס כשמָשו אותה ממי הנהר.

פפסי לא אהב לחשוב שהוא אפס. לא בימים טובים. וגם אם הוא אפס, הוא לא מתכוון לגמור כמו אפס, כמו אמו. הוא יילחם, יילחם עד הסוף המר, יילחם על חייו, גם אם הם שווים לאפס. אבל בימים רעים, כמו היום, כבר לא היה בטוח כל כך. הוא אפס. וזהו זה. לא חשוב בכלל איך יגמור.

אבל מריה. היא שונה. היא לא אפס.

הוא משך את הכובע מראשה כדי שיוכל לראות את אור השמש מסתנן מבעד לשערה הערמוני הרך.

את לא אפס, מריה הקטנה, את משהו. משהו טוב. משהו חשוב. תזכרי את זה. הגן עדן שלך מגיע לך. ואני אביא אותך לשם. אני מבטיח לך. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים שלי, אחזיר אותך לגן עדן שלך. גן עדן שלך, עם שפע האשפה והחולדות החיות באוויר הצח והלכלוך הידידותי. כמו שבטוח שאני אפס, ככה בטוח שאביא אותך לגן עדן שלך, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה... אני רק מצטער שלא ניסיתי לעשות את זה קודם, כשזה היה אולי יותר קל. אבל עכשיו, עכשיו אני מוכרח. ואצליח. אני מבטיח לך, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה...

מריה חייכה והביטה בו, כאילו שמעה כל מילה שאמר, אף על פי שהוא לא אמר שום מילה.

אבל מילים היו הצד החזק שלו. הוא אהב מילים. בשונה מקאדי.

הוא זכר את ימיו בבית הספר.

הוא נהנה שם כל כך. שם הוא לא היה אפס. הוא למד מהר יותר מכל הילדים האחרים בכיתה. אהב לכתוב סיפורים. כתב גם שירים. רצה להיות סופר מפורסם, משורר דגול, כשיגדל. או אסטרונאוט. ואולי, אם כל זה "שאפתני מדי", כפי שטענה מורתו, אז לפחות שוטר.

כל זה היה לפני שנתקל במשטרה, ובקאדי.

עכשיו יהיה מרוצה אם רק יצליח להישאר בחיים, גם אם חיים של עכבר ביבים. "ממש מזל," אמר לעצמו כשחשב זאת, ואז החל לצחוק בקול, למרות שזה לא היה מצחיק במיוחד. כדי שיוכל להמשיך לצחוק העלה בזיכרונו את ההבעה שהצטיירה על פניו של קאדי כשכיוון לעברו את האקדח.

"איזה טמבל אתה, מה אתה צוחק לך סתם משום דבר," אמרה מריה, והחלה לצחוק יחד איתו. צחוקו של פפסי גבר עוד יותר, ויחד הם המשיכו לצחוק זמן-מה. כמה עוברי אורח עצרו והביטו בהם ואמרו בלבם, איזה ילדים מאושרים... כנראה בדרך למסיבת תחפושות.

בחזרה לליל אמש
הלילה היה כבר הרבה יותר זקן, כורע תחת תחושת עייפות, ואפילו הנצנוץ בעיני הכוכבים הלך ודעך מרגע לרגע, ואורם התשוש, שכבר ראה יותר מדי, הלך והתפוגג אט אט. חצי ירח המום נראה כאילו אבד בעיקול מרוחק של השמים. קאדי עמד מול ביתו והתגרד במבושיו. הוא שקל מהי הדרך הטובה ביותר לפרוץ, מבלי לחולל נזק גדול מדי לבית.

דרך החלון. זה יהיה הכי טוב. קל להחליף שמשה שבורה אחת, וזה גם לא יעלה הרבה. למען האמת, הזגג מהרחוב השלישי מכאן יעשה את זה בחינם. אפילו הוא עצמו יוכל לעשות זאת. הוא אהב לעשות עבודות שונות בבית. אלא שפתאום נזכר שהוא לא יהיה שם. הוא הרי יהיה חטוף או משהו כזה, והמחשבה מילאה אותו ברחמים עצמיים. הוא היה שמח לתקן בעצמו את החלון הזה. אבל תחילה עליו לשבור אותו.

קאדי התקרב אל החלון וניסה להיזכר היכן נמצא הסגר, כי שם כדאי לנפץ את השמשה. הוא יכניס את כף ידו, השמנמנה אך הקטנה, אל תוך הנרתיק הריק של האקדח, כדי שלא ייפגע. אחרי שהיסס זמן-מה, התקרב ונסוג ושוב התקרב, זינק לבסוף בריצה לעבר החלון. אך ממש כשכבר עמד להסתער עליו באגרופו הנתון בנרתיק, נפתח החלון וחבט בראשו מן הצד, והוא נהדף לאחור. הכאב סחרר את ראשו והוא התנודד לאחור, עד שלא הצליח עוד לשמור על שיווי משקלו ונפל על גבו באמצע הכביש, הנרתיק נשמט מידו והחליק לעברו השני של הרחוב, כפי שקרה קודם לכן לאקדחו.

"אני נורא מצטערת, נורא נורא מצטערת, מותק," צעקה אנה שרצה החוצה בלבניה בלבד, מבלי שתטרח ללבוש חלוק, "אני נורא מצטערת. בדיוק שאלתי את עצמי מה אתה עושה שם בחוץ ופתחתי את החלון..." עתה כבר הגיעה לכביש, כרעה על ברכיה והניחה את ראשו של קאדי בחיקה. על רקתו השמאלית היה חתך מוארך אך לא עמוק, וטיפות זעירות של דם החלו ליצור קשת מעליו.

הבית היה ברחוב שבו טור בתים צמודים זה לזה. החלונות בשני הבתים הסמוכים נפתחו, אורות נדלקו וראשים הציצו החוצה.

"את בסדר, אנה? זאת אנה, נכון?" נשמע קול מחוספס מחלון הקומה העליונה בבית הסמוך. היה זה מר אַנדרֶס, שעל פי השמועה לא עצם עין זה שלושים וחמש שנה, מאז שאשתו נרצחה בידי פורץ. איש לא ידע לומר אם הסיבה לכך היא אובדן אשתו או הפחד מפני פורצים.

"כן, כן. אני בסדר. קרתה כאן תאונה, מין... טעות. אני בסדר. שנינו בסדר. תחזור לישון," הוסיפה. היא לא היתה בטוחה שזהו הדבר הנכון לומר למר אנדרס.

"דברי בשם עצמך," נאנק קאדי, שניסה לקום ולעמוד על רגליו בעזרתה של אנה, "את אולי בסדר. אני לא! ממש לפני כמה רגעים הייתי..." הוא כמעט פלט את העובדות, אך למרבה מזלו שיסעה אותו אנה.

"מה זה? אתה רטוב לגמרי, כאן למטה מ... מקדימה, וברגליים. ומה עשית שם בחוץ, למה עמדת שם..."

"זה כלום. מים, רק מים. כן. היה לי בקבוק מים בכיס. כן. הוא נשבר כנראה כשנפלתי. הוא..."

"כבר אמרתי לך כמה פעמים. אל תקנה בקבוקי זכוכית רק בגלל שאפשר לקבל בשבילם כמה גרושים בחזרה. זה מסוכן. וגם כבד. תן לי לראות. בטח נפצעת מהזכוכית, תן לי..."

"תעזבי אותי," הוא הדף אותה הצדה בגסות, אך מיד שב ונאחז בה מפני שחש סחרחורת, "אני יכול לדאוג לעצמי. אני לא חואן. ושום זכוכית לא נשברה. הבקבוק כנראה רק... רק נפתח. לא נשבר." הוא דחף אותה שוב הצדה והפעם הצליח להתייצב בכוחות עצמו. "בואי ניכנס פנימה. את עושה מעצמך הצגה שלמה עם ה... התחתונים האלה באמצע הרחוב."

"אתה מסריח!" אנה רחרחה את האוויר סביבו. "אתה בטוח שלא..."

"ברור שלא! מי את חושבת שאני, חואן? קדימה, תיכנסי ו... ו... ותעשי קפה או משהו. קפה. קפה יעזור לי.רק תפסיקי להתמרח סביבי כמו אמא שלי. ואל תספרי לה שום דבר על זה. היא רק תצחק. על המכה שחטפתי בראש, זאת אומרת על המכה שאת החטפת לי בראש, עם החלון, כלומר היא תתעצבן עלייך בגלל שעשית את זה, תתעצבן, לא תצחק, זה מה שהתכוונתי. לא תצחק. קדימה, קדימה, תיכנסי כבר. אני אבוא אחרייך לבד. אני בהחלט מסוגל ללכתבעצמי. תכיני קפה. אני אכנס לאמבטיה ואתרחץ... כלומר, ארחץ את הפצע הזה, אשים עליו אפטרשייב או משהו כזה, איזה פלסטר. אחליף מכנסיים, כלומר אלבש פיג'מה. תלכי, תלכי, תכיני קפה. תעזבי אותי. אני מסוגל להסתדר לבד. אני לא חואן. אפילו הוא כבר מסוגל להסתדר בעצמו. הוא בן ארבע, כבר לא תינוק. רק את מתעקשת להתייחס אליו כמו לתינוק. ואני, אני בן אדם מבוגר, אני בעלך, אני מסוגל לדאוג לעצמי... ולך! אני דואג לך, לא? לא? אז תלכי, תלכי..."

אנה הרימה את גבותיה והביטה בו באור הקלוש של הרחוב, שהתמזג בנוגה האביך של השחר המתקרב. הוא לא נהג לדבר הרבה, אלא כשהיה לו מה להסתיר. אז היה מדבר ומדבר. היא גם היתה בטוחה שהרטיב את עצמו. היא לא ידעה אם לחייך או לרחם עליו או לכעוס על שאינו בוטח בה מספיק כדי לדבר איתה על מה שמציק לו, מפני שברור היה שמשהו מציק לו, משהו הרבה יותר משמעותי מהחבטה שספג בראשו. בדרך כלל, כל דקירת סיכה קטנה היתה מחלצת ממנו צעקות אימים ודרישות לפינוקים. ועכשיו, כשחתך מדמם על מצחו, הוא דוחף אותה הצדה!

אך היא לא אמרה דבר ונכנסה הביתה לפניו, ניגשה למטבח והעלתה אש בכיריים.

החלונות ברחוב החלו להיסגר והאורות שוב כבו.

כשאנה סיימה להכין את הקפה והעלתה אותו אל חדר האמבטיה, היא מצאה את קאדי ישן שם, גבו שעון אל הקיר השמאלי, רגליו מתוחות על הרצפה, עירום ממותניו ומטה, פיו פעור, איברו זקור. אם ראשו יצנח קדימה הוא עלול לבלוע אותו, הרהרה אנה. כמעט התחשק לה לפשוט את תחתוניה, להתקרב ולהתיישב עליו בפישוק רגליים, אך התאפקה. היא גם התאפקה ולא העירה אותו כדי להכניס אותו למיטה. היא ניגשה לחדר השינה, נטלה שמיכה וכרכה אותה בזהירות על גופו.

הוא ייכנס למיטה ברגע שיתעורר.

רק כשעמדה להיכנס למיטה הציצה שוב במקרה מבעד לחלון, כפי שעשתה פעמים רבות כשהיתה לבדה - כך הרי גילתה את קאדי משוטט סביב הבית. והנה, מעבר לרחוב, בחשכה המתמעטת, ראתה משהו, משהו שלא היה שם קודם, משהו שנראה מוכר, אף שלא יכלה לומר לעצמה בביטחון מה זה.

היא שבה וירדה במדרגות, ושוב יצאה החוצה, הפעם לבושה בחלוקה. היא התקרבה בזהירות אל אותו חפץ. היה זה נרתיק אקדח, נרתיק האקדח, נרתיק האקדח של בעלה. היא זיהתה אותו מיד, היא החזיקה בו פעמים כה רבות עד שהכירה אותו על פי מגעו בלבד, גם בלי לראותו.

האקדח לא נעדר אף פעם מנרתיקו של קאדי. אלא כאשר ניקה וצחצח אותו.

משהו כאן באמת לא בסדר, הרבה יותר מכפי שחשבה קודם לכן.

היא חזרה הביתה ועלתה לחדר השינה, הנרתיק הריק בידה, מחשבתה נודדת והבעת זעף דאוגה על פניה. כמעט התחשק לה להעיר את קאדי באותו רגע ולשאול אותו. אבל היא ידעה שממילא לא תקבל תשובה ישירה. והוא נראה כל כך עייף. מוטב להניח לו לישון. מוטב לחכות עד הבוקר. וגם אז, עליה לנהוג בזהירות, בזהירות רבה, וללכת סחור סחור כדי לגלות את העובדות מאחורי כל הסיפורים הקטנים שהוא ממציא. בסוף היא הצליחה בדרך כלל, לגלות, לגלות את האמת. אך אף פעם לא היתה בטוחה לחלוטין שה"ווידוי" האחרון ששמעה איננו שקר נוסף. לפעמים אפילו בעניינים קטנים וחסרי חשיבות, כמו למשל מה אכל לארוחת צהריים.

היא חזרה לחדר האמבטיה לבדוק אם האקדח נמצא שם. הוא לא היה. הוא גם לא היה בשום מקום אחר בבית, אך היא חזרה ובדקה בכל זאת בכל מקום אפשרי. שום דבר.

היא החליטה להוציא את קאדי מחדר האמבטיה ולקחת אותו למיטה, בתקווה שאם יתעורר בתוך כך במידה מספקת, תוכל לשאול אותו על האקדח ואיך קרה שהנרתיק היה על הכביש. אם מישהו היה לוקח את האקדח משם, הוא ודאי לא היה משאיר את הנרתיק. אבל משהו אמר לה שזה בדיוק מה שתשמע מפיו אם תאמר לו שהנרתיק היה על הכביש. לכן נמלכה בדעתה והחליטה שלא תאמר זאת. היא תאמר שמצאה אותו ליד מכנסיו, והוא היה ריק. זה מה שהיא תאמר, ונראה מה הוא יגיד אז.

אך התוכנית לא התממשה. לא באותו לילה. קאדי הלך איתה מתוך שינה אל המיטה וצנח עליה מתוך שינה עמוקה עוד יותר מאשר קודם לכן.

מזלה שאמא לא התעוררה, ועוד יותר מזל שחואן המשיך לישון כל אותו זמן. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם שני תינוקות בעת ובעונה אחת. לא שלא היתה רגילה לכך, רוב הזמן.

על מין אקדחים וממתקים
הם ודאי נרדמו תוך כדי צחוק, פפסי ומריה.

השוק נסגר לשעות הלילה. דומה שלא רק נסגר אלא נעלם כליל. היה זה כאילו נמצאו במקום שונה, במרחב שונה.

צליל פסיעות על המדרכה וצל שחצה את הירח, ואולי סתם אינסטינקט, העירו את פפסי.

דמות במדים, נעולה בנעליים גדולות וכבדות, היתמרה מעליהם והביטה בפניהם.

קאדי! חשב פפסי, ולבו צנח לתוך נעלי הספורט שבהן התחדש לא מכבר, בזמן שידו נשלחה אל האקדח שבכיסו. אך הריח היה שונה. ואפילו מבעד לעיניו נסוכות השינה ידע שהאיש הרבה יותר גבוה, ורזה, ושיש לו שפם דק; המדים היו מדי חברת שמירה או חברה דומה, והיה גם חיוך על הפנים. חיוך נעים. אולי היה זה רק חלום!

הוא שפשף את עיניו כדי להיות בטוח שהוא רואה ולא חולם.

הוא לא חלם.

האיש כרע על ברכיו והשתופף לצדם.

פפסי לא ידע לבטח מי האיש הזה או מה כוונותיו. הוא לא הצליח להחליט איך להגיב. הכי טוב לא לומר מילה, להיראות תמים, לחכות ולראות. מתוח ודרוך מבפנים. רגוע וסביל מבחוץ.

ולהתפלל לישו האדון! לא שזה עזר כל כך למאמא... אבל אולי היא נמצאת עכשיו בגן עדן, סועדת לצד האדון ומלאכים עומדים עליהם לשרתם - גן עדן האמיתי, לא הגן עדן של האשפהזה של מריה - ומריה אחותו היא אחד המלאכים... המחשבה עודדה את רוחו והוא חש אמיץ יותר, מסוגל יותר להתמודד עם המצב.

"אין לכם בית, ילדים?" אמר האיש בקול שנשמע מוזר כל כך, חריג כל כך. היה זה קול שמח. אילו היה כועס, פפסי היה מבין; אילו היה צדקני ונוזף, היה מתאים לחלוטין לנסיבות; אילו היה אפילו מודאג, גם אם דבר כזה היה מדהים אותו - אבל שמח?

ומה עליו להשיב? אם יאמר, "כן, יש לנו בית," והאיש ישיב, "אוקיי, אז בואו אקח אתכם לשם," בתקווה לקבל פרס מהמשפחה, או סתם מפני שהוא שמח, מה יעשו אז? ואם יענה, "לא, אין לנו," האיש ייקח אותם לתחנת המשטרה - וזה יהיה הסוף שלהם, גם בלי האקדח המשטרתי שבכיסו.

אך דאגתו לא נמשכה זמן רב. למראה היסוסו התרחב חיוכו של האיש והוא אמר, "זה בסדר. אתה לא צריך להגיד אם אתה לא רוצה. אבל אני מוכן לקחת אתכם לאן שתרצו. אני גר קרוב לכאן, ויש לי מכונית." בקולו התערבבו גאווה ושמחה. "אני יכול לקחת אתכם לאן שאתם רוצים במכונית שלי. היא אמנם ישנה, אבל עובדת יופי. אף פעם לא עשתה לי בעיות מאז שקניתי אותה, בשנה שעברה. ועכשיו יש לי... אבל קודם כול תן לי יד," הוא הושיט בתוך כך את ימינו לעבר פפסי, ואת שמאלו תחב לכיס המכנסיים השמאלי. באותו רגע הבחין פפסי בתפיחה שבמכנסיו.

אז זה העניין! פפסי הבין עכשיו. האיש רוצה מין. אין פלא שהוא שמח, שהוא מנסה להרשים אותו במכונית שלו. הוא בטח ראה אותנו וחשב מיד, אה, מין חינם. אם הוא אוהב ילדים או ילדות, ועוד יותר טוב אם הוא אוהב גם את זה וגם את זה, יש כאן אחד מכל סוג...

הדם הציף את פניו של פפסי ומחשבתו הסתחררה. הוא הצליח תמיד להימנע ממין, שלא כמו רבים מילדי הרחוב האחרים. היו שאפילו חיפשו את זה עכשיו, כדי להרוויח קצת כסף, וגם, גם... אבל מאנשים במדים הם אף פעם לא הרוויחו כלום כמעט. הכסף הגיע מהאחרים, מהַ... אבל הוא לא רצה לחשוב על כך כרגע.

עליו להחליט מה לעשות. כסף או לא כסף, הוא לא יוכל להניח לזה לקרות. לא למריה. היא תמות. בדיוק כמו אחותו. המין הכניס אותה להיריון, וזה מה שהרג אותה. הוא לא יוכל לתת לזה לקרות למריה, הוא לא...

אילו היה לבדו, היה יכול לקום ולברוח. כך היה עושה. אבל אם יברח עכשיו ישאיר את מריה לחסדיו של האיש הזה, ואולי נכון יותר - לתשוקותיו.

אבל אם אין ברירה, שהמנוול הזה ייקח אותו, אם הוא רוצה. הוא יוכל להתמודד. הוא נער. כמעט גבר. בנות נכנסות להיריון. הן מתות. הוא יוכל להתגבר על זה ולשכוח את זה, אם רק אפשר יהיה לדאוג שלא יקרה כלום למריה.

אבל האיש הסתכל במריה, למרות שידו הושטה לעבר פפסי.

כיון שאפשרות הבריחה ירדה מעל הפרק, נותרו לפפסי שלוש אפשרויות. לצרוח ולזעוק לעזרה; להילחם; או להתחנן ולבקש שהאיש יעזוב אותם בשקט, או לפחות את מריה. צרחות וזעקות עלולות ליפול על אוזניים ערלות, במיוחד לאור העובדה שאין כנראה אוזניים רבות בסביבה: היתה זו כיכר שוק עם כנסייה, והבתים הראשונים ניצבו במרחק-מה מכאן. רוב הסיכויים שזה רק יזעיק את המשטרה. להילחם: ובכן, מדובר באיש גדול שהוא גם איש ביטחון. אנשים כאלה מאומנים היטב למאבק, מכירים את כל הצעדים ואת אמנויות הלחימה ודברים כאלה. הוא ייעשה יותר תוקפני, מה שרק יחמיר את המצב. מה שנותר, אם כן, זה להתחנן ולבקש. למען מריה, אם לא למען עצמו. אבל ככל שניסה, הוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות זאת; המילים קפאו, הפה התייבש, הלשון כבדה.

ואז, פתאום, קלט שכלל אינו זקוק לכך!

הוא נזכר באקדח.

הוא הכניס את ידו לכיסו, בתקווה לשלוף אותו במהירות של אקדוחן מהקולנוע ולפצפץ את מוחו של האיש, אלא שלוע האקדח נתקע בחור שבכיסו והוא כמעט לחץ על ההדק וירה בעצמו בניסיון לחלץ אותו משם.

בדיוק אז הוציא האיש את ידו מהכיס ושלף את מה שתפח במכנסיו. היתה זו שקית גדולה של ממתקים.

"יש לי... לאשתי... לנו, נולדה תינוקת, בת. היא נולדה היום, אחרי שלושה בנים. תמיד רציתי ילדה. כמו אחותך. הסתכלתי עליה. כזאת חמודה. הייתי רוצה שהבת שלי תיראה כמוה כשתהיה בת... בת כמה אחותך?" וכשפפסי, המום מכדי להשיב, לא הצליח לומר מילה, המשיך האיש, "בכל מקרה, היום הוא היום הכי מאושר בחיי. הנה," הוא הושיט לו את הממתקים, "כל הערב חילקתי שקיות ממתקים. זאת האחרונה שנשארה, ושמרתי אותה בכיס בשביל הבנים שלי, אבל פתאום ראיתי אתכם כאן וחשבתי לתת לכם אותה. בדיוק חזרתי הביתה. אני גר ממש שם, מעבר לפינה, בבית הכחול...!"

פפסי חבט בראשו בכף ידו השנייה. כמעט הרג את האיש. או את עצמו. או לפחות ירה לעצמו ברגל ימין.

ופתאום, ללא התראה, נקוו דמעות בעיניו. הוא הוציא מכיסו את היד שנשלחה לאקדח והליט את פניו בשתי ידיים, קרס על הכביש והחל להתייפח. הפחד והכעס והייאוש שנצברו בו בעשרים השניות האחרונות, בעשרים וארבע השעות האחרונות, בחודשים האחרונים הרבים, הציפו אותו בפראות פתאומית.

האיש נרתע, נבוך, מהסס; ואז נע בזהירות לפנים וחיבק את פפסי, "די, די, אל תדאג. הכול יהיה בסדר. לא משנה מה שקורה איתך, אני מבטיח לך. אל תדאג... לא! אבל לא. לא, לא!

"לא, אני לא יכול להבטיח את זה. אני לא יכול להבטיח שהכול יהיה בסדר.

"אני לא יכול להבטיח שמשהו יהיה בסדר. אבל... אולי יש משהו שאני יכול לעשות???"

פפסי כמעט לא שמע מילה מדבריו, רק חיבק אותו ונאחז בו, כפי שהיה רוצה להיאחז באביו, והיבבות טלטלו את גופו.

האיש נשאר איתו, שותק.

ואז השתחרר מעט מעט מבין זרועותיו של פפסי ואמר, "אני צריך ללכת עכשיו. סילבי תתחיל לדאוג. אשתי. היא ילדה בבית. אמרתי לה ש...

"אני יכול לקחת אתכם לאנשהו?"

פפסי נד בראשו לשלילה.

האיש היסס שוב, שאל את עצמו אם עליו לקחת את הילדים אליו, אבל הוא שמע סיפורים על ילדי רחוב שמצאו את דרכם לבתים בעורמה ו... ו... והוא לא רצה להסתכן, לא כשאשתו מחלימה מלידה, דווקא עכשיו.

"אני גר ממש מעבר לפינה. בבית הכחול. אם תצטרכו משהו, בואו לבקר בשעות היום. כל יום. תחכו בחוץ אם אני לא בבית. קוראים לי מרקוֹס. מרקוֹס פּוֹליני."

הוא קם וכבר עמד ללכת, אלא שהמשיך להשתהות באי-נוחות. "הנה, קח את זה. בשבילך," הוא רכן ותחב חבילה צנומה של שטרות לידי פפסי, "זה לא הרבה. בזבזתי את כל מה שהיה לי, היום. בכל אופן את הרוב. אבל תזכור, אתם יכולים תמיד לבוא אלי, ואם יש משהו שאוכל לעשות בשבילכם, אולי לנסות למצוא מישהו שיודע קצת יותר על ילדים כמוכם, שיכול לעשות משהו... אני לא יודע מה, משהו... איזשהו דבר...?"

הוא הביט שוב בציפייה אל פפסי, אך כאשר זה לא הגיב גם לדברים האלה, אמר בנעימה החלטית, "תדאג לעצמך, ולאחותך הקטנה. אני חייב ללכת עכשיו. אני גר ממש מעבר לפינה. הפינה הבאה, בעצם. הבית הכחול. מספר אחת-עשרה. שהאם הקדושה תברך אתכם, תשגיח עליכם."

הוא היסס שוב לרגע, ואז, "בואו לבקר אותי כש... מתי שתרצו!"

ובמילים אלה הסתובב והלך, עד שנעלם מעבר לפינה.

מריה ישנה כל אותו זמן.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

פפסי ומריה - אדם זמינזד
Pepsi and Maria - Adam Zameenzad