Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2007       חזור

ציפור ציפור - הכתיבה והחיים הוראות הפעלה
מאת: אן למוט
Bird by Bird: Some Instructions on Writing and Life - Anne Lamott

ההוצאה:

עברית

מדוע אנו כותבים? איך מתחילים רומן, ומתי יודעים שהשלמנו אותו? איך בונים עלילה, ומה הופך דמויות לאמינות? מה טוב בטיוטות גרועות ומה רע בפרפקציוניזם? איך מתמודדים עם מעצור כתיבה, ואיך עם קנאה בסופרים מצליחים יותר? כיצד כל אחד מאיתנו מוצא את הקול הפנימי שלו?

שנון, פרובוקטיבי ונוגע ללב - ועם זאת מעשי ותכליתי - ציפור ציפור הוא המדריך האולטימטיבי לסופרים מתחילים ומנוסים כאחד, כמו גם מופת לכתיבה אישית שתרתק כל אוהב ספרות.

"הסופר א"ל דוקטורוב ('רגטיים') אמר פעם ש"לכתוב רומן זה כמו לנהוג בלילה. אתה רואה רק עד לאן שהפנסים שלך מאירים, אבל אתה יכול לנסוע ככה את כל הדרך'.

ציפור ציפור - הכתיבה והחיים הוראות הפעלה
שתפו אותי

אתם לא צריכים לראות לאן אתם נוסעים או את כל מה שתעברו בדרך. אתם צריכים רק לראות מטר או שניים קדימה. העצה הזו היא בין הטובות ביותר ששמעתי אי פעם בקשר לכתיבה ובקשר לחיים בכלל."

"להפוך לסופר פירושו להפוך לאדם מודע. כשאתם כותבים ממקום של ראייה חודרת ופשטות אמיתית ואהבת אמת, יש לכם אפשרות לשפוך אור על דברים עבור כל הקוראים שלכם. הם יזהו את החיים שלהם ואת האמת שלהם במה שאתם אומרים. אל תפחדו מהחומרים שלכם או מהעבר שלכם. אם יש בתוככם משהו אמיתי, רוב הסיכויים שהוא יעניין אותנו, ורוב הסיכויים שהוא יהיה אוניברסלי. לכן עליכם לקחת סיכון ולשים רגשות אמיתיים במרכז יצירתכם. אימרו את האמת כמו שאתם מבינים אותה. כסופרים, מוטלת עליכם חובה מוסרית לעשות זאת. וזה מעשה מהפכני - האמת תמיד חתרנית."

אן למוט היא סופרת מוערכת ורבת מכר, מבקרת ספרים (ומסעדות) ומורה לכתיבה יוצרת, תושבת קליפורניה. 'ציפור ציפור' הוא ספרה הראשון היוצא לאור בעברית.

ציפור ציפור - הכתיבה והחיים: הוראות הפעלהמאת אן למוט בהוצאת עברית + כתר, מאנגלית: יואב כ"ץ, עיצוב עטיפה: אסתי סגל, 231 עמודים.

מבוא | אן למוט
גדלתי אצל אבא ואמא שקראו בכל הזדמנות, שלקחו אותנו בכל יום חמישי בערב לספרייה כדי להצטייד בספרים לשבוע הקרוב. כמעט בכל ערב אחרי האוכל אבא היה משתרע על הספה וקורא, אמא היתה מתיישבת עם הספר שלה בכורסה וכל אחד מאיתנו, שלושת הילדים, היה פורש לפינת הקריאה הפרטית שלו.

הבית שלנו היה שקט מאוד אחרי ארוחת הערב - אלא אם כן, כמובן, החברים הסופרים של אבא היו קופצים לביקור. אבא היה סופר, וכמוהו רוב הגברים שבחברתם הוא בילה. הם לא היו האנשים הכי שקטים בעולם, אבל הם היו בעיקר גבריים וחביבים מאוד. בדרך כלל הם בילו את שעות אחר הצהריים בבַּר בלי שם בסוסליטוֹ, אחרי העבודה, אבל לפעמים היו באים לשתות אצלנו בבית ונשארים לארוחת ערב. אהבתי אותם, אבל לעתים קרובות היה אחד מהם מתעלף ליד השולחן. הייתי ילדה חרדתית מלכתחילה, וזה רק הלחיץ אותי יותר.

כל בוקר, ולא חשוב מתי הלך לישון, אבא קם בחמש וחצי, נכנס לחדר העבודה שלו, כתב כמה שעות, הכין לכולנו ארוחת בוקר, קרא את העיתון עם אמא ואז חזר לעבוד בשארית הבוקר. שנים רבות עברו עד שהבנתי שהוא עושה זאת מתוך בחירה, לפרנסתו, ושהוא לא מובטל או חולה נפש. רציתי שתהיה לו עבודה קבועה ושתהיה לו עניבה ושהוא ילך יחד עם כל האבות לאן שהם הולכים ויישב במשרד קטן ויעשן. אבל הרעיון לבלות ימים שלמים במשרד של מישהו אחר ולעבוד בשביל מישהו אחר לא התאים לנשמה של אבא. אני חושבת שזה היה הורג אותו. אמנם בסוף הוא מת בגיל צעיר יחסית, באמצע שנות החמישים שלו, אבל לפחות הוא חי כמו שהוא רצה.

כך שגדלתי עם איש שישב כל היום ליד שולחן הכתיבה שלו בחדר העבודה וכתב ספרים ומאמרים על המקומות והאנשים שראה והכיר. הוא קרא הרבה שירה. לפעמים היה יוצא לנסיעות. הוא היה מסוגל לנסוע לאן שרק רצה בתחושה שיש לו מטרה. אחד היתרונות בהיות סופר הוא שיש לך תירוץ לעשות דברים, לנסוע לכל מיני מקומות ולחקור. דבר נוסף הוא שכתיבה גם גורמת לך להביט מקרוב בחיים, כשהם מתרוצצים לידך בכל הכיוונים.

הכתיבה לימדה את אבא לשים לב, להתבונן. אבא, בתורו, לימד אנשים אחרים לשים לב ולהתבונן ואחר כך לכתוב את המחשבות והאבחנות שלהם. התלמידים שלו היו אסירים בכלא סן קוונטין שהשתתפו בתוכנית כתיבה יוצרת. אבל גם אותי הוא לימד, בעיקר על ידי דוגמה אישית. הוא לימד את האסירים ואותי להעלות כל יום משהו קטן על הדף, ולקרוא את כל הספרים והמחזות הגדולים שנצליח למצוא.

הוא לימד אותנו לקרוא שירה. לימד אותנו להיות נועזים ומקוריים ולהרשות לעצמנו לעשות טעויות ולימד אותנו שהקריקטוריסט ג'יימס תֵרבֶּר צדק כשאמר "אם כבר ליפול, עדיף על הפנים ולא בגלל שהתכופפת יותר מדי אחורה". אבל למרות שהוא עזר לי ולאסירים לגלות שיש לנו המון רגשות ואבחנות וזיכרונות וחלומות וגם (אלוהים ישמור) דעות שאנחנו רוצים לחלוק, כולנו גילינו בסוף שיש קוץ באליה - צריך לשבת ולכתוב.

אני מאמינה שהכתיבה היתה קלה לי יותר מלאסירים כי הייתי עדיין ילדה. ועם זאת, תמיד הכתיבה היתה קשה עלי. התחלתי לכתוב כשהייתי בת שבע או שמונה. הייתי ביישנית מאוד ונראיתי מוזר, אהבתי לקרוא יותר מכל דבר אחר, שקלתי אז עשרים קילו בערך, והייתי כל כך מתוחה שהסתובבתי עם כתפיים משוכות עד

האוזניים, כמו ריצ'רד ניקסון. פעם ראיתי סרט וידאו של מסיבת יום הולדת שאליה הלכתי בכיתה א', ושם כל הבנים והבנות הקטנים והחמודים משחקים ביחד כמו גורים, ופתאום אני חוצה את המסך במנוסה, כמו הסרטן של פּרוּפְרוֹק בשיר של ט"ס אליוט. הייתי הילדה שללא ספק תגדל להיות רוצחת סדרתית או תגַדל עשרות חתולים. במקום זה, למדתי להצחיק. למדתי להצחיק בגלל הבנים, בנים גדולים שבכלל לא הכרתי שהיו עוברים לידי על האופניים שלהם ומלגלגים על הצורה המוזרה שלי.

בכל פעם הרגשתי כאילו יורים עלי ממכונית חולפת. אני חושבת שבגלל זה הלכתי כמו ניקסון: אני חושבת שניסיתי לסתום את האוזניים עם הכתפיים, אבל הן לא ממש הגיעו. אז קודם כל למדתי להצחיק ואחר כך התחלתי לכתוב, למרות שלא תמיד כתבתי דברים מצחיקים.

השיר הראשון שכתבתי וזכה לתשומת לב כלשהי היה על האסטרונאוט ג'ון גלֶן. הבית הראשון הלך ככה: "קולונל ג'ון גלן הגביה עוּף/ בחללית ושמה ידידוּת". היו שם עוד המון בתים. השיר הזה היה כמו הבלדות האנגליות העתיקות שאמא לימדה אותנו לשיר כשהיא מנגנת בפסנתר. לכל שיר היו שלושים או ארבעים בתים, שהיו מדביקים את קרובינו ממין זכר לספות ולכורסאות כמו בכוח צנטריפוגלי וגורמים להם לבהות בתקרה בלי אפשרות למצמץ.

המורה הקריאה את השיר על ג'ון גלן לחברי לכיתה ב'. זה היה רגע גדול; כל הילדים הסתכלו עלי כאילו למדתי פתאום לנהוג. הסתבר שהמורה שלחה את השיר לתחרות שירים של בתי הספר בקליפורניה והוא זכה באיזה פרס. הוא הופיע באוסף משוכפל. בו ברגע הבנתי את ההתרגשות של לראות את עצמך בדפוס. זה נותן סוג של אישור קיומי בסיסי: אני מודפס, משמע אני קיים.

מי יודע ממה מורכב הדחף הזה, להופיע איפשהו מחוץ לעצמך, במקום להרגיש תקועה בתוך הראש המבולגן והמהבהב שלך ולהציץ החוצה כמו איזה יצור תת מימי קטן - דג מנדרין, למשל - מתוך המערה הזעירה שלך? לראות את עצמך בדפוס זה קונספט מדהים: את יכולה לזכות בהמון תשומת לב מבלי שממש תצטרכי להופיע איפשהו.

אנשים שרוצים לומר משהו או לעשות רושם, כמו מוזיקאים או ספורטאים או פוליטיקאים צריכים להופיע מול אנשים, בעוד שסופרים, שיש להם נטייה לביישנות, יכולים להישאר בבית ובכל זאת להתפרסם. יש לזה יתרונות רבים וברורים. את לא צריכה להתלבש יפה, למשל, ולוקח זמן עד ששריקות הבוז מגיעות לאוזנייך.

לפעמים יצא לי לשבת על הרצפה בחדר העבודה של אבא ולכתוב את שירי בשעה שהוא ישב ליד השולחן וכתב את ספריו. מדי שנתיים יצא לאור ספר חדש שלו. אצלנו בבית רחשו כבוד לספרים והעריצו את הסופרים הגדולים יותר מכול. ספרים מיוחדים זכו להיות מוצגים בהבלטה: על שולחן הקפה, על הרדיו, על הניאגרה בשירותים. גדלתי כשאני קוראת את הצד האחורי של העטיפות ואת הביקורות בעיתונים על הספרים של אבא. כל זה גרם לי לרצות להיות סופרת כשאגדל - להיות אמנותית, ציפור דרור, ועדיין להיות דוגמה נדירה לבת מעמד הפועלים שלוקחת את גורלה בידיה.

ועם זאת, תמיד דאגתי שאין מספיק כסף בבית. חששתי שאבא שלי הולך להפוך לבטלן כמו חלק מחבריו הסופרים. אני זוכרת שכשהייתי בת עשר אבא פירסם מאמר במגזין והזכיר בו אחר צהריים שבילה על מרפסת בסטינטון בּיץ' עם חבורה של סופרים אחרים וכולם שתו המון יין אדום ועישנו מריחואנה. אף אחד לא עישן מריחואנה באותה תקופה, מלבד נגני ג'ז, שהיו כולם גם מכורים להרואין.

אבות נחמדים ולבנים מהמעמד הבינוני לא היו אמורים לעשן מריחואנה; הם היו אמורים להשיט סירות או לשחק טניס. האבות של חברותי - מורים ורופאים וכבאים ועורכי דין - לא עישנו מריחואנה. רובם לא שתו אפילו ובטח לא היו להם חברים שקופצים לבקר ומתעלפים לתוך צלחת טונה. כשקראתי את המאמר של אבא, כל מה שעבר לי בראש זה שהעולם מתמוטט ושבפעם הבאה שאתפרץ לחדר העבודה של אבא כדי להראות לו את התעודה שלי אמצא אותו מקופל מתחת לשולחן, כשאחת מגרבי הניילון של אמא קשורה סביב זרועו, מביט בי כמו חיה פצועה. הרגשתי שזו הולכת להיות בעיה; הייתי בטוחה שיטילו עלינו חרם בקהילה.

תמיד תמיד רציתי רק להיות שייכת, לחבוש את הכובע של ההשתייכות. בכיתות ז' וח' עדיין שקלתי בסביבות עשרים קילו. הייתי בת שתים-עשרה ורוב חיי הציקו לי בגלל המראה המוזר שלי. זאת ארץ קשה למי שנראה שונה - ארצות הברית של הפירסומות, כפי שאמר הקומיקאי פול קרסנר - ואם את רזה מדי או גבוהה מדי או שחורת שיער או מוזרה או נמוכה או מקורזלת או מכוערת או ענייה או קצרת רואי, צולבים אותך. אותי צלבו.

אבל הייתי מצחיקה. לכן הילדים המקובלים הרשו לי להסתובב איתם, לבוא למסיבות שלהם ולראות אותם מתמזמזים. מה שלא הוסיף הרבה להערכה העצמית שלי, אתם יכולים לתאר לעצמכם. חשבתי שאני לוזרית גמורה. אבל יום אחד לקחתי איתי עט ומחברת כשנסעתי לחוף בּוֹלינָס עם אבא (שעדיין לא הזריק סמים, עד כמה שאני זוכרת), וכשבידי המקבילה של סופרים לקנבס ומכחול, כתבתי תיאור של מה שראיתי: "צעדתי אל שפת המים והנחתי ללשון הקצף של הנוזל הנחפז ללחך את בהונותי.

סרטן חולות כרה מחילה סנטימטרים ספורים מכף רגלי ואז נעלם בחול הלח..." אחסוך מכם את השאר. זה נמשך עוד די הרבה. אבא שיכנע אותי להראות את זה למורה, ובסוף כללו את הקטע במקראה אמיתית. זה עשה רושם גדול על המורים שלי ועל ההורים שלי ועל כמה ילדים, אפילו על כמה ילדים מקובלים, שהזמינו אותי לעוד כמה מסיבות כדי שאוכל לראות לעתים קרובות עוד יותר את כולם מתמזמזים.

יום אחד באה אלי הביתה אחרי הלימודים אחת הילדות המקובלות כדי לישון אצלי. מצאנו את הורי חוגגים את הגעתו של הרומן החדש של אבא, העותק הראשון ממכבש הדפוס. כולנו היינו נרגשים וגאים ונראה היה שהילדה הזו חושבת שיש לי את האבא הכי מגניב שאפשר: סופר (אבא שלה מכר מכוניות). יצאנו לארוחת ערב וכולנו הרמנו כוסות אחד לכבוד השני. המשפחה שלי היתה במצב יותר טוב מטוב ואצלי היתה חברה שתעיד על כך.

ואז, באותו לילה, לפני שהלכנו לישון, לקחתי את הרומן החדש והתחלתי להקריא את העמוד הראשון באוזניה. שכבנו זו לצד זו בשקי שינה על הרצפה בחדרי. העמוד הראשון, מסתבר, היה על גבר ואישה ביחד במיטה, עושים סקס. הגבר שיחק בפטמה של האישה. התחלתי לצחקק בהיסטריה גוברת. אוי, איזה יופי, חשבתי, מחייכת אל חברתי בבדיחות הדעת. כיסיתי את הפה ביד אחת, כמו צ'רלי צ'פלין כשהוא מסמיק, ועשיתי פנטומימה כאילו אני מעיפה את הספר הטיפשי הזה אל מאחורי הגב. ממש נפלא, חשבתי, כשאני משליכה את ראשי לאחור וצוחקת בעליצות; אבא שלי כותב פורנוגרפיה.

מרוב בושה זהרתי בחושך כמו נורה. אפשר היה לקרוא לאורי. מעולם לא הזכרתי את הספר באוזני אבא, למרות שבמהלך השנתיים הבאות דפדפתי בו בלילות כדי למצוא עוד קטעים סקסיים, ואכן היו לא מעטים כאלה. זה היה מבלבל מאוד. הרגשתי מפוחדת ועצובה מאוד בגלל זה.

ואז קרה דבר מוזר. אבא כתב מאמר למגזין שכותרתו: "מקום מחורבן לגדל בו ילדים", מאמר על מחוז מָרִין ובמיוחד על הקהילה שבה גרנו, ששכנה במקום היפה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ובכל זאת האנשים בחצי האי שלנו היו רק דרגה אחת מתחת לאינדיאנים בשכונות העוני של אוקלנד ברמת האלכוהוליזם, ושיעור השימוש בסמים בקרב בני העשרה היה, כפי שכתב אבא, מקפיא דם, והיתה מגיפה של גירושים ומשברים נפשיים וסטיות מיניות. אבא כתב בזלזול על הגברים בקהילה, הערכים שלהם והמרדף החומרני שלהם, ועל נשותיהם, "נשים מכובדות, רעיות של רופאים, אדריכלים ועורכי דין בחצאיות טניס ומעילי כותנה, שזופות ושמורות היטב, המשוטטות בין מדפי הסופרמרקטים שלנו וניצוץ של טירוף בעיניהן". אף אחד בעיר לא יצא טוב. "זו הטרגדיה הגדולה של קליפורניה", הוא כתב בפיסקה האחרונה, "כי חיים שתכליתם היא מילוי שעות הפנאי, הם בסופו של דבר חיים שתכליתם היא המוות - הפנאי האינסופי".

היתה רק בעיה אחת: הייתי שחקנית טניס מושבעת. נשות הטניס היו חברות שלי. התאמנתי איתן באותו מועדון כל אחר צהריים; ישבתי איתן בסופי השבוע וחיכיתי שהגברים (להם היתה זכות קדימה) יגמרו לשחק כדי שנוכל לעלות למגרשים. ועכשיו אבא שלי גרם להן להיראות כמו זומביות מנוונות.

חשבתי שאנחנו גמורים. אבל אחי הבכור חזר באותו שבוע מבית הספר עם צילום של המאמר של אבא, שחולק בכיתה - גם בידי המורה לסוציולוגיה וגם בידי המורה לספרות; ג'ון היה לגיבור בעיני חבריו לכיתה. בקהילה היתה תהודה עצומה: במהלך החודשים הבאים התעלמו ממני כמה וכמה גברים ונשים במועדון הטניס, אבל במקביל אנשים עצרו את אבא ברחוב כשהלכנו יחד ולחצו את ידו בשתי ידיים, כאילו עשה להם טובה אישית. מאוחר יותר באותו קיץ למדתי להבין איך הם הרגישו כשקראתי לראשונה את "התפסן בשדה השיפון" והרגשתי איך זה כשיש מישהו שמדבר בשמי, איך זה לסגור ספר בתחושת הקלה וניצחון, חיה בודדה ומבודדת מבחינה חברתית שהצליחה לייצר קשר.

בתיכון התחלתי לכתוב הרבה: עיתונים, מאמרים אנטי מלחמתיים נלהבים, פרודיות על סופרים שאהבתי. והתחלתי להבחין במשהו חשוב. הילדים האחרים רצו תמיד שאספר להם סיפורים על מה שקרה, גם אם - או בעיקר אם - הם היו נוכחים. מסיבות שלא הוזמנו אליהן, התפרצויות זעם בכיתה או בחצר בית הספר, סצינות עם ההורים שלהם שהיינו עדים להן - אני ידעתי לגרום לסיפור לקרות. ידעתי לגרום לו להיות חי ומשעשע, ואפילו להגזים חלק ממנו כך שהאירוע הפך להיות מיתי כמעט, והאנשים המעורבים בו נראו גדולים יותר והיתה תחושה של חשיבות רבה יותר, של משמעות.

אין לי ספק שהחברים של אבא בבית הספר ובקולג' תמיד סמכו עליו שיידע לספר את סיפוריהם. אני יודעת לבטח שכך היה בשלב מאוחר יותר, בעיר שבה גידל את ילדיו. הוא ידע לקחת אירועים גדולים או אפיזודות קטנות מחיי היומיום ולשנות גוונים או להעצים פרטים באופן שיתמצת את צורתם ותוכנם, ילכוד את התחושות בחייה של החברה שבה הוא וחבריו התגוררו ועבדו והתרבו. אנשים ציפו ממנו שיבטא במילים את מה שקורה.

אני חושדת שהוא היה ילד שחשב באופן שונה מחבריו, שאולי היו לו שיחות רציניות עם מבוגרים, שכאדם צעיר, כמוני, קיבל את העובדה שהוא לעתים קרובות בודד. אני חושבת שזה סוג האנשים שהופכים לסופרים, או לפושעים מקצועיים. במשך כל ילדותי האמנתי שהדברים שאני חושבת עליהם שונים מהדברים שילדים אחרים חושבים עליהם. הם לא היו עמוקים יותר בהכרח, אבל בתוכי התחולל מאבק למציאת איזה סוג של דרך רוחנית או אסתטית לראות את העולם ולארגן לי אותו בראש. קראתי יותר מילדים אחרים; התענגתי על שפע הספרים. ספרים היו המפלט שלי. ישבתי בפינות עם הזרת על השפה התחתונה וקראתי, כמו בטראנס, שקועה במקומות ובתקופות שאליהם לקחו אותי הספרים. והיה רגע במהלך השנה הראשונה שלי בתיכון שבו התחלתי להאמין שאצליח לעשות מה שסופרים אחרים עושים. האמנתי שהנה, אצליח לקחת עיפרון ביד ולגרום למשהו קסום לקרות.

וככה כתבתי כמה סיפורים פשוט איומים.

בקולג' נפתח בפני כל העולם, והספרים והמשוררים שאותם לימדו בקורסים לספרות אנגלית ופילוסופיה נתנו לי, לראשונה בחיי, תחושה שיש תקווה, תקווה שאולי אצליח למצוא לי מקום בקהילה כלשהי. הרגשתי שדרך החברים החדשים שלי ודרך חלק מאותם ספרים חדשים, אני פוגשת את החצי השני שלי. היו אנשים שרצו להיות מפורסמים או עשירים, אבל החברים שלי ואני רצינו להיות אמיתיים. רצינו להגיע לעומקים (ואני מניחה שגם רצינו להגיע למיטה). זללתי ספרים כמו בן אדם שלוקח ויטמינים, מרוב חשש שאם לא אעשה זאת, אשאר טיפוס דביק שמאוהב בעצמו, בלי שתהיה לי אי פעם אפשרות להגיע לעומק חשיבתי או שייקחו אותי ברצינות. נעשיתי סוציאליסטית - לחמישה שבועות, עד שהנסיעות באוטובוס לפגישות הסוציאליסטיות עייפו אותי. נמשכתי לטיפוסים מוזרים, לאנשים ממוצא אתני שונה, לאנשי תיאטרון, משוררים, רדיקלים, הומואים ולסביות - ואיכשהו, כולם סייעו לי להפוך לחלק מהדברים שכל כך רציתי להיות: פוליטית, אינטלקטואלית, אמנותית.

החברים שלי הפנו אותי לקירקגור, בקט, דוריס לסינג. הסתובב לי הראש מכל הריגוש והטיפוח הזה. אני זוכרת שקראתי לראשונה את "מופתע משמחה", האוטוביוגרפיה של סי-אס לואיס, מחבר ספרי "נרניה", ואיך, כשהתבונן לתוך עצמו הוא מצא "גן חיות של תשוקות, בית משוגעים של שאיפות, חדר ילדים של פחדים, הרמון של שנאות מטופחות". הרגשתי התעלות ושחרור. לפני כן חשבתי שאנשים שאנו מעריצים, האנשים הטובים והחכמים של העולם, לא היו כאלה בתוך תוכם, שהם היו שונים ממני ומ… נגיד, טולוז לוטרק.

התחלתי לכתוב מאמרים ברמה של שנה ב' לעיתון הקולג'. למזלי, אכן הייתי בשנה ב'. הייתי גרועה בכל מה שקשור לקולג', חוץ מדבר אחד - קיבלתי את הציונים הטובים ביותר בספרות אנגלית. כתבתי את העבודות הטובות ביותר. אבל הייתי אמביציוזית; רציתי הכרה בקנה מידה גדול יותר. אז בגיל תשע-עשרה הפסקתי ללמוד כדי להפוך לסופרת מפורסמת.

חזרתי לגור בסן פרנסיסקו ובמקום סופרת מפורסמת הפכתי לעובדת זמנית מפורסמת. מפורסמת בחוסר הכישורים ובבכיות שלי. בכיתי מרוב שיעמום ובגלל שלא האמנתי שזה קורה לי. ואז תפסתי ג'וב כקלדנית במחלקת בקרת איכות בחברת הנדסה ענקית, ושם נאבקתי בגלי צונאמי של טפסים ותזכירים בשלושה העתקים. זה שיבש לי את התוכניות מאוד. זה גם היה כל כך משעמם שהרגשתי שיש לי עיגולים כהים סביב העיניים, כמו ללֶרץ' ממשפחת אדמס. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאף אחד לא יחוש בהעדרה של רוב התכתובת הזאת, מה ששיחרר אותי לכתוב סיפורים קצרים במקום לעבוד.

"תעשי את זה קצת כל יום," אבא חזר ואמר. "תעשי את זה כמו סולמות בפסנתר. תעשי את זה כמו הסכם שלך עם עצמך. תעשי את זה כחוב של כבוד. ושתהיה לך מחויבות לסיים דברים."

כך שבנוסף לכתיבה בגניבה במשרד כתבתי כל ערב במשך שעה או יותר, בדרך כלל עם מחברת ועט בבתי קפה תוך שתיית כמויות עצומות של יין, כי ככה עושים סופרים; ככה עשו אבא וכל חבריו. אצלם זה עבד, אם כי עכשיו אימצו טרנד חדש ומדאיג - הם התחילו להתאבד. זה הכאיב לאבא מאוד, כמובן. אבל שנינו המשכנו לכתוב.

בסופו של דבר עברתי לבולינַס, לשם עברו אבא ואחי הצעיר שנה קודם לכן, כשהורי נפרדו. לפרנסתי התחלתי ללמד טניס ולנקות בתים. בכל יום, במשך שנתיים, כתבתי קטעים ותיאורים קצרים, אבל במיוחד התרכזתי ביצירת המופת שלי, סיפור קצר ושמו "ארנולד": פסיכיאטר קירח ומזוקן בשם ארנולד מבלה יום בחברת סופרת צעירה בדיכאון קל ואחיה, גם הוא בדיכאון כנ"ל. ארנולד נותן להם כל מיני עצות פסיכולוגיות מועילות אבל בסוף הוא מתייאש. ואז הוא כורע על ברכיו, מתהלך כמו ברווז ומגעגע כדי לשעשע אותם. תמיד אהבתי את התֶּמה הזו, זוג נשמות אבודות פוגשות מישהו במקרה, נגיד ליצן או תייר מחו"ל, והוא מראה להם איזה טריק קטן ובעצם אומר להם, "גם אני אבוד! אבל תראו - אני יודע לתפוס ארנבות!"

זה היה סיפור איום ונורא.

כתבתי עוד הרבה דברים אחרים. כתבתי רשימות קצרות על אנשים בסביבתי, בעיר שלי, במשפחה שלי, בזיכרון שלי. כתבתי רשימות על הלך הרוח שלי, על היומרות שלי, על ההערכה העצמית הנמוכה. כתבתי דברים מצחיקים ששמעתי. למדתי להיות כמו עכבר על אונייה, עם אוזניו הרועדות המרושתות בנימים, ולמדתי למהר ולשרבט הכול.

אבל בעיקר עבדתי על "ארנולד", הסיפור הקצר שלי. מדי כמה חודשים הייתי שולחת אותו לסוכנת של אבא בניו יורק, אליזבת מק'קי.

"ובכן," היא היתה משיבה, "עכשיו זה כבר ממש מתקדם."

זה מה שעשיתי במשך כמה שנים. ונורא נורא רציתי שיוציאו אותי לאור. לאחרונה שמעתי מטיף אומר שתקווה היא סבלנות מהפכנית; תרשו לי להוסיף שגם להיות סופר זה אותו דבר. התקווה נולדת בחושך, התקווה העיקשת שאם פשוט תלכי ותנסי לעשות את הדבר הנכון, השחר יפציע. את מחכה ומתבוננת ועובדת; את לא מוותרת.

לא ויתרתי, הרבה מאוד בזכות אבא שהאמין בי. ואז, למרבה הצער, כשהייתי בת עשרים ושלוש, פתאום היה לי סיפור לספר. גילו אצל אבא סרטן מוח. הוא והאחים שלי ואני היינו הרוסים, אבל איכשהו הצלחנו, רק בקושי, להחזיק את הראש מעל המים. אבא אמר לי לשים לב ולכתוב לעצמי הערות. "את תספרי מהצד שלך," הוא אמר, "ואני הולך לספר מהצד שלי."

התחלתי לכתוב על מה שעובר על אבא, ואחר כך התחלתי לעצב את הרשימות האלה לסיפורים קצרים שיש ביניהם קשר. תפרתי לתוכם את כל הקטעים הקצרים והתיאורים שעליהם עבדתי בשנה שקדמה לגילוי הסרטן אצל אבא והגעתי לחמישה פרקים שעמדו יחד פחות או יותר. אבא, שהיה חולה מכדי לכתוב גירסה משלו, אהב אותם ודחף אותי לשלוח אותם לאליזבת, הסוכנת שלנו. ואז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, מזדקנת וקמלה בתוך חודש אחד. אבל אני חושבת שהיא קראה אותם במצב שקרוב לאופוריה, נרגשת לגלות שהיא לא קוראת את "ארנולד". היא לא אישה דתייה בשום מובן, אבל תמיד אני מדמיינת אותה מאמצת את הסיפורים ההם לחזה שלה, בעיניים עצומות, מתנודדת קלות ונאנחת, "תודה לך, אלוהים."

אז היא שלחה אותם לסיבוב בניו יורק והוצאת וייקינג הציעו לנו הצעה. וכך החל התהליך. הספר יצא לאור כשהייתי בת עשרים ושש, כשאבא היה מת כבר שנה. אלוהים! הוצאתי לאור ספר! זאת היתה התגשמות כל חלומותי. והגעתי לנירוונה, נכון? ובכן...

לפני שחתמתי על חוזה לספר הראשון שלי האמנתי שהוצאתו לאור תגרום לי נחת באופן מיידי ואוטומטי, שזו תהיה חוויה רומנטית שתאשר את קיומי, פירסומת בטלוויזיה שבה אני רצה ומדלגת בהילוך איטי באחו מלא פרחי בר אל זרועות השבחים וההערכה העצמית.

לי זה לא קרה.

החודשים לפני שהספר יוצא מהמכונות מדורגים אצל רוב הסופרים יחד עם הדברים הכי גרועים שיש לחיים להציע, די דומים לאיך שנראה מרטין שין בעשרים הדקות הראשונות של "אפוקליפסה עכשיו" - ממוטט טוטאלית, בחדר של מוטל בסייגון. הציפייה והפנטזיות, גם המשמחות וגם המדכאות, שוחקות אותך לגמרי. ויש גם את הקטע של הסקירות המקדימות שיוצאות כחודשיים לפני היציאה לאור. בשתי הסקירות הראשונות שקיבלתי על הספר העדין שכתבתי על אבא שלי הגוסס, שבינתיים מת, נכתב שהספר שלי הוא בזבוז זמן מוחלט, שק של שיעמום סנטימנטלי ומתפנק מלא בקיא עכבישים.

זה לא ציטוט מילה במילה.

אתם יכולים לתאר לעצמכם שהייתי טיפה עצבנית בחודש וחצי הבאים. שתיתי כל לילה אינסוף דרינקים וסיפרתי להמון אנשים זרים בבר על זה שאבא שלי מת ושכתבתי על זה ספר ואיך קטלו אותו בסקירות המוקדמות ואז הייתי מתחילה לבכות וצריכה עוד כמה כוסות, ובסוף תמיד הייתי מספרת להם על הכלב הגדול שהיה לנו פעם וקראו לו ליוּלִין שהיו צריכים להרדים אותו כשהייתי בת שתים-עשרה, דבר שעצם המחשבה עליו עדיין מעציב אותי, כך הייתי אומרת לקהל שומעי, ושזה כל מה שאני יכולה לעשות כדי לא ללכת לשירותים ולתקוע לעצמי כדור בראש.

ואז הספר יצא לאור. קיבלתי כמה ביקורות נפלאות במקומות חשובים, וגם כמה רעות. היו כמה אירועים של חתימה על ספרים, כמה ראיונות, וכמה אנשים חשובים טענו שהם אהבו אותו. אבל באופן כללי נראה שאני לא ממש הולכת לצאת לפנסיה מוקדמת. בסודי סודות האמנתי שתישמע תרועת חצוצרות, שגדולי המבקרים יצהירו שמאז "מובי דיק" לא היה רומן אמריקני שתפס כך את החיים, על כל מורכבותם המסחררת. וככה חשבתי גם כשיצא הספר השני שלי, והשלישי, והרביעי והחמישי. ובכל פעם טעיתי.

אבל אני עדיין מעודדת את כל מי שחש צורך לכתוב, שיכתוב. אני רק משתדלת להזהיר את האנשים שמקווים להוציא לאור, שלהוציא לאור זה לא בדיוק מה שעושים מזה. אבל כתיבה היא כן. כתיבה נותנת הרבה כל כך, מלמדת כל כך, מפתיעה כל כך. הדבר הזה שהיית צריך להכריח את עצמך לעשות - עצם פעולת הכתיבה - מתגלה כחלק הטוב ביותר. זה כמו לגלות שלמרות שהיית בטוח שאתה צריך את טקס התה בשביל הקפאין, מה שלמעשה היית צריך זה את טקס התה עצמו. פעולת הכתיבה הופכת להיות הגמול שלה-עצמה.

הצלחתי לקדם את היצירה שלי כמעט בכל יום בחיי הבוגרים, וזאת ללא שום הצלחה כלכלית מרשימה. ולמרות זאת הייתי חוזרת על הכול ברגע, כולל כל הטעויות, המועקות והמשברים כולם. יש ימים שבהם לא אצליח להסביר למה בדיוק, במיוחד כשיש לי הרגשה של חוסר ערך ורחמים עצמיים, כמו סיזיפוס עם בעיות נזילות. אבל יש ימים שבהם הכתיבה שלי היא כמו עוד בן אדם בשבילי - בן אדם שאחרי כל השנים האלה, עדיין יש בו איזו משמעות עבורי. זה מזכיר לי את השיר "ורד בר" שכתב וֵנדֶל בֵּרִי לאשתו:

לעתים נסתרת ממני
בשיגרת יום יום, שיגרת אֵמוּן,
בלתי מודע אני חי לצדך
כמו לצד פעימת לבי

פתאום את מתלקחת מול עיני,
ורד בר פורח להלל
בין השיחים יש חן ואור
שם אך אתמול היה רק צל,

ושוב אני בּרוּך ושוב
בוחר אני את בחירתי.

מאז הייתי ילדה קטנה חשבתי שיש משהו אצילי ומסתורי בכתיבה, באנשים שיודעים לכתוב היטב, שיכולים ליצור עולם כאילו היו אלים קטנים או מכשפים. כל חיי הרגשתי שיש משהו קסום באנשים שיכולים להיכנס לעורם ולראשם של אנשים אחרים, שיכולים לגרום לאנשים כמונו לצאת מתוך עצמנו ואחר כך להחזיר אותנו לעצמנו. יודעים מה? אני עדיין מרגישה ככה.

ועכשיו אני מלמדת. זה פשוט קרה כאילו מאליו. לפני עשר שנים בערך הציע לי מישהו חלטורה של סדנת כתיבה, ומאז ועד היום אני מעבירה קורסים לכתיבה. אבל אי אפשר ללמד לכתוב, אומרים לי כל מיני אנשים. ואני אומרת, "מי אתם חושבים שאתם לעזאזל, סגן אלוהים לענייני הרשמה לקורסים?"

אם אנשים באים לקורס שלי ורוצים ללמוד לכתוב, או לשפר את הכתיבה שלהם, אני יכולה לספר להם על כל מה שעזר לי לאורך הדרך ואיך אפשר לטעמי לעשות את זה על בסיס יומי. אני יכולה ללמד אותם דברים קטנים שאולי לא מופיעים בספרים הנהדרים על כתיבה. למשל, אני לא יודעת אם מישהו ציין שבאופן מסורתי, דצמבר הוא חודש רע לכתיבה. דצמבר הוא חודש של ימי שני. וימי שני לא טובים לכתיבה.

היה כל החופש הזה במהלך הסופשבוע, עם כל האותנטיות הזו וכל החלומות החלומיים, ופתאום מגיע הדוד הסלאבי השתקן שלך, יום שני, ובא הזמן לשבת ליד השולחן. לכן אני ממליצה למשתתפים בסדנאות שלי לעולם לא להתחיל פרויקט כתיבה רציני באחד מימי שני של דצמבר. למה לחרוץ את גורלך מראש לכישלון?

מראיינים שואלים סופרים מפורסמים למה הם כותבים, ואם אני זוכרת נכון המשורר ג'ון אשברי ענה, "כי אני רוצה." פלאנרי אוקונור ענתה, "כי אני טובה בזה," וכשמדי פעם איזה מראיין שואל אותי אותה שאלה, אני מצטטת את שניהם. ואחר כך אני מוסיפה שחוץ מכתיבה, אני לא יודעת לעשות כלום. אבל על אמת, בסוד, בלי להתחכם, אני כותבת כי אני רוצה וכי אני טובה בזה.

אני תמיד מציינת סצינה מהסרט "מרכבות האש" שבה, כמו שאני זוכרת אותה, האצן הסקוטי אֶריק לָיידל, שהוא הגיבור, פוסע עם אחותו המיסיונרית למרגלות גבעה סקוטית יפהפייה מכוסה שיחי אברש. היא מנדנדת לו שיוותר על האימונים לאולימפיאדה ויחזור למשימתו המיסיונרית בכנסיית המיסיון שלהם בסין. והוא עונה שהוא רוצה לנסוע לסין כי הוא מרגיש שזה מה שאלוהים רוצה ממנו, אבל קודם הוא מתכוון להשקיע את כל כולו באימונים, כי אלוהים גם עשה אותו מאוד מאוד מהיר.

אז אלוהים עשה כמה מאיתנו מהירים בתחום העבודה עם מילים, ונתן לנו במתנה את אהבת הקריאה, באותה ההתלהבות שבה אנחנו אוהבים את הטבע. התלמידים שלי בסדנאות הכתיבה זכו למתנה של אהבת הקריאה, וחלקם ממש טובים במילים, מהירים מאוד, וחלקם לא מהירים מאוד ולא כותבים טוב כל כך, אבל הם עדיין אוהבים כתיבה טובה והם פשוט רוצים לכתוב. ואני אומרת, "הלו! זה מספיק מבחינתי. תבואו לפה."

ואז אני מספרת להם איך ייראה מחר בבוקר, ליד השולחן שלי כשאתיישב לעבוד: מעט רעיונות והמון ניירות ריקים, יהירות מפלצתית והערכה עצמית נמוכה בכמויות שוות, והאצבעות לא רצות על המקלדת. אני מספרת להם שהם ירצו להיות ממש טובים מהרגע הראשון, וזה לא יקרה, אבל יום אחד אולי הם יהיו טובים אם רק ימשיכו להאמין וימשיכו להתאמן. ואולי הם יתקדמו אפילו מהמקום שבו הם רוצים לכתוב משהו מסוים למקום שבו הם פשוט רוצים לכתוב, רוצים לעבוד על משהו, כמו שהיו רוצים לנגן בפסנתר או לשחק טניס, כי הכתיבה היא מקור להנאה רבה כל כך, אתגרים רבים כל כך. זה לעבוד ולשחק בעת ובעונה אחת. כשהם יעבדו על הספרים או על הסיפורים שלהם, הראשים שלהם יסתחררו מרוב רעיונות והמצאות. הם יראו את העולם מבעד לעיניים רעננות. כל מה שהם יראו וישמעו וילמדו יהיה חומר שייכנס למערבל. במסיבות קוקטייל או בתור בדואר, הם ילקטו רגעים קטנים וביטויים שיגיעו לאוזניהם, והם יחמקו להם כדי למהר ולשרבט אותם על נייר. יהיו להם ימים של שיעמום המחץ ליד השולחן, ימים של כעס מרוב ייאוש, ימים שבהם ירצו לעזוב את זה אחת ולתמיד, ויהיו ימים שירגישו שתפסו גל והם רוכבים עליו.

ואז אני אומרת לתלמידים שלי שהסיכויים שלהם להוציא לאור, ושהוצאת הספר לאור תביא להם ביטחון כלכלי, שלוות נפש או אפילו שמחה, לא ממש גדולים. הרס, היסטריה, בעיות עור, טיקים סמויים, בעיות כספיות קשות - אולי כן; אבל שלוות נפש - רוב הסיכויים שלא. אני אומרת להם שאני חושבת שהם צריכים לכתוב בכל מקרה. אבל אני משתדלת להיות בטוחה שהם מבינים שכתיבה, ואפילו היותם טובים בכתיבה, והעובדה שספרים וסיפורים ומאמרים פרי עטם רואים אור, כל אלה לא יפתחו את הדלת שרובם מקווים לפתוח. זה לא ישפר את מצבם. זה לא ייתן להם את ההרגשה שהעולם ניקב סוף סוף את הכרטיסייה שלהם, שהם סוף סוף הגיעו בעצם ליעדם. חברי הסופרים, והם לא מעטים, לא מסתובבים עם חיוך מאוזן לאוזן ורגשות שלווים של שביעות רצון. רובם מסתובבים עם הבעות רדופות, מעונות ומופתעות על פניהם, כמו כלבי מעבדה שניסו עליהם ספריי של דאודורנט אישי במיוחד.

התלמידים שלי לא רוצים לשמוע על זה. והם גם לא רוצים לשמוע שהפסקתי להיות אמנית רעבה ללחם רק כשהספר הרביעי שלי יצא לאור. הם לא רוצים לשמוע שרובם מן הסתם לא יוציאו ספר לאור ומעטים עוד יותר יצליחו להתפרנס מזה. אבל לפנטזיה שלהם על איך זה להוציא ספר לאור יש קשר רופף מאוד למציאות. לכן אני מספרת להם על סם, בני בן הארבע, שהולך לגן ילדים נוצרי קטן ושם הוא למד לאחרונה את סיפור חג ההודיה. חבר שלו, שגם לו קוראים סם, אבל הוא בן שתים-עשרה ומאוד מודע פוליטית, ביקש מהסם שלי לספר לו כל מה שהוא יודע על החג. אז סם שלי סיפר לו גירסה חמודה של גן ילדים נוצרי על חג ההודיה, עם העולים לרגל והאינדיאנים והמון אוכל טוב ורגשות. בנקודה זאת פנה אלי סם הגדול ואמר, במרירות מה, "אני מבין שהוא עדיין לא שמע על השמיכות שהדביקו את האינדיאנים באבעבועות שחורות."

עכשיו, אולי אנחנו עדיין לא מחלקים את השמיכות האלה; אולי אנחנו עדיין מתנהגים יפה. אבל הנקודה היא שהתלמידים שלי, שרוצים כל כך להוציא לאור, עוד לא שמעו על השמיכות עם האבעבועות השחורות שיש בהוצאת ספר לאור. לכן זה אחד הדברים שאני מספרת להם.

אבל אני גם מספרת להם שכאשר חברי הסופרים עובדים, קורה שהם מרגישים טוב יותר ומרגישים שהם חיים יותר מבכל זמן אחר. ולפעמים, כשהם כותבים היטב, הם מרגישים שהם מגשימים את הציפיות מעצמם. כאילו המילים הנכונות, המילים האמיתית, כבר נמצאות בתוכם והם רוצים רק לעזור להן לצאת. לכתוב ככה זה קצת כמו לחלוב פרה: החלב עשיר וטעים מאוד, והפרה שמחה שחלבתם אותה. אני רוצה שגם האנשים שבאים לקורסים שלי יחוו את ההרגשה הזאת. אז אני מספרת להם כל מה שחשבתי או אמרתי בזמן האחרון שעזר לי לעשות את העבודה שלי. יש כל מיני ציטוטים ודוגמאות מסופרים אחרים שנתנו לי השראה, שאני מחלקת בכל מפגש. יש דברים שחברים שלי מזכירים לי כשאני מתקשרת אליהם ואני מודאגת, משועממת, מיואשת ומנסה לגרד איתם כסף לקחת מונית לגשר הקרוב. בספר הזה אפשר למצוא את מה שלמדתי בדרך, מה שאני מעבירה לכל קבוצה חדשה של תלמידים. הספר הזה הוא לא כמו ספרים אחרים על כתיבה, שחלקם נהדרים. הוא אישי יותר, דומה יותר לקורסים שלי. הנה לפניכם כמעט כל דבר שאני יודעת על כתיבה, נכון להיום.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

ציפור ציפור - הכתיבה והחיים הוראות הפעלה - אן למוט
Bird by Bird: Some Instructions on Writing and Life - Anne Lamott


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *