Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביולי 2007       חזור

חיים חדשים - דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון
מאת: עינת רמון
A New Life, Religion, Motherhood and Supreme Love in the Works of Aharon David Gordon - Einat Ramon

ההוצאה:

כרמל

חיים חדשים מתאר את נסיונו הפילוסופי והדתי של אהרן דוד גורדון לבחון את החדש בעיניים מסורתיות ואת המסורת לנוכח אתגרי החיים המודרניים.

פרשנותו של גורדון נסבה על שאלת הגדרת הכוח והשליטה ועל ההתעמקות בדרך שבה תופעת האימהות בטבע משלבת, לשיטתו, דאגה לזולת ועוצמה (במובן הניטשיאני של המושג).

הבנה "אימהית" זו של העוצמה, בשונה מכוחנות ומשליטה, מובילה לתפיסה מקורית של המהות הפסיכולוגית של הנבואה, המשפחה, היהדות, הציונות, האקולוגיה והמוסר הנתבע מכל אדם. דבריו של גורדון זוכים בספר זה למבט מחודש נוכח השפעתן המנכרת של תופעות הגלובליזם והפוסט-מודרניזם.

חיים חדשים - דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון
שתפו אותי

עינת רמון היא ילידת הארץ הראשונה שהוסמכה לרבנות (בשנת תשמ"ט). לאחר מכן התמחתה במחשבה יהודית מודרנית ובמדעי הדתות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שעה שגם כיהנה כרבה במערב ארה"ב (בברקלי ובמונטנה). כיום היא מרצה בתחומים של לימודי נשים ומחשבת ישראל במכון שכטר ומכהנת כדיקנית בית המדרש לרבנים (מסורתיים) ע"ש שכטר בירושלים.

חיים חדשים - דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון מאת עינת רמון בהוצאת כרמל, הציור שעל העטיפה: יוחנן סימון, מנוחה בקיבוץ.

סדר הפרקים בספר:

פרק ראשון
מנהיגות 'סיפית': גורדון ואנשי העלייה השנייה

פרק שני
מוסר של 'התפשטות': כוחה של האימהות וביקורת תאוות השלטון

פרק שלישי
'אם כל חי': לשונו הדתית של אהרן דוד גורדון

פרק רביעי
'כאן על פני האדמה, האם': יחס חדש לאדם ולטבע

פרק חמישי
הדת והחיים: הלכה יהודית אל מול אתגרי החילון והשוויון

אחרית דבר
הגות אהרן דוד גורדון במאה העשרים ואחת

"האהבה העליונה אינה צמצום ה'אני' של האוהב בשביל לפנות מקום ל'אני' של האהוב, כי אם להפך, התפשטות חייו של האוהב לתוך נפשו של האהוב, כמו שהאם האוהבת חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה [...] האהבה העליונה אינה סובלת השפעת נדבה, השפעת גדול על קטן, עשיר על אני, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמים".

כתבי א. ד. גורדון ד', עמ' 114-116

הקדמה
אהרן דוד גורדון (1856-1922), הוגה ואיש רוח מאנשי המופת של העלייה השנייה, היה לאגדה עוד בחייו, ולאחר מותו נעשה לאחד המיתוסים המובהקים של הציונות. אנשי רוח בני זמנו כיוסף אהרונוביץ, ממנהיגי מפלגת 'הפועל הצעיר' ועורך ביטאונה הראשון מזה, ואישים כמרטין בובר ראו בו לא פחות מאשר נביא ה' שהתגלה לדורם. דימוי זה הוליד את תיאורו בספרי הלימוד בארץ ובתפוצות כסמל לאומי של החלוץ הזקן עם הקסקט והטורייה שהטיף ל'דת העבודה', מונח שלא הוא טבע ואשר כלל לא הופיע בכתביו, ומשמעותו בלקסיקון הציוני: מתן מעין גושפנקה יהודית, ריליגיוזית-פולחנית לעבודה הפיזית הכרוכה במפעל הלאומי החילוני.

עובדות אלו מצדיקות את הקריאה המחודשת בכתביו של גורדון אך גם מכבידות עליה: מחד גיסא, מרכזיותו באתוס הציוני יש בה כדי לעודד עיון חדש בכל דור ודור בכתביו ובביוגרפיה שלו. מאידך גיסא, קריאה מחודשת לעולם הופכת מוסכמות פרשניות על פניהן, ומשום כך קָשָה לכל המחזיקים בדעה מגובשת שלילית או חיובית על האיש ומשנתו. הטענה המועלית בזאת היא כי הגות גורדון היא פילוסופיה דתית לא אורתודוקסית מובהקת ולִבָּתָהּ - דחייה קיצונית של תאוות השלטון, כוחנות והייררכיה על כל גווניה וצורותיה. לדידו, כוחנות והייררכיה ברשות היחיד כברשות הרבים אינם מבטאים כוח או חירות אלא חולשה, שעבוד של האדם לפחדיו ועבודה זרה.

ביקורת תאוות השלטון בכתביו דומה מאד לביקורות העולות מתורות מוסר פמיניסטיות ומכתבים תיאולוגיים פמיניסטיים משלהי המאה העשרים. משום כך, הסתייעות בתאוריות ובספרות פמיניסטיות, המתבוננות בכתובים מנקודת מבט של יחסי הכוח בין גברים ונשים, גבריות ונשיות, מבהירה רבות מן האמירות ומן הבעיות הפילוסופיות והפרשניות העולות בכתביו. יתרה מזו: היא אף מחדדת את תרומתו לפילוסופיה המודרנית היהודית והלא-יהודית כאחת כביקורת כוללת של תאוות השלטון.

קיימת מידה של הפתעה בהגדרת גורדון כפילוסוף דתי. הפתעה זו נובעת להערכתי משתי סיבות: האחת - רישומו של גורדון בתודעה הלאומית-הציונית כהוגה חילוני. אפילו חוקרים כאליעזר שביד, שרה שטרסברג-דיין ואברהם שפירא, שקבעו את המִתווה של חקר גורדון במסגרת פרשנותה והמשכיותה של השפה הדתית היהודית, נרתעו מלכנותו בפשטות הוגה דעות דתי. גורדון היה, כאמור, אדם והוגה דעות דתי אך לא אורתודוקסי. הוא עצמו והמקורבים לו אף הגדירו אותו כדתי 'לא במובן הרגיל'. אולם היעדרה של קהילה דתית לא אורתודוקסית חזקה בנוף הישראלי עיצבה מוסכמה המזהה אורתודוקסיה עם דתיות, וגישה לא אורתודוקסית לדת - עם חילוניות.

ייתכן שסיבה סוציולוגית זו היא העומדת ביסוד האירוניה המזהה את גורדון עם חילוניות, בניגוד לאורח חייו הדתי הסלקטיבי (גורדון שמר שבת כל ימיו, אך משלב מסוים התפלל עטוף בטלית ללא תפילין ובערוב ימיו לא הקפיד על מסגרת תפילה מסודרת), ואף על פי שכל כתביו הפילוסופיים, שהם יותר ממחצית כתביו, מוקדשים לחיפוש אחר תורת הכרה דתית תקפה נוכח אתגרי הספקנות הדתית בעת החדשה.

הסיבה השניה להפתעה היא ההשוואה בין התאולוגיה הפמיניסטית, המתפתחת בעשורים האחרונים בדתות השונות, ובין הגותו של גורדון. העובדה שהגות זו רוויה במוטיבים אימהיים נזכרת, כאמור, לראשונה במאמרו של שמואל הוגו ברגמן ואחר כך במחקריהם של אליעזר שביד ואברהם שפירא. אולם התבוננות לעומק במוטיב האימהי, המאפיין את הגות גורדון בכללה, לא יכלה להתרחש עד לדור זה, שבו החלו רווחות גישות פרשניות פמיניסטיות. גישות אלו בוחנות בדרכים מגוונות את משמעותם של כתבים שונים לאור שאלות המחדדות את תבניות השליטה הגברית המתוארות ומונצחות בהם לצד תבניות המחאה הנשיות החותרות נגדן.

פירותיהם הראשונים של חקר הפילוסופיה וחקר התאולוגיה הנוצרית לאורן של זוויות קריאה נשיות הבשילו בעשורים האחרונים של המאה העשרים והאירו פנים חדשות בכתביהם של פילוסופיים ותאולוגים מן העת החדשה כדיוויד יום, פרידריך ניטשה, מרטין היידגר, פול טיליך, ריינולד ניבור, עמנואל לוינס ועוד. מן הראוי להדגיש כי מחקרים אלו אינם בבחינת 'לימודי נשים' במובן התָחום המוגדר והמג?דר שאליו נדחקו החוקרות על מנת לקבל 'הרשאה' לחקור היבטים בכתבים שונים מנקודת מבט פמיניסטית. עבודותיהן של החוקרות הקוראות כתבים פילוסופים ותאולוגיים מודרניים מתוך מודעות פמיניסטית הן בחינת אופקים חדשים בחקר המחשבה המערבית, המפלסים נתיבים לפילוסופיה, להגות דתית ולחקירה מדעית המקיפות גם תובנות מעוגנות בניסיון חייהן של נשים.

ההֶקשר התרבותי-ישראלי שהוביל להתעניינות בגורדון כמבקר חריף של תאוות השלטון הוא מגוון הבעיות העומדות כיום על סדר יומה החברתי והרוחני של מדינת ישראל הדוחה בבירור את השאיפה (כל שכן את העשייה) לשוויון חברתי. על רקע זה נוקטים היום מחקרים סוציולוגים והיסטוריים הבחנה חשדנית בין הסיפור ההיסטורי, כפי שגובש והופץ על ידי ההנהגה הציונית לדורותיה, ובין העובדות ההיסטוריות העולות מהתבוננות בתולדותיהן של קבוצות חברתיות 'שוליות' מנקודת מבטו של ממסד זה.

גישה חשדנית זו להיסטוריה הציונית מושפעת מתפיסת עולם פוסט-מודרנית המזהה כוח עם כוחנות ומתייחסת לכתיבת ההיסטוריה כלאחד הביטויים והאמצעים התרבותיים האלימים החשודים מראש כמחזקי שלטון החזקים בחלשים. השפעתו של אקלים אינטלקטואלי וחברתי זה על תהליך כתיבתו של הספר הייתה בלתי נמנעת. עם זאת, חשוב להדגיש כי מטרתי אינה 'להגן' על גורדון או 'לתקוף' את תורתו מתוך זווית ראייה המכונה 'פוסט-ציונית' או 'פוסט-מודרנית'. ענייני לבחון את הגותו לאור העניין המחודש בשאלת הכוח, אופיו ותפוצתו העולה מן ההגות הפוסט-מודרנית ולאור הגישה המחקרית הביקורתית, שהציבה לאחרונה סימני שאלה בנוגע למוסכמות היסטוריות המקובלות בתולדות עם ישראל ובחברה הישראלית.

החלתה של גישה ביקורתית זו בעת הקריאה בכתבי גורדון מחדדת את העובדה שרבדיה השונים של משנתו נסמכים על התנגדותו הסוחפת לזיהוי כוח ועָצמה עם תאוות השלטון, עם שליטה ועם אלימות. גורדון פיתח השקפת עולם זו בפולמוסיו הגלויים והסמויים בעיקר עם הסופר יוסף חיים ברנר בנוגע להתבטלות היהודים מפני התרבות המערבית ובעיקר בנוגע להשפעת תפיסת הכוח והמוסר של ניטשה על היהדות והציונות. הוא הסתייע בכתבי ניטשה עצמם על מנת 'להפוך את ערכיו' של ניטשה ולזהות עָצמה דווקא ברגשות ובמעשים של דאגה אינטואיטיבית לזולת וגם בהתנגדות גורפת לכל ביטוי של שליטת אדם באדם ואדם בטבע.

לחיבור המוצג להלן שני חלקים. חלקו הראשון מוקדש להבשלתה של ביקורת הכוחנות בהגותו ובעיקר לפולמוס שלו עם ניטשה העומד ביסוד תורת המוסר, ואילו חלקו השני - להשלכות פרשניות של תורת המוסר של גורדון כפי שהן מתבטאות בעמדותיו הפוליטיות ובפירושיו לפסוקי התנ"ך או לאמירות התלמודיות מתחום האגדה וההלכה המופיעות תדיר בכתביו. תורתו הדתית של גורדון נסמכת על דרכו הפרשנית ואף נשקפת בדבריו על היחס בין עם ישראל לארץ ישראל ובין הרגש הדתי ובין ההלכה בחיי היהודים המודרניים.

הפרק הראשון, 'מנהיגות 'סיפית': גורדון ואנשי העלייה השנייה' מאיר את הביוגרפיה של גורדון כמנהיג רוחני אמביוולנטי, אשר ביטא באורחות חייו ובדרכו החינוכית מנהיגות ללא שלטון והייררכיה תוך הסתייגות מופרזת מתהליכים ממסדיים. מנהיגותו שיקפה לצד ריחוק ובדידות גם סמכותיות תרבותית-מוסרית כלפי סביבתו הקרובה והרחוקה גם יחד.

חיוניות הביוגרפיה של גורדון להבנת תורתו עולה גם מדבריו שלו כי 'מי שיש לו מחשבה משלו... - הוא יודע, עד כמה הדעות האלה תלויות בתכונת נפשו, בכל אוצר נשמתו של החושב...'. השקפה דומה על אחדות חייו והגותו של גורדון עולה מעדותו של חברו הקרוב, שלמה צמח, כי 'כשם היה נאה מקיים היה נאה דורש'. בפרק זה נתבונן ביחסיו של גורדון עם בני משפחתו הקרובים ועם חברי הקהילות השונות שבהן חי בגולה ובארץ. בעיקר 'נאזין' למספר 'קולות' של חלוצים ובעיקר חלוצות, אנשי העלייה השנייה ונשותיה, המתארים את מהות הקרנתו המוסרית הבלתי מתנשאת, המעורפלת ומסויגת לעתים ואת מידת השפעתה הרוחנית עליהם.

הפרק השני, 'מוסר של 'התפשטות': כוחה של האימהות וביקורת תאוות השלטון', עוסק בפולמוסו של גורדון עם ניטשה, בעיקר בכל הנוגע למהות המוסר, העָצמה והכוח. מתוך פולמוס זה פיתח גורדון את מושג ה'התפשטות' העומד ביסוד תפיסת המוסר שלו. גורדון היה שותף לביקורתו של ניטשה על 'מוסר העבדים' הנוצרי-מערבי ולאבחנת ניטשה כי מושג החמלה מחפה על רגש טינה אלים. אך הוא טען שהאיכות הפסיכולוגית שניטשה כה העריץ בעל-אדם (?bermensch), וכפיית ערכי העל-אדם על ההמונים, מעידה דווקא על חולשה פסיכולוגית ומוסרית, ולא על עָצמה. בפולמוסו הדיאלקטי עם ניטשה, פיתח גורדון מודל פסיכו-מוסרי הממזג אנוכיות עם נדיבות ודאגה לזולת.

גם הדוגמאות האימהיות בכתבי גורדון למודל מוסרי זה ניזונו ככל הנראה מדוגמאות על עוצמתה של האם בעולם החי הנזכרת בכתבי ניטשה ומדימוייו ה'הריוניים' של ניטשה להלך הנפש היצירתי. גורדון ראה בתורת המוסר שלו 'שינוי ערכין' במובן הניטשיאני העמוק, היינו מעשה פרשני אמיץ בו מורד היחיד בערכי החברה ובמוסכמות המוסריות שלה ומעמיד תחתן מוסכמות מוסריות חדשות. בפיתוח מושג 'ההתפשטות' ובשרטוט זיקתו של מושג זה להתנהגויות יומיומיות של אימהות, שאף גורדון להפוך גם את מוסכמותיה של תורת ניטשה על פיה. גורדון התנגד נמרצות לשימושים הניטשיאניים של ברדיצ'בסקי וממשיכיו שעיצבו את דמות הגבר העברי החדש והחזק, איש המלחמה, באתוס הציוני. הֶחָלָה זו של תורת ניטשה על יהדות חז"ל נראתה בעיניו פשטנית ומתבטלת מפני ניטשה, דבר שניטשה עצמו, לדעת גורדון, היה מתנגד לו.

בניגוד לדמות העברי החדש, 'שינוי הערכין' הציוני של גורדון נסמך על דימויי עָצמה אימהיים דווקא. אליבא דגורדון, ביטויו הראשוני של רגש 'ההתפשטות' מצוי ביחסן של אימהות לצאצאיהן אולם, לשיטתו, הוא מתרחב ומתפשט מרגש אימהי-חינוכי זה אל אחריות היחיד כלפי עצמו וכלפי משפחתו הגרעינית והלאה, דרך מעגלי אחריות שונים, לכל תחומי החיים ולזירות האחריות האנושית והעולמית. לדעתו, במקורות העבריים נזכר רגש ההתפשטות במעשים ובנאומים הנבואיים. מאפיינים אלו של המוסר, המבוססים לדעת גורדון על הניסיון האימהי, הם הדדיות, אכפתיות, הזדהות ואהבה שאינה כרוכה ברחמים, כלומר בהצטמצמות (או בלשונו של גורדון 'צמצום') של האגו. עמדה זו דומה ביותר לתורות מוסר פמיניסטיות בנות זמננו מבית מדרשן של נל נודינגס וקרול גיליגן. תורות אלה מתארות את המודל המוסרי הנשי כעשייה מתוך אינטואיציה של איכפתיות וגודש של אהבה (נודינגס) או מתוך רגישות לעמדת הזולת בדרך של התדיינות בין-אישית הנמנעת מהכרעה פוגעת באחד הצדדים (גיליגן).

מכאן ואילך תיבחנה, בחלקו השני של הספר, ההשלכות של תורת המוסר של גורדון על עמדותיו בסוגיות רעיוניות ומעשיות שונות ועל פרשנותו למקורותיה הספרותיים של היהדות. הפרק השלישי 'אם כל חי: לשונו הדתית של אהרן דוד גורדון' מוקדש לתורת ההכרה הדתית ולשפת האלוהות של גורדון השזורות במוסר ההתפשטות האנטי-היררכי. רוב כתביו הפילוסופים של גורדון מבררים את הסוגיה של תורת תודעה דתית אשר ממנה צומחת תאולוגיה מהפכנית, השוברת את ההייררכיות המקובלות במסורת היהודית. כתאולוגים לא- אורתודוקסיים רבים אחרים בעולם הנוצרי והיהודי גם יחד עיצב גורדון את סדר-היום הדתי שלו כשהוא מודע להשלכות המזיקות של תאוות שלטון דתית. בענין זה הוא התבטא ב'מכתב שלא נשלח בזמנו לידידי אשר בגולה' (סוף 1912):

החסידות מביאה תמיד, בכל צורה שלא תהיה, נזק רב. לא השיטה, שהחזיקו בה 'חסידים', כשהיא לעצמה מזיקה ולא בעל השיטה, בתור אישיות, מזיק. השיטה יכולה להיות יפה מאוד ובעל השיטה יכול להיות אדם גדול מאד,-מזיקה ה'חסידות' וה'רביות'. 'החסידות' יש לה מן המוכן שיטה קבועה או השקפת עולם קבועה, הפוטרת באופן כזה את המחזיקים בה ממחשבות יתרות מחפושים יתרים ממלחמות פנימיות יתרות ובכלל מכל אותם הדברים, שאין אדם שאינו 'חסיד' חפשי מהם;

בעיקר היא פוטרת את האדם מן העמל הגדול והקשה להתחיל הכל מבראשית. על ידי כך נפסדים הרבה משרשי הנפש היותר עמוקים ומנימיה היותר כמוסים, ובעיקר - העומק הגדול, ואולי נכון לאמור, העומק הנורא של הנפש. ה'חסיד' הוא במובן זה בעל בטחון יותר מדי, אם בטחון בכלל, בטחון בהשקפת עולם שלמה ומקיפה, או בטחון חלקי, בטחון בשיטה קובעת הלכה באחד מיסודות החיים. ובמובן זה אין הבדל בצורת ה'חסידות', אם חסידות סתם, בצורתה הפשוטה או 'חסידות' בצורת 'אחד העם-יות', טולסטואיות, ניצשיאניות או מרכסיות.

גורדון חזר וטען שהדת חיונית לעולם המודרני והשתדל לפתוח שער לאתאיסטים, לאגנוסטים ולתיאיסטים (ולשאר המפקפקים בסמכויות הפרשניות הדתיות מן העבר ומן ההווה) להתקרב ל'רגש הדתי הפנימי':

עד היום אין ההפכים פוסקים, וכשם שאתה רואה, מצד אחד, ירידה גמורה של של הדת, כך אתה מוצא, מצד שני, חפושים דתיים, כמיה [= כמיהה] לגילויי דת חדשים, שגם אותם, אם להתיחס כראוי לנפש האדם, אין לבטל כלאחר יד. אין רוח האדם יכלה, ודוקא במדה שהיא עמוקה בה במדה אינה יכלה, להרגע בלי דת.

לפיכך מיקם את סמכות הדת וההתגלות הדתית בתחום האינטואיציה ולא באמונות ובדעות שהם בתחום ההכרה. על ידי העתקת סמכות הדת מעיקרי האמונה לאינטואיציה של יחידים וקהילות מתערערות סמכויותיהן של תפיסות התגלות מסורתיות. גורדון גיבש מחשבות אלו במסגרת תורת ההכרה הדתית שפיתח שבמרכזה מושג ה'חוויה' - השורש הטרום הכרתי של המוסר, הרגש הדתי והיצירה האומנותית. במקביל, גם מערכת סמלי האלוהות שלו משקפת 'שינוי ערכין', כלומר מהפכה הקוראת תגר על הייררכיות מקודשות. את מקום הדימוי הזכרי-האבהי של אלוהים ממלאים בכתביו דימויים הקושרים את האלוהות עם האימהות, עובדה המזכירה במידה מסוימת כתבים קבליים מימי הביניים, אם כי בשונה מן הדימויים הקבליים דימויי האלוהות הנשיים של גורדון אינם אירוטיים. גורדון גם שבר את ההייררכיה של מערכת הספרות הקבלית הן בהתייחסו לאינסוף כאחד ממאפייני הספִירות ולא כממד הטרנסנדנטי של מערכת האלוהות אשר ממנו נאצלות עשר הספירות כולן הן בהיעדר ממד זכרי בתפיסת האלוהות שלו.

הפרק הרביעי 'כאן על פני האדמה, האם: יחס חדש לאדם ולטבע' בוחן את מקומה של ארץ ישראל כישות גאוגרפית וכסמל דתי בהגות גורדון בזיקה להשלכות האקולוגיות והפוליטיות של תורת המוסר שלו. בראשיתו של הפרק נידונים תפקידיה המהפכניים, מבחינה דתית, של המטפורה הנשית-אימהית בתיאורי ארץ ישראל כפי שהופיעו בשירה העברית הציונית מסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. בהמשכו נסקרים ביטוייה הייחודיים של מטפורה זו בהגותו של גורדון הבאים לידי ביטוי בהשתלבות תפיסת ארץ ישראל בתורתו האקולוגית, המטיפה ליחס לא כוחני של האדם כלפי הטבע. אחרית הפרק מוקדשת לבירור ההשלכות הפוליטיות של היחס החדש בין אדם לאדם אשר לו ייחל גורדון כפי שהתבטא בעמדתו הנחרצת בדבר זכותן של שתי התנועות הלאומיות הערבית והיהודית, להגדרה עצמית בארץ ישראל ובהתנגדותו הנחרצת להתלהבות מן הצבאיות בתנועה הלאומית היהודית.

הספר נחתם בפרק החמישי 'הדת והחיים: הלכה יהודית אל מול אתגרי החילון והשוויון'. פרק זה עוסק בשאלת התאמת ההלכה, מקורותיה הספרותיים ועולם מושגיה למציאות המודרנית. מחד גיסא, אין ספק שפועל יוצא של תורתו המוסרית של גורדון הוא זיהוי האלילות עם כל הייררכיה דתית שהיא, בכלל זה, הייררכיה רבנית. בכך הוא קורא תיגר על תפיסת ההלכה המקדשת את סמכותם הדתית של רבנים ופוסקים. מאידך גיסא, כתביו מצביעים על מאבק לשימור הרלוונטיות של היבטים שונים של ההלכה בהגותו כמו באורח חייו. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לשאלות הנוגעות במעמד הנשים בחברה היהודית, שישמשו אבן בוחן לשיטתו המגשרת בין העולם הישן והחדש. במסגרת הפרק אנו גם מתוודעים להבנתו המטא-הלכתית של גורדון את המושגים ההלכתיים 'קדושה' ו'טהרת המשפחה' כמו גם לאי-ההחלטיות של דבריו בנוגע לאופן שבו יש לתקן את ההלכה והדת היהודית.

סדרת נושאים אלו הסובבת כולה סביב ציר ביקורת תאוות השלטון והכוחנות מחדדת את מידת האקטואליות של הגות גורדון לסוגיות המוסריות והרוחניות שאל מולן ניצבות הציונות, היהדות והאנושות בראשית המאה העשרים ואחת. בפרק הסיכום אני בוחנת, לאור פרקי החיבור כולו, את תרומת הגות גורדון לליבון שאלות היחסים בין כוח למוסר, בין העמדת סדרי עדיפויות להייררכיה ואת השפעתו על ההגות היהודית המודרנית בכללה. מניפה מגוונת זו של נושאים העולים מתוך כתבי גורדון מכתיבה את אופיו הבין-תחומי של הספר שלפנינו. כהגות גורדון גם ספר זה משלב תחומי ידע שונים: היסטוריה של הרעיונות עם היסטוריה חברתית, פילוסופיה עם פרשנות של כתבים דתיים, ניתוח ספרותי וחקר מחשבת ישראל עם הגות פמיניסטית. אולם על מנת לרדת לסוף דעתו של גורדון יש לקחת בחשבון קודם כל את הסיפור המרתק של התהוות כתביו והשלבים בדרך להוצאתם לאור.

ב. כתבי א"ד גורדון
כתבי גורדון עשויים לשמש ראיה בו זמנית לקנאותו האינטלקטואלית ולחוסר הביטחון האינטלקטואלי של כותבם. גורדון התחיל לכתוב בגיל צעיר מאוד. תחילה כתב שירים ביידיש, אך כפי שסיפרה יעל, בתו, חדל מכך לרגל ביקורות לא אוהדות. מכל כתביו הראשוניים אשר פורסמו לפני עלייתו ארצה לא נותרו עותקים או מראי מקומות, למעט מאמר אחד - מכתב בנוגע לציונות ממוען להיסטוריון שמעון דובנוב - שפורסם בעיתונות היהודית הרוסית. אם אכן נשמרו בידי גורדון פרסומים, כתבי יד, יומנים, מכתבים ותמונות מן התקופה שלפני עלייתו ארצה הרי שאלו נגזלו ואבדו בעת התנפלות שודדים ערבים על הכרכרה שבה נסע שעה שעבר מיהודה לגליל בשנת 1912. גנבתו של ארגז כתבים זה היה אסון כבד עבורו אשר כרת את חוליית הקשר עם עברו ועם יקיריו שהלכו לעולמם.

עם הגיעו לארץ בשנת תרס"ד עודדוהו ידידיו, מנהיג מפלגת 'הפועל הצעיר' ועורך בטאונה, יוסף אהרונוביץ, והסופר יוסף חיים ברנר, לכתוב מאמרים ולפרסמם. בראשונה, באלול תרע"ח פרסם 'הערות' - מאמר ביקורת קצר על ה'חנפנות', כלומר הממד המלאכותי-המייפה, בצילומים או בציורי פורטרטים המתעדים את החלוצים ואנשי היישוב. ניצני הגותו הסדורה במאמריו הראשונים 'תשובת פועל' ו'פתרון רציונלי - לחלום שאין לו פתרון' פורסמו כשנה אחר כך, בחודשים אדר ואב, תרס"ט (1909). בחודש אייר תר"ע (1910) פרסם את הפרק הראשון של 'האדם והטבע'. ובאב תרע"ג (1913) - את 'הנצח והרגע', חלקו השני של 'האדם והטבע'. מעתה ועד פטירתו כתב באופן קבוע, אך בעוד מאמריו שנשאו אופי פוליטי פורסמו סמוך למועדי כתיבתם, מרבית כתבי היד הפילוסופיים נותרו בלתי-גמורים ופורסמו לאחר מותו.

במקביל לכתיבתו היוצרת, שעליה סירב מבחינה עקרונית לקבל תשלום, עסק גורדון, שהתפרנס מרגע עלייתו ארצה (בגיל 48) מחקלאות, מפעם לפעם לפרנסתו גם בתרגום ספרים לעברית, בעיקר על גילויים מדעיים של תקופתו. במכתב אל יוסף אהרונוביץ, שהיה גם מעורכי ספריית 'לעם' (הוצאת ספרים של תנועת הפועל הצעיר שתפקידה היה לחנך את הפועלים ולקרבם לתרבות המערב) ציין גורדון שחייבים לתרגם לעברית ספרים על מנת להעשיר את רוח הפועלים. היות שהוא ראה בהוראת מדעים מדויקים אחת הדרכים החיוניות להעשרה זו הוא תרגם שלושה ספרי מדע פופולרי: על האטמוספירה, על האור ועל התפתחויות גאולוגיות. כמו כן התחיל (אך לא השלים) את תרגום ספרו של לונקביץ, הערבה והמדבר.

בספר זה, שלא פורסם מעולם, מתואר אפייה הגאוגרפי של 'אמא רוסיה' ולאחר מותו נמצאו מספר דפים מתורגמים מן הספר בעזבונו. למרות שגורדון התייחס לעבודת התרגום כאל 'פשוט עבודה', הוא הדגיש עד כמה חשובים הספרים שבחר לתרגם והביע תקווה שהקורא העברי יקבל 'תמונה בהירה ומלאה של תהליכים שונים בטבע'. מעניין כי בנוסף לתרגומי ספרי מדע מרוסית ובניגוד לעמדתו האנטי-צבאית המובהקת גורדון גם תרגם ספר אחד על היסטוריה צבאית. סביר להניח, שתרגום זה העיד יותר על מצבו הכלכלי הקשה מאשר על החשיבות הרעיונית בהוצאה לאור של הספר. בשנים שבהן עסק בתרגום ספרים עבור הוצאת 'לעם', 1911-1912, היה מובטל לעתים קרובות והפרוטה חסרה בכיסו.

הספר היחיד שגורדון תרגם ממניע פילוסופי מובהק וכחלק ממפעלו ההגותי היה ספרו של טולסטוי מה היא האמנות? העוסק בתורת היופי של טולסטוי, שגורדון אימץ ודחה כאחת. אף שתפיסת הפשטות של טולסטוי קסמה לגורדון כעיקרון אסתטי, הוא דחה מכל וכל את היסודות המוסריים-הנוצריים הגלומים, לדעתו, ביסודה ועל כן כמבוא לתרגום הוא כתב את מאמרו 'לבירור ההבדלים בין היהדות לנצרות'. מאמר חשוב זה הוא אחד המקורות העיקריים להבנת ביקורתו של גורדון על תאוות השלטון. גורדון השלים תרגומם של שלושה-עשר פרקים מספרו של טולסטוי, אולם רק אחד מהם פורסם שנים לאחר מותו. טיוטת המאמר 'לבירור ההבדל בין היהדות לנצרות' פורסמה כלשונה ונכללה בכתביו מאז צאתה לאור לראשונה במהדורה הראשונה של כתבי גורדון.

המאמץ העצום שנדרש מגורדון כדי להעלות את הגיגיו על הכתב מסביר מדוע התקשה להשלים את מכלול כתביו או לפרסמם. הוא כתב את מאמריו בקפידה, בעיפרון, על פיסות נייר קטנות ובמקרים רבים ללא תאריך. לאחר ימים של עבודה קשה בשדה בקור ובחום, היה משכים קום בשלוש לפנות בוקר ו'מדליק המנורה. יושב וכותב. וככה היה ממשיך לשבת כמעט עד אור הבוקר. לפעמים רק היה שוכב שוב לישון ועם אור הבוקר קם לעבודתו הרגילה במשק.' בעת הפסקות היה קורא ספרי פילוסופיה ורושם בפנקס קטן ולא חדל. בזיכרונות רבים הוא מתואר כמי שהיה מוקף ספרים, מילונים ועיתונים בשפת שונות. מעידה על כך הסופרת נחמה פוחצ'בסקי בתיאורה על חיי הפועלים ברחובות, תיאור הממחיש את מאמציו הבלתי נלאים לשמור על גחלת הכמיהה לידע ולהשכלה בתוככי הוויית הפועלים:

ופה למטה על הכרם, יושבת חברתנו העליזה עם הדוד ג. [=גורדון], זה הפועל הזקן-צעיר החביב כל כך על צעירי המושבה. הוא יושב ומבשל לו תה לארוחת הערב בקומקום שחור מכוסה בספל עתיק. שובר הדוד זמורות, ושם מקל אחרי מקל על האח הבוער.

והחברה מתלוצצת אתו, מתפלספת ומבדחת את דעתו.

אנכי עם הפועל ע. עודנו יושבים בסוכת הדוד ומרשים לנו להתבונן בספריו המפזרים פה. מצאנו אצלו ספרי מדע וחקירה בחמש לשונות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית וגרמנית. גם מלונים אחדים בשפות האלה ונירות ומחברות כתובות מכל עברים מונחים פה על הרצפה. ולומד הדוד, ונוטר, וכותב כל הימים וכל הלילות.

ואולם בעוד שהדחף העז של גורדון ללימוד בלתי פוסק, לכתיבה ולהרחבת האופקים היה מושא להערצה, הוא גרם לעתים גם למתח בינו ובין הקבוצות אשר בקרבן חי. מקצת העדויות מלמדות על תחושת אי-נחת נוכח בקשותיו שיינתן לו עיתון לעצמו, או שספרים יהודים קלסיים - כמו התלמוד או אוספי מדרשים - יישמרו על הכוננית שבחדרו ולא בספריית הקבוצה.

במבוא למהדורה הראשונה של כתבי גורדון ציין אהרונוביץ כי אחת הבקשות האחרונות של גורדון הייתה שכתביו ייערכו ויסודרו כדי שיהיו נגישים לקוראים. אך לאחר מותו תבעו כמה מעמיתיו שתחילה יפורסם הקורפוס השלם של הכתבים עם עריכה מינימלית בלבד. במבט לאחור, תביעה זו של חבריו הייתה טובה מזו של רבם שנהג לומר בחייו: 'יש אומרים: פועל אינני, ויש אומרים: סופר אינני, ואני אומר [אחרי הפסקה] אלה ואלה דברי אלהים חיים'. משאלתו האחרונה שיקפה, אם כן, את חוסר בטחונו בכל הקשור לאיכות כתביו ולעניין שהם עשויים היו לעורר.

פרסום הכתבים דרש טיפול פיזי ואינטלקטואלי מסור ביותר. בעניין זה היה שיתוף הפעולה בין שני האנשים שהכירו את כתבי גורדון בהתהוותם, יעל גורדון (שהיתה הקוראת הראשונה של רבים מן המאמרים) ויוסף אהרונוביץ (עורך עיתון 'הפועל הצעיר' שנתבקש אישית על ידי גורדון לערכם לאחר מותו) מכריע. יעל גורדון ריכזה את המאמרים ועמדה תדירות על המשמר שפרסומם יתקדם על פי לוח זמנים סביר ולא יידחה בשל עיסוקיו הרבים של אהרונוביץ, ואילו אהרונוביץ תיקן תיקונים קלים, ערך והעיר הערות.

נדרשה היכרות עמוקה עם ההוגה, עם אישיותו ועם תורתו, תכונות שהיו אך ורק לשני אלה, היות שהם אלו שעבדו עמו בצמידות במשך כל תקופת הכתיבה האינטנסיבית במהלך ארבע עשרה שנות חייו האחרונות. לולא כיבדו השניים את גורדון ואת תורתו, לא ברור אם המעטפות גדושות פיסות הנייר הרבועות הקטנות, המהוות את מרבית כתבי היד של גורדון, היו מגיעות אי-פעם לכלל פרסום. ואכן, המהדורה הראשונה כללה את מרבית כתביו של גורדון למעט מספר קטעים שכתב בפנקס קטן, כמה טיוטות של מאמרים ומספר מכתבים. אופי העריכה היה זהיר ושמרני ביותר. וכך יצאו לאור חמשת הכרכים של כתבי גורדון, כתבי א. ד. גורדון, בדפוס הפועל הצעיר בין השנים תרפ"ו-תרפ"ט (1925-1929).

לאחר השלמת ההוצאה לאור של המהדורה הראשונה חיפשה יעל גורדון עורך נמרץ המתאים לערוך את המהדורה השניה של כתבי אביה, שהייתה אמורה למלא אחר משאלת אביה להוציא לאור את הכתבים ערוכים היטב. היא ניהלה בעניין זה בשנת תש"ד (1944) התכתבות עם ברל כצנלסון, אשר ענה לה כי הנושא קרוב ללבו ביותר וכי 'השאלה המטרידה אותי היא: מי האיש הראוי למלאכה זו.' במכתבו העלה ברל את שמו של מרדכי קושניר ולאחר מכן את שמו של אליעזר שוחט מנהלל כמתאימים לעבודת העריכה ולאחר מכן ציין:

ייתכן כי אין טוב ממך עצמך. אמת המידה שאת קובעת במכתבך "להוציא לאור מכתביו רק את החיוני ביותר שיש לו ערך אמת לחיים המתחדשים בא"י - היא בעיני אמת המידה היחידה הנאמנה. ואם ככה את רואה את המהדורה החדשה אולי את תקחי לך זמן ותעבדי הצעת-תכנית מפורטת.

אך כפי שעולה מהתכתבויותיה עם אנשים שונים, מלאכת הכתיבה הכבידה עליה מאד. זאת, למרות העובדה שנאומיה בעצרות של תנועת הפועלות נשאו אופי הגותי-פילוסופי יותר משאר הנאומים שנישאו בעצרות אלו. על כן במכתבו הבא אליה מיום תל חי [י"א באדר] תש"ד דיווח לה ברל כצנלסון כי ביקש מנתן רוטשטרייך "שהוא גם בקיא וגם חריף" להגיש הצעה לכתביו הערוכים של גורדון. למכתבו מחודש אייר באותה שנה כבר צירף ברל כצנלסון את הצעת רוטנשטרייך. לא ידוע מדוע רוטנשטרייך לא נבחר בסופו של דבר לתפקיד.

את המהדורה השניה של כתבי גורדון ערכו פרופ' הוגו שמואל ברגמן, מהאבות-המייסדים של האוניברסיטה העברית ומכונן החוג לפילוסופיה, ואליעזר שוחט, חבר מערכת הפועל הצעיר. מהדורה זו, שנערכה ברוח בקשת גורדון, משקפת את הנחות עורכיה בכל הנוגע לבחירת ולארגון הנושאים שבהם עוסקים המאמרים, והיא שהפכה במרוצת השנים למהדורה המוכרת של כתבי גורדון, שעליה הסתמכו כל החוקרים עד כה. שלשת הכרכים של המהדורה יצאו לאור בין השנים תשי"א-תשי"ד. בכל כרך רוכזו מאמרים על נושא אחר. מאמריו הפוליטיים קובצו בהאומה והעבודה, כתביו הפילוסופים בכרך האדם והטבע, והכרך השלישי הוקדש למכתבים ורשימות. למרות שהמהדורה השניה הייתה אמורה להיות מהדורה 'ביקורתית', העורכים התעלמו מן הסדר הכרונולוגי של הכתבים (כפי שקיים במהדורה של אהרונוביץ), עובדה שנתנה אותותיה אחר כך במחקר על גורדון.

דוגמה אחת מני רבות היא התעלמותו של ברגמן במאמר האדם והטבע מן העובדה שהחיבור 'האדם והטבע' נכתב בהדרגה: הפרק הראשון של החיבור פורסם בשם זה, 'האדם והטבע', בשנת 1909; המאמר 'הנצח והרגע', העוסק ברעיון ההישנות החוזרת בכתבי ניטשה, פורסם ב-1913 כפרק שני של 'האדם והטבע', ואילו רוב החיבור המכונה בשם זה נמצא ככתב יד בלתי ערוך שכותרתו 'האדם והטבע פרק ג'' בין מחברותיו או מעטפותיו של גורדון. ברגמן יצר למעשה חיבור חדש והתעלם לחלוטין מן העובדה שהמאמר 'הנצח והרגע' נחשב בעיני גורדון כחלקו השני של 'האדם והטבע'.

ברגמן אף השמיט קטעים שונים ושורות שנראו לו ככל הנראה לא שייכים, לא חשובים או מביכים. אפילו ההערה המעניינת של אהרונוביץ המופיעה במהדורה הראשונה בסוף 'האדם והטבע' המציינת שגורדון התכוון לכתוב שני פרקי המשך ל'האדם והטבע', אחד על היחס בין 'הדת לטבע' ושני על 'האשה והטבע', נעדרת מן המהדורה השניה. מתברר שמידע זה, שנמנע מן הקורא במהדורה של ברגמן (ובמהדורה השלישית בעריכת אליעזר שביד שהסתמכה על מהדורה זו), דרוש למי שקורא את גורדון כהוגה דתי שערער על הייררכיות תרבותיות ודתיות ולא חדל מן העיסוק בשאלת זווית הראיה האימהית בבירור מאפייניה של ההתנהגות המוסרית.

השתלשלותם ארוכת השנים של כתבי היד ומהדורות הדפוס מבהירה מדוע בחרתי להסתמך בספר זה על המהדורה הראשונה של כתבי גורדון. לאור הנאמר לעיל, ראוי שזו תזכה לעניין מחודש ותראה אור בשנית. מכיוון שהחיבור 'האדם והטבע' אינו יחידה אחת, מחקר זה יעקוב אחר ההתפתחות הפנימית שלו מחלקו הראשון דרך השני ('הנצח והרגע') ועד החלק השלישי כפי שהופיע בכרכים ג' וד' של המהדורה הראשונה. כך יכולים הקוראים להבחין בכך שמחשבתו הפילוסופית של גורדון עברה שינויים במרוצת השנים והשתכללה. תשומת לב מיוחדת תוקדש לקטעים שנשמטו במהדורה השניה ולתאריכים המשוערים של מאמריו וחיבוריו. כל זאת - על מנת לטפח קריאה הרגישה להתפתחות הפנימית של מחשבת גורדון.

ג. המחקר על א"ד גורדון
רישומו של גורדון במאמרים, בספרים וביצירות אומנות, שהוקדשו לו והוקרנו מהשראת דמותו ותורתו, הם נושא למחקר היסטורי-סוציולוגי לעצמו, ונחוצה מסגרת נפרדת לעיון מעמיק בחומר עצום ורב-גוני זה. מאמרים שהופיעו בעיתונות העברית ובעיקר בעיתוני מפלגות הפועלים בעשורים הראשונים לאחר מותו שרטטו קווים לחייו, פיסות זיכרונות של חלוצים על גורדון. אלו פורסמו בעיקר ב'הפועל הצעיר', העיתון שבו השתתף דרך קבע, ולרגל יום השנה למותו, כ"ב בשבט. כפי שנראה להלן, רבות ההערות בדברי זיכרונות אלו, בייחוד בכל הקשור לעמדותיו הפוליטיות והדתיות, שיש בהן מידע חשוב להבנת האיש והגותו. בד בבד עם פרסום המהדורה הראשונה של כתביו בדפוס 'הפועל הצעיר' ובעריכת ידידיו יוסף אהרונוביץ ואליעזר שוחט (תרפ"ה-תרפ"ט), הנצו גם ניצניה של הקריאה הפילוסופית בכתבי גורדון, זו הבוחנת את ייחודם של הכתבים ואת שורשיו של המסר הפילוסופי הגלום בהם.

הראשונים ממנהיגיה של הציונות המערבית שנתפשו לכתבי גורדון היו מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן. הראשון העריץ את גורדון ופרסם תרגומים לגרמנית של מאמרים פובליציסטים במתכונת של מכתבים בעיתונו הציוני-הגרמני דער יודע (אשר הוברחו לגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה) בשנים 1916-1919. ארבעת ה'מכתבים' הללו יצאו לאור כקובץ בברלין בשנת 1919. קובץ זה היה, למעשה, ספרו הראשון של גורדון והיחיד שיצא לאור בימי חייו. כאשר נפגשו גורדון ובובר בשנת תר"פ בוועידת האיחוד של שתי מפלגות הפועלים 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון' בפראג, כבר נודע גורדון בקרב הנוער הציוני של מרכז אירופה (בזכות פרסומיו בשפה הגרמנית) כהוגה דעות ומנהיג רוחני חשוב.

כשם שספרו היחיד והראשון של גורדון אשר פורסם בימי חייו ראה אור בגרמנית, גם הניתוח המקיף, המדויק והשיטתי הראשון של הגותו נכתב לא בשפה העברית ולא בארץ אלא בניו יורק, באנגלית, בשנת 1933. כוונתי לספרו של המחנך היהודי-אמריקני, שלמה ברדין, על הנוער החלוצי בארץ-ישראל Pioneer Youth in Palestine. ספרו פורסם אחת עשרה שנים לאחר מותו של גורדון וארבע שנים לאחר השלמת המהדורה הראשונה של כתביו.

ברדין, חניך תנועת 'דרור' באוקראינה אשר עלה ארצה כחלוץ בשנת 1919, כתב ספר זה כעבודה לשם קבלת תואר דוקטור בחינוך שהוגשה לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בארבעים העמודים (ממאה ושבעים) שהקדיש להערכת תורתו ואישיותו של גורדון כְּדַבָּרוֹ הראשי של האתוס החלוצי ביישוב, הדגיש ברדין את מרכזיות נושא האישיות המוסרית בהגות גורדון. בין תובנותיו של ברדין מופיעות רבות מן האבחנות שתופענה במחקרים מאוחרים יותר על הגות גורדון: היחס האורגני בין יחיד ואומה, היות התרבות הלאומית שורש היצירתיות של היחיד, 'גאולת' הלאומיות מן הפרשנות הלאומנית בטביעת המושג 'עם-אדם', הביקורת העצמית היהודית, העבודה כדרך חיים רוחנית-מוסרית חדשה ועוד.

מעניינת ביותר העובדה שברדין דן בביקורת הכוחנות ותאוות השלטון במשנת גורדון. דיון בהיר וממוקד בנושא זה נעדר ממרבית המחקרים על גורדון עד כה. יש לתהות על התעלמות חוקרי גורדון ותלמידיו בישראל מספרו של ברדין: מה הייתה הסיבה לשוליותו? האם כתיבתו באנגלית ופרסומו בארה"ב הרחיקה אותו ממוקדי הדיון והחקירה בהגות גורדון? או שמא נעוצה הסיבה לכך בעיסוקו בחינוך ולא במחקר וכתיבה פילוסופים?

במקביל לספרו של ברדין פרסם שמואל הוגו ברגמן בשנים תרפ"ט-תשל"ב עשרות מאמרים, ובכללם מבואות למהדורות שונות של כתבי גורדון העוקבים אחר מקצת הנושאים המרכזיים בהגות גורדון ומותחים קווי הקבלה בינה לבין משנותיהם הפילוסופיות של הרדר, אריך נוימן, ברגסון ועוד, ואת פולמוסה עם ניטשה, פולמוס שבו נתמקד בהרחבה בספר זה. ברגמן אף היה הראשון שהבחין בנושא הנשי החוזר בכתבים כחוט השני והקשור בביקורת גורדון על האלימות הטבועה בתודעת הציביליזציה האנושית.

בשנים אלו גם העמיק חקר גורדון בעקבות מאמרי הביקורת הנוקבים של יחזקאל קויפמן על הגות גורדון וההגנה עליהם מצד ידידים ותלמידים של גורדון וכן הודות למאמרי נתן רוטנשטרייך שהופיעו בין השנים תרצ"ג ותשל"ג, מספר מאמרים של שמעון רבידוביץ מאותן שנים וספרו של יוסף שכטר על גורדון. אולם כל המאמרים והספרים שפורסמו בארץ בעשורים אלו אשר הוקדשו להגותו היו בבחינת עיסוק נקודתי בסוגיות שונות הכרוכות בעיקר בתפיסתו את הלאומיות (עבודה, טבע, עם-אדם וכו') ולא נתגלתה בהם הבנה שיטתית כוללת של תורתו.

המהפכה בהבנת מחשבת גורדון התרחשה הודות לספרו של אליעזר שביד, היחיד (תש"ל). ספר זה, אשר דן בהרחבה במכלול הנושאים הרחב אשר בהם נוגעים כתבי גורדון, בחן את משמעויותיהם של מושגי היסוד של משנתו והבהיר את מרכזיות תורת ההכרה בהם. יתרה מזו, בהיחיד ובמחקריו המאוחרים יותר העתיק שביד את מרכז הכובד של פרשנות גורדון מן המוקד הלאומי, שהעסיק את חוקריו הישראלים המוקדמים, אל המוקד הפילוסופי-הקיומי של תודעת האדם היחיד. שם, הדגיש שביד, קיימת גם נקודת המוצא של תורת הלאום הגורדונית. תרומה חשובה נוספת שהעלה שביד לחקר גורדון היא עיגון הגות גורדון בשלשלת הפרשנות של הפילוסופיה היהודית והקבלה.

לאחר שלושה עשורים שבהם לא נתפרסם כל ספר על גורדון זכתה הגותו לעדנה מחודשת: שני העניינים אשר נידונו בהרחבה בהיחיד, היינו מרכזיות תפיסת היחיד של גורדון בהגות והוכחת ההמשכיות של מקורות היהדות, הם העומדים ביסוד השוואתה של שרה שטרסברג-דיין את הגות גורדון עם הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרה יחיד אומה ואנושות (1995) וביסוד ספרו של אברהם שפירא אור החיים ביום קטנות (1997), החושף את הזיקה בין מונחי המפתח של הגות גורדון לשורשיה החז"לים, הקבליים והחסידיים. בחיבור שלהלן, המסתמך בעניינים שונים על עבודות קודמיו, אני מבקשת להעתיק מחדש את נקודת הכובד של כתבי גורדון ולראות בתורת המוסר שלו, השוזרת מוטיבים אימהיים עם ביקורת של תאוות השלטון, את המפתח להבנת הגותו שהיא, כאמור, הגות דתית.

שאיפתי למסֵד קריאה דייקנית בכתבי גורדון נובעת, כמובן, מהערך הרב ומהרלוונטיות שאני מייחסת לה. אמנם, איני נמנעת מלחשוף הסתייגויות וביקורת בעניינים שונים ובעיקר בכל הנוגע לאי-יכולתו העקבית להביא את הנבטים הרעיוניים העולים מכתביו לידי בשלות ובהירות המשתקפת במעשים. יחד עם זאת, דבריו הכתובים בלשון פיוטית שיופיה חודר נוגעים בעומק לבה של הכמיהה להגות דתית רגישה ודיאלקטית. כמיהה זו טרודה היום בדלותם של דימויי האלוהות (המצטמצמים לדימויים זכריים בעיקר), בהיעדרה של שפה דתית משכנעת נוכח אתגרי החילון, בהשחתת משאבי הטבע ובהגברת הטכנולוגיה - פריה המפואר של הדעת האנושית - את ממדי האכזריות בעולם ועוד. שעה שמדינת ישראל, מפאת מיסוד הדת במסגרות פוליטיות ולאומיות, מטפחת הפרדה ציבורית ותודעתית הרמטית בין התחום החילוני והתחום הדתי, נדחקות הצידה שאלות תאולוגיות מן הסוג הנזכר לעיל, המנסחות בשפה ובכלים דתיים לבטים אנושיים-מוסריים מובהקים.

ייחודה של הגות גורדון והאקטואליות המתחדשת שלה בנוף הישראלי הוא היותה דתית במהותה אך חילונית בכור מחצבתה. ייחוד זה עשוי על כן לערער את יסודות הניגוד הישראלי הקשיח בין דתיות וחילוניות ולהעלות על הפרק, גם אם באיחור של מאה שנים, את אותן סוגיות תאולוגיות שנדחקו לשוליים ולהביאן ל'חופיה' של ארץ ישראל שבהם עגנה ספינתו של גורדון בי"א באדר בשנת תרס"ד (1904).

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

חיים חדשים - דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון - עינת רמון
A New Life, Religion, Motherhood and Supreme Love in the Works of Aharon David Gordon - Einat Ramon


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *