Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2007  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בנובמבר 2007
» ספרים באוקטובר 2007
» ספרים בספטמבר 2007
» ספרים באוגוסט 2007
» ספרים ביולי 2007
» ספרים ביוני 2007
» ספרים במאי 2007
» ספרים באפריל 2007
» ספרים במרץ 2007
» ספרים בפברואר 2007
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים במאי 2007       חזור

ויווה פיקאסו - פרשנות אסתטית ליצירתו
מאת: יגאל ורדי

ההוצאה:

ידיעות ספרים

הספר ויווה פיקאסו: פרשנות אסתטית ליצירתו, מציג תפישׂה חדשנית ופרשנות חלופית להבנת הקוד האסתטי ביצירתו של פבלו פיקאסו. יגאל ורדי מציג תיאוריה חדשה בעקבות מחקר שערך על יצירתו של פיקאסו, ועל סגנונות הציור השונים שיצר במהלך חייו.

בגאונותו האיץ פיקאסו את תהליך פריעת הצורה שמאפיין את האמנות המודרנית ואף הוסיף לו ממדים חדשניים. תכלית יצירתו של פיקאסו היתה לצייר כמו ילד.

בהדרגה פרע את הצורה מן הריאליזם ועד לציור הילדי הסכמטי, ובתהליך הזה חשף ישויות צורניות חדשות בשפת הציור. את מכלול סגנונותיו אפשר לסווג במסגרתן של שלוש תמונות עולם עיקריות: ריאליזם אאוקלידי, קוביזם היטלי וסוריאליזם טופולוגי.

ויווה פיקאסו - פרשנות אסתטית ליצירתו
שתפו אותי

תמונות העולם הללו, ובעיקר הטופולוגית, הן המפתח להבנת סוד העיוות הצורני ביצירתו. במגוון סגנונותיו היה פיקאסו לא רק מבשר הפוסט-מודרניזם אלא אף חלוץ השאיפה אל מעבר לפוסט-מודרניזם, בניסיונו למצוא סגנון שיאחד את שלוש תמונות העולם.

סוד היצירה של פיקאסו מושתת על חיבור בין קטבים מנוגדים באישיותו, בין ביטחון קיומי מופגן לבין חיל ורעדה מן הכיליון והמוות; בין הדיוניסי לבין האפולוני, כפי שמייצג ציור המינוטאור, המחבר בין החיה לאדם. המיזוג בין הקטבים הקנה לפיקאסו את המתח האקספרימנטלי, שלא הרפה ממנו כל חייו, בחקר המטמורפוזה הצורנית בציור המודרני.

"ויווה פיקאסו: פרשנות אסתטית ליצירתו" הוא ספרו השישי של יגאל ורדי בהוצאת ידיעות ספרים. ספריו הנוספים בתחום האמנות: מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני (1996), סקיצה: הוראת הציור, חניכת האמן, (2004).

יציאת הספר מלווה בתערוכת ציורים של יגאל ורדי בשם: "גרניקה II - מלחמה ושלום" , לרגל מלאת 70 שנה ל"גרניקה" - יצירתו המפורסמת ביותר של פיקאסו. התערוכה שתוצג במכון סרוונטס, החל מה-14.6.07 ועד ה-30.7.07, מבוססת על תיאוריה אמנותית חדשה שגיבש ורדי בעקבות מחקרו על יצירת פיקאסו. הגרניקה של ורדי אינה באה לייצג את העוולה הטרגית של עיירה מופצצת בידי כוחות השחור, אלא את מצבה של האנושות במהלך שנות ההיסטוריה בין מלחמה ושלום.

יגאל ורדי נולד ב-1953 בקיבוץ משמר הנגב. למד ציור בארגנטינה, באסכולת אנדרה לוט ואנטואן בורדל. השתלם אצל הציירים משה אגמון, רפי לביא, רן שחורי ואוסוולדו רומברג. בוגר לימודי פילוסופיה ובעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. מצייר למעלה מארבעים שנה. הציג תערוכות רבות בארץ ובעולם. בהשפעת יצירתו של פיקאסו גיבש סגנון ציורי חדש: הציור הטופולוגי.

פאבלו פיקאסו (1881 - 1973), צייר, פסל, אמן הדפסים ומעצב תפאורות תיאטרון ספרדי, המפורסם שבאמני המאה העשרים, מי שהתפתחותו האמנותית פשטה צורות רבות ולבשה צורות רבות אחרות והקיפה את רוב התנועות האמנותיתיות המתקדמות של המאה העשרים. אביו שימש מורה לרישום והוא עצמו היה ילד פלא המפליא לצייר ביחס לגילו.

בעת נסיעתו הראשונה לפאריס (בשנת 1900) כבר נתגלה בו כישרון רישום מבריק, והוא הרבה לקלוט השפעות רבות ומגוונות. בתקופתו ה"כחולה" (1901-1904), שנקראה כך על-שם הצבע השליט בציוריו דאז, צייר בעיקר את הצדדים הפתטיים בחייהם של העניים, החלכאים והנדכאים, בנוסח סימבוליסטי מאופק.

בשנת 1904 עבר להתגורר בפאריס, שם החלה תקופתו ה"ורודה", שהיתה בבחינת הרחבה ופיתוח סגנוניים של יצירותיו המוקדמות, אך בגוונים חמים יותר וביצירות הרות משמעות חידתית. באותה עת נמנו אמני הקרקס עם הנושאים הרווחים ביותר ביצירתו.

כאשר התוודע פיקאסו אל ארגון הצורות הקפדני בתמונותיו של סזאן ואל הפשטות המחמירה של האמנות האפריקנית השבטית והאמנות האיברית הקדומה, חלה ביצירתו פריצת דרך הפרוטו-קוביסטית הניכרת בהעלמות מאוויניון 1907, ניו-יורק, המוזיאון לאמנות מודרנית.

התוועדותו לבראק היתה לשניהם מקור להשראה אמנותית הדדית, ויחד פיתחו במשך שבע השנים הבאות את הקוביזם, תנועה שנועדה לה השפעה מכרעת על האמנות האירופית. בשנת 1937, בתגובה למלחמת האזרחים בספרד, יצר פיקאסו את הנודעת שבתמונותיו, גרניקה, התקפה מוחצת על אכזריות האדם וטירופו. גם בסוף דרכו האמנותית היה פיקאסו אמן פורה להפליא.

ויווה פיקאסו - פרשנות אסתטית ליצירתו מאת: יגאל ורדי בהוצאת ידיעות ספרים, עורכת: דורית רוגובוי, עיצוב עטיפה: זהבה טפר, על העטיפה: יגאל ורדי, מתוך "דיוקנו של פיקאסו", 237 עמודים.

מכתב לפיקאסו | יגאל ורדי

פיקאסו היקר!
חלפו ארבעים ושלוש שנים מאז שלחתי לך את מכתבי הראשון, כאשר הייתי בן עשר. אינני זוכר לאיזו כתובת שלחתי את המכתב, ולכן המכתב ההוא כמוהו כמכתב בבקבוק שהושלך לים הגדול. עוד בילדותי התוודעתי אליך ונחשפתי לקסם הקוביסטי, כאשר למדתי ציור על-פי האסכולה של הצייר אנדרה לוט. שלחתי לך את מכתבי מתוך התפעלות עמוקה מאישיותך ומיצירתך. היתה זו שנת 1963, עשר שנים לפני מותך. ועתה, כעבור למעלה מארבעים שנה, אני כותב אליך שוב, ואני חש ויודע שאף שאינך עוד בין החיים - מכתבי רלוונטי. אנו האמנים יוצרים עבור סביבתנו, אך בעיקר עבור מי שטרם נולדו. כשאנו עמלים על יציר כפינו אנו משולים לננסים על כתפי ענקים, שכן אנו מקיימים שיח עם יוצרי העבר שעזבו את עולמנו אך הטביעו את חותמם ביצירתם; ואנו, אמני ההווה, מושפעים מיצירתם ולומדים ממנה.

כשאני כותב אליך עכשיו, אני חש שאתה יושב מולי ואני שׂח לך מהגיגי ליבי, ואני בטוח שתקבל את מכתבי בתוך כמה ימים.

אובססיה היא מחשבה טורדנית שהאדם יודע על קיומה אך מתקשה להיפטר ממנה. בשבילי אתה אובססיה חיובית שמעניקה כוח, מוטיבציה ופתוס להתנסות מתמדת בשדה המחשבה היוצרת בכלל והציור בפרט. אני ער לכך שההזדהות שלי איתך נובעת מדמיון כלשהו באישיותנו. על-אף השוני בינינו אני חוֹוה את הזרימה המגמטית שבתוכך, המחפשת את פורקנהּ ביצירה אובססיבית ואינטנסיבית, ללא לאות וללא מנוח. יצירתך הקומפולסיבית מתבססת על חקירה אינסופית של המציאות הנגלית ושל הקודים הציוריים המייצגים אותה, והיא מבקשת לגלות ממשויות חדשות באמצעות צורות חדשניות בשפה הציורית.

יש אומרים שמצד אחד אני אמן-יוצר ללא מרגוע, כסמבטיון שגליו מכים בסערה בסלעים, ומצד אחר - אני לבוש במעיל בורגני. ייתכן שהמעיל הבורגני בולם ומעכב אותי, אך ייתכן שדווקא הוא שמעניק לי את הכוח המאזן הנדרש כדי לנתב את סערת היצירה בפרודוקטיביות, בלי להידרדר להרס עצמי.

חקרתי לעומק את חייך. גם אתה חיפשת אחר נקודת ארכימדס של יציבות בורגנית, ומצאת אותה בתוך הסטודיו הסגור מעיני כול, בחלל ההולם, שאיפשר לך להתמקד בקנבס הלבן ולהתפרע עליו. היצירה משולה ליריית חץ מקשת לעבר המטרה. כדי להצליח בכך יש לרתום למשימה מיומנות, ריכוז, משמעת מיקוד והתמקדות. אנו זקוקים למעיל הבורגני כדי שהיד תצליח לאחוז בקשת בנחישות וללא רטט וכדי שהעין תתמקד במטרה ללא עפעוף - כל זאת למען צליפה מדויקת.

אתה, פיקאסו, הלכת עד הסוף בשדה הציור. הנחת ליד לנוע בזרם תודעה על הנייר ולגלות את הצורות שטרם הגית. "אינני מחפש - אני מוצא", אמרת. אך מחקרי עליך מלמד שחיפשת בטרם מצאת. התבססת על סכמה ציורית ראשונית ואמורפית שהתגבשה במעורפל בדמיונך החזותי, ונתת דרור לדמיון וליד לגלות את הנכסף; "לקחת את היד ואת הקו לטיול", כדברי פול קְלֶה, לחשוף את החדש. לא הסתפקת בציור אחד, אלא שקעת באינספור סקיצות כדי ליילד את הסכמה הנכספת ולברוא צורה לממשות הנסתרת שחיפשת.

בערוב ימיך הרגשת החמצה, כמו היתה רק חצי תאוותך בידך. לא ידעת שובע ורוויה. הרגשת שאתה זקוק עוד לעשור כדי ליצור את הסגנון החדש שטרם גיבשת, את הנטורליזם החדש, כלשונך. חמישים שנה נדדת לעבר הסגנון הכאוטי, בתהליך של פריעת הצורה ושבירת הסדר. מדי פעם בפעם חזרת אל הסגנון הקלאסי, אך המשכת בנדודיך לעבר הדקונסטרוקציה, לעבר גילויו של תהליך המוֹרפוֹגֶנֶזָה, בהצגת אינספור חלופות להתהוות הצורה. על ערש דווי בערה בך התשוקה לשוב לצייר כדי ליילד מן הבד הלבן את הממשות החדשה שטרם הספקת ליצור, אף שכבר בערה במוחך הקודח. כרונוס, אל הזמן, ואולי גם השטן, לא נענו לבקשתך, ובגיל 91 שמו קץ לנדודיך, נדודי גוֹלדמונד. השארת מאחוריך יצירה מקיפה ומגוונת, שממעוף הציפור אפשר להבחין בה במגמה ברורה של מעבר הדרגתי מן הריאליסטי אל האקספרסיבי, אל הקוביסטי ואל הסוריאליסטי; מטמורפוזה מגוונת ואינסופית. כילד שלש פלסטלינה ויוצר צורות אמורפיות ומעוותות, כך גם אתה חיפשת אחר ההיגיון שבטרנספורמציה מצורה אחת לאחרת, מסכמה ציורית כלשהי לסכמה חדשה.

היית הן מדען-חוקר והן מכשף. ניסית לחקור את המציאות ולהבין את סוד אמיתותה מבעד לבועת השקר של האמנות. כמכשף ניסית לשים חיץ של מסכַת ציור בין החיים לבין עולם עוין וחידתי. סבבו אותך עשרות אמנים מופלאים, יוצרים מהמעלה הראשונה. הושפעת והשפעת. באישיותך הדומיננטית ובכוח היצירה הווירטואוזי שלך נהיית מנהיג. כשמת אנרי מאטיס הרגשת שנוצר ואקום גדול, וציירת את הסטודיו שלו כשבמרכזו בד לבן ריק - ציור שמאטיס לא הספיק לצייר. יוצרים רבים בכו במותך וביכו את לכתך. את מקצתם פגשתי. היו כמובן גם אמנים שחשו הקלה במותך, אף שביכו אותך, שכן חשו תסכול לנוכח עוצמתך וגדולתך. אפילו בעשורים שלאחר מותך היתה זו תחושתם של אמנים רבים. אחריך הרגישו הכול כמו אחרי באך, מוצרט ובטהובן - האם, איך ומה אפשר ליצור בצילם של ענקים שכאלה? אמנים ניסו את דרכם בתחומי יצירה אחרים כדי להימנע מתחרות כנגד ידך הווירטואוזית.

ואולם, בשלושים השנים שחלפו מיום מותך אנו האמנים מרגישים שאי-אפשר להימלט עוד מן הבד הלבן, ואנו שבים אליו. אנו זקוקים לחזון צורני חדש כדי לחזור אל הציור ולהמשיך לבנות את המסכה שבעת ובעונה אחת מסתירה וחושפת את חידת העולם. המטמורפוזה שהתחלת בה בתנופת היצירתיות הפורייה המדהימה שלך במהלך שמונים שנות יצירה - לא מוצתה. אנו מתכופפים בדומייה לעבר מיטתך בעודך גוסס, מבקשים את עצתך ושואלים, בקול שקט וזהיר, "ומה הלאה? מהו סוד הסכמה החדשה במורפולוגיה של הציור?" ואתה - חנוק, משתעל, מתכווץ, מעווה את פניך - מנסה לומר לנו דבר-מה, ללחוש את עצתך לדור הבא. אתה רומז לנו בידך הרועדת לתת בידך מייד נייר ועיפרון כדי שתספיק לרשום כמה מילים; ואולם, כשאנו מבקשים לתת לך את מחברת הרישומים ואת העיפרון - אתה משיב את נשמתך לבורא עולם בטרם הצלחת להעביר לנו את רזי הלפיד הבוער ורמזיו. ובצאת נשמתך כבתה בעירת הלפיד לנצח. לא הספקת לרשום את הסקיצה על הסכמה הצורנית החדשה, אך בשארית כוחותיך גרמת לנו להבין שיש המשך, שיש תקווה, ושאנו מחויבים לגלות את הסגנון החדש ההולם את תקופתנו.

אני מביט כרגע אל התיקרה, מאזין למוזיקה יוונית קסומה, מסתכל בדיוקנך משנות העשרים, שבו אתה ניצב זקוף בקרן רחוב, כובע על ראשך וקופסת צבעים בידך; דמות מוצקה, איתנה, פנים רגישות, חתומות, עצובות, לא מחייכות לְעולם. אני מְשווה בעיני רוחי כיצד אתה הולך ונעלם, כנראה לביתך, לסטודיו. האור הסגרירי מבצבץ מבעד לתריס הפתוח למחצה, החתול ממתין לך, והבד הלבן - מסונוור מאור הבוקר המופלא - ממתין למגעו של רטט המכחול.

יש ארבעה סוגי אנשים: אלה שסבורים שהכול אקראי, צירוף מקרים ותו-לא; אלה שמאמינים שהכול מתרחש על-פי צו הגורל שאלוהים מתווה; אלה שבוחרים את דרכם בחיים ומפלסים אותה תוך התחשבות באינספור מבוכים של גבולות ואיסורים; ואלה שטוענים שהכול אפשרי, שהחירות היא אינסופית. אתה, פיקאסו, ידעת שיש גבולות, ידעת שיש מקריות וידעת שיש יד אלוהים שמכַוונת מלמעלה. אך בין שלושת הקודקודים הללו נגעת בסוד ההוויה, שבה "הכול זורם", וחיית על-פי הצו של "ליצור את עצמך" במרב החירות ובתעוזה אקספרימנטלית. באמצעות יצירתך לימדת אותנו שבד-בבד עם אקראיות, צו גורל ומגבלות החיים יש חירות בחיים ובטבע, והיא כוח הנביעה, וממנה הכול בא ואליה הכול חוזר.

אני שולח לך את מכתבי השני כארבעים שנה אחרי ששלחתי לך את מכתבי הראשון, שוודאי נעלם במצולות הים. את השאר אכתוב לך בציורי.

שלך בהוקרה עמוקה,
יגאל ורדי
רמת גן, 18 באפריל 2006

פרק 1: מבוא

"הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לבינינו".

"אני לא יכול לשאת אנשים שמדברים על יופי. מהו יופי? בציור אתה חייב לדבר על בעיות! ציורים הם אך ורק מחקר וניסוי. אני לעולם לא מצייר תמונה כיצירת אמנות, הכול נחקר ביסודיות. אני ממשיך לחקור, ובחקירה מתמדת זו יש התפתחות הגיונית. לכן, אני ממספר ומתארך את כל תמונותי. אולי ביום מן הימים מישהו יהיה אסיר תודה על כך. ציור הוא עניין של תבונה".

פאבלו פיקאסו     

תקציר

פאבלו פיקאסו נחרט בזיכרון התרבותי הקולקטיבי כמהפכן. הוא הוכתר "צייר כול-יכול" בווירטואוזיות הציורית, בהיקף היצירה ובריבוי הסגנונות שיצר. אישיותו הדומיננטית והכריזמטית מעוררת יחס אמביוולנטי; מצד אחד יש משיכה ליסוד המגנטי, ומצד אחר יש רתיעה מפני כוחות ההרס והרוע. נוסף על כך, יש ניגוד בין יכולותיו המדהימות בתחום הציור לבין ציוריו המעוותים בקיצוניות. ואולם, כשמתבוננים בו וביצירתו ממעוף הציפור, בפרספקטיבה הנכונה, מבינים שיש היגיון מאחד בניגודים הללו.

למעלה מחמישים שנה שקד פיקאסו כדי לצייר כמו ילד. זאת היתה הפרוגרמה שלו. כעמיתיו, חוּאן מירוֹ ופול קְלֶה, יכול גם הוא לדלג מיידית לעבר הציור הילדי. אך הוא בחר לפרק את המציאות ולפרוע את הצורה בתהליך הדרגתי רב-שלבי.

התיאוריה המוצגת בספר זה, בניסיון להציג פרשנות אסתטית ליצירתו, מבוססת על הדעה שאמנים אינם מציירים את אשר הם רואים אלא את תמונת העולם שלהם. כלומר, מאחורי כל סגנון ציור חבויה תפישׂת עולם, גם כאשר אין האמן מודע לכך או כאשר אין הוא מדווח עליה במישרין. מבעד לתחביר הסגנוני אפשר לחשוף את תמונת העולם שעל-פיה הוא מפרש את המציאות ומייצגהּ בשפתו הציורית.

כשם שלכל פיזיקה יש גיאומטריה שהולמת אותה, כך סגנון ציורי מייצג את המציאות באמצעות התחביר הייחודי לו, הן בבחירת הצבע, הצורה, הקומפוזיציה והאור והצל והן בבחירת התכנים. התחביר הוא הגיאומטריה שעל בסיסה הצייר מארגן את הפיזיקה של המציאות. התחביר הוא תמונת העולם של הציור.

לכן הפרשנות האסתטית של יצירתו של פיקאסו המוצגת בספר זה מושתתת על הבנת מיגוון תמונות העולם של פיקאסו, שמתבטא בסגנונות הציור השונים שהוא יצר במהלך חייו.

יצירתו של פיקאסו מתאפיינת בשינויים סגנוניים בתקופות שונות בחייו, ובכללם: ציורי הילדות; ריאליזם של גיל ההתבגרות; התקופה האקספרסיבית; התקופה הכחולה; התקופה הוורודה; הציור האפריקני; הקוביזם האנליטי; הקוביזם הסינתטי; הסגנון הסוריאליסטי; סגנונות קלאסיים במעבר בין התקופות; הציורים בעשור האחרון לחייו.

השינויים הסגנוניים המאפיינים את המעבר בין תקופות הציור הללו מייצגים שלוש תמונות עולם עיקריות בתהליך פריעת הצורה. נכנה את הסגנונות של שלוש תמונות העולם הללו במושגים מתחום הגיאומטריה: אאוקלידי, היטלי וטופולוגי. בציור האאוקלידי פיקאסו מציג את המציאות בדו-ממדיוּת, בשמירה על פרופורציות נכונות ובשימוש באשליית הפרספקטיבה המדעית. בציור ההיטלי פיקאסו מתאר את המציאות במרחב תלת-ממדי באמצעות הסגנון הקוביסטי-אנליטי. האובייקט נחשף בו-זמנית מנקודות מבט שונות: מלפנים, מן הצד ומאחור. בציור הטופולוגי, באמצעות הסגנון הסוריאליסטי, המציאות מיוצגת בארבעה ממדים: שלושת ממדי המרחב והממד הרביעי של הזמן. אין המציאות מיוצגת כמורפולוגיה וכצורה סטטית, אלא כמורפוגנזה, דהיינו, כצורה בהתהוות. (מיוונית: "מוֹרפוּ" משמע צורה; "גֶּנֶזָה" משמע התהוות).להתהוות הצורנית הזאת נלווים בהכרח עיוות וקימוט של האובייקט. אפשר אפוא לסכם ולומר שבמהלך חייו האמנותיים עבר פיקאסו בין שלוש תמונות עולם: אאוקלידית, היטלית וטופולוגית, ובהקבלה - ריאליסטית קוביסטית וסוריאליסטית.

פיקאסו לא יצר יש מאין. הוא נולד ונשאב אל תוך אקלים תרבותי שהתאפיין בפריעת הצורה לא רק בציור אלא גם ביתר האמנויות, בפילוסופיה ובמדע. הוא הושפע מעמיתיו, אך ידע לצוד מסביבתו את הרמז הציורי בעודו באִבו ולפתח אותו במלוא העוצמה ובמקוריות הייחודית לו. פיקאסו לא רק הושפע אלא אף השפיע על סביבתו האמנותית והאיץ את תהליכי פריעת הצורה בציור ובפיסול המודרני.

בן תשעים ואחת, בשבועות האחרונים של חייו, הרגיש פיקאסו שאולי הכול היה החמצה. הוא ייחל לחיות עוד עשור כדי לנסות לגעת שוב בממשות, אולי מתוך רצון להוליד את הסינתזה החדשה, זו שתחבר בין שלוש תמונות העולם המאפיינות את סגנונותיו - הריאליסטי, הקוביסטי והסוריאליסטי - לכלל ממשות ציורית חדשה.

א. איך אתה מעז?

"איך אתה מעז? אתה מסתכן! כתבו עליו הכול!" בערך כך הגיבו מקצת עמיתי כאשר סיפרתי להם על המחקר שאני עושה לקראת כתיבת ספר בנושא הפרשנות האסתטית ליצירתו של פאבלו פיקאסו. הבנתי שיש רתיעה מפני כתיבה עליו ואף תמיהה על היומרה מצידי לנסות להציג תיאוריה מקיפה בנוגע להבנת הקוד האסתטי של יצירתו המגוונת ורבת-הסגנונות.

מן המוסכמות הוא שיצירה כרוכה בהעזה. מצד אחד, אין לזלזל במחקר התקני המתנהל על-פי כללי פעולה נורמטיביים, שבמסגרתו החוקרים מתמקדים במקטע ספציפי של היוצר ויצירתו ובוחנים אותו לעומק על בסיס ספרות מחקרית מקובלת בקהילה המדעית, והם מנסים, באמצעות שיח משותף, להזיז את אבן סיזיפוס של גוף הידע צעד אחד קדימה. מצד אחר, כאשר מציגים תיאוריה רחבה ונועזת שחורגת מן המקובל ואינה מתבססת על גוף ידע מקובל באותה הקהילה, מסתכנים בכך שהתיאוריה עלולה לעורר תגובה של גיחוך מכיוון שהיא חורגת מתפישת העולם המקובלת. נוסף על כך, מסתכנים שהתיאוריה תופרך בנקל משום שקל לבקר רעיון גדול ומקיף מלבקר תזה ממוקדת ומינימלית. אך בדברים כגון אלה לא היה די כדי להטרידני או להרתיעני. עצם סיעור המוחות המרגש שהתלווה לכתיבת הספר הזה - שהיה תהליך מפרה ביותר הן בהצבת השאלות והן בניסיון להציע תשובות חלופיות - עצם הניסיון להסביר את יצירתו של פיקאסו על בסיס תיאוריה רחבה העשירני רבות וגרם לי להתרגשות ולהתפעמות.

פיקאסו מעסיק ומעניין אותי זה שנים רבות, הן בשל מזגו הציורי הנועז והאקספרימנטלי, והן מכיוון שאני חניך האסכולה של הצייר והמורה הצרפתי אנדרה לוט, שניסה לשלב בהוראתו מיזוג בין ז'ורז' סֶרָה לבין פול סזאן והציג לפני תלמידיו את עקרונות הקוביזם הרציונלי. גדלתי והתחנכתי על ברכי הקוביזם. בתחילת המחקר לקראת כתיבת ספר זה התמקדתי בסגנון הסוריאליסטי של פיקאסו בניסיון להבין את פשר העיוותים הקיצוניים של דמויותיו. גם כיום העיוותים המפלצתיים באובייקטים השונים מביכים הדיוטות ואנשי מקצוע כאחד. ואולם, פיקאסו איננו היחיד במגמה הזאת של עיוות האובייקט עד כדי הפיכתו למעין קריקטורה. ון גוך, שילֶה, מוּנק, קוֹקוֹשְׁקָה, מודיליאני, בוּצ'וֹני, דאלי ובייקון מייצגים, בדרגות שונות של עוצמה, את המגמה של עיוות האובייקט. פיקאסו הרחיק לכת במיצוי חקר המטמורפוזה הצורנית.

משהצלחתי לפענח את הקוד האסתטי של העיוות הצורני בסגנון הסוריאליסטי של פיקאסו, המתבסס על הגיאומטריה הטופולוגית, הבנתי שיש חוט מקשר לכלל יצירתו; זהו החוט המקשר המתבסס על גיאומטריות אחרות שמייצגות תמונות עולם חבויות מבעד לסגנונות.

ב. הגאון בעיתוי הנכון

פיקאסו לא נולד בחלל ריק. העת היתה כשרה לאפשר לו את מימוש מנהיגותו ואת פריצתו כגאון יוצר. הוא הושפע מן האקלים התרבותי בציור, בשירה, במוזיקה, בתיאטרון, בפילוסופיה ובמדע. פיקאסו השכיל לשלב מיומנות טכנית גבוהה, וירטואוזיוּת, כושר המצאה ותעוזה ניסיונית. הוא הקיף את עצמו באמנים, אינטלקטואלים, משוררים ופילוסופים. הוא המעיט לדבר, אך ספג וקלט. בפקחותו האינטלקטואלית ובערנותו כלפי סביבתו ידע להבקיע מבעד למקובל, כדי להאיץ תהליכים אמנותיים שהיו בתחילת הבשלתם ולגלות את החדש - כל זאת תוך שמירת הטון האישי שלו במסגרת המהפכה שחוללו סגנונות הציור שחשף.

פיקאסו נולד בתקופה של פריעת הצורה, חזרה אל הפרימיטיביזם, זרם תודעה, חשיפת תת-ההכרה ושבירת הממד הרציונלי וחוקי האסתטיקה המקובלים. המגמה הזאת התבטאה לא רק בציור אלא גם ביתר האמנויות, בפילוסופיה ואף בפיזיקה, עם הצגתה של תורת היחסות, ואחריה - בתורת הקוונטים.

חשוב להבין את מיקומו של פיקאסו ביחס לרוח הזמן בשדה אמנות הציור. פריעת הצורה החלה בקרב האימפרסיוניסטים, שפירקו את כתמי הצבע השלמים למרכיביהם (אדום, צהוב, כחול) ולצבעים המשלימים- הקומפלמנטריים (אדום-ירוק, צהוב-סגול, כחול-כתום); הם בקעו את אלומת האור הלבנה ויילדו ממנה את מרכיבי הספקטרום.

בתחילת דרכו הושפע פיקאסו מן האימפרסיוניסטים ומן הפוסט-אימפרסיוניסטים - וינסנט ון גוך, טולוז לוטרק, פול סזאן ופול גוגן - וגם מן האקספרסיוניסט אדוארד מונק.

הפוביסטים, ומאטיס בראשם, העצימו את פריעת הצורה באמצעות שבירת האיזון הקומפלמנטרי ההרמוני של הצבעים, וציירו את המציאות בצבעים ברוָויה מלאה, ללא אור וצל, ללא האיזון שיוצרים הצבעים המשלימים. יתר על כן, הפוביסטים דגלו בפישוט צורני של האובייקטים וביטלו את השימוש באשליה של הפרספקטיבה.

האקספרסיוניסטים וּון גוך כמבשר המגמה ציירו את המציאות בעיוות דמוי קריקטורה - בהגזמה ובהפרזה. הם הושפעו גם מן המסכות האפריקניות ועיצבו את הדמויות בסכמות של מסכות זוויתיות וחדות. באותה עת נחשף פיקאסו ליצירתו המהפכנית של מאטיס, חדוות החיים, ונתקף חמת זעם עצורה וקנאה, מכיוון שמאטיס הקדים אותו וזכה למלוא תשומת הלב. בשצף-קצף הגביר פיקאסו את מחקרו על הציור האפריקני ויילד את היצירה הרדיקלית והמהפכנית העלמות מאוויניון. רק אז יכול לומר באנחת הקלה: "הצלחתי להשתחרר מן הדיבוק."

סזאן, שפיקאסו כינה אותו: "האבא של כולנו", פרע את הצורה בדרכו הייחודית; שלא כאימפרסיוניסטים, הוא ניסה להתעלם מן התופעות הנגלות לעין ולחשוף מבנים גיאומטריים סמויים שבונים את המציאות: החרוט, הכדור והקובייה.

פיקאסו היה שרוי באווירה תרבותית של ביקוע השלם למרכיביו. באינטואיציה גאונית, בתעוזה, בנחישות אגרסיבית וביכולת ציור וירטואוזית הוא האיץ את מהפכת הציור המודרני באמצעות פריעת הצורה יותר מאשר פריעת הצבע או החלל הקומפוזיציוני. לכן יש אומרים שהמאה העשרים התאפיינה בשדה הציור בגאון הצבע אנרי מאטיס ובגאון הצורה פאבלו פיקאסו.

ג. לצייר כמו ילד

פיקאסו הצהיר שבהיותו ילד הוא צייר כמו רפאל, ועם זאת נדרשו לו חמישים שנה להתאמן וללמוד לצייר כמו ילד. דבריו אלה מצביעים על הפרוגרמה שלו, על הכיוון ועל המטרה שביקש להשיג. במשך חמישים שנה ניסה ליישם את תוכנית הפעולה שלו למען רגרסיה לעבר הציור הילדי; להתגבר על יכולתו הציורית הריאליסטית המדהימה והווירטואוזית ("כמו רפאל") כדי לתרגל וללמוד לצייר כמו ילד.

שלא כציירים חואן מירוֹ ופול קלה, שדילגו היישר לעבר הציור הילדי, עבר פיקאסו שלבים אחדים בפריעת הצורה עד שהגיע למחוז חפצו. הוא החל לצייר ציורים נאיביים, כמו ילד, אך בגיל העֶשרה צייר ציורים נטורליסטיים מגובשים להפליא מבחינה מקצועית. אחרי כן אימץ את הסגנון האקספרסיבי (בהשפעת מונק, ון גוך ולוטרק). בשלב הבא צייר בסגנונות המכונים "התקופה הכחולה" ו"התקופה הוורודה". העיוות הצורני של הסגנון האקספרסיבי לא פגע ביציבותו של האובייקט וביכולת לזהות את צורתו. בתקופה הכחולה הדמויות מתעוותות בהתארכותן, בהשפעתו של הצייר הספרדי אל גרקו. בתקופה הוורודה יש מגמת פישוט צורני שמבשרת את התקופה המהפכנית של ציור מסכות בסגנון אפריקני. תקופת ציור המסכות מולידה את היצירה החדשנית העלמות מאוויניון. אחרי כן ממשיך פיקאסו לפרוע את הצורה לעבר הקוביזם האנליטי ומצייר מציאות שבורה להקצעים. בהמשך, בקוביזם הסינתטי, המציאות מתאחה כקולאז'. במעבר בין התקופות השונות קיימים הבלחי ציור קלאסי בסגנון אישי-ייחודי, שפיקאסו חוזר אליו כצוללן שזקוק לאוויר צח לפרקים. מדי פעם בפעם פיקאסו חוזר אל המקורות, אל הציור הפיגורטיבי, ושוב ממשיך הלאה, לסגנון חדש. מן הקוביזם הסינתטי הוא פורץ לעבר עיוות צורני בסגנון סוריאליסטי. הסגנון הזה מתבטא בווריאציות שונות, עד לשני העשורים האחרונים של חייו, שבהם הוא מצייר סוף-סוף בסגנון ילדי, משוחרר, ספונטני, פשוט ונאיבי. הציור הילדי שלו מושתת על עיוותי צורה עגלוליים ומְפַשטים. אל המופשט אין הוא מגיע כלל.

תכליתו היתה לצייר כמו ילד. הוא הצליח לממש את מטרתו בציור הילדי רק בתום מסע מפרך של ביקוע הצורה ופריעתהּ בהדרגה. כדי ליצור לעצמו את הממשות החדשה של הציור הילדי הוא עבר, מתוך בחירה חופשית, מבעד למיגוון של פרגודים סגנוניים ששיקפו ממשויות ביניים, לעבר התום.

ד. "אינני מחפש - אני מוצא"

באמרתו: "אינני מחפש - אני מוצא" התכוון פיקאסו להסביר שהוא מצייר באלתור, כפי שאמר בן דורו, פול קלה: "לקחת את הקו לטיול". בדרך כלל, טיול מתבצע על-פי תכנון מראש. לעומת זה, פיקאסו צייר ברוח הפרוגרמה של הדאדאיסטים והסוריאליסטים בציור אוטומטיסטי; ציור שמתבצע מתוך רִיק פנימי, ללא כוונה וללא תכנון מראש. זה תואם את התפישה של פילוסופיית הזֶּן, שכעבור זמן אימץ אותה ג'קסון פולוק בציור התנועתי שלו, המכונה "מופשט אקספרסיבי".

אף שפיקאסו נמנע ביודעין מלצייר מופשט, הוא לקח את המכחול לטיול על הבד, בחירות מוחלטת שאיפשרה לו לזרום אסוציאטיבית על-פי המשוב ההדדי שבין העין לבין חיכוך המכחול על הבד. אפשר להסיק מכך שיצירתו נבעה מתוך השראה, אלתור, מציאה ללא חיפוש וללא תכנון מראש; ואולם, לדעתי מסקנה שכזאת אינה נכונה ואינה תואמת את אופי מחקרו הציורי. שלא כאמרתו, "אינני מחפש - אני מוצא", אפשר להראות שפיקאסו חיפש, ורק אחר-כך מצא! הוא יצר על-פי תוכנית מחקר רב-שלבית שהתפתחה במהלך היצירה.

נשאלת השאלה: האם - באמצעות בחינת הסקיצות, הרישומים וציורי השמן המגוונים - אפשר לחשוף את התהליך הסמוי של חיפוש שהתחולל במוחו הקודח? כפי שאנסה להראות, אפשר ואף מעניין לחשוף את תהליך החיפוש עד לזעקת השמחה, "אֶאוּרֶקָה!" (ביוונית: "מצאתי!").

אלה הם שלבי המחקר הציורי של פיקאסו: פיקאסו חושב והוגה רעיון ציורי חדש. לרוב, אין הרעיון נולד "יש מאין" אלא "יש מיש", במסגרת בחינתו החדה, הערנית ואף החייתית את סביבתו האמנותית. הוא יודע לצוד רמז מיצירה של עמית, ואז באה ההארה והוא מבין ששם, ביצירתו של העמית, טמון אוצר, וכדי להוציאו ולהשתמש בו הוא חופר, מלטש ומעבד את החדש בתהליך של חיפוש וגילוי. הרעיון הראשוני עמום ולא מעובד. בשלב השני פיקאסו רושם אינספור רישומים בפנקסו האישי. הרישומים הללו מאפיינים תהליך של ניסוי וטעייה, עד לשלב השלישי, שבו הוא מגבש את הפרדיגמה הציורית לכלל סכמה מעוצבת. בשלב הזה פיקאסו ממצה את הסכמה הציורית באמצעות אינספור וריאציות ציוריות, לרוב בצבע. הוא מצייר כאחוז תזזית עד שאוחזת בו מעין תשישות - לא פיזית ולא נפשית, אלא תחושת רוויה שלאחר מיצוי כל האפשרויות הקיימות בסכמה הסגנונית שהוליד ופיתח. ואז, המוטיבציה דועכת. כשציירים אחרים מגלים את החדש אצל פיקאסו, כשהם מטמיעים אותו ומתחילים ליצור בהתלהבות על-פי אותה סכמה ציורית, פיקאסו מאבד עניין בסגנון החדש וזונח אותו ותר אחר מחוזות אחרים, ששם אולי יגלה וייצור את הסכמה הסגנונית החדשה.

בחינת כלל יצירתו רבת-הסגנונות מראה שקיימת מגמה ברורה במעבר רב-שלבי מסכמה לסכמה, בפריעת הצורה למען הגשמת התכלית: "לצייר כמו ילד". אין ספק שפיקאסו מגלה את החדש באלתור ציורי של התנסות בלתי פוסקת שהיא, לאמתו של דבר, חלק מן התהליך היצירתי של "כאן ועכשיו".

לסיכום, הגילוי בדרך של אלתור נעשה במסגרת תוכנית מחקר מתוכננת מראש בארבעה שלבים: רמז של רעיון ציורי חדש; ניסוי וטעייה בפיתוח אותו רמז ציורי; גיבוש של סכמה סגנונית חדשה; מיצויהּ של הסכמה החדשה באינספור וריאציות, עד לנקודת רוויה. לכן אין ספק שהצהרתו של פיקאסו: "אינני מחפש - אני מוצא" עולה בקנה אחד עם המגמה של "אני מחפש - ואחרי כן אני מוצא".

ה. פריעת הצורה בשלושה שלבים

כל חייו התעניין פיקאסו בחקר הצורה. הציור המופשט נטול האובייקט לא עניין אותו כלל. הוא התמקד בחשיפת ממשויות אסתטיות המצויות ברצף - מן הריאליזם הפיגורטיבי לעבר הציור הילדי.

יצירתו של פיקאסו מתאפיינת בשינויים סגנוניים בתקופות שונות בחייו, ובכללם: ציורי הילדות; ריאליזם של גיל ההתבגרות; התקופה האקספרסיבית; התקופה הכחולה; התקופה הוורודה; הציור האפריקני; הקוביזם האנליטי; הקוביזם הסינתטי; הסגנון הסוריאליסטי; סגנונות קלאסיים במעבר בין התקופות; הציורים בעשור האחרון לחייו.

בתהליך החשיפה של הממשויות האסתטיות החדשות עברה יצירתו הכוללת של פיקאסו שלושה שלבי ביניים במסגרת פריעת הצורה, שמייצגים שלוש תמונות עולם של האמן. פיקאסו פורע את הצורה באמצעות שלוש הגיאומטריות - האאוקלידית, ההיטלית והטופולוגית - במעבר מייצוג המציאות בדו-ממדיות אל ייצוגה בתלת-ממדיות ולבסוף אל ייצוגה בארבעה ממדים, שבהם המרחב מתהווה ומתעוות במהלך בזמן.

שלב א': הציור מייצג תמונת עולם שמאורגנת בגיאומטריה אאוקלידית. הפרופורציות מדויקות, באשליה של כללי הפרספקטיבה; יש תואם בין החלקים לבין השלם ובין הדמויות לבין הרקע. הציור מייצג את המציאות בדו-ממדיות. פיקאסו מצייר באופן ריאליסטי את מה שהוא רואה. השלב הזה בא לידי ביטוי הן בציוריו המוקדמים הריאליסטיים והן בציורים האקספרסיביים בתקופה הכחולה ובתקופה הוורודה.

שלב ב': הציור מייצג תמונת עולם שמאורגנת בגיאומטריה היטלית (פרויֶקטיבית). אין הוא מצייר עוד את מה שהוא רואה, אלא את מה שהוא זוכר על המציאות. הזיכרון בנוגע למציאות הוא זיכרון של רשומון, כלומר, מכמה וכמה נקודות מבט, מהיטלים שונים של אותו אובייקט. מציאות ציורית שמאורגנת בגיאומטריה היטלית מתאפיינת בסגנון המכונה "קוביזם אנליטי". הדמות מצוירת בו-זמנית מנקודות מבט שונות בהקצעים שונים. הציור ההיטלי מציג את המציאות בתלת-ממדיות.

שלב ג: הציור מייצג תמונת עולם שמאורגנת בגיאומטריה טופולוגית. הגיאומטריה הטופולוגית מתאפיינת בקימוט. המציאות מיוצגת בארבעה ממדים: שלושת ממדי המרחב וממד הזמן. המציאות נמצאת בהתהוות, במורפוגנזה. המרחב מיוצג באופן מעֻוות במהלך השתנותו בזמן. העיוות מייצג מחבָּר ביזרי ולא תואם של חלקי מציאות הממוקמים במקומות לא מקובלים ביחס למציאות. נוצרת מזיגה סוריאליסטית, על-מציאותית, דמוית חלום או טירוף, שבה חלקים שונים ולא תואמים יוצרים שלם חדש. בדומה לסגנון הסוריאליסטי, הקוביזם הסינתטי מייצג מחבר ביזרי בין החלקים לבין השלם הנוצר מהם, אך בדרך כלל בציור קווי וזוויתי. המקבילה שלו הוא הציור הסוריאליסטי של פיקאסו, בקווים עגלוליים המייצגים את המציאות בפרופורציות מפלצתיות של האובייקט.

אין הציור הטופולוגי מייצג את מה שהאמן רואה, כמו בציור האאוקלידי, ואף לא את מה שהוא זוכר, כמו בציור ההיטלי, אלא את מה שהוא מדמה על המציאות. בציור האאוקלידי המציאות מיוצגת בדו-ממדיות בלוויית אילוזיה של פרספקטיבה, ואילו בציור הטופולוגי המציאות מיוצגת בארבעה ממדים בלוויית דלוזיה של עיוות המציאות.

עיוות המציאות מתחיל בציור האקספרסיבי, שבו כל אקספרסיה מאופיינת בהגזמה רגשית. הדבר מתבטא גם בציור קריקטורי (בלטינית המאוחרת carric?re משמע: להעמיס, להגזים) של אמנים כמו ון גוך, סוטין, מודיליאני, ג'קומטי, שילה וקוקשקה. ואולם, האקספרסיוניזם בראשית דרכו שומר על יציבות הצורה וזהותה. גם אצל פיקאסו אין העיוותים הצורניים בתקופה הכחולה פוגעים בזהות האובייקט. השבר והעיוות הקיצוני מוצגים רק בציור הסוריאליסטי.

הציור הסוריאליסטי-טופולוגי מאפשר לפיקאסו להגיע סוף-סוף אל המנוחה והנחלה, אל הציור הילדי, בעשור האחרון של חייו. הציור הילדי שלו שונה מציוריהם של פול קלה וחואן מירו מכיוון שהוא מבוסס על העיוות הטופולוגי, ואילו קלה ומירו נוקטים דרך של פישוט סכמטי.

ו. העגלולי והזוויתי: אֶרוֹס ותָנָטוֹס:

בד-בבד עם המגמה האנכית ביצירתו של פיקאסו - שבה פריעת הצורה מתרחשת בשלושה שלבים שכל אחד מהם מאופיין בסגנון אחר, כמתואר לעיל - אפשר להצביע על מגמה אופקית שמלווה את יצירתו כל חייו בתנועת מטוטלת, שבה מתרחש מעבר בין ציור בעל אופי קווי זוויתי לבין ציור בעל אופי קווי עגלולי.

יש המדגישים את המעבר הדרמטי הבולט ביצירתו של פיקאסו - מן הקוביזם הסינתטי הזוויתי לעבר הציור הסוריאליסטי העגלולי - ומסבירים זאת על רקע נסיבות חייו. באותה עת היה פיקאסו בהליכי פרידה מאשתו אולגה, ובהסתר הכיר את מארי-תרז בת השבע-עשרה ותינה איתה אהבים. ההתפעמות היצרית והרגשית ביחסיו עם מארי-תרז השפיעה כנראה על המעבר מהציור החד והזוויתי לעבר הציור העגלולי.

עם זאת, אפשר להראות שיצירתו כולה, על כל תקופותיה, מתאפיינת במעברים בתנועת מטוטלת בין שני הקטבים הללו, הזוויתי והעגלולי.

אפשר אף להרחיב את הספקטרום לתחום הפסיכולוגיה ולהראות קשר בין מבנה האישיות של פיקאסו לבין המעבר בין הציור העגלולי לזוויתי. במדע הגרפולוגיה, הקשר בין אפיונים פסיכולוגיים לבין הקו מתבטא בכתב-היד. קווים ישרים מלמדים על קשיות, קשיחות, רוע, החלטיות וסדיזם; קווים עגולים, מעידים על רכות, טוב לב, התפעמות, נשיות ואינטואיציה. הקשר בין טון הנפש לבין ביטויהּ בעיצוב הקו מתקיים לא רק בכתב-היד, אלא גם בציור, ואפשר לאפיין קווי אישיות מבעד לקו, לצורה ולבחירת הצבע.

פיקאסו היה בעל ביטחון עצמי מופרז, מגלומן שחש שהוא טיטן כול-יכול, מרכז העולם, המלך שעל-פיו יישק כל דבר. הוא הרגיש שהוא יכול לכשף את סביבתו באמצעות הציור. הביטחון האומניפוטנטי שלו התבטא בתובענותו המניפולטיבית כלפי נשותיו, בני משפחתו וחבריו. הצד החיובי של תחושת הביטחון האומניפוטנטי התבטא אצלו בדחף בלתי פוסק ליצירה ובדמיון פורה.

ואולם, גם עם כל תחושותיו המגלומניות וביטחונו העצמי המופרז הרגיש פיקאסו חלש, מבועת וחרד לנוכח זיקנה, חולי ומוות. הוא השתדל להתגבר על התקפי ההיפוכונדרייה שלו באמצעות התמכרות לעבודה ולמין.

הביטחון הטיטני מייצג את המגמה של אֶרוס, את הפריצה הדיוניסית של כוח היצירה, המתבטאת בקו העגלולי. לעומת זה, התקפי הפחד והחרדה המשתקים, שגורמים לכיווץ ולעכבה, מייצגים את המגמה של תָּנָטוֹס, את תחושת ההרס, הפירוק והמוות שיוצרת באופן פסיכו-מוטורי את הקו הישר והזוויתי, הקו שמנתץ את המציאות לרסיסים. פיקאסו מטולטל נפשית עקב נסיבות חיצוניות של שמחת יצירה לעומת תסכולים וקנאה, אהבות אל מול פרידות, הצלחות כנגד אכזבות, והמציאות הנפשית שלו מתבטאת על הבד. אפשר להבין את המעבר המחזורי מן העגלולי לעבר הזוויתי בציוריו על בסיס המעבר בחוויה הפנימית בין העצמי האינפלציוני והבומבסטי, שמאפשר נביעה של יצירה שופעת באמצעות הקו העגול, לבין העצמי הדיספְלצְיוני והחרד שיוצר הרגשת התפרקות וגורם להתקפי זעם ותוקפנות, שבעקבותיהם פיקאסו מנתץ את המציאות לרסיסים אנליטיים באמצעות הקו הישר.

לצד ההסבר הפסיכולוגי בדבר הקו העגלולי והקו הזוויתי, שהוא הסבר חוץ-אמנותי, יש גם הסבר תוך-אמנותי. נראה שיש קשר בין העגלולי והזוויתי לבין שני אופני ראייה, שתי תמונות עולם: העין התמימה אל מול העין החושבת. העין התמימה רואה ומייצגת את תופעות המציאות המרצדות והמשתנות; לכן הקו הציורי הוא עגלולי, אמורפי ומטושטש. ואילו העין החושבת מייצגת את המציאות במבנים סטטיים וגיאומטריים, בקווים ישרים וזוויתיים. ואכן, פיקאסו עבר תנודות בחשיבה הציורית שלו בין הסתכלות בעין התמימה לבין ראייה מפרשת ומדמה בעין החושבת. יתר על כן, הקו העגלולי, שלא כקו הזוויתי, איפשר לו לייצג את צורות המציאות בהתהוותן ובעיוותן המורפולוגיים בחופשיות-יתר לעומת הקו הזוויתי.

ז. פיקאסו והפוסט-מודרניזם

פיקאסו הקדים את הפוסט-מודרניזם ואולי אף בישר אותו בשדה הציור; שלושה סימני היכר מובהקים של הפוסט-מודרניזם ניכרים ביצירתו: סימן ההיכר הראשון הוא השימוש בסגנונות ציור רבים במהלך חייו, ולעיתים אף תערובת של סגנונות במסגרת אותו הציור. סימן ההיכר השני הוא המרת השיפוט האנכי-מידרגי כלפי סגנונות ציור - שעל-פיו סוּוגו הסגנונות כגבוהים כנגד נמוכים, טובים לעומת רעים - בשיפוט אופקי שעל-פיו יש לגיטימיות לכל הסגנונות: הפיגורטיבי, האקספרסיבי, הקוביסטי, הפוביסטי, הסוריאליסטי והילדי. סימן ההיכר השלישי הוא ציור וריאציות על יצירות מופת בתולדות האמנות. הוא צייר וריאציות על יצירותיו של ולסקז, דויד, מאנה ואחרים, והציג את הפרשנות האישית שלו ליצירותיהם מבעד לסגנון שלו.

פיקאסו שבר פרדיגמות, חרג מדעות קדומות והיה חקרני וביקורתי בתפישת המציאות הנגלית לעין והשתקפותה מבעד לציורים של קודמיו ושל עמיתיו. שלא כפי שהיה מקובל בפוסט-מודרניזם הביקורתי, המבט החקרני-ביקורתי שלו לא גרם לו להסתפק בביקורתיות, אלא דירבן אותו ליצור את החדש. הוא ניתץ והרס כפוסט-מודרניסט ביקורתי, אך מנגד הציג חלופות חדשות, שאותן פירק אחרי כן, וחוזר חלילה. כלומר, פריעת הצורה לא היתה תהליך של דקונסטרוקציה בלבד אלא של רקונסטרוקציה; פירוק למען הולדתו של החדש.

יצירתו של פיקאסו גרמה למשבר שאפשר לכנותו: "משבר המכחול". השילוב שבין הווירטואוזיות הציורית שלו לבין יצירתו השופעת והמתחדשת ללא הרף שיתק את עמיתיו בני דורו, אך בעיקר את הבאים אחריו. ממשיכו, הצייר האנגלי פרנסיס בייקון, טען שפיקאסו טיפל בכל אפשרות מורפולוגית בציור ולא השאיר לו כל פתח ליצור דבר-מה חדשני בחקר הצורה. ברגע של שכרות אמר ג'קסון פולוק בזעם: "זין על פיקאסו!" פולוק נחלץ מהשפעת פיקאסו באמצעות חיפוש אחר המבע היצירתי שלו במופשט האקספרסיבי ללא צורות. פיקאסו לא רק כישף את סביבתו ביצירתו אלא דיכא את יכולותיהם של עמיתיו. אחרי פיקאסו היתה תחושה של מיצוי כל האפשרויות בחקר הצורה בשדה הציור. אמנים זנחו את תחום הציור ומצאו חלופות בתחומים אחרים, ובכללם אמנות גוף, אמנות אדמה, אמנות מושגית, מֵיצבים, מֵיצגים, וידיאו. למשל, מרסל דושאן נחלץ ממשבר המכחול כשמצא פתרון מחוץ לציור - באמנות ה"רֶדי-מֵייד", שאינה יוצרת את האובייקט אלא רק בוחרת בו מן הקיים ומציבה אותו בחלל המוזיאלי.

עם זאת, פיקאסו השאיר לציירים אחריו מעין גלגל הצלה פוסט-מודרניסטי כדי לאפשר להם לשוב אל השדה הזנוח של אמנות הציור. לאחר פירוק המציאות בקוביזם האנליטי והבאת הקוביזם אל סף המופשט, הציג את סגנון הקוביזם הסינתטי. הקוביזם הסינתטי מייצג מחבָּרים של חלקי מציאות שיוצרים מציאות חדשה. נראה שהציור במאה העשרים ואחת עשוי למצוא את דרכו החדשה בחיפוש אחר מחברים חדשים, כמו בפוסט-מודרניזם, שיחברו בין שלוש תמונות העולם שהציג פיקאסו - הריאליסטית, הקוביסטית והסוריאליסטית - תוך יצירת תמונת עולם מקיפה יותר, פלורליסטית והומוגנית גם יחד.

ח. סוף דבר

שמו של פאבלו פיקאסו זוכה למקום של כבוד לצידם של אישים אחרים במאה העשרים שהשפיעו השפעה דרמטית על התרבות האנושית, ובכללם זיגמונד פרויד, ברטרנד רסל, צ'רלי צ'פלין ואלברט איינשטיין.

פיקאסו שאב מסביבתו, אך הוא השכיל להתיך רעיונות ציוריים בדרכו האישית באמצעות שתי סגולות שאפיינו אותו: יכולת הציור הווירטואוזית והיכולת היצירתית להציג פתרונות פלסטיים בלתי מוכרים, בבחינת "יש מאין". מכוח מנהיגותו האישית והאמנותית ידע להשפיע, להוביל ולהטביע את חותמו האישי.

כאשר מבקשים להציג את תמצית הציור המודרני באמצעות קריקטורה נעזרים, בדרך כלל, בציור של פיקאסו, המציג דמות אשה בעיוות קיצוני שיוצר מבוכה אצל הצופה. הן הדיוטות והן מי שמצוי בשדה הציור מתקשים להבין את פשר המפלצתיות והעיוות הצורני שבציוריו. כדי להיפטר מן המבוכה ולהבין אנו נדרשים להציג חלופה בפרשנות האסתטית ליצירתו.

במחקרי לצורך כתיבת הספר על יצירתו של פיקאסו אני מתבסס, בין היתר, על שני ספרים שפרסמתי בעבר: מימזיס: הפסיכולוגיה של הציור המודרני וסקיצה: הוראת הציור וחניכת האמן.

בספרי אלה אני טוען שסגנונות הציור הנוצרים במוחו של אמן אחד או בעבודתם של קבוצת אמנים מתגבשים סביב מניפסט. המניפסט נוצר עקב השפעה הדדית של גורמים פנימיים וגורמים חיצוניים הנוגעים לתחום האמנותי.

הגורמים הפנימיים מייצגים דינמיקה אוטונומית פְּנים-אמנותית שמבוססת על שפת הציור ועל התחביר שלה ומנסה למצוא חוקיות במעבר מתחביר אחד למשנהו, מסגנון אחד לאחר. הגורמים החיצוניים המשפיעים על אמן או על קבוצת אמנים ביצירת הפרוגרמה החדשה של הסגנון הציורי שלהם הם גורמים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ואף אקולוגיים. אמנים מושפעים מרוח הזמן כפי שהיא מתבטאת בפרדיגמות פילוסופיות, מדעיות ותרבותיות שונות; הם מושפעים מן האווירה הפוליטית, מן הלחצים הכלכליים, מן המעמד החברתי שלהם וגם מהיבטים פסיכולוגים הקשורים לאירועים ביוגרפיים, שמשפיעים על יצירתם בנקודת זמן כלשהי. חשוב להדגיש שגיבוש המניפסט הסגנוני באמנות מושפע בו-זמנית מן הגורמים החיצוניים ומן הגורמים הפנימיים.

חוקר האמנות ארנסט גומבריך סבר שציירים אינם מציירים את מה שהם רואים אלא את מה שהם יודעים על המציאות. כלומר, כל סגנון מייצג תמונת עולם אפיסטמולוגית על המציאות. ואכן, ברוח דבריו של גומבריך, טען חוקר האמנות היינריך וֶלפלין שתולדות האמנות כמוהם כמטוטלת שנעה בין שני סגנונות: הקלאסי והברוקי. לשיטתו, אמנים מייצגים את המציאות באמצעות שני אופני הראייה האלה בלבד. כל יתר הסגנונות הם רק ורסיות של הסגנון העיקרי. בשפת הציור המודרני אפשר לומר ששני אופני הראייה הללו - הברוקי והקלאסי - הם לאמתו של דבר העין הטבעית הניסיונית לעומת העין החושבת השכלתנית, בהתאמה. לפי ולפלין, יש אפוא תנועת מטוטלת בין שתי תמונות עולם: הקלאסית והברוקית. תמונת העולם הקלאסית מתארת מציאות שבה הכול חתום, ברור, סטטי, ומוגדר בדייקנות מְרַבִּית. ואילו תמונת העולם הברוקית מייצגת מציאות שבה הכול מעורפל, מטושטש ואמורפי.

המניפסט הציורי של האימפרסיוניסטים קורא לציֵּיר כפי שהעין הטבעית רואה; לצייר ישירות מבעד לריצוד אלומות האור והפוטונים שעל רשתית העין ולהתעלם מכל דעה קדומה. לעומת הגישה של העין הטבעית הציג פול סזאן את הגישה של העין החושבת, שאינה מבקשת לצייר את הנגלה לעין אלא את הנסתר ממנה, את הארכיטקטורה הסמויה הפנימית של המציאות - הארכיטקטורה שבונה את הטבע באמצעות החרוט, הכדור והקובייה.

בין הקטבים המנוגדים של שני אופני הראייה הללו - הברוקי והקלאסי - בין שתי תמונות העולם של העין הטבעית התמימה אל מול העין החושבת מתקיימים מצבי ביניים, שאותם נציג בהמשך.

חשוב לחזור ולהדגיש שיש דינמיקה תוך-אמנותית במעבר מסגנון אחד למשנהו. גורמים חיצוניים משפיעים על הדינמיקה הפנימית. הדיאלקטיקה שבין הגורמים החיצוניים (הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, הפוליטיים והתרבותיים) לבין הגורמים הפנימיים (אופני הראייה, תמונות עולם או סגנונות) יוצרת סגנון חדש בכל זמן ובכל מקום. ואולם, הסגנון החדש שנוצר מתוך הסינתזה הדיאלקטית הזאת הוא סגנון לוקלי, המייצג ורסיה אחת מני רבות של סגנון ארכיטיפי וחשוב יותר המכונה "מטא-סגנון".

ההליך ההיסטורי - אין הוא לא ליניארי ולא פרוגרסיבי ולא רגרסיבי ולא מעגלי ולא ספירלי (ההיסטוריה איננה נשנית). ההליך ההיסטורי מתאפיין במפגש בין האקראי לבין ההכרחי. הסינתזה בין שניהם יוצרת הלכה למעשה את האפשרי שהוא האירוע הקונקרטי. האקראי הוא ערב-רב של אירועים חיצוניים, תרבותיים, פוליטיים, צבאיים, כלכליים, אקולוגיים, ביולוגיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים. ההכרחי הוא קיומן של אידיאות אפלטוניות, מהויות וארכיטיפים, מטא-סגנונות הנגלים כסטרוקטורות שתכליתן לווסת ולארגן את האירועים האקראיים לכלל מבנה אפשרי. הסטרוקטורות מארגנות את העובדות האקראיות לכלל תחביר במסגרת מבנה אפשרי. בכל מפגש בין האקראי להכרחי נוצר דבר-מה חדש, שהולם צרכים היסטוריים במקום ובזמן כלשהם ומתאים את עצמו אליהם.

כדי להבין את יצירתו של פיקאסו ולנסות לפענח ולפרש את הקוד האסתטי שלה, נשתמש בשיטה שהצגנו לעיל. ננסה להבין גם את הסיבות החיצוניות שהשפיעו על גיבוש סגנונו ונעמוד על ההיבטים הפסיכולוגיים והביוגרפיים בהבנת אישיותו, הגותו המוצהרת, רוח הזמן שהשפיעה עליו, אמנים שהוא הושפע מהם, לחצים פוליטיים וכלכליים. מנגד, נתאר את התפתחות יצירתו כמעבר תלת-שלבי של התחביר הסגנוני המשתנה בין שלוש תמונות עולם: האאוקלידית, ההיטלית והטופולוגית.

הגישה הזאת מבוססת על התיאוריה של הפסיכולוג השוויצרי ז'ן פיאז'ה, שחקר את התפתחות ציורי הילדים במעבר משלב השרבוט, לשלב הסכמה ולשלב הריאליסטי. פיאז'ה סבר שיש קשר בין שלבי ציור הילד לבין גיאומטריות מתמטיות שונות. לטענתו, הילדים יוצרים שלושה סוגי מתמטיקה במהופך ממה שנוצר בהיסטוריה של האידיאות בתחום המתמטיקה.

בשלב השרבוט הילד מציג את העולם ממבט של גיאומטריה טופולוגית - הכול נכנס בכול ואין תיחום של דמות ורקע. בשלב הסכמה הילד מצייר שולחן כפלטה וארבע רגליים שפונות לצדדים. אין הוא מצייר את השולחן כפי שהוא רואה אותו לנגד עיניו אלא כפי שהוא זוכר אותו. זהו ציור המייצג את הגיאומטריה ההיטלית. בשלב הריאליסטי הילד מצייר את המציאות בפרופורציות נכונות ובפרספקטיבה שתואמת את המציאות ומבוססת על הגיאומטריה האאוקלידית.

פיקאסו עבר בתקופות שונות של יצירתו את שלושת השלבים הללו באנלוגיה לציור הילד, אך במהופך. הוא התחיל בציור ריאליסטי על-פי כללי הגיאומטריה האאוקלידית. כאשר גילה את הקוביזם האנליטי צייר על-פי כללי הגיאומטריה ההיטלית. לבסוף צייר בסגנון סוריאליסטי המאופיין בעיוות צורני שתואם את כללי הגיאומטריה הטופולוגית.

תולדות הציור מלמדות על קשר והשפעה בין המדע והמתמטיקה לבין החלטות אסתטיות של אמנים. למשל: חוקי הפרספקטיבה, הנוסחה המתמטית של חיתוך הזהב, חוקי האופטיקה. במחקר זה נראה שהגיאומטריות השונות הללו מייצגות אופני ארגון של הקומפוזיציה, סטרוקטורה שמשפיעה על התארגנות התחביר של צבע, צורה, אור וצל.

פיקאסו פרע את הצורה במעבר בין שלוש תמונות עולם גיאומטריות. ננסה להבין את הֲלך מחשבתו הן על-פי אישיותו ורוח הזמן והן על-פי הלוגיקה הפנימית של הציור, שאילצה אותו לפרוע את הצורה מן הריאלי לעבר הילדי.

ט. אבני דרך בחייו של פיקאסו: 1973-1881

1881: פאבלו פיקאסו נולד ב-25 באוקטובר במָלגה, ספרד. שם לידתו: פאבלו רוּאיס בְּלסקו. ב-1901 שינה את שמו לשם אמו. בנם הבכור של דון חוזה רואיס בלסקו
(1913-1838) ודוניה מריה פיקאסו אי לופז (1855-1939). אביו, צייר במקצועו, שמוצאו מצפון ספרד, היה מורה לציור בבית-הספר המקומי לאמנויות ומלאכות "סן טלמו". מוצאה של אמו מאנדלוסיה.

1884: הולדתה של אחותו הראשונה, לולה (דולורס).

1887: הולדתה של אחותו השנייה, קונספסיון (קונצ'יטה).

1889-1888: פיקאסו מתחיל לצייר בהדרכת אביו.

1891: אביו של פיקאסו מקבל משרת מורה לאמנות בלה קורוניה, והמשפחה עוברת לשם. מות אחותו קונצ'יטה. פיקאסו מתחיל ללמוד בבית-ספר יסודי מקומי ועוזר לאביו בציוריו.

1892: פיקאסו מתקבל לבית-הספר לאמנות בלה קורוניה, ששם אביו הוא גם מורו.

1894: פיקאסו כותב יומנים ומאייר אותם. אביו מכיר בכישרונותיו היוצאי-דופן, מוסר לידיו את המכחולים ולוח הצבעים ומכריז שהוא עצמו לעולם לא יצייר עוד.

1895: פיקאסו עובר לברצלונה ומתקבל לבית-הספר לאמנות שבו אביו מלמד. הוא מדלג על המכינה ועובר בהצטיינות את בחינת הכניסה לכיתת המתקדמים.

1896: פיקאסו מקים את הסטודיו הראשון שלו בברצלונה. ציור השמן הגדול הראשון שלו, הטקס הראשון של אכילת לחם הקודש, מוצג בתערוכה.

1897: פיקאסו מצייר את מדע וגמילות חסד, ציור השמן הגדול השני שלו. הציור זוכה בציון לשבח בתערוכה הלאומית לאמנויות במדריד ובמדליית זהב בתחרות במלגה. דודיו שולחים כסף כדי שיוכל ללמוד במדריד. הוא עובר את בחינת הכניסה לכיתת מתקדמים באקדמיה המלכותית של סן פרננדו במדריד, אך נוטש את ספסל הלימודים בחורף של אותה שנה.

1898: פיקאסו חולה וחוזר לברצלונה. אחרי כן הוא מבלה זמן רב עם ידידו פאלארס בכפר אורטה-דל-אברו וחוזר לאיתנו ומצייר רישומי נוף.

1899: פיקאסו חוזר לברצלונה. הוא מתחיל לבקר לעיתים קרובות בפאב האמנים "ארבעת החתולים" ומתיידד עם אמנים ואינטלקטואלים. בין היתר, הוא פוגש את הציירים חונייר-וידאל, נונל, סונייר וקָסָחְיָאמֶס ואת הפסל אוגה, את האחים דה סוטו, את המשורר סָבָרְטֶס (לימים מזכירו וידידו הקרוב במשך שנים רבות). הוא מתוודע ליצירותיו של טולוז לוטרק. פיקאסו מצייר איורים לעיתונים ויוצר את תחריטיו הראשונים.

1900: פיקאסו חולק סטודיו עם קסחיאמס בברצלונה. מציג תערוכה של 150 רישומים ב"ארבעת החתולים". בתחילת אוקטובר, פיקאסו וקסחימאס נוסעים לפריז ופותחים סטודיו במונמרטר. פיקאסו מבקר אצל סוחרי אמנות ורואה את תמונותיהם של סזאן, טולוז לוטרק, דגה, בונאר ואחרים. סוחר אמנות מציע לו 150 פרנק בתמורה לציוריו. שלושה ציורי פסטל של מלחמות שוורים נמכרים. בדצמבר הוא נוסע עם קסחימאס למלגה ולברצלונה.

1901: קסחימאס מתאבד בפריז. פיקאסו עובר להתגורר במדריד ונעשה עורך-שותף בכתב-העת האמנות הצעירה (Arte Joven). בחודש מאי הוא שב לפריז ומתמקם בסטודיו ברחוב קלישי. תערוכה ראשונה בגלריה "ווֹלאר". מוכר 15 תמונות לפני הפתיחה. מתחיל לחתום על תמונותיו בשם "פיקאסו", כשם אמו. מצייר תמונות מחיי פריז ובהן תיאורים של עוני, זיקנה ובדידות. התקופה הכחולה בציוריו מתחילה; הוא משתמש כמעט אך ורק בגווני כחול וירוק.

1902: מסיים את החוזה שלו עם מאנאץ'. חוזר לברצלונה. באוקטובר חוזר לפריז ומתגורר שם עם המשורר מקס ז'קוב. מחוסר כסף לקניית בדים, מגביל את עצמו לרישום.

1903: חוזר לברצלונה בינואר. מצייר למעלה מחמישים תמונות בארבעה-עשר חודשים. ציור החיים. משתמש בגווני כחול חזקים כדי לתאר את האומללות עקב חולשת הגוף והזיקנה.

1904: פיקאסו מתיישב סופית בפריז. פותח סטודיו ברחוב ראוויניאן 13, הזוכה לכינוי "סירת הכביסה". פוגש את פרננד אוליביה, מי שתהיה פילגשו במשך שבע שנים. יוצר את התחריט הסעודה הדלה. מבקר לעיתים קרובות בקרקס מדראנו (שממנו שאב את נושאיו לציורי הלוליינים ואמני הקרקס) ובקפה "השפן הזריז". סוף התקופה הכחולה.

1905: פוגש את המשורר גיום אפולינר ואת לאו וגרטרוד שטיין. מצייר לעיתים תכופות נושאים מחיי הקרקס (למשל: משפחת המוקיונים). תחילת התקופה הוורודה. חופשת קיץ בשוּרְל, הולנד.

1906: הפסלים הראשונים. סידרת תחריטי הלוליינים. פיקאסו מתרשם עמוקות מתערוכת פסלים איבֶּריים המוצגת במוזיאון הלוּבְר. פוגש את מאטיס, אנדרה דֶּרן ואת סוחר האמנות הנרי קאנוויילר. סוחר האמנות ווֹלאר קונה את רוב ציוריו מהתקופה הוורודה ומאפשר בכך לפיקאסו, לראשונה בחייו, חופש מדאגות פרנסה. פיקאסו נוסע עם פרננד לבית הוריו בברצלונה ומשם לגוֹסוּל שבצפון קטלוניה, שם הוא מצייר את הרחצה.

בדיוקנה של גרטרוד שטיין ובדיוקן עצמי עם לוח צבעים ניכרת השפעת פסלים איבריים (מוזיאון מטרופוליטן, ניו-יורק).

1907: ציור דיוקן עצמי. אחרי סקיצות וּואריאציות רבות, פיקאסו מצייר את ציורו הגדול העלמות מאוויניון, שאותו הוא מסיים ביולי. זהו ציורו הקוביסטי הראשון, עוד לפני תחילת הקוביזם. הוא מתוודע לפסלים אפריקניים במוזיאון האתנוגרפי. תחילת התקופה המכונה "התקופה הכושית". מבקר בתערוכה רטרוספקטיבית של סזאן. פוגש את ז'ורז' בראק. קאנוויילר מתלהב מהעלמות מאוויניון ונהיה סוכנו הבלעדי.

1908: מצייר את לחם וקערת פירות על שולחן. תחילת הקוביזם האנליטי שלו, דהיינו, ויתור על הפרספקטיבה המרכזית ושבירת נושא הציור לצורות גיאומטריות בעלות פאות רבות. בחודש מאי הוא מבקר עם פרננד אצל הוריו וידידיו בברצלונה. משם הוא ממשיך לאורטה-דל-אברו. שם עוברת עליו תקופתו הפורייה ביותר, והוא מצייר ציורי נוף כפרי ועירוני (כמו למשל בריכת המים, אורטה) בסגנון הקוביזם האנליטי וכן דיוקנאות (כמו למשל דיוקנה של פרננד: אשה אם אגסים). בספטמבר עובר להתגורר בשדרות קלישי 11 שליד כיכר פיגאל בפריז, בשכנות לדירתו של בראק. יוצר את הפסל פרננד וציורי טבע דומם. תערוכה ראשונה בגרמניה (גלריה טאנהאוזן, מינכן).

1910: מסיים את הדיוקנאות הקוביסטיים המפורסמים של סוחרי האמנות וולאר וקאנוויילר (המכון לאמנות, שיקגו) ושל מבקר האמנות אוּדֶה (אוסף פרטי). מבלה את הקיץ עם פרננד בקָדָקֶס שליד ברצלונה, שם מצטרפים אליהם דרן ואשתו.

1911: תערוכות ראשונות בניו-יורק. מבלה את הקיץ עם פרננד ובראק בסרא שבפירנאים. אותיות מודפסות מופיעות לראשונה ביצירותיו. הוא נאלץ להחזיר שני פסלים איבריים למוזיאון הלובר כי קנה אותם בלי לדעת שהם גנובים. משבר ביחסיו עם פרננד. מתחיל קשר עם אווה גואל, ששמה האמיתי הוא: מרסל הומברט. הוא מכנה אותה: "יפתי". מצייר את נגן המנדולינה (מוזיאון פיקאסו, פריז).

1912: יצירה ראשונה בפח ותיל. קולאז' ראשון (טבע דומם עם מקלעת קש, מוזיאון פיקאסו, פריז), ובו שעוונית בעלת מרקם שדומה לדוגמת הקליעה של הכיסא. נוסע עם אווה לסרא, לאוויניון ולאִיל-סוּר-לה-סוֹרג'. שם הם פוגשים את בראק. עבודות נייר מודבק ראשונות: הדבקת קטעי עיתונים, תוויות ופרסומות עם רישומי פחם על נייר. בספטמבר עובר ממונמרטר למונפרנס. כתובתו החדשה: שדרות רספאי 242. חותם עם קאונווילר על חוזה לשלוש שנים.

1913: מבלה את האביב בסרא, עם אווה. שם הם פוגשים את בראק ואת דרן. אביו נפטר בברצלונה. בעקבות הקולאז'ים מתפתח סגנון הקוביזם הסינתטי, ובו צורות גדולות המשורטטות בקווים כלליים (כמו למשל: הגיטרה). אווה ופאבלו חולים וחוזרים לפריז.

1914: משפחת המוקיונים נמכרת במכירה פומבית תמורת 11,500 פרנק. בחודש יוני פיקאסו ואווה מבלים באוויניון. פוגש את בראק ואת דרן. מצייר תמונות פואנטיליסטיות. בראק ודרן מגויסים לצבא עם תחילת מלחמת העולם הראשונה. קאנוויילר נוסע לאיטליה. הגלריה שלו מוחרמת. תמונותיו של פיקאסו נעשות קודרות.

1915: פיקאסו מצייר את ארלקינו.

1916: ז'ן קוקטו מפגיש את פיקאסו עם האמרגן הרוסי סרגי פבלוביץ' דיאגילב ועם המלחין אריק סאטי ומבקש מפיקאסו לעצב את התפאורה למצעד, מופע בלט של להקת הבלט הרוסי. פיקאסו עובר לרחוב ויקטור הוגו 22 במונטרוז'.

1917: פיקאסו נוסע עם קוקטו לרומא ומבלה עם להקת הבלט של דיאגילב. עובד על התפאורה למצעד. פוגש את איגור סטרווינסקי ואת הרקדנית הרוסייה אולגה קוקלובה. מבקר בנפולי ובפומפי. מתלווה ללהקת הבלט הרוסי למדריד ולברצלונה כדי להיות קרוב לאולגה. בנובמבר הוא שב עם אולגה למונטרוז'. מצייר תמונות פואנטיליסטיות.

1918: קשרים שיצר בחברה הגבוהה בזכות העבודה עם להקת הבלט מביאים לידי שינוי בסגנון חייו. לאונס רוזנברג נהיה סוכנו החדש. פיקאסו נושא את אולגה קוקלובה לאשה והם מבלים ירח דבש בביאריץ. בפריז הם מתגוררים בדירה בת שתי קומות בבית דירות ברחוב לה בואטייה 23. מות אפולינר.

1919: פוגש את מירו וקונה אחת מתמונותיו. מבלה שלושה שבועות בלונדון עם הבלט הרוסי. מתחיל לעבוד על תפאורה להכובע המשולש. מצייר את הרקדנים. מצייר את איכרים ישנים וציורי טבע דומם קוביסטיים.

1920: מתחיל לעבוד על התפאורה לבלט של סטרווינסקי, פולצ'ינלה. קאנוויילר חוזר ממקום גלותו. מצייר ציורי גואש של דמויות מתוך הקומדיה דל ארטה.

1921: הולדת בנו פול (פאולו). מוטיב האם והילד נעשה מוטיב מרכזי ביצירותיו. מעצב עוד תפאורות לבלט. אוספיהם של אוּדה וקאנוויילר, שממשלת צרפת החרימה בזמן המלחמה, נמכרים במכירה פומבית. מבלה את הקיץ בפונטנבלו עם אולגה. מצייר את שלושת הנגנים וכמה דיוקנאות מונומנטליים.

1922: אספן אמנות קונה את העלמות מאוויניון תמורת 25,000 פרנק. פיקאסו מבלה את הקיץ בדינאר שבברטאן עם אולגה ופול. שם הוא מצייר את נשים רצות על החוף. אנטיגונה של קוקטו עולה על הבמה בחורף.

1923: מצייר דיוקנאות של ארליקינו בסגנון ניאו-קלסיציסטי. קיץ באנטיב. ביקור של אמו, מריה. מצייר את חלילי פאן ורישומים של דמויות המתרחצים. דיוקנאות של אולגה ופול בפריז.

1924: פיקאסו מצייר כמה ציורי טבע דומם גדולים בסגנון קוביסטי. עוד תפאורות לבלט. חופשה עם אולגה ופול בז'ואן-לה-פן. דיוקן פול כארלקינו. אנדרה בְּרֶטון מפרסם את המניפסט הסוריאליסטי.

1925: פיקאסו, אולגה ופול מתלווים ללהקת בלט למונטה קרלו. מצייר את הריקוד (גלריה טייט, לונדון). סימנים ראשונים של משבר בנישואים עם אולגה. קיץ בז'ואן-לה-פן, שם הוא מצייר את סטודיו עם ראש גבס תוך שימוש בצעצועיו של פול. בנובמבר משתתף בתערוכה הסוריאליסטית הראשונה.

1926: סידרת יצירות בנושא הגיטרה, שבהן הוא משתמש בחפצים למיניהם - חולצה, מטלית ריצפה, מסמרים וחבל. חופשה בז'ואן-לה-פן ובאנטיב. באוקטובר נוסע עם אולגה לברצלונה.

1927: פוגש את מארי-תרז וולטר בת השבע-עשרה ליד גלריה לאפייט. כעבור זמן קצר היא נעשית פילגשו. מות הצייר חואן גְּרי. סידרת רישומי דיו של נשים מתרחצות המשדרות מיניות בוטה.

1928: יוצר את הפסל הראשון מאז 1914. פוגש את הפסל חוליו גונזלס. קיץ בדינאר עם פול ואולגה. ממשיך להיפגש בסתר עם מארי-תרז. מצייר ציורים קטנים בצבעים עזים ובצורות שמשורטטות בקווים כלליים. כמה יצירות עשויות מתיל כהכנה למצבתו של אפולינר.

1929: עובד עם גונזלס על פסלים ויצירות מתיל. סידרת ציורי ראשים של נשים המשדרים אלימות. הציורים מרמזים בבירור על משבר בנישואיו. קיץ בדינאר.

1930: פסלי מתכת בסטודיו של גונזלס. מצייר את צליבה (מוזיאון פיקאסו, פריז). קונה את טירת בואג'לו שליד ג'יסור מצפון לפריז. חופשה בז'ואן-לה-פן. שלושים תחריטים על-פי האיור מטמורפוזות של אובידיוס. מְשכן את מארי-תרז בדירה ברחוב לה בואטייה 44.

1931: פסל ראש אשה, שבו פיקאסו משתמש במסננת מטבח. מקים סטודיו לפיסול בבואג'לו. סידרת פסלי ראש גדולים ופרוטומות. חופשה בז'ואן-לה-פן.

1932: סידרת ציורי נשים בלונדיניות יושבות או שוכבות, המבוססת על דמותה של מארי-תרז. תערוכה רטרוספקטיבית גדולה בפריז ובציריך. כריסטיאן זֶרְבּוּס מוציא לאור את הקטלוג הראשון של יצירות פיקאסו (עד 1985 יצאו לאור 34 קטלוגים).

1933: סידרת תחריטים בנושא סטודיו של פסל לסידרת וולאר ועבודת הכנה של נושא המינוטאור. חופשת קיץ בקאן ובברצלונה עם אולגה ופול. מחשש מפני קנאתה של אולגה, מנסה (אך לשווא) למנוע את פרסום זיכרונותיה של פרננד אוליבייה.

1934: עוד תחריטים. פסלים בבואג'ילו. נסיעה לספרד עם אולגה ופול כדי לראות מלחמות שוורים בסן סבסטיאן, מדריד, טולדו וברצלונה. יצירות רבות בנושא מלחמת שוורים, בשימוש בכל הטכניקות.

1935: מצייר את פנים עם נערה מציירת. ממאי 1935 ועד פברואר 1936 אינו מצייר כלל, אך מוציא סידרת תחריטים בנושא קרב המינוטאור, שהיא החשובה ביותר בסדרות תחריטיו. מארי-תרז בהיריון. פיקאסו נפרד מאולגה ומפול. הגירושים נדחים שוב ושוב בגלל בעיות בחלוקת הרכוש המשותף. פיקאסו אומר שזוהי התקופה הקשה ביותר בחייו. ב-5 באוקטובר מארי-תרז יולדת את בתם, מריה דה לה קונספסיון, המכונה מאיה. מזמין את ידידו הוותיק סברטס להיות מזכירו.

1936: תערוכה נודדת של תמונותיו בברצלונה, בילבאו ומדריד. נוסע בסתר לז'ואן-לה-פן עם מארי-תרז ומאיה. מתחיל לעבוד על ציורים בנושא המינוטאור. ב-18 ביולי פורצת מלחמת האזרחים בספרד. פיקאסו מתנגד לפרנקו. לאות הוקרה על תמיכתו בהם, הרפובליקנים ממנים אותו מנהל מוזיאון פראדו. בחודש אוגוסט מבלה במוז'ין שליד קאן. פוגש את דורה מאר, צלמת יוגוסלבית. בסתיו עוזב את אולגה בבואג'ילו ועובר לביתו של וולאר. מארי-תרז מצטרפת אליו עם מאיה.

1937: יוצר את התחריט: החלום והשקר של פרנקו. עובר לסטודיו חדש ברחוב גראנד אוגוסטין 7. אחרי ההתקפה האווירית הגרמנית על גרניקה ב-26 באפריל, הוא מצייר את גרניקה, ציור-הקיר הענקי עבור הביתן הספרדי בתערוכה העולמית בפריז. בקיץ מצייר את דיוקנה של דורה מאר במוז'ין. פוגש את פול קלה בברן. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק קונה את העלמות מאוויניון תמורת 24,000 דולר.

1938: מצייר ציורים אחדים של מאיה עם צעצועים. יוצר קולאז' בגודל של קיר: נשים מתרחצות (מוזיאון פיקאסו, פריז). בקיץ מבלה במוז'ין עם דורה.

1939: מות אמו בברצלונה. מצייר את מארי-תרז ואת דורה באותה התנוחה ובאותו היום. מבלה את יולי באנטיב עם דורה ועם סברטס. מות וולאר. מצייר את דיג לילי באנטיב. אחר-כך מצייר את דורה ואת סברטס. משם נוסעים לרויאן, שם מצטרפות אליהם מארי-תרז ומאיה. נשאר ברויאן לסירוגין עד אוגוסט 1940. בתערוכה רטרוספקטיבית גדולה בניו-יורק מוצגות 344 יצירות, ובכללן גרניקה.

1940: פיקאסו נוסע בקביעות בין רויאן לפריז. ברויאן הוא מצייר את אשה מסרקת את שערה (אוסף סמית, ניו-יורק). כוחות גרמניים פולשים לבלגיה ולצרפת וכובשים את רויאן ביוני. פיקאסו חוזר לפריז. עוזב את הדירה ברחוב לה בואטייה ועובר לסטודיו ברחוב גראנד אוגוסטין. מחלק תמונות של גרניקה לקצינים גרמנים. כשהוא נשאל: "האם אתה עשית זאת?" הוא משיב: "לא, אתם עשיתם זאת."

1941: כותב פארסה סוריאליסטית: לתפוס את התשוקה בזנב. מארי-תרז ומאיה עוברות לשדרות אנרי הרביעי. פיקאסו מבקר אותן בסופי שבוע. הוא אינו מורשה לעזוב את פריז כדי לעבוד בבואג'ילו ומקים סטודיו מאולתר לפיסול באמבטיה.

1942: מצייר את טבע דומם עם גולגולת שור. מוריס ולָמינק תוקף אותו במאמר בכתב-עת. מצייר את דיוקנה של דורה מאר בחולצת פסים (אוסף האן, ניו-יורק).

1943: סידרת פסלים בנושא ראש פר. פוגש את הציירת פרנסואז ז'ילו, וזו מבקרת אותו לעיתים קרובות בסטודיו שלו. חוזר לצייר.

1944: מקס ז'קוב נשלח למחנה ריכוז ומת שם. פיקאסו יוצר את הפסל הגדול איש עם כבש. הפארסה לתפוס את התשוקה בזנב מועלית בהשתתפות אלבר קאמי, סימון דה בובואר, ז'ן-פול סרְטְר, דיימון קינו ואחרים. לאחר שחרור פריז פיקאסו מצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. משתתף בתערוכה בסלון ומציג 74 מציוריו.

1945: מצייר את בית המוות כנספח לגרניקה וכן סידרת ציורי טבע דומם. ביולי מבלה עם דורה באנטיב. שוכר חדר גם לפרנסואז ז'ילו, אך היא נוסעת לברטאן. קונה לדורה בית בכפר מנרב ומשלם תמורתו בציור טבע דומם. מתחיל לעבוד על ליתוגרפיות בסטודיו הפריזאי של פרננד מורלו. עד 1949 יוצר 200 יצירות.

1946: נוסע עם פרנסואז לניצה כדי לפגוש את מאטיס. פרנסואז נהיית פילגשו ועוברת לגור עימו. הוא מצייר אותה ויוצר ליתוגרפיות שלה. ביולי הם נוסעים למנרב ומתארחים בביתה של דורה. פרנסואז בהיריון. פיקאסו מורשה לעבוד במוזיאון של אנטיב, וכעבור ארבעה חודשים הוא תורם תמונות רבות למוזיאון. כעבור זמן קצר המוזיאון משנה את שמו ל"מוזיאון פיקאסו".

1947: ליתוגרפיות בסדנתו של מורלו. פיקאסו מעניק עשרה ציורים למוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בפריז. ב-15 במאי פרנסואז יולדת את ילדו השלישי, קלוד. פיקאסו מתחיל לעסוק בעבודות קרמיקה בסדנת הקדרות "מאדורה" של בני-הזוג ראמיה ויוצר כ-2,000 יצירות קרמיקה בשנים 1948-1947.

1948: עובר לווילה "לה גלואז" בוואלורי. משתתף בכינוס של אינטלקטואלים למען השלום בוורוצלב, פולין. מבקר גם בקרקוב ובאושוויץ. תערוכה של יצירות קרמיקה בפריז. דיוקן של פרנסואז.

1949: הליתוגרפיה יונה מתנוססת על הכרזה של קונגרס השלום העולמי בפריז. ב-19 באפריל נולדת בתו פָּלוֹמה (בספרדית: יונה - על-שם נושא הכרזה). שוכר מפעל בשׂמים ישן ומקים שם סטודיו ומחסן ליצירות הקרמיקה שלו. עוד עבודות פיסול.

1950: מצייר את נשים על גדות הסיין, בהשפעת קוּרְבֶּה (מוזיאון האמנות, באזל). מפסל את העז ואת אשה עם עגלת תינוק מגרוטאות מתכת ויציקת ברונזה. נוסע לוועידת השלום העולמית בשפילד. מקבל את פרס השלום על-שם לנין. נבחר לאזרח כבוד של ואלורי.

1951: מצייר את טבח בקוריאה במחאה על הפלישה האמריקנית לקוריאה. עוזב את הדירה ברחוב לה בואטייה ועובר לרחוב גי לוסאק 9. יצירות קרמיקה בוואלורי. פסל קופה עם גור. תערוכה רטרוספקטיבית בטוקיו.

1952: מצייר את מלחמה ואת שלום - שני ציורי-קיר גדולים - בעבור מקדש השלום החדש בוואלורי. יחסיו עם פרנסואז מידרדרים.

1953: עובד בוואלורי. תערוכות חשובות ברומא, ליון, מילנו וסן פאולו. דיוקן של סטלין, שפיקאסו צייר לרגל מותו, מתקבל בהסתייגות בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית. סידרת פסלי ראש ופרוטומות של פרנסואז. לוקח את מאיה ופול לפרפיניאן, שם הוא פוגש את ז'קלין רוק. פרנסואז והילדים עוברים לרחוב גי לוסאק.

1954: פוגש את סילוֶוט דויד, צעירה כבת עשרים שמדגמנת לציירי דיוקנאות. מצייר דיוקנאות של ז'קלין. מבלה זמן-מה בוואלורי עם פרנסואז והילדים וכן עם ז'קלין רוק. נוסע עם מאיה ופול לפרפיניאן. נפרד מפרנסואז, וז'קלין עוברת לגור עימו. מאטיס נפטר. פיקאסו אומר: "אחרי הכול, יש רק מאטיס". מתחיל בסידרת ציורים המבוססים על תמונתו של אז'ן דלקרואה, נשות אלג'יריה.

1955: אולגה פיקאסו מתה בקאן. טיול עם ז'קלין בפרובנס. תערוכות רטרוספקטיביות בפריז, במינכן, בקלן ובהמבורג. צילומי סרטו של הבמאי ז'ורז' קְלוֹ¬זוֹ, תעלומת פיקאסו. קונה את לה קליפורני, וילה בקאן. מצייר דיוקנאות של ז'קלין.

1956: סידרת תמונות סטודיו הכוללת את סטודיו לה קליפורני בקאן ואת ז'קלין בסטודיו. לאחר סדרות של פסלי עץ יוצר פסל ברונזה גדול, המתרחצים. חוגג את יום הולדתו ה-75 עם קדרים בוואלורי. שולח מכתב תמיכה ועידוד למפלגה הקומוניסטית בעקבות הפלישה הסובייטית להונגריה.

1957: תערוכות בניו-יורק, בשיקגו ובפילדלפיה. עובד על 40 וריאציות לציוריו של דייגו וֶלָסְקֶס, בנות הלוויה. מתבקש לצייר ציור-קיר לבניין אונסק"ו החדש בפריז.

1958: מסיים את ציור-הקיר לאונסק"ו, נפילתו של איקרוס. קונה את טירת ואוונארג שליד אקס-אן-פרובנס, שם הוא עובד לסירוגין בשנים 1961-1959.

1959: מצייר בטירת ואוונארג. מתחיל לעבוד על וריאציות לציורו של אדוארד מאנה, פיקניק על הדשא. ניסויים ראשונים בחיתוכי לינוליאום.

1960: תערוכה רטרוספקטיבית של 270 יצירות בגלריה טייט, לונדון. מעצב פסל גדול ממדים מיריעות פח ויוצר דגמים מקרטון.

1961: נושא לאשה את ז'קלין רוק בוואלורי. עובר לנוטר-דאם-דה-וי, וילה בסמוך לקאן. חוגג את יום הולדתו השמונים בוואלורי. יוצר ביריעות פח גלִי צבוע.

1962: יוצר למעלה מ-70 דיוקנאות של ז'קלין. זוכה בשנית בפרס השלום על-שם לנין. מעצב תפאורות לבלט של פריז. יוצר כמה חיתוכי לינוליאום.

1963: וריאציות על דיוקנה של ז'קלין. סידרת תמונות בנושא צייר ודוגמנית. פתיחת מוזיאון פיקאסו בברצלונה. מות בראק וקוקטו.

1964: פרסום זיכרונותיה של פרנסואז ז'ילו, חיי עם פיקאסו, גורם לקרע בינו לבין ילדיהם, קלוד ופלומה. תערוכות בקנדה וביפן. מסיים דגם לפסל הענקי ראש אשה, שעתיד להיות מוצב במרכז העירוני החדש של שיקגו ב-1967.

1965: סידרת ציורים בנושא הצייר והדוגמנית וציורי נוף. ביקור אחרון בפריז.

1966: בקיץ חוזר לעסוק ברישום, בציור וביצירת תמונות בכמה העתקים. תערוכה רטרוספקטיבית גדולה בארמון הגדול ובארמון הקטן בפריז. למעלה מ-700 יצירות מוצגות, ובכללן פסלים רבים שבבעלות פיקאסו.

1967: מסרב לקבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי. תערוכות בלונדון ובניו-יורק.

1968: מות סברטס. פיקאסו תורם למוזיאון בברצלונה 58 תמונות מסידרת בנות הלוויה. יוצר 347 תחריטי בתוך שבעה חודשים.

1969: ציורים רבים של פרצופים, זוגות, טבע דומם, דמויות בעירום, דמויות מעשנות.

1970: משפחת פיקאסו בברצלונה תורמת את כל הציורים והפסלים שברשותה למוזיאון פיקאסו שבברצלונה (יצירות מוקדמות מברצלונה ולה קורוניה).

1971: פיקאסו חוגג את יום הולדתו ה-90.

1972: מצייר סידרת דיוקנאות עצמיים. תורם מבנה תיל שיצר ב-1928 למוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק.

1973: פיקאסו מת במוז'ין ב-8 באפריל ונקבר באחוזת ואוונארג ב-10 באפריל.

1979: יורשיו של פיקאסו משלמים את מס הירושה באמצעות יצירות רבות מאוספו הפרטי, ואלה נהפכות לרכוש ממשלת צרפת. היצירות מוצגות בארמון הגדול שבפריז, שמאוחר יותר ייקרא "מוזיאון פיקאסו".

1980: תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של יצירות פיקאסו לציון יובֵל לפתיחת המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.

1985: פתיחת מוזיאון פיקאסו בהוטל סאלה בפריז. בתערוכה מוצגים 203 תמונות, 191 פסלים, 85 יצירות קרמיקה ולמעלה מ-3,000 רישומים ועבודות גרפיקה.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

ויווה פיקאסו - פרשנות אסתטית ליצירתו - יגאל ורדי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *