| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2007 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | שנת 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
“דקה” רוצה למצוא את הקסם שאבד, נקבר ונדחס אל מרתפים מעונבים, אל כיתות מיוזעות, אל ספרים שאיש לא פותח. להחזיר לשירה את האנרגיה של הופעות רוק, את חווית הקרנבל, ואת הדיבור שברחוב. זמן ומרחב הם מצרכים יקרי ערך בתקופתנו. אין אנו יכולים לבקש מכם את אותו רגע של שקט מפורסם, מכיוון שרגע הינו פרק זמן שאינו מוגדר. יתר על כן, בקשה כזאת תהיה מוגזמת בתקופה המתאפיינת בהגדרת זמן קצוב לכל פעולה, בעדיפות לזמן הקצר ביותר. ושקט? הקריאה לשקט תבטל את עצם ייחודו של המרחב הזה, ששקט הוא בוודאי לא אחד ממאפייניו. “דקה” מגישה שירה הנכתבת במרחב המסוכסך הזה, כתיבה המתעצבת על רקע זעקתו של המרחב. “דקה” כיאה לכל תינוקת אשר נולדה בדרכים, גדלה להיות בעלת יצר נדידה מפותח. חיי המדף אינם רלבנטיים לעניינה של “דקה” מכיוון ש”דקה” לא נועדה למדף. “דקה” נועדה לכיס, לתרמיל, ולמעבר מיד ליד. הבקשה היחידה שלנו היא שתפגישו את בתנו היקרה עם מספר רב ככל האפשר של כלי תחבורה: טרקטורים, משאיות, רכבות, מכוניות, מיניבוסים, מטוסים, וחלליות.
בברכת מסע מוצלח,
שירים מתוך הגליון, בהמשך:
גםוגם (גמגום) | חביבה פדיה בגמגום המלה היא כמו יהלום שעטוף בעפר. תינוק הרובץ בדם שפיר ושלייה. מלה עם כל הלכלוך שמסביבה. תכשיט שהסוגר והמנעול שלו אינו מוסתר מאחורי הצוואר בעורף. מנוע שמטרטר ואז אתה זוכר שהנסיעה מתנהלת בכוח הדלק והמנוע. תינוק שמייבב ומהמיית המלמולים בוקעת פתאום המלה. הגאים שמנסים. חריקות בקול הראשוני. גמגום, כמו מלמול, שורש מרובע בשפה העברית שנובע מהכפלת הגאים. חלק מהם באים מחיקויים ראשוניים של מוזיקה, או מחיקויים של צרימות במוזיקה, או העתקה של צבעים. שפה של תינוקות היא מוזיקה, מלמול. שפה של גדולים היא כאב, גמגום. למשל :לגמגם, לזמזם, לרשרש, לקשקש, לדמדם (טיפות של דם נוטף? סימן של תודעה שרוטה), וגם לטמטם (טומטום בלשון חכמים הוא חסר הגדרה מינית), למלמל, למרמר, לשכשך, לחרחר (נשימה בקושי, כמו גוסס אבל לחרחר ריב ומדון), ללכלך (פעמיים לֵך) וכמובן, “לבמבם” המודרני(מה”בם-בם” החסידי) ולהמהם, קרובים של לזמזם. זה היה באותו יום שהרהרתי בתולדותיו המקוצרים של הסבל כשנזכרתי בתהליך העלייה המיוסר של המלה תוך כדי גיהוקים, שיהוקים ובחילות מהמצב הבוצי המלוכלך לעור נושם, וכמה הרבה צריך בשבילם לדרדר, לחרחר, לגרגר, לירוק דם. גמגום מכיל את המלים: גם וגם. שתי קצוות. שני מצבי קצה: לפני המלה ואחרי המלה. אז מה הגמגום משקף את היכולת או את אי היכולת להכיל גם אותי וגם את הקצה המנוגד לי, או להרגיש גם את עצמי וגם את מה שהכי רחוק ... מאחורי הפרגוד. איווי המלה או עקיפת המלה וכל זאת רק כדי לשוב ולהרגיש שהיא יקרה. וזה מפחיד. הרווח שבאמצע, גם... וגם..., הרווח שהוא הניסיון לשאוף רוח, ומה זה משנה מה מרוויחים מזה, מהרוח. מצב הלחץ והמלכודת לפני אמירת המלה; מיתרי הקול מתכווצים. נוצרת הצרה. אין רווח בין המיתרים. נוצר רווח באמצע המלה. השירה מביאה את הרוח בתנופה אחת גורפת: נולד הדיבור. לפני המלה, התחלת החיים, מלמול של תינוק. אחרי המלה, סוף החיים, חרחור של גוסס. גמגום יוצר “פוקוס” על המלה. גמגום מאריך את האוזן להקשיב. דורש אורך רוח. המגמגם חייב להיות סבלן לעצמו. להאריך את אפו עם עצמו בזמן שהדיבור מתארך ומייסר. המילון אומר: “גמגום הנו דיבור מהוסס ומקוטע. ישנה חזרה על קטעי המלה, על הברותיה. ישנו גמגום ראשוני: חזרה נטולת מאמץ על צליל או הארכת הגייתו. ישנו גמגום שניוני, מאמץ והתפצלויות רבות לפני הדיבור”. למגמגם יש פצעים פתוחים בתוך המלה. כואב שלא להצליח לדבר רהוט, לסבול מתחושת העילגות ואי-המובנות. אבל כל מום - נמצא בקצה שלו היתרון. אין מגבלה שלא מקושר אליה העומק שאותו היא, ורק היא, מסוגלת לעבד. יצורי אנוש יכולים לעבור ממצב המגבלה למצב היתרון. זהו אחד היתרונות הגבוהים ביותר של המצב האנושי כמלכודת. להתעסק באמנות הקיום. ר’ נחמן מברסלב, בסיפורו “שבעת הקבצנים” ידע זאת בוודאי. דווקא הקבצן כבד הפה - מתנתו היא שירים וחידות נפלאים מאוד. המגמגם-השר הוא ההשלמה של העיוור-הרואה. האחד בתחום הקול והשני בתחום התמונה. המראה והדיבור. שניהם מהווים סמן קיצוני של מגבלות התרבות ויכולותיה. צריך לאבד משהו כדי להוסיף. להחסיר כדי להתגעגע. לגעות מעומק הלב. לאבד משהו במישור הסובייקטיבי כדי לתת משהו לקולקטיב. ללמוד לעבד את האבדן. אבדן העין הרואה. אבדן המלה הרהוטה כדי ללמד אנשים להוליד מחדש עין רואה ואוזן שומעת. להרגיש שהפה הכבד מלא ומבעבע את תחושת האילמות המכאיבה שמקדימה את לידת המלה. המגמגם השר - אם זו אלגוריה או מטפורה, המגמגם השר - היא בנויה קודם כל על ממשות: כי בשירה תמיד הגמגום נעלם. יותר מזה, ענקים שבזמרים היו מגמגמים בדיבור. יש הסברים פיזיולוגיים ליכולת המעבר המדהימה מגמגום לשירה, התרווחות מיתרי הקול כששרים. הרוח, הזרימה של האוויר, המלודיה כמייצרת רצף-על. יש תיאוריות אחרות הקשורות להמיספרות. דוגמאות לזמרים, חזנים ומוזיקולוגים, שהגמגום לא היה זר להם, הם זמר הטנור בנימינו ג’ילי, החזן מאיר שושן, הזמר יהודה פוליקר, הזמרת ויקטוריה חנה, המלחין והיוצר רוברט אשלי )תסמונת טארט(. החזרה על המלה או על הגמגום עצמו אינה אלא הכנה של מיתרי הקול לדיבור, על מנת שלא יצמדו ויתקעו. הזרמת אוויר פסיבית מונעת את נעילת מיתרי הקול. אומר הפסיכולוג: “אלה שמגמגמים באמצע הדיבור, פשוט מצרים לפני מלים קשות או צלילים קשים. זו הסיבה שכששרים אין גמגום כי הרצף המלודי אינו מאפשר השהייה.” רוח ורוח הקודש: תרגול הזרמת אוויר כפרקטיקה המיועדת להתרפאות מגמגום והשירה הנבואית כזרימה של האוויר האולטימטיבי, רוח הקודש. השירה שהיא תולדת הרוח היא כולה נשימה, זרימה, בית החזה מתרחב. תיבת תהודה של מקשים פתוחים. אין נעילה. מתי ולמה אנו מחפשים במודע את הלכלוך, טמטום, צמצום, גמגום? זה קורה בצורות שונות, ובכל תקופה בדרכים שלה. במוזיקה, היפ- הופ, ראפ בראשיתה, כשאלה שמדברים לתוך השירה באים בהתחלה מהצד, מהפריפריה, עם תרבות קצה ששורטת את האמצע הבטוח, מותירה בו חלל וקרע, מדברת לאמצע, לתוך השירה שלו. כך עשו מוזיקאים שחורים שבאו עם מכשירי רדיו, ומתוך המדרכות, עם השריטה של התקליט שמהווה מימוש המטפורה של השריטה במוח; ואיך משהו שבא עם עוצמות של קצה נהפך לאמצע, למיין-סטרים, ושוב מתבקש הצורך בחלל פנוי. הגמגום אינו עוד גמגום. במציאות הסובלת מעריצות הדיבור, שיבושו של הדיבור אינו קל ולא נעים. זהו מאבק חיים שלם למי שסובל מגמגום ממשי. אבל הלא ישנן גם תופעות שבע בדיבור, מניאריזם לשוני, גמגום גנדרני כמו נשימה מלאכותית נוספת. אבל גמגום כאקט לא גנדרני, בא ומקלף, מסיר שכבות, ממרק, מתגלה הצבע שמתחת לצבע. ישנם סוגים שונים של גמגום: משפטים שחודרים לתוך הדיבור כמו ממציאות אחרת, מלים שנשברות, הגאים שהופכים למחסום. הדיבור כפעולת תקשורת חברתית, תקשורת בין אישית, הוא ציר רוחב שנחתך לפתע בציר אנכי, כמו מכת ברק מלמעלה, תקשורת מרובד אחר, ציר חיתוך אנכי, אלוהי, הקורע את הדיבור שבנוי לרוחב שורות שורות של לבנים, יוצר בתוכו רווחים, הפרעות, ונועץ בו מלמעלה סכינים. עכשיו האיש שמגמגם-שר, או אולי הנביא, משמש כמו סולם יעקב בין שמים וארץ והאותיות נדחפות לרדת בזו אחר זו כמו מלאכים, אבל בגלל הצפיפות על השלבים הן רצות בזו אחר זו ולא כתובות שלמות ביחד. בסך הכול הגרון הוא סולם יעקב כשהוא שעון לרוחב, סולם של מיתרים צפופים, שלבים עקומים או גמישים, או מגיבים, וכל פעם נוצר המאמץ לקחת את הסולם הזה ולהשעינו לגובה. להלל, ליילל, לייחל. המלאכים שעולים ויורדים הם אותיות. לפעמים השלב חסר. יש רווח גדול מדי, קטן מדי. לפעמים אפשר להתגבר על סכנה להתדרדר בקפיצה למעלה. הסדרת הדיבור. על הבעל שם טוב נמסר שדיבר מחוץ לשיטה. כמו שכתיבה יכולה לצאת מחוץ לשורה, הדיבור שלו יצא מחוץ לשורה, התפרע. הוא לימד את עצמו להאחז בשורות קבועות של פסוקים כמו כל מאגיקון, כדי לא להיות אחוז בדיבור, לא להתנבא בכל רגע, והוא היה מסוגל גם לרפא בדיבורים. התנא הקדום סיפר שאם שָׁגְרָה תפילתו בפיו היה יודע שהחולה יתרפא ואם נטרפה בפיו, נלעסה, גומגמה, ידע שהחולה ימות. שָׁגְרָה: המלה יצאה החוצה כמו מים חיים. נטרפה: נאכלה, נלעסה, נדבקה בתוך הפה. משה לא חשב את עצמו לאיש של דברים אלא לכבד פה וכבד לשון. התחושה שהפה כבד מאוד במלים, מתפקע. התחושה של ההיריון כאלם המלה לא הייתה זרה לו. הוא בא בתוך הערפל לשמוע את הדיבור. הפיכת הפה למעבדה של הדיבור. איך מרגישים דיבורים כמו דברים? כמו חפצים מתנועעות המלים בפה. הפה שהוא כמו מעבדת האוכל הראשונה והוא מעבדת הקול. מלת הפה ומילת המעור (כך ספר יצירה מגדיר: מעור מלשון ערייה). מה החיתוך ומה הברית שיערכו בפה כדי שימלל. ההחתמה בקדושה ובטהרה, מה פשרה בהולדת מלים, בתשוקת דיבור, באיווי לדיבור כחיבור. שירי ילדים ושירי עם, מאיפה הם זוכרים את ספר היצירה? “יש לנו גולם במעגל”, “שניים סינים עם כינור גדול ... שונום סונום עם כונור גודול ... שינים סינים עם כיניר גידיל...” הטיית המלים בניקודים. ניקוד הוא הנשמה, הרוח החיה. ויקטוריה חנה שרה את ספר היצירה ומתפילות הושענא. גמגום נהפך לכלי של הדגשת אות ושל הדגשת מלה, מישוש המלה. גלגול המעגל, מעגל האותיות, המעגל המקיף את הגולם שנולד מהאדמה. מעגל הפה המעוגל ממנו נולדת המלה, מדממת עדיין בגמגומה. מעגל שם בן ע”ב אותיות: שלשות סדורות של חיתוכי מלים בציר אנכי. לשחק במלים כמו בחומרים. זיכרון שרירותי שיעצור את ההתפרקות. פריצות דרך מרוחב השיטה אל ה”אנך”. ויקטוריה עומדת ומתפללת לאלוהים כשכל הילדים לועגים או צוחקים. הדיבור הרחב, הדיבור כמו קיר נשבר והיא בוראת את הדיבור כסולם. לא הורד אליה סולם אך היא מעלה סולם. אבל הסולם הוא גם סמל. סמל לזיכרון על-דורי בנוי שלבים שלבים, נחווה כאורך. אף פעם לא נוכחים כולם יחד. איש מעביר לאיש. לפעמים בהגירה אין מקום ואין רווח: לא באדמה ולא בשמים. שמים את הסולם על כתף ועוברים. אין מקום, צפוף למעלה, שם מיוצגת אידיאולוגיית הרוב. מניחים לרגע לרוחב. אין מקום, צפוף גם למטה. כאן בנויים הרבה אתרי זיכרון שליטים. מצופפים ומקצרים. השירים נפגעים מחירשות. חותכים את הסולם, סולמות נופלים. “ראיתי שקייסים צעירים מגמגמים” מספר בר יודא (על פרויקט ההקלטות שלו בראיון במוסף הארץ, 10 במרץ 2006 ). איך תפילה גם היא מתביישת? גם היא מגמגמת? הופכת לחרחור. הקייסים הזקנים מלמדים, אבל הצעירים כבר שומעים את הלעג מתגנב. גמגום חייב לקרוע את הטמטום החברתי. גמגום חייב להתנגד לצחוק העדרי, לחירשות העקרה. גמגום הוא כמו מלוכה כשהדיבור הוא עריצות אביונה. על היוצרות והיוצרים בדקה: דורית ויסמן היא כפר-סבאית שחיה בירושלים, ביולוגית שעבדה במחשבים, אוהבת לטפס על עצים אבל היא עם שתי רגליים על הקרקע, אינדיבידואליסטית אבל גם חלק מחבורת כתובת.מואיז (משה) בן הראש נולד בשנת 1959 . עלה לארץ ב- 1972 . הוא פירסם ארבעה רומאנים, חמישה ספרי שירה וכן שני ספרי סיפורים. השתתף בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם ופעיל מאוד בכל מה שקשור לספרות באינטרנט ולטכנולוגיות החדשות הקשורות לפירסום ספרים. הוא גם כותב בספרדית )שהיא שפת אימו( ובאנגלית ופירסם ספרים בשפות אלה. רוני הירש , נולדה בשנת 1983 , חיה ולומדת בתל-אביב. פרסמה שירים במטעם ובאורבניה, והשתתפה באלבומה הראשון של להקת “לבנון”. שותפה להקמת קבוצת “ינשוף האבן” שיצאה למסע השירה, והיום בגלגולה החדש מגישה את כתב העת דקה. יותם רונן ואורן זיו (21 , 25) צלמים ואקטיביסטים. חברי קבוצת אקטיבסטילס קבוצת צילום פוליטית חברתית, המתעדת ומפרסמת נושאים שאינם זוכים להתייחסות מצד הציבור והתקשורת הממוסדת. על מנת ליצור מודעות ולפנות לציבור רחב בוחרת החבורה לפעול בדרכים אלטרנטיביות, ולהשתמש במרחב הציבורי כבמה להצגת עבודותיה. למידע נוסף: www.activestills.org ענבל כהנסקי נולדה בירושלים נושמת ברעננה. בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות. בוגרת קורס מנחי קבוצות שירה ופרוזה של מתא”ן. בוגרת כיתת השירה “מזמור 1” של משיב הרוח. (בוורידיה זורם מופע הקולנוע של רוקי ושוקולד) מוחמד אגואני נולד ב- 1987 . הוא מתגורר ביפו, וכותב שירים בעברית ובערבית, למרות שאף פעם לא למד עברית. חגית גרוסמן נולדה בשנת 1976 וחיה כיום בתל-אביב. כותבת שירה ופרוזה ולומדת לתואר שני בספרות עברית. ינאי ישראלי נולד ב- 1981 גדל במושב כפר שמואל, כיום מתגורר בתל אביב ולומד היסטוריה באוניברסיטה. ב- 2007 יראה אור ספרו הראשון בהוצאת הקיבוץ המאוחד. סלמאן מצאלחה נולד ב- 1953 בגליל, כיום מתגורר בירושלים. כותב שירה בערבית ובעברית. עד היום פרסם שישה ספרי שירה בערבית וספר שירה אחד בעברית. בעז יניב נולד ב- 1980 , מתגורר בבאר-שבע. אקטיביסט חברתי ופוליטי, כותב שירה ולומד לתואר ראשון בספרות עברית ובלשנות באוניברסיטת בן-גוריון. שותף להקמת קבוצת “ינשוף האבן” שיצאה למסע השירה, והיום בגלגולה החדש מגישה את כתב העת דקה. ערן צלגוב נולד ב- 1974 . משורר ומתרגם מאנגלית וספרדית. חי כחצי שנה בכפר בהרי האנדים של פרו שם לימד וכתב. שותף להקמת קבוצת “ינשוף האבן” שיצאה למסע השירה, והיום בגלגולה החדש מגישה את כתב העת דקה. בוגר תואר ראשון בספרות עברית וספרויות זרות באוניברסיטת בן-גוריון, כיום מתגורר בניו-יורק לצורך לימודי דוקטורט בספרות ובתיאוריה ביקורתית. חביבה פדיה משוררת חוקרת דת ותרבות, הקימה את אנסמבל היונה, ואת עמותת “רשימו” שמהווה סביבה רוחנית וחומרית המחוייבת לקשר שבין אמנות ליהדות, חינוך בפריפריה. בר חיון נולד ב- 1979 וגדל בהרצליה. בשנת 2006 זכה בפרס הסיפור הקצר של הארץ. כותב סיפורים למגזין הילדים עיניים. כותב פרוזה ושירה.
© כל הזכויות שמורות למחברות ולמחברים, מותר (ואפילו מומלץ) לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, להקריא בקול רם מול קהל יושב או עומד או מעורב, במקומות סגורים או פתוחים, בכל עונות השנה, וגם באלה הבאות אחר כך - כל חלק שהוא מהחומר שבכרך זה. מאידך, שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בגיליון זה אסור בהחלט ללא אישור מפורש מהיוצרות והיוצרים. עיצוב והפקה: דוד גוטסמן דקה, כתב עת לשירה וביקורת גיליון 001 - בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש (עורכים)
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|