» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2008       חזור

אחרון הג´נטלמנים ההרפתקנים: סיפור התבגרות באזור הארקטי
מאת: אדוארד בוקלר מוריס
The Last of the Gentlemen Adventurers: Coming Of Age In The Arctic - Edward Beauclerk Maurice

ההוצאה: כתר אדוארד בוקלר מוריס היה רק בן 17 כשיצא להרפתקה הגדולה בחייו. הוא בילה את תשע השנים הבאות בצפון קנדה, כמעט מנותק מהעולם, מוקף דובי קוטב, אריות ים ואסקימואים אינואיטים. אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים הוא תיעוד התבגרותו בקצה העולם, במקום שבו הטמפרטורות צונחות עד ל-40 מעלות מתחת לאפס, אוניית האספקה מגיעה רק פעם בשנה והקשר היחיד עם העולם החיצון מתקיים באמצעות שידורי רדיו נדירים ומשובשים. שלא כמו רבים אחרים שיצאו אל הקוטב, מוריס לא ראה בחוג הארקטי אויב שיש להכניע ולכבוש. הוא למד את שפת האינואיטים, ולמד גם לבנות איגלו ולנהוג במזחלת שלג, ואפילו כיצד להערים על דובי קוטב.

את ההרפתקאות המסעירות האלה בקצה העולם ואת הקשרים האנושיים יוצאי הדופן שקשר עם שכניו הוא מתעד בעדינות ובצניעות ומתוך אהבה לבית יוצא הדופן שבנה בצפון הקפוא.

אדוארד בוקלר מוריס נולד וגדל באנגליה. הוא שהה בקוטב הצפוני משנת 1930 ועד 1939. בשובו שירת בחיל הים הבריטי, ואחר כך חזר לאנגליה והעביר את שארית ימיו כמוכר ספרים. היומן הקסום שלו מתעד חיים בעולם שכבר אינו קיים.

אחרון הג'נטלמנים ההרפתקנים הוא ספרו היחיד. הוא ראה אור לראשונה רק בשנת 2003, זמן קצר אחרי שמוריס הלך לעולמו והוא בן 90.

אחרון הג´נטלמנים ההרפתקנים מאת אדוארד בוקלר מוריס בהוצאת כתר,
תרגום: חני גלעד, עטיפה: טליה בר, כריכה קשה, 381 עמודים.

"... וכאשר בפיורד שלי לא יהיו כלבי ים
והאש במנורות תדעך,
אלך לבקר את הרוח מיטיבִי
באיגלו שלו מאחורי הרוח העזה..."
מתוך שיר התוף של פַּדלוּאַפּיק, השמאן

חלק ראשון: הילד | 1
ב-2 ביוני 1930 בשעה עשר בבוקר נאספו כארבעים גברים צעירים סביב לוח מודעות שהוצב בתחנת יוסטון ושעליו התנוססה ההודעה הבאה: "רכבת ישירה להפלגת 'הדוכסית מבֶּדפוֹרד', נמל ליברפול. קבוצת חברת מפרץ האדסון." שאר הנוסעים, שהתרוצצו הלוך ושוב בבית הנתיבות ומיהרו לשֶמע ההתנשפויות, האנפופים והשריקות הבהולות של קטרים קצרי רוח, כמעט ולא זיכו אותנו במבט, למרות ניחוח ההרפתקה הרחוקה שנדף מן ההודעה הפשוטה. זאת משום שבאותם ימים לונדון עדיין היתה מרכזהּ של אימפריה עצומה, וחבורות המתקבצות בתחנות רכבת או בנקודות מוצא אחרות בטרם יצאו למסעות ארוכים אל מקומות רחוקים היו תופעה שכיחה. מגַדלי תה בדרכם להודו ולציילון. מגדלי גומי בדרכם למלאיה. מהנדסי מכרות לדרום אפריקה. פקידים לשירות הציבורי בהודו ובמקומות אחרים. שוטרים למושבות באפריקה. פועלים חקלאיים שיצאו לחפש את מזלם באוסטרליה, ניו זילנד או קנדה. סוחרים בדרכם אל הים הדרומי. אנשי צבא בדרכם אל כל קצווי תבל וסתם נוודים התרים אחר שמש והרפתקאות. עמדנו להתמחות כשוליות בעסקי הפרוות "אי שם בקנדה". טווח הגילים שלנו היה בין שש-עשרה לעשרים ושלוש. היו בינינו תלמידי בית ספר, פועלים חקלאיים, פקידים, פועלי תעשייה, פועלי אחוזות, יערנים ואפילו שני יורדי ים.

סיפרו לנו על האפשרויות הנפלאות המצפות לנו, אך מי שדיווח לנו לא ידע אז שהשפל החמור ביותר שיֵדע העולם במשך שנים רבות מתקרב אלינו במהירות. השגשוג הקדחתני שלאחר המלחמה כבר החל לקרוס. התערערות הביטחון וחוסר הוודאות הכללי בשוקי העולם עתידים היו לזעזע במהרה את ענף הפרוות. המחלקה שהיתה אחראית להעסקתנו פורקה עוד לפני שהספקנו כולנו להגיע למקום מגורינו החדש, ואנשיה הצטרפו לשורות המובטלים שגדלו בהתמדה. המשלחת שלנו היתה למעשה האחרונה מסוגה שהתקבצה אי פעם בלונדון.

פילוסוף מן המזרח הרחוק כתב פעם כי בין אם קרוב הוא היעד ובין אם רחוק, כל מסע מוכרח להתחיל בנקודת מוצא כלשהי. המסע שלי החל בחודש יוני באותו קיץ שלֵו ונטול דאגה של 1913, שנשים באלפיהן היו עתידות להתרפק על זכרו בגעגועים ובכאב צורב כל ימי חייהן.

על חייה של אמי הוטל הצל לפני שהדבר קרה לחברותיה. שישה שבועות לפני בואי לעולם, בערבו של יום קיץ ארוך, הביאו הביתה את אבי, שהונח בפישוט איברים על שער שנעקר ממקומו, לאחר שנהרג מיריית רובה שפערה פצע מחריד בראשו.

המחלוקת, שנראה כי אפילו בנסיבות טרגיות כאלה עודנה חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי, פרצה מיד. הכומר סירב לבקשתה של סבתי שגופת בנה תובא לכנסייה המקומית ותונח שם עד לקבורה, בנימוק שאולי מדובר בהתאבדות. רק לאחר שחוקר מקרי המוות ינקה אותו רשמית מן החשד הזה תיאות הכנסייה להעניק למת את חסותה. הכומר הניח בטעות שסבתי, שהיתה מבאי הכנסייה, תנהג כאישה כנועה וחסודה, טעות שלעולם לא היה עתיד לחזור עליה. הוא נדהם בראותו כיצד היא נלחמת בחירוף נפש על זכותו של בנה לנוח בחיק הכנסייה, ובסופו של דבר נאלץ להיכנע.

וכך הובא אבי, שהמתין כביכול על סִפּו של הנצח, לחסוֹת בפעם האחרונה באפלולית הקרירה והדוממת של הבניין העתיק, אולי כדי למצוא שם את השלווה שביקש. למחרת הודיע חוקר מקרי המוות שמותו של אבי אירע כתוצאה מתאונה מצערת, וכך הרגיע את חששותיו של הכומר והותיר פתח לתקווה שהמת יעשה את דרכו לגן עדן. מבחינתם של אלה שנשארו על פני האדמה, ובמיוחד אמי, הבעיות רק החלו.

בגיל עשרים ושלוש, מטופלת בשלושה ילדים ורביעי בדרך, העתיד נראה קודר, שכן באותם ימים איש לא הציע פתרון לאסונות מסוג זה. שום עזרה לא היתה אמורה להגיע מן המדינה, כי עדיין לא היתה אז מערכת של ביטחון סוציאלי או קצבאות ילדים. מי שנפל בצד הדרך, בין אם באשמתו ובין אם לאו, חייב היה לאסוף את עצמו, או אם כלו כל הקיצין, לבקש את עזרתם של הממונים על בית המחסה.

סבתי החליטה אז שהיא זקוקה למישהי שתטפל בבית ותשמש לה בת לוויה, וכי כלתהּ תוכל למלא את התפקיד. לא היתה לה כל כוונה לשלם שכר, אבל לאלמנה הצעירה ולילדיה הובטח שיקבלו את מזונם, בצמצום, כפי שהתברר במהרה, ובצמצום רב עוד יותר גם את מלבושם. בגדי הילדים הוכנו משאריות בד, שנתפרו, נסרגו והועברו מילד לילד. אשר לאמי, כיוון שהיתה כעת אלמנה העתידה ללבוש שחורים כל ימיה כמו המלכה ויקטוריה, היא ירשה את בגדיה הישנים של הזקנה, ואלה הותאמו למידותיה ולגזרתה. כך החלה משפחתי להתגורר בבית ויקטוריאני גדול וקר ביישוב כפרי קטן על החוף הצפוני של סַמֶרְסֶטְשֵייר. אמי הביאה איתה את כל רכושה עלי אדמות. כמה פריטי ריהוט של חדר שינה. שולחן טואלט ומעט תכשיטים, ספרים אחדים ואקדח קוֹלְט עם תחמושת של שישה כדורים. איזו החלטה נואשת הניעה אותה להביא את שני הפריטים האחרונים אינני יודע, ומעולם גם לא שאלתי.

שנה אחר כך, ב-1914, פרצה המלחמה הגדולה. אפשר שאווירת החירום הכללית והמעמסה הרגשית הכבדה שהוטלה על כתפיהן של רוב הנשים הצעירות בנות דורה הן שסייעו בידי אמי לקבל בהשלמה, לפחות זמנית, את שגרת החיים של חמותה הקשישה.

כילדים היינו מאושרים למדי, וכדרכם של ילדים התאַמְנו את עצמנו לנסיבות שאליהן נקלענו, אך אמא נאלצה לבלום חלק נכבד מעליצותה הטבעית ולשמש חיץ בין ילדיה הרעשניים באגף העליון של הבית ובין סבתנו חמורת הסבר, המוטרדת בקלות מכל הפרעה, באגף התחתון.

סבתא לא האמינה בחברה נטולת מעמדות. לאמיתו של דבר היא היתה משוכנעת כל כך בעליונותה החברתית, עד כי באותה קהילה קטנה בסַמֶרסֶטשייר לא נמצא ולו אדם אחד שהיה ראוי להתארח אצלה לתה של מנחה. שורה של דוכסים ובני אצולה אחרים ובעקבותיהם אדמירלים, גנרלים ודומיהם התייצבו מאחוריה להגן על מעמדה, וקצתם לטשו בנו את עיניהם ממקומם הנישא על הקירות בחדרי המדרגות ובחדרי הקומה התחתונה. מכאן שאמי לא זכתה כמעט לחיי חברה שיפיחו מעט חיים בשגרת ימיה המשמימה.

אחד החדרים בקומה העליונה יועד לשמש לנו בית ספר, והאלמנה הצעירה, שהצטיידה במבחר ספרי לימוד נושנים, החלה בחינוך ילדיה. אחי הבכור היה אז בן ארבע ומשהו. את הידע שהכילו הספרים היא החדירה לראשינו בעקשנות, שכן אמא ידעה היטב שכדי להצליח בחיים צריך לרכוש השכלה טובה מזו שמציעים בתי הספר הציבוריים, וכי הדרך היחידה שתאפשר זאת היא השגת מלגות ומענקים למיניהם.

באחד הימים ביקר אצלנו אורח וסיפר ששמע על פנימייה ידועה שהוקמה אך ורק כדי להקנות השכלה לילדים בעלי נתונים מתאימים שידם של הוריהם אינה משגת לממן את לימודיהם. הרבה אנשים טובים תרמו כסף לבית הספר, ומי שתרם סכום גדול דיו הורשה להכניס לבית הספר ילד שעמד בתנאי הקבלה. אני מתאר לעצמי שאמא כתבה לכל אחד ואחד מן התורמים כדי שילדיה יזכו ללמוד שם, ובסופו של דבר הצליחה להשיג מקום לכולנו, לשלושת הבנים בבית הספר לנערים, ולאחותנו במוסד לנערות.

קיבלנו שם חינוך מקיף ותכליתי שנועד לייצר בני אדם מסתגלים שיוכלו להשתמש בשכל הישר, ככל שניחנו בו. בהכירי ביתרונותיו הברורים של חינוך כזה הייתי שמח אילו יכולתי להעיד שזו היתה תקופה מאושרת בחיי, אך למרבה הצער לא כך היה. מן הרגע הראשון היה בית הספר כמין בית סוהר. ביומי השני במקום הפרתי שלא ביודעין איזה כלל מסתורי, והמחנך ששימש כאב הבית, שהיה לכל הדעות מתמטיקאי מבריק אך חסר כל תכונות אנושיות נראות לעין, הטיל עלי עונש של הלקאה בפומבי. זו היתה קבלת פנים צורבת שסימנה היטב את תחילתם של יחסים נעדרי כל חמימות בשבע השנים הבאות.

ככל שחלף הזמן הקדישה אמי יותר ויותר מחשבה לשאלה כיצד תוכל להיחלץ מן המצב שהיתה לכודה בו תקופה כה ארוכה. בביתה של הגברת הזקנה שררה אווירת נכאים, ואמי השתוקקה לנסוע לקצה השני של העולם ולפתוח שם פרק חדש בחייה. כסף לא היה לנו אך יכולנו לעבוד קשה, וניו זילנד נראתה בעינינו כארץ של הזדמנויות.

אחי סלל את הדרך כאשר יצא לשם מיד אחרי השביתה הכללית של 1926, כמסיק פחמים על אוניית קיטור ישנה שחצתה את האוקיינוס השקט. הוא היה אמור לעבוד כפועל בחווֹת בניו זילנד, ושנתיים לאחר מכן נסע בעקבותיו אחי השני. אמי, אחותי ואני נשארנו בבית והיינו אמורים לחכות עד שאסיים את בית הספר, ואז לצאת לדרך ביחד.

ואולם ככל שהתקרב המועד, החיים הצפויים לי כפועל חווה איבדו את קסמם בעינַי. שלחנו מכתבים אל כל מי שיכולנו להעלות בדעתנו כדי לבדוק אם יוכלו למצוא לי סידור אחר, אך התשובות שקיבלנו היו תמיד זהות - צעיר מדי וחסר הכשרה מתאימה. חג המולד של 1929 בא וחלף ועדיין לא הסתמן כל פתרון לבעיה, אבל הזדמנות שנקרתה לי בבית הספר בתחילת השנה החדשה הציעה מענה אפשרי.

שבוע או שבועיים אחרי תחילת השליש הגיע לבית הספר אורח, איש כנסייה בכיר, שנענה להזמנה שקיבל זה מכבר, לבלות במקום את סוף השבוע כאורחו של המנהל. הוא היה הארכידיאקון הממונה על המיסיונרים שפעלו בשטחי קנדה הארקטית. הנערים לא הגיבו בהתלהבות יתרה לידיעה שהאורח מן הכנסייה עומד לשאת דברים בשבת בערב, אבל הארכידיאקון, שמחוז כהונתו השתרע מקו העצים הארקטי ועד לקומץ תלוליות הקרח האחרונות בקוטב הצפוני, הביא עמו סרטים להקרנה ועורר את תשומת לבנו והתעניינותנו מיד כשהמפעיל הכניס את הגלגל הראשון במהופך. הסרט הנציח את ביקורם של כמה פקידים בכירים מחברת מפרץ האדסון באחת מתחנות הסחר שלהם, צפונית לחוג הקוטב. מבנה לבן בודד השתוחח לרגלי צוקים שחורים ונישאים. לפתע נפתחה דלת, ושני טיפוסים בריאי בשר שנראו כאנשי עסקים מהעיר הגדולה יצאו ממנה בצעדים נמרצים לאחור, תמרנו במיומנות רבה לאורך מדרון קצר אך תלול, ואז, בזריזות שלא תיאמן, ביצעו זינוק לאחור אל תוך סירת מנוע שהמתינה בסמוך מאוד לחוף.

לאחר הפתיחה המשעשעת התרכז הסרט בעיקר בפעילותה של חברת מפרץ האדסון. המלך צ'רלס השני ייסד את החברה בשנת 1670 בהעניקו את הזיכיון ל"ג'נטלמנים הרפתקנים הסוחרים במפרץ האדסון", והנסיך רופרט עמד בראשה. הרעיון שהנחה אותם היה לחדור למפרץ האדסון כדי להקים שם תחנות סחר ולהקדים בכך את הצרפתים. משהצליחו בכך הם הרחיבו את תחום פעולתם על פני קנדה כולה, ולאחר מכן גם אל האיים שמצפון ליבשת. את האספקה ליישובים הארקטיים הנידחים ניתן היה להביא רק בדרך הים, ומה שהונצח בסרט של הארכידיאקון היה מסעה של ה"נַסקוֹפּי" הקטנה והקשוחה. הסרט הנציח גם סצנות של ציד ושל מסחר, צילומים לאורה של שמש חצות, דובי קוטב וסוסי ים, אנשים ומקומות רחוקים ונידחים, די והותר כדי לגרות את דמיונו של כל נער. יתרה מזאת, דבריו של המרצה הבהירו היטב שהחברה הגדולה הזאת מעסיקה צעירים שאינם בהכרח בעלי כישורים מיוחדים. אזרתי אומץ ופניתי להנהלה כדי לבקש פרטים נוספים, וזומנתי לריאיון עם הארכידיאקון בכבודו ובעצמו. הפגישה נקבעה ליום שני בבוקר בחדרו של המנהל.

באותו בוקר גשום ושטוף רוחות של חודש פברואר, כשנכנסתי בזחילה אל תוך קודש הקודשים, עמד המיסיונר ליד החלון והתבונן בנערים המתרוצצים בחצר המרובעת. הוא נראה די מופתע לראות אותי, ופתח ואמר:

"אני מבין שרצית לפגוש אותי."
"כן, אדוני," השבתי ולא ידעתי איך להמשיך.
"במה אוכל לעזור לך?"

"רציתי לברר על חברת מפרץ האדסון ומאיזה גיל הם מתחילים להעסיק מתלמדים," מלמלתי. האיש הביט בי בשתיקה זמן ממושך מאוד, או כך לפחות דימיתי. היה ברור למדי שאינו חושב כי קורצתי מן החומר שממנו עשויים "ג'נטלמנים הרפתקנים". לבסוף אמר לאטו:

"אני חושב שלפעמים הם מסכימים לקבל נערים בני שש-עשרה, אם הם מתאימים, אבל בדרך כלל מדובר בבחורים מבוגרים יותר. למה אתה שואל? חשבת לפנות אליהם?"

"כן," עניתי. ידעתי שעלי להשיב תשובות מפורטות יותר, אך משום מה נאלמתי דום אל מול מה שנראה בעינַי כתגובה מסויגת. המיסיונר הרגיש שאני שרוי במתח.

"ומדוע אתה חושב שהחיים שם ימצאו חן בעיניך?" שאל. "אתה צריך להבין שזה לא מקום שקל לחיות בו. הרבה תחנות סחר מאוישות רק באדם אחד שחי לבדו בין האסקימואים והאינדיאנים, ואין בסביבה אף תחנה קרובה, אפילו לא בשביל לבקר פה ושם."

נימת דיבורו המרוככת קמעה של הארכידיאקון התירה מעט את לשוני והצלחתי להסביר לו את הדילמה שבה התלבטנו. הוא הקשיב בשתיקה. כשגמרתי לדבר הוא אפילו חייך.

"טוב," הוא אמר, "אני מבין את הרצון לעזור לאמך, ואני מניח שאוכל להשתדל בשבילך בַּחברה, אבל חשוב שתבין מה אתה עושה. מה עם הבחינות שלך? כבר ניגשת לבחינת הגמר הממלכתית? גם אם חברת מפרץ האדסון מתעלמת מדברים כאלה, אתה עשוי להזדקק לתעודות בשלב מאוחר יותר בחיים."

"אני אמור להיבחן בקיץ הזה, אבל זה אומר שאצטרך לחכות עד השנה הבאה. עד אז המצב בבית עלול להחמיר מאוד."

"ידוע לך משהו על צפון קנדה מלבד מה ששמעת בהרצאה שלי?"
"רק מה שקראתי בספרים."

"החיים שם מבודדים מאוד, כפי שכבר אמרתי. אוניית האספקה מגיעה רק פעם בשנה. בתחנות הקטנות היא נשארת לפעמים רק כמה שעות, וזה הקשר היחיד עם העולם החיצון עד לשנה הבאה. כל מה שיש שם זה בית קטן וחנות. תצטרך לשכוח מקולנוע, תיאטרון, אולמות ריקודים וכל זה. האונייה מביאה כמות קטנה של מזון טרי, אבל אחרי שהוא נגמר אתה צריך לצוד בשביל עצמך. בכל האי בּאפין, שהשטח שלו פי שלושה או ארבעה מהשטח של אנגליה, יש רק שש תחנות וכחמישה-עשר אירופאים. כמעט תמיד קר שם, חוץ משבוע או שבועיים בקיץ. בחורף הטמפרטורה יורדת לפעמים לארבעים מתחת לאפס. בחלק מהתחנות יש מקלט רדיו אלחוטי, אבל הקליטה משובשת בגלל המרחק מתחנות השידור."

הארכידיאקון נשא את נאומו הקטן כאילו היה נחוש בדעתו למחות כליל את הרושם החיובי שנוצר בעקבות הסרט שהקרין בפנינו.

"ורופאים?" שאלתי, יותר מעצבנות מאשר מכל סיבה אחרת.

"בכל האי בּאפין יש רק רופא אחד. אם מישהו חולה הוא צריך בדרך כלל להתמודד עם זה כמיטב יכולתו בעזרת ערכת התרופות שלו."

נזהרתי יותר בשאלתי הבאה.

"אילו חיות צדים שם?"

"כלבי ים," הוא השיב ללא התלהבות. "לפעמים איילים. ברווזים. דובי קוטב. דגים כמובן, בעיקר סלמון-הטרוטה, ודרומה יותר דגי שיבּוּט. צדים גם סוסי ים ואת כלבי הים הגדולים יותר בשביל להאכיל את הכלבים."

לא היה טעם להוסיף לשאול. לאחר חודשים ארוכים של חיפוש מוצא מן הבעיה שלנו הופיע הארכידיאקון בעיתוי מושלם, כאילו נשלח משמים, ובפיו הבשורה שחברת מפרץ האדסון תסכים כנראה לצרף אותי לשורותיה ללא דיחוי, ודי היה בכך כדי להכריע את הכף.

"הייתי רוצה לגשת לריאיון, אם זה אפשרי."

"בסדר גמור. אני אבדוק מה אפשר לעשות. מכל מקום, יהיה לך זמן לחשוב על זה בשבוע-שבועיים הבאים."

כך הסתיימה פגישתי הראשונה עם הכומר של אזור הקוטב.

כעבור ימים אחדים זומנתי לריאיון בלונדון. מבחינתי זו היתה הצלחה גדולה. קיבלתי לידי חוזה שהודפס באותיות קטנות וצפופות כדי שאקח אותו הביתה לעיון. מעולם לא גיליתי מה נאמר בו, כי הוא היה מנוסח בעגה משפטית שהיתה הרבה מעבר להבנתי. כולם שם נהגו בי בחביבות רבה, נתנו לי פאונד אחד להוצאות ואף הציעו שאלך לקולנוע לפני שאחזור לבית הספר. ייתכן שחשבו על כל השנים שבהן איאלץ להתנזר מבתי הקולנוע.

הריאיון השני היה פחות נעים. היה עלי לחכות חצי שעה בחדר ההמתנה לפני שקראו לי להיכנס למשרדו של מנהל המחלקה. זה היה משרד מפואר עם שטיח אדום עבה וכורסאות עור. המנהל דיבר איתי ברצינות רבה. הוא הסביר שאין בנמצא אדם בשם מר האדסון שהחברה שייכת לו, כך שלכל מתלמד חרוץ שמוכן לעבוד קשה יש סיכוי להתקדם ולזכות במשרד מרווח עם שטיח עבה ורהיטי עור, או לפחות בתעודה של סוחר ראשי שתעטר את הקיר בחדרו, אם יצליח לשרוד ארבעים שנה במחוזות הנידחים ההם.

בסופו של דבר פסקו הדיבורים ומסרו לי את החוזה הרשמי, שהכיל כעת את כל הפרטים. החוזה חייב אותי לעבוד חמש שנים בשביל החברה, בכל מקום שאליו יוחלט לשלוח אותי. הם התחייבו להעסיק אותי ולשלם לי 10 שילינג (כלומר 50 פֶּני חדשים) בשבוע, ואולם אם במהלך חמש השנים הללו אצליח להתקדם מעבר לדרגה של מתלמד, אוכל לצפות להעלאה צנועה בשכרי.

תנאי ההעסקה לא נראו קשים במידה בלתי סבירה. השכר אמנם נראה דחוק במקצת, אפילו יחסית לתקופת שפל, אך זו היתה מנת חלקם של רבים באותם ימים. לפיכך חתמתי על המסמך ואפילו הסכמתי בקלות יתרה לרכוש מיומנות בהנהלת חשבונות ובהדפסה במכונת כתיבה בשבועות הספורים שנותרו עד ההפלגה לקנדה. כזו היא האופטימיות קלת הדעת של הנעורים.

יתרון אחד מיידי שנבע מהחלטתי התגלה עד מהרה. הפסקתי להיות סתם תורן אלמוני בבית הספר. הילה של שלג, קרח, כלבים ודובי קוטב הפרידה ביני ובין שאר הנערים, אפילו אלה שזכו לנשום את אוויר הפסגות המשכר של נבחרת הראגבּי. להפתעתי היה בכך כדי לסמא גם את עיניהם של חלק מן המורים. את המצב הזה ניצלתי עד תום, כך שהשבועות האחרונים שביליתי בבית הספר היו המאושרים ביותר בכל שנותי שם. מסיבה זו או אחרת היה המחנך שלי האחרון שהתבשר על מעמדי החדש, וכאשר זימן אותי אליו כדי לדון בגיליון הציונים של סוף השליש, היה ברור שהוא עדיין רואה בי סתם תלמיד מן השורה. נראה כי הישגַי בכתבי הקודש לא זכו אלא לציון "מניח את הדעת". הוא לא היה מרוצה מכך שהמילים "מניח את הדעת" יופיעו בתעודה של אחד התורנים שלו, ושקל להדיח אותי מתפקידי.

כדי להרגיע אותו סיפרתי לו מיד את החדשות. הבעה משונה התפשטה על פניו כששמע שאני עומד להפליג אל מרחבי הפרא, כאילו פתחתי בנפשו דלת שהיתה סגורה זה עידן ועידנים. כמה פעמים אף כתב לי בתקופת שהותי בצפון, ולימים נודע לי כי את המכתבים ששלחתי אליו נהג לקרוא בקול כשהתלמידים התכנסו לתפילה - ביטוי מובהק של כבוד והערכה.

בסוף השליש הגיעה לתחנת בית הספר רכבת מיוחדת כדי לאסוף את התלמידים הנוסעים ללונדון או רחוק יותר. הרכבת עזבה את התחנה מעט אחרי שש בבוקר על מנת להקדים את שעות העומס, וכך, בשעה מוקדמת מאוד באותו בוקר אביבי נפטרתי מִמדי בית הספר, ובתחושת גאווה מעושה שנועדה להרחיק כל ספק אפשרי יצאתי לדרך כדי להתכונן לקראת החיים בקֶרב האסקימואים.

כמה שנים קודם לכן מת דודו הזקן של אבי, והותיר לי ולכל אחד מאחי סכום של 52 פאונד. כיוון שעמדתי להרוויח בקרוב כסף משלי, הרשיתי לעצמי למשוך מן הכסף הזה כדי להצטייד לקראת חיי החדשים, ומיד רכשתי לי חולצה צבעונית, מכנסי רכיבה ומקטורן רכיבה גנדרני. אלה שיוו לי, באותן הזדמנויות שבהן נראיתי בציבור בתלבושתי החדשה, הופעה מוזרה כל כך, עד ששכן אחד קנטרן במיוחד העיר: "הוא כבר נראה קולוניאלי לגמרי, לא?"

אמי, שטרם מלאו לה ארבעים, בקושי העזה עד אז לחשוב על היום שבו תצא לחופשי ותוכל שוב לחיות, אך כעת הוא נראה באופק. היא ואחותי כבר היו עסוקות במילוי הטפסים הדרושים לשם הגירה מוסדרת לניו-זילנד, שבה יצטרפו אל שני אחי.

זמן קצר לאחר שובי הביתה הגיע מחברת מפרץ האדסון מכתב שעל פי מראהו היה רב-חשיבות, ובו הזכירו לי בנימה חמורה שהתחייבתי לרכוש מיומנות בהנהלת חשבונות ובהדפסה בטרם אצא מאנגליה, ואף הזהירו אותי שיהיה עלי להציג את האישורים המתאימים אם אין ברצוני להישאר על הרציף בנמל. ביקור של אחר צהריים בעיר באחד מבתי הספר המוּכרים למסחר הבהיר לנו כי המשימה אינה קלה כפי שניתן היה לשער. הם חייכו אלינו ברחמים ושילחו אותנו לדרכנו. כיתתנו את רגלינו בין כל בתי הספר בעיר ובכולם קיבלנו אותה תשובה: הם אינם מוכנים להכשיר מנהלי חשבונות וקלדנים בתוך פרק זמן של שבועות ספורים. לבסוף הצליחה אמא, לחרדתי הרבה, למצוא מכללה לבנות שהסכימה לנסות לעמוד במשימה הבלתי אפשרית.

מַאמצי הנואשים לחסוך מעצמי את ההשפלה הנוראה היו ללא הועיל. בימינו, כאשר צעירים משני המינים מתערבבים ביניהם בקלות כזאת, קשה לדמיין את התנאים ששררו לפני שבעים שנה. בפנימייה שלי הכניסה לנשים היתה אסורה. אפילו המנקות היו חייבות לעבוד מחוץ לטווח ראייתם של הנערים, אלא אם זרקה שיבה בשערן. לפיכך, נערים וגברים צעירים שלא היו להם חיי חברה תוססים בבית חשו מבוכה רבה בחברת נערות, ואפילו בחברת נערה אחת, ואותי עמדו כעת להכניס לתוך בית ספר מלא נערות!

כאילו לא די בכך, הושיבו אותי ליד שולחן מול שתי שורות של בנות, ומאחר שהייתי אכול חששות והשגחתי כל הזמן בשבע עיניים מפני עלבונות וביזיונות שונים ומשונים, לא הספקתי להתוודע לאף אחת מהן. עוד לפני שעזבתי את המקום הייתי עתיד להיווכח שהנערות האלה יודעות הרבה יותר טוב ממני כיצד מתנהגים בטבעיות.

הנשים שניהלו את המקום הפעילו אי אלו קשרים, וימים אחדים לפני ההפלגה העניקו לי מסמך רשמי למראה אך בלתי מחייב. המסמך הצהיר עלי כעל מי שהוקנה לו ידע הן בהנהלת חשבונות והן בהדפסה במכונה, אך לא נלוותה לכך כל קבלת אחריות באשר לתוצאות לימודַי.

לאחר שהוענקה לי התעודה קמה אחת התלמידות, נערה נמוכה וחסרת חן שאפהּ פחוס במקצת, כאילו נלחץ ארוכות אל שמשת חלון. היא אצה לקראתי ותחבה לידי חבילה קטנה. זה מכולנו, אמרה, כדי לאחל לי הצלחה בכל מקום בעולם שאליו אגיע, נידח ככל שיהיה.

המחווה המפתיעה והלבבית הזאת מצד חברותי לכיתה, מה גם שהיו בנות, הפעימה אותי מאוד. הנדיבות הבלתי צפויה הזאת מעולם לא נמחתה מזיכרוני, והשי שהעניקו לי, עיפרון מכני קטן עשוי כסף, המשיך ללוות אותי שנים רבות כאחד החפצים היקרים ביותר ללבי.

חברת מפרץ האדסון ציפתה כנראה שבשבועות הספורים שנותרו בין עזיבתי את בית הספר ועד הנסיעה לקנדה אספיק להשתנות מן היסוד ולהפוך את עצמי מתלמיד בבית ספר לאדם מעשי הבקי בכל מלאכה. הם שלחו לי רשימה של כמה תחומים חשובים שנבון יהיה מצדי להתוודע אליהם. מלבד הנהלת חשבונות והדפסה, כך כתבו, רצוי שארכוש ידע על מנועי בעירה פנימית, שיהיה לי מושג בעזרה ראשונה וכן ניסיון בסיסי בבישול.

מאחר שהמחוזות הצפוניים המרוחקים של קנדה היו כה מבודדים, הם היו תלויים לחלוטין בתחבורה ימית בסירות מנוע, שבלעדיה לא היתה כל אפשרות לצוד בקיץ. כיוון שלא היו שם מכונאים של ממש, היה חשוב שאנשים רבים ככל האפשר יהיו מסוגלים לתחזק את המנועים כדי שלא יעצרו מלכת. בהיעדר רופאים נאלצו צוותי התחנות להתמודד בעצמם עם תאונות ומחלות, כך שידע בעזרה ראשונה היה חיוני. כמו כן נראה שרק לנשים אסקימואיות מעטות היה מושג כלשהו בבישול, כך שהיינו אמורים להכין את הארוחות בעצמנו.

ככל שהתארכה רשימת הכישורים הנדרשים החלו הספקות לכרסם בלבי. האם הפתרון המושלם-לכאורה לבעיה שלנו סנוור אותי כל כך שלא ראיתי לאיזו מציאות אני עומד להכניס את עצמי? אפילו אמי, שבעיניה הייתי תמיד טוב מכולם, לא היתה טוענת שניחנתי בתכונות מעשיות כלשהן. אולם דומה כי לתפקיד נדרשו דווקא אנשים מעשיים. איזו תועלת תצמח לי מהיותי תלמיד מצטיין בגרמנית כאשר יתקלקל מנוע הסירה? איך תוכל בקיאותי בהיסטוריה למנוע את הבחילה שתציף אותי כשיגיע אלי אדם שעצם מזדקרת מזרועו ודמו ניגר לכל עבר? האם הכישרון לשפה האנגלית, שמחנך הכיתה הודיע לי חגיגית כי ניחנתי בו, יעניק לי ביטחון כלשהו בבואי להכין ארוחה לנוסע תשוש?

החששות התפוגגו מאליהם כשאמי ואחותי קיבלו את המסמכים הסופיים לצורך נסיעתן לניו זילנד. בסערת ההתרגשות לקראת הנסיעה הקרבה שָבה והתחזקה האופטימיות הטבעית שלי. ביום האחרון ידענו שקלושים הסיכויים ששוב נבלה אי פעם יחד באנגליה, והחלטנו לצאת שלושתנו לפיקניק. שכרנו סירה ושטנו בנחת במורד הנהר במחוזות הטבע השלווים של סאמרסט, שבהם ידענו שעות רבות של אושר בימים עברו.

באותו לילה נפרדתי לשלום מסבתי, שנראתה נרגשת מאוד. הלוואי שהיה לה יותר כסף, אמרה, כך שהיינו יכולים להישאר באנגליה ולא לנסוע רחוק כל כך, אבל הונה של המשפחה הצטמק במידה רבה, ולא היה ביכולתה לעשות דבר בנידון. היא נתנה בידי חבילה קטנה ארוזה בנייר משי. היו בה שתי כפות ומזלג עשויים כסף, שעל ידיותיהם הוטבע סמל משפחתה. המתנה נועדה להזכיר לי את כל אותם אנשים שהשקיפו מלמעלה על ילדותי, בפרט את אלה מביניהם שעשו חיל למרות המכשולים.

אמא ואני יצאנו ללונדון השכם בבוקר למחרת, לאחר שאחותי נסעה בחזרה לעבודתה בבריסטול. התאכסַנו במלון מיושן והלכנו לתיאטרון, ולמחרת אחרי ארוחת הבוקר עשינו בשקט את דרכנו למפגש של השעה עשר בתחנת יוסטון. אני זוכר שחשבתי אז על פרידתנו הראשונה, ביום שבו הביאה אותי אמא לפנימייה כשהתחלתי ללמוד. הדמעות זלגו אז במורד לחיי והיא ניסתה לנחם אותי ואמרה שנותרו רק שבועות אחדים עד חופשת החגים. כשיצאנו הפעם לדרך זלגו הדמעות על פניה, ואני לא ידעתי מה לומר. חמש שנים נראו לפתע תקופה ארוכה עד מאוד.

*

מן המסע על פני האוקיינוס אינני זוכר הרבה. כיוון שזו היתה הפלגה קיצית היא עברה מן הסתם בשקט וללא אירועים מיוחדים, ומלבד לאכול, לישון ולהעביר את הזמן במשחקים על הסיפון לא היה הרבה מה לעשות, עד שהגענו לנהר סנט לורנס והצצנו לראשונה במולדת החדשה. בקוויבק ירדנו לסיור חטוף בחוף, רק כדי שנוכל לומר שכף רגלנו דרכה על אדמת קנדה. למחרת הטלנו עוגן במונטריאול, שם היו אמורים לקבוע את התחנות שבהן נוצב.

על הספינה חיינו כמעט בתנאי מותרות, ובהשוואה אליהם היה הבית הארעי שלנו בעיר מאכזב למדי. החדרים הציבוריים היו עלובים ומרוהטים בצמצום בכיסאות עץ פשוטים ושולחנות על "רגלי חמור", ולא ניכר כל ניסיון ליצור תנאים מינימליים של נוחות, אך מנהלי המקום היו אנשים טובים ושימחו את לבנו בשפע של אוכל טוב ופשוט.

המשרדים של חברת מפרץ האדסון במונטריאול שכנו ברחוב מק'גיל, ואף שכמחצית מהבחורים עלו על הרכבת הנוסעת מערבה, רבים מאיתנו עדיין גדשו את המשרד הקטן יחסית והסתובבו בו באפס מעשה. נפגשנו עם הממונים על האזורים השונים, ורוב חברי למסע שמעו מפיהם לאן הם עתידים להישלח. רק אני ונער נוסף, איאן סמית', היינו מקרים חריגים, ומשכן הקבע שלנו היה אמור להיקבע במהלך מסעות הקיץ. כדי להקל על הצפיפות נשלחו אחדים מאיתנו לנמל לעבוד על סיפונהּ של הנַסקוֹפּי, הספינה שעליה סיפר לנו הארכידיאקון בבית הספר, ושכעת העמיסו עליה את האספקה השנתית לקראת מסעה בין התחנות המרוחקות.

בהשוואה לאוניית הפאר שנשאה אותנו מעדנות על פני האוקיינוס האטלנטי נראתה הנַסקוֹפּי קטנה מאוד ועלובה. סיפונה היה גבוה אך במעט מן המזח בעוד שהאונייה הקודמת התנשאה לגובה רב מעל לרציפים. הנַסקוֹפּי נצבעה בפשטות בצבע כהה וחסר ייחוד, ואילו ה"דוכסית" בהקה בלובן מסנוור. ואף על פי כן, בשנים הבאות רבים מאיתנו היו עתידים לפתח כלפי הספינה הקטנה יחס של חיבה ששום אונייה טרנס-אטלנטית לא יכלה לעורר. לא תמיד היא היתה ממושמעת. בתנאי מזג אוויר קשים היא התקשתה לעתים לבצע תמרונים מסוימים, במיוחד כאשר פילסה את דרכה מחוף לבּרדור ובבטנה רק כמה צרורות קלי-משקל של פרוות. אז היתה משמיעה חריקות וגניחות מבעיתות, אך תמיד הצליחה לצאת בשלום גם מן המהלומות האכזריות ביותר של האוקיינוס האטלנטי הצפוני ושל הים הארקטי ולשוב אלינו מדי שנה בשנה, כידיד נאמן, ולארח לנו לחברה במשך שעות אחדות או יום שלם בבדידותנו במחוזות הצפון.

לא אחת נטלה על עצמה הנַסקוֹפּי תפקיד כפול, בשעה שכלי שיט נחותים ממנה נרתעו מן המאבק הלא-שקול כנגד הקרח והערפל. ספינת הפלדה הישנה נבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה או ממש לפניה, והיתה אחת משוברות הקרח הטובות ביותר שנבנו אי פעם. בזמן המלחמה השתמשו בה לביקוע קרח בים הלבן, ועל פי כל הדיווחים היא עלתה בהרבה על הישגיהם של הרוסים בתחום זה. פעם אחת ניסתה שיירה לפלס דרך בשכבת קרח עבה, אך שוברת הקרח הרוסית הענקית שנעה בראש השיירה נתקעה ולא יכלה להמשיך. הנַסקוֹפּי שעטה במרץ עד שהשיגה את הרוסית והודיעה על נוכחותה.

"להמשיך להתקדם, אדוני?" צעק רב החובל.

"איך לכל הרוחות תוכל להתקדם אם אני תקוע?" שאג לעומתו הרוסי.

"שאנסה?"

"מצדי אתה יכול ללכת לעזאזל אם זה מה שאתה רוצה," צרח לעברו הרוסי.

הנַסקוֹפּי הבקיעה דרך מכשול הקרח והובילה את השיירה לנמל, ובדרך חזרה, כמחווה מיוחדת, גם הטביעה צוללת. אין זה מפתיע כלל שהתרגלנו אליה כמעט כאילו היתה יצור אנושי.

ואולם באותו בוקר יום שני היא לא עוררה בנו התפעלות יתרה. לאמיתו של דבר, כשגמרנו לסחוב את ארגזי הדואר הכבדים - וקשה להאמין איזה משקל עצום יש לדברי דואר שהצטברו במשך שנה - כלל לא הצטערנו להיפרד ממנה עד למחרת.

במהרה רכשנו לנו חברים במעוננו הזמני. בשבת אחת בערב ערכה משפחה של קנדים צרפתים מסיבת חתונה בבניין. מאחר שכמה מאיתנו הסתובבו במקום בחוסר מעשה, הוזמַנו להשתתף בַּשמחה. במהלך הערב פנה אלינו בדברים אדם אחד שהתנודד מאוד בהילוכו. לאחר שהעיף מבט חטוף בכומר שעמד על ידו הוא לחש בקול עמוק וחודר: "H.B.C., מה? אתם יודעים מה פירוש? 'כאן מלפני הספירה', זה הפירוש האמיתי!" הוא סיפר לנו שהוא עושה עסקים עם החברה כבר יותר משלושים שנה. איאן שאל אותו אם פרש מעבודתו והאיש פרץ בשאגות צחוק.

"לפרוש?" הוא הרעים בקולו. "אני לעולם לא אפרוש. יום אחד ימצאו אותי איפה שהוא על אם הדרך ואני מקווה שישאירו אותי שם." הוא נופף בידו לעבר החדר והמשיך בדבריו.

"זה לא בשבילי. באתי רק בגלל שהיא אחיינית שלי. אין לי שום כוונה לחזור הנה שוב. קוראים לי ויקטור. במעלה הנהר מכירים אותי. אין לי הרבה בעולם הזה אבל אני חופשי. אני הולך לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה ועף משם בבוקר." הוא נפנף בידו וצעד לעבר השולחן שעליו היה ערוך האוכל. בשנים שלאחר מכן שבתי והרהרתי לעתים קרובות בויקטור - החיוניות הפרועה והעולצת שפרצה ממנו, הסיפוק הברור שחש מאורח החיים שבחר לעצמו, בגדיו החגיגיים שניכר שלא נלבשו כבר ימים רבים.

פגשנו גם שלוש אחיות מן העיר תְ'רִי ריווֶרְס שבאו לחתונה עם הוריהן. הן היו נחמדות ומשעשעות, וכיוון שנשארו בעיר בסוף השבוע, איאן סמית' ואני ובחור נוסף יצאנו איתן למחרת לפיקניק. זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי לבילוי בחברת נערה שאינה אחותי, ואחת מהן, לוֹרֶט, אמרה שתכתוב לי. בפזיזותי הבטחתי לכתוב לה ולשלוח לה פרווה מכל מקום שאגיע אליו, והיא אכן כתבה, אך למרבה הצער מעולם לא קיבלה את הפרווה המובטחת.

בסוף השבוע שלאחר מכן כבר היתה הנַסקוֹפּי עמוסה כמעט עד אפס מקום. לא הופתענו כשנאמר לנו לארוז שוב את חפצינו ולהיות מוכנים לתזוזה, אבל ברגע האחרון התברר שאין מספיק מקום לשכן את כולנו על הספינה, ואיאן ואני ושלושה בחורים נוספים התבשרנו שנעלה על אוניית משא אחרת העומדת להפליג צפונה לחוף לבּרדור ולמפרץ אוּנגָבה. בנקודה כלשהי בצפון היינו אמורים לפגוש את הנַסקוֹפּי ולעלות על סיפונה, ובינתיים היה עלינו להמתין עוד כמה ימים עד להפלגה.

בערב שלפני הפרידה התארגַנו לקנייה משותפת של בירה וערכנו מסיבה קטנה, או לפחות שרנו שירים והקמנו הרבה רעש. עתה, משידענו שאנו עומדים להיות אנשי הצפון, אפפה את המפגש אווירה נעימה של חברות ושותפות, והנחנו שיהיו בינינו קשרים הדוקים למדי במהלך השנים הבאות. אך בשל טבעם המבודד של החיים באזורים הארקטיים לא זכיתי לפגוש לאחר מכן אלא שלושה מכתריסר הבחורים שהיו שם באותו ערב.

חמשתנו, הנותרים מאחור, ליווינו למחרת את שאר החבורה לנמל לקראת ההפלגה. באנו מוכנים לאווירה של צחוק והלצות, ולא ציפינו שהפלגת הספינה הקטנה תעורר התרגשות כה רבה. הספינה היתה מעוטרת כולה בדגלונים, וזאת נוסף על הדגל האדום בירכתיים והפֶּטֶר הכחול על התורן הראשי. יחידה של "משטרת הפרשים הקנדית המלכותית" במדים אדומים בוהקים נערכה על הסיפון למסדר תחת פיקודו של קצין גבוה. עוד היו על הסיפון כמרים, פקידי ממשל, סוחרים, רופאים ומדענים. ידענו שבבטן הספינה נערמה אספקה לאזור ששטחו גדול פי עשרה משטחה של אנגליה. נפרדנו מחברינו בלחיצות ידיים. כמה גברות שנפרדו מקרוביהן ומיקיריהן בכו והתייפחו, וקבוצה אחרת פצחה בשיר.

לבסוף נשמעו צפירות ארוכות, המדחף עִרבֵּל בחוזקה את המים והנַסקוֹפּי יצאה לדרך. ספינת גרר סמוכה נפרדה ממנה לשלום בתרועה קולנית, ואליה הצטרפו עוד ועוד צפירות שאיחלו לה דרך צלחה. מן הארובה נפלט עשן שחור, וכשהספינה עשתה את דרכה אל תוך הנהר ראינו בבירור את כל מה שנקשר אל סיפונה: סירות. סירות קאנוּ. חביות דלק. כל מיני דברים מוזרים למראה שכוסו ביריעות ברזנט.

איאן ואני צפינו בה בשעה שתמרנה ופילסה לעצמה דרך אל אמצע הזרם ויצאה מן הנמל בעוד הדגלון הלבן של הדואר המלכותי מתנופף ברוח בראש התורן. שתי משחתות שייצגו את הצי הקנדי הצדיעו לה בהרכנת דגלים כשחלפה על פניהן במורד הנהר. איש שעמד לידי גילה כי שכח למסור הודעה אחרונה לחברו, ועתה צרח במלוא גרונו "חג מולד שמח" בתקווה נואשת שקולו יישמע על הספינה. כעת התחלנו להבין מדוע אמרו לנו שאי אפשר לחשוב על האזור הארקטי בלי לחשוב מיד על חברת מפרץ האדסון, כשם שאי אפשר לכתוב ספר על הים בלי להזכיר אוניות.

ימים אחדים לאחר הפלגת הנַסקוֹפּי לקחנו, חמשת הנותרים, את כל רכושנו עלי אדמות ויצאנו בשקט אל הנמל. בעשר בבוקר מצאנו את עצמנו בסככה קודרת בקצהו הקרוב לעיר של הרציף, המקום שאליו הביא אותנו הטנדר. הספינה שבה היינו אמורים להפליג, ה"אוּנגָבה", עגנה בקצה השני של הרציף, כך שנאלצנו ללכת מרחק לא קטן עם כל הכבודה שלנו.

אחד הבחורים כמעט שלא הצליח לזוז מרוב מזוודות וחבילות שהעמיס על עצמו. הוא הלך באלכסון כסרטן ועורר את תשומת לבו של אחד מפועלי הנמל.

"למה לא הבאת גם את המיטה שלך, בחור?" שאג האיש בצחוק. "לאן לכל הרוחות אתה יוצא עם כל המטען הזה?"

"אני נוסע לצפון לחמש שנים," בקע קול מאחורי החבילות והמזוודות.

"נו, בעוד חמש שנים או שכבר תהיה מת או שתסחוב כפליים מזה ביד אחת," צעק האיש בין פרץ צחוק למשנהו והמשיך בדרכו אל שערי הנמל.

לא הוד ולא הדר התלוו להפלגתה של האוּנגָבה. היא היתה סתם אוניית משא ישנה וחלודה למדי, ואפילו מכוערת, שהפליגה בנתיב קבוע פחות או יותר לאורך חופי לבּרדור. מטען רב הועמס עליה. הסיפון התחתון היה מלא לגמרי בחביות דלק, והיה צריך להיזהר מאוד כשחוצים אותו כדי לא ליפול למים.

מלבד שני פקידים מן המשרד איש לא בא להיפרד מאיתנו, וכך, כשעה לאחר שעלינו על הסיפון, בלי רעש וצלצולים, שחרר הצוות את חבלי העגינה. מארובת הספינה היתמר עשן שחור, וכמו הנַסקוֹפּי יצאנו לנהר. לספינה הישנה לא היה רישיון להוביל נוסעים. לפיכך העסיקו אותנו כאנשי צוות, נערי סיפון, מגישי אוכל, מסיקים וכיוצא באלה, תמורת שכר סמלי של דולר לשבוע. אותי מינו לתפקיד של "עוזר כַּלכָּל", למורת רוחם של כמה מחברַי, שהיו בטוחים כי נפלה בחלקי עבודה קלה בהרבה משלהם. אך בסופו של דבר, כשהתברר שהיה עלי לעמול ולהדפיס במכונה אינספור שטרות מטען בעוד שהם נותרו כמעט ללא עבודה אחרי פרק זמן קצר של פעילות קדחתנית בבוקר, הם היו מרוצים בהחלט.

בערב הראשון חירפנו איאן ואני את נפשנו ויצאנו אל הסיפון. פילסנו לנו דרך בין חביות הנפט והגענו לירכתיים, למקום שממנו יכולנו להתבונן במים הבוציים המסתחררים ועולים ממדחף הספינה ובקו החוף ההולך ומתרחק מאחורינו. היינו היכן שהוא בין הערים מונטריאול וקוויבק. מונטריאול לא היתה אלא נצנוץ רחוק באופק, ואת קוויבק עדיין לא ניתן היה לראות. ברק של קיץ הבזיק והסתעף מעל הגבעות ופילח את השמים, והרעם הדהד ממרחקים. אורות בודדים הבליחו משתי הגדות. עיירה קטנה שהתפרשׂה לאורך הנהר הגדול חלפה על פנינו, ואחר הלכה ונמוגה אל המרחק.

לא דיברנו הרבה. נראה כי סוף סוף הבנו שהאורות של עולמנו המוּכר עומדים בקרוב להיעלם מאחורינו. לפנינו ישתרעו רק מרחבי הקוטב העצומים והשוממים שאליהם התמסרנו בקלות ראש שכזאת.

ב-2 ביוני 1930 בשעה עשר בבוקר נאספו כארבעים גברים צעירים סביב לוח מודעות שהוצב בתחנת יוסטון ושעליו התנוססה ההודעה הבאה: "רכבת ישירה להפלגת 'הדוכסית מבֶּדפוֹרד', נמל ליברפול. קבוצת חברת מפרץ האדסון." שאר הנוסעים, שהתרוצצו הלוך ושוב בבית הנתיבות ומיהרו לשֶמע ההתנשפויות, האנפופים והשריקות הבהולות של קטרים קצרי רוח, כמעט ולא זיכו אותנו במבט, למרות ניחוח ההרפתקה הרחוקה שנדף מן ההודעה הפשוטה. זאת משום שבאותם ימים לונדון עדיין היתה מרכזהּ של אימפריה עצומה, וחבורות המתקבצות בתחנות רכבת או בנקודות מוצא אחרות בטרם יצאו למסעות ארוכים אל מקומות רחוקים היו תופעה שכיחה. מגַדלי תה בדרכם להודו ולציילון. מגדלי גומי בדרכם למלאיה. מהנדסי מכרות לדרום אפריקה. פקידים לשירות הציבורי בהודו ובמקומות אחרים. שוטרים למושבות באפריקה. פועלים חקלאיים שיצאו לחפש את מזלם באוסטרליה, ניו זילנד או קנדה. סוחרים בדרכם אל הים הדרומי. אנשי צבא בדרכם אל כל קצווי תבל וסתם נוודים התרים אחר שמש והרפתקאות. עמדנו להתמחות כשוליות בעסקי הפרוות "אי שם בקנדה". טווח הגילים שלנו היה בין שש-עשרה לעשרים ושלוש. היו בינינו תלמידי בית ספר, פועלים חקלאיים, פקידים, פועלי תעשייה, פועלי אחוזות, יערנים ואפילו שני יורדי ים.

סיפרו לנו על האפשרויות הנפלאות המצפות לנו, אך מי שדיווח לנו לא ידע אז שהשפל החמור ביותר שיֵדע העולם במשך שנים רבות מתקרב אלינו במהירות. השגשוג הקדחתני שלאחר המלחמה כבר החל לקרוס. התערערות הביטחון וחוסר הוודאות הכללי בשוקי העולם עתידים היו לזעזע במהרה את ענף הפרוות. המחלקה שהיתה אחראית להעסקתנו פורקה עוד לפני שהספקנו כולנו להגיע למקום מגורינו החדש, ואנשיה הצטרפו לשורות המובטלים שגדלו בהתמדה. המשלחת שלנו היתה למעשה האחרונה מסוגה שהתקבצה אי פעם בלונדון.

פילוסוף מן המזרח הרחוק כתב פעם כי בין אם קרוב הוא היעד ובין אם רחוק, כל מסע מוכרח להתחיל בנקודת מוצא כלשהי. המסע שלי החל בחודש יוני באותו קיץ שלֵו ונטול דאגה של 1913, שנשים באלפיהן היו עתידות להתרפק על זכרו בגעגועים ובכאב צורב כל ימי חייהן.

על חייה של אמי הוטל הצל לפני שהדבר קרה לחברותיה. שישה שבועות לפני בואי לעולם, בערבו של יום קיץ ארוך, הביאו הביתה את אבי, שהונח בפישוט איברים על שער שנעקר ממקומו, לאחר שנהרג מיריית רובה שפערה פצע מחריד בראשו.

המחלוקת, שנראה כי אפילו בנסיבות טרגיות כאלה עודנה חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי, פרצה מיד. הכומר סירב לבקשתה של סבתי שגופת בנה תובא לכנסייה המקומית ותונח שם עד לקבורה, בנימוק שאולי מדובר בהתאבדות. רק לאחר שחוקר מקרי המוות ינקה אותו רשמית מן החשד הזה תיאות הכנסייה להעניק למת את חסותה. הכומר הניח בטעות שסבתי, שהיתה מבאי הכנסייה, תנהג כאישה כנועה וחסודה, טעות שלעולם לא היה עתיד לחזור עליה. הוא נדהם בראותו כיצד היא נלחמת בחירוף נפש על זכותו של בנה לנוח בחיק הכנסייה, ובסופו של דבר נאלץ להיכנע.

וכך הובא אבי, שהמתין כביכול על סִפּו של הנצח, לחסוֹת בפעם האחרונה באפלולית הקרירה והדוממת של הבניין העתיק, אולי כדי למצוא שם את השלווה שביקש. למחרת הודיע חוקר מקרי המוות שמותו של אבי אירע כתוצאה מתאונה מצערת, וכך הרגיע את חששותיו של הכומר והותיר פתח לתקווה שהמת יעשה את דרכו לגן עדן. מבחינתם של אלה שנשארו על פני האדמה, ובמיוחד אמי, הבעיות רק החלו.

בגיל עשרים ושלוש, מטופלת בשלושה ילדים ורביעי בדרך, העתיד נראה קודר, שכן באותם ימים איש לא הציע פתרון לאסונות מסוג זה. שום עזרה לא היתה אמורה להגיע מן המדינה, כי עדיין לא היתה אז מערכת של ביטחון סוציאלי או קצבאות ילדים. מי שנפל בצד הדרך, בין אם באשמתו ובין אם לאו, חייב היה לאסוף את עצמו, או אם כלו כל הקיצין, לבקש את עזרתם של הממונים על בית המחסה.

סבתי החליטה אז שהיא זקוקה למישהי שתטפל בבית ותשמש לה בת לוויה, וכי כלתהּ תוכל למלא את התפקיד. לא היתה לה כל כוונה לשלם שכר, אבל לאלמנה הצעירה ולילדיה הובטח שיקבלו את מזונם, בצמצום, כפי שהתברר במהרה, ובצמצום רב עוד יותר גם את מלבושם. בגדי הילדים הוכנו משאריות בד, שנתפרו, נסרגו והועברו מילד לילד. אשר לאמי, כיוון שהיתה כעת אלמנה העתידה ללבוש שחורים כל ימיה כמו המלכה ויקטוריה, היא ירשה את בגדיה הישנים של הזקנה, ואלה הותאמו למידותיה ולגזרתה. כך החלה משפחתי להתגורר בבית ויקטוריאני גדול וקר ביישוב כפרי קטן על החוף הצפוני של סַמֶרְסֶטְשֵייר. אמי הביאה איתה את כל רכושה עלי אדמות. כמה פריטי ריהוט של חדר שינה. שולחן טואלט ומעט תכשיטים, ספרים אחדים ואקדח קוֹלְט עם תחמושת של שישה כדורים. איזו החלטה נואשת הניעה אותה להביא את שני הפריטים האחרונים אינני יודע, ומעולם גם לא שאלתי.

שנה אחר כך, ב-1914, פרצה המלחמה הגדולה. אפשר שאווירת החירום הכללית והמעמסה הרגשית הכבדה שהוטלה על כתפיהן של רוב הנשים הצעירות בנות דורה הן שסייעו בידי אמי לקבל בהשלמה, לפחות זמנית, את שגרת החיים של חמותה הקשישה.

כילדים היינו מאושרים למדי, וכדרכם של ילדים התאַמְנו את עצמנו לנסיבות שאליהן נקלענו, אך אמא נאלצה לבלום חלק נכבד מעליצותה הטבעית ולשמש חיץ בין ילדיה הרעשניים באגף העליון של הבית ובין סבתנו חמורת הסבר, המוטרדת בקלות מכל הפרעה, באגף התחתון.

סבתא לא האמינה בחברה נטולת מעמדות. לאמיתו של דבר היא היתה משוכנעת כל כך בעליונותה החברתית, עד כי באותה קהילה קטנה בסַמֶרסֶטשייר לא נמצא ולו אדם אחד שהיה ראוי להתארח אצלה לתה של מנחה. שורה של דוכסים ובני אצולה אחרים ובעקבותיהם אדמירלים, גנרלים ודומיהם התייצבו מאחוריה להגן על מעמדה, וקצתם לטשו בנו את עיניהם ממקומם הנישא על הקירות בחדרי המדרגות ובחדרי הקומה התחתונה. מכאן שאמי לא זכתה כמעט לחיי חברה שיפיחו מעט חיים בשגרת ימיה המשמימה.

אחד החדרים בקומה העליונה יועד לשמש לנו בית ספר, והאלמנה הצעירה, שהצטיידה במבחר ספרי לימוד נושנים, החלה בחינוך ילדיה. אחי הבכור היה אז בן ארבע ומשהו. את הידע שהכילו הספרים היא החדירה לראשינו בעקשנות, שכן אמא ידעה היטב שכדי להצליח בחיים צריך לרכוש השכלה טובה מזו שמציעים בתי הספר הציבוריים, וכי הדרך היחידה שתאפשר זאת היא השגת מלגות ומענקים למיניהם.

באחד הימים ביקר אצלנו אורח וסיפר ששמע על פנימייה ידועה שהוקמה אך ורק כדי להקנות השכלה לילדים בעלי נתונים מתאימים שידם של הוריהם אינה משגת לממן את לימודיהם. הרבה אנשים טובים תרמו כסף לבית הספר, ומי שתרם סכום גדול דיו הורשה להכניס לבית הספר ילד שעמד בתנאי הקבלה. אני מתאר לעצמי שאמא כתבה לכל אחד ואחד מן התורמים כדי שילדיה יזכו ללמוד שם, ובסופו של דבר הצליחה להשיג מקום לכולנו, לשלושת הבנים בבית הספר לנערים, ולאחותנו במוסד לנערות.

קיבלנו שם חינוך מקיף ותכליתי שנועד לייצר בני אדם מסתגלים שיוכלו להשתמש בשכל הישר, ככל שניחנו בו. בהכירי ביתרונותיו הברורים של חינוך כזה הייתי שמח אילו יכולתי להעיד שזו היתה תקופה מאושרת בחיי, אך למרבה הצער לא כך היה. מן הרגע הראשון היה בית הספר כמין בית סוהר. ביומי השני במקום הפרתי שלא ביודעין איזה כלל מסתורי, והמחנך ששימש כאב הבית, שהיה לכל הדעות מתמטיקאי מבריק אך חסר כל תכונות אנושיות נראות לעין, הטיל עלי עונש של הלקאה בפומבי. זו היתה קבלת פנים צורבת שסימנה היטב את תחילתם של יחסים נעדרי כל חמימות בשבע השנים הבאות.

ככל שחלף הזמן הקדישה אמי יותר ויותר מחשבה לשאלה כיצד תוכל להיחלץ מן המצב שהיתה לכודה בו תקופה כה ארוכה. בביתה של הגברת הזקנה שררה אווירת נכאים, ואמי השתוקקה לנסוע לקצה השני של העולם ולפתוח שם פרק חדש בחייה. כסף לא היה לנו אך יכולנו לעבוד קשה, וניו זילנד נראתה בעינינו כארץ של הזדמנויות.

אחי סלל את הדרך כאשר יצא לשם מיד אחרי השביתה הכללית של 1926, כמסיק פחמים על אוניית קיטור ישנה שחצתה את האוקיינוס השקט. הוא היה אמור לעבוד כפועל בחווֹת בניו זילנד, ושנתיים לאחר מכן נסע בעקבותיו אחי השני. אמי, אחותי ואני נשארנו בבית והיינו אמורים לחכות עד שאסיים את בית הספר, ואז לצאת לדרך ביחד.

ואולם ככל שהתקרב המועד, החיים הצפויים לי כפועל חווה איבדו את קסמם בעינַי. שלחנו מכתבים אל כל מי שיכולנו להעלות בדעתנו כדי לבדוק אם יוכלו למצוא לי סידור אחר, אך התשובות שקיבלנו היו תמיד זהות - צעיר מדי וחסר הכשרה מתאימה. חג המולד של 1929 בא וחלף ועדיין לא הסתמן כל פתרון לבעיה, אבל הזדמנות שנקרתה לי בבית הספר בתחילת השנה החדשה הציעה מענה אפשרי.

שבוע או שבועיים אחרי תחילת השליש הגיע לבית הספר אורח, איש כנסייה בכיר, שנענה להזמנה שקיבל זה מכבר, לבלות במקום את סוף השבוע כאורחו של המנהל. הוא היה הארכידיאקון הממונה על המיסיונרים שפעלו בשטחי קנדה הארקטית. הנערים לא הגיבו בהתלהבות יתרה לידיעה שהאורח מן הכנסייה עומד לשאת דברים בשבת בערב, אבל הארכידיאקון, שמחוז כהונתו השתרע מקו העצים הארקטי ועד לקומץ תלוליות הקרח האחרונות בקוטב הצפוני, הביא עמו סרטים להקרנה ועורר את תשומת לבנו והתעניינותנו מיד כשהמפעיל הכניס את הגלגל הראשון במהופך. הסרט הנציח את ביקורם של כמה פקידים בכירים מחברת מפרץ האדסון באחת מתחנות הסחר שלהם, צפונית לחוג הקוטב. מבנה לבן בודד השתוחח לרגלי צוקים שחורים ונישאים. לפתע נפתחה דלת, ושני טיפוסים בריאי בשר שנראו כאנשי עסקים מהעיר הגדולה יצאו ממנה בצעדים נמרצים לאחור, תמרנו במיומנות רבה לאורך מדרון קצר אך תלול, ואז, בזריזות שלא תיאמן, ביצעו זינוק לאחור אל תוך סירת מנוע שהמתינה בסמוך מאוד לחוף.

לאחר הפתיחה המשעשעת התרכז הסרט בעיקר בפעילותה של חברת מפרץ האדסון. המלך צ'רלס השני ייסד את החברה בשנת 1670 בהעניקו את הזיכיון ל"ג'נטלמנים הרפתקנים הסוחרים במפרץ האדסון", והנסיך רופרט עמד בראשה. הרעיון שהנחה אותם היה לחדור למפרץ האדסון כדי להקים שם תחנות סחר ולהקדים בכך את הצרפתים. משהצליחו בכך הם הרחיבו את תחום פעולתם על פני קנדה כולה, ולאחר מכן גם אל האיים שמצפון ליבשת. את האספקה ליישובים הארקטיים הנידחים ניתן היה להביא רק בדרך הים, ומה שהונצח בסרט של הארכידיאקון היה מסעה של ה"נַסקוֹפּי" הקטנה והקשוחה. הסרט הנציח גם סצנות של ציד ושל מסחר, צילומים לאורה של שמש חצות, דובי קוטב וסוסי ים, אנשים ומקומות רחוקים ונידחים, די והותר כדי לגרות את דמיונו של כל נער. יתרה מזאת, דבריו של המרצה הבהירו היטב שהחברה הגדולה הזאת מעסיקה צעירים שאינם בהכרח בעלי כישורים מיוחדים. אזרתי אומץ ופניתי להנהלה כדי לבקש פרטים נוספים, וזומנתי לריאיון עם הארכידיאקון בכבודו ובעצמו. הפגישה נקבעה ליום שני בבוקר בחדרו של המנהל.

באותו בוקר גשום ושטוף רוחות של חודש פברואר, כשנכנסתי בזחילה אל תוך קודש הקודשים, עמד המיסיונר ליד החלון והתבונן בנערים המתרוצצים בחצר המרובעת. הוא נראה די מופתע לראות אותי, ופתח ואמר:

"אני מבין שרצית לפגוש אותי."
"כן, אדוני," השבתי ולא ידעתי איך להמשיך.
"במה אוכל לעזור לך?"

"רציתי לברר על חברת מפרץ האדסון ומאיזה גיל הם מתחילים להעסיק מתלמדים," מלמלתי. האיש הביט בי בשתיקה זמן ממושך מאוד, או כך לפחות דימיתי. היה ברור למדי שאינו חושב כי קורצתי מן החומר שממנו עשויים "ג'נטלמנים הרפתקנים". לבסוף אמר לאטו:

"אני חושב שלפעמים הם מסכימים לקבל נערים בני שש-עשרה, אם הם מתאימים, אבל בדרך כלל מדובר בבחורים מבוגרים יותר. למה אתה שואל? חשבת לפנות אליהם?"

"כן," עניתי. ידעתי שעלי להשיב תשובות מפורטות יותר, אך משום מה נאלמתי דום אל מול מה שנראה בעינַי כתגובה מסויגת. המיסיונר הרגיש שאני שרוי במתח.

"ומדוע אתה חושב שהחיים שם ימצאו חן בעיניך?" שאל. "אתה צריך להבין שזה לא מקום שקל לחיות בו. הרבה תחנות סחר מאוישות רק באדם אחד שחי לבדו בין האסקימואים והאינדיאנים, ואין בסביבה אף תחנה קרובה, אפילו לא בשביל לבקר פה ושם."

נימת דיבורו המרוככת קמעה של הארכידיאקון התירה מעט את לשוני והצלחתי להסביר לו את הדילמה שבה התלבטנו. הוא הקשיב בשתיקה. כשגמרתי לדבר הוא אפילו חייך.

"טוב," הוא אמר, "אני מבין את הרצון לעזור לאמך, ואני מניח שאוכל להשתדל בשבילך בַּחברה, אבל חשוב שתבין מה אתה עושה. מה עם הבחינות שלך? כבר ניגשת לבחינת הגמר הממלכתית? גם אם חברת מפרץ האדסון מתעלמת מדברים כאלה, אתה עשוי להזדקק לתעודות בשלב מאוחר יותר בחיים."

"אני אמור להיבחן בקיץ הזה, אבל זה אומר שאצטרך לחכות עד השנה הבאה. עד אז המצב בבית עלול להחמיר מאוד."

"ידוע לך משהו על צפון קנדה מלבד מה ששמעת בהרצאה שלי?"
"רק מה שקראתי בספרים."

"החיים שם מבודדים מאוד, כפי שכבר אמרתי. אוניית האספקה מגיעה רק פעם בשנה. בתחנות הקטנות היא נשארת לפעמים רק כמה שעות, וזה הקשר היחיד עם העולם החיצון עד לשנה הבאה. כל מה שיש שם זה בית קטן וחנות. תצטרך לשכוח מקולנוע, תיאטרון, אולמות ריקודים וכל זה. האונייה מביאה כמות קטנה של מזון טרי, אבל אחרי שהוא נגמר אתה צריך לצוד בשביל עצמך. בכל האי בּאפין, שהשטח שלו פי שלושה או ארבעה מהשטח של אנגליה, יש רק שש תחנות וכחמישה-עשר אירופאים. כמעט תמיד קר שם, חוץ משבוע או שבועיים בקיץ. בחורף הטמפרטורה יורדת לפעמים לארבעים מתחת לאפס. בחלק מהתחנות יש מקלט רדיו אלחוטי, אבל הקליטה משובשת בגלל המרחק מתחנות השידור."

הארכידיאקון נשא את נאומו הקטן כאילו היה נחוש בדעתו למחות כליל את הרושם החיובי שנוצר בעקבות הסרט שהקרין בפנינו.

"ורופאים?" שאלתי, יותר מעצבנות מאשר מכל סיבה אחרת.

"בכל האי בּאפין יש רק רופא אחד. אם מישהו חולה הוא צריך בדרך כלל להתמודד עם זה כמיטב יכולתו בעזרת ערכת התרופות שלו."

נזהרתי יותר בשאלתי הבאה.

"אילו חיות צדים שם?"

"כלבי ים," הוא השיב ללא התלהבות. "לפעמים איילים. ברווזים. דובי קוטב. דגים כמובן, בעיקר סלמון-הטרוטה, ודרומה יותר דגי שיבּוּט. צדים גם סוסי ים ואת כלבי הים הגדולים יותר בשביל להאכיל את הכלבים."

לא היה טעם להוסיף לשאול. לאחר חודשים ארוכים של חיפוש מוצא מן הבעיה שלנו הופיע הארכידיאקון בעיתוי מושלם, כאילו נשלח משמים, ובפיו הבשורה שחברת מפרץ האדסון תסכים כנראה לצרף אותי לשורותיה ללא דיחוי, ודי היה בכך כדי להכריע את הכף.

"הייתי רוצה לגשת לריאיון, אם זה אפשרי."

"בסדר גמור. אני אבדוק מה אפשר לעשות. מכל מקום, יהיה לך זמן לחשוב על זה בשבוע-שבועיים הבאים."

כך הסתיימה פגישתי הראשונה עם הכומר של אזור הקוטב.

כעבור ימים אחדים זומנתי לריאיון בלונדון. מבחינתי זו היתה הצלחה גדולה. קיבלתי לידי חוזה שהודפס באותיות קטנות וצפופות כדי שאקח אותו הביתה לעיון. מעולם לא גיליתי מה נאמר בו, כי הוא היה מנוסח בעגה משפטית שהיתה הרבה מעבר להבנתי. כולם שם נהגו בי בחביבות רבה, נתנו לי פאונד אחד להוצאות ואף הציעו שאלך לקולנוע לפני שאחזור לבית הספר. ייתכן שחשבו על כל השנים שבהן איאלץ להתנזר מבתי הקולנוע.

הריאיון השני היה פחות נעים. היה עלי לחכות חצי שעה בחדר ההמתנה לפני שקראו לי להיכנס למשרדו של מנהל המחלקה. זה היה משרד מפואר עם שטיח אדום עבה וכורסאות עור. המנהל דיבר איתי ברצינות רבה. הוא הסביר שאין בנמצא אדם בשם מר האדסון שהחברה שייכת לו, כך שלכל מתלמד חרוץ שמוכן לעבוד קשה יש סיכוי להתקדם ולזכות במשרד מרווח עם שטיח עבה ורהיטי עור, או לפחות בתעודה של סוחר ראשי שתעטר את הקיר בחדרו, אם יצליח לשרוד ארבעים שנה במחוזות הנידחים ההם.

בסופו של דבר פסקו הדיבורים ומסרו לי את החוזה הרשמי, שהכיל כעת את כל הפרטים. החוזה חייב אותי לעבוד חמש שנים בשביל החברה, בכל מקום שאליו יוחלט לשלוח אותי. הם התחייבו להעסיק אותי ולשלם לי 10 שילינג (כלומר 50 פֶּני חדשים) בשבוע, ואולם אם במהלך חמש השנים הללו אצליח להתקדם מעבר לדרגה של מתלמד, אוכל לצפות להעלאה צנועה בשכרי.

תנאי ההעסקה לא נראו קשים במידה בלתי סבירה. השכר אמנם נראה דחוק במקצת, אפילו יחסית לתקופת שפל, אך זו היתה מנת חלקם של רבים באותם ימים. לפיכך חתמתי על המסמך ואפילו הסכמתי בקלות יתרה לרכוש מיומנות בהנהלת חשבונות ובהדפסה במכונת כתיבה בשבועות הספורים שנותרו עד ההפלגה לקנדה. כזו היא האופטימיות קלת הדעת של הנעורים.

יתרון אחד מיידי שנבע מהחלטתי התגלה עד מהרה. הפסקתי להיות סתם תורן אלמוני בבית הספר. הילה של שלג, קרח, כלבים ודובי קוטב הפרידה ביני ובין שאר הנערים, אפילו אלה שזכו לנשום את אוויר הפסגות המשכר של נבחרת הראגבּי. להפתעתי היה בכך כדי לסמא גם את עיניהם של חלק מן המורים. את המצב הזה ניצלתי עד תום, כך שהשבועות האחרונים שביליתי בבית הספר היו המאושרים ביותר בכל שנותי שם. מסיבה זו או אחרת היה המחנך שלי האחרון שהתבשר על מעמדי החדש, וכאשר זימן אותי אליו כדי לדון בגיליון הציונים של סוף השליש, היה ברור שהוא עדיין רואה בי סתם תלמיד מן השורה. נראה כי הישגַי בכתבי הקודש לא זכו אלא לציון "מניח את הדעת". הוא לא היה מרוצה מכך שהמילים "מניח את הדעת" יופיעו בתעודה של אחד התורנים שלו, ושקל להדיח אותי מתפקידי.

כדי להרגיע אותו סיפרתי לו מיד את החדשות. הבעה משונה התפשטה על פניו כששמע שאני עומד להפליג אל מרחבי הפרא, כאילו פתחתי בנפשו דלת שהיתה סגורה זה עידן ועידנים. כמה פעמים אף כתב לי בתקופת שהותי בצפון, ולימים נודע לי כי את המכתבים ששלחתי אליו נהג לקרוא בקול כשהתלמידים התכנסו לתפילה - ביטוי מובהק של כבוד והערכה.

בסוף השליש הגיעה לתחנת בית הספר רכבת מיוחדת כדי לאסוף את התלמידים הנוסעים ללונדון או רחוק יותר. הרכבת עזבה את התחנה מעט אחרי שש בבוקר על מנת להקדים את שעות העומס, וכך, בשעה מוקדמת מאוד באותו בוקר אביבי נפטרתי מִמדי בית הספר, ובתחושת גאווה מעושה שנועדה להרחיק כל ספק אפשרי יצאתי לדרך כדי להתכונן לקראת החיים בקֶרב האסקימואים.

כמה שנים קודם לכן מת דודו הזקן של אבי, והותיר לי ולכל אחד מאחי סכום של 52 פאונד. כיוון שעמדתי להרוויח בקרוב כסף משלי, הרשיתי לעצמי למשוך מן הכסף הזה כדי להצטייד לקראת חיי החדשים, ומיד רכשתי לי חולצה צבעונית, מכנסי רכיבה ומקטורן רכיבה גנדרני. אלה שיוו לי, באותן הזדמנויות שבהן נראיתי בציבור בתלבושתי החדשה, הופעה מוזרה כל כך, עד ששכן אחד קנטרן במיוחד העיר: "הוא כבר נראה קולוניאלי לגמרי, לא?"

אמי, שטרם מלאו לה ארבעים, בקושי העזה עד אז לחשוב על היום שבו תצא לחופשי ותוכל שוב לחיות, אך כעת הוא נראה באופק. היא ואחותי כבר היו עסוקות במילוי הטפסים הדרושים לשם הגירה מוסדרת לניו-זילנד, שבה יצטרפו אל שני אחי.

זמן קצר לאחר שובי הביתה הגיע מחברת מפרץ האדסון מכתב שעל פי מראהו היה רב-חשיבות, ובו הזכירו לי בנימה חמורה שהתחייבתי לרכוש מיומנות בהנהלת חשבונות ובהדפסה בטרם אצא מאנגליה, ואף הזהירו אותי שיהיה עלי להציג את האישורים המתאימים אם אין ברצוני להישאר על הרציף בנמל. ביקור של אחר צהריים בעיר באחד מבתי הספר המוּכרים למסחר הבהיר לנו כי המשימה אינה קלה כפי שניתן היה לשער. הם חייכו אלינו ברחמים ושילחו אותנו לדרכנו. כיתתנו את רגלינו בין כל בתי הספר בעיר ובכולם קיבלנו אותה תשובה: הם אינם מוכנים להכשיר מנהלי חשבונות וקלדנים בתוך פרק זמן של שבועות ספורים. לבסוף הצליחה אמא, לחרדתי הרבה, למצוא מכללה לבנות שהסכימה לנסות לעמוד במשימה הבלתי אפשרית.

מַאמצי הנואשים לחסוך מעצמי את ההשפלה הנוראה היו ללא הועיל. בימינו, כאשר צעירים משני המינים מתערבבים ביניהם בקלות כזאת, קשה לדמיין את התנאים ששררו לפני שבעים שנה. בפנימייה שלי הכניסה לנשים היתה אסורה. אפילו המנקות היו חייבות לעבוד מחוץ לטווח ראייתם של הנערים, אלא אם זרקה שיבה בשערן. לפיכך, נערים וגברים צעירים שלא היו להם חיי חברה תוססים בבית חשו מבוכה רבה בחברת נערות, ואפילו בחברת נערה אחת, ואותי עמדו כעת להכניס לתוך בית ספר מלא נערות!

כאילו לא די בכך, הושיבו אותי ליד שולחן מול שתי שורות של בנות, ומאחר שהייתי אכול חששות והשגחתי כל הזמן בשבע עיניים מפני עלבונות וביזיונות שונים ומשונים, לא הספקתי להתוודע לאף אחת מהן. עוד לפני שעזבתי את המקום הייתי עתיד להיווכח שהנערות האלה יודעות הרבה יותר טוב ממני כיצד מתנהגים בטבעיות.

הנשים שניהלו את המקום הפעילו אי אלו קשרים, וימים אחדים לפני ההפלגה העניקו לי מסמך רשמי למראה אך בלתי מחייב. המסמך הצהיר עלי כעל מי שהוקנה לו ידע הן בהנהלת חשבונות והן בהדפסה במכונה, אך לא נלוותה לכך כל קבלת אחריות באשר לתוצאות לימודַי.

לאחר שהוענקה לי התעודה קמה אחת התלמידות, נערה נמוכה וחסרת חן שאפהּ פחוס במקצת, כאילו נלחץ ארוכות אל שמשת חלון. היא אצה לקראתי ותחבה לידי חבילה קטנה. זה מכולנו, אמרה, כדי לאחל לי הצלחה בכל מקום בעולם שאליו אגיע, נידח ככל שיהיה.

המחווה המפתיעה והלבבית הזאת מצד חברותי לכיתה, מה גם שהיו בנות, הפעימה אותי מאוד. הנדיבות הבלתי צפויה הזאת מעולם לא נמחתה מזיכרוני, והשי שהעניקו לי, עיפרון מכני קטן עשוי כסף, המשיך ללוות אותי שנים רבות כאחד החפצים היקרים ביותר ללבי.

חברת מפרץ האדסון ציפתה כנראה שבשבועות הספורים שנותרו בין עזיבתי את בית הספר ועד הנסיעה לקנדה אספיק להשתנות מן היסוד ולהפוך את עצמי מתלמיד בבית ספר לאדם מעשי הבקי בכל מלאכה. הם שלחו לי רשימה של כמה תחומים חשובים שנבון יהיה מצדי להתוודע אליהם. מלבד הנהלת חשבונות והדפסה, כך כתבו, רצוי שארכוש ידע על מנועי בעירה פנימית, שיהיה לי מושג בעזרה ראשונה וכן ניסיון בסיסי בבישול.

מאחר שהמחוזות הצפוניים המרוחקים של קנדה היו כה מבודדים, הם היו תלויים לחלוטין בתחבורה ימית בסירות מנוע, שבלעדיה לא היתה כל אפשרות לצוד בקיץ. כיוון שלא היו שם מכונאים של ממש, היה חשוב שאנשים רבים ככל האפשר יהיו מסוגלים לתחזק את המנועים כדי שלא יעצרו מלכת. בהיעדר רופאים נאלצו צוותי התחנות להתמודד בעצמם עם תאונות ומחלות, כך שידע בעזרה ראשונה היה חיוני. כמו כן נראה שרק לנשים אסקימואיות מעטות היה מושג כלשהו בבישול, כך שהיינו אמורים להכין את הארוחות בעצמנו.

ככל שהתארכה רשימת הכישורים הנדרשים החלו הספקות לכרסם בלבי. האם הפתרון המושלם-לכאורה לבעיה שלנו סנוור אותי כל כך שלא ראיתי לאיזו מציאות אני עומד להכניס את עצמי? אפילו אמי, שבעיניה הייתי תמיד טוב מכולם, לא היתה טוענת שניחנתי בתכונות מעשיות כלשהן. אולם דומה כי לתפקיד נדרשו דווקא אנשים מעשיים. איזו תועלת תצמח לי מהיותי תלמיד מצטיין בגרמנית כאשר יתקלקל מנוע הסירה? איך תוכל בקיאותי בהיסטוריה למנוע את הבחילה שתציף אותי כשיגיע אלי אדם שעצם מזדקרת מזרועו ודמו ניגר לכל עבר? האם הכישרון לשפה האנגלית, שמחנך הכיתה הודיע לי חגיגית כי ניחנתי בו, יעניק לי ביטחון כלשהו בבואי להכין ארוחה לנוסע תשוש?

החששות התפוגגו מאליהם כשאמי ואחותי קיבלו את המסמכים הסופיים לצורך נסיעתן לניו זילנד. בסערת ההתרגשות לקראת הנסיעה הקרבה שָבה והתחזקה האופטימיות הטבעית שלי. ביום האחרון ידענו שקלושים הסיכויים ששוב נבלה אי פעם יחד באנגליה, והחלטנו לצאת שלושתנו לפיקניק. שכרנו סירה ושטנו בנחת במורד הנהר במחוזות הטבע השלווים של סאמרסט, שבהם ידענו שעות רבות של אושר בימים עברו.

באותו לילה נפרדתי לשלום מסבתי, שנראתה נרגשת מאוד. הלוואי שהיה לה יותר כסף, אמרה, כך שהיינו יכולים להישאר באנגליה ולא לנסוע רחוק כל כך, אבל הונה של המשפחה הצטמק במידה רבה, ולא היה ביכולתה לעשות דבר בנידון. היא נתנה בידי חבילה קטנה ארוזה בנייר משי. היו בה שתי כפות ומזלג עשויים כסף, שעל ידיותיהם הוטבע סמל משפחתה. המתנה נועדה להזכיר לי את כל אותם אנשים שהשקיפו מלמעלה על ילדותי, בפרט את אלה מביניהם שעשו חיל למרות המכשולים.

אמא ואני יצאנו ללונדון השכם בבוקר למחרת, לאחר שאחותי נסעה בחזרה לעבודתה בבריסטול. התאכסַנו במלון מיושן והלכנו לתיאטרון, ולמחרת אחרי ארוחת הבוקר עשינו בשקט את דרכנו למפגש של השעה עשר בתחנת יוסטון. אני זוכר שחשבתי אז על פרידתנו הראשונה, ביום שבו הביאה אותי אמא לפנימייה כשהתחלתי ללמוד. הדמעות זלגו אז במורד לחיי והיא ניסתה לנחם אותי ואמרה שנותרו רק שבועות אחדים עד חופשת החגים. כשיצאנו הפעם לדרך זלגו הדמעות על פניה, ואני לא ידעתי מה לומר. חמש שנים נראו לפתע תקופה ארוכה עד מאוד.

*

מן המסע על פני האוקיינוס אינני זוכר הרבה. כיוון שזו היתה הפלגה קיצית היא עברה מן הסתם בשקט וללא אירועים מיוחדים, ומלבד לאכול, לישון ולהעביר את הזמן במשחקים על הסיפון לא היה הרבה מה לעשות, עד שהגענו לנהר סנט לורנס והצצנו לראשונה במולדת החדשה. בקוויבק ירדנו לסיור חטוף בחוף, רק כדי שנוכל לומר שכף רגלנו דרכה על אדמת קנדה. למחרת הטלנו עוגן במונטריאול, שם היו אמורים לקבוע את התחנות שבהן נוצב.

על הספינה חיינו כמעט בתנאי מותרות, ובהשוואה אליהם היה הבית הארעי שלנו בעיר מאכזב למדי. החדרים הציבוריים היו עלובים ומרוהטים בצמצום בכיסאות עץ פשוטים ושולחנות על "רגלי חמור", ולא ניכר כל ניסיון ליצור תנאים מינימליים של נוחות, אך מנהלי המקום היו אנשים טובים ושימחו את לבנו בשפע של אוכל טוב ופשוט.

המשרדים של חברת מפרץ האדסון במונטריאול שכנו ברחוב מק'גיל, ואף שכמחצית מהבחורים עלו על הרכבת הנוסעת מערבה, רבים מאיתנו עדיין גדשו את המשרד הקטן יחסית והסתובבו בו באפס מעשה. נפגשנו עם הממונים על האזורים השונים, ורוב חברי למסע שמעו מפיהם לאן הם עתידים להישלח. רק אני ונער נוסף, איאן סמית', היינו מקרים חריגים, ומשכן הקבע שלנו היה אמור להיקבע במהלך מסעות הקיץ. כדי להקל על הצפיפות נשלחו אחדים מאיתנו לנמל לעבוד על סיפונהּ של הנַסקוֹפּי, הספינה שעליה סיפר לנו הארכידיאקון בבית הספר, ושכעת העמיסו עליה את האספקה השנתית לקראת מסעה בין התחנות המרוחקות.

בהשוואה לאוניית הפאר שנשאה אותנו מעדנות על פני האוקיינוס האטלנטי נראתה הנַסקוֹפּי קטנה מאוד ועלובה. סיפונה היה גבוה אך במעט מן המזח בעוד שהאונייה הקודמת התנשאה לגובה רב מעל לרציפים. הנַסקוֹפּי נצבעה בפשטות בצבע כהה וחסר ייחוד, ואילו ה"דוכסית" בהקה בלובן מסנוור. ואף על פי כן, בשנים הבאות רבים מאיתנו היו עתידים לפתח כלפי הספינה הקטנה יחס של חיבה ששום אונייה טרנס-אטלנטית לא יכלה לעורר. לא תמיד היא היתה ממושמעת. בתנאי מזג אוויר קשים היא התקשתה לעתים לבצע תמרונים מסוימים, במיוחד כאשר פילסה את דרכה מחוף לבּרדור ובבטנה רק כמה צרורות קלי-משקל של פרוות. אז היתה משמיעה חריקות וגניחות מבעיתות, אך תמיד הצליחה לצאת בשלום גם מן המהלומות האכזריות ביותר של האוקיינוס האטלנטי הצפוני ושל הים הארקטי ולשוב אלינו מדי שנה בשנה, כידיד נאמן, ולארח לנו לחברה במשך שעות אחדות או יום שלם בבדידותנו במחוזות הצפון.

לא אחת נטלה על עצמה הנַסקוֹפּי תפקיד כפול, בשעה שכלי שיט נחותים ממנה נרתעו מן המאבק הלא-שקול כנגד הקרח והערפל. ספינת הפלדה הישנה נבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה או ממש לפניה, והיתה אחת משוברות הקרח הטובות ביותר שנבנו אי פעם. בזמן המלחמה השתמשו בה לביקוע קרח בים הלבן, ועל פי כל הדיווחים היא עלתה בהרבה על הישגיהם של הרוסים בתחום זה. פעם אחת ניסתה שיירה לפלס דרך בשכבת קרח עבה, אך שוברת הקרח הרוסית הענקית שנעה בראש השיירה נתקעה ולא יכלה להמשיך. הנַסקוֹפּי שעטה במרץ עד שהשיגה את הרוסית והודיעה על נוכחותה.

"להמשיך להתקדם, אדוני?" צעק רב החובל.

"איך לכל הרוחות תוכל להתקדם אם אני תקוע?" שאג לעומתו הרוסי.

"שאנסה?"

"מצדי אתה יכול ללכת לעזאזל אם זה מה שאתה רוצה," צרח לעברו הרוסי.

הנַסקוֹפּי הבקיעה דרך מכשול הקרח והובילה את השיירה לנמל, ובדרך חזרה, כמחווה מיוחדת, גם הטביעה צוללת. אין זה מפתיע כלל שהתרגלנו אליה כמעט כאילו היתה יצור אנושי.

ואולם באותו בוקר יום שני היא לא עוררה בנו התפעלות יתרה. לאמיתו של דבר, כשגמרנו לסחוב את ארגזי הדואר הכבדים - וקשה להאמין איזה משקל עצום יש לדברי דואר שהצטברו במשך שנה - כלל לא הצטערנו להיפרד ממנה עד למחרת.

במהרה רכשנו לנו חברים במעוננו הזמני. בשבת אחת בערב ערכה משפחה של קנדים צרפתים מסיבת חתונה בבניין. מאחר שכמה מאיתנו הסתובבו במקום בחוסר מעשה, הוזמַנו להשתתף בַּשמחה. במהלך הערב פנה אלינו בדברים אדם אחד שהתנודד מאוד בהילוכו. לאחר שהעיף מבט חטוף בכומר שעמד על ידו הוא לחש בקול עמוק וחודר: "H.B.C., מה? אתם יודעים מה פירוש? 'כאן מלפני הספירה', זה הפירוש האמיתי!" הוא סיפר לנו שהוא עושה עסקים עם החברה כבר יותר משלושים שנה. איאן שאל אותו אם פרש מעבודתו והאיש פרץ בשאגות צחוק.

"לפרוש?" הוא הרעים בקולו. "אני לעולם לא אפרוש. יום אחד ימצאו אותי איפה שהוא על אם הדרך ואני מקווה שישאירו אותי שם." הוא נופף בידו לעבר החדר והמשיך בדבריו.

"זה לא בשבילי. באתי רק בגלל שהיא אחיינית שלי. אין לי שום כוונה לחזור הנה שוב. קוראים לי ויקטור. במעלה הנהר מכירים אותי. אין לי הרבה בעולם הזה אבל אני חופשי. אני הולך לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה ועף משם בבוקר." הוא נפנף בידו וצעד לעבר השולחן שעליו היה ערוך האוכל. בשנים שלאחר מכן שבתי והרהרתי לעתים קרובות בויקטור - החיוניות הפרועה והעולצת שפרצה ממנו, הסיפוק הברור שחש מאורח החיים שבחר לעצמו, בגדיו החגיגיים שניכר שלא נלבשו כבר ימים רבים.

פגשנו גם שלוש אחיות מן העיר תְ'רִי ריווֶרְס שבאו לחתונה עם הוריהן. הן היו נחמדות ומשעשעות, וכיוון שנשארו בעיר בסוף השבוע, איאן סמית' ואני ובחור נוסף יצאנו איתן למחרת לפיקניק. זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי לבילוי בחברת נערה שאינה אחותי, ואחת מהן, לוֹרֶט, אמרה שתכתוב לי. בפזיזותי הבטחתי לכתוב לה ולשלוח לה פרווה מכל מקום שאגיע אליו, והיא אכן כתבה, אך למרבה הצער מעולם לא קיבלה את הפרווה המובטחת.

בסוף השבוע שלאחר מכן כבר היתה הנַסקוֹפּי עמוסה כמעט עד אפס מקום. לא הופתענו כשנאמר לנו לארוז שוב את חפצינו ולהיות מוכנים לתזוזה, אבל ברגע האחרון התברר שאין מספיק מקום לשכן את כולנו על הספינה, ואיאן ואני ושלושה בחורים נוספים התבשרנו שנעלה על אוניית משא אחרת העומדת להפליג צפונה לחוף לבּרדור ולמפרץ אוּנגָבה. בנקודה כלשהי בצפון היינו אמורים לפגוש את הנַסקוֹפּי ולעלות על סיפונה, ובינתיים היה עלינו להמתין עוד כמה ימים עד להפלגה.

בערב שלפני הפרידה התארגַנו לקנייה משותפת של בירה וערכנו מסיבה קטנה, או לפחות שרנו שירים והקמנו הרבה רעש. עתה, משידענו שאנו עומדים להיות אנשי הצפון, אפפה את המפגש אווירה נעימה של חברות ושותפות, והנחנו שיהיו בינינו קשרים הדוקים למדי במהלך השנים הבאות. אך בשל טבעם המבודד של החיים באזורים הארקטיים לא זכיתי לפגוש לאחר מכן אלא שלושה מכתריסר הבחורים שהיו שם באותו ערב.

חמשתנו, הנותרים מאחור, ליווינו למחרת את שאר החבורה לנמל לקראת ההפלגה. באנו מוכנים לאווירה של צחוק והלצות, ולא ציפינו שהפלגת הספינה הקטנה תעורר התרגשות כה רבה. הספינה היתה מעוטרת כולה בדגלונים, וזאת נוסף על הדגל האדום בירכתיים והפֶּטֶר הכחול על התורן הראשי. יחידה של "משטרת הפרשים הקנדית המלכותית" במדים אדומים בוהקים נערכה על הסיפון למסדר תחת פיקודו של קצין גבוה. עוד היו על הסיפון כמרים, פקידי ממשל, סוחרים, רופאים ומדענים. ידענו שבבטן הספינה נערמה אספקה לאזור ששטחו גדול פי עשרה משטחה של אנגליה. נפרדנו מחברינו בלחיצות ידיים. כמה גברות שנפרדו מקרוביהן ומיקיריהן בכו והתייפחו, וקבוצה אחרת פצחה בשיר.

לבסוף נשמעו צפירות ארוכות, המדחף עִרבֵּל בחוזקה את המים והנַסקוֹפּי יצאה לדרך. ספינת גרר סמוכה נפרדה ממנה לשלום בתרועה קולנית, ואליה הצטרפו עוד ועוד צפירות שאיחלו לה דרך צלחה. מן הארובה נפלט עשן שחור, וכשהספינה עשתה את דרכה אל תוך הנהר ראינו בבירור את כל מה שנקשר אל סיפונה: סירות. סירות קאנוּ. חביות דלק. כל מיני דברים מוזרים למראה שכוסו ביריעות ברזנט.

איאן ואני צפינו בה בשעה שתמרנה ופילסה לעצמה דרך אל אמצע הזרם ויצאה מן הנמל בעוד הדגלון הלבן של הדואר המלכותי מתנופף ברוח בראש התורן. שתי משחתות שייצגו את הצי הקנדי הצדיעו לה בהרכנת דגלים כשחלפה על פניהן במורד הנהר. איש שעמד לידי גילה כי שכח למסור הודעה אחרונה לחברו, ועתה צרח במלוא גרונו "חג מולד שמח" בתקווה נואשת שקולו יישמע על הספינה. כעת התחלנו להבין מדוע אמרו לנו שאי אפשר לחשוב על האזור הארקטי בלי לחשוב מיד על חברת מפרץ האדסון, כשם שאי אפשר לכתוב ספר על הים בלי להזכיר אוניות.

ימים אחדים לאחר הפלגת הנַסקוֹפּי לקחנו, חמשת הנותרים, את כל רכושנו עלי אדמות ויצאנו בשקט אל הנמל. בעשר בבוקר מצאנו את עצמנו בסככה קודרת בקצהו הקרוב לעיר של הרציף, המקום שאליו הביא אותנו הטנדר. הספינה שבה היינו אמורים להפליג, ה"אוּנגָבה", עגנה בקצה השני של הרציף, כך שנאלצנו ללכת מרחק לא קטן עם כל הכבודה שלנו.

אחד הבחורים כמעט שלא הצליח לזוז מרוב מזוודות וחבילות שהעמיס על עצמו. הוא הלך באלכסון כסרטן ועורר את תשומת לבו של אחד מפועלי הנמל.

"למה לא הבאת גם את המיטה שלך, בחור?" שאג האיש בצחוק. "לאן לכל הרוחות אתה יוצא עם כל המטען הזה?"

"אני נוסע לצפון לחמש שנים," בקע קול מאחורי החבילות והמזוודות.

"נו, בעוד חמש שנים או שכבר תהיה מת או שתסחוב כפליים מזה ביד אחת," צעק האיש בין פרץ צחוק למשנהו והמשיך בדרכו אל שערי הנמל.

לא הוד ולא הדר התלוו להפלגתה של האוּנגָבה. היא היתה סתם אוניית משא ישנה וחלודה למדי, ואפילו מכוערת, שהפליגה בנתיב קבוע פחות או יותר לאורך חופי לבּרדור. מטען רב הועמס עליה. הסיפון התחתון היה מלא לגמרי בחביות דלק, והיה צריך להיזהר מאוד כשחוצים אותו כדי לא ליפול למים.

מלבד שני פקידים מן המשרד איש לא בא להיפרד מאיתנו, וכך, כשעה לאחר שעלינו על הסיפון, בלי רעש וצלצולים, שחרר הצוות את חבלי העגינה. מארובת הספינה היתמר עשן שחור, וכמו הנַסקוֹפּי יצאנו לנהר. לספינה הישנה לא היה רישיון להוביל נוסעים. לפיכך העסיקו אותנו כאנשי צוות, נערי סיפון, מגישי אוכל, מסיקים וכיוצא באלה, תמורת שכר סמלי של דולר לשבוע. אותי מינו לתפקיד של "עוזר כַּלכָּל", למורת רוחם של כמה מחברַי, שהיו בטוחים כי נפלה בחלקי עבודה קלה בהרבה משלהם. אך בסופו של דבר, כשהתברר שהיה עלי לעמול ולהדפיס במכונה אינספור שטרות מטען בעוד שהם נותרו כמעט ללא עבודה אחרי פרק זמן קצר של פעילות קדחתנית בבוקר, הם היו מרוצים בהחלט.

בערב הראשון חירפנו איאן ואני את נפשנו ויצאנו אל הסיפון. פילסנו לנו דרך בין חביות הנפט והגענו לירכתיים, למקום שממנו יכולנו להתבונן במים הבוציים המסתחררים ועולים ממדחף הספינה ובקו החוף ההולך ומתרחק מאחורינו. היינו היכן שהוא בין הערים מונטריאול וקוויבק. מונטריאול לא היתה אלא נצנוץ רחוק באופק, ואת קוויבק עדיין לא ניתן היה לראות. ברק של קיץ הבזיק והסתעף מעל הגבעות ופילח את השמים, והרעם הדהד ממרחקים. אורות בודדים הבליחו משתי הגדות. עיירה קטנה שהתפרשׂה לאורך הנהר הגדול חלפה על פנינו, ואחר הלכה ונמוגה אל המרחק.

לא דיברנו הרבה. נראה כי סוף סוף הבנו שהאורות של עולמנו המוּכר עומדים בקרוב להיעלם מאחורינו. לפנינו ישתרעו רק מרחבי הקוטב העצומים והשוממים שאליהם התמסרנו בקלות ראש שכזאת.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

אחרון הג´נטלמנים ההרפתקנים: סיפור התבגרות באזור הארקטי - אדוארד בוקלר מוריס
The Last of the Gentlemen Adventurers: Coming Of Age In The Arctic - Edward Beauclerk Maurice