Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2008       חזור

געגועים לעץ האלגום
מאת: אשה מירו, אנה סולר-פונט
Rastros de Sandalo - Asha Miro y Anna Soler-Pont

ההוצאה:

אריה ניר

"לעתים, בעיניים עצומות, הוא נזכר בעולם שהכיר, בגבעות שבהן שכן ביתו. אילו הלך בעקבות ריחו של עץ האלגום, אולי היה יכול לשוב לשם..."

געגועים לעץ האלגום הוא ספר מסעיר וסוחף בצורה יוצאת דופן בז'אנר שכבש זה מכבר את העולם - הרומן התיעודי. מונה, סיטה וסולומון הם שלושה ילדים שנעקרו מבתיהם, מהוריהם, מארצם ונשלחו למקומות שונים בעולם, אל גורל בלתי ידוע ועתיד של אי-ודאות.

מונה היא ילדה הודית שנמכרה תמורת 1,000 רופיות - כ-25 דולר - לעבדות במפעל לאריגת שטיחים במומביי. סיטה, אחותה, נשלחה לבית-יתומים במנזר. סלומון, מאדיס אבבה, נלקח לקובה, כמו אלפי ילדים אתיופים שהמלחמה, שהם לא היו מסוגלים להבין את מניעיה ואת מהלכיה, הפכה אותם ליתומים נטושים.

געגועים לעץ האלגום
שתפו אותי

סיפוריהם המדהימים של הילדים, שמצליחים לפרוש כנפיים ולעצב את חייהם מחדש, נפרשים על פני שלושים שנה. הרומן המרגש עוקב אחר ילדותם והתבגרותם, חוצה עולמות, ארצות ותרבויות. רוב הזמן חייהם מקבילים זה לזה, דומים ושונים, ולפתע הם משיקים ונפגשים. הקורא מלווה את קורותיהם בהתפעמות, התרגשות, חמלה, השתוממות ובלא מעט כעס - גאות רגשית, שהמחברות קוראות לה "גלובליזציה של רגשות", שיכולה, אולי, לשנות את המציאות ולהשכין מעט צדק בעולמנו.

אָשָה מירו נולדה בשאהא שבהודו ב-1967, ומתגוררת בברצלונה. קורות חייה שזורים בין דפי הרומן: בעת הצילומים לסרט תיעודי המבוסס על ספרה בת הגנגס, פגשה אחות ביולוגית נשכחת וגילתה גרסה חדשה לקורות חייה. אשה מירו היא מורה למוזיקה, מגישת תוכניות טלוויזיה ויועצת לנשים ולזכויות האזרח בעיריית ברצלונה. ספריה הקודמים, בת הגנגס ושני צדי הירח, תורגמו לשפות רבות.

אנה סולר-פונט נולדה ב-1968 וחיה בברצלונה. עוסקת בתחומים שונים הקשורים לרב-תרבותיות, מתעדת וכותבת סיפורים אנושיים ברחבי העולם. הקימה את סוכנות הספרים והסרטים "פונטאס", המתמחה ומתמקדת בתחום זה. כתבה ספר סיפורי-תיעודי קודם: סיפורים ואגדות מאפריקה.

עץ האלגום Santalum album, המוכר גם בשם עץ-הסנדל הוא מן המקורות החשובים להפקת וייצור בשמים ותרופות. במקומות שונים עושים שימוש בחלקי עץ אחרים, בשמים ותמרוקים מיוצרים בדרך כלל מהעלים, מהפרחים, מהפירות, משרף העץ, מקליפת הגזע ומהשורשים. עץ האלגום עמיד בתנאי יובש קיצוניים ומצליח לשרוד אף בשריפות.

געגועים לעץ האלגום מאת אשה מירו ואנה סולר-פונט בהוצאת אריה ניר,
מספרדית: אורלי אגרנט, עטיפה: אורנה בן שושן, 270 עמודים.

געגועים לעץ האלגום | אדיס אבבה, 1974
היום הלך וקרב במהירות. עם שחר, כשבשמים הופיעו רמזים ראשונים להתבהרות, נסוג הלילה מיד. סולומון, שישב על אדן החלון, הביט בחזית הכנסייה אֶנְטוֹטוֹ מַארִיַאם, ודמיין בעיני רוחו את האנשים ששהו מאחורי החומה שסבבה אותה, לבושים בבגדי כותנה לבנים, ודמותם מתגמדת ליד הקירות או ליד גזעי העצים. סביב הכנסייה תמיד היו אנשים חולים. מקווים וממתינים. הרוב קיוו כי המוות לא יבושש לבוא. ריח אקליפטוס עמד באוויר והרחק מהכנסייה האורתודוכסית המתומנת הזו ניתן היה להבחין בעיר המבצבצת מתוך הערפל הכבד. הגבעות שסבבו את אדיס אבבה היו מכוסות יערות עבותים של עצי אקליפטוס, שהשתרעו עד לגובה של שלושת אלפים מטרים. באותו הלילה חיפשו גם הצבוֹעים אחר שרידי מזון בקרבת הבתים. הם פלשו לרחובות הבוציים, הותירו אחריהם שביל של שרידי עצמות, שלל מהלול, טרף שֶׂה שנותר מחוץ לדיר או כלב זקן ותשוש יתר על המידה. הצחוק האופייני כל-כך לצבועים וצרחות הטרף שלהם פילחו את הדממה. בדרכם סימנו את תחום הטריטוריה שלהם בסימנים מטרידים ובלתי נעימים.

"סולומון, תתעורר, תתארגן, תתלבש ובוא לאכול משהו, עוד תאחר לבית-הספר!"

"אבא כבר יצא?"

"כן, הוא כבר יצא וגם אַסְטֶר. רק אתה מתעכב! קדימה, תתארגן!"

מַסְקָארֶם התרוצצה במרץ על פני הבית תוך כדי האזנה לרדיו, שתמיד פעל. היא הקשיבה למוזיקת לכת צבאית, מוזיקה שחזרה על עצמה ולאחרונה נשמעה לעיתים קרובות מאוד. היה עליה לדאוג לכך שבתנור האבן הקטן שבנה אבא לא יחסרו פחמים כדי לבשל את האִינְגֶ'רָה. באחת מפינות הרצפה, בינות לאבנים גדולות, הוצתה אש כדי לחמם מים ולבשל. מאז שנפטרה האם, שנתיים קודם לכן, נשארה מסקארם בבית כשהאחרים יצאו לעבודה או ללימודים. הבית היה קטן, בן קומה אחת, אך די היה בו לארבע הנפשות שהתגוררו בו.

לבסוף נכנע סולומון לאחותו הגדולה, התלבש ודחף לפיו באצבעותיו חתיכות גדולות של אִינְגֶ'רָה עם שִירוֹ וַאט, תבשיל השעועית שנשאר מיום קודם. הוא נטל את שק הבד שבו נשא את ספריו, את מחברותיו ואת כלי הכתיבה, ויצא בריצה אל הדרך שירדה לכיוון שִירוֹ מֶדָה, שכונה המשתרעת ממש למרגלות הגבעות הסמוכות לאנטוטו, כחמש מאות מטרים נמוך יותר. לפעמים ירד בדילוגים ובגלגולים כמו עז הרים בין עצי היער, לעיתים החליק יותר מדי. כשצעד בשביל עצמו יכול היה לרוץ ככל שחפץ. זו הייתה דרך תלולה ביותר, רצופת עיקולים. התנועה שם הייתה דלילה, אך אנשים רבים השתמשו בה כדי לעלות ולרדת. חמורים רבים נשאו על גבם כדים עשויים חומר ומכלי פלסטיק מלאים מים, קשורים היטב ברצועות קנבס. את השעות האלה מנצלות נשים רבות עוד לפני שהחום מתחיל לעלות, והן עוברות שם כשהן נושאות על ראשן או על גבן חבילות עצומות של עצי הסקה כדי למכור אותם או כדי להביאם הביתה. אחרות סוחבות מכלי חלב שזה עתה חלבו. באוויר נישא ריחם של עצי אקליפטוס חרוכים.

סולומון הלך לכיוון ביתו של חברו, סִינְטַאיֶהוּ, והתכוון לקרוא בשמו. אך לא היה צורך בכך. כשהתקרב לבית יצא חברו, ילקוטו בידו, ואמו נפרדה ממנו לשלום מבעד לחלון, טורחת בינות לדליי מים. אצל מרבית הנשים, מוקדש הבוקר למים. הן יוצאות להביא את המים או ממתינות שמישהו יביא להן מים כדי לבשל וכדי לנקות. באזור שלהם כמעט שלא היו בתים שבהם היו מים זורמים. כשסולומון פגש את סינטאיהו הוא חדל מריצתו והם צעדו יחדיו לבית-הספר, שהיה במרחק רב משם. לשניהם מלאו שמונה שנים, הם למדו באותה כיתה, גון עורם חום ושערם קצר מאוד, כהה ומקורזל. "שאלת כבר את אבא שלך מתי אנחנו יכולים ללכת לשם?"

"לא, עוד לא," השיב סולומון.

"ולְמה אתה מחכה? אבא שלי אמר שעוד מעט יסלקו את הקיסר, ואם לא נמהר אז לא תהיה לנו הזדמנות לראות את האריות!"

"אתה רוצה שיסלקו את הקיסר? אבא שלי הוא אחד הטבחים שלו!"

"כבר כמה ימים שאני שומע את אבא שלי מדבר על זה, עם הדוד שלי ועם חברים אחרים שלו שבאים אלינו הביתה. אני לא מבין כל-כך על מה הם מדברים, אבל הם נראים כועסים. שמעתי שהם אומרים שנמאס להם מהרַאס טַאפָרי, ושהגיע הזמן לסלק אותו."

"למה אתה קורא לו ראס טאפרי אם השם שלו הוא היילה סילאסי?"

עדר עזים רעה לו לצד הרחובות הרחבים. העזים ליחכו את העשב הירוק, והתעלמו לחלוטין מהמכוניות ומהאוטובוסים שחלפו על פניהן.

"היום הוא מלך המלכים, אריה יהודה, בחירת האל, אבל אבא שלי אמר לי שקוראים לו טַאפָרִי מֶקוֹנֶן, ושהוא בן-אדם רגיל ושהוא לא יודע לקרוא ולכתוב!"

"אני לא מאמין! תמיד יש לך כל מיני סיפורים מוזרים!"

"אתה יכול לא להאמין, אבל אם אבא שלי אומר שהקיסר לא הלך אף פעם לבית-הספר אז זאת האמת!" השיב סינטאיהו, וסולומון נותר ללא מענה. "אתה חושב שנוכל לתת להם לאכול?" דרש חברו לדעת.

"לאריות בארמון? השתגעת? את זה עושה רק הקיסר!"

"אבל אולי אבא שלך יוכל לשאול אם נוכל לעשות את זה, או לפחות שייתנו לנו לראות אותם בתוך הכלובים בגן!"

הם הגיעו לבית-הספר. לבניין נכנסו עשרות בנים שנראו כמותם ובנות ששֹערן קלוע לצמות. סולומון וסינטאיהו שמעו צעקות שעלו מתוך קבוצה גדולה של אנשים, שכללה בעיקר בחורים צעירים. הם קראו סיסמאות נגד הקיסר. זו הייתה עוד הפגנה מטעם האוניברסיטאות, שהלכה והתקדמה לאורך השדרה וחסמה את התנועה. מכוניות, אוטובוסים ומיניבוסים ששימשו כמוניות תקעו בצופרים. הפגנות מסוג זה התקיימו לעיתים תכופות. אם לא היו אלה הסטודנטים אזי היו אלה איכרים וכפריים שתבעו את זכויותיהם. בכל פעם התקבצו אנשים שונים, כולם מאוחדים בדעותיהם וכולם תובעים פה אחד:

"מֶרֶט לֶה אַרַאשוּ! האדמה שייכת לאלה שמעבדים אותה! אדמה לאיכרים!"
"הקץ למשטר הפיאודלי!"
"אדמה לפועלים!"
"השיבו לנו את אדמתנו!"
"די לעריצות!"

ההמון שב וצעק את הסיסמאות הללו. סולומון וסינטאיהו הביטו במפגינים בסקרנות, ולא הבינו את המתרחש. פניהם של חלק מהגברים האדימו מרוב זעם, ונדמה כאילו הם יכולים להרוג את מי שיעז למנוע מהם להתקדם הלאה. בקרב הסטודנטים היו גם אי-אילו אנשי צבא. לאחרונה נראו יותר ויותר אנשי צבא בכל מקום.

"קדימה, כולם פנימה, מהר!" דחק בהם אחד המורים.
"הזדרזו, בבקשה, אחרת יהיו לנו בעיות!" שומר בית-הספר החזיק את השער והתכונן לסגור אותו מיד עם כניסתו של אחרון התלמידים. לבסוף נשאר לבדו בין סורגי השער בכניסה. דגל אתיופיה שנישא על עמוד גבוה התנופף ברוח הבוקר.

בדרך כלל החל יום הלימודים כשכל הבנים והבנות התקבצו בחצר המרוצפת ושרו יחד את ההמנון, בזמן שהמנהל העלה את פיסת הבד הצבועה שלושה צבעים. אך כשהתקיימו הפגנות, כפי שאירע באותו היום, התלמידים נכנסו מיד לכיתות בלי להתאסף, בלי לשיר את ההמנון, בלי לעשות דבר. הם התיישבו במקומותיהם והמורים הזדרזו לסגור את החלונות הפונים לרחוב. קשה היה להתרכז, לתלמידים ולמורים כאחד. היו ימים שהרעש שהסתנן מהרחוב היה כה רם שלא אִפשר כל פעילות אחרת מלבד העתקת טקסטים. טקסט אחר טקסט לתוך המחברת, בעוד המורה מקשיב למתרחש ברחוב.

"הקץ לרעב!" צעקו המפגינים. קולותיהם נשמעו מעל לצופרי המוניות והמיניבוסים הציבוריים. "אדמה לפועלים!"

במקרים אחרים היו המפגינים נהגי המוניות עצמם, שמחו על מחירו היקר של הדלק. אדיס אבבה ללא מוניות היא עיר מתה. אך המצב החמיר עוד יותר כשעובדי חברת האוטובוסים אַמְבֶּסָה החליטו אף הם לצאת להפגנה בטענה שמעולם לא קיבלו את תוספת השכר המגיעה להם. האנדרלמוסיה הייתה עצומה.

"על איזה אדמה הם מדברים?" שאל סולומון את סינטאיהו.
"על איזה אתה חושב? על האדמה שלנו!"
ברור שסולומון לא הבין במה מדובר, מדוע אנשים כה רבים צועקים ברחובות, מדוע כולם עצבניים כל-כך.
"שקט!" קרא המורה.

סולומון ידע שקורים דברים שנשגבים מבינתו, ושאיש אינו מספק לו הסברים. הוא מיעט לשחק. מרבית הבוקר שהה בבית-הספר, טיפס אל היער כדי לאכול, ירד שוב אל העיר כדי להמשיך בלימודי אחר-הצהריים ושוב חזר לטפס במעלה הגבעה, אלא שהפעם באיטיות רבה יותר ובתשישות רבה מזו שהתחיל בה את הדרך בבוקר. הוא היה תלמיד טוב, בדיוק כפי שהבטיח לאמו כשהייתה על ערש דווי. היא עצמה לא למדה בבית-הספר. שנות ילדותה עברו בהרים בין גונְדַר לדנְשָׁה. ההרים של "האבנים שהונחו היטב", שהיו להם צורות מפתיעות. אמו הפכה לעירונית, הגם שחיו בין גבעות אנטוטו, וכל דאגתה הייתה נתונה לכך שילדיה ירכשו השכלה. בשנה שעברה, בטקס שנערך לרגל הצטיינות בלימודים, זכה סולומון בפרס הראשון בכיתתו. תלמידים רבים זכו להצלפות ולעונשים מן המורים, מכל סוגי המקלות. אך איש מעולם לא הרים את ידו על סולומון. לא בבית-הספר ולא בבית. הוא היה יחיד במינו. את שיעורי הבית שלו הכין בכל יום על שולחן עץ בבית וסייע לכל מי שביקש עזרה. הוא לא מצא סיבה לחמוק או להימנע מלעשות זאת. לפני שהחל את לימודיו בבית-הספר הנוכחי, למד בבית-ספר קטן שנוהל בידי כמרים אורתודוכסים, בסמוך לכנסייה. שם למד קרוא וכתוב, וחזר בקול רם על הברות האלפבית יחד עם חבריו. הא, הוּ, הי... ונדמה כי כיתה שלמה מתאמנת בשירת רצ'יטטיבים יותר מאשר במשהו אחר. מי שטעה או התמהמה, ספג חבטת מקל או הצלפת שוט. הצלפות אלה הותירו לעיתים תכופות סימנים ברורים על העור החום. מא, מוּ, מי... ההורים מעולם לא הביעו מחאה, להפך. לעיתים עוד הוסיפו להצליף בילדיהם כעונש על שהעזו להרגיז את המורים.

כבכל יום ראשון בבוקר, הם הלכו לכנסיית אנטוטו מַארִיַאם. אחיותיו של סולומון לבשו בגד לבן רחב מבד כותנה ושערן היה מכוסה בנֶטֶלָה, צעיף העשוי אף הוא בד כותנה לבן עם שוליים בצבע כחול. צלבים זעירים מכסף השתלשלו מצוואריהן, תלויים על חוט צמר שחור. בנוסף לצלב ענדה מסקארם גם שרשרת סביב צווארה, שרשרת שירשה מאמה. היא הייתה מורכבת מפיסות כסף עתיק שהגיע ממולדתה שבחבל הצפוני.

"סאלאם, ביניאם!" קרא סולומון כשפגש את אחד מחבריו על מדרגות הכנסייה.
"מה שלומך?" שאלה מסקארם שעלתה בעקבות סולומון ונתנה לביניאם מספר מטבעות בחשאי, בלי לומר דבר. ביניאם הכניס אותן מיד לכיסו והשפיל את עיניו.

"תודה, אני בסדר."

ביניאם היה מבוגר מעט מסולומון וחי לבדו ברחובות. הם הכירו עוד מימים קודמים, לפני שהוריו של ביניאם חלו ומתו בזה אחר זה תוך זמן קצר. היו לו קרובי משפחה רחוקים באחת הערים בצפון, קרוב לאגם טאנה, אך כל בני משפחתו הקרובים מתו. סולומון וביניאם היו חברי ילדות, אבל עכשיו הם כבר לא יצרו לעצמם נעליים מפחיות ריקות שיאפשרו להם להתבונן על העולם ממקום גבוה יותר. ביניאם עשה כל שביכולתו כדי לשרוד. הוא צחצח נעליים ברחובות העיר, גורר אחריו תיבת עץ מלאה משחות נעליים ומברשות שהייתה שייכת לאביו וקופסת צבע ריקה ששימשה לו כשרפרף כשהלקוחות ישבו על אחת מאבני החומה הנמוכות.

"אתה רוצה לבוא איתי הערב? אני צריך להוציא כמה כבשים ועזים למרעה."
"כן! לאן אתה הולך?"

"לא רחוק. יש עשב רך בכל מקום. אני צריך לקחת את העדר של גֶטַאסוּ, קרוב לבית שלך, אני אבוא לקרוא לך. אחר כך נוציא את הפרה של משפחת דֶנְבֶּרוּ ואת שתי העזים של השכנים שלהם. כשיתחיל להחשיך, אחזיר אותם לאן שצריך."

"אתה יוצא לרעות כל יום?"
"כרגע כן, כמעט בכל יום. משלמים לי קצת אבל אני מעדיף לשבת עם העדר בשטחים שסביב אנטוטו מאשר לרדת לשירו מדה עם תיבת הצחצוח שלי."

"נראה לי שגם בעיניי זה היה מוצא חן יותר מאשר להישאר כאן."

הנשים והגברים נכנסו לבית-התפילה דרך דלתות נפרדות. בטרם חלצו את נעליהם ונכנסו לכנסייה, הם צעדו מספר דקות לאורך אחד הקירות בחזית, נישקו אותו ואת הרצפה שתחת רגליהם. על הדלתות היו ציורים של מלאכים נאים שעיני השקד שלהם הודגשו היטב בקו שחור ולגופם בד אדום. הם יצאו מן הכנסייה רק כעבור שעתיים, ואולי יותר. ביניאם נהג לומר שיותר מכול, הוא אוהב ללכת לכנסייה כי זהו המקום היחיד שבו הוא מרגיש ביטחון ושלווה. בית-התפילה היה אפוף ניחוח עז של קטורת ועץ אלגום שאחד הנזירים הדליק בתוך קערת נחושת מלאה פחם המעלה עשן. על אחד הקירות התנוסס ציור גדול של הקדוש גיאורגיס, הקדוש הלאומי, רכוב על סוס לבן ובידו חרב. ביניאם הרגיש בנוח גם בביתו של סולומון, שם בילה שעות רבות ולפעמים אף נשאר ללון באחת הפינות, כיוון שלא רצה להטריד איש.

"בוא אלינו לאכול. אבא שלי הכין דוֹרוֹ וַאט, ואתה כבר יודע שהוא מכין אִינְגֶ'רָה נפלאה," אמר לו סולומון לפני שהתחילו לשיר.

כשחזרו הביתה הערב כבר ירד. האב ישב והאזין לרדיו, אסטר רקמה על בד כותנה לבן ומסקארם, שישבה ליד החלון, תפרה כפתורים לבגד קטן. מסקארם מצאה עבודה בביתה של משפחה אמריקאית שהתגוררה באדיס אבבה, שמרה על שני ילדים בעלי שיער בלונדיני חלק, בישלה להם והטליאה את בגדיהם. זו הייתה עבודה טובה וניתנה לה הזדמנות ליישם את האנגלית שלמדה בבית-הספר והייתה שגורה בפיה.

חלפו ארבע שנים מאז שפיטר הווארד הוצב באדיס אבבה יחד עם אשתו, ג'יין, ושני ילדיהם: שרה, שהייתה בת שבע, ומארק בן החמש. הוא היה פליאו-אנתרופולוג, חוקר אבולוציית האדם, ושקד על מחקרים שונים בתחום האבולוציה של האדם. לפעמים נאלץ לשהות שבועות תמימים באזור דאנקיל, בצפון-מזרח אתיופיה, שם ניהל מספר חפירות. האיש הלך שבי אחרי עמק הריף, הוקסם מן הגיאוגרפיה של אתיופיה וגם מההיסטוריה שלה, מתרבותה ומשפתה. הוא למד אמהרית כי בצוות העובדים היו גם סטודנטים מאוניברסיטת אדיס אבבה. ג'יין הווארד הייתה אישה עליזה והסתגלה בקלות לכל מצב. היא נסעה אחריו לארצות רבות ושונות, שם ערך בעלה חפירות ומחקרים שונים, ונהנתה לגלות דרכי חיים אחרות, אך בעיקר מתכונים חדשים לבישול. היא נולדה באנגליה אך לאחר שהכירה את פיטר החליטה לנסוע ולחיות עמו בארצות הברית ושם גם ילדה את שני ילדיהם. מסקארם והגברת הווארד ניהלו שיחות ארוכות על המטבח האתיופי, על סודות האִינְגֶ'רָה, הכמויות המדויקות של הרכיבים השונים בכל מנה ומשך הבישול הנחוץ לירקות. לפעמים הזמינו בני הזוג הווארד אורחים וביקשו ממסקארם שתישאר ותערוך לכבודם את טקס הקפה.

היא הניחה את ספלי החרסינה הקטנים על מגש מכוסה בעלי אקליפטוס. התיישבה על שרפרף נמוך וקלתה את פולי הקפה הירוקים על גבי מחבת ברזל, כשגחלי עץ האלגום רוחשים ומעלים עשן לרגליה. כשהפולים השחירו היטב היא כתשה אותם לעיני כולם, וטחנה אותם בתוך מכתש עץ קטן. היא יצקה מים רותחים לתוך קנקן קרמיקה, על הקפה הטחון שכבר היה בתוכו, ומזגה את התערובת לספלים. אחר כך שוב יצקה מים לתוך הקנקן כדי להכין סבב נוסף. כשכולם הניחו את ספליהם הריקים על המגש הגיעה העת לסיבוב השלישי. בכל פעם הקפה היה קטיפתי יותר.

מסקארם אהבה ללמד את הזרים בעלי העור האדמדם את מנהגי המקום, זרים שגילו עניין בארצה, אך היא לא אהבה לישון בבית מעסיקיה כשסיימה את מלאכתה בשעה מאוחרת. לאחר שהתוודתה על כך באוזניהם, הם נהגו להסיעה לביתה, בדרך העולה לאנטוטו. הזוג הווארד העסיקו גם זוג נשוי, אנשים מבוגרים, משום שהם התנגדו להעסקת ילדים או נערים, כפי שנהגו הפאראנג'ים, הזרים, שחיו באדיס אבבה. שני האתיופים המבוגרים עבדו במטבח ובמשק הבית והם סיפרו למסקארם שלאחרונה ההווארדים ואורחיהם דיברו אך ורק על הבצורת הפוקדת את המדינה ועל אוזלת ידה של הממשלה באי-מניעת מותם מרעב של אנשים נוספים. כמו כן דיברו על כוונות הצבא. ברדיו כלל לא הזכירו דבר מעניינים אלה. המשפחות חיו סביב מקלטי רדיו דולקים שלא דיווחו דבר על המתרחש.

גשם ירד. הגשם לא פסק לרדת במשך מספר שבועות, והרחובות הפכו לנחלי בוץ. מעט מאוד כבישים היו מכוסים באספלט. בעונת הגשמים הכול התנהל באיטיות רבה יותר. רגלי החמורים שקעו בתוך הבוץ והכבידו על צעדתם. גלגלי האופניים נתקעו, המכוניות סטו ממסלולן. גם האנשים פסעו באיטיות רבה יותר תחת מטריותיהם, בחנו היטב את צעדיהם וחמקו מהשלוליות ומהבוץ כדי לא להחליק או ליפול, וכדי לא להשחית את נעליהם. כמעט שלא ניתן היה לראות בעיר אנשים נועלים מגפיים כפי שנעלו האיכרים מההרים, גם אם מצבם של לא מעט רחובות היה כשל אלה שבכפרים. סינטאיהו עמד על כך שהוא רוצה לראות את האריות שהקיסר כלא בכלובים בתוך גני הארמון, וסולומון השיב לו בביטחון מלא שאין זה אפשרי. משרתי הארמון הכינו את הבשר על מגשים מכסף והקיסר נהג להשליכו לחיות דרך סורגי הכלובים.

"בשר על מגשים מכסף? כשסיפרתי את זה לאבא שלי הוא כעס נורא!" אמר סינטאיהו.

"למה?"

"אתה לא יודע שיש אלפי אנשים שמתים ברעב? הם מתים ליד האסמים המלאים כי העושר אינו מחולק בצורה שווה!"

הם צעדו לכיוון ביתו של סינטאיהו, וכמעט בלי להיפרד לשלום, המשיך סולומון בדרכו לבד, בדרך העולה מעלה עד לאנטוטו. סינטאיהו דיבר כמו המבוגרים. הוא חזר על כל מה ששמע מאביו, וסולומון לא ידע איך להגיב לדבריו.

"מה אתה חושב שיקרה?" שאלה מסקארם את אביה עם כניסתו של סולומון לבית, לאחר שהסיר את נעליו שהיו מכוסות בוץ.

"לא יודע. באמת שאני לא יודע. הכול קורה מהר כל-כך..."

סולומון התיישב ליד שולחן העץ ולא החמיץ ולוּ פרט אחד מהשיחה שהתנהלה בין אביו לאחיותיו. בחוץ הוסיף הגשם לרדת.

"הם עצרו מישהו מהמשרתים?"

"אני לא יודע... למה להם לעשות את זה? אנחנו פועלים של הארמון ולא יותר! הסֶרָה בֶּט הם הטבחים הטובים ביותר של הקיסר, אנחנו אלה שבמשך שנים עמלנו על מעדנים מיוחדים ביותר... לא עשינו שום דבר רע!"

"מה זה מה שקורה מהר כל-כך? מה קורה?"
"כל מיני דברים בארמון, סולומון, עניינים בארמון..."
"איזה דברים, אבא?"
האיש הביט בבנו הקטן. הוא כבר לא קטן.

"אנשי הצבא עצרו שרים ומכובדים והקיסר כבר לא עושה כלום..." השיב לו האב, שנראה עייף, עייף מאוד, וזקן יותר מאי-פעם. "אם הייתם רואים את הארמון בפנים! יש שם נכבדים שמצאו מקלט והם ישנים בכל מיני פינות!"

"ואף אחד לא אומר להם כלום?"
"מי יגיד להם משהו? אלה אנשים נכבדים, ואם הוד מעלתו מרשה... לפעמים חסרות לנו צלחות ואין לנו מספיק אוכל לחלק לכולם. אז הם כועסים, קוראים למשרתים ולטבחים ושואלים אותנו אם אנחנו ממלאים אחר ההוראות של המורדים. הם אומרים שאנחנו לא משרתים אותם כמו שצריך!"

שלושת הילדים הקשיבו לאביהם בתשומת לב. כשהשתתק למספר שניות כל מה שנשמע היה הגשם המכה על גג הפח.

"לפעמים נשאר קצת אוכל... גם אז הנכבדים מתווכחים איתנו וטוענים שאין לנו חוש מידה. זה ממש סיוט. אין לי מושג איך זה יסתיים."

הבקרים בתחילת חודש אוגוסט היו תמיד ערפיליים וקרירים. אך באותו חודש אוגוסט נדמה כי יש הרבה יותר ערפל וגשם מתמיד. הערפל היה כבד ונמשך עד שעלה היום, ועם רדת החשיכה, חזר וכיסה הכול. רוב הזמן לא נראתה שום פיסת שמים וגם העיר, הפרושה למרגלות הגבעות, הסתתרה תחת הערפילים. המים הציפו הכול, עלו על גדותיהם בצדי הדרכים או חרצו נתיבים שוצפים בתוך היער. לכאורה, החיים בעיר המשיכו כתמול שלשום כשסולומון ירד מאחורי עצי האקליפטוס וחלף על פני העדר שרעה בנינוחות. האנשים יצאו לשוק כדי למכור ולקנות, הילדים המשיכו לרדוף זה אחר זה ואחדים שיחקו בכדור, חסרי דאגות, ברגליים יחפות ומלאות בוץ. הם היו בחופשה והלימודים לא התקיימו. אך דבר לא שב להיות כשהיה לאחר ששר נזעם, שביקש לאכול ולא קיבל את מבוקשו, נכנס למטבח הארמון ופיטר את כל העובדים שבהם נתקל באותו הרגע, וביניהם גם אביו של סולומון.

מספר הפגנות הסטודנטים הלך ותכף, הלך וגדל, עד שהיו לעניין שבשגרה.
"המדינה טובעת בשחיתות!"
"הקץ לעריצות! נמאס לנו מההבטחות!"
"האדמה שייכת לאלה שמעבדים אותה!" צעקו באמהרית.
הפגנות יום-יומיות, רעשניות ואלימות. הסטודנטים יידו אבנים לעבר חלונות הבניינים הממשלתיים וחגגו כל מעצר שביצעו אנשי הצבא בקרב חוג המקורבים לקיסר.

"זה אחיך?" שאל את מסקארם גבר גבוה ורחב, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות, שעמד בכניסה לאחד הבתים המוקפים גנים. לאחד העצים הייתה קשורה נדנדה. סולומון לא ראה מעולם גבר עם עיניים בגוון כזה והוא בחן אותו בסקרנות. הוא גם מעולם לא ראה גן מטופח כל-כך ומלא בפרחים. "כן, זה סולומון," השיבה מסקארם.

"שלום, סולומון. קוראים לי פיטר," פנה אליו האיש והושיט את ידו. "אני רואה שאתה מצייר יפה מאוד. חבל שהילדים שלי ואשתי לא נמצאים. אני בטוח שהם היו שמחים מאוד להכיר אותך. היכנסו, בבקשה," אמר הגבר והעביר את ידו בשערו הקצר והמקורזל של סולומון. "אשתי השאירה כאן את הבגדים הזקוקים לתיקון. אני הולך להביא אותם. אתם רוצים משהו? קצת מים? קוֹלוֹ?"

"לא, תודה, אני אקח את הבגדים ונצא מיד."
פיטר הווארד נעלם מעבר לדלת.
"למה יש לו עיניים כחולות? הוא חולה?"
"ששש! אל תצעק ככה!"
"אבל היו לו עיניים כחולות קודם או שהם נעשו כחולות כאן?"
"לפאראנג'ים יש עיניים בצבעים רבים! ככה זה!"
"באמת? את ראית כאלה? באיזה צבעים?"
"כחול, ירוק... לא יודעת, סולומון, תהיה בשקט, טוב?"

הבית היה מלא חפצים מכל הסוגים. מסיכות, ציורים תלויים, כדי קרמיקה ופסלי עץ. בחלקו האחורי של החדר הייתה ספרייה שכיסתה את הקיר כולו. בכל פינה ופינה היו ספרים ותצלומים ממוסגרים. באחת התמונות שצבעיה שחור ולבן נראו ילדה וילד בהירי שיער שרכבו על חמור וחייכו. הילד מלפנים והילדה מאחור, מקיפה בשתי ידיה את מותניו.

"הנה הבגדים. ג'יין אמרה לי שאין צורך למהר," אמר פיטר הווארד בעליזות כששב לחדר ובידיו חבילה ובה הבגדים לתיקון. "תראה, סולומון. אני רוצה להראות לך משהו. אתה יודע מה זה?" סולומון ראה שהווארד אוחז אבן בידו. אבל על פי הדרך שאחז בה זו ודאי לא הייתה סתם אבן. "כשמלאו לי שמונה שנים, כשהייתי בגילך, מצאתי את המאובן הזה. בבית-הספר שלי ביוסטון שבטקסס ערכו עבודות שיפוץ כדי להרחיבו. בכל פעם שהתאפשר לי התקרבתי למקום שבו עבדו הפועלים, וביליתי זמן רב בחיפוש אחר מאובנים כאלה. מצאתי המון כאלה! אתה יודע מה זה?"

"לא, אדוני," העז סולומון לומר.
"עצם של תאו! עצם מאובנת של תאו. אתה יודע מה זה תאו?"
"לא, אדוני."
"חשבתי כך, לא נורא! התאו זה... רגע..."
פיטר הווארד ניגש לספרייה שבחלקו האחורי של החדר ושלף את אחד הספרים.
"תראה. החיה הזאת היא תאו," אמר והצביע עליה בספר, בעמוד עם ציור בשלל צבעים. "בזמנו חיו תאואים רבים בארץ שלי, אבל כיום הם הולכים ונכחדים..."
סולומון יצא מביתו של הווארד עם מאובן של עצם של תאו בכיסו, ספר על החי והצומח באמריקה בידיו, ובלבו תחושה שקיבל שני אוצרות שלא יסולאו בפז.
"אני יכול לחזור ביום אחר?"
"אני לא חושבת."
"אבל למה לא? הוא אמר שאני יכול לבוא מתי שאני רוצה!"

האחד-עשר בספטמבר, ראש השנה האתיופי על פי הלוח היוליאני, כבר עמד בפתח. אי-השקט בקרב כולם הלך וגבר ככל שהמועד התקרב. אך זו לא הייתה התרגשות בגלל החופשה, גם לא בשל ההכנות לחגיגות ולסעודות החשובות ביותר בכל השנה. זה היה משהו אחר. נדמה כי גם הצבועים היו עצבניים יותר מהרגיל. הם הסתובבו סביב הבתים שבגבעות אנטוטו וחיפשו אחר מזון. כולם פחדו מהצבועים. היו אנשים שהציתו אש סביב הכנסייה והעבירו את הלילה בלעיסה בלתי פוסקת של צ'אט, כדי לשמור על עירנות וכדי שיוכלו להגן על החולים הממתינים למותם באזור המקודש ולמנוע מהצבועים להפוך אותם לטרף. כל מי ששמע פעם את הצעקות המחרידות של אדם שתקפו אותו צבועים רעבים יודע לבטח כי לא היה רוצה לשמוע זאת שוב. הצ'אט משמש לא רק כחומר מעורר אלא אף מונע תחושת רעב.

השדות התכסו במרבד צהוב העשוי פרחי אַדֵי אַבֶּבָּה, פרחי בר שבישרו על השנה החדשה שמתחילה לאחר עונת הגשמים. הם צמחו בכל מקום בפרץ של צהוב עז.

"...בגיל שמונים ושתיים נבצר ממנו להשלים את מחויבויותיו... הוד מעלתו הקיסר היילה סילאסי ה-I הודח ב-12 בספטמבר 1974, והעביר את השלטון לידי הוועדה הצבאית הזמנית. אתיופיה מעל הכול!"

"מסקארם, כבי את הרדיו, בבקשה!"
מסקארם, שישבה ותפרה ליד מקלט הרדיו, עשתה את מה שביקש ממנה אביה והדממה השתררה בבית. לכולם נדמה שהזמן עצר מלכת.

"איך הם יכולים לומר שהדיחו את הקיסר כי הוא זקן מכדי להמשיך למלוך? איך הם מעיזים לגעת בו? מתחת לאלוהים רק הקיסר נמצא, לכן הוא חי כל-כך הרבה שנים בבריאות טובה!"

מתוך הדממה נשמעו צעקותיו וקינותיו של האב, ושלושת ילדיו שלא ידעו מה לומר. הם לא זכרו אם אי-פעם ראו אותו נרעש וכועס כל-כך כפי שנראה ביום שאחרי האחד-עשר בספטמבר. הם גם לא ידעו מה לחשוב. אם הקיסר היה טוב כל-כך, כדברי אביהם, כיצד ייתכן שצעירים כה רבים מתגודדים שעות רבות כל-כך ברחובות, צועקים, עוצרים את התנועה, תובעים אדמה לאלו שעיבדו אותה ומתחננים שאנשים לא ימותו ברעב עוד?

"זאת הפיכה! מי נאמן לכתר? אנשי הצבא האלה רק רוצים את הכסף, הם לא נאמנים לאף אחד!"

"מזל שאתה כבר לא בארמון! מזל שפיטרו אותך קודם!"

"איך את יכולה לומר את זה, מסקארם? בשבילי זה היה כבוד גדול לשרת את הקיסר עד הרגע האחרון! הוא ביטל את העבדות, הביא לנו חשמל... הוא היה גבר אמיץ! לא נכנע למוסוליני ולא נתן שיהפכו אותנו למושבה! האיטלקים ניסו אבל לא הצליחו!"

בחוץ נבחו הכלבים.

"אני יכולה לחפש עבודה," אמרה אסטר לפתע. "שתי ילדות בכיתה שלי לא חזרו לבית-הספר מפני שהתחילו לעבוד."

"לא, בתי. אמא שלך השביעה אותי שאת וסולומון תסיימו את הלימודים. היא לא רצתה שתעשו את מה שהיא נאלצה לעשות... לעזוב את בית-הספר לפני הזמן... אני הוא זה שצריך למצוא עבודה בכל מקום אפשרי."

מאותו יום ואילך, סולומון לא ראה עוד חיוך על פניו של אביו. עם מותה של אמו הפך אביו לגבר עצוב ורציני, שאינו נותן אמון באיש, וכעת המצב החמיר. הוא ישב שעות ארוכות מול תמונתה של אשתו, שצולמה בשחור-לבן. גם סולומון הכיר לפרטי-פרטים את התמונה הזאת. גם הוא ישב דקות רבות סמוך לתמונה, ודיבר אליה ללא מילים. הוא לא הכיר אף אישה כאמו. היא הייתה שקטה מאוד ודקת-אבחנה, נוכחותה מילאה את הבית כולו, מילאה אותו בחיים, בעוצמה. הוא לא הכיר אף אישה אחרת שהיה לה קעקוע במצח. צלב בתוך עיגול. היא סיפרה לו שאמה עשתה לה את הקעקוע הזה במחט עדינה, עוד כשהייתה קטנה. היא לא זכרה את האירוע עצמו, אבל תמיד אמרו לה שהיא אפילו לא בכתה. בהרים ההם בצפון גונדר כמעט לכל הילדות יש קעקועים במצח. לכל קעקוע משמעות משלו, סמל של יופי והשתייכות למשפחה מסוימת. חלק מן הנשים מתהדרות גם בקעקועים על צוואריהן, כאילו ענדו דרך קבע שלוש או ארבע שרשרות בצבע כחול. הן נהגו לקעקע אחת את צוואר רעותה, משבגרו.

בחודשים הראשונים להפיכה עדיין המו רחובות אדיס אבבה מפגינים, אשר מחו בקולות רמים. חלקם תמכו בממשלה הצבאית החדשה; חלקם תבעו את התפטרותה. היו גם כאלה שדרשו לחלק את הונו של הקיסר בין התושבים, או לכל הפחות שיאמרו להם מה היקף עושרו.

סולומון כבר לא צעד לבית-הספר יחד עם סינטאיהו. לבדו ירד בריצה עד למרגלותיהן של גבעות אנטוטו והמשיך לאורך רחובות העיר עד שהגיע לבית-הספר שבשכונת שירו מדה.

"בגללך לא יצא לי לראות את האריות של הקיסר! אני כבר לא רוצה להיות החבר שלך!" אמר לו סינטאיהו בכעס רב.

"זה בכלל לא אשמתי! חוץ מזה, אבא שלך איש צבא, גם הדוד שלך! ואני מעדיף לא להיות החבר שלך!"

מאז ומתמיד היה סינטאיהו מעורב בקטטות רבות, בבית-הספר וברחובות כאחד. לרגע חשב סולומון שהוא יתנפל עליו, יכה אותו, ישרוט אותו, יבעט בו ויקרע מעליו את חולצתו, כפי שראה שהוא עושה פעמים רבות לילדים אחרים. אך סינטאיהו רק הביט בו ולא אמר דבר. הוא הפנה לו את גבו והלך לדרכו בכיוון הנגדי.

לעיתים, בדרכו חזרה מבית-הספר, סולומון היה פוגש את אביו באותו מקום שבו נפרד ממנו, יושב ליד דלת הבית ובעיניו מבט אבוד.

"רצחו אותו. אני בטוח שרצחו אותו," חזר ואמר האב. "אני לא מבין למה צריך להרוג איש זקן שכולם העריצו וכיבדו."

באותם הימים הוא דיבר אך ורק על מותו של היילה סילאסי ועל מותם של יותר מחמישים אנשי ציבור. סולומון לא יכול היה לדמיין לעצמו איך תוכל המדינה להתקיים ללא מלך, בשום פנים ואופן אתיופיה לא תוכל להתקיים ללא קיסר. למראית עין, החיים בשכונה שלו התנהלו כמימים ימימה. כבכל בוקר יצאו הנשים לשאוב מים ולקושש עצים. עם הנץ החמה התמלאו הדרכים והשבילים של גבעות אנטוטו בנשים מכל הגילים, שנשאו כדים מלאי מים וקשרו חבילות עצים על גבן, או צברו אותן בערימה על ראשן. אחר כך הן התיישבו בפתח ביתן, טחנו גרגרי חומוס ועדשים בין שתי אבנים, שאחת מהן גדולה יותר וקעורה, ובררו וכתשו ירקות יבשים בתנועות איטיות וחזקות. אחרות טחנו גרעיני חיטה בתוך מכתש מעץ, בעזרת מוטות שהיו גבוהים מהן. אך הכול השתנה, הפחד אחז בכולם. סולומון שמע שיחה בין השכנות על היעלמותם של מספר צעירים מהסביבה, כולם סטודנטים באוניברסיטה. אחיין, דודן... בכל שעה של היום ערכו אנשי הצבא סיורים בג'יפים פתוחים וחמושים במכונת ירייה שהוצבה במושב שליד הנהג. הם נהגו תמיד במהירות רבה. בלילה היו עוצרים ליד אחד הבתים, שני גברים היו יורדים מהרכב, פורצים את הדלת בבעיטות, שולפים ממיטותיהם את החשודים או את הגברים שהשתייכו למשטר הקודם, יחפים וללא מסמכים, וגוררים אותם החוצה באלימות כזו שאיש מבני המשפחה לא העז למחות עד שראו את הג'יפ מתרחק במהירות רבה. הכלבים נבחו, אך שום קול לא נשמע מעבר לכך.

השלטונות הורו לכולם להתפקד בכל האזורים. מסיבה בלתי ברורה. כל אחד ואחד נחשד כאויב. והאיום היה תמידי. סולומון לא הבין את משמעות המילה עינויים. הנשים הנמיכו את קולן כשביטאו מילה זו וכך לא הצליח לשמוע את המשך הסיפור.

"הם החביאו אותו בביתו במשך שלושה שבועות, ואז באו לחפש אותו כי בטח מישהו מהחברים הישנים שלו הלשין, אחרת אני לא יודעת איך הם מצאו אותו..."

"היו צריכים לשלוח אותו מחוץ לעיר, לבית של קרוב משפחה, או רחוק יותר, לבַּאהַאר דַאר או לגונדר."

הבלבול שלט בכול. בפי כולם היו סיפורים מפחידים, סיפורים על צעירים שהסתתרו כי חששו שיושלכו לכלא, יעברו מסכת עינויים או יוצאו להורג, סיפורים על משפחות שהתייסרו בשל הפחד הנלווה להסתרת בן, או בשל החרדה לאבד בן אחד או יותר.

בכל יום, עם עלות החמה, נראו גוויות מושלכות ברחובות. המשפחות של אלה שלא שבו לבתיהם בלילה, שוטטו ברחובות העיר ובדקו שמא מי מהגופות חסרות החיים הן של יקיריהן. משאיות אספו את הגוויות והביאו אותן אל חדר המתים. בני המשפחות עמדו בתור כדי לשלשל לידיהם של החיילים עשרים וחמישה בִּיר בתמורה לקבלת הגווייה כדי להביאה לקבורה הולמת. בתום ארבעים ושמונה שעות, אם איש לא היה מגיע לתבוע את הגווייה או איש לא שילם בעבורה עשרים וחמישה בִּיר, היו אוספים את כל הגוויות ומשליכים אותן בפאתי אדיס אבבה, שם שימשו סעודה לצבועים ולעופות הדורסים.

דברים רבים השתנו באתיופיה עם פרוץ השנה החדשה. בבית-הספר נהגו כבימים ימימה אך כבר לא שרו את ההמנון בחצר לפני תחילת הלימודים. באותו היום, כיוון שלא התקיימו לימודים אחר-הצהריים, התלווה סולומון אל אביו כדי למלא מספר שליחויות בקצה השני של העיר, בשכונה שלא זכר אם ביקר בה אי-פעם. הם עלו לאוטובוס עמוס באנשים שותקים, הנושאים חבילות וצרורות. הנשים כיסו את ראשן ופלג גופן העליון בצעיף לבן. גם גברים רבים התעטפו בגַאבִּי לבן. כולם חשדו בכולם. הם התיישבו בשני מושבים בחלקו האחורי של האוטובוס. שיירת חמורים עמוסי שקים פסעה לאורך השדרה הגדולה. רוכביהם ודאי יצאו לשוק למכור את מרכולתם. קמח טֶף או אולי מלח מאַפַאר, שהובא על גבי גמלים. סולומון עקב אחר מאמציהם של שני הרועים הצעירים, שהיו אחראיים להעברתם הבטוחה של החמורים ליעדם בלי שיירמסו, כשלפתע נעצר האוטובוס וראשו נחבט בשמשה. הנהג פתח את הדלת ושלושה גברים במשקפי שמש ואלות בידיהם פסעו פנימה. ממקומם בקדמת האוטובוס, הם בחנו את פניהם של הנוסעים השותקים, כאילו חיפשו מישהו מסוים.

"אתה, קום! גם אתה!" צעק אחד הגברים לשני נוסעים שהיו לבושים בבגדים נאים. במשקפי שמש ובאלות, שאותן נופפו בראוותנות לכיוון כיסיהם של הגברים, הורו להם להוציא את תכולתם. הם לקחו מהם את כספם, את מסמכיהם ואת שעוניהם. שלושת הגברים ירדו מהאוטובוס באותו ביטחון שבו עלו עליו קודם לכן. הנהג המשיך בנסיעתו כאילו דבר לא קרה. הביקורות האלה הלכו ותכפו. איש לא ידע בידי מי הייתה הסמכות לערוך ביקורות אלה - אנשי הצבא, המשטרה או סתם בריונים.

"לפחות הם לא פגעו באף אחד!" אמר בקול נמוך גבר מבוגר שישב מול סולומון. "אתמול הורידו את כולנו מהאוטובוס ומי שלא הסכים לתת להם כסף חטף מכות חזקות מהאלות שלהם. אני חושב שהם אפילו הרגו מישהו."

סולומון רעד מפחד.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

געגועים לעץ האלגום - אשה מירו, אנה סולר-פונט
Rastros de Sandalo - Asha Miro y Anna Soler-Pont


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *