Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

אמנו שבשמים
מאת: פבלו סימונטי
Madre Que Estas en los Cielos - Pablo Simonetti

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

חוּליה ברטוליני בת השבעים ושבע עורכת חשבון נפש. ממיטת חוֹליה היא מפתיעה את ארבעת ילדיה ומחליטה לא לעבור את הטיפולים שהיו יכולים להאט את קצב התקדמות המחלה הממארת שלקתה בה, בידיעה שהמוות ממתין לה כך או כך.

במקום זאת חוליה מעבירה את הזמן שנותר לה בבחינה של חייה. היא מישירה מבט שהוא לעתים קר, ולעתים מלא רגש, ובוחנת את הסיפור של משפחתה, משפחה של מהגרים מאיטליה. היא נזכרת בילדותה, בבית שבו האב היה הסמכות הבלעדית והאם כנועה ומושפלת, כמקובל בצ'ילה השמרנית של שנות השלושים.

היא מהרהרת בשנים שבהן הקימה משפחה ובודקת תחת עדשת מיקרוסקופ חסר רחמים את הקשר שלה עם ילדיה שלה, שעדיין עסוקים במאבקי העבר. היא מודה בטעויות הרבות שעשתה כאם, ונזכרת אכולת חרטה כיצד ראתה בהומוסקסואליות של בנה ובמרדנות של בתה את האסונות הגדולים של חייה.

אמנו שבשמים
שתפו אותי

באומץ לב חושפת חוּליה את העובדה שלעתים הקריבה את אושרם של ילדיה למען נוחותה וכדי לא להתעמת עם בעלה, עם חברותיה ועם הסביבה. ספר מרגש ומעורר מחשבה זה הוא הרומן הראשון של פבלו סימונטי, מהסופרים הצעירים הבולטים בצ'ילה. זהו סיפור על אהבה, על משברים במשפחה ועל מחילה.

אמנו שבשמים זכה לשבחי הביקורת והקהל. הוא ראה אור ב-15 מהדורות בדרום אמריקה, כיכב במשך 44 שבועות ברשימות רבי-המכר בצ'ילה ונבחר לרומן הטוב ביותר בצ'ילה לשנת 2004.

פבלו סימונטי נולד ב-1961 בסנטיאגו דה צ'ילה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית ותעשייתית ובעל תואר שני בתעשייה וניהול מאוניברסיטת סטנפורד. מאז 1996 הוא עוסק רק בספרות. באותה שנה ובשנה שאחריה זכה בפרסים על סיפוריו הקצרים.

ב-1999 ראה אור קובץ הסיפורים שלו "חיים שבירים". סיפוריו הקצרים פורסמו באנתולגיות רבות ובימים אלה הוא מפרסם טורים שונים בעיתונות הכתובה. "אמנו שבשמים" זכה בפרסים ובשבחי הביקורת ותורגם לארבע שפות.

אמנו שבשמים מאת: פבלו סימונטי בהוצאת מטר,
מספרדית: מואיז בן הראש, 272 עמודים.

לאמי, אליאנה בורגרזי
" יצאנו מגיל ההתבגרות עם סגנון וחיוניות. הפעולות שלנו והכוונות
שלנו אינן אלא מטמורפוזה של הסגנון הזה ורגש האשמה שמתלווה
אליו מאוחר יותר".
  . חוליה ברטוליני

פרק ראשון
אני לא רוצה לעבור את הסוף שמצפה לי. הרופאים המליצו על טיפולי כימותרפיה, כדי שאוכל לחיות שנתיים נוספות בתנאים סבירים. עצם אזכור המילה הזו גרם לי לחוש אי-נוחות. מלבדי, מי יכול להחליט מה זה "סביר"? בשוכבי במיטה המאובזרת של הקליניקה, דרשתי מהרופאים שיסבירו לי במדויק את משמעות המילה: תחושת הגוף, תופעות הלוואי של הטיפול, הכאב, חופש התנועה שלי, כמה זמן אהיה ערה ומודעת, סממניו הראשונים של המוות המתקרב, אפילו ביקשתי מהם שיתארו כיצד יהיה הסוף מנקודת המבט של ילדַי. במשך השיחה ניסיתי לברר מה יקרה אם לא אקבל את הטיפול: ארבעה חודשים של הרגשה טובה, עם תחושה של עייפות מתגברת ותקופות של כאב, אחר-כך התפוררות בשלבים, עד למוות, שמונה חודשים מאוחר יותר.

ההנאה היחידה שהפקתי מהשיחה הזו, היתה להתבונן בפני הרופאים. בכל פעם שהצגתי להם שאלה, או שביקשתי פירוט מדויק יותר, ראיתי בעיניהם תערובת של דיוק מדעי ופעמון אזעקה, ופגיעה שערורייתית במוסר. הם לא רגילים לכך ש"המלצותיהם" יוטלו בספק.

מדוע הלכתי רחוק כל-כך? הסיבה לכך פשוטה: אמי מתה מסרטן.
ראיתי אותה גוֹועת, בכל יום, בכל שעה, במשך מה שהיה אמור להיות שנתיים סבירות. איש לא יכול למחוק מזיכרוני את הכאב שראיתי בעיניה המטושטשות, או את הבלבול של מוחה תחת השפעת המורפיום; איש גם לא יצליח להשכיח ממני את תחושת ההשפלה, כאשר היא לא היתה מסוגלת ללכת לבדה לשירותים. תודה לאל, שאחרי כל פגיעה בכבודה, כל נפילה, כל איבוד הכרה, היא ידעה להשיב לי את שלוות נפשי בעזרת חיוך. ממנה למדתי שאנחנו מתים גם עבור האחרים.

לבדי בחדרי, סובבתי את ראשי אל עבר צלב מברונזה, שהיה תלוי ליד המיטה. חיפשתי נחמה. הסמל שמר על חזותו המתכתית, בלי שהציע לי ולו שמץ של סימן לנוכחותו של אלוהים. למן הביקור הראשון אצל הרופא, חשתי שמדובר במחלה רצינית. מבטו החמקמק, הגבות המכווצות, המילים שנבחרו בזהירות רבה. מבטי הרדיולוגים היו דומים. בזמן בדיקת אֶם-אַר-אַי, ביקש אחד מהם התייעצות רפואית מאולתרת, והשניים הביטו במסך. אני לא רציתי לראות.

הסוף מגיע: זו המחשבה היחידה שהעסיקה את מוחי, והדהדה באותו בוקר בחדר בית-החולים. הסוף מגיע, אמרתי לעצמי, והתגובה לאותה הודעה היתה כלא היתה. לא בכי, לא מחנק בשל משהו שנשכח, ולא ייאוש טבעי בניסיון להאריך את החיים או בניסיון להאמין שוב שאני נצחית. זה נגמר, אמרתי לעצמי, פִינִיטוֹ, אין מה לעשות, רק להמתין שהדופק יידום.

בשל תעתוע של אור מלאכותי, השתקפו פני בזכוכית שכיסתה רפרודוקציה רשלנית של רנואר. צורה אובאלית, שתי שכבות צבע ומסגרת שחורה מקושטת. עורִי הים-תיכוני נעשה מחוספס בשל החימום. אך אותו ריח חיטוי, ריח המחלה, הוא הדבר שהרגיז אותי. מהקומה התשיעית, קומת חולי הסרטן, נשקף נופה של דרום סנטיאגו, שלא תרם לשיפור מצב-הרוח. שמים אטומים חלשו על מרתפי יין ומפעלים קטנים, הרכב של גגות אבץ חלודים בצורות שונות צץ בין בניינים שהצטיינו בארכיטקטורה סרת טעם.

ילדַי חזרו. כשראיתי אותם נכנסים, חשתי בראשונה תחושה המוכרת לנוכח מה שהתרחש: חשתי צער על כך שאני עומדת לאבד אותם. חשתי את הכאב שמותי יגרום להם. הם ישבו עם הרופאים בחדר האורחים, בסוף המסדרון. נראה שכל אחד מהם כבר ידע מה עלי לעשות.

הראשון שדיבר היה הבכור, חואן אלברטו. השיער הבלונדיני הצונח על מצחו ורזונו תרמו לכך שהוא נראה צעיר מחמישים וחמש שנותיו. הם לא הסכימו ביניהם. כשהתקבלה החלטה המקובלת על כולם, הם דיברו דרך מריה דל פילאר, הבת השנייה, שאיתה תקשרתי מאז הילדוּת. לא התקשיתי לנחש מה תהיה הצעתו של חואן אלברטו. הוא עושה מאמצים עליונים כדי להתגבר על טבעו באמצעות ההיגיון, והגם שמדובר במצבים מורכבים, שבהם יש מקום גם לרגשות ולרגשנות, הוא משתדל למצוא עיקרון הגיוני שיוביל לפתרון הבעיה. הזדקנותו הפכה אותו להיפוכונדר, והתעניינותו ברפואה תרמה לכך שהוא ייהפך ליועץ הרפואי של כל המשפחה ושל חבריו. הוא מתמצא כמעט בכל התחומים. זו לא העת לשנות את הדרך שבה הוא מתמודד עם הדברים.

"אמא, את צריכה לסמוך על הרופאים. הם יודעים מה שהם עושים, והם עושים את זה מאה פעמים בחודש. תסמכי עליהם, טיפולי הכימותרפיה השתפרו, והם כבר לא כל-כך קשים כמו פעם. כבר לא נושר השיער. בדקתי אם יש בארצות-הברית תרופות טובות יותר לסוג הסרטן הזה, אך הם אמרו לי בבטחה שמדובר באותן תרופות. אתמול התקשרתי לקליניקה של דוקטור הֵרמַנסן בניו-יורק."

"אתמול כבר ידעת את זה?" עצרתי אותו.

"לא בוודאות, אך הודיעו לנו שזו התוצאה הסבירה ביותר. הרמנסן הוא המומחה הגדול ביותר לסרטן המעי עם גרורות בכבד. הטיפול הוא אותו טיפול. האונקולוג שמטפל בך הגיע מארצות-הברית לפני פחות משנה, והוא מעודכן לגבי כל הטיפולים החדשים. שנתיים, אמא, זה הרבה זמן, ויכולים לגלות טיפולים חדשים."

עיניו המרוחקות לא הצטלבו אף לרגע עם עיני. הצורה שבה דיבר היתה אחת הדרכים לדחוק את הפחד, להתחמק מהריק בקיבה. זו היתה אסטרטגיה מכוונת כדי לא לסבול.

האחרים הרכינו את ראשיהם: חוסר ההסכמה ביניהם היה, ללא ספק, גדול. מיד פניתי להרגיע את מריה טֶרֶסָה במבט מחבק. מבין ארבעתם, היא זו שסובלת יותר מכולם מבשורות רעות. היא בעלת אישיות רתחנית, אישיות של חשבונאות ושל נקמנות, אשר מפריעה לה לחשוב בהיגיון. הגוף השופע שלה אינו אלא השתקפות חיצונית של רגשותיה העזים. מוחה מבעבע, ואז רק כוח טמיר מאפשר לה להמשיך לנשום. רק הפצע שנוצר בשל התפרצותה יכול להרגיעה. כשנוכחתי שהיא עומדת לפצות את פיה, חששתי שכמה גידופים ישימו קץ לאיזון השביר שנשמר עד לאותו רגע.

"לא, יקירתי, אל תאמרי דבר. אני יודעת, אני יודעת שאת חושבת דברים אחרים, אבל אל תתרגשי."

"אני לא מתרגשת, אמא, אל תדאגי. לפעמים אני יכולה לדבר בלי לומר דברים פוגעים," פסקה. היא התקרבה אל המיטה ונשקה לי על מצחי.

חשתי מחנק בגרוני. הוא הזכיר לי את כובד המעמד, ולפתע הרגשתי חסרת אונים. הבעת פניה של טֶרֶה היתה יותר ברורה מכל הסברי הרופאים.

"אני לא יכולה לייעץ לך," אמרה בקול חנוק. "זו החלטה שלך. לפני האבחנה דיברתי עם כמה אנשים, והם אמרו לי שכל הסיפור עם הכימותרפיה זה כדי להרוויח כסף. אפילו דיברתי עם חבר גסטרואנטרולוג, והוא אמר לי שהסרטן שלך מאוד חמור. שישה חודשים, שנתיים... אוי, אמא!... תחליטי את. אני לא יודעת אם את רוצה לעבור את הכימותרפיה. תמיד אמרת שאחרי הגסיסה של סבתא תעדיפי לא לעשות כלום אם יהיה לך סרטן. אני לא יודעת, לצַ'אבֶלָה, למשל, הכימותרפיה לא עושה רע, אך ראיתי אחרים שמתו..."

"אמא," קטעה אותה פילאר, "טֶרֶה צודקת. אף אחד מלבדך לא יכול להחליט. אני יודעת שאמרת שלא תעשי כלום. אולי זה יכול להיות רעיון טוב לנסות את הכימותרפיה ולראות איך את מרגישה. מי יודע, אולי הגידול ייעצר. אי-אפשר לדעת. אם לא תרגישי טוב, את מפסיקה וזהו."

הנימה הרגועה של מריה דל פילאר, בתוך פנים שצבען בהיר משלי, קווים חדים, ברורים ונקיים, הקפיאה אותי. גם כשהיה מדובר במות אמה, היא עדיין דיברה בצורה עניינית.

אנדרֶס ישב מכווץ על הספה הצרה שבפינת החדר. הוא החולשה שלי, החמוד שלי. הוא עזב את צ'ילה לפני עשרים שנה, ולא חזר עד עכשיו. הוא מתגורר בניו-יורק. למרות ארבעים וחמש שנותיו, אני עדיין רואה בו את הילד הקטן שלי. כשנודע לו שאני חולה, הוא הגיע מיד לצ'ילה. אתמול הבטיח לי שהוא יישאר עד שאחלים או עד יום מותי. ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה: "כבר חייתי את חיי, בני, אין צורך שתשנה את חייך בגללי." אבל הוא מתעקש להישאר, אולי כדי לשכך תחושת אשם על כך שלא היה כאן במשך זמן רב.

בשעה שאחיו דיברו, עיניו השחורות ספגו את האור במקום שהוא ישתקף בהן. ממבטו צומחת בדרך-כלל התקווה, בלי עקבות של מציאות. פעמים כה רבות ראיתי את הלהט הזה דועך בשל קשיי החיים, אבל תמיד הוא שב לבעור בדרך נס. באותו רגע מבטו לא היה מסוגל להשיב את הזוהר הנדיב שלו. אחד התפקידים שלי, לפני שאלך, הוא להותיר דרך פתוחה כדי שהזוהר יחזור לאותן עיניים. לגבי זו תהיה צורה של כיבוש הנצח.

אנדרס התמהמה ולא הגיב מיד לפי הקצב שקבעו האחרים. כשאחיו הבחינו בכך, הם לא הפנו אליו את מבטם, הזוהר שלו הפריע להם. הוא אוהב למשוך תשומת-לב, הוא לא מתכחש לזה, אבל באותו הרגע יצר החשיפה הטבעי שלו נדחה על-ידי אינסטינקטים אחרים, שבתוכם הוא לא ידע כיצד לפעול או מה לומר. ראיתי אותו מגיב כך מאז ילדותו. אם הבעיה היתה מעבר ליכולתו, או נכון יותר, אם לא הצליח להתאימה לרגשותיו, הוא נהג להשתתק. רגעים אחדים מאוחר יותר הוא התרומם בקושי רב מהספה שבה התחפר, התקרב אל צד המיטה, אחז בידי והביט בי במבט מתחנן, כאילו ביקש רשות לומר את דעתו.

"הכול יסתדר. תסמוך על אלוהים, תזכור לסמוך אליו," אמרתי.

"אני רגוע, אמא," ענה בקול רציני, בזמן שליטף את כף-ידי.

השיחה הזאת בטח הפריעה לחואן אלברטו; מאז ומתמיד הוא זלזל ברגישותו של אנדרס וברצונו להיות מרכז העניינים של המשפחה. עמדתי למות, ובכל זאת דאגתי לכך שאנדרס יהיה רגוע - אלה היו ללא ספק מחשבותיו של חואן אלברטו. לא הייתי רחוקה מן האמת.

הודיתי על השתדלותם לא להתפרץ בהאשמות הדדיות. ניהול שיח רציני, שבו לכל אחד ניתנה אפשרות לבטא את דעתו, היה ללא ספק קשה בשבילם. ואני מודה להם: הידיעה שהם חוֹלקים אותה אֵם הרגיעה אותם, או אולי אני משקרת לעצמי, ומה שהרגיע אותם היה נוכחותו של המוות. בדרך-כלל אף אחד מילדי אינו מסוגל לתת למישהו לסיים משפט, העומד בניגוד להשקפת העולם שלו, והוא מפסיק מיד את הדובר, בעיקר כשהמדובר בנושא הנוגע לו ישירות. כל אחד מהם נלחם כדי שזו תהיה האמא "שלו", ושבאמצעות דרך המחשבה או הדיבור שלי, יובן שהיצר האמהי שלי חל עליו, או עליה, והאחרים יישארו מחוץ למסגרת. כל אחד בוחן בין השורות האם אני מעדיפה את נקודת המבט שלו על פני זו של האחרים. מעבר ליכולתם להשלים עם העובדה שכולם היו בבטני, זהו שדה הקרב שלהם, ירושלים שלהם, וכל אחד דורש את השליטה עליו. אני לא מתגאה בכך. לפעמים אני מתנחמת בכך, שבמהלך ניסיונותי להקים משפחה מאושרת הענקתי להם יותר מדי, עד כדי כך שעכשיו הם נעשו תובעניים. איני משקרת לעצמי: המעשים שעשיתי שוב ושוב, כדי שמשפחה שבורה כמו משפחתי תשתקם, זו אמת שממנה לא אתחמק בימי האחרונים. לכן אני כותבת. לא מדובר בפגיעה עמומה... זה רק ש... הייתי רוצה לבקש סליחה, ואם אפשר, לסלוח לעצמי. הייתי רוצה להתאחד עם המוות ללא מורא וללא רגשות אשם. הייתי רוצה לעקוב בדפים אלה אחר הדרך שעשתה משפחתי, עד למצבה העכשווי הרעוע. כיצד התפתחו כעסים כה עמוקים ופרדות חסרות תקנה, הגם שהתמסרתי בנפשי ובגופי כדי למנוע אותם. מדוע ילדי רואים במשפחה שדה מוקשים ולא מקלט? מדוע כל אחד מהם החליט לחיות את חייו מחוץ לשדה הראייה של האחרים? כל אלה שאלות המעסיקות אותי: עכשיו עלי להמתין למוות בסבלנות מתחייבת ובצניעות ממוקדת, אולי אמצא פרספקטיבה חדשה שתסייע לי להתקרב לתשובה.

2.
הזמנתי לחדרי את הגסטרואנטרולוג, את האונקולוג, את המנתח, את מנהל המחלקה ואת הצעירים שהיו אחראים לבדיקות היומיומיות. עדיין הייתי מאושפזת, הגם שהבעתי את רצוני לשוב הביתה. התעקשותם להעביר אותי דרך המכשור ה"מתקדם" שלהם, הותירה אותי אסירה.

התגובה להחלטתי הפכה למחזה מרשים, מצחיק ומרפא. הם התנפלו עלי, כאילו אני מנסה למנוע מהם את הזכות לבצע את מלאכתם הקדושה, כאילו התשובה הפשוטה, "אינני מתכוונת לעשות דבר", היא בבחינת חוסר נימוס. אני נוטה לחשוב שמנעתי מהם חלק מחייהם, חלק שבעוד דקות אחדות יוחלף בחולה אחר. בסירובי, גרמתי להם מעין מוות קטן. הם התמודדו עם התהום כמה שניות, הביוגרפיה שלהם התרסקה למשך חלקיק השנייה הזה. אותם רופאים נעלים, המורגלים לאכזריות של המוות, נחרדו בעומדם מול השד החמקמק הזה, ואיש מהם לא מצא מקום בתוך הפתעתו כדי להבחין, שבשעה שהם הניפו את ידיהם כלפי מעלה כדי להצילני מאי-שפיותי הזמנית, אני, אישה זקנה בת שבעים ושבע, מתמודדת עם שד שלא יעזוב אותי עד לרמצי הכרתי האחרונים. כשהודעתי לילדַי על החלטתי, חואן אלברטו יצא מן החדר בלי לומר מילה. אני מבינה אותו. כיצד לא אבין אותו, הוא הרי בני הבכור, שאל פנימיותו אני מסוגלת לחדור יותר מאשר אל זו של כל אחד אחר. הוא ללא ספק משוכנע שהצעותיו הן הטובות ביותר עבורי. זו דרכו להביע את אהבתו. הוא ילמד שוב את "המקרה" שלי, והוא יתעקש שוב, ואני אהיה חייבת לומר לו, "בני, אני החולה, תן לי להחליט בשקט." והוא יצא מן החדר משוכנע שהשתגעתי, שהוא עשה ככל יכולתו, שהוא לא אשם שמשפחתו מורכבת מאנשים לא שפויים, ויתרחק מהבעיה עד שיחוש מספיק בטוח. זו לא אמי שעומדת למות שם, יאמר לעצמו, זו המשוגעת שחיה בתוך אמי. הוא יתמודד עם הסוף ממרחק בטוח. וכאשר יראה מתוך מרחק עצום את אחיו מתמוטטים, הוא יאשים גם אותם בחוסר שפיות.

לארבעתנו, הנותרים בחדר, לקח קצת זמן להתאושש ולחזור לעצמנו. לא היינו אכזריים עד כדי כך שלא נחוש כי עם חואן אלברטו יצא מהדלת גם חלק מאיתנו. בנותי הנפלאות הזילו כמה דמעות בלי לשנות את הבעת פניהן. כמה שמחה הייתי אילו יכולתי לחסוך מהן את הדמעות האלה, כמו שעשיתי פעמים רבות כל-כך, בעזרת הבטחה, שיר, חיבוק. איש מאלה שהיו שם לא היה תמים דיו לסמוך על המגע האמהי ולהאמין שיעלה בידו להרגיע אותם. אנדרס, הילד הנצחי, חש חסר אונים מול המוות, ואני לא יכולתי לעשות דבר. הצעתי להם את זרועותי. שמחתי לחוש את הריח שלהם, את מגע האוזן של אנדרס, את הלחיים הרטובות של בנותי. בכינו זמן-מה ואחר-כך ליטפתי את הפנים שלהם, והם ליטפו את החלק הקרוב ביותר של גופי. אני שואלת את עצמי אם הם חשים מה שאני חשה כשאני נוגעת בעורם. אני עדיין זוכרת את הרכות ואת הריח של עורה של אמי, תכונות שלא איבדה גם אחרי מותה.

התכוננתי לדבר איתם. רציתי להסביר להם את תחושותי, ואיך אני רוצה שיתמודדו עם הדברים.

"נעשה את זה טוב. חייתי את כל חיי, ומה שלא עשיתי כבר לא אעשה. אני לא יכולה לתקן את הטעויות שעשיתי כלפיכם. אני מבקשת את סליחתכם. אני מתגעגעת לאבא שלכם, ומאז הלך, לא מצאתי הרבה טעם בחיים. הדבר החי היחיד שנותר לי זה אתם, אבל לכל אחד מכם כבר יש עולם משלו, ואני צריכה להסתפק במה שאתם מסכימים לספר לי, כשיש לכם זמן לעשות את זה. אני לא באה בטענות אליכם, זה טבעי, אבל תבינו שאני משתעממת מאוד מאוד. כל הדברים המעניינים שבהם אתם עסוקים, המשפחות שלכם, התוכניות שלכם, הם לגבַּי עבר רחוק. אבא שלכם היה חולה שמונה שנים, והוא מת לפני שתים-עשרה שנה. חיי נותרו מאחור. אני מעדיפה למות בשקט, בלי סערות. אני רוצה ללכת, זה הכול. אתם יכולים לזכור אותי בלב שלכם, אתם לא חייבים להיות יחד איתי. חפשו אותי בתוך האחים שלכם, אני נמצאת בכל אחד מכם, גם בתוך חואן אלברטו."

"אם הדברים היו כל-כך פשוטים," התערב אנדרס, "לא היינו בוכים. תני לכל אחד מאיתנו לעבור את הקושי שלו בדרכו, זה מספיק קשה כדי שנצטרך גם להעמיד פנים שמחות."

"לא זה מה שרציתי לומר, אנדרס..."

"כן, אמא, את תמיד צריכה למצוא את הצד הטוב בכל דבר. תני לנו לבכות קצת." "וגם תני לעצמך לבכות," התערבה פּילי, נאמנה לכנותה המעשית. "אני פשוט לא מיואשת. ברור שאני עצובה," ואת זה אמרתי עם דמעות בעיני. "אתם כל מה שיש לי."

"אני עומדת לבכות וזהו," אמרה טֶרֶה בצחוק מהול בדמעות, "אם אתם אוהבים את זה ואם לא."

3.
העצים שפעו עלים בעת שהותי בקליניקה. האבק הירוק של עצי הבננה בטיילת נעשה עז כל-כך עד שזה הפריע לראייה שלי. רק ארבעה ימים קודם-לכן ליוותה אותי מריה דל פילאר אל הקליניקה, בלי שהיה לנו שמץ של חשש בקשר לעומד להתרחש. כמה כאב וכמה רגש חוִויתי בחיי, במעבר שבין החורף לאביב, כמה שמחה וכמה סבל התחברו למעברים שבין הקור והאור, לגזעי העצים העירומים ולהתחדשותם. התרגשתי באותו יום במכונית, עם מריה דל פילאר שוב לידי, לא בשל המוות המתקרב, אלא בשל העצים: לא מכיוון שאני רואה בפעם האחרונה את לבלובם, אלא בגלל אותו גוון ירוק אמיתי, אותו עץ אציל שמחדש את עצמו מדי שנה. התכרבלתי בתוך הנוף מאותן סיבות שגרמו לי להתכרבל כשהייתי ילדה: השבריריות של היופי, ההתגלות המיידית של אלוהים.

במשך שנים רבות נמנעתי מלהתקרב לוורד הראשון שפרח בגני. בראותי אותו, חשתי סוג של מועקה שהסתירה סוד מביש. הריח הטמון בו, ביישנותו, חִנו, האומץ שלו, צניעות של היותו ראשון, האינטימיות שלו, צבעו הכן, מגעו. אותו פרח ימות בתוך שבוע, אולי שבועיים, אם האוויר ימשיך להיות קריר, ואני הייתי מבכּה מראש את היעלמותו. אלוהים העניק את הזוהר הזה כדי שהוא ייעלם, כדי ללמד אותי עד כמה אני רחוקה ממנו. על אילו נשמות הוא מדבר איתי, הייתי אומרת לעצמי, על אילו תכונות מופלאות, על אילו קורבנות. אין שום דבר בי שיכול להידמות לאותו פרח, שום דבר, גם לא הרחמים הגדולים ביותר. באותו ערב חשבתי על הוורד ולא על מותי. זה מוזר, אני יודעת, אך בעוברי בגנים, עת הבטתי מחלון מכוניתה של מריה דל פילאר, בכיתי כי האביב הגיע שוב.

לא קל היה לחזור הביתה, ולמצוא מחדש את המקומות והחפצים שהיו שותפי למסע. הראשונים שבהם נתקלתי בדרכי היו השכונה שלי במשך ארבעים וחמש השנים האחרונות, שתי השדרות שהקיפו את כנסיית אינמַקוּלַדָה קוֹנסֶפּסיוֹן, בין שדרת ויטאקוּרָה לבין שדרת אמריקו וֶספּוּסיוֹ. השטחים הפתוחים מסביב לבניין החדש, שאוכלס בשנת 54', מולבנים בשמש בקיץ ומלאים בפרחי בר באביב, הלכו ונעלמו כדי לפנות מקום לבניינים יוקרתיים כמו זה שלנו, וגם לבתים פרטיים המוגנים על-ידי חומות, תודות לחוק פֶּרֵיְירָה. הרחובות מלאים בעצים ובתי העסק ידידותיים. עדיין קיימים שם "אלמאק", האמפנאדס של דון מטיאס והמאפייה הוורודה. לצערי הרב, לפני כמה שנים אפשרו בנייה לגובה, והבניינים התקרבו יותר ויותר לרחוב שלנו. הרעש הבלתי-נסבל של העבודות והפיצוצים גורם תחושה שעדר פילים עם רגלי בטון פוסע לעברנו.

כשהגענו לבית, קומה אחת הבנויה בסגנון מודרני, בית שנראה תמיד צעיר הודות לתכנון ארכיטקטוני מוצלח, עם הגג השטוח שבולט מעבר לקירות החיצוניים, הבחנתי לראשונה בסימני גילו המתקדם. העידן שלו והארכיטקטורה שלו, של פעם, התיישנו, והם היו עתה רק בעלי ערך לשימור. הלכּה שנמרחה על העץ התקלפה, הרצפה של הכניסה דמתה לציורי וודוויל, ועל האבן תחת מדרס רגלי פרחו כתמים מכל הסוגים: שמן, גלידה, בקבוק יין, קיא של כלב משוטט, חלב, הדם של אנדרס אחרי שנפל מאופניו. כאן חייתי, אמרתי לעצמי, מעין אמירה שצריכה להיחקק על דלתות הבתים שאהבנו.

כשאני פוסעת בתוכו, אני חשה נוחות הנובעת לא רק מרוחב המסדרונות ומהמרחב של הבית. הבית הזה הוא ההמשך שלי, חלק חשוב בחיי, כפי שיהיו הדפים האלה, כך אני מקווה. אני פוסעת בחדרי השינה ובסודותיהם, בסלון ובמסיבותיו, בחדר האוכל ובשקט שלו. אני כאילו שומעת את אלברטו מגיע עם רהיטים וחפצים שרכש במכירות פומביות, ביחד עם החבורה שלו: הכומר פֶּרֶס, הכומר היחיד בקהילה שאינו הולנדי, ובוב סוּטֵר, חברו הטוב ביותר, האיש שידע יותר מכל אחד אחר בצ'ילה על ריהוט ועל אמנות קולוניאליים. ובתשליל של התמונה הזו אני כבר רואה אותו חולה, מתבונן ברהיט זה או אחר, כאילו בהם ימצא את המפתח לעברו.

העניין שלי אינו חומרי. הייתי רוצה למות כאן, ולא אכפת לי לאבד את הבית לזרועות המוות. כשיעצמו את עיני, דבר מכל הדברים האלה לא יהיה בעל משמעות, והמסדרונות והמיטות של הבית ייסעו איתי לאן שייקח אותי גורלי, ואיש כבר לא יוכל לקחתם. גם אם יבואו חברות הבנייה ויהרסו אותו, יפוצצו אותו לכל הרוחות, יבנו קומה על-גבי קומה על האדמה הזו שרגילה למשא קל יותר, כבר לא אהיה כאן, ולאיש לא יהיה אכפת, ולי עוד פחות. אהיה עסוקה בדברים אחרים.

לפני שפרשתי לחדרי, ביקשתי ממריה דל פילאר להתלוות אלי לטיול קצר בגן. השעה היתה בסביבות חמש וחצי, והאור הסתנן מבעד לעצים שבשדרת פּוֹניֶינטֶה. רציתי לראות את האזליאות והקמליות שלי פורחות, ואם אפשר גם להביא לחדרי את הוורד הראשון. נמשכתי אליו כל-כך, גם בלי שראיתיו, וכל מאמץ היה שווה בעיני. הוא היה שם, גבוה מכפי שדמיינתי. אולי אותו גוון ארגמני, פרי עשרות הכלאות, הוא זה שגרם לי לחשוב שיש בו מידה של גאווה. אבל כשניגשתי לקטוף אותו, הטוהר שלו הפיג את חששותי. לו חייתי חיים של ורד, הייתי שמחה. ברגע זה הוא ניצב מולי, ליד מסך המחשב. עליו עדיין רועדים כשאני מאפשרת למשבי רוח הבוקר לחדור. אני עדיין חשה את ניחוחו, כשאני מקרבת את אפי. הוא יחזיק מעמד עוד יום אחד תחת כובד מערכת החימום, אולם הוא העניק לי את יופיו ודרבון להמשיך הלאה. חיי לא היו חיים של ורד, אך לפחות הוא היה לי למשל.

כשנכנסתי לחדר השינה, קידם ריחו המיוחד את פני. אני רוצה להאמין שהוא עדיין שומר על ריח הבושם של אלברטו. שמחתי למצוא את עצמי בסביבה הזו, הנעימה יותר מהקליניקה, נעימות שנובעת מחמימות האור השבור, שחודר מרכס ההרים בשעות הערב דרך החלונות. חדרי הוא מקום מיוחד במינו: תמונות משפחתיות על שולחן אחד, שעליו מונח מכשיר הטלוויזיה, אינדולגנציות של שלושת האפיפיורים האחרונים, של האפיפיור לוסיאני ללא חתימה, אוסף של איקונות על הקיר המוביל לחדר האמבטיה. לימין המיטה - בצד השני נמצאים החלונות - דמותו של ישו משנהב, שאלברטו רכש במכירה פומבית בשנות השבעים. בקיר ממול, ציור גדול מקִיטוֹ של בתולה בת תערובת חולש על ספה לבאים לביקור חולים. היא תהיה שימושית בחודשים הקרובים.

אני עוברת על העולם הפרטי הזה, ואני רואה ביעף את הסצנה של מותי. ילדי גוהרים מעל המיטה. אולי חתני יושבים מאחור, על הספה. אני נרגעת מהמחשבה שזה יקרה בין הקירות הללו. חשתי שאעבור מחיבוק לחיבוק, מחפצי ומהאנשים האהובים עלי אל תוך טבע אחר של האהבה. התעוררתי מהתמונה הזו, כאילו היה זה חלום מלא פרטים, קראתי למריה דל פילאר שהיתה עסוקה במטבח ואפשרתי לה לדאוג ליופיי. כשיגיעו הבנים האחרים ונכדי, אני רוצה להקרין תמונה של אישה אופטימית, ובמיוחד בריאה.

4.
הציפייה איננה נעימה. זו אחת הסיבות שבגללן אני כותבת. זה יהפוך לי להרגל, כדי לא לשקוע לתוך התעסקות יתר בהתקדמות של המחלה. הרופאים הבטיחו לי ארבעה חודשים "סבירים" למדי, ועל-פי מה שאני חשה, הכאבים אינם יותר גרועים מקלקול קיבה. יש להניח שהמצב יחמיר. הכתיבה תיעשה סוג של מדיטציה וחשיבה על העבר, ותגרום לי לחוש שיש לי בת-לוויה. אני מתכננת לכתוב בבקרים, כשאהיה לבד, כל עוד אחוש את זרימת החיים בידי. מה עוד יכולתי לעשות בערוב ימי חוץ מזה? הדבר היחיד שעשיתי, חוץ מאשר להיות אם במשרה מלאה, היה לכתוב. בשעות החופשיות ליד שולחן הכתיבה, אותו שולחן שעליו אני כותבת עכשיו, כשהילדים ישנו, ההמולה במטבח הסתיימה, ואלברטו הקשיב לרדיו או ראה טלוויזיה בלילות, ואלה היו רגעים נפלאים. סכנות היום, האיומים על ילדי, היעדרו של בעלי, היו נכנעים להתענגות על כך שכולם קרובים, מוגנים, נתונים להשגחתי. כמי שחוזר לביתו אחרי יום עבודה עמוס. עוד יום התווסף למפעל חיי. אותו רוגע, והאור מסביר הפנים של שולחן הכתיבה, היו הופכים לתמריץ.

כך עברתי חלק מהקיום שלי בכתיבת מכתבים. כן, מכתבים פשוטים. מכל נמעני, אחי חואקין היה הנפלא והמתמיד מכולם: הוא מתגורר בטוסון, אריזונה. הוא עזב את צ'ילה לפני יותר מארבעים שנה. לא אראה אותו שוב. הוא שונא מטוסים, או, ליתר דיוק, כל דבר שזז. כשעזב עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים, החליט לשוט באונייה, בטוח שיחוש בה טוב יותר, מאשר במסע של עשרים ושלוש שעות ושש תחנות ביניים בחלל המחניק של מטוס. כשהגיע ליעדו, כתב לי ונשבע שלעולם לא יעשה שוב את השטות הזו, ולא ייסע יותר למרחקים ארוכים, ולא משנה באיזה אמצעי תחבורה. רוב הנסיעה עברה עליו כשקיבתו מתהפכת. עד היום הוא עמד במילתו. סלידתו מנסיעות כה גדולה, שהוא מרגיש לא נוח גם שהוא נוהג במכוניתו. הוא לא נוהג במהירות העולה על שישים קילומטר לשעה, ולא נכנס ל- freeways. הנחשים הממזרים, כך הוא מכנה אותם. כפיצוי הוא ישלח לי שני מכתבים שבועיים, במקום אחד, כפי שעשה מאז עזב. הצעתי לו שנהיה בקשר בדואר אלקטרוני, אך הוא סירב. אחי האהוב מיושן, מאוהב בכללים, ולגביו הכתיבה היא לא רק התוכן, אלא גם הקליגרפיה. יש לו אוסף מרשים של עטים נובעים. הוא כותב לי בפרקר 51, שהדיו שלו בצבע כחול כהה, כמעט שחור, עט שהוא מזמין מחברה המתמחה בכך. סיפרתי לו על רצוני לכתוב על ילדותנו, ועל הבית שהיה שייך למשפחת אבי. כך הצגתי את הדברים בפניו, בלי הסברים. בלי קשר לאינטימיות שנוצרה בשל קשר המכתבים בינינו, ובלי קשר לאהבה שמקשרת בינינו, איני רואה סיבה לגלות לו את מניעי האמיתיים.

חואקין ניחן בזיכרון פנומנלי. הוא מסוגל לזכור את השם של השכנים שלנו כשגרנו ברחוב ויניָה דל מאר, וגם את מספר האוטובוס שעליו היינו עולים בפינת הרחוב, שנסע לשדרת ויקוּניה מקֶנה, קו שלוש וקו שש. הוא מציין במכתביו את שמות האנשים שהיו מבקרים בבית, אם היו סוציאליסטים, רדיקלים או אנשי ימין, איך נראו, הוא אפילו זוכר את הנעליים ממשי עם פרחים שנעלה הדודה סוּסָנָה אִינְסוּנְסָה, קרובת משפחה רחוקה של אמנו: "התנהגות ראוותנית לאישה שטענה שהיא קומוניסטית". מכתביו היו תמיד בלתי-נשכחים, עמוסים בפרטים שאני שמחה לזכור. לאחר ששמע ממני על התוכנית שלי, שלח שלושה מכתבים ארוכים ביותר, לפי תקופות, מחולקים לפי הרגעים החשובים של המשפחה. באחד מהם כלול רישום פחם של הפנים של אמא כשהיתה צעירה, ובאחר תרשים דיו ויקטוריאני של רחוב ויניָה דל מאר, כולל הבית שלנו במספר ארבע-עשרה. הוא גדול ממני בארבע שנים. הוא לא זוכר את האירוע באופן ישיר, אך הוא יודע היטב שנולדתי בבית הזה, "בעזרת דוקטור קָנָאלֶס והמיילדת נוּניֶיס, שלטענת סבתא שלנו, לא אספה את השיער כפי שהיה ניתן לצפות ממנה". הוא מפתיע אותי ביכולתו לתאר הכול, גם את הפרטים או האירועים הקטנים ביותר. מכתבים אלה הם מתנה לדמיון שלי. אני ממלאת אותם ברגשות, ולא הצפויים ביותר, אלא דווקא אלה שאנחנו נוהגים לשמור לעצמנו. לעומתי, חואקין מחצין. אני לא חושבת שהוא אינו מודע לפנימיותו, אנחנו הרי קורצנו מאותו חומר, אבל הוא מדלג עליו. הוא מסתפק בהעברת החומר בצורה רחבה ודקדקנית, מכיוון שמִנעד הרגשות הללו רחב מדי בעבורו. חשתי בכך מאז היותי ילדה, זה דומה מאוד ל- freeways, נחש ממזרי, שכשנכנסים אליו כבר אי-אפשר לצאת.

חואקין חי כדי לזכור, ולכן הוא שונא את המודרניות, את הפּאנק, את ההומואים, את הדמוקרטים, את כל אלה המאיימים לחסל את העולם שבו הוא היה פעם מאושר. הוא שמח כשהסדר הישן נשמר. סדר הוא הקוד הגנטי שמחבר אותנו. חוויותַי בנושא מאששות את זה. מסיבות שלא הצלחתי לפענח, לפתע הכול מסתדר, בגלל מגפת פחד, או כל דבר אחר שישנו או ייווצר, הכול מוביל אל סדר מופתי. בכל פעם שאני נתקפת בפחד, כל הסביבה שלי חייבת להיות מסודרת, החל בשולחן הכתיבה וארון הבגדים וכלה בחייהם של ילדי.

חבל שלא אוכל להשתמש בחלק גדול של החומר שחואקין החל לשלוח לי, שבתוספת מאות המכתבים שאני שומרת במחסן, הוא הולך ומתרחב ונעשה עמוס. בכל אופן, אני שמחה על כך שיש עדות טובה ביותר של אותם זמנים בלתי-נשכחים, בתוספת תיאורים מדויקים של מקומות ואנשים.

אולי זה יעזור לי להבין כמה מהדברים שהובילו למשפחה שאלברטו ואני הקמנו.

5.
ההתכתבות החשובה ביותר היא זו שאני מנהלת עם בני הצעיר אנדרס. הוא עזב את צ'ילה לפני עשרים שנה, ואלמלא ההודעה על מחלתי לא היה חושב על שיבה. הוא לא אוהב את ארצו. גם לא את משפחתו. יש לו זיכרונות רעים מאביו, יש לו קשר חביב אך מרוחק עם אחיותיו, והוא חש איבה כלפי חואן אלברטו. איתי הוא מסתדר היטב, אחרי שהוא מעמיד אותי במבחני אהבה חוזרים ונשנים, במבחני נאמנות וויתור. כשעזב, לא רצה לשמוע גם ממני. אולי העקשנות של מכתבַי שינתה את דעתו. בהיותו רחוק מכל מה שהכיר וכל מה שהיה קרוב, קולי, המכתב השבועי, אולי סייע לו להתגבר. בכל פעם שהוא מדבר על צ'ילה, הוא מתעקש להזכיר שזו מדינה שעשתה לו רע, וכל הטוב שהשיג בחייו נובע מהחלטתו לעזוב, כשהיה בן עשרים וחמש.

אנדרס היה ילד מסודר, ממושמע ושקדן. תכונות אלה אפשרו לו ללמוד בהצטיינות. הוא למד בבית-הספר "וֶרבּוֹ דִיוִוינוֹ", וזכה שם לציונים הטובים ביותר. הכמרים התפעלו מהצלחותיו במתמטיקה ומיכולת הריכוז שלו. הדבר המוזר היה הזמן המועט שהקדיש ללימודים. לפי מוריו, יכולת הריכוז שלו בכיתה היתה כה אינטנסיבית, עד שלאחר-מכן כל מה שנדרש לו היה עיון שטחי במחברות כדי לעבור על החומר. מבין ארבעתם, אנדרס הוא זה שדרש ממני פחות מאמצים בענייני לימודים. חואן אלברטו, לעומתו, דרש את תשומת-לבי בשנתיים של חטיבת הביניים, ורק כך הצליח איכשהו לקבל ציונים שיאפשרו לו להמשיך בלימודיו. בסופו של דבר, ציוניו הגבוליים הספיקו לו להתקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה הקתולית. עם הבנות זה היה סיפור אחר לגמרי. מריה דל פילאר הסתדרה, אך תמיד ביקשה ממני עזרה: אני חושבת שהיא אהבה את נוכחותי כשהכינה שיעורי-בית. היא לא הקדישה זמן רב למחברותיה, ובראש מעיניה היה תמיד איזשהו משחק שהמציאה אחרי שעות הלימודים. מריה טרסה, לעומתה, נהגה להישאר שעות ארוכות ליד שולחן העבודה הקטן שלה. בתוצאות שהשיגו השתיים היה חוסר צדק, בהתחשב במספר השעות שהשקיעה כל אחת מהן בלימודים. מריה דל פילאר נמנתה עם חמשת התלמידים המצטיינים, ואילו מריה טרסה, למרות מאמציה הכבירים, התקשתה להשיג ציון עובר בהקבצה הכי נמוכה. כשהציעו לה עזרה, היא כעסה ואמרה שהיא יכולה להסתדר לבד. נוסף על כך, הנזירות הטרזיאניות העדיפו במופגן את מריה דל פילאר. יותר מאשר בזכות הציונים, היה זה בזכות התנהגותה וחזותה. מריה דל פילאר ניחנה בילדותה בפנים עדינות וחייכניות, והנזירות העלימו עין מהעבֵרות שלה, שלבטח בוצעו. ואילו פניה של מריה טרסה היו עדינות פחות, קוויהן גסים יותר, הגם שהפכה לנאה לא פחות ממריה דל פילאר כשהיתה לאישה. אבל כילדה היה מוזר להביט בה. אופיה הפעלתני, קולה המצלצל וחוסר יכולתה לשמור על ניקיון תלבושתה ועל תסרוקתה, הספיקו כדי שהמורות הדתיות יגערו בה. ואם לא היה די בכך, היא נהגה לצחקק בקלות, צחוק טיפשי, שהתאים מאוד לגנים האיטלקיים שלה. מדי פעם הוזמנתי על-ידי המנהלת לשמוע דיווח שלילי על מריה טרסה. תחושת הסדר שלי התעוררה תמיד לאחר השיחה, והביאה לכך שמריה טרסה היתה סופגת עונש כלשהו. הבכי שלה, תיאטרלי כמו צחוקה, הפסיק לרגש אותי עם השנים. אם היא לא תלמידה טובה כמו אחותה, לפחות היא תהיה גברת מחונכת לעילא.

אלברטו דרש מכולם ציונים גבוהים. הוא עצמו היה תלמיד מצטיין בתיכון הלאומי, אבל הוריו לא אפשרו לו ללמוד באוניברסיטה. הוא היה הגדול מבין כל בני-דודיו, וחניכותו היתה חייבת להיעשות במפעל המשפחתי, מפעל הרהיטים שניהלו דודיו. בשל אותה החלטה בלתי-צודקת ושרירותית, הוא תמיד ביכה את חוסר יכולתו להיות בעל תואר, והלימודים האוניברסיטאיים נראו בעיניו כפסגה אלוהית. לכן תנאי הכרחי לכל בניו היה להתרכז בלימודי התיכון שלהם, כדי להתקבל לאוניברסיטה.

גם לי לא אפשרו ללמוד באוניברסיטה. אני זוכרת את אבי, באחת מארוחות הערב הקודרות של המשפחה, פוסק את פסק-דינו: "האוניברסיטה היא לא לנשים". הנזירות מ"קומפנִיה דה מריה", התיכון שבו סיימתי את לימודי, ביקשו מאמי שתנסה להשפיע על אבי. היו להן ציפיות רבות ממני. הייתי השנייה בהישגי בכיתה. אך איש לא הצליח להניאו מדעתו. שנים מאוחר יותר סיפר לי חואקין שכמוצא אחרון הלכה המנהלת לרחוב מוֹנחיטַס. אבי, מאוריסיו בַּרטוֹלִינִי אוֹנֶטוֹ, איטלקי בכל רמ"ח איבריו, איש שקט, אולם קשה-עורף בשל הקשיים שסבלה משפחתו כדי להרים ראש אחרי ההגירה לצ'ילה, לא הציע אפילו כיסא לאֵם חַסינטָה בת השמונים, אישה שסבלה משיגרון והופעתה היתה מעוררת רחמים. על תחינותיה באשר ללימודי האקדמיים השיב לה אבי כך: "אני מודה לכן על החינוך שנתתן לחוּלְיָה, אך היא הפסיקה להיות תחת חסותכן. עכשיו אבקשך לעזוב, אני לא חושב שהלקוחות שלי ישמחו לראות אישה דתייה בחנות." בעזרת יכולת השכנוע של אמי היא הצליחה להכניס אותי לקורס קיץ של הנהלת חשבונות ומזכירות דו-לשונית במכללה שנועדה לנערות מבית טוב. טענתה של אמי נשמעה בערך כך: "אם לילדה הזו יקרה משהו, אם היא תישאר אלמנה או אם תהיה מלחמה, היא צריכה לדעת להסתדר בעצמה." אלמנה, אסון, מלחמה, רעיונות ששברו את התפיסה הנוקשה של אבי בקשר לנושא.

אמי כיוונה היטב את טענותיה, כדי לא לספוג עוד מפלה. דוניה אַסוּנטָה אוֹנֶטוֹ, סבתי מצד אבי, התאלמנה בשנת 1893, בעודה נושאת את אבי בבטנה, כשסבי נדקר בסכין ברציפים של גנואה, משם הפליגו אוניות המהגרים. היא לא יכלה להישאר באיטליה, ומכרה את כל נכסיה כדי לאסוף את כל הממון שבסופו של דבר נשאר בידי הגנב. אחיו של סבי, הדוד ג'אנקרלו, הביא אותה לצ'ילה כשהיתה בחודש השלישי להריונה. אבי נולד בוַולְפָּרָאִיסוֹ בעשרים ושלושה באוקטובר 1893, כשהמשפחה עשתה את צעדיה הראשונים בארצנו. לכן התאלמנות ואסונות היו מציאות שהיתה קרובה ללבו. ובאשר לחשש מפני מלחמה עתידית, הוא נולד במדינה שהשתחררה באותם ימים ממלחמת אזרחים. אך מה שהכריע אותו היה מלחמת העולם הראשונה, שהיתה הסיבה לכך שהוא וסבתי איבדו את עקבות בני משפחתם באיטליה. חלומה היחיד של אותה אישה עצובה, לשוב לארצה, נקבר תחת ההריסות של אירופה.

סבתי אַסוּנטָה חייתה איתנו מאז שאני זוכרת את עצמי. היא היתה אישה יבשושית, שונה ממני כל-כך, עד שהתקשיתי להבין את הקרבה המשפחתית בינינו, הפיזית וההתנהגותית. היא היתה נמוכת-קומה, בעלת סנטר מרשים, לבשה תדיר בגד שחור שנשרך על הרצפה, מן הסוג הרחב עם קיפולים באזור האגן, שערה היה אסוף ולא מטופח, והיא כמעט שלא פצתה את פיה. עיניה הרכות עמדו בסתירה לנוקשותה. היא ידעה להפגין חיבה כלפינו, והיתה קשובה לצורכי האחרים, ובמיוחד לאלה של חואקין ושלי. היא מתה בחדרה, שמעבר לפאטיו, כשמלאו לי עשר. חשתי כאב גדול כשאיבדתי אותה. אולם לא נקשרתי אליה כפי שדבקתי באמי. נתתי לה ללכת בלי ייאוש, משהו בי הבהיר לי שהיא כבר רצתה למות. באותה שנה נוראה, 1893, שבה איבדה את בעלה ואת איטליה, אבד לה, כנראה, העניין בחיים.

6.
בגיל שמונה נעשה אנדרס קורא נאמן של עיתונים וצופה בחדשות במכשיר הטלוויזיה החדש שלנו. הוא ידע על חדשות מפתיעות, כמו המחיר של המניות החשובות בבורסה, וקרא מעת לעת גם על קולנוע וספרות. ולכן כשדיבר על נושא כלשהו, בדרך-כלל ידע על מה הוא מדבר. אחיו שנאו את התכונה הזו, ואני חושבת שגם אלברטו לא אהב אותה. "למה הילד הזה לא יכול להיות כמו האחרים? הוא יודע הכול, הוא יודע להוכיח את הכול, הוא מתווכח על הכול, לפעמים אני רוצה לשים לו מחסום על הפה. היה הרבה יותר טבעי אם הוא היה אוהב לשחק כדורגל במקום לראות כל-כך הרבה סרטים ולקרוא כל-כך הרבה ספרים על מלחמת העולם השנייה שהחלטת לקנות בכמויות." כשבאמצע שיחה בארוחה אנדרס ניסח את אחת ממחשבותיו המורכבות, לבי היה פועם מגאווה. לא בשל הידע שלו, אלא מכיוון שתמיד היה אומר דברים הגיוניים, שאני חשבתי קודם-לכן ולא מצאתי דרך להביעם, או דברים שהייתי רוצה לדעת, אך לא הספקתי ללמוד. חשתי שיש לנו צורך דומה להכיר את העולם הסובב אותנו. להפתעה נלווה גם רגש של בושה: חשתי את המבט של האחרים שנפל עליו. כדי לסתור את טענותיהם, אנדרס התנהג כמו ילד יהיר שיודע הכול. כשהרחיק לכת יותר מדי, אלברטו נהג להשתיקו, וכאב לי לראותו מתקפל. חששתי שיום אחד אלברטו יגרום לו להקיא את כל האוכל בבת-אחת. הזעם הצית את עיניו. אלברטו רצה ילדים אקדמאים ומצטיינים, אך לא אנציקלופדיה של ידיעות בתוך ביתו שלו. אני סבורה שהוא חש חסר מגן, כמי שמטילים ספק במעמדו כיודע כול.

המתח בארוחות בימי שבת וראשון נעשה כמעט גופני, כשאנדרס חגג את יום הולדתו העשירי: הכעס של אלברטו גרם לו לעזוב את השולחן לפני המנה האחרונה. עמוס בחרדות, הפך אנדרס למריונטה שדיברה ללא הפסק, והאחרים, במיוחד חואן אלברטו, התחילו ללעוג לו ולהציג לו שאלות שאך הגבירו את שטף מילותיו. בוקר שבת אחד חשבתי שהדברים מתחילים לצאת מכלל שליטה. התיישבתי על מיטתו והמתנתי עד שיתעורר. כשהחל לנוע, ליטפתי את שערו השחור והרך, שדמה לשלי. הוא התהפך עוד כמה רגעים, והתמסר לפינוק. אחר-כך הסתובב, וצווארון הפיג'מה כמעט חנק אותו. פתחתי את התריסים, הנחתי את הכרית מתחת לראשו, סידרתי לו את הפיג'מה וניקיתי את פניו. כבר החמאתי לעיניו של אנדרס, שלא השתנו מאז שנולד. באותן שנים הוא היה ילד קצת שמן, ועיניו העגולות לא נראו מרשימות כמו היום. המבט שלו נשאר מתוק כמו תמיד.

"אנדרֶסיטו שלי," זו היתה הדרך שבה הבעתי את חיבתי הגדולה אליו בלי שיצטרך להתגונן, "היום שבת, ואני רוצה לבקש ממך טובה. אני רוצה לבקש ממך שתדבר פחות בשולחן. תן לאחרים לדבר, ואל תפגין את כל הידע שלך. האחים שלך לא אוהבים שאתה מסביר להם איך מתרבים הצבים." הדוגמה היתה במקום. רַמונה, הצבה של הבית, הטילה ביצה שבועיים לפני כן, ואנדרס חקר בדקדקנות את תהליך הִתרבות הצבים. "אם אתה רוצה לדבר, אין בעיה, ספר לנו על בית-הספר או על מה שקורה לך, כי לא הכול בחיים יוצא מתוך אנציקלופדיה."

מהבעת פניו לא הצלחתי להבין איזו השפעה היתה למילים שלי. הטון שלי היה חביב, לא הפסקתי ללטפו, כי רציתי שיחוש אהוב. רק כשהשתתקתי, התכווצו פניו בצורה מוזרה, הוא שרבב את שפתיו ועצם עין אחת. אחר-כך שאל אותי.

"זה מפריע לאבא שאני מדבר כל-כך הרבה בשולחן?"

"זה לא העניין, אנדרסיטו, סביב השולחן אפשר לדבר על הרבה נושאים. זו לא כיתה, זה רגע של... אינטימיות. לא שעת לימוד."

לקחתי סיכון עם הטענה שלי, שהיתה קצת פשטנית. זו היתה צורת המחשבה שלי, וחשבתי שאולי הוא יבין אותה.

"עשיתי את זה כדי לשפר את האווירה."

"אני יודעת, אהובי, כולנו עושים כמיטב יכולתנו."

"אבל אבא לא אוהב אותי."

"לא, איך אתה יכול לחשוב כך? אבא אוהב אותך מאוד," התקרבתי כדי לחבקו וקולי רעד. "אבא עובד יותר מדי, ובסופי-השבוע הוא רוצה להיות איתכם ולנוח. אם גורמים לו לחשוב יותר מדי, זה מפריע לו, זה כל הסיפור. גם כשאני מבקשת שהוא יעשה משהו בבית, הוא מסתכל עלי בצורה מוזרה. אבל אבא אוהב אותך. הוא אוהב את כולנו."

הוא פרץ בבכי, וגופו הקטן שעדיין היה חמים רעד. זכר סבלו עדיין מייסר אותי. "אבא לא אוהב אותי."

"אנדרס, אל תבכה בגלל זה. אבא שלך אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם," עשיתי מאמץ עליון כדי שהמילים שלי יחדרו מבעד לדמעותיו.

"הוא אוהב יותר את חואן אלברטו."

"לא, איך אתה יכול לומר דבר כזה? אבא שלך אוהב את כולכם באותה מידה. בשם אלוהים, אנדרסיטו, אל תחשוב כך."

הוא בכה בכי תמרורים. נותרנו חבוקים שעה ארוכה, עד שהוא נרגע. במשך הארוחה הוא היה שקט. עיניו האדומות, שננעצו באוכל שבקושי טרח לטעום ממנו, לעומת החיוך של אלברטו אל מול הערה של בנו הגדול, נחרתו בזיכרוני.

© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור

אמנו שבשמים - פבלו סימונטי
Madre Que Estas en los Cielos - Pablo Simonetti


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *