Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2008       חזור

ענייני עבודה
מאת: פיליפ רות
Shop Talk: A Writer and His Colleagues and Their Work - Philip Roth

ההוצאה:

זמורה ביתן

כיצד נוצרת הספרות בתודעתו של הסופר, וכיצד התרחשויות העולם שבחוץ נוגעות בתודעתו של הסופר?

במפגשים אינטלקטואליים אינטימיים שמקיים פיליפ רות עם סופרים מרחבי העולם הם מבררים את חשיבות המקום, הפוליטיקה וההיסטוריה ביצירותיהם ובוחנים כיצד החיים כשלעצמם מחלחלים לאמנות האינדיבידואלית של כל סופר וסופר, ומה הם יחסי הגומלין הסבוכים בין היוצר הרָגיש ובין המקום והזמן הקוראים עליו תיגר.

"'ענייני עבודה' הוא ההוכחה שהספרות בהחלט חשובה... כמה מהשיחות המרתקות ביותר הן עם סופרים שעבורם הכתיבה היתה עניין של חיים ומוות." ניו יורק טיימס

ענייני עבודה
שתפו אותי

פיליפ רות הוא מהסופרים החשובים בעולם. בשנת 1997 זכה בפרס פוליצר על ספרו "פסטורלה אמריקנית". ב-1998 קיבל את המדליה הלאומית לאומנויות בבית הלבן, וב-2002 הוענק לו הפרס היוקרתי ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות, ה-Gold Medal in Fiction. הוא זכה פעמיים בפרס הספר הלאומי, בפרס פן/פוקנר ובפרס חוג מבקרי הספרות הלאומי. ספרו האחרון, "הקנוניה נגד אמריקה", נבחר על ידי תא מבקרי הספרות בארצות הברית לספר הטוב ביותר לשנת 2007. ספריו רואים אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן.

בספר שיחות עם: פרימו לוי בטורינו (1986), אהרן אפלפלד בירושלים (1988), איבן קלימה בפראג (1990), יצחק בשביס זינגר בניו יורק (1976), מילן קונדרה בלונדון ובקונטיקט (1980), עדנה אובריאן בלונדון (1984), עם מרי מקארתי בחליפת מכתבים (1987), ברנרד (ברן) מלמוד באורגון (1986), ציורים של פיליפ גסטון (1989), וקריאה מחודשת בסול בלו (2000).

ענייני עבודה - סופר, עמיתיו ועבודתם מאת פיליפ רות בהוצאת זמורה-ביתן, מאנגלית: אהוד תגרי, עטיפה: אמרי זרטל, 173 עמודים.

עינייני עבודה, פיליפ רות | שיחה עם אהרון אפלפלד, ירושלים [1988]
אהרן אפלפלד מתגורר קילומטרים אחדים ממערב לירושלים בגוש מבוכי של מבני אבן נאים, בסמוך ל"מרכז קליטה" המשמש שיכון זמני למהגרים הלומדים באולפן ומתכוננים לחייהם בסביבה החברתית החדשה. דומה שהמסע המפרך שהביא את אפלפלד אל חוף תל אביב ב־1946, בהיותו בן ארבע־עשרה, נטע בו עניין בלתי נלאה בכל נשמה עקורה, ובחנות המכולת המקומית שהוא ודיירי "מרכז הקליטה" עורכים בה את קניותיהם, הוא מרבה ליזום שיחות אקראיות עם יהודים אתיופים, רוסים או רומנים, שעדיין לבושים בבגדים היאים לאקלים המדינות שאליהן לא יחזרו לעולם.

חדר האורחים בדירה הדו־קומתית מרוהט בפשטות: כורסאות אחדות, מדפים ועליהם ספרים בשלוש שפות, ועל הקירות ציורי נעורים מרשימים פרי מכחולו של מאיר, בנם בן העשרים ואחת של בני הזוג אפלפלד, שסיים זה לא כבר את שירותו הצבאי והחל ללמוד אמנות בלונדון. יצחק, בן שמונה־עשרה, השלים לאחרונה את לימודיו התיכוניים וכעת הוא עושה את שנתו הראשונה, מתוך שלוש, כחייל בשירות חובה. בתיה בת השתים־עשרה עדיין בבית: נערה נבונה בעלת שיער כהה ועיניים כחולות כשל אמה, יהודית, אשתו הנלבבת והצעירה למראה של אפלפלד, ילידת ארגנטינה. נראה שבני הזוג אפלפלד יצרו אווירה משפחתית רגועה והרמונית שכל ילד היה חפץ לגדול בה. למיטב זיכרוני, בארבע שנות הידידות בין אהרן לביני מעולם לא ביקרתי בבית במבשרת ציון מבלי שנזכרתי שילדותו שלו - הוא ברח ממחנה עבודה נאצי ושוטט לבדו במרחבי הפרא של אוקראינה - עמדה בניגוד שאין קודר ממנו לאותה ביתיות למופת שראיתי לנגד עיני.

בתצלום דיוקן של אהרן אפלפלד, תמונה נושנה למראה שצולמה בצֶ'רנוֹביץ' שבבּוּקוֹבינָה ב־1938, כשהיה בן שש - תמונה שהביאו לארץ ישראל קרובי משפחה ששׂרדו - נראה ילד בורגני ענוג ומעודן, לבוש בחליפת מלחים יפה, יושב בדריכות על סוס עץ. אי־אפשר לדמיין את הילד הזה, לא יותר מעשרים וארבעה חודשים לאחר מכן, מתמודד עם הכורח לשרוד ביערות, נרדף, וללא הוריו. תבונתו החריפה כבר ניכרת בו, אבל היכן העורמה הבריאה, האינסטינקט החייתי הפראי והקשיחות הגופנית שנדרשו כדי לעמוד בהרפתקה המבעיתה?

הילד שהיה אפלפלד צופן סודות לא פחות מן הסופר שנהיָה. בגיל חמישים וחמש אפלפלד הוא גבר נמוך קומה, ממושקף, עם פנים עגולות לגמרי, ראש קירח לחלוטין ונימה מהורהרת ומשועשעת כשל מכשף טוב לב. אילו רצה, לא היה מתקשה להתחזות לקוסם השולף יונים ממגבעת ומבדר ילדים במסיבות יום הולדת - קל יותר לשייך את חזותו העדינה, החביבה והנוחה לבריות למלאכה מעין זו מאשר לתחושת האחריות הכבדה המפעמת בו, כנראה לבלי מנוס: להגיב בסדרת סיפורים מבשרי רעות באופן חמקמק על היעלמותם של כמעט כל יהודי אירופה, והוריו ביניהם, בעוד הוא מערים על איכרים ומחפש מזון ביערות.

ואולם השואה, ואפילו רדיפת היהודים, אינן נושא ספריו. לדעתי הוא גם אינו כותב ספרות יהודית, וגם לא ספרות ישראלית. הספרות שלו גם אינה ספרות של גולים, שהרי הוא אזרח יהודי במדינה יהודית המורכבת ברובה ממהגרים. ולמרות הסביבה האירופית המאפיינת רבים מספריו, ולמרות ההדים הקפקאיים העולים מהם, הספרים האלה, שנכתבו בעברית, אינם סיפורת אירופית. ואמנם, כל מה שאינו אפלפלד מצטבר לְמה שהִנוֹ - סופר שהועתק ממקומו, סופר מגורש, מנושל, שנעקר משורשיו. אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירוּת ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא הייחודי שלו. רגישותו - שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום־מקום מְהלך אימה - הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליוּת העקור. ייחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזיכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

אהרן ואני נפגשנו בשנת 1984, ומאז קיימנו שיחות ממושכות רבות, בדרך כלל תוך כדי הליכה ברחובות לונדון, ניו יורק וירושלים. בשנים האלה זכיתי להכירו כסַפּרן אנקדוטות אוֹראקלי וככַשְׁפן פולקלוריסטי, כ"קיבּיצֶר" לקוני ושנון וכנתחן כפייתי של הלכי רוח יהודיים - רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים. ועם זאת, כפי שקורה לעתים קרובות במקרים של ידידות בין סופרים, באותן שיחות פֶּריפַּטֶטִיוֹת מעולם לא נגענו באמת זה בעבודתו של זה - עד לחודש שעבר, עת הגעתי לירושלים כדי לשוחח עמו על שישה מספריו (מתוך החמישה־עשר שכתב עד כה), שראו אור בתרגום לאנגלית.

לאחר אחר הצהריים הראשון שלנו יחד פטרנו את עצמנו מנוכחותו המעיקה של מכשיר ההקלטה, ואף שמדי פעם רשמתי לעצמי אי־אלו הערות, בעיקרו של דבר שוחחנו כפי שהתרגלנו לשוחח אגב שוטטות ברחובות הערים או ישיבה בבתי הקפה שבהם עצרנו לנוח. לבסוף, כשדומה היה שלא נותר עוד הרבה לומר, התיישבנו יחד וניסינו להעלות על הכתב את תמצית השיחה, אני באנגלית ואהרן בעברית. את תשובותיו של אהרון לשאלותי תירגם ג'פרי גרין.

רות: ביצירתך הספרותית מהדהדים שני סופרים מרכז־אירופים בני הדור הקודם: בְּרוּנוֹ שוּלץ, היהודי הפולני שכתב בפולנית, ואשר בהיותו בן חמישים נרצח בידי הנאצים בדְרוֹהוֹביץ', עיר בגליציה שרוב תושביה היו יהודים, שם התגורר עם משפחתו ולימד בתיכון; וקפקא, היהודי מפראג שכתב בגרמנית וחי, לפי מקס בְּרוֹד, "מרותק לחוג משפחתו" רוב ארבעים ואחת שנותיו. אתה נולדת כשמונה מאות קילומטרים ממזרח לפראג וכמאתיים קילומטרים מדרום־מזרח לדרוהוביץ', בצ'רנוביץ'. בין משפחתך - האמידה, המתבוללת מאוד, הדוברת גרמנית - ובין משפחתו של קפקא היו קווי דמיון תרבותיים וחברתיים, ובדומה לשולץ גם אתה ומשפחתך חשתם על בשרכם את הזוועה הנאצית. מכל מקום, הקרבה שמעניינת אותי אינה ביוגרפית אלא ספרותית, ואף שאני מזהה סימנים לקרבה הזאת בכל כתביך, היא בולטת במיוחד ב"תור הפלאות". סצנת הפתיחה, למשל, המספרת על אם ועל בנה האהוב בן השתים־עשרה המתענגים על נסיעתם ברכבת בדרכם חזרה מאתר נופש קיצי אידילי לביתם, מזכירה לי סצנות דומות בסיפורים של שולץ. ואולם כעבור עמודים מעטים מתחוללת הפתעה קפקאית כאשר הרכבת עוצרת באופן לא צפוי ליד טחנת קמח ישנה וחשוכה, ואנשי ביטחון דורשים מ"כל הנוסעים האוסטרים שאינם נוצרים מלידה" להירשם במשרדי התחנה. הסצנה מזכירה את "המשפט" - וכן את "הטירה" - היכן שכבר בפתיחה אנו עדים למתקפה מאיימת על מעמדו החוקי של הגיבור. ובכן, באיזו מידה רלוונטיים קפקא ושולץ לסיפורת שלך?

אפלפלד: את קפקא גיליתי כאן, בישראל, בשנות החמישים, ובהיותי סופר חשתי קרבה מיידית כלפיו. הוא דיבר אלי בשפת האם שלי, גרמנית - לא הגרמנית של הגרמנים אלא הגרמנית של אימפריית הבסבורג, של וינה, של פראג ושל צ'רנוביץ', גרמנית בעלת נעימה מיוחדת, ודרך אגב, גרמנית שהיהודים טרחו רבות על יצירתה.

להפתעתי הוא דיבר אלי לא רק בשפת האם שלי אלא גם בשפה אחרת שהכרתי היכרות אינטימית, שפת האבסורד. ידעתי על מה הוא מדבר. זו לא היתה מבחינתי שפת סתרים, ולא נזקקתי לביאורים. אני באתי מן המחנות, מן היערות, מעולם שהיה התגלמות האבסורד, ודבר בעולם הזה לא היה זר לי. ההפתעה היתה אחרת: כיצד אדם שמעולם לא היה שם יודע כל כך הרבה, ובפרוטרוט, על העולם הזה?

בהמשך היו עוד גילויים מפתיעים: הסגנון האובייקטיבי הנפלא שלו, העדפת הפעולה על הפרשנות, הצלילוּת והדיוק, הראייה הרחבה, המקיפה, המלאה הומור ואירוניה. ואם לא די בזאת, גילוי נוסף הבהיר לי שמאחורי המסכה של חוסר המקום וחוסר הבית שבספריו ניצב אדם יהודי, כמוני, ממשפחה מתבוללת למחצה, שערכיו היהודיים איבדו את תוכנם ושעולמו הפנימי שומם ורדוף.

הדבר המפליא הוא שהשיממון הזה לא הוביל אותו להתכחשות עצמית או לשנאה עצמית, אלא דווקא למין סקרנות עזה בנוגע לכל תופעה יהודית, בייחוד בנוגע ליהודי מזרח אירופה, לשפה היידית, לתיאטרון היידי, לחסידוּת, לציונות ואפילו לאידיאל של המעבר לארץ ישראל המנדטורית. זהו קפקא של היומנים, המרתקים לא פחות מסיפוריו. לעניין שגילה ביהדות יש ביטוי מוחשי בכתב ידו בעברית, הוא למד עברית וידע את השפה. כתב היד ברור ויפה להפליא, ניכרים בו מאמץ וריכוז דומים לאלה שאפשר להבחין בהם בכתב ידו בגרמנית, אבל בכתב היד בעברית יש הילה נוספת של אהבה לאוֹת הבודדת.

קפקא חשף בפני לא רק את תוכנית העולם האבסורדי אלא גם את קסמי אמנותו, שנזקקתי לה בתור יהודי מתבולל. שנות החמישים היו עבורי שנים של חיפוש, והספרים של קפקא האירו את הנתיב הצר שניסיתי לפלס לעצמי. קפקא יוצא מתוך עולם פנימי ומנסה למצוא איזושהי אחיזה במציאות, ואילו אני הגעתי מעולם של מציאות פרטנית ואֶמפּירית, המחנות והיערות. העולם המציאותי שלי היה מעבר לכל דמיון, ומשימתי כאמן היתה לא לפתח את הדמיון אלא לרסן אותו, ואפילו אז נראָה לי שהדבר אינו אפשרי, הכול היה כל כך לא ייאמן, עד שהאדם נראה בדוי בעיני עצמו.

בהתחלה ניסיתי לברוח מעצמי ומזיכרונותי, לחיות חיים שלא היו חיי ולכתוב על חיים שלא היו חיי. אבל תחושה חבויה אמרה לי שאיני רשאי לברוח מעצמי, ושאם אתכחש לחוויות הילדוּת שלי בשואה, יהיה בכך משום עיוות רוחני. רק כשמלאו לי שלושים הרגשתי חופשי להתמודד עם החוויות האלה כאמן.

לצערי, ליצירתו של ברונו שולץ הגעתי באיחור של שנים, אחרי שהנטיות הספרותיות שלי כבר היו מעוצבות למדי. הרגשתי ועודני מרגיש קרבה רבה לכתיבתו, אבל אין זו אותה קרבה שאני מרגיש כלפי קפקא.

רות: מבין ששת ספריך שתורגמו לאנגלית, "תור הפלאות" משרטט באופן הברור ביותר רקע היסטורי מזוהה. האב־הסופר של המספר הוא מעריץ של קפקא; נוסף על כך מסופר שהאב משתתף בפולמוס אינטלקטואלי העוסק במרטין בובר; מסופר גם שהוא ידידו של סטפן צווייג. אבל הפרטים המעטים האלה, אף שהם נשארים על פי רוב בגדר התייחסויות גולמיות לעולם החיצון, אינם מאפיינים את ספריך האחרים שקראתי. בדרך כלל המצוקות נוחתות על הגיבורים שלך כאותן מכות הניחתות על קורבנותיו של קפקא: בלי הסבר, לפתע פתאום, בחברה הנטולה כביכול היסטוריה או פוליטיקה. "מה רוצים מאיתנו?" שואל היהודי ב"באדנהיים, עיר נופש" לאחר שנכפה עליו להירשם בתור יהודי דווקא במחלקת התברואה של באדנהיים. "קשה להבין," עונה יהודי אחר.

מן העולם שבחוץ לא מגיעות חדשות העשויות לשמש תמרור אזהרה לקורבנו של אפלפלד, ואובדנו הצפוי של הקורבן אינו מוצג כחלק מאסון כלל־אירופי. הקורא עצמו מספק את המיקוד ההיסטורי בהבינוֹ את היקפו ועוצמתו של הרוע שמסביב באופן שהקורבנות עצמם אינם מסוגלים להבין. מידת האיפוק שלך כרושם קורות הימים, בשילוב עם הפרספקטיבה ההיסטורית של הקורא המשכיל, מסבירות את המשקל הייחודי של עבודתך, את העוצמה הנובעת מסיפורים שנמסרים באמצעים כה צנועים. מלבד זאת, באמצעות דֶה־היסטוריזציה של האירועים וטשטוש הרקע שלהם אתה ככל הנראה מתקרב לאובדן חוש ההתמצאות שחשו אנשים שלא היו מודעים להימצאותם ערב חורבן.

עלה בדעתי שנקודת הראות של המבוגרים ביצירתך הסיפורית דומה במגבלותיה לנקודת מבטו של ילד, שאינו יכול למקם את ההתרחשויות בשום לוח שנה היסטורי, ואף אינו מצויד באמצעים האינטלקטואליים הדרושים כדי לעמוד על משמעותן. אני תוהה אם הפּשטוּת שבה נתפסת הזוועה הממשמשת ובאה בספרים שלך אינה אלא בבואה של הכרתך שלך כילד על סף השואה.

אפלפלד: אתה צודק. ב"באדנהיים, עיר נופש" התעלמתי לגמרי מן ההסבר ההיסטורי. שיערתי שהקוראים מכירים את העובדות ההיסטוריות וימלאו את החסר בעצמם. נראה לי שאתה צודק גם בהשערתך כי באופן שבו אני מתאר את מלחמת העולם השנייה יש משהו מראייתו של ילד, אבל איני בטוח שהאיכות הא־היסטורית של "באדנהיים, עיר נופש" נובעת מראיית הילד שהשתמרה בי. התפתחה בי מודעות אמנותית, וההסברים ההיסטוריים זרים לי. והחוויה היהודית במלחמת העולם השנייה לא היתה "היסטורית". באנו במגע עם כוחות מיתיים ארכאיים, מעין תת־מודע אפל שאת משמעותו לא ידענו ואיננו יודעים עד עצם היום הזה. העולם הזה נראה כביכול רציונלי (עם רכבות, זמני יציאה, תחנות רכבת ומהנדסים), אבל לאמיתו של דבר היו אלה מסעות של דמיון, שקרים ורמייה, שרק דחפים עמוקים ובלתי רציונליים היו מסוגלים להמציא. לא הבנתי, ואינני מבין גם כעת, את מניעיהם של הרוצחים.

הייתי קורבן, ואני מנסה להבין את הקורבן. יריעת חיים רחבה ומורכבת שאני מנסה להתמודד עמה כבר שלושים שנה. לא עשיתי אידיאליזציה של הקורבן. גם אינני סבור שב"באדנהיים, עיר נופש" יש איזושהי אידיאליזציה. דרך אגב, באדנהיים היא מקום אמיתי למדי, וערי מרחצאות דומות לה היו פזורות בכל רחבי אירופה, זעיר־בורגניות להדהים ושטופות בגינוני טקס מטופשים. אפילו כילד הבחנתי בגיחוך שבהן.

מקובל לחשוב, עד היום, שהיהודים הם אנשים מוכשרים, ערמומיים ומתוחכמים, שאוצרים בקרבם את חוכמת העולם. אבל האם לא מרתק לראות באיזו קלות שיטו ביהודים? בתחבולות פשוטות ביותר, כמעט ילדותיות, כינסו אותם בגטאות, הרעיבו אותם חודשים, הפיחו בהם תקוות שווא ולבסוף שלחו אותם אל מותם ברכבות. התמימות הזאת עמדה לנגד עיני כשכתבתי את "באדנהיים, עיר נופש". בתמימות הזאת מצאתי מעין תמצית של האנושיות. העיוורון והחירשות והעיסוק הכפייתי שלהם בעצמם הם חלק בלתי נפרד מן התמימות שלהם. הרוצחים היו מעשיים וידעו בדיוק מה רצונם. התמים הוא תמיד שלימזל, קורבן נלעג של המזל הרע, והוא אף פעם אינו שומע בזמן את אותות הסכנה. הוא נקשר ומסתבך ולבסוף נופל בפח. החולשות האלה הקסימו אותי. התאהבתי בהן. המיתוס שלפיו היהודים מנהלים את העולם במזימותיהם היה קצת מוגזם, מתברר.

רות: מכל ספריך המתורגמים, "הכתונת והפסים" מציג את המציאות הקשה ביותר ואת הסבל הרב ביותר. צילי, ילדה פשוטה ממשפחה יהודית ענייה, נשארת לבדה אחרי שמשפחתה נמלטת מפני הפולשים הנאצים. הרומן מתאר הרפתקאות הישרדות מסמרות שיער ואת בדידותה האיומה בקרב האיכרים הבהמיים שאצלם היא עובדת. הספר מזכיר לי את "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי. אף ש"הכתונת והפסים" הוא גרוטסקי פחות, יש בו ילדה חרדה בעולם קודר ועקר אפילו יותר מעולמו של קושינסקי, ילדה בודדה שעושה את דרכה בסביבה שאינה ראויה לחיי אדם לא פחות מזו המוצגת ב"מוֹלוֹי" של בקט.

אחרי שברחת מן המחנה, בגיל שמונה, שוטטת לבדך כמו צילי. אני תוהה מדוע, כשהחלטת לבצע טרנספורמציה אמנותית של חייך במקום לא ידוע שבו התחבאת בין איכרים עוינים, בחרת להציג ילדה בתור הניצולה מן האסון. והאם עלה בדעתך לא להפוך את החומרים האלה לסיפורת בדויה אלא להציג את חוויותיך כפי שאתה זוכר אותן, לכתוב סיפור הישרדות מפורש, כמו למשל תיאורו של פרימו לוי את התקופה שבה היה אסיר באושוויץ?

אפלפלד: אף פעם לא כתבתי את הדברים כפי שקרו. כל ספרי הם אמנם פרקים מניסיוני האישי ביותר, ועם זאת הם אינם "סיפור חיי". הדברים שקרו לי בחיי כבר קרו, כבר התהוו, והזמן לש אותם וצר את צורתם. לכתוב את הדברים כפי שקרו פירושו להשתעבד לזיכרון, שהוא רק יסוד זוטר בתהליך היצירה. למיטב הבנתי, ליצור פירושו לסדר, לברור ולבחור את המילים והקצב ההולמים. החומרים הם אמנם חומרים מחיי המחבר, אבל היצירה, בסופו של דבר, היא יצור עצמאי.

ניסיתי כמה פעמים לכתוב את "סיפור חיי" ביערות לאחר הבריחה מן המחנה. אבל כל מאמצי היו לשווא. רציתי להיות נאמן למציאות ולדברים כפי שקרו באמת, אבל הרשימות שיצאו תחת ידי היו רק פיגומים רעועים. התוצאה היתה עלובה למדי, סיפור דמיוני ובלתי משכנע. הדברים האמיתיים ביותר מסתלפים בנקל.

המציאות, כידוע לך, תמיד חזקה יותר מן הדמיון האנושי. יותר מזה, המציאות יכולה להרשות לעצמה להיות מופרכת, נטולת הסבר, חסרת פרופורציה. היצירה, לצערי, לא יכולה להרשות לעצמה את כל אלה.

המציאות של השואה עלתה על כל דמיון. אילו נשארתי נאמן לעובדות, איש לא היה מאמין לי. אבל ברגע שבחרתי ילדה, מבוגרת מעט מכפי שהייתי אני באותו זמן, חילצתי את "סיפור חיי" מלפיתת החנק של הזיכרון והעברתי אותו למעבדת היצירה. שם הזיכרון אינו בעל בית יחיד. שם דרוש הסבר סיבתי, חוט המקשר בין הדברים. היוצא מן הכלל מתקבל רק אם הוא חלק מן המבנה הכולל ותורם להבנתו. היה עלי לסלק מ"סיפור חיי" אותם חלקים שלא ייאמנו ולהציג גרסה אמינה יותר.

כשכתבתי את "הכתונת והפסים" הייתי כבן ארבעים. באותה תקופה התעניינתי באפשרויות של הנאיביוּת באמנות. האם תיתכן אמנות מודרנית נאיבית? נראָה לי שבלי הנאיביות שעדיין קיימת אצל ילדים וזקנים - ובמידה מסוימת אצל כולנו - יצירת האמנות תהיה פגומה. ניסיתי לתקן את הפגם הזה. רק אלוהים יודע אם הצלחתי.

רות: הרומן "באדנהיים, עיר נופש" הוגדר כ"אגדתי, חולמני, מסויט" וכיוצא באלה. כל התארים האלה אינם הופכים את הספר לפחות מטריד מבחינתי. הקורא מתבקש - במפגיע, לדעתי - לקבל את האופן שבו נהפך אתר נופש אוסטרי ליהודים למרכז מאיים להכוונת יהודים ל"התיישבות מחדש" בפולין בתור אנלוגיה לאירועים שקדמו לשואה. בה בעת, ראייתך את באדנהיים ואת תושביה היהודים היא ביזארית באופן כמעט גחמני, ושוות נפש להיבט הסיבתי. העניין אינו התפתחות של מצב מאיים ללא שום התרעה או היגיון, כפי שקורה תכופות בחיים, אלא הנימה הלקונית שאתה נוקט ביחס לאירועים, עד כדי כך שהדברים נשארים סתומים באופן מטריד. האם תוכל להתייחס לקשיי כקורא עם הרומן הזה, שזכה לשבחים רבים והוא אולי ספרך הידוע ביותר בארצות הברית? מהו היחס בין העולם הבדוי של "באדנהיים" ובין המציאות ההיסטורית?

אפלפלד: "באדנהיים, עיר נופש" מושתת על זיכרונות ילדות ברורים למדי. בכל קיץ היתה משפחתי, כמו כל משפחה זעיר־בורגנית, נוסעת לאתר נופש. מדי קיץ ניסינו למצוא מקום שלֵו, שהנופשים בו לא מרכלים בפרוזדורים, לא מסתודדים בפינות, לא מתערבים בחייך - וכמובן, לא מדברים יידיש. אבל בכל קיץ, כאילו להכעיס, שוב מצאנו את עצמנו מוקפים ביהודים, והדבר השאיר טעם רע בפיהם של הורי, וגם לא מעט כעס.

שנים רבות לאחר השואה, כשניסיתי לשחזר את תקופת ילדותי לפני השואה, נוכחתי שבזיכרוני מוקצה מקום מיוחד לאתרי הנופש האלה. תנועות גוף ופרצופים רבים שבו לחיים. מתברר שהגרוטסקי נחקק בי לא פחות מן הטרגי. הנופשים נפגשו בחורשות, בסעודות הממושכות, דיברו ופיטפטו ופתחו את סגור לבם. אנשים הרשו לעצמם לא רק להתלבש בראוותנות אלא גם לדבר בחופשיות, לעתים באורח ציורי. לפעמים היו בעלים שאיבדו את נשותיהם המקסימות, ומפעם לפעם היתה ירייה מצטלצלת לעת ערב, אות נוקב לאהבה נכזבת. מובן שיכולתי לארגן את קרעי החיים האלה כך שיעמדו בכוחות עצמם מבחינה אמנותית. אבל מה יכולתי לעשות? בכל פעם שניסיתי לשחזר את אתרי הנופש השכוחים האלה עלו לנגד עיני תמונות של הרכבות והמחנות, וזיכרונות הילדוּת הכמוסים ביותר הוכתמו בפיח הרכבות.

הגורל כבר קינן בסתר בתוך האנשים כמו מחלה סופנית. היהודים המתבוללים הקימו בניין של ערכים הומניים והשקיפו מתוכו על העולם. הם היו משוכנעים שהם אינם יהודים עוד, ושכל מה שמתייחס ל"יהודים" אינו תקף עוד לגביהם. הביטחון המשונה הזה הפך אותם לסומים או סומים למחצה. תמיד אהבתי יהודים מתבוללים, כי אצלם מתגלים האופי היהודי, ואולי גם הגורל היהודי, במרב העוצמה.

ב"באדנהיים, עיר נופש" ניסיתי לשלב בין מראות הילדוּת ובין מראות מן השואה. הרגשתי שעלי להישאר נאמן לשני המחוזות האלה. במילים אחרות, אל לי לייפות את הקורבנות; עלי לשרטט אותם דווקא כמו שהם, ללא קישוטים, ובה בעת להצביע על הגורל המקנן בתוכם אף שהם אינם יודעים זאת.

זהו גשר צר מאוד, ללא מעקה, וקל מאוד ליפול ממנו.

רות: עד שהגעת לארץ ישראל, ב־1946, לא היה לך שום מגע עם השפה העברית. איזו השפעה היתה לכך על הפרוזה העברית שלך? האם אתה מודע לאיזשהו קשר מיוחד בין האופן שבו התוודעת לעברית ובין כתיבתך בעברית?

אפלפלד: שפת האם שלי היתה גרמנית. סבא וסבתא דיברו יידיש. רוב תושבי בּוּקוֹבינָה, שם התגוררתי בילדותי, היו רוּתֶנים, ודיברו רוּתֶנית. הממשלה היתה רומנית, וכולם היו חייבים לדבר גם רומנית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן שמונה ונשלחתי למחנה בטרנסמיסְטְריה. אחרי שברחתי מן המחנה חייתי בין אוקראינים, וכך למדתי אוקראינית. ב־1944 שוחררתי על ידי הצבא הרוסי, תקופה מסוימת שירתּי בתפקיד רץ; כך למדתי את השפה הרוסית. שנתיים, מ־1944 עד 1946, שוטטתי ברחבי אירופה וקלטתי שפות נוספות. בסופו של דבר, כשהגעתי לארץ ישראל, ב־1946, ראשי היה מלא שפות, אבל האמת היא שלא היתה לי שום שפה.

למדתי עברית במאמץ רב. זו שפה קשה, חמורה וסגפנית. הבסיס העתיק שלה הוא האִמרה המקראית "סייג לחוכמה שתיקה". העברית לימדה אותי לחשוב, לחסוך במילים, לא להכביר שמות תואר, לא להתערב יתר על המידה ולא לפרש. אני אומר "לימדה אותי". לאמיתו של דבר היא תובעת זאת. לולא העברית, ספק אם הייתי מוצא את דרכי אל היהדות. העברית הציעה לי את לב המיתוס היהודי, את דרך המחשבה שלו, את האמונות שלו, מימי התנ"ך ועד עגנון. מדובר בחבל עבה של חמשת אלפים שנות יצירה יהודית, על כל העליות והמורדות: השפה הפיוטית של התנ"ך, השפה המשפטית של התלמוד, השפה המיסטית של הקבלה. לעתים קשה להתמודד עם העושר הזה. הקורא כורע תחת נטל האסוציאציות, ריבוי העולמות החבוי במילה אחת ויחידה. ועם כל זאת אלה הם משאבים יקרים לאין ערוך. בסופו של דבר אתה מוצא בהם אפילו יותר מכפי שחיפשת.

כמו רוב הילדים שהגיעו לארץ הזאת בתור ניצולי שואה, רציתי לברוח מן הזיכרונות ומן היהדות שלי ולבנות לעצמי דימוי שונה. מה לא עשינו כדי להשתנות ולהיות גבוהים, בהירי שיער, חזקים. להיות גויים, עם כל הסממנים החיצוניים. אפילו העברית נשמעה לנו כשפה זרה, ואולי זו הסיבה שהתאהבנו בה בקלות כזאת.

אבל אז קרה דבר מדהים. אותה שפה עצמה שבה ראינו אמצעי להתמוססות ושִכחה עצמית והתמזגות עם האתוֹס הישראלי של אדמה וגבורה, אותה שפה שיטתה בי והביאה אותי, נגד רצוני, אל המטמונים החשאיים ביותר של היהדות. ומאז לא זזתי משם.

רות: החברה שאתה חי בה מופגזת בלי הרף בחדשות ובמחלוקות פוליטיות. אבל אתה, כסופר, במידה רבה סילקת מדרכך את סערות היומיום הישראליות כדי להגות בבעיות יהודיות שונות במובהק. איזו משמעות יש לסערות האלה מבחינת סופר כמוך? וכיצד החיים כאזרח בחברה כה חושפנית, דעתנית ואתגרית, שעוטה על עצמה אצטלה אגדתית, משפיעים על חיי הכתיבה שלך? האם המציאות החדשותית מעולם לא שבתה את דמיונך?

אפלפלד: שאלתך נוגעת בעניין שחשוב לי מאוד. אמת, ישראל מלאה דרמות מבוקר עד ליל, ויש מי שהדרמות האלה מסחררות אותם עד שיכרון חושים. הפעילות הקדחתנית אינה רק תוצאה של לחצים מבחוץ. אי־השקט היהודי תורם גם הוא את חלקו. הכול תוסס, ודחוס. מדברים הרבה, והמחלוקות סוערות. העיירה היהודית לא נעלמה.

בעבר ניכרה כאן נטייה אנטי־גלותית חזקה, רתיעה מכל דבר שהדיף יהדות. היום הדברים השתנו מעט, אף שהארץ הזאת חסרת מנוחה, מסובכת עם עצמה וחיה בעליות ובמורדות. היום גאולה, מחר צלמוות. גם הסופרים מתבוססים במדמנה הזאת. השטחים הכבושים, למשל, אינם רק סוגיה פוליטית אלא גם עניין ספרותי.

כשהגעתי הנה, ב־1946, הייתי נער, אבל כבר עמוס עול כבד של חיים וסבל. חייתי בקיבוץ. בימים עבדתי בחקלאות ובלילות למדתי עברית. שנים רבות שוטטתי ברחבי הארץ הקודחת הזאת, אבוד ותועה. חיפשתי את עצמי ואת הפנים של הורי שאבדו בשואה. בשנות הארבעים שררה תחושה שהאדם כאן נולד מחדש כיהודי, ולפיכך רבים נראו לעצמם כנזר הבריאה. כל השקפה אוטופית יוצרת אווירה כזו. בוא לא נשכח שאלה היו הימים שאחרי השואה. להיות חזק לא היה רק עניין אידיאולוגי. הביטוי "לא עוד כצאן לטבח" רעם ברמקולים בכל פינת רחוב. רציתי מאוד להשתלב בפעילות האדירה הזאת ולהשתתף בהרפתקת הלידה של אומה חדשה. בתמימותי האמנתי שהפעולה תשתיק את הזיכרונות שלי, ושאז אוכל ללבלב כמו בני הארץ המשוחררים מן הסיוט היהודי. אבל הצורך, או אם תרצה ההכרח, להיות נאמן לעצמי ולזיכרונות הילדוּת שלי עשו אותי לאדם מרוחק ומהורהר. ההרהורים החזירו אותי למחוזות ההולדת שלי, לבית הורי. זו מולדתי הרוחנית, וזה המקום שממנו אני טוֹוה את מארג הסיפורים שלי.

מבחינה אמנותית, השיבה למחוזות האלה נתנה לי עוגן ופרספקטיבה. איני מחויב להיחפז לעסוק באירועי ההווה ולפרש אותם ללא דיחוי. היומיום מתדפק על דלתי, אבל הוא יודע שאיני מכניס הביתה אורחים נסערים כל כך.

רות: בספר "בעת ובעונה אחת" אישה יהודייה ובנה הבוגר, שאביו לא יהודי, חוזרים אל אזור הסְפר ברוּתֶניה, מקום הולדתה. הימים ימי קיץ 1938. ככל שהם מתקרבים לביתה, כן מתעצם האיום של אלימות הגויים. האֵם אומרת לבנה, "הם רבים ואנחנו מעטים." ואז אתה כותב: "אותו לילה עלתה במחשבתה כגילוי המילה 'גוי'. היא נתחייכה כלשמע צליל מוכר. האב היה מדי פעם משתמש במילה זו כדי לציין אטימות חסרת תקנה."

הגויים שהיהודים בספריך חולקים עמם את עולמם מגלמים על פי רוב קהות חושים תהומית והתנהגות חברתית מאיימת ופרימיטיבית - הגוי השיכור, מכה נשים, פרא גס רוח ובהמי. אף שברור כי האמירות האלה אינן ממצות את העולם הלא יהודי של המחוזות שבהם נטועים סיפוריך - ואת יכולתם של היהודים להיות קהי חושים ופרימיטיביים בעולמם הם - הרי גם אירופי לא יהודי יהיה חייב להודות שעוצמתו של הדימוי הזה בתודעה היהודית מעוגנת בהתנסות ממשית. לחלופין מצויר הגוי כ"נפש ארצית... שפע של בריאות". בריאות מעוררת קנאה. כמו שאומרת האֵם ב"בעת ובעונה אחת" על בנה הגוי למחצה: "אין הוא עצבני כמוני. דם אחר, שקט, זורם בעורקיו."

לדעתי לא ניתן להבין דבר על הדמיון היהודי בלי לחקור את מקומו של הגוי במיתולוגיה העממית, ששימשה, במישור אחד, כאן באמריקה, קומיקאים כמו לֶני בְּרוּס וג'קי מייסוֹן, ובמישור שונה למדי שימשה סופרים יהודים. הדיוקן המפורט ביותר של הגוי בסיפורת האמריקנית מופיע ברומן "העוזר" של ברנרד מלמוד. הגוי הוא פרנק אלפַּיין, גנב חסר כול השודד את חנות המכולת הכושלת של בּוֹבֶּר היהודי. אחר כך הוא מנסה לאנוס את בתו השקדנית של בובר, ובסופו של דבר חוזר בו, באופן סמלי, מבהמיותו הגויית ומקבל על עצמו את יהדותו המיוסרת של בובר. ב"הקורבן", ספרו השני של סול בלו, המתרחש בניו יורק, מותקף הגיבור היהודי על ידי גוי שתיין ולא יוצלח בשם אלבּי, בטלן עלוב נפש לא פחות מאלפיין, אף שמתקפתו על שלוות הנפש של לוונטל, שהשגתה עלתה לו במאמצים רבים, היא אינטלקטואלית ותרבותית יותר. אולם הגוי המרשים ביותר בכל ספריו של בלו הוא הֶנדרסון - מלך גשם היוצא למסע של חיפוש עצמי, נוטל את יצריו הקהים ומרחיק עד לאפריקה בניסיון לשקם את האיזון הנפשי שלו. אצל בלו, לא פחות מאשר אצל אפלפלד, "הנשמה הארצית" האמיתית אינה זו של היהודי, כשם שהחיפוש אחר האנרגיות הפרימיטיביות אינו מוצג כחיפושו של היהודי. אצל בלו לא פחות מאשר אצל אפלפלד, ולמרבה התדהמה, גם אצל נוֹרמן מֵיילֶר לא פחות מאשר אצל אפלפלד - כולנו יודעים שאצל מיילר, כאשר הגבר הוא סדיסט מיני אלים, שמו הוא סֶרג'וּס אוֹשוֹנֶסי, כאשר הוא רוצח את נשותיו שמו סטיבן רוֹג'ק, וכאשר הוא רוצח סדרתי שמו אינו לֶפְּקֶה בּוּכהלטר או גוּרָה שפּירוֹ, אלא גארי גילמוֹר.

אפלפלד: מקומו של הלא יהודי בדמיון היהודי הוא עניין מורכב שגדל והתפתח לאורך דורות רבים של פחד יהודי. מי מאיתנו יעז לקבל על עצמו את נטל ההסבר? ובכל זאת, אסתכן ואשמיע מילים אחדות, משהו מניסיוני האישי.

אמרתי "פחד", אבל הפחד לא היה אחיד, ולא מפני כל הגויים. לאמיתו של דבר, בלבו של היהודי המודרני היתה מעין קנאה בלא יהודי. בעיני רוחו של היהודי נתפס הלא יהודי, לעתים תכופות, כאדם משוחרר, נטול אמונות עתיקות או מחויבויות חברתיות, וכמי שחי חיים טבעיים על אדמתו. השואה שינתה כמובן, ולו במשהו, את מהלך הדמיון היהודי. הקנאה התחלפה בחשדנות. התחושות הגלויות ירדו למחתרת.

האם בנשמה היהודית יש סטריאוטיפ של לא יהודי? הוא קיים, ולעתים מזומנות הוא מתגלם במילה "גוי", אבל זהו סטריאוטיפ בלתי מפותח. על היהודים מוטלות מגבלות מוסריות ודתיות רבות מכדי לאפשר להם לבטא תחושות כאלה ללא סייג. היהודים מעולם לא ניחנו בביטחון העצמי שאיפשר להביע באופן מילולי את עומק העוינות שבוודאי הרגישו. הם היו רציונליים מדי, לטוב ולרע. והעוינות שהרשו לעצמם להרגיש הופנתה, באורח פרדוקסלי, כלפי עצמם.

מה שהעסיק אותי, ועדיין מטריד אותי, הוא אותה אנטישמיות שמופנית פנימה. זהו חולי יהודי עתיק, שבעידן המודרני לבש צורות שונות. אני גדלתי בבית יהודי מתבולל שבו הוקירו את הגרמנית. הגרמנית נחשבה לא רק שפה אלא גם תרבות, והיחס לתרבות הגרמנית היה דתי ממש. היינו מוקפים בהמוני יהודים שדיברו יידיש, אבל הדיבור ביידיש בבית היה אסור בתכלית. גדלתי בהרגשה שכל דבר הקשור ביהדות הוא פגום. משחר ילדותי נשאתי את עיני אל הלא יהודים יפי התואר. הם היו בהירי שיער וגבוהים, והתנהגו בטבעיות. הם היו תרבותיים, וגם כשלא התנהגו בצורה תרבותית, לפחות התנהגו בטבעיות.

עוזרת הבית שלנו הדגימה היטב את התיאוריה הזאת. היא היתה אישה שמנמנה נאה, ואני הייתי כרוך אחריה. בעיני, עיני ילד, היא היתה הטבע עצמו, וכשגנבה את התכשיטים של אמי וברחה, ראיתי בכך טעות נסלחת ותו לא.

מגיל צעיר מאוד נמשכתי אל לא יהודים. הוקסמתי משונותם, מגובהם, מנבדלותם. אבל גם היהודים נראו משונים בעיני. נדרשו לי שנים כדי להבין באיזו מידה הפנימו הורי את הרוע שייחסו ליהודים - וכך גם אני, דרכם. זרע עיקש של תיעוב נשתל בכל אחד ואחד מאיתנו.

השינוי התחולל בי כשנעקרנו מבתינו וגורשנו לגטאות. רק אז שמתי לב שכל הדלתות והחלונות של שכנינו הלא יהודים הוגפו פתאום, ושצעדנו לבדנו ברחובות הריקים. איש מן השכנים הרבים שעמם היינו בקשר לא עמד בחלון כשגררנו את המזוודות שלנו ברחובות. אני אומר "השינוי", וזו אינה כל האמת. הייתי בן שמונה, והעולם כולו נראה לי כסיוט. גם אחר כך, כשהופרדתי מהורי, לא ידעתי למה. לכל אורך המלחמה שוטטתי בין הכפרים האוקראיניים ונצרתי את סודי: היהדות שלי. למזלי הייתי בהיר שיער, ולא עוררתי חשד.

נדרשו לי שנים כדי להתקרב אל היהודי שבתוכי. היה עלי להיפטר מדעות קדומות לרוב ולהכיר יהודים רבים שבהם מצאתי את עצמי. האנטישמיות המכוּונת פנימה היא המצאה יהודית מקורית. איני מכיר שום אומה אחרת השטופה בביקורת עצמית כמו היהודים. אפילו אחרי השואה היהודים לא נראו נטולי אשמה בעיני עצמם. אדרבה: אישים יהודים בולטים הטיחו האשמות קשות בקורבנות על שלא התגוננו ולא השיבו מלחמה. יכולתם של היהודים להפנים כל הערה ביקורתית וכל גנאי ולדון את עצמם ברותחים, היא בעיני אחד מפלאי טבע האדם.

תחושת האשמה קנתה שביתה ומצאה מחסה אצל כל היהודים שרוצים לשנות את העולם, הסוציאליסטים והאנרכיסטים למיניהם, אבל בעיקר בקרב אמנים יהודים. יומם וליל מולידה להבת התחושה הזאת חרדות, רגישוּת, ביקורת עצמית ולעתים הרס עצמי. בקיצור, לא תחושה נפלאה במיוחד. אפשר לומר לזכותה רק דבר אחד: היא אינה מזיקה לאיש מלבד לאלה הנגועים בה.

רות: ב"בַּארטְפוּס בן אלמוות" שואל בארטפוס ב"חוצפה" את בעלה לשעבר של אהובתו הגוססת, "הנה מה עשינו אנחנו יוצאי השואה. כלום לא שינה אותנו במשהו הניסיון הגדול?" זו השאלה שהספר עוסק בה, באופן זה או אחר, ממש בכל עמוד ועמוד. בכיסופים, בצער ובבדידות של בארטפוס, במאמצים המבולבלים שלו להתגבר על ריחוקו, בלהיטות שלו למגע אנושי, בשוטטויות האילמות שלו לאורך חופי ישראל ובמפגשים החידתיים בבתי קפה עלובים אנחנו חשים עד כמה מייסרים עשויים להיות החיים בעקבות אסון כבד. על אותם ניצולים יהודים אשר מיד לאחר המלחמה פנו להברחות ולפעילות בשוק השחור באיטליה כתבת, "איש לא ידע מה לעשות בחייו הניצולים."

השאלה האחרונה שלי, שעולה מן הנושאים המעסיקים אותך ב"בארטפוס בן אלמוות", היא אולי פשוטה עד גיחוך. האם אתה מזהה מתוך הדברים שהבחנת בהם כשהיית צעיר חסר בית המשוטט באירופה לאחר המלחמה, ומתוך הדברים שלמדת בארבעת העשורים שבהם אתה חי בישראל, דפוסי התנסות בולטים אצל מי שחייהם ניצלו? מה באמת עשו ניצולי השואה, ומאילו בחינות הם אכן עברו שינוי בלתי נמנע?

אפלפלד: אמת, זוהי הנקודה הכאובה בספרי האחרון. ניסיתי לענות בו על שאלתך בעקיפין, ואנסה להרחיב מעט. השואה משתייכת לסוג החוויות הכבירות שכופות עליך שתיקה. כל אמירה, כל הכרזה וכל "תשובה" יהיו זעירות, חסרות משמעות ולעתים מגוחכות. אפילו התשובות המקיפות ביותר נראות קלות ערך.

ברשותך, אביא שתי דוגמאות. האחת היא הציונות. אין ספק שהחיים בישראל נותנים לניצולים לא רק מקלט אלא גם תחושה שלא כל העולם רע. אף על פי שהעץ נגדע, השורש לא התנוון - למרות הכול אנחנו ממשיכים לחיות. עם זאת, הסיפוק הזה לא יכול לסלק את תחושתו של הניצול שעליו לעשות משהו בחיים האלה, בחיים שניצלו. הניצולים עברו דברים שאיש לא עבר, ואנשים מצפים מהם לאיזה מסר, לאיזה מפתח להבנת העולם האנושי - למופת אנושי. אבל הם כמובן אינם יכולים אפילו להתחיל למלא את הציפיות האדירות שמוטלות לפתחם, ולכן הם מנהלים חיים חשאיים, חיים של מחבוא ומנוסה. הבעיה היא שאין עוד מקומות מחבוא. ותחושת האשְמה גדֵלה משנה לשנה והופכת, כמו אצל קפקא, להאשָמה. הפצע עמוק מדי והתחבושת אינה עוזרת. אפילו תחבושת בדמות המדינה היהודית.

הדוגמה השנייה היא העֶמדה הדתית. באופן פרדוקסלי, לא מעט ניצולים אימצו את האמונה היהודית כמחווה להוריהם שנרצחו. היטב ידוע לי באילו מאמצים כרוכה העמדה הפרדוקסלית הזאת, ואני מכבד אותה. אבל העמדה הזאת היא תולדה של ייאוש. איני מכחיש את אמיתותו של הייאוש. אבל זוהי עמדה חונקת, מעין נזירוּת יהודית והענשה עצמית עקיפה.

ספרי אינו מציע לניצול שבו לא ציונות ולא נחמה דתית. הניצול, בארטפוס, בלע את השואה בשלמותה, איבריו ספוגים בה, וכעת היא הולכת איתו לכל מקום. בכל בוקר, צהריים וערב הוא שותה את "החלב השחור" של המשורר פול צֶלאן. אין לו שום יתרון על האחרים, אבל הוא עדיין לא איבד את הפנים האנושיות שלו. לא הרבה, אבל גם זה משהו.

ספרו של אפלפלד והזעם עוד לא נדם ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן,
ספרים נוספים של אפלפלד בטקסט: פרחי האפלה, חיים שלמים.
אהרן אפלפלד בלקסיקון הספרות העברית החדשה.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

ענייני עבודה - פיליפ רות
Shop Talk: A Writer and His Colleagues and Their Work - Philip Roth


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *