 |
 |
» טקסט » ספרות לא בדיונית » ספרים חדשים בינואר 2008 חזור
אסתרי
מאת: אומרי טגאמלק אברה
|
את אומרי טגאמלק אברה פגשתי בפעם הראשונה שבועות מספר לפני יציאת הספר מבית הדפוס.
במסדרונות ההוצאה דיברו על הספר כעל יצירה מרגשת החושפת תרבות שרובנו איננו מכירים. חיכיתי לו בקוצר רוח...
ואז הגיע אומרי לפגישה.
בחור צעיר בראשית שנות השלושים לחייו, שאינו יודע את גילו המדויק משום שבאתיופיה לא נהגו לרשום את תאריך הלידה, לפחות לא במושגים של תאריך גרגוריאני. הוא יודע שהוא בערך בן שלושים ושתיים אולי שלוש ואולי ארבע....
הוא הגיע לפגישה אחרי משמרת במחלקת הביטחון של בתי הזיקוק בחיפה. נרגש, טען בתוקף שחשוב לו שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים כדי שידעו, שיכירו, לא אותו את אומרי, כי אם את העדה האתיופית.
|
|


|
בעיניים רושפות אמר שהספר הזה הוא שליחות, אמירה, קריאת תגר על עוולות ודחייה, שזהו ניסיון להשיב את הכבוד האבוד של העדה. עדת ביתא ישראל עלתה להגשים חלום ציוני ודתי בירושלם וכאשר הגיעו לכאן... נתקלו באטימות ובזלזול. אומרי לא מאשים, הוא רק טוען שזה נובע מחוסר הבנה שלנו, מאי ידיעה. לכן כתב, כדי להסביר ולקרב.
פטגו, הילד, עובר מסלול בסיפור התבגרות זה, הדומה למסלול שעבר אומרי בעצמו. ילדות בשדות ירוקים בין אשדות מים כחולים והרים, רעיית עדר הצאן של המשפחה, אידיליה הנקטעת עם החלטת המשפחה להגשים חלום של דורות ולעלות ארצה. המסע מאתיופיה לארץ ישראל מבגר בבת אחת את הילד פטגו. ההליכה ברגל מאתיופיה לסודן, הרעב במחנות הפליטים בסודן, והחלום שפג עם ההגעה לארץ. המושגים של ירושלם שעברו בסיפורים מסב לנכד במשך דורות נמחקים באחת, או לפחות עומדים למבחן חוזר.
אומרי הבוגר, יושב בצוהרי יום סתוי במשרדי ואומר עם זיק של ציניות מרירה " באתיופיה אנחנו לא הינו אתיופים, שם הינו פלאשים (מלשון פולשים/זרים) כשהגענו הנה הפכנו לאתיופים ואנחנו חשבנו שבאנו הביתה...."
אומרי טגאמלק אברה עלה לישראל בילדותו במבצע משה, בשנת 1984.
276 עמודים.
אסתרי - אומרי טגאמלק אברה
|
 |
 |