Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2008  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | שנת 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בנובמבר 2008
» ספרים באוקטובר 2008
» ספרים בספטמבר 2008
» ספרים באוגוסט 2008
» ספרים ביולי 2008
» ספרים ביוני 2008
» ספרים במאי 2008
» ספרים באפריל 2008
» ספרים במרץ 2008
» ספרים בפברואר 2008
» ספרים בינואר 2008
» ספרים בדצמבר 2007


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בספטמבר 2008       חזור

הכיוון מזרח 16 - ערסים ופרחות
מאת: יצחק גורמזאנו גורן (עורך ראשי)

ההוצאה:

בימת קדם

גליון מספר 16 של כתב העת לתרבות וספרות "הכיוון מזרח" עוסק בערסים פרחות וגם בחנונים. את הגליון ערכו הפעם: בת-שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג.

מיכל סחייק: הערס מסמן בזלזולו את היותו ״אחר״, ו״אחר״ מנצח, כך או אחרת, בכוח, ואם צריך אז בעוד כוח. הערס מתנהל לרוב עם סף-התפרצות ו״שריפת-פיוזים״ גבוהה. הערס ״עולה לו הדם לראש״ מהר, ותמיד באשמתו של מישהו אחר.

הערס יַראה לעצמו ולסביבתו ״מי כאן המלך״. בכל שעה ביממה בנסעו במכוניתו ותחפוץ נפשו או ידרוש מעמדו, יכריז על עצמו במוסיקה ב״פוּל ווֹליום״. הערס מכוון לנגד ״כיוון התנועה״. משהו בו זיהה שעם ״כיוון התנועה״ אינו יכול לזרום, להשתתף, להלחם, לנצח. הוא מסמן את ״כיוון הנגד״.

הכיוון מזרח 16 - ערסים ופרחות
שתפו אותי

מה בגליון
ערס מרביץ לחנון ופרחה רואה שיר | נועם שדות
ניקיון סיפור | ענבל מלכה
אריסטו פינת סוקרטס סיפור | דבורה נגבי
שבבי גורמטים שיר | מתי שמואלוף
גרוטסקה אותנטית: ערסים ופרחות בתרבות הישראלית מאמר | יובל עברי
דצ״ך ער״ס באח״ב מסה | מיכל סחייק
פאדיחה להשכיר סיפור שושה גורן
כאילו מהשורה שיר | יודית שחר
מי רוצה להיות פרחה? מסה | גל קרניאל
אני לא פרחה סיפור | יעל צדוק
מצב שתיים סיפור | רותם גולדמן
אבא מעוכב לחקירה שיר | גלעד מאירי
רישיון ג׳ סיפור | חגי אלעד
הערס הרוסי, הערס המזרחי מאמר | דביר צור
המינגווי פינת אלביס סיפור | אלון לוי
גן סאקר, ל״ג בעומר סיפור | תמר ארנסון
שבר אפי-סתמ-או-לוגי: שבעה הגיגים על מפנה במחשבת הפרחה מסה | יהונתן סואן
פרחה ברחוב המשוררים שיר | בלפור חקק
אתה ראשון, יא צדוק: על יצירתו של תמיר צדוק ביקורת אמנות | דרורית גור אריה
טקס המעבר של דיוואני: על התערוכה של איציק בדש רשימה | טל בן צבי
אל מלא רחמים ביקורת אמנות | איל שגיא ביזאוי
מדוזה שיר | טלי לטוביצקי

כתב-העת הכיוון מזרח, גיליון 16 ,"ערסים ופרחות" עורכים: בת-שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג, עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן, בתמיכת מנהל התרבות – משרד המדע התרבות והספורט, עיריית תל-אביב, הקרן החדשה לישראל וקבוצת אוטו תקשורת למידע מוטורי, מחיר גיליון 30 ש"ח (35 ש"ח כולל דמי טיפול ומשלוח), הציור על העטיפה: נטע הררי, 90 עמודים.

בפתח | בת־שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג
המושגים ״ערסים ופרחות״ משמשים קטגוריה נגישה, ברורה מאליה, של סימון. ההכשרה התרבותית הישראלית מאפשרת לזהות בנקל את הערסיות או את פרחיות בבני-אדם, באתרים, במחוות-גוף, בצורת-לבוש, באופני-דיבור. ובכל-זאת, מהי מהותה של האבחנה המיידית, האינטואיטיבית הזו? האם זו קטגוריה אתנית, כלכלית, פוליטית, אסתטית, תרבותית?

הסטריאוטיפ של הערס והפרחה מתמסר לשגרות תיאור שכרוכות בוולגריוּת, תוקפנוּת, חוסר-התחשבות, להט, אלימות, אימפולסיביות, בלתי-אמצעיות, נחשלות, ארוטיות, יצריות, אפילו פראיוּת; בקולות רמים מדי ובמחוות-גוף שפורצות מן הגוף החוצה, שמכריזות על נוכחות עודפת במרחב. אין בו מתינות, איזון, ״טעם טוב״ או סדר.

בערסים ובפרחות יש ממה שפורע את הסדר של המרחב הציבורי הישראלי, שמדומיין (עדיין) כ״וילה בג׳ונגל״, ולכן זו קטגוריה שהיא מאיימת ומשחררת בו-זמנית, מקור של העצמה ושל בושה, של כוח וחולשה, של נראוּת ושל הסתרה.

מילון הקלישאות הלא-שלם של ה״ערס״ ו״הפרחה״, מאפשר להבחין בקטגוריות הסימון של הזהויות הללו - וגם באי-כשירותן לתאר כהלכה את ה״ערס״ או ה״פרחה״. לכאורה מדובר בראש ובראשונה בסטריאוטיפ אתני (הערסים והפרחות מזוהים עם ישראלים מזרחיים, אבל יש גם ערסים רוסים ואשכנזים, ערבים ובדואים); או אולי סטריאוטיפ כלכלי (הערסים והפרחות הם בני המעמדות התחתונים, הם תושבי השיכונים ועיירות-הפיתוח - על-אף שישנן פרחות במרצדס או בג׳יפ שחור, נובו-רישים שמפגינים את עושרם כחלק מהמופע הערסי שלהם); יש בו ממד פוליטי (ערסים הם ימניים שונאי-ערבים, צועקים דברי שנאה בכיכרות ומתקוטטים בכינוס מרכז-הליכוד, אך גם מאזינים למוסיקה מזרחית או ערבית, אוכלים אוכל מזרחי ומרגישים בבית בתרבות הערבית - וגם מבטאים את הסבלנות לתרבות הזו במרחב ששולל אותה וחרד ממנה).

אולי זו קטגוריה אסתטית (גורמטים מוזהבים, נצנצים ופייאטים, שמלות-ערב גרנדיוזיות בחתונות, שֵׂער נפוח ומסולסל, משוח בברילנטין או בג׳ל, חולצות צמודות מדי, קצרות מדי, הכול קצת ״יותר מדי״ - אבל גם כפכפים וטריינינג, גם פשטות: מכנסים קצרים בלי חולצות על אי-התנועה מעל למנגל); או זהות תרבותית (דיבור רועש, צפירות בכביש ומוסיקה בפול-ווליום על הכביש, מחוות-גוף ודיבור של אני ואפסי עוד, ״מי יכול עליי?״, ״למה מי אתה?״; תרבות של חוסר-התחשבות בכללים, של שפה משובשת, המערבת שלא כהלכה גבוה ונמוך, של קומבינה ושל אזורים אפורים, אבל גם תרבות של חום ואינטימיות משפחתית, של אכפתיוּת ושל תעוזה, של אירוח כיד-המלך, של ״כפרה שלי״ ושל ״מאמי״, של דאגה והקרבה אל מול המשפחה, הקהילה).

אז מה זה בדיוק ״ערסים ופרחות״? מצבור של דימויים והנחות מוקדמות, כמובן, שמאפשר לזהות את הערס או את הפרחה מבלי לדעת מה זה אומר בדיוק. כשרואים או כששומעים, יודעים. אבל איך אפשר לדבר על הדבר הזה, האינטואיטיבי, שלא ניתן לתרגם אותו לשפות זרות, שמתנגד לאבחנות מסודרות, מובהקות?

לנזילות של המושגים הללו יש גבול. הסיפור של ״הערסים והפרחות״ הוא סיפור מכאובם של המזרחים בפגישתם עם התרבות הישראלית האשכנזית. על אף שחלק לא קטן מהמזרחים באו מרקע מסורתי, הושם דגש, כאן בארץ, על מיניותם; על-אף שחלק ניכר היו אנשי-ספר, בורותם הוכתרה; על-אף שחלקם הגיעו מהמרכז הגיאוגרפי, התרבותי, הכלכלי של ארצות-המוצא, הם הוכללו כ״שוליים״. אבל עכשיו, שהפרחה והערס ״מוסדו״, הפך המיסוד גם לסימני-גנאי, אך גם לביטוי של שחרור, מרד, עמידה מנגד; ביטוי שקבוצות-שוליים נוספות מאמצות את כליו. הערס והפרחה הם הקצנה של הסטריאוטיפ של ״ההוויה המזרחית״, שאי-אפשר לסכמה בצבע עור או במוצא אתני, גם לא במעמד כלכלי או בעמדה פוליטית או אסתטית.

לא פשוט לדבר על זה, לכתוב על זה, מפני שלא פשוט להעביר את המושגים האלו, המורכבים, הסותרים, אל השפה הממיינת והמייצגת. הדבר הראשון שהבחנּו בו כשקיבלנו טקסטים לגיליון היה הקושי הזה. הוא התבטא בבחירה באחד משני קטבים: ייצוג אידיאלי, רומנטי ותקין-פוליטית של הערס ושל הפרחה: החום האנושי המתפרץ למרות הדיכוי המתמשך, יופיים של העומדים כנגד תרבות שאינה מוכנה להכיל אותם, שרואה בהם טעוני-טיפוח או טעוני-אילוף.

מן הצד האחר, טקסטים שעוסקים באיום שהערסים והפרחות מהווים: האיום שכרוך במפגש טעון על הכביש, בתור בחנות, במלון בחוץ-לארץ, בבית-הספר ובמועדון; האיום שיש בסטריאוטיפ הערסי והפרחי על השיח המזרחי, שמעדיף לבחור מקורות השראה משיח-המחאה ״המתורבת״, האפריקאי-אמריקאי או הצרפתי-צפון-אפריקאי, שמנוסח באופן אינטלקטואלי ושפועל לגייס לגיטימציה באמצעות נראוּת ״יאה״, על־ידי מאבק ציבורי ״תקני״, באמצעות אישים מהאקדמיה, עורכי-דין, משוררים.

האויבים של הדיון בערסיות ובפרחיוּת הם לשון הפוליטיקלי-קורקט מחד, חרדה גזענית מאידך. ולכן גיליון זה הוא שדה-מוקשים; הוא לא יכול להיות מפשר או מגשר, וגם אין לו רצון להיות כזה. אין בכוונתו לבחור צד, לאמץ ולחגוג את הערסיות ופרחיות או להסתייג מהן; הוא אינו רואה בערסים ובפרחות רק תוצר פשוט של גזענות, אפליה וחלוקת משאבים בלתי-צודקת, ולחליפין אינו חוגג אותם כקטגוריות מהותניות, שמשקפות את גלגוליה של מסורת תרבותית. הוא אינו מגשר באנתרופולוגיה של היקסמות, וגם לא מייצר סוציולוגיה של שיפוט.

אבל המציצנות הכרחית; היא הכרחית, משום שרוב הכותבים אינם מזהים עצמם כערסים וכפרחות דרך קבע. זו מציצנות, מכיוון ש״ערסים ופרחות״ זו הכביסה המלוכלכת של מנגנון ההלבנה הישראלי. בכך נטוע החופש של היוצרים, האמנים, ההוגים, ששותפים לגיליון הזה: החופש להתעמת עם הסטריאוטיפים הללו, עם שדה-המוקשים, כל אחד בדרכו.

לאמץ את הדימוי הזה או לשפוט אותו, לגאול אותו או לפחד ממנו. הם יוצרים קולאז׳ ישראלי של סיפורים, תמונות ומחשבות, שבא לבדוק מה תפקידן של ההגדרות הללו בסדרי-החיים החברתיים כאן, כיצד הן פועלות, מי משתמש בהן, ולשם מה; שמבקש לשאול מה בא קודם: הערס והפרחה, או השימוש בהם כשמות-גנאי וכאתרים של כוח?

קריאה מהנה,
בת-שחר גורמזאנו גורפינקל ועמרי הרצוג

הערס הרוסי, הערס המזרחי | דביר צור
קובי נכנס למועדון וצועק ״יש מכות בחוץ״. הרגליים זזות כמעט מעצמן, נדחפות במעלה המדרגות ונעצרות מול מגרש הכדורגל. על האספלט עומדות שתי חבורות זו מול זו בעמדות-קרב, מוכנות כבר למתקפה. רחוב שטרן, אחר-הצהריים, חום מחניק של תחילת הקיץ.

כשהקרב נגמר, עשרים דקות אחר-כך, אחרי שהמשטרה הגיעה, ספרנו את הפגיעות. נקעים, חבורות וגם פריקת-כתף אחת. הנשקים המוכרים זרוקים על-פני המגרש ומחכים להיאסף לקראת הפעם הבאה. אבנים מפוזרות, כמה מקלות-עץ, שרשרת עשויה חוליות-ברזל. הנערים עייפים מהמאבק ומטיחים האשמות, אחוזים בידי חבריהם ובידי המדריכים של המועדון בכוח שמונע התנגשות נוספת. אפשר לסכם את זה בתיקו. בני הנוער ה״ערסים״ וה״רוסים״ יחכו לסיבוב הבא.

נתאר ערס מראש ועד כף-רגל בלי לפחד משימוש באסוציאציות, בקונוטציות, בסטריאוטיפים ובסטיגמות (אין מה לדאוג, אחר-כך אפשר לטעון שמדובר באוסף של דימויים וייצוגים שמשרתים אידיאולוגיות כוחניות): ג׳ל על השער, הופך אותו לקוצים קשים מעוצבים היטב, לפעמים יש גם גוונים. אפשרות אחרת היא כובע עם מצחייה מקושתת, מסתירה את העיניים. הגילוח משאיר פס שער דקיק, על חלקת הצוואר שרשרת עשויה פלטינה, זהב או כסף. לעיתים מושחל בה תליון קטן שמדי כמה זמן מוגש אל השפתיים ומנושק בחרדת-קודש. החולצה מתוצרת ״קאפה״ מכסה את פלג הגוף העליון. על אחת הידיים נתלה לו בעצלתיים גורמט מוזהב כבד. המכנסיים: טריינינג תואם לחולצה או ג׳ינס מהודר. חגורה בעלת אבזם עם נוכחות בולטת. את המראה חותמות זוג של נעלי ״פומה״. ועכשיו - אותו המראה, כמעט או במדויק, כשהוא צמוד לאדם שמדבר במבטא רוסי מובהק. אחד שהרי״ש שלו ניתזת מתחילת הפה והלמ״ד נחלצת מהגרון ומצדי הלשון, שאוצר המלים שלו דומה, לפעמים אפילו זהה, לזה של הערס הקונבנציונלי. הערס הרוסי משתחל אל תוך מערכת דימויים מקובעת ובנויה היטב, ומכריח לחשוב מחדש על מושגי-היסוד המרכיבים אותה.

ככל שאני חושב לעומק על המילים ״ערס״ ו״פרחה״, אני מכיר יותר ויותר בכך שהן טעונות באבק-שרפה דליק ביותר. הלשון יוצרת קשר נפיץ בין קונוטציות וסטריאוטיפים לבין המציאות, שלעיתים קרובות נפגשת בסטריאוטיפים האלה ומחזקת אותם. לפני שמדברים על השעבוד והשחרור של הערס והפרחה צריך לזכור שיש לנו עסק עם מחשבה על גורמטים, טריינינג בוהק, עגילים גדולים, פן, צביעת שערות בגווני בלונד ואי-דפיקת חשבון כדרך-חיים. הטענה שמדובר באוסף של סטיגמות לא-מבוססות לא משנה את הסטיגמות עצמן.

המערכת שמייצרות שתי המילים האלה, ערס ופרחה, היא מערכת בינארית, כוחנית ודיאלקטית. טמון בה, נרצה או לא, הרבה כוח, משעבד וגם משחרר. הרי מדובר במושגים שבתוכם משולבות שאלות של מוצא אתני, מבט והפנמה, התנגדות ומחאה. הערס והפרחה נתפסים כשוליים המזרחיים הצעקניים שמכים במרכז. שק של דימויים מלווה את היחס שמופנה כלפיהם: ההקפדה על המראה, תרבות הצריכה שמכה בהם שבעתיים, הצורך הנואש למצוא מקום ולזכות בנראוּת בג׳ונגל החברתי שמסביבם. גם הבחירה במסלולים שעוקפים את המנגנונים ההגמוניים שמחלקים את משאבי הביטוי, וגם מתריסים כנגדם. אבל כשמחברים בינם ובין מוצא רוסי מתעוררת בעיה: מערכת הייצוגים והדימויים שהתאימה לטיפוסים ה״קלאסיים״ חורקת.

משיטוט מקרי ברשת האינטרנט נראה שהנושא מעורר קשת של תגובות שעוסקות בדיוק בחריקה הזאת. אחת אומרת: ״חשוב גם לציין על אילו ערסים אתם מדברים, כי ערס רוסי וערס ישראלי זה שני דברים שונים לחלוטין״. והתגובה: ״אתה מבין מה אתה אומר פה??!?!?! ערס רוסי=ערס אשכנזי=אין דבר כזה״. דיון מעין זה עולה שוב ושוב, למשל בפורום של אוניברסיטת באר-שבע או באתר-בילויים ומסיבות של אזור רמת-השרון.

הקושי שבהגדרה לא צריך להפתיע אותנו. גם לא העימות האלים בין הקבוצה ה״מזרחית״ (שנקראה הנוער הוותיק) ובין הקבוצה ה״רוסית״ (הנוער העולה) ברחוב שטרן. מדובר באירוע רגיל במציאות של הסביבה. ברמה המוסדית, זו של המתנ״ס, היה נסיון להמעיט עד כמה שאפשר במפגשים בין שתי הקבוצות. גם ברמה האישית כמעט ולא היה מגע בין הנערים, וכאשר כבר נוצר מפגש הוא בדרך־כלל התאפיין במתח גדול ובתחושה של איום הדדי.

מול ״האשכנזי החְנון״, זה שמוצג כיפה-נפש, ילד כאפות, פלורליסט, עדין וכנוע, נוח להציב את ״המזרחי הערס״, הדורסני, האלים, זה שעולמו צר, הגזען, הטיפש. כך אפשר להשאיר על כנה את תחושת העליונות והיראה האוריינטליסטית. אוהדי בית״ר ירושלים מיוצגים כפניה של ישראל המכוערת, יחד עם אלה שמפצחים גרעינים ברחוב, מקללים בקול, כותבים על הכיסאות במושבים האחוריים של האוטובוס ונדחפים בתור. השאר יוכלו להרגיש שהם חלק מ״ארץ ישראל היפה״, ה״מתורבתת״, שאיום של פלישה ברברית מסכן את קיומה.

הערס עומד אל מול מה שנתפס כנורמטיבי, כ״טבעי״, התנהגותו נשפטת כסטייה מהכללים המקובלים. במשאבים המעטים שהוענקו לו הוא יוצר הון מדומה בדמותו של החוליגן. אוהדי בית״ר משיגים את מה שנשלל מהם באמצעות אימוץ הסטריאוטיפים שמרחיקים אותם ממרכזי הכוח, ומשתמשים בהם על־מנת להשיג כוח: הפוליטיקאים מתחנפים אליהם, החנונים מפחדים מהם ושותקים מולם. הם הסמן הקיצוני של התנהלות שרוכשת בחזרה את מה שנגזל ממנה. אבל כשמודדים הון מול הון ברור מי יוצא המופסד. מה שמפריד בין החנון ובין הערס הוא לא המטרה אלא הדרך להשגתה, והמיקום שממנו מתבצעת הפעולה. הראשון יכול להשתמש במשאבים שמספקת לו החברה, להוציא חשבוניות של הוצאה מוכרת ואחר-כך להתלונן על האינסטלטור שמתקן את הצנרת ומבקש כסף מזומן. הגילדות של אנשי אקדמיה, תרבות ואמנות, שמשרותיהם עוברות מדור לדור ותמיד נשארות במשפחה, מביעות את סלידתן מהנפוטיזם בחברת-החשמל וברשות-הנמלים. ההתנהגות הפסיבית-אגרסיבית של הממתינים בתור בסופרמרקט ומסננים משפט על איטיותה של הקופאית לא שונה בהרבה מהידחפות באותו התור ממש. אבל בסופו של דבר יש לנו שני צדדים מרוצים פחות או יותר, שמשיגים את מה שהם יכולים תחת האילוצים של האידיאולוגיה החברתית.

אז למה הערסים המזרחיים כועסים על הערסים הרוסים, מתעבים אותם ומאוימים על ידם? נדמה שהאגרסיה כלפי הערס הרוסי נובעת בעיקר מחוצפתו. הוא מעז להשתמש במיקום האתני ה״לבן״ כדי לטשטש את הגבולות בין מי שמפיק תועלת מהיותו חנון לבין מי שמשתמש במעמדו כערס. כי באותה מידה שהרוסי יכול להיות ערס, הוא יכול להיות אשכנזי. הוא יכול לזלזל באותו ״חנון״ שלא מכיר את יצירות המופת הרוסיות ובמקביל להסתובב עם גורמט כבד מזהב. למעשה, את מה שהשיג הערס המזרחי בכמעט שישים שנים משיג הערס הרוסי בהרף-עין, מתוקף יכולת עמידתו בין צירי זהות שונים: לבן, עולה חדש, בן למעמד נמוך, בעל זיקה לתרבות גבוהה, בן לקבוצת שוליים, מזרחי, ארופאי.

מה שנחשף בפעולת הערס הרוסי הוא מכלול של דיכוטומיות הנוגעות ביחסי-כוח בחברה הישראלית, וגם מעשה הערעור עליהן. הדיכוטומיה הברורה בין ערסים ואלה שאינם-ערסים מייצרת מעין טבלה, שבה החנון (או הלא-ערס), הלבן, הישראלי והנורמטיבי כולם עומדים בצד אחד כשמולם ניצבים הערס, השחור, הזר והסוטה. הטור הראשון הכיל בעבר כוח, השני סבילות. אבל עם הזמן נוצר איזון עדין, לא שוויוני, שממנו נהנים שני הצדדים - מי שמשתייך ל״נורמה״ נהנה מהיותו חלק מהכלל, מי שסוטה מאותה התנהלות יכול להשיג את חפצו בזכות הכוחנות שהוא מפגין לעומתה.

הערס הרוסי עלול למוטט את המערכת הזאת. בהיותו יצור-כלאיים הוא לא פה ולא שם, שייך מבחינה אתנית לקבוצה ה״נכונה״ (בכל זאת, מדובר בסופו של דבר במערכת שממצבת את הערס והפרחה בתחתית הסולם ומנוהלת קודם-כול על בסיס של הבחנה אתנית), אבל מתנהג על פי הקודים של הקבוצה ה״אחרת״. התנהלותו מבלבלת, מקוממת. הוא משייט לו בין ההגדרות בהתאם לצרכיו, ויכול להשתמש ביכולותיו בכדי לחדור אל תוך מארג מורכב של זהויות. הוא יכול ליהנות מהחנוניות האשכנזית שלו, כמו גם מהמזרחיות הערסית שלו. הערסים המזרחיים של רחוב שטרן מרגישים איך מה שהשיגו - נראות, כוח מופגן, יראה - מתערער. הם כבר לא היחידים שמחזיקים באותו כוח שנובע ממה שהייתה פעם עמדה של חולשה.

מהצד השני, ה״חנוני״, ישנו קושי אמיתי לקבל את המופע ההתנהגותי הספציפי הזה כערסיות, וישנו ניסיון לתארו במונחים של ארץ המוצא ולא של ארץ היעד. בכך מתבטא עוד ניסיון לנטרל את האלמנט ה״שחור״ שמאמץ לו הרוסי ולהותיר רק את היסוד ה״לבן״ בזהותו (אולי, רק אולי, אפשר לראות דוגמה לכך ביחסם של אמצעי התקשורת לאלימות בקרב בני-נוער רוסיים ולמסגור השונה שהתנהגותם מקבלת - זו לא ״המנטליות״ שלהם, אלא קשיי-קליטה, משבר שפה, כישלון המערכות החינוכיות שהיו צריכות להפוך אותם ל״חנונים״ מן השורה).

אז לא מפתיע למצוא גילויי עוינות כלפי זהות היברידית של הערס הרוסי, שיכולה לבחור בכל אחת מהזהויות הבינאריות ולבחור ממי מהן להפיק תועלת. כל יחסי-הכוח שנבנו במשך שנים רבות ועוצבו על-ידי מאבק ומאבק-שכנגד עלולים להתפרק. אולם דווקא העוינות הזו מצביעה על כך שהערעור שמציב הערס הרוסי טומן בחובו גם פוטנציאל משחרר. במקום מערכת של שתי זהויות מופרדות ומובחנות, מציע לנו המקרה של הערס הרוסי קריאה חדשה, מטשטשת. הוא מביא בשורה, ככל הנראה מבלי-משים, של היברידיות שמאפשרת בחירה או תנועה בין מאגרי-כוח. ואולי הוא מציע, או יציע, עוד אופציה של זהות בין הניגודים המושרשים של ״ערס״ ו״חנון״, שאורבים לנו על כל צעד ושעל.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה לאור

הכיוון מזרח 16 - ערסים ופרחות - יצחק גורמזאנו גורן (עורך ראשי)


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *