» טקסט  » כתבי עת  » ספרים חדשים בנובמבר 2008       חזור

דקה, כתב עת לשירה וביקורת גיליון 004
מאת: בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש - עורכים
Daka 004, Journal of Poetry and Criticism
Editors: Boaz Yaniv, Eran Tzelgov, Roni Hirsch

ההוצאה: פרדס דבר המערכת: שנתיים מלאו ל“דקה”. נטולת כותרות ומרובת הערות שוליים, נדמה שהיא עדיין מעוררת תמיהות מהסוג הבסיסי ביותר: מהו הנושא? מהי האג‘נדה? גם אנחנו איננו יודעים לרוב כיצד להסביר בדיוק מהו התהליך שבו מתגבש לבסוף גיליון לכיד, וכיצד ניתן יהיה לזהות בו את המוטיב המרכזי. האם מספיק לומר שנתנו לשירים ללכת מעט לפנינו? שהקישורים ביניהם הם ממילא בלתי נמנעים? ואולי בכל זאת קיים מפתח לפענוח החידה, מפה לנוחיות המשתמש, ומחובתנו לרמוז עליו לכל הפחות כאן, בדבר המערכת? תחילת העבודה על כל גיליון היא כמו הדרך משדה התעופה אל עבר עיר לא מוכרת. מהחלון נשקפות מילים שפשרן עוד לא ברור. בית אחר בית נבנית העיר לפניך ואיתה הזכות להיות ילד, לשחק באזורים לא מוכרים. יש החושבים שעיר היא תוצר ארכיטקטוני, כשלמעשה עיר היא תמיד חיה, אורגניזם גדול ומורכב שאת סודו קשה להסביר.

כך העניין גם בנוגע לכתב עת. הטייל צריך להיזהר לא ליפול במלכודות העיר שיהפכוהו לתייר. התייר מחפש את הבניינים הגדולים ־ רצוי את בנייני העירייה או בית הנבחרים, הטייל מחפש את הסמטאות הזנוחות עם ציורי הגרפיטי הצומחים על קירותיהן ־ שם טמון היופי האמיתי של העיר, שם נמצאת השירה היפה.

לטייל יש הזכות הגדולה ־ הזכות ללכת לאיבוד. הרגע שבו אבדה הדרך הסלולה, הוא הרגע היפה בכל טיול, הרגע שבו הטייל מגיע למקום שאינו ממופה, למקום שאינו מקום )לפחות לרגע(. כאשר תחושה זאת מתפוגגת, הוא יכול למצוא את עצמו במקום חדש, לא מוכר ומרתק, כפי שקרה לנו כשאבדנו בטקסטים של אילנה סובל.

ככל שמעמיק המבט מתגלים יותר ויותר צללים. התמונה הולכת ומתרחבת, אך לעולם אינה מתמלאת, אינה שלמה. העיר לעולם אינה עיר אחת. כל שיר מגלה תנועות מוכרות, מגע של אדם מוכר, המגע של גופך שלך, אך רק הדמיון משלים את המחווה לכדי סיפור של ממש, אינסוף סיפורים, במאבק מתמיד על הבכורה אל מול הזיכרון.

החוברת הרביעית מציגה מאבקים שונים על בכורה זו. המעשה האמנותי תמיד לוקח חלק במאבק בין הדימוי לזיכרון ־ כך הוא נכנס לזירה הפוליטית, לא כקישוט, אלא ככתיבה שמבקשת לנקוט עמדה, להטיל ספק במעמדו של הזיכרון.

דוגמה לכך היא שירו של מחמוד דרוויש, שעמו אנחנו פותחים את החוברת הנוכחית. הדובר בשיר שב לביתו, אך אינו מזהה בו את עצמו, ותפלותו של המסע היא לבדה נחמה שאין בה נחמה על כך שזהו אמנם מסע שכבר לא יושלם לעולם. בינתיים, הערים החדשות יושבות על סימני העבר, מונעות מהזיכרון להתעורר, חוסמות את הגישה ממבקשי סיפורן וממבקשי המקלט כאחד. גם הגוף עצמו משיל ועוטה סימנים, אך עיקר תנועותיו מוציאות זו את זו, ומעט מאוד הוא עומד במטלת חיבור עברו עם עתידו.

דוגמה אחרת היא העבודה ארוכת השנים של קבוצת סלה–מנקה. זו עוסקת בחומרי הסיפורים השחוקים עד דק של ירושלים, ומנסה לחלץ מתוכם דימויים חדשים, סיפורים אחרים. לא ניתן להטיל ספק ביסודותיה של עיר, ולו גם רעועים, במבט מרחוק. פעילות הקבוצה לוקחת עיקרון זה לקיצוניותו, לכדי פירוק החומות, גם אם פירוק זמני בלבד.

במבט לאחור אל העיר שאנחנו עוזבים, אנחנו מקווים שהצלחנו לפרק את חומותיה, ולו במעט. מפה טובה מזו לא נוכל לשרטט.

המשתתפים לפי סדר הופעתם: מחמוד דרוויש, בתרגום עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, רון קורדונסקי, נטעלי בראון, אורית גידלי, הערות שוליים (על תנועת הזיכרון והשירה): ליאת קפלן, אילנה סובל, קרליס ורדינש, בתרגום טל ניצן, צילומים: אדי גרלד, מינה לוי, בתרגום גיורא לשם, מירון ח. איזקסון, מסה וראיון: סלה-מנקה, בתרגום בעז יניב, רוני הירש, בעז יניב, ערן צלגוב.

לילה מעבר לדַאוּגַבָה | קרליס ורדינש בתרגום טל ניצן

בוא, אקח אותך הביתה.

החשמלית מגמאת את הקטע האחרון, עשרה מטרים או יותר, כמו ספינה שיכורה, פונה בחדוּת - כך שהנוסעים נופלים ממושביהם ומתעוררים - ופותחת דלתות, מכניסה את החשיכה אל הקרונות.

אחרי הגשם אבני המרצפת מבהיקות. בית המרקחת, בית החולים, בית המשוגעים ובית הקברות פותחים את שעריהם לרווחה. בחלונות הראווה יש גמדי גינה וכלי מטבח מושלמים - אנחנו נעבור על פניהם.

כל הלילה לאורו העכור של פנס הרחוב מישהו יושב ליד קיוסק, שותה בירה ומקבל כסף מלקוחות מאוחרים. תיתן לו סיגריה והוא ימזוג לנו לגימה.

רחובי הקטן מסתיים פתאום לפני אוטוסטרדה ענקית - ברגע האחרון נזנק אל חדר מדרגות. שם, חתולים לבנים מהלכים לאורך הקירות, מבחנות ריקות מתרסקות ארצה, שלושה ענפים פותחים חלון ומכרסמים את הזגוגית המלוכלכת.

חדרַי ריקים למדי, קרניים צבעוניות מקרינות לנו סרטים על הקירות ועל התִקרה - שם, בחושך, עץ אֶדר שרוע בשינה טרופה; שם, בחצר, בערוגות, מבצבצים עשבים; שם, סבי, עדיין בחולצתו הלבנה, יושב על הרִצפה ומקלף תפוחים. הקרניים כבות, הבית נותר באמצע מנהרה של חושך. לך לישון: עליך ללכת הלאה לבדך.

© כל הזכויות שמורות לכותבים ולכתב העת דקה

דקה, כתב עת לשירה וביקורת גיליון 004 - בעז יניב, ערן צלגוב, רוני הירש - עורכים
Daka 004, Journal of Poetry and Criticism
Editors: Boaz Yaniv, Eran Tzelgov, Roni Hirsch