Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2009  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | שנת 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בנובמבר 2009
» ספרים באוקטובר 2009
» ספרים בספטמבר 2009
» ספרים באוגוסט 2009
» ספרים ביולי 2009
» ספרים ביוני 2009
» ספרים במאי 2009
» ספרים באפריל 2009
» ספרים במרץ 2009
» ספרים בפברואר 2009
» ספרים בינואר 2009
» ספרים בדצמבר 2008


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בינואר 2009       חזור

למי אכפת מחלומות
מאת: יוסף בר יוסף

ההוצאה:

זמורה ביתן

עוד לפני שהוא רואה אותה אוהב מאיר רותקו את צילה, בת זוגו בעבר של יואל קיכלר, שאותו מאיר מעריץ. הוא נושא אותה לאישה וגם מצליח ונעשה שותף של יואל, בעל אופטיקה משפחתית רבת דורות בלב תל אביב, השקועה בחובות בגלל חלומותיו של יואל לעשות סרטים.

עם הפגישה המחודשת עם צילה, מגלה יואל, שהתחתן בינתיים, שהוא אוהב את צילה יותר מאי פעם, אהבה שיש בה גם תשוקה וגם כמיהה לתיקון ולחיים של אמת.

לעומת יואל המבוסס מאיר הוא אופטומטריסט מתחיל, שצמח מיתמות ומעוני. המאבק בין הגברים על האישה שהם אוהבים הוא גם מאבק בין שני עולמות, בין ה"רעבים" לבין ה"שבעים". לוקחות בו חלק דמויות נוספות, לא צפויות ויחד עם זה אמינות וחיות.

למי אכפת מחלומות
שתפו אותי

אמהות, אהובות, עובדות זרות, שתי זונות, וגם איש מיוחד אחד מרוסיה. לוקחים בו חלק נכבד, בעלילת משנה פלאית, גם אדון חיים, מלווה בריבית נוטה למות, בעל עין אחת, ודוּדוּ בעל הצוואר הארוך, שניקר את עינו של אדון חיים במריבת נערים, ועכשיו הוא ממושכן לו, כולו.

למרות המאבקים זקוקים הגיבורים זה לזה. הם מכאיבים, בוגדים ומשקרים, בעיקר לעצמם, וגם מגלים נדיבות וחמלה. כל זה בעלילה דרמטית, שמתחלפת ברגעים של ליריות, לא נרתעת מקונפליקט, מפתוס ומרגש, ובזכות האיפוק, הרגישות וההומור לא גולשת לרגשנות, ומשום כך היא מרגשת באמת.

יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל, מחזאי מוערך מאוד בארץ ובעולם, הוא רב־אמן בעיצוב סיטואציות קיומיות, שהן גם מצחיקות וגם משכנעות מבחינה פסיכולוגית, בלי לגלוש ולו לרגע לפסיכולוגיזם. הוא מתמרן כמו לוליין המהלך על חבל גבוה, השומר על שיווי משקל מדויק להפליא בין כוח המשיכה של המציאות האפורה והמכבידה לבין הכמיהה להמריא אל מחוזות שמעבר. כתיבתו המדויקת ודימוייו המפתיעים הופכים את הריאליזם שלו לשירה של ממש.

למי אכפת מחלומות הוא הרומן השני של יוסף בר יוסף. הרומן הראשון שלו אחרי שנות מחזאות רבות, "לא בבית הזה" ("הספרייה החדשה", 2007), זכה להתקבלות נלהבת ביותר.

למי איכפת מחלומות, יוסף בר-יוסף | א. על חובות ועל חלבה
ראש השנה כבר עבר, יום כיפור, גם סוכות. נדמה היה שזהו, די, נגמר, והנה הוא שוב כאן, קיץ מהביל, נדבק. יואל הזיע, אפילו יותר מהרגיל אצלו. ברחוב העלייה פלטו האוטובוסים עשן אל פרצופו. חדר המדרגות העלוב, שהיה פעם מפואר, היה מחניק ממש. הוא התחיל לעלות במדרגות. מישהו ירד מולו ונעצר כמה מדרגות מעליו, איש צעיר, בן גילו. גם הוא נעצר. היה משהו מוזר במבט עיניו של ההוא, מין אינטימיות, כאילו הוא מכיר אותו. הוא גם חייך חיוך מתחטא, אפשר לומר קצת דביק, והניע בראשו במין חצי קידה.

"סליחה," הוא אמר, מעליו.
"למה? יש מקום לכולם," אמר יואל.
"כן, בטח," אמר ההוא, ועוד פעם, "בטח," ובכל זאת המשיך ונצמד אל הקיר כשירד.

ברור היה שהוא מפנה ליואל את הדרך מתוך כבוד, כאילו אמר בזה שיואל יכול לחשוב שכולם שווים, אבל אותו זה לא מחייב. יואל לא באמת הופתע. היה במראה שלו, בקומתו, ביפי פניו המיוחד, הלבבי, משהו שעורר גם רצון טוב ולא רק כבוד. אבל כאן היה עניין אחר, לא מובן לו. הוא סובב את ראשו להביט אחרי ההוא, שהיה לבוש חולצה לבנה, אמנם קצרת שרוולים, אבל מעונב, ובלי שום סימני זיעה, כאילו הוא מעולם אחר. להרף רגע חשב שכבר נתקל באיש הזה, אבל לא היה לו ראש להתעסק בעניין. היו לו דאגות כבדות יותר.

חובות, זה מה שנשאר לו מכל החלומות על עשיית סרטים, והחוב הלוחץ והכבד מכולם, שכלל גם משכנתא על האופטיקה שלו, היה לאדון חיים כהן, מלווה בריבית בשוק האפור, שעין אחת שלו היתה של זכוכית. צריך היה לנסות ולדחות את מועד הפירעון. במשרדו של אדון כהן לא היתה תשובה, גם לא היה שם משיבון להשאיר הודעה. "מתי שאני במשרד אני במשרד, ומתי שאני לא במשרד אני לא במשרד", אמר לו פעם. הוא גם אמר שהוא "לא מחזיק" מטלפון נייד. "אני לא כלב עם שרשרת, מתי שרוצים אותו - מושכים והוא ישנו", אמר. גם עורך הדין שלו לא ידע לומר איפה הוא, והימים דפקו. נשארו שבועיים עד מועד הפירעון.

יום אחד עצר מול רמזור אדום וראה אותו. אי-אפשר היה לטעות. אותה קומה חזקה, מלבנית, קצת שחוחה ועדיין דומה לארון של דלת אחת. אותם מכנסיים כהים וחולצה לבנה ארוכת שרוולים עם פסים דקים. אותם פנים מרובעים כמעט, גם כן מין קופסה שעומדת על הארון הגדול. וכמובן התיק השחור ביד שמאל. הוא יצא מאיזו חנות, ואולי מתוך חדר מדרגות. ברור היה שאור השמש בחוץ המם אותו. במקום לברוח אל איזה צל, חשב יואל אחר כך, דווקא הרים את פניו אל השמש, מי יודע, אולי כדי לשאול אותה מה הפשר. מיד נשלחו ידיו לצדדים, מן הסתם איבד לשנייה את שיווי משקלו, התנדנד, כמעט נפל, ולא נפל. יואל לא חשב הרבה, וקרא לעברו מתוך המכונית, "אדון כהן!" בקול רם קרא. אדון כהן פנה לעברו, ואז אמר, "חכה רגע, אני כבר יוצא!" הוא שם לב ששמשת חלון המכונית פתוחה רק כדי סדק. פתח אותה, ועכשיו ממש צעק, "רק רגע, אני כבר יוצא אליך!" אז שמע את המכוניות מאחוריו צופרות וצווחות, וראה שבינתיים התחלף הרמזור לירוק. כמעט לחץ על דוושת הגז להמשיך ולנסוע, והרמזור שב והתחלף לאדום. הביט שוב הצידה וראה את גבו של אדון כהן שהלך והתרחק. לא הספיק להסתכל הרבה וכבר דפק מישהו בחלון שלו וצווח לו, "אתה משוגע, עיוור או מה?!" הגיע לאופטיקה, ואמו סיפרה לו שאדון כהן היה שם וחיפש אותו לפני שעה. רק אחרי הצהריים הצליח לדבר איתו, והם קבעו להיפגש במשרדו למחרת לפני הצהריים. זהו, סוף סוף.

הפעמון לא צילצל. דפק, ולא היתה תשובה. החליט לנסות ולהיכנס. אחרי הכול מדובר בפגישה שנקבעה לו. ומה גם שמדובר במשרד, והדלת בכלל ישָנה, דלת עץ, ואפילו קצת סדוקה. בפעם הקודמת אמר לעצמו שאולי אדון חיים כהן לא החליף אותה לדלת ביטחון בכוונה, כדי להטעות פורצים. כף המנעול התנדנדה קצת, והדלת נפתחה לפניו. הוא עבר במסדרון הצר על מרצפותיו הישנות הכהות, עד שהגיע אל הדלת הפתוחה ימינה. שוב, כמו בפעם הראשונה, הופתע מהעולם האחר שנגלה לו שם. שולחן כתיבה שחור מודרני, כורסת מנהלים, כיסאות מעוצבים, ציוד משרדי מלא ונוצץ, מחשב ומדפסת וטלפון אלחוטי צמוד לפקס. גם מגרסת נייר עמדה שם ומתקן למי שתייה קרים. משרד חדיש לכל דבר. רק בצד, על הקיר מימין, עמדה כמו פיל אפור זקן כספת פלדה ענקית עם גלגל בריח ענקי, ועל הכספת תוכי גדול מפוחלץ. הביט סביבו ולא ראה איש. כיחכח, השתעל, אמר "סליחה", ושום דבר. כבר חשב לסגת ולצאת.

עיניו נמשכו שמאלה, אל מחיצת דלתות הזכוכית האטומה, שהפרידה בין שני החדרים, כמו שנהוג בהרבה דירות ישנות של שני חדרים. בביקורו הקודם היו הדלתות סגורות, והוא לא שאל את עצמו מה יש שם. עכשיו היתה אחת הדלתות פתוחה למחצה. הוא העז והתקרב. באפלולית שבפנים ראה את הגושים שמרכיבים את מקום מגוריו של מי שחי בחדר אחד, גדול כמו החדר הקדמי אבל מלא וכמו נחנק בארון בגדים ובמזנון ובמקלט טלוויזיה ובשולחן אוכל ישן וכיסאות, ומעבר להם ספה שהיא גם מיטה, ולמרגלותיה זרוקים על הרצפה מוספים של עיתוני בידור צבעוניים, ומהכול נודף ריח כבד של איש שחי לבדו. משהו זע שם בעומק על הספה, גוש כזה, ואיזו נקודה האירה משם, נדמה עין שמסתכלת בו. תכף התרומם כל זה משכיבתו והתיישב, ויואל שאל את עצמו איך זה רק עין אחת, ונזכר שזו עין הזכוכית של האדון חיים כהן.

כעבור זמן מה כבר ישב יואל מול השולחן המפואר במשרד וחיכה. מחדר השירותים שמעבר למסדרון נשמעו קולות מים זורמים, ומחיצת דלתות הזכוכית שוב היתה סגורה. שום סימן לא נשאר מחדר המגורים שבפנים ומריחו הכבד. יואל היה די נבוך. עוד מגיל צעיר זכר את אדון כהן, כשהיה נכנס לאופטיקה של אביו. העין הרואה האחת שלו לא היתה זקוקה למשקפיים, והוא היה מרכיב אותם כדי לכסות בברק עדשות הזכוכית על הברק של עין הזכוכית. זו הסיבה, הוא לא היסס לומר. בכל זאת התעקש וביקש להיבדק אחת לשנתיים. אביו של יואל היה עוזר לו ואומר לו משהו על איזה שינוי קל בראייה, והיה מתקין לו עדשות חדשות. גם יואל נהג כך אחרי מות אביו. הוא הספיק להכין לו שני זוגות משקפיים. עד שנזקק בדחיפות לאותה הלוואה. העסקה נחתמה במשרד המפואר, שהיה כל מה שידע יואל על חייו של אדון חיים כהן, והנה פתאום נחשפו מגוריו לפניו. אפשר לומר שחייו נחשפו לפניו, נוראים בעליבותם, כל כך שונים מחייו שלו, שהיה בקושי בן שלושים וכבר נשוי לאישה יפה ואב לתינוקת יפה, וגר בדירה מרווחת, מעוצבת ויפה, והוא חייב לאיש הזה כסף, הרבה כסף.

הוא לא הספיק להמשיך ולהפוך הרבה בעניין. אדון כהן נכנס והתיישב על כורסת המנהלים שלו, פניו רחוצים, שערו מסורק, לבוש במכנסיים השחורים ובחולצת הפסים הדקים, ויואל לא יכול היה שלא לומר לעצמו שהוא נראה טוב, דק יותר מן הכספת שלו אבל מוצק כמוה.

"אני מתנצל, אתה באת אתמול, חיפשת אותי, ואני לא..." אמר יואל.
"אני צריך להתנצל, המנהג שלי, לבוא בלי להודיע, כמו בימי מתושלח," אמר אדון כהן.
"מתושלח...?" יצא לו ליואל.
"אז לא היה טלפון," אמר אדון כהן, וחייך רבע חיוך, כמי שנהנה מעצמו.
"אני מבין," אמר יואל, וחשב שגם בימי אברהם אבינו לא היה טלפון, "האמת היא שממילא התכוונתי לבוא אליך, חיפשתי אותך, לא היית במשרד."
"הייתי בבית חולים," אמר אדון כהן.
"לא משהו רציני, אני מקווה," אמר יואל.
"רציני, למה לא?" הוא אמר.
"אני מצטער, אני לא יודע מה לומר," אמר יואל.
"תגיד," הוא אמר.
"באיזה עניין?" אמר יואל.
"אתה חיפשת אותי," אמר אדון כהן.

"כן, ודאי, בעניין ההלוואה שלי," אמר יואל ובלע את רוקו, "רציתי לבקש ממך שתדחה את הפירעון בחודשיים, או לפחות חודש, משהו כזה, עם כל הביטחונות כמובן, וגם..." השתתק באמצע.

אדון כהן לא אמר כלום, רק פנה ימינה, והפנה אליו את צדו השמאלי, זה עם עין הזכוכית, והיה לזה טעם של סגירת דלת.

"אני כמובן אשלם ריבית יותר גבוהה. גם בעד התקופה הקודמת, ודאי, זו כבר לא הלוואה לתקופה קצרה כמו קודם," אמר יואל, ונדמה היה לו שהשרירים סביב עין הזכוכית שמולו מתכווצים. "בכלל, תתייחס לזה כאילו אני מבקש הלוואה חדשה, אתה תקבע את התנאים."

"אני לא נותן עכשיו שום הלוואות חדשות, אני סוגר," אמר אדון כהן, ועכשיו הביט בו במלוא פניו.

"אני לא מבין," אמר יואל, "אתה עובר מקום? עוזב את הארץ? משהו כזה?"

"משהו כזה," הוא אמר, הסיר את משקפיו וניגב את עדשותיהם במטלית הרכה, ובלי המשקפיים נראו פניו כפני ילד שהעירו אותו מהשינה.

"לא תהיה לך כתובת? אני אוכל להחזיר לשם," אמר יואל.

"תהיה, בבית הקברות בחולון, כבר יש מצבה," אמר אדון כהן בשקט, ושוב חייך אותו רבע חיוך, ועכשיו היה ברור שהוא נהנה מן החידוד שלו, ומעל החיוך נראו אותם פנים בלי המשקפיים, והם משתוממים ואפילו קצת מבוהלים. "עוד חודשיים, זה מה שהרופאים נותנים, הכי הרבה."

"אני לא מבין," אמר יואל.
"סרטן, סופי," אמר והרכיב את משקפיו.
"אני מצטער, אני..." התחיל יואל.
"לא צריך, זה בסדר," אמר אדון כהן.
"בסדר?" יצא לו ליואל.

"זאת האמת," אמר אדון כהן, ובסוף, כעבור חצי שנה, כשכל העניין נגמר, לא יכול היה יואל שלא להיזכר בשתי המילים האלה.

"בעצם... בעצם למה שתחשוב ככה?" אמר יואל בחום, וזכר איך נשלחו ידיו של אדון כהן לפה ולשם להיאחז במשהו, ומיד שמע את עצמו אומר בשטף, ונדמה שגם הוא ניסה להיאחז במשהו, "אתה לא נראה ככה. אומרים שהמראה קובע יותר מכל הבדיקות. אתה גם מסתובב, לא? ברחובות, ברגל, לא? בצהריים, בשעה הכי חמה, לא? הולך מחנות לחנות, לא?" והוא ניגב את מצחו.

"לא נותן הלוואות חדשות, אבל צריך ללכת לאסוף את הישנות, לאסוף הכול. מי שמשלם קודם - גם משלם פחות. זה מה שרציתי להגיד לך," אמר.

"הולך, ברגל, בצהריים?" אמר יואל, שהרגיש שהוא תקוע אבל לא יכול היה להרפות, ודאי, רק לחשוב על איש, שהולך למות והולך מחנות לחנות, ממשרד למשרד, הולך לגבות את כספי ההלוואות שלו, בצהריים. "הולך ברגל, בטח, איך הולכים? על הידיים?" אמר אדון כהן ושוב ניגב את עדשות משקפיו, ושוב היו פניו כפני ילד שקם משינה.

"בצהריים..." אמר יואל, אמר והרגיש איזה אידיוט הוא. מיד ניסה לתקן ואמר, "אני מתכוון שאפשר גם בטלפון, או דרך העורך דין שלך, לא ככה, ברגל, בחום, לא..." אז השתתק ועלה בדעתו שאדון כהן עלול לחשוב שהוא צוחק לו על שאין לו מה לעשות לפני שהוא מת אלא ללכת ולאסוף את הכספים שחייבים לו, ועוד ברגל, בצהריים.

אדון כהן שב והרכיב את משקפיו, הביט בו ולא ענה.

יואל החליט לשתוק ואמר, "אולי בכלל יתברר שזו טעות, כבר קרו מקרים כאלה, יש גם כל יום תרופות חדשות, גם טיפולים אלטרנטיביים, יש, סליחה..."

"אין דבר, אתה מדבר יפה," אמר אדון כהן.

"כן, אני מבין, אני מצטער, אני..." גימגם יואל, ועכשיו עלה בדעתו שאדון כהן חושב מן הסתם שהוא בסך הכול מציג הצגה של רחמנות, כמו שעשה כשקרא אליו מתוך המכונית, "חכה רגע, אני כבר יוצא אליך!" והיה ברור שלא יוכל לצאת אליו כשהמכונית שלו מול הרמזור. קודם לכן אף פעם לא עלו בדעתו חששות כאלה, הרי היה ידוע כאיש אמפתי ודואג לחבריו, אבל האמת היא שאף פעם לא יצא לו לעזור למישהו, שהוא עצמו היה זקוק לו.

"יש לך שבועיים," אמר לו אדון חיים כהן, ושב ואמר, שאם ישלם קודם ישלם פחות, ואם לא ישלם במועד יפעיל עורך הדין שלו את כל הדרוש למימוש הערבות מיד. היה ברור שסגר בזה את הדיון. יואל אמר שהוא מבין, ושיפעל בעניין, וקם ללכת. הוא היה מבולבל ולא ידע ממה, ובמקום לפנות אל הפרוזדור פנה לעבר המחיצה הסגורה של הדלתות, שמאחוריה נגלה לו קודם לכן חדר המגורים הנורא. ברגע האחרון נעצר, התנצל ויצא.

הוא עמד על המדרכה של רחוב העלייה, אנשים דחפו אותו מפה ומשם, והוא לא ידע לאן יוביל את עצמו. באופטיקה היתה מן הסתם אמא שלו, ובבית ליאת עם התינוקת. פנה לתוך רחוב לוינסקי, וכבר זמן רב לא היה שם. ערמות התבלינים הקיפו אותו, הפלפל החריף והפלפל המתוק והכמון והכורכום ועלי הדפנה והסומק, והתה ההודי והסיני והציילוני והפרסי, הם וריחותיהם, וריחות המלח והחומץ של הזיתים הירוקים והזיתים השחורים, ושל הדגים המלוחים והכבושים, הפלמידות והלקרדות והבקלה המיובשת המלוחה שהיתה תלויה עירומה בחום והפיצה ריח ים, ומה עם ריח הבשר הנצלה בעמודי השווארמות וריח השמן האפוי במגשי הבורקס, הכול היה חיים, ופתאום גם סירחון עשן המכוניות שמילאו את הרחוב ונדחקו זו על זו, היה חלק מהחיים האלה, גם מבושמים, גם מצחינים, אבל הם היו חיים.

כמעט נתקף סחרחורת, ובכל זאת המשיך והעמיק לתוך הרחוב. הוא לא היה רעב, ובחנות של גבריאלוב קנה שתי קציצות פראסה ומאה גרם אנשובי כבושים. עבר למדרכה שממול, הצפונית, ככה סתם כדי לגוון, וחזר על עקבותיו, שמאלו אוחזת בקופסת הפלסטיק עם האנשובי וגם בקציצה אחת, ובימינוֹ הקציצה השנייה. הוא הלך לאטו על המדרכה הצרה, מדי פעם דחפו אותו אנשים שבאו מאחוריו או מולו, והוא הלך ונשך ואכל מהקציצה שבימינוֹ. בתוך כך, באצבעות אותה יד, הצליח ושלה איכשהו מתוך רוטב השמן והחומץ שבקופסת הפלסטיק את האנשובי הקטנים והכניסם לפיו, לעס מזה ומזה והרוטב ניגר על סנטרו ועל חולצתו. הגיע בחזרה אל רחוב העלייה, וזהו, ראה שגמר, גם את הקציצות, גם את האנשובי. לפי התוכנית היה אמור לפנות משם בחזרה דרך רחוב העלייה אל מרכז העיר. עמד רגע על מקומו, ואז סב על עקביו וחזר לרחוב לוינסקי. חסר לו עוד משהו לדחוף לפה?

אז ראה את החלבה, גוש ענקי, וקודם, על אותה מדרכה, לא ראה אותה. אולי מפני שהיה שקוע באכילה לא ראה, ועכשיו אולי ראה בגלל השמש, שכבר החלה נוטה מהדרום מערבה, ויצא שעיניו וקרני השמש נפגשו בגוש החלבה כמו שתי צלעות של זווית ישרה. אוי, איך היא זהרה, החלבה, בכל תפארת הסוכר והשומן שלה, עטופה בעננה של ריח סומסום חי, כל כך מתוק שכמעט מחליא. צילה, הוא נזכר, צילה, אלא מי. איתה היה הולך ברחוב הזה. גם אז היה דברן לא קטן, אבל ברחוב הזה ביקשה, "די, תשתוק קצת". היו הולכים בשתיקה, חוטפים ואוכלים משהו פה, משהו שם, עד שהיו מגיעים אל העיקר. בפני החלבה לא יכלה לעמוד גם כשהחזיקה מעמד זמן מה באחת מדיאטות ההרזיה המעטות שלה. פניה היו מאירים כשהיתה לועסת ומוצצת אותה, והוא גם נתן בזה שם, "הפָּנים של החלבה". כמה זמן עבר מאז עזב אותה? זכר את פניה המאירים וזכר את הגוש של גופה הגדול והעירום, שהיה כל כך לבן שלפעמים האיר בחושך. הוא לא האמין לעצמו, אבל הגוף שלו התעורר. נבהל ואמר לעצמו שהוא עייף, ובכלל הוא עוד צריך לעכל את מה שקרה לו אצל אדון כהן. לאן ילך לנוח? הטלפון הנייד שלו צילצל. זו היתה ליאת, שאמרה לו שהיא נוסעת עם הקטנה אל אמא שלה. טוב מאוד, אמר לה. חזר הביתה, שכב על הספה היפה בסלון ושקע לתוך שינה כבדה של מחלה.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

למי אכפת מחלומות - יוסף בר יוסף


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *