» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2009       חזור

אדון בלומנטל והפיראט היהודי
מאת: דניאל שלם
Mr. Blumenthal and the Jewish Pirate - Daniel Shalem

ההוצאה: ידיעות ספרים אדון בלומנטל, יהודי חביב שמחצית חייו מאחוריו, איש משפחה רך לבב ונוח לבריות, נקלע עקב שרשרת מקרים מוזרה לאי שומם ומבודד באוקיינוס ההודי. בלומנטל, מעין רובינזון קרוזו יהודי, נאבק על הישרדותו הגופנית והנפשית ונאלץ לגייס את כל כוחותיו כדי להשיג מזון ומקלט מפגעי הטבע. הוא חווה סבל גדול וגם אושר רב, נפצע ומחלים, חושף אוצר גדול ופותר תעלומה עתיקה ובעיקר מגלה את עולמו באור חדש, עליון, המשנה את כל עתידו בצורה פלאית ומפתיעה. ברומן קומי ומרגש זה, הכתוב בעברית יפהפייה ומלאת קסם, משתלבים זה בזה הדים מסיפורי הרפתקאות עתיקים וניגונים ממעשיות חסידים: עלילות גבורה ותושייה לצד מסעות אל מעמקי הנפש.

דניאל שלם, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי. נגר במקצועו ועובד במוזיאון המדע בירושלים. סיפורו 'סיפורי מלאכים' נדפס בקובץ "אהבה ומצוות אחרות" (2008). מתגורר ביישוב אלעזר בגוש-עציון ואב לשניים. ספרו הראשון של דניאל שלם, אחים מן המדבר (2003), ראה אף הוא אור בהוצאת ידיעות ספרים.

אדון בלומנטל והפיראט היהודי מאת דניאל שלם בהוצאת ידיעות ספרים, עריכה: איתנה גרין-רזניק, עטיפה: נעמה נחושתאי, 206 עמודים.

אדון בלומנטל והפיראט היהודי | פרק ראשון
כריש גדול ובהיר, מאלה שחרטומם מתרחב לצדדים ומקנה לראשם צורת פטיש, הוא שכמעט הביא על אדון בלומנטל, יהודי פשוט וטוב לב, את מותו. אולם לא בדרך הרגילה נעשה הדבר. לא בפעירה אימתנית של הלסתות ובסגירתן על הגוף בחבטה תוך טלטול פרוע לצדדים כדי לקרוע נגיסת בשר מהירה ומושלמת, ואף לא במשיכה עזה מטה למעמקים המביאה להלם ולטביעה. למעשה לא אירעה כל פגיעה אנושה, חוץ מחיכוך מהיר ואלים של עור כריש, מחוספס וקשה כשופין, בגופו של אדם.

בלומנטל הביט בבהלה בנקודות הדם הקטנות שבצבצו ממותנו ולכל אורך ירכו ומיד נמוגו במי הים המלוחים. פצעי שפשוף כאלה בוודאי כואבים וצורבים מאוד, אבל הוא לא נתן עליהם את הדעת. לאמיתו של דבר, לא התחוור לו כלל מדוע התחרט הכריש בשלב האחרון של הסתערותו ונטה בפנייה חדה ופתאומית הצדה, ומדוע הרחיק את שיניו החשופות מירכו, ורק גרם לו כאמור שפשוף הגון.

ומה יש לחשוב מחשבות הרבה? הוא מיהר לחדש את שחייתו הטרופה לכיוון החוף. היבשה כבר לא היתה רחוקה כל כך, אבל בהלתו תרגמה את פקודות השחייה המסודרות שניסה להכתיב לעצמו לתנועות עצבניות ובלתי-מתואמות, מה שלא תרם כלל להתקדמות נאותה. הוא לא טרח לאבד זמן יקר ולהביט לאחור אל הכריש. אפילו אם יבחין בו מתקרב, מה כבר יוכל לעשות כדי להינצל? הוא ניסה להתגבר על החרדה ולהמשיך לחתור קדימה במרץ, הלוא דמו כבר נמהל זה עתה במים, וידוע לכול שלא ריח הדם הוא שיעודד כריש להירגע ולחזור לשיטוטים בטלים במים החמימים.

כשסוף סוף שרטו רגליו המפרפרות את קרקעית החול, הקלה גדולה מילאה אותו והוא איזן את גופו וניסה להמשיך להתקדם בריצה כדרך כל בני היבשה, אך מיד ראה שאין הדבר מוצלח כל כך - המים היו עדיין עמוקים מדי, ובאכזבה חזר אל השחייה ואל חוסר הביטחון שנלוָוה אליה. מעולם לא היה איש מים מובהק, אהבתו לים היתה פושרת בלבד, וגופו הלבנבן והלא שזוף העיד על כך.

בן חמישים וחמש היה, ובתקופה האחרונה הביט בצער על מחוג המאזניים, ששוב ושוב בישר לו נחרצות על אי-הצלחתו המתמשכת להפחית ממשקלו את ארבעת הקילוגרמים שבהחלט היו מיותרים עליו, לדעתו.

זוויות עיניו היו משוכות קמעה מטה, והשילוב עם גבותיו שנטו כלפי מעלה שיווה לפניו הבעה קלה אך תמידית של עצב ותימהון, או של תמיהה עצובה. ואולם, אם ישאלו אותו, יכחיש בעלבון ובתוקף שהוא עצוב או תמה יותר משאר בני האדם. אם יתעקשו הבריות בכל זאת, יהיה מוכן להודות שהוא אכן תמים באופן מופרז, אף שמצדו כל חייו היה טורח בכך ומנסה להשתפר.

בתוך כמה רגעים הגיע למי ברכיים. בשמחה הזדקף על רגליו והסתכל לאחור. מיד הבחין, כחמישה מטרים ממנו, בכריש הענקי חולף על פניו במהירות משמאל לימין, מעלה ענני חול מקרקעית הים ומעכיר את המים השקופים. צרחה נפלטה מגרונו, והוא החל לרוץ כאחוז טירוף אל החוף הבטוח. עתה הכול נפרץ - הוא אץ וקפץ והתיז מים בפראות ונופף בידיו תוך כדי צעקות בלתי-נשלטות הבוקעות מבפנים.

מאז ומעולם הכיר באופיו וידע שאין לו חלק ונחלה בקרב הטיפוסים קרי הרוח ובעלי יכולת ההבלגה. למעשה במהלך כל חייו, כאשר חש שהדברים משתבשים וסוטים מהמסלול, היה מוותר בנקל על ניסיונותיו הכושלים לסגל לעצמו את נוהג השליטה העצמית המאופקת ומטפל בעניינים דווקא בגישה רגשנית ומתפרצת, ולא שאין שום טובה צומחת מכך, גם בדרך זו הצליח להשיג את חפצו ולבנות את מעמדו בחיים. לאט ובהתמדה פילס את דרכו מעלה במפעל העצים של מר שטיינר ונזהר תמיד שלא לקפוץ ולהתקדם הלאה בטרם ביסס היטב את מדרגתו הקודמת. הנה, גם לאחרונה, לפני שהשיב למר שטיינר את תשובתו החיובית, שהוא מסכים לצאת לנסיעת העסקים לפרק זמן ממושך, ישב וחשב בזהירות אם אין כאן מזימה סמויה כלשהי להרחיקו, איזה ניצול ערמומי מצד מישהו מהעובדים האחרים החפץ לנשלו ממשׂרתו. לא שבלומנטל היה אדם נכלולי וערום עד כדי כך, נהפוך הוא, דווקא משום שהיה מודע לגודל תמימותו, נשמר באופן מופרז מהקצה השני. רק כאשר וידא בחשאי שמקומו ומעמדו יישמרו בעבורו, ניגש להתייעץ עם בלומה אשתו.

בלומה - אישה גוצה ונבונה, שהתלבטה רבות לפני חתונתה אם לשנות את שמה הפרטי כדי לסכל את הצירוף העתידי והמגוחך שלו לשם משפחתה החדש - השתדלה בעיקרון לתמוך תמיד בבעלה. אחרי זמן קצר הסכימה, למרות הקשיים שידעה כי יהיו מנת חלקה בזמן היעדרו. אהבה פשוטה היתה ביניהם. אהבה שאינה בולטת. אולי כעבור שנים רבות לא יוכלו ילדיהם להיזכר בשום גינוני קרבה שראו בבית, אבל בבגרותם יעידו חייהם המתוקנים, בלא שום פקפוק, שאכן זו היתה שם, נוכחת כל העת.

בכל אופן, כעת איש לא היה בא אליו בטענות על ריצתו המגוחכת והמבוהלת. זה עתה חווה אירוע אימים, ומעטים הם האנשים שחזו מבשרם דבר כזה ושרדו כדי לדון בכך עם אחרים. הוא רץ על פני החול החם, חלף ליד בית המלון הקטן שהתאכסן בו אמש ופנה לכיוון בקתת עץ הבנויה קורות שחורות, ששימשה מועדון ימי ובו שירותי השכרה של ציוד צלילה, וכן פינה למכירת בקבוקי שתייה וארוחות קלות לנופשים.

בלומנטל פרץ את הדלת ופעה לכיוון הגוי המקומי, בעל המועדון, שהיה גם מנהל המלון, "כריש! כריש! א שארק!" והצביע, לא בלי מעט גאווה עכשיו, על מותנו המאוֹדמת. הוא התנשף ברעש ולא ניסה להסתיר את ארשת הזעזוע, שידע היטב כי היא נסוּכה על פניו.

זוג תיירים מבוגרים שעמדו שם הביטו בו בהפתעה, אחר כך הסתכלו זה בזה, ובתיאום מושלם פנו החוצה והסתלקו בזריזות.

בעל המועדון שחום העור נעץ בו מבט ולחש משהו במהירות לעובד שהיה לצדו. אף על פי שבלומנטל כבר שהה זה שבועות רבים בסרי לנקה, היא ציילון לשעבר, מעולם לא ניסה ללמוד מילים בסיסיות בשפתם של תושבי המדינה, ולכן לא היה מודע לעוינות שהופנתה כלפיו פתאום.

"יש כריש ענקי במים," המשיך בלומנטל באנגלית, "קרוב מאוד לחוף. אנחנו חייבים להזהיר את כולם ולקרוא לשלטונות," אמר והראה שוב את מותנו לכולם.

רק עשרים דקות חלפו בסך הכול מרגע שהודה לבעל המועדון על משקפת הצלילה ועל הסנפירים ודילג לו אל גלי הים ועד שעמד כך לפני האורחים, נוטף ונרעש, וכל דיבורו סוער ומלווה בתנועות ידיים גדולות.

הוא לא הרחיק מדי מהחוף בשחייתו, אולי חמישים מטרים לכל היותר. כאמור, הוא לא היה שחיין מעולה, וברגע שהבחין תחתיו בסלעי האלמוגים ובדגים הצבעוניים, לא טרח לחפש עוד, הסתפק במה שיש, שחה הנה והנה והשקיף בהנאה מטה. אך אותו כריש גדול הגיע עד לשם - סמוך מאוד ליבשה, דבר נדיר לכרישים בגודל הזה. הדג הטורף, בעל הגוף הסחוסי והגמיש, לא טעם ככל הנראה בשר אדם מעודו, ובכל זאת הסתקרן ונמשך לגוף היהודי הלבנבן שצף על פני המים תוך כדי תנועות גמלוניות בגפיו. מעומק המים אולי נראה לו בלומנטל כצב גדול, או אולי כמו כלב ים עסיסי. אחת היא - הכריש, מטבע בריאתו, תקף כדי למלא את בטנו, ואין תמיהה בדבר.

עוד שלושה מבקרים שעמדו שם הניחו על הדלפק את ציוד הצלילה ששכרו ופנו לצאת. בעל המועדון העלה חיוך מתוח על פניו והזדרז לפנות אליהם, "זה לא כריש. אתם לא צריכים לפחוד. אין בחוף הזה כרישים בכלל." הוא הצביע על בלומנטל ואמר במלוא האמינות, "תסתכלו היטב, אדם זה נשרט מסלעי האלמוגים. מעולם לא היו כרישים בחוף הזה."

התיירים השתהו וחככו בדעתם.

בלומנטל, שחש עצמו ובצדק כגיבור שעלה מן המצולה להציל את הבריות, לא האמין למשמע אוזניו. "למה אתה אומר את זה?" קרא בקול רם וקירב את פניו אל בעל המועדון. "אני אומר לך ששחיתי להנאתי לא הרחק במים ופתאום תקף אותי כריש! רק בנס הוא התחרט ברגע האחרון." בלומנטל ידע שהמשפט האחרון נשמע מגוחך מעט באנגלית, אבל זה ממש לא היה חשוב באותו רגע. הוא פנה בתקיפות אל התיירים, "אל תעלו בדעתכם להיכנס לים! אנא, חייכם תלויים בכך." זה הספיק כדי לשכנעם, והם חמקו להם החוצה ונעלמו.

בלומנטל התעייף, הוא הרגיש פתאום את כובד משקלו של האירוע, ברכיו כשלו והוא צנח והתיישב על כיסא, נטל את חולצתו ולבשהּ. בעל המועדון והעובד שלו התקרבו אליו משני צדדיו. הנה, חשב לעצמו בעודו מכפתר, כך כל איש אחראי היה נוהג. צריך לעמוד על שלנו.

כשהרים את ראשו הבחין לראשונה בעוינות האנשים. מה הם רוצים ממנו? כלום לא הציל כרגע חיי אדם רבים? במה טעה? בלומנטל לא אהב את תושבי החוף. לאחר ששהה כחודש בהרים, בלב יער הגשם, והיה עסוק בהקמת מפעל חדש לניסור וייבוש גזעי עצים בשביל מר שטיינר, ירד לחופשה קצרה אל שפלת החופים, וכל כוונתו היתה בסך הכול לנפוש ימים אחדים בשמש הטרופית בטרם ימריא בחזרה לביתו, לדירת ארבעת החדרים בשכונת קריית מנחם בירושלים. במהלך שהותו בסרי לנקה יצר קשרי חיבה עם אחדים מהמקומיים שעבד עמם, והיה יכול לסכם בבטחה כי הללו נחמדים ומנומסים, אך דומה שאין להם ולאנשי החוף דבר מן המשותף. אנשי החוף נראו לו חמדנים, צרי עין ושונאי זרים, אף על פי שכל פרנסתם היתה בעצם תלויה בתיירים.

"אינך רצוי כאן יותר. קח את חפציך ותעזוב מהר," הטיח לעברו בעל המועדון בעצבנות. "תעזוב מהר!" הוסיף גם העובד וטלטל באלימות את כיסאו של בלומנטל.

בלומנטל נעמד מיד, מבוהל. הצריבה במותנו התעוררה שוב. הוא הרים את ידיו במחוות פיוס גלותית שמשמעה: למה לכם? אל נא, אחַי, אל נא תרֵעו. אך בלבו הרהר שני הרהורים: האומנם בשל בצע כסף פשוט עלולים שני אלה לשלח תיירים אל המים למרות הסכנה הברורה? וגם - היכן אמצא כאן שוטרים? מזווית עינו ראה את שאר התיירים סבים על עקבותיהם ועוזבים את הדלפק במהירות, חוששים להיקלע לתקרית בלתי-נעימה. גם בעל המועדון ראה זאת, וחמתו עלתה אף יותר.

"אתה בא הנה ומספר סיפורי מעשיות ומפחיד את האנשים הטובים." קרא בשנאה והדף בכוח את חזהו של בלומנטל. בגלל זעמו נשמעה האנגלית שבפיו גרונית ומקוטעת.

בלומנטל קלט פתאום שהמצב חמור. הוא נהג להימנע ממצבים מביכים שכאלה כמו מאש מסוכנת. ובכלל, אמנם אוהב אדם הוא, אך נחבא לרוב אל הכלים ומתרחק מחשיפה יתרה, ולא עוד אלא שבכל הזדמנות שהוטל עליו להופיע בפני קהל או לשאת דברים אל מול יותר משני אנשים, היו אגלי זיעה של לחץ מבצבצים על מצחו ולא נעלמים במהרה, אפילו בחורף, מפני שתדיר אימת הציבור עליו. אך עם כל זאת, הנה הנץ בו זעם קטן שהלך וצבר תאוצה. "כיצד הוא מעז, המנוול!" סינן, "אין בו טיפת הגינות אנושית?"

הוא אמד את שני אויביו. שניהם היו נמוכים ממנו וצנומים, כמו רוב תושבי המדינה, המתכלכלים כל ימיהם מאורז ומקטניות. בלומנטל מעודו לא היה איש אלים. גם בהיותו נער, כאשר נטפלו אליו אחרים, העדיף בדרך כלל לפייסם במתן שוחד, או לברוח אם לא היתה לו ברירה.

מתי אי פעם היה מעורב בקטטה של ממש - לא זכר, אך הפעם, האמין, הצדק עמד לצדו בכל מובן שהוא, והוא הרים את ידו באוויר וסטר לבעל המועדון על לחיו, פשוט לשֵם חינוך והרגעה, ושמע היטב את נפץ הסטירה מתפוצץ בחלל. כשראה השני כי כך, שלף מוט ברזל קצר ונופף בו בנחישות. בלומנטל נבהל, הצליח לתפוס במוט, הוציא אותו מידיו במשיכה עזה, ומיד הנחית מכה על ראש התוקף. העובד קרס בדממה על הרצפה. ראשו לא דימם כלל. בעל המועדון זינק אחורה והחל לצרוח, "הרגת אותו! רוצח! עכשיו אתה תראה, רוצח!" ונמלט החוצה תוך השלכת כיסאות. צעקותיו נשמעו מבחוץ, "רוצח! יש פה רוצח!"

בלומנטל כרע ליד הנופל. לא הרגתי אותו. מה פתאום? חשב. הוא מישש את פרק ידו של העובד וניסה לבדוק את פעימות הדופק שלו, אבל אז הרגיש יד על כתפו. הוא נחרד והתרומם. מולו ראה איש בהיר שיער כבן שישים שלפני כן ישב לו כל העת בפינה אפלולית והיה רגוע מאוד בנוגע לכל מה שקרה בדקות האחרונות.

"אינני סבור שווג'י מת," אמר בשקט, ובלומנטל שמח לראות שהלה אמריקני. "ככל הנראה ווג'י לא מת, ואני הייתי רוצה ללחוץ את ידך."

בלומנטל הושיט גם הוא את ידו, אם כי בהססנות-מה כדרכו.

"אני מכיר אותם זמן רב, ובהחלט אפשר להגיד ששני אלה הם בני אנוש נבזיים שלא אכפת להם לסכן חיי אדם כל עוד יכניסו כמה דולרים נוספים לכיסם." אמר לו האמריקני, ואז הוסיף, "שמי ליאונרד, ותרשה לי לעוץ לך עצה. אסוף את חפציך והסתלק מפה בזריזות, מהר ככל שיישאו אותך רגליך."

"למה?" השתומם בלומנטל. הוא בחן את בן-שיחו בזהירות. פניו השזופות של האמריקני היו חרוצות ברשת של קמטים עדינים, ועיניו היו צלולות וישירות.

"מפני שגם אם יתברר שלא קרה כלום לווג'י, דבר שאני בטוח בו, הרי תכף יחזור בעל המועדון, מיסטר אקא המושחת, עם השוטרים, ואתה תיאסר. דיבורים ואפילו שוחד לא יעזרו לך כאן כי אקא ודאי כבר ייתן להם משהו בדרך לפניך, ונוסף על כך הם כולם מכירים אותו ואת עסקיו. אתה עתיד להיעצר על תקיפת אזרח, ועד שיֵצא הצדק לאור, אם יֵצא, יעברו שבועות רבים. לכן, קח את דרכונך ואת מטענך, שא את עצמך והימלט מכאן במהירות האפשרית, ואם אינך יודע איך - אני אעזור לך בשמחה משום שהרווחת זאת באומץ לבך הישר."

בלומנטל הביט בליאונרד. היו לו פנים טובות וסמכותיות, והוא נראה לו אדם הגון.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

אדון בלומנטל והפיראט היהודי - דניאל שלם
Mr. Blumenthal and the Jewish Pirate - Daniel Shalem