» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2010       חזור

המקוננות
מאת: סנשיין או'דונל
Open Me - Sunshine O'Donnell

ההוצאה: בבל ברוכים הבאים לעולמן המסתורי של המקוננות המקצועיות - חברה סודית של נשים שאומנו שמלידתן על ידי אמהותיהן לבכות בהלוויות של זרים גמורים תמורת תשלום נאה. מם היא נצר לשושלת מקוננות מפוארת ואחת מהילדות האמריקאיות האחרונות שנולדו למקצוע הלא חוקי הזה. אמה היא מקוננת-אמנית נודעת שמוזמנת לבכות בכל ההלוויות החשובות בעיר הולדתה פילדלפיה. אולם כדי לגדול ולהיות מקוננת נודעת, מם צריכה להתגבר על משוכה גבוהה: היא אינה יכולה לגרום לעצמה לבכות. כדי לאמן את מם לבכות בהזמנה, נאלצת אמה להשתמש בפולחנים קדומים הכרוכים בהתעללות רגשית. בתום ההכשרה הכואבת והממושכת, מם מתגלה כמקוננת הגדולה ביותר מאז ומעולם, אך התהילה מושכת גם תשומת לב בלתי רצויה, הן מצד משפחות הנפטרים והן מצד השלטונות.

המקוננות הוא רומן יוצא דופן השוזר כתיבה פיוטית עם מסמכים בדיוניים שנמתחים על פני ששת אלפים שנה ושבע יבשות. זהו ספר על אמהות ובנות, על עולמות אפלים ומחתרתיים, ועל המשחק בין עובדה ובדיון.

סנשיין או'דונל היא משוררת, מסאית ומחנכת. היא מלמדת ילדים מעוטי יכולת באזורים מוכי עוני בכל רחבי פנסילבניה. היא חיה בפילדלפיה עם בעלה ובנה. המקוננות הוא ספרה הראשון.

המקוננות מאת סנשיין או'דונל בהוצאת בבל, תרגום מאנגלית: נירית ברדוגו ורחל הלוי, סדר ועטיפה: אפרת ניר, 280 עמודים.

המקוננות | לבכות בתשלום
הילדה הקטנה והאיש הזקן ששכר אותה עומדים תחת הסככה הירוקה-כהה שמעל חלקת הקבר, כשהוא שואל אותה את השאלה. זו השאלה ששואלים אותה רוב האנשים, לצד סדרת שאלות נוספות שעליהן לעולם לא יורשה לה לענות. האם זה נכון שאמא שלך עינתה אותך כדי ללמד אותך לבכות? האם זה נכון שאת סוגדת לאלות ושמעולם לא הלכת לבית ספר? האם את יודעת שזה לא חוקי? כמה כסף את מרוויחה?

' הילדה הקטנה לא עונה לאף שאלה משאלותיו של האיש. הם עומדים זה מול זו משני צדי ארון המתים, מחכים שירידתו האטית תסתיים כדי שהילדה הקטנה תוכל להתחיל. בזמן שהם מחכים, הילדה הקטנה ממוללת את קצות הממחטה שלה ומתבוננת בארון החום המבריק היורד אל הבור, בפער המצטמצם בין הארון לקרקעית, בעוד אמה עומדת מאחורי האבלים, סופרת את הכסף ומסתלקת משם.

טיפות גשם גדולות נופלות על סככת הקבר, כאילו ניער מישהו יריעת שמים מלאה חרוזים. הילדה הקטנה מקשיבה לטיפות המתנפצות על סככת הקנבס המתוח ויודעת שלגשם אין טעם של דמעות, בטח יש לו טעם של מתכת ושל עפר חפור. היא מדמיינת את הטעם הזה. בעצם היתה רוצה לשבת בחדר המשחקים בבית ולצפות בנטפים הכסופים הנצמדים לזגוגיות החלונות, גדלים ומאבדים את אחיזתם, מתמזגים זה בזה ומתגלגלים מטה בייאוש. עדיין מותר להן לקרוא לו חדר המשחקים, למרות שעכשיו היא כוכבת ואין לה זמן למשחקים. במקום בצעצועים, החדר הקטן גדוש בחלקי רהיטים שזקוקים לתיקון: שולחן תפירה רעוע מפלסטיק, מראָה של דודתה אַיִן, קופסאות קרטון תשושות למראה. וילון כבד בצבע שמנת שקצותיו מוכתמים בצבע חלודה תלוי על קיר אחד ומסתיר את דוד החימום.

"התקרבי קצת למעני," אומר האיש הזקן בעדינות. "קצת יותר קרוב אל הקבר."

האם הכומר הצעיר עדיין מדבר? הילדה הקטנה לא יודעת, היא לא שומעת דבר מלבד אוושת בד התחרה השחור, הנוקשה והמרשרש שלה, הגשם ופעימות לבה ההולמות באוזניה. היא יודעת מה היא אמורה לעשות ואיך. אימְנו אותה לזה במשך שנים. זה מה שהיא עושה הכי טוב, יותר טוב מכל אחד אחר, אפילו טוב יותר מאמא שלה. זה לפחות מה שהאלמנות אומרות: מקצוענית, ליידי, אגדה, כוכבת. היא מנסה להיות עצובה, אבל היא לא מרגישה עצובה עכשיו. היא מרגישה שרוח הרפאים הפנימית שלה גדלה, מסולסלת בקצותיה, אפורה ולא יציבה כנייר שרוף. פקעת שיער חרוכה.

היא מתקרבת אל הקבר. אני טיפשה, היא נזכרת. אני לא שווה כלום, אני מגעילה.

הדשא לרגליה מלאכותי וצבעו ירוק בהיר, בשוליו פיסות שבריריות של עלים חומים מיובלים. מכל החודשים הילדה הכי אוהבת את הריח של חודש אוקטובר, בייחוד כשרטוב. היא אוהבת להסתכל על כפות רגליה צועדות בעלים ואת הריח שלהם ממש לפני כמישה. בשכונת 'בתי הרכבת' שלה, אוויר אוקטובר נושא עימו ריחות כמו ריחו של בגד, נוגעים בה לרגע ונעלמים, הבזק של עלים מתים, ריח של מרכך כביסה שעולה ממייבשי כביסה, גשם, אדי מַפלֵט, אש. הצינה הלחה לא נדבקת אליה היום, למרות שהעלים הרטובים נדבקים לנעליים השחורות הנוצצות שלה כמו אנשים קטנים טובעים שנאחזים בסירה. עד נובמבר הריח ייעלם. יהיה חשוך וקר וימשיך להיות חשוך וקר במשך זמן רב.

היא יכולה להרגיש שהאיש הזקן נועץ בה מבטים. היא יודעת איך היא נראית, הפנים הלבנים, השמלה השחורה המפורסמת, והיא מרגישה דהויה כמאחורי צעיף אבק. כשהיתה צעירה יותר, העיתונים כינו אותה כחושה, אבל זה בגלל תכסיס ישן של מקוננות, להלביש ילדה קטנה ורזה בשמלה רחבה, גדולה וארוכה מדי למבנה הגוף שלה. עכשיו היא מרגישה כאילו היא לובשת חליפת עור במקום גוף. מתחת לשיער הארוך, הפנים של הילדה הקטנה נראים מפוחדים.

"אל תפחדי," אומר האיש הזקן, ובקושי כלשהו מתקרב למקום שבו היא עומדת ונעמד מאחוריה, ומהדק את כפות ידיו על כתפי שמלתה. האצבעות שלו רועדות כשהוא נשען קדימה, לוחש לתוך השיער של הילדה הקטנה.

מה הוא לוחש? בתחילה היא לא מבינה, הגשם מכה באגרופי הזכוכית שלו על הסככה. היא עוצמת את עיניה ומדמיינת שהיא תחת עץ המלח הסודי שלה, העלים שלו נראים כלשונות זכוכית דקות. האצבעות של האיש הזקן לוחצות ומתהדקות. היא חושבת שהוא אומר, הסתכלי על עצמך, את רואה כמה את מקסימה? היא משתדלת מאוד, אך הדמעות מסרבות לבוא, היא רק רואה לבן, לבן על לבן, משהו שהיא בקושי רואה את הצורה שלו, כמו השתקפות שנלכדת בשלולית חלב. היא לא רוצה לעזוב את עץ המלח אבל מאוחר מדי, הלחישות של האיש מגיעות אליה אפילו לשם, הקולות הלא לבנים שלו, הרעשים שלו חסרי המילים מנווטים אליה דרך צרעות המלח ופרחים יבשים.

מה הוא לוחש? בלתי נסבל. נשימתו חמה, לחה ומשוחררת.

בלתי נסבל. עשן רטוב.

אם לא תבכי בשבילי אני אסגיר את אמא שלך.

היא פוקחת את עיניה ומסתכלת על ידיה ורואה צבע אפור. הילדה הקטנה מרגישה את אצבעותיו מתהדקות, את נשימתו מתעבה, את הלחישה הרטובה והאפורה שלו. רוח הרפאים בתוכה לוחשת חרישית. האיש הזקן לא יודע את שמה. הוא לוחש בעדינות, לתוך שערה, התחילי לבכות.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

המקוננות - סנשיין או'דונל
Open Me - Sunshine O'Donnell