» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2010       חזור

מוות במעגל האבנים
מאת: פ.ד. ג'יימס
The Private Patient (2008) - PD James

ההוצאה: אריה ניר כשהעיתונאית החוקרת רודה גרדווין מגיעה לאחוזת שברל, קליניקה יוקרתית לניתוחים פלסטיים, כדי לעבור ניתוח להסרת צלקת מכוערת מפניה, היא בטוחה שמצפים לה ניתוח מוצלח ושבוע של החלמה נינוחה. כעבור יומיים היא נמצאת מתה במיטתה, וכל הסימנים מעידים שהיא נרצחה. היא ידעה שזהו המוות, ועם הידיעה ירדה עליה שלווה לא קרואה, השלמה עם הבלתי נמנע. ואז לפתה יד חזקה, חסרת עור ולא אנושית, את גרונה והצמידה את ראשה אל הכר... היא לא עצמה את עיניה לנוכח המוות, גם לא ניסתה להיאבק. חשכת החדר סגרה עליה ונעשתה לשְחור הסופי שבו כל התחושות חדלות להתקיים.

ניצב משנה אדם דלגליש ואנשי צוותו, שעליהם מוטלת חקירת הרצח, מתקשים תחילה למצוא קצה חוט שיוביל לפתרון התעלומה. כמעט שום דבר ברצח הזה לא נראה הגיוני. אולם כשהבלשים מתחילים לפשפש בחייהם ובעברם של האנשים הקשורים לרודה גרדווין - המנתח, עובדי האחוזה, חבריה הקרובים - גדל מספר החשודים מרגע לרגע. פרשייה מצמררת בת מאות שנים שכרוכים בה טירוף ומעשה לינץ' מסבכת עוד יותר את החקירה. וכאשר מתרחש רצח נוסף מוצא את עצמו דלגליש מתמודד עם אתגרים קשים אף יותר מהשאלה מי אשם ומי חף מפשע.

פ. ד. ג'יימס, מלכת ספרי המתח הבריטית בת-זמננו, כתבה ספרים רבים, שרובם הוסרטו ושודרו בטלוויזיה, בסדרות שבהן מככבת דמותו הבלתי-נשכחת של אדם דלגליש. זכתה בפרסים ובתארי כבוד רבים. ספריה רצח במוזיאון והמגדלור ראו אף הם אור בהוצאת אריה ניר.

מוות במעגל האבנים | פרק ראשון
בעשרים ואחד בנובמבר, ביום שבו חל יום הולדתה הארבעים ושבעה, ושלושה שבועות ויומיים לפני הירצחה, הגיעה רוֹדָה גְרַדווין להארלי סטריט לראשונה מסדרת פגישותיה עם המנתח הפלסטי שלה, ושם, במשרדו של הרופא, שעוצב, כך נראה, באופן שישרה אמון ויפיג חששות, קיבלה את ההחלטה שתוליך בוודאות חסרת חמלה למותה. מאוחר יותר באותו יום היא הייתה אמורה לסעוד ארוחת צהריים במסעדת האַייווִי. התזמון של שתי הפגישות היה מקרי. מר צ'נדלר-פאוול לא יכול לקבוע לה תור במועד מוקדם יותר, והשולחן לארוחת הצהריים עם רוֹבין בּוֹיטוֹן, שנקבעה לשעה שתים-עשרה ארבעים וחמש, כבר הוזמן לפני חודשיים; אדם אינו יכול לצפות שיימצא לו שולחן באַייווִי ברגע האחרון. היא לא ראתה באף אחת מהפגישות חגיגת יום הולדת. כמו הרבה דברים אחרים, גם פרט זה מחייה הפרטיים לא הוזכר מעולם בשיחותיהם. היא לא האמינה שרובין גילה את תאריך הלידה שלה בעצמו וגם אילו גילה, סביר להניח שלא היה טורח להקדיש לו מחשבה מרובה. היא ידעה שמעריכים ומכבדים אותה כעיתונאית, אבל לא ציפתה ששמה יופיע ברשימת ימי ההולדת של האנשים החשובים שמתפרסמת בטיימס.

היא הייתה אמורה להגיע להארלי סטריט באחת-עשרה ורבע. ברוב הפגישות הלונדוניות שלה היא העדיפה ללכת ברגל לפחות חלק מהדרך, אבל היום הזמינה מונית לעשר וחצי. הנסיעה מהסיטי להארלי סטריט לא אמורה להימשך שלושת רבעי שעה, אבל עם התנועה הלונדונית לעולם אין לדעת. היא עמדה להיכנס לעולם שהיה זר לה, ולא רצתה שאיחור לפגישה הראשונה עם המנתח הפלסטי שלה יסכן את עתיד יחסיהם.

לפני שמונה שנים היא שכרה בסיטי בית, אחד מהבתים הטוריים בחצר הקטנה שבקצה אַבּסוֹלוּשן אַלי, סמטה צדדית צרה בקרבת צ'יפּסַייד, וברגע שנכנסה אליו ידעה כי בחלק זה של לונדון תרצה לחיות מעתה ואילך. הסכם השכירות היה ארוך טווח, עם אופציה להארכה; היא רצתה לרכוש את הבית, אבל ידעה שבעליו אינו מתכוון למכור אותו. העובדה שלעולם לא יהיה שייך לה באמת לא הטרידה אותה. רוב הבית נבנה במאה השבע-עשרה. דורות רבים התגוררו בו, חיו ומתו בלי להותיר אחריהם כל עקבות, חוץ משמות על הסכמי שכירות מצהיבים שתוקפם פג זה מכבר, והיא שמחה להיות אחת מהם. אמנם החדרים התחתונים, עם החלונות שזגוגיותיהם חצויות לאורך במוטות עופרת, היו אפלוליים למדי, אבל חדר המגורים, ששימש גם חדר עבודה, היה בקומה העליונה ומחלונותיו הפתוחים אל השמים ניבט נוף המגדלים והצריחים של הסיטי והלאה משם. מדרגות ברזל הוליכו מהמרפסת הצרה של הקומה השלישית אל גג מבודד, מעוטר בשורת עציצי טרקוטה, ובבקרים של ימי ראשון, כשמזג האוויר היה נאה, היא יכלה לשבת שם עם הספר או עם העיתון שלה בשלוות יום המנוחה שנמשכה עד הצהריים, כשאת דומיית שעות הבוקר מפירים רק צלצוליהם המוכרים של פעמוני הסיטי.

הסיטי הפרושה לרגליה הייתה אתר קבורה, שנבנה על שכבות רבות של עצמות בנות מאות שנים, עתיקות בהרבה מהעצמות הטמונות מתחת לערים כמו המבורג ודרזדן. האם היה לידיעה זו חלק בהילת המסתורין שאפפה בעיניה את העיר, מסתורין שחשה בו ביתר שאת בימי ראשון כששוטטה לבדה לקול צלצול הפעמונים וחקרה את סמטאותיה וכיכרותיה הנסתרות? כבר בילדותה היא הוקסמה מהזמן. יכולתו לנוע כביכול במהירויות שונות, ההתפוררות שהוא כופה על גופים ועל נפשות, תחושתה שבכל רגע, כל הרגעים שהיו ואלה שיהיו, מתמזגים לכלל הווה חמקמק אחד ועם כל נשימה נעשים לעבר שאי-אפשר עוד למחותו או לשנות אותו, ריתקה אותה. בסיטי של לונדון נלכדו הרגעים החולפים האלה, התגבשו ונעשו אבנים ולבנים, כנסיות ואנדרטאות וגשרים שנמתחים מעל מימיו האפורים-חומים, שאינם נחים לרגע, של נהר התמזה. באביב ובקיץ היא נהגה לקום בשעת בוקר מוקדמת, לפעמים כבר בשש, לנעול מאחוריה את הדלת הקדמית בסיבוב מפתח כפול ולצאת אל תוך דומייה עמוקה ומסתורית יותר מסתם היעדר רעש. לפעמים, בעודה משוטטת כך ביחידות, דימתה שגם פסיעותיה נעשות מהוסות, כאילו חשש חלק ממנה להעיר את המתים שהילכו בעבר ברחובות האלה והכירו גם הם את השקט הזה. היא ידעה שבסופי השבוע של הקיץ, במרחק של מאות מטרים בלבד, יציפו בעוד שעה קלה תיירים והמונים את גשר המילניום, וספינות הנהר העמוסות לעייפה יתנתקו מהמעגנים שלהן ויפליגו בכבדות מלכותית והעיר של כולם תתמלא חיים סואנים.

אבל דבר מכל אלה לא חדר לסנקצ'ורי קורט. הבית שבחרה לעצמה היה שונה בכל המובנים מהווילה הפרברית, הדו-משפחתית, המוגפת והקלאוסטרופובית בלַבֶּרנֶם גרוֹב, סילפורד גרין, הפרבר במזרח לונדון שבו נולדה ושבו עברו שש-עשרה השנים הראשונות של חייה. כעת עמדה לעשות את הצעד הראשון בנתיב שעשוי להוביל להתפייסות עם השנים הללו, ובמקרה שהתפייסות כזו אינה אפשרית, ליטול לפחות את עוקצן ההרסני.

השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר ורודה הייתה בחדר האמבטיה שלה. היא סגרה את ברז המקלחת וניגשה, עטופה במגבת, אל המראה שמעל הכיור. היא הושיטה את ידה, מחתה את האדים ממשטח הזכוכית והסתכלה איך מופיעות בו פניה, חיוורות ואנונימיות כציור מטושטש. חודשים עברו מאז שנגעה בכוונה תחילה בצלקת. כעת ליטפה אותה לאט ובעדינות בראשי אצבעותיה, חשה את החלקלקות הבוהקת שבמרכזה, את הקו הנוקשה והגבשושי של שוליה. היא הניחה את כף ידה השמאלית על לחייה וניסתה לדמיין את האישה הזרה שתביט בעוד כמה שבועות באותו ראי עצמו ותראה בו כפילה של עצמה, אבל כפילה לא מושלמת, לא מצולקת, אולי רק עם סימן לבן ודקיק שייוותר במקום שבו היה הפצע הצפוד. בעודה בוהה בבבואתה, שנראתה לא יותר מתדפיס דהוי של האני הקודם שלה, התחילה להרוס לאט ובשיטתיות את ההגנות שבנתה בעמל רב, הניחה לעבר הסוער לפרוץ אותן ללא כל התנגדות ולהציף את ישותה, תחילה כנחל העולה על גדותיו ובהמשך כמו נהר שוצף.

מוות במעגל האבנים - פ.ד. ג'יימס
The Private Patient (2008) - PD James