» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2010       חזור

המזוודה
מאת: סרגיי דובלטוב
The Reserve & Suitcase - Sergei Dovlatov

ההוצאה: אחוזת בית מפגש עם יצירתו של סרגיי דובלטוב הוא עונג צרוף לכל מי שאוהב ספרות רוסית, וחוויה מתקנת לכל מי שחושש ממנה. דובלטוב, מגדולי הסופרים הרוסים במחצית השנייה של המאה ה-20, חיבר סאטירות שנונות, מלאות חיים - ובעיקר, מצחיקות מאוד - על החיים תחת שלטון המגף הסובייטי. במרכזן עמדה דמותו-שלו: סופר חד אבחנה אך מלא חמלה, שיצירותיו נאסרו לפרסום במולדתו; בן למשפחת אמנים ואנשי ספר, שתרבות רוסית ולא מעט אלכוהול זרמו בעורקיו. במשיכות קו בודדות מצליח דובלטוב לשרטט רגעים אנושיים-אבסורדיים, המתארים בסגנון מושלם את בני תקופתו: עיתונאים כושלים, שתיינים מועדים, פקידים נפוחים, רווקות מזדקנות, עניים מרודים ובוהמיינים החיים בצלה ההולך ומצטמק של האידיאה הקומוניסטית.

"השמורה" ו"המזוודה" הם שניים מהרומנים שפירסם דובלטוב בשנותיו בניו יורק. בראשון מתוארות חוויותיו של סופר נרדף, הנאלץ למצוא את פרנסתו בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, האזור הכפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי הנודע ב-1824, בהוראת הצאר. הסאטירה העוקצנית על "תעשיית פושקין" שפורחת באותם ימים בברית המועצות, היא למעשה שיר אהבה למסורת הספרות הרוסית, וסיפור אישי מרגש על פרידה כפויה של גבר מאשתו ומבתו.

ברומן "המזוודה" נפתח אוצר זיכרונות מהמולדת, בדמות מזוודה ישנה מלאה בפריטי לבוש שמתגלה בביתו של סופר גולה. אוסף הזיכרונות שמרכיבים את הרומן מגולל את מוצאם ההזוי של כמה פריטים שנלקחו במזוודה היחידה שדובלטוב לקח עימו בעת הגירתו.

שני הרומנים רואים אור, לראשונה בעברית, בתרגומה של המשוררת סיון בסקין. בסקין הוסיפה פתח דבר גדוש אהבה, והערות שמספקות רקע היסטורי ותרבותי ליצירות. זהו ספר שני של דובלטוב הרואה אור בעברית, לאחר "אנחנו ושכמותנו" (הוצאת עם עובד, 2000).

המזוודה והשמורה מאת סרגיי דובלטוב בהוצאת אחוזת בית, תרגום מרוסית, פתח דבר והערות: סיון בסקין, 304 עמודים.

המזוודה, סרגי דובלוטוב | מתוך השמורה
לאשתי, שצדקה
בשעה שתים־עשרה הגענו ללוּגה. עצרנו בכיכר תחנת הרכבת. המדריכה הצעירה המירה את נימת דיבורה הנמלצת בסגנון ארצי יותר:

"שם מצד שמאל יש נוחיות..."
שכני לספסל התרומם בעניין:
"במובן של בית שימוש?"

כל הדרך הוא שיגע אותי: "חומר מלבין, שש אותיות?... בהמה שסועת פרסה המצויה בסכנת הכחדה?... גולש סקי אוסטרי?..."

התיירים יצאו אל הכיכר שטופת השמש. הנהג טרק את דלת האוטובוס וכרע ליד הרדיאטור.

תחנת הרכבת... בניין צהוב מלוכלך למדי, שעון, אותיות ניאון רוטטות שדהו בשמש...

חציתי את הלובי עם דוכן העיתונים ופחי הצמנט הכבדים. בכוח האינטואיציה איתרתי את המזנון.

"באמצעות המלצר," אמרה הקופאית ברפיון.
על חזהּ מתון־השיפוע התנדנד פותחן בקבוקים.
התיישבתי ליד הדלת. תוך דקה הופיע מלצר בעל פאות לחיים עצומות מלבֶד. "במה תחפוץ נפשך?"
"תחפוץ נפשי," אמרתי, "שכולם יהיו שוחרי טוב, מצניעי לכת ונעימי הליכות."
המלצר ששֹבע מרבגוניותם של החיים, דמם.
"תחפוץ נפשי במאה גרם וודקה, בירה ושני כריכים."
"עם מה?"
"עם נקניק, נראה לי..."

שלפתי את החפיסה, הצתתי סיגריה. ידי רעדו בצורה דוחה ביותר. "העיקר שהכוס לא תישמט..." ובנוסף על הכול, התיישבו בקרבתי שתי קשישות תרבותיות. נראה שהן מהאוטובוס שלנו.

המלצר הביא קנקן, בקבוק ושני חטיפים מתוקים.
"הכריכים נגמרו," אמר בנימה טרגית מזויפת.

שילמתי. הרמתי את הכוס, ומיד הנחתי אותה. ידי רעדו כידיו של חולה אפילפסיה. הקשישות התבוננו בי בגועל. ניסיתי לחייך:

"הביטו בי באהבה!"

הקשישות נרעדו ועברו לשולחן אחר. שמעתי הברות ביקורתיות לא ברורות. שילכו לעזאזל, חשבתי. אחזתי בכוס בשתי ידי, לגמתי. אחר כך קילפתי ברשרוש את עטיפת החטיף.

הוקל לי מעט. התרוממות נפש מטעה החלה להיווצר בתוכי. תחבתי את בקבוק הבירה לכיס. לאחר מכן התרוממתי וכמעט הפלתי את הכיסא. ליתר דיוק, את כורסת האלומיניום. הקשישות הוסיפו להתבונן בי בבהלה.

יצאתי אל הכיכר. הגדר סביב הגינה הציבורית היתה מכוסה בלוחות דיקט מעוקמים. גרפים ששורטטו עליהם הבטיחו הרי בשר, צמר, ביצים ועוד מוצרים אינטימיים בעתיד הקרוב.

הגברים עישנו ליד האוטובוס. הנשים תפסו את מקומותיהן ברוב רעש. המדריכה הצעירה אכלה גלידה בצֵל. ניגשתי אליה:

"נעים להכיר."
"אורוֹרה," היא אמרה והושיטה יד דביקה.
"ואני," אמרתי, "מכלית הנפט 'דֶרְבֶּנְט'." הבחורה לא נעלבה.
"כולם צוחקים על השם שלי. התרגלתי... מה איתך? אתה אדום!"
"אני מבטיח לך, זה רק מבחוץ. מבפנים אני דמוקרט חוקתי."
"לא, באמת, אתה חש ברע?"
"מרבה לשתות... רוצָה בירה?"
"מדוע אתה שותה?" היא שאלה. מה יכולתי להשיב?
"זהו סוד," אמרתי, "עניין חשאי קטן..."
"החלטת להתקבל לעבודה בשמורה?"
"בדיוק כך."
"מיד ניחשתי."
"האם אני דומה לחוקר ספרות?"
"ליווה אותך מיטרופאנוב. חוקר פושקין בעל ידע מרשים ביותר. אתה מכיר אותו היטב?"
"מכיר אותו היטב." אמרתי, "מהצד הרע..."
"מה זאת אומרת?"
"עזבי, אל תשימי לב."
"קרא את ספריהם של גוֹרדין, שצ'וׂגוֹלֶב, ציאבלוֹבסקאיה... את זיכרונותיה של קֶרְן... וחוברת עממית כלשהי על הנזק שבאלכוהול."
"את יודעת, קראתי כל כך הרבה על הנזק שבאלכוהול! החלטתי להפסיק לתמיד... לקרוא."
"אי־אפשר לדבר איתך..."
הנהג הביט בכיווננו. התיירים התיישבו.
אורורה גמרה את הגלידה שלה, וניגבה את אצבעותיה.
"בקיץ," היא אמרה, "משלמים בשמורה יפה למדי. מיטרופאנוב מרוויח בסביבות מאתיים רובלים."
"וזה מאתיים רובלים יותר ממה שהוא שווה."
"מסתבר שאתה גם רשע!"
"איך לא אהיה רשע," אמרתי. הנהג ציפצף פעמיים.
"ניסע," אמרה אורורה.

באוטובוס מתוצרת לבוב היה צפוף. מושבי הבד להטו. צוהב הווילונות הגביר את תחושת המחנק.

דיפדפתי ב"יומנים" של אלכסיי וולף. הוא תיאר את פושקין בחיבה, לפעמים בסלחנות. הנה היא, הקִרבה המאיימת על חדות הראייה. ברור לכול שלגאונים מוכרחים להיות מכרים. אך מי יאמין שמכרו הוא גאון?!

נימנמתי. לתודעתי הגיע במעומעם איזה מידע מיותר על אודות אמו של רילייב... העירו אותי כבר בפְּסְקוֹב. חומות המבצר העתיק שטויחו מחדש עוררו תחושת דכדוך. מעל הקשת המרכזית הציבו המעצבים סמל מכוער בסגנון בלטי, עשוי ברזל יצוק. המבצר הזכיר דגם ענק של מבנה.

באחד המבנים הצדדיים שכנה סוכנות הנסיעות המקומית. אורורה קיבלה אי־אילו אישורים, והוסענו ל"הֶרָה" - המסעדה המקומית היוקרתית ביותר.

התלבטתי - להוסיף או לא להוסיף? אם אוסיף - ארגיש מחר לגמרי רע. לא הייתי רעב... יצאתי לשדרה. עצי התרזה רחשו בכבדות, בגובה נמוך. השתכנעתי זה מכבר: די שתשקע בהרהורים, ואתה מיד נזכר בדבר מה עצוב. למשל, בשיחה האחרונה עם אשתי...

"אפילו אהבתךָ למילים, אהבה מטורפת, חולנית, פתולוגית - היא אהבה מזויפת. אין זה אלא ניסיון להצדיק את אורח החיים שאתה מנהל. ואתה מנהל אורח חיים של סופר מפורסם, ללא התנאים המינימליים לכך... עם מידות רעות כשלך צריך להיות לפחות המינגוויי..."

"את באמת סבורה שהוא סופר טוב? אולי גם ג'ק לונדון הוא סופר טוב?" "אלוהי ם אדירים! מה זה קשור לג'ק לונדון?! מישכנתי את זוג המגפיים היחידי שלי... אני יכולה לסלוח על הכול. והעוני לא מפחיד אותי... הכול, למעט בגידה באמון!"

"למה את מתכוונת?"

"לשתיינות הנצחית שלך. להתנהגות... אני אפילו לא רוצה לומר את זה... אי־אפשר להיות אמן על חשבון אדם אחר... זה נבזי! אתה מדבר כל כך הרבה על אצילות נפש! ואילו אתה עצמך - אדם קר, קשה, מתפתל..."

"אל תשכחי שאני כותב סיפורים זה עשרים שנה."
"אתה רוצה לכתוב ספר גדול? בזה מצליח אחד ממאה מיליון!"

"אז מה? מנקודת מבט רוחנית, ניסיון כזה הוא שווה ערך לספר הגדול ביותר. אם תרצי, הוא אפילו נעלה יותר מבחינה מוסרית. מכיוון שהוא אינו מאפשר תגמול..."

"אלו מילים. מילים יפות אינסופיות... נמאס לי... יש לי ילדה שאני נושאת באחריות עליה..."

"גם לי יש ילדה."
"שאתה מתעלם ממנה במשך חודשים. אנחנו זרות לך..."
(בשיחה עם אישה יש נקודה כואבת אחת. אתה מציג עובדות, טענות, נימוקים. אתה פונה אל ההיגיון ואל השכל הישר. ולפתע מגלה שהיא נגעלת מעצם הצליל של קולך...)

אמרתי, "לא עשיתי מעשים רעים בכוונה..."
צנחתי אל הספסל השטוח. שלפתי עט ופנקס. כעבור דקה רשמתי:

אהובתי, אני בחבל פושקין,
כאן בלעדייך - אבל ושממה,
ונע ונד אני, אחוז אימה,
ומשוטט לי בשמורה,
כמו פּוּשר... וכו' וכו'.

שירי הקדים מעט את המציאות. עד שמורת פושקין נותרו כמאה קילומטר. נכנסתי לחנות סדקית. רכשתי מעטפה עם דיוקנו של מגלאן. שאלתי משום מה: "יש לך מושג מה הקשר למגלאן?"

המוכר השיב בהרהור:
"אולי מת... או קיבל אות גבורה..."

הדבקתי בול, סגרתי, השחלתי לתיבה... בשש התקרבנו למבני כפר הנופש. עד כה היו גבעות, נהר, אופק מרווח עם גבול היער הבלתי אחיד. בקיצור, נוף רוסי ללא קישוטים מיותרים. אותם סממנים שגורים, שתמיד מעוררים רגש מריר בלתי מוסבר. רגש זה מאז ומעולם נראה לי חשוד. באופן כללי, משיכה לחפצים דוממים מרגיזה אותי. (בעיני רוחי פתחתי את פנקס הרשימות.) יש משהו פגום באספני המטבעות והבולים, בטיילים בלתי נלאים, בחובבי הקקטוסים ודגי האקווריום. סבלנותו המנומנמת, ארוכת השעות, של הדייג, אומץ לבו נטול המניע והתוצאה של מטפס ההרים, ביטחונו העצמי הגא של בעל הפודל המלכותי - כל אלה זרים לי...

אומרים שהיהודים אדישים לטבע. כך נשמעת אחת הטענות כלפי העם היהודי. כאילו אין ליהודים טבע משלהם, ואילו לטבע של עמים אחרים הם אדישים. ובכן, אולי יש בזה משהו. כנראה הדם היהודי שלי בא לידי ביטוי...

בקיצור, אינני אוהב מתבוננים נלהבים. ואינני רוחש אמון להתלהבות שלהם. לדעתי, האהבה לעצי הלִבנה חוגגת על חשבון האהבה לאדם. ומתפתחת כתחליף זול לפטריוטיות...

אני מסכים, הרחמים והאהבה לאם חולה ומשותקת הם עזים יותר. אך להתפעל מייסוריה, להפוך אותם לנושא הביטוי האמנותי - זה שפל... נו טוב...

הגענו לכפר הנופש. איזה אידיוט בנה אותו במרחק ארבעה קילומטרים ממקווה המים הקרוב. ברֵכות, אגמים, נהר מפואר, ואילו כפר הנופש - בשמש הלוהטת. אם כי יש חדרים עם מקלחות פרטיות... מדי פעם יש מים חמים...

נכנסנו למשרד הסיורים. ישבה שם גברת כזאת, חלומו הרטוב של קצין בדימוס. אורורה דחפה לה את טופס הנסיעה. חתמה, קיבלה תלושים לארוחת צהריים עבור הקבוצה. לחשה משהו לבלונדינית המפוארת הזאת, שמיד הביטה בי. מבטה ביטא סקרנות שטחית שאינה מוותרת, דאגה עניינית וחרדה קלה. היא אפילו הזדקפה איכשהו. הניירות רישרשו ביתר מרץ.

"אתם לא מכירים?" שאלה אורורה. התקרבתי.
"אני רוצה לעבוד בשמורה."
"אנו זקוקים לאנשים," אמרה הבלונדינית.
בסופו של המשפט הזה הורגשו שלוש נקודות מובהקות. כלומר, אנו זקוקים למומחים טובים ומקצועיים. ואילו אנשים מהרחוב - אינם נחוצים...
"אתה מכיר את התצוגה?" שאלה הבלונדינית, ובמפתיע הציגה את עצמה: "גלינה אלכסנדרובנה."
"הייתי כאן אולי שלוש פעמים."
"זה לא מספיק."
"אני מסכים. לכן באתי שוב..."

"עליך להתכונן כראוי. ללמוד את חוברת ההוראות למדריך. בחייו של פושקין עדיין יש כל כך הרבה חומר שטרם נחקר... כמה דברים השתנו מאז השנה שעברה..." "בחייו של פושקין?" התפלאתי.

"סלחו לי," קטעה אותי אורורה, "התיירים ממתינים לי. שיהיה בהצלחה..." היא נעלמה - צעירה, מלאת חיים, מושלמת. מחר אשמע באחד מחדרי המוזיאון את קולה הנערי, הצלול:

"הרהרו בכך, חברים!... 'הן אהבתיך בלב טהור וזך...' את המנון הטוהר רב ההשראה הזה העמיד אלכסנדר סרגייביץ' כמשקל־נגד לעולם יחסי העבדות..."

"לא בחייו של פושקין," אמרה הבלונדינית ברוגז, "אלא בתצוגת המוזיאון. למשל, הורידו את דיוקנו של חניבעל."

"מדוע?"
"איזה אקטיביסט טוען שזה לא חניבעל. אותות ההצטיינות, כביכול, לא מתאימים. כאילו, זה הגנרל זַקוֹמֶלְסקי."
"ומי זה באמת?"
"ובאמת - זקומלסקי."
"אז למה הוא שחור כל כך?"
"נלחם באסיאתים, בדרום. חם שם. אז הוא השתזף. וגם הצבעים נעשים כהים יותר עם הזמן."
"אז טוב עשו שהורידו?"

"מה זה כבר משנה - חניבעל, זקומלסקי... התיירים מעוניינים לראות את חניבעל. הם משלמים על זה כסף. מה יש להם לעשות עם זקומלסקי?! אז המנהל שלנו תלה את חניבעל... כלומר, את זקומלסקי על תקן חניבעל. ואיזה אקטיביסט לא אהב את זה... סלח לי, אתה נשוי?"

גלינה אלכסנדרובנה העלתה את השאלה הזאת באופן פתאומי, והייתי אומר, מבויש.
"גרוש," אמרתי, "למה?"
"הבנות שלנו מתעניינות." "אילו בנות?"
"הן לא נמצאות עכשיו. מנהלת החשבונות, מנהלת פיתוח ההדרכה, המדריכות...
"ומדוע הן מתעניינות בי?"

"לא בך. הן מתעניינות בכולם. יש לנו כאן הרבה רווקות. הבחורים התפזרו... את מי הבנות שלנו רואות? את התיירים? ומה התיירים שווים? במקרה הטוב, יש להם חופשה של שמונה ימים. מלנינגרד באים אפילו ליממה. או לשלוש... ואתה הגעת לזמן רב?"

"עד הסתיו. אם הכול ילך יפה."
"איפה אתה לן? אתה רוצה שאתקשר לבית מלון? יש לנו כאן שניים, אחד טוב ואחד גרוע. איזה אתה מעדיף?"
"על זה," אמרתי, "צריך לחשוב."
"הטוב - יקר יותר," הסבירה גליה.
"בסדר," אמרתי, "ממילא אין לי כסף..."

היא מיד התקשרה לאנשהו. במשך דקות ארוכות ניסתה לשכנע מישהו במשהו. לבסוף העניין היה מסודר. אי־שם נרשם שם המשפחה שלי.

"אני אלווה אותך."

זה זמן רב לא הייתי מושא של טרחה נשית אינטנסיבית כל כך. בהמשך היא אף תתבטא בעקשנות רבה יותר. ואפילו תיהפך לאמצעי לחץ.

בתחילה ייחסתי את זה לאישיותי הדהויה. לאחר מכן השתכנעתי כמה עצום המחסור במין הגברי באזור הזה. נהג הטרקטור המקומי, בעל רגליים עקומות ומחלפות של זונת תחנות רכבת, היה מוקף במעריצות טורדניות סמוקות לחיים. "מת לבירה!" היה אומר ברפיון.

והבחורות אצו רצו לקנות בירה... גליה נעלה את דלת משרד הסיורים. שמנו פעמינו דרך היער לכיוון הכפר.

"אתה אוהב את פושקין?" היא שאלה לפתע.
משהו בתוכי נרעד, אך השבתי לה:
"אוהב... את 'פרש הנחושת', את הפרוזה..."
"והשירים?"
"את שיריו המאוחרים אני מאוד אוהב."
"ואת המוקדמים?"
"את המוקדמים אני גם כן אוהב," נכנעתי. "הכול כאן חי ונושם פושקין," אמרה גליה, "ממש כל ענף, כל עשב. אתה ממש מצפה שהוא תכף יצא מעבר לפינה... מגבעת הצילינדר, השכמייה, הצדודית המוכרת..."

תוך כדי כך יצא מעבר לפינה ליוֹניה גוּרְיָינוב, בעברו המלשן של האוניברסיטה. "בּוֹרְקה, יא מזדיין," הוא צעק בפראות, "זה אתה?!"

הגבתי בשמחה בלתי צפויה. הנה בן חלאה נוסף תפס אותי עם המכנסיים למטה. אף פעם אני לא מספיק להתרכז...

"ידעתי שתבוא," המשיך גוריינוב להשתולל..

בהמשך סיפרו לי את המקרה הבא. היתה פה חגיגה בתחילת העונה. חתונה או יום הולדת של מישהו. באירוע נכח נציג הקג"ב המקומי. התחילו לדבר עלי. מישהו מהמכרים המשותפים אמר:

"הוא בטאלין."
מישהו סתר אותו:
"לא, הוא כבר שנה בלנינגרד."
"ואני שמעתי שהוא בריגה, אצל קראסילניקוב..."
שוב ושוב הושמעו גרסאות חדשות. הקג"ביסט בלס בריכוז תבשיל ברווז. לאחר מכן הרים את ראשו והתבטא בתמציתיות:
"יש נתונים - הוא מתכוון לבוא לשמורת פושקין..."
"מחכים לי," אמר גוריינוב, כאילו ניסיתי לעכב אותו.
הוא הביט בגליה:
"ואת יפית. בטח עשית כתרים בשיניים?"
כיסיו היו כבדים ותפוחים.
"איזה חרטטן!" אמרה גלינה במפתיע. וכעבור דקה: "כמה טוב שפושקין לא רואה את זה."
"כן," אמרתי, "זה לא רע."
את קומת הקרקע של בית המלון "רֵעוּת" איכלסו שלושה מוסדות. מרכול, מספרה ומסעדת "קֶשֶת־ים". חשבתי שלא יזיק להזמין את גלינה לארוחה בתמורה לכל העזרה שלה. סכום הכסף שלקחתי איתי היה קטן באופן מביש. מחווה רחבת לב אחת איימה באסון.
שמרתי על שתיקה...

ניגשנו למשוכה שמאחוריה ישבה פקידת הקבלה. גליה הציגה אותי. הפקידה הושיטה לי מפתח כבד משקל עם המספר 231.

"ומחר מְצא לך חדר לשכור," אמרה גלינה, "אפשר בכפר... אפשר בווֹרוֹניץ', אלא שזה יקר... אפשר באחד הכפרים הקרובים: סאבקינו, גַייקי..."

"תודה," אמרתי, "הצלת אותי."
"טוב, אני זזה."
המשפט נגמר בסימן שאלה מורגש בקושי: "טוב, אני זזה?..."
"ללוות אותך?"
"אני גרה בשיכון," הגיבה הבחורה במסתוריות.
לאחר מכן - בקול צלול וברור, יותר מדי צלול וברור:
"אין הכרח ללוות אותי... ואל תחשוב שאני כזאת..."

היא הסתלקה תוך הנהון גאוותני בכיוון פקידת הקבלה. עליתי לקומה השנייה ופתחתי את הדלת. המיטה היתה מוצעת בקפדנות. רמקול הרדיו פלט צלילים מקוטעים. על המוט שבתוך ארון הקיר הפתוח לרווחה התנדנדו קולבים.

בחדר הזה, בסירה הצרה הזאת, הפלגתי אל החופים הבלתי נודעים של חיי הרווקוּת העצמאיים.

נכנסתי למקלחת, ושטפתי מעלי את המשקע המטריד שנותר מטרחתה של גליה, את שכבת הצפיפות הלחה של האוטובוס, את קליפת השתייה ארוכת הימים.

מצב רוחי השתפר באופן ניכר. המקלחת הקרה פעלה כקריאה צורמת.
התנגבתי, לבשתי מכנסי התעמלות והצתתי סיגריה.
במסדרון נשמעו נקישות הצעדים. אי־שם הושמעה מוזיקה. מתחת לחלון הרעישו משאיות ואינספור קטנועים.
נשכבתי מעל לשמיכה, פתחתי קובץ אפור של סיפורי ויקטור ליכוֹנוֹסוב. החלטתי לברר סוף־סוף מה זה הזרם הכפרי הזה בסיפורת. לרכוש מעין ספר הדרכה... לא שמתי לב איך נרדמתי תוך כדי הקריאה. התעוררתי בשתיים בלילה. האפלולית הקיצית של לפנות בוקר שטפה את החדר. אפשר היה כבר לספור את עלי עציץ הפיקוס שעמד על אדן החלון.

החלטתי להירגע ולחשוב על הכול בהיגיון. לנסות לפוגג את תחושת האסון, המבוי הסתום.

החיים נפרשו מסביבי כשדה מוקשים חסר גבולות. אני עמדתי במרכזו. היה עלי לחלק את השדה הזה לחלקות ולהתחיל לעבוד. לפרוץ את שרשרת הנסיבות הדרמטיות. לנתח את תחושת הכישלון. ללמוד כל גורם בנפרד.

אדם כותב סיפורים זה עשרים שנה. משוכנע שהיה לו בסיס מסוים כדי לאחוז בקולמוס. אנשים שהוא נותן בהם אמון מוכנים להעיד על כך.

יצירותיך אינן מתפרסמות, אינן יוצאות לאור. אינך מתקבל לחבורות הסופרים. לכנופיות שלהם. אך האם על כך חלמת, בעודך ממלמל את שורותיך הראשונות? אתה נלחם על צדק? הירגע, הפרי הזה אינו צומח כאן. כמה אמיתות זוהרות היו צריכות לשנות את העולם לטובה, ומה קרה במציאות?...

יש לך כתריסר קוראים. הלוואי שהם היו מתמעטים עוד...
לא משלמים לך - זה מה שגרוע. הכסף הוא חופש, מרחב, שיגעונות... כשיש כסף, קל כל כך להסתדר עם חיי עוני...

למד להרוויח כסף ללא משוא פנים. לך לעבוד כסבל, כתוב בלילות. מנדלשטם היה אומר, האנשים ינצרו את כל מה שנחוץ להם. אז כתוב...

יש לך כישרון לכך - זה יכול היה להיות אחרת. כתוב, צור יצירת מופת. גרום לקורא לחוות זעזוע נפשי. לאדם חי אחד ויחיד... הנה לך משימה לכל החיים.

ואם לא תצליח? טוב, אמרת בעצמך שמנקודת מבט רוחנית ניסיון כושל הוא מעשה אצילי עוד יותר. ולו משום שאינו מתוגמל...

כתוב, אם כבר לקחת על עצמך, סחוב את המשא הזה. ככל שמשקלו רב יותר, הוא קל יותר...

אתה מדוכא בגלל החובות? למי לא היו חובות?! אל תתעצב. הרי זה הדבר היחיד שבאמת קושר אותך לבני האדם...

בהביטך אחורה, אתה רואה חורבות? זה היה צפוי. מי שחי בעולם של מילים, אינו מסתדר עם חפצים.

אתה מקנא בכל מי שקורא לעצמו סופר. כל מי שיכול להעיד על כך בשליפת תעודה.

אך מה כותבים בני דורך? אצל הסופר ווֹלין מצאת:
"...התברר לי סופית..."

ובאותו עמוד:
"...קים חש בבירור אינסופי..." המילה התהפכה. תוכנהּ נשפך מתוכה. ליתר דיוק, לא נמצא בה כל תוכן. המילים שנערמו היו בלתי מוחשיות, כצלו של בקבוק ריק... אח, לא על זה, לא על זה אנחנו מדברים!... כמה מאוסים התעלולים הנצחיים שלך!...

אי־אפשר לחיות. צריך או לחיות, או לכתוב. או מילים, או מעשים. אך המעשה היחיד שלך הוא מילים. ואילו כל מעשה במלוא מובן המילה מתועב בעיניך. סביבו משתרע מרחב מת. שם נקטל כל מה שמפריע למעשה. שם נקטלים הזיכרונות, התקוות והאשליות, שם שוררת החומריות העלובה, החד משמעית, שאינה ניתנת להפרכה...

ושוב - זה לא זה, זה לא זה...
לְמה הפכת את אשתך? היא היתה תמימה, קוקטית, אהבה בילויים. הפכת אותה לאישה קנאית, חשדנית ועצבנית. המשפט הנצחי שלה: "מה אתה רוצה להגיד בזה?" הוא יד זיכרון לפתלנותך...

התפרעויותיך הגיעו למצבים גרוטסקיים. אתה זוכר איך חזרת הביתה בסביבות ארבע בבוקר והתחלת לפרום את שרוכי הנעליים. אשתך התעוררה ונאנקה:

"אלוהים אדירים, לאן כל כך מוקדם?!"
"באמת, קצת מוקדם, קצת מוקדם," מילמלת.
ואחר כך מיהרת להתפשט ולשכב... מה יש לדבר כאן...

סרגיי דובלטוב | הערות ביוגרפיות
סרגיי דוֹנאטוביץ' דובלטוב נולד ב-3 בספטמבר 1941 בעיר אוּפָה שבמזרח רוסיה, שאליה פונתה משפחתו מלנינגרד (היום סט. פטרבורג) עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ב-1944 שבה המשפחה ללנינגרד. אביו היהודי, דוֹנאט מֶצ'יק, היה במאי תיאטרון. אמו הארמנית, נורה דובלטובה, היתה שחקנית שהפכה למגיהה. דודתו של הסופר, מרגריטה (מארה) דובלטובה, היתה עורכת ספרותית נחשבת. שנים אחדות לאחר לידתו התגרשו הוריו.

סרגיי הצעיר גילה כשרון כתיבה, ציור, ואגרוף. הוא למד בבית ספר לאמנויות והתקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. בשנה השלישית נשר מהאוניברסיטה, ננטש על ידי אשתו הראשונה אסיה וגויס לצבא.

שירותו הצבאי של דובלטוב העמיד אתגר רציני בפני צעיר אמנותי ממשפחה פטרבורגית: הוא שובץ ליחידה ששמרה על אסירים פליליים שנכלאו במחנות. המסקנה העיקרית שהסיק משלוש שנותיו כסוהר (1965-1962) היתה שהאסירים וסוהריהם אחד הם, והגיהינום אינו אלא אנו עצמנו. בעקבות שירותו הצבאי, כתב דובלטוב את "האזור", קובץ סיפורים המתארים את הגיהינום הזה. אך רק כעבור שמונה עשרה שנים, לאחר שהיגר לארצות הברית, דובלטוב ערך את סיפורי "האזור" מחדש והוסיף בין הסיפורים פרקים מתוך התכתבותו עם המו"ל האמריקני שלו, שנלוותה כביכול למשלוח הסיפורים. כך פורסם קובץ זה, שנים רבות לאחר שנולד, כאשר הוא משלב את נקודת מבטו של הסוהר הצעיר, עם נקודת מבטו של הסופר הבוגר שהיגר לניו יורק והתרחק בזמן ובמרחב מהגיהינום הסובייטי - רק כדי להבין שהגיהינום ממשיך להתקיים בתוכנו משני צידי התיל הדוקרני והאוקיינוס.

לאחר שחרורו, דובלטוב עבד כעיתונאי וכתב פרוזה למגירה. ב-1966 ילדה אשתו השנייה, הלנה, את בתם קטיה. סרגיי הפך להיות מוכר בחוגי הספרות של לנינגרד, שהתאפיינו באותה עת בפעילות ערה וחתרנית. די לציין את הבולט שבאנשי דור זה, יוסף ברודסקי, שהפך ב-1987 לצעיר חתני פרס נובל לספרות. ברודסקי ודובלטוב היו מיודדים, והערכתם ההדדית היתה רבה. אך למרות ההצלחה בחוג הספרותי הצר, דובלטוב כמהּ להיות סופר מקצועי, כלומר לפרסם את ספריו. אך אפילו העורכים הליברליים ביותר בברית המועצות דחו אותם.

בחיפוש אחרי מקום שבו יוכל לפרסם את ספריו, עקר דובלטוב לטאלין, בירת אסטוניה, והתגורר בה בשנים 1976-1972. האזור הבלטי היה ידוע בגישה ליברלית יחסית ובזיקה תרבותית לאירופה, ועל כן דובלטוב קיווה להוציא שם לאור את ספרו. החיים בטאלין עוררו בו תקוות: העיר היתה נעימה ומסבירת פנים; דובלטוב היה בה לעיתונאי מוערך; בת זוגו המקומית, תמרה, ילדה לו בת בשם סשה (או בשמה המלא, אלכסנדרה סרגייבנה, על שמו של פושקין); והעיקר - בהוצאת ספרים מקומית התלהבו מסיפוריו וביקשו להוציאם בכרך אחד. הספר התקבל לתוכנית העבודה של ההוצאה, נערך ואף ירד לדפוס, אך ברגע האחרון הספר הכמעט-מוכן הושמד בהוראת הקג"ב. תלאותיו בדרך אל הספר שלא יצא לאור תוארו ברומן "הספר הבלתי-נראה", שהועבר מערבה ויצא לאור בארצות הברית ב-1977, עוד לפני שהגיע לשם מחברו.

חוויותיו של דובלטוב כעיתונאי בטאלין שימשו השראה לספרו "הפּשרה". בתחילת כל סיפור שבקובץ מופיעה ידיעה עיתונאית החתומה על ידי הגיבור העיתונאי. שפת הידיעה היא לעולם שפת-נייר-הזכוכית של העיתונים הסובייטיים. לאחר מכן מופיע סיפור המעשה ה"אמיתי" מאחורי הכנת הידיעה, ולרוב זהו סיפור הזוי שמצטיין בשפה דובלטובית מבריקה. המתח המניע את הספר נוצר, לפיכך, בתוך שתי מערכות: האחת בנויה על שני קטבים של תוכן, השנייה - על שני קטבים של לשון.

בהמשך עבד דובלטוב כמדריך סיורים בשמורת פושקין, פרק בחייו שהוביל לכתיבת "השמורה". בשנים אלה כבר פירסם דובלטוב את סיפוריו בכתבי עת ברוסית שראו אור במערב. בשובו ללנינגרד הספיק לעבוד במערכת של כתב עת לנוער, אך כעבור זמן לא רב גילה שפרסומיו בעיתוני המהגרים שוב משכו את תשומת לבו של הקג"ב. הרדיפות לא איחרו לבוא, וב-1978 היגר דובלטוב, בעקבות רעייתו הלנה, לארצות הברית. יחד איתו היגרו אמו נורה וכלבתו גלאשה. כנהוג באותה עת, וינה שימשה לו כתחנת ביניים. לאחר שכל האישורים התקבלו, הצטרפו הסופר, אמו וכלבתו להלנה ולקטיה, וקבעו את מעונם בסמוך לרחוב 108 שבקווינס, ניו יורק, בשכונה שתוארה באירוניה חביבה ברומן "בארץ ניכר".

בניו יורק הקים דובלטוב, יחד עם עיתונאים נוספים שהיגרו זה עתה מברית המועצות, עיתון חדש בשפה הרוסית, "נוֹבי אמריקנֶץ" ("האמריקני החדש"). העיתון, שדובלטוב היה עורכו, היווה אלטרנטיבה עצמאית וחצופה לעיתון המהגרים הוותיק, "נוֹבוֹיֶה רוּסקוֹיֶה סלוֹבוֹ". הקמת העיתון והתנהלותו עמדו במרכזו של "העיתון הבלתי-נראה", מעין ספר המשך ל"הספר הבלתי-נראה". שניהם הפכו, בסופו של דבר, לשני חלקיו של ספר אחד ושמו "המלאכה".

השנים שבהן ערך את העיתון נחשבו בעיני דובלטוב כשנים המאושרות בחייו. באותה תקופה נולד בנו הצעיר, ניקולס (קוֹליה בפי בני המשפחה). לקראת אמצע שנות ה-80, הפך דובלטוב לסופר מצליח בארצות הברית - אם לא בקרב הקהל הרחב, אז אצל המבקרים וקהל הקוראים האנין הפתוח לספרות מתורגמת. הוא פרסם עשרה סיפורים בכתב העת היוקרתי "ניו יורקר" (הרוסי היחיד שזכה לפרסם ב"ניו יורקר" קודם לכן היה נבוקוב.), וספריו יצאו לאור ברוסית, באנגלית ובשפות אחרות (אם כי דווקא "השמורה", אולי ספרו הטוב ביותר, לא תורגם לאנגלית). ספרים נוספים של דובלטוב שזכו להערכה רבה הם "אנחנו ושכמותנו", קובץ שכל אחד מסיפוריו מוקדש לדמות צבעונית אחרת ממשפחתו של הסופר; ו"פנקסי הרשימות", קובץ שדובלטוב דאג לפרסם עוד בחייו.

עם זאת, עיקר פרנסתו של דובלטוב בארצות הברית באה מעבודתו כשדרן וכתסריטאי בתחנת הרדיו "ליברטי", ששידרה לברית המועצות מסרים מהמערב.

לקראת סוף שנות השמונים, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי, ספרים שמחבריהם מעולם לא הוזכרו קודם לכן בתקשורת הסובייטית החלו לזכות לעדנה ולצאת לאור במולדת. בעולם דובר הרוסית הצלחתו של דובלטוב היתה מסחררת. במהרה הוא הפך לאחד היוצרים הנקראים ביותר בספרות הרוסית של המחצית השנייה של המאה העשרים. אך דובלטוב עצמו לא הספיק ליהנות מפירות ההצלחה במולדת, ואף לא הספיק לבקר בה. ב-1990 הוא נפטר מדום לב פתאומי, כשהוא בן 49 בלבד.

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

המזוודה - סרגיי דובלטוב
The Reserve & Suitcase - Sergei Dovlatov