Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

המתיקות שאחרי
מאת: ראסל בנקס
The Sweet Hereafter - Russell Banks

ההוצאה:

ספרי עליית הגג

החיים די שקטים, לפעמים אפילו משעממים, בעיירה סֶם דֶנְט שבצפון מדינת ניו-יורק, לא הרחק מגבול קנדה – עד אותו בוקר של חורף שבו טרגדיה מחרידה מנפצת באחת את שיגרת יומם של תושביה.

האוטובוס שמסיע את ילדי העיירה לבית-הספר סוטה מן הכביש בתוך סופת שלג, ומידרדר לתהום. ילדים - הרבה ילדים - מוצאים את מותם. ומעכשיו חייהם של בני המקום נחלקים לשניים: לפני התאונה - ולאחריה.

"עיירה זקוקה לילדים שלה, באותה מידה ובאותה צורה שמשפחה זקוקה להם. זה מתפרק בלעדיהם", אומרת דוֹלוֹרֶס דְריסקוֹל, נהגת האוטובוס. "עיירה זקוקה לילדים שלה הרבה יותר ממה שהיא חושבת". ארבע דמויות מספרות את סיפור האסון הנורא, כל אחת בלשונה ומנקודת ראותה.

המתיקות שאחרי
שתפו אותי

דוֹלוֹרֶס, הנהגת, שאינה יכולה לשכוח את "ילדי העיירה שלי", אלה שכל-כך אהבה להסיע אותם יום-יום אל בית-הספר ובחזרה ממנו הביתה; בּילי אַנְסֶל, גבר אלמן מוותיקי מלחמת וייטנאם, שאיבד בתאונה את שני התאומים שלו, ילדיו היחידים; מיצֶ'ל סְטיבֶנְס, עורך-דין עצבני מהעיר ניו-יורק, המבקש להפיק מן הכאב ומן הכעס ניצחון בתביעה ייצוגית על רשלנות ולהשקיט תוך כדי כך את מצפונו על יחסיו ההרוסים עם בתו; ועֵדת המפתח בפרשה, ניקוֹל בֶּרְנֶל, נערה יפהפייה ומוכשרת בת 14, שיצאה מן התאונה לחיים על כיסא גלגלים, ומחזיקה כמו באגרוף קמוץ סוד מאיים של אביה.

ברגישות מפליאה פורש ראסל בֵּנְקְס את סיפורה של העיירה מפי ארבע הדמויות: היגון, הבלבול, חוסר-האונים, הזעם, הדחף לנקום, ופה ושם גם הרצון - שלא מודים בו - לזכות בפיצוי כספי על האובדן האיוֹם. ומעל לכל, הצורך האדיר למצוא מי אשם בתאונה. אבל האם באמת תמיד מישהו אשם?

המתיקות שאחרֵי עובד ב-1997 לסרט בבימויו של אָטוֹם אֶגוֹיאן. הסרט זכה באותה שנה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן, ובשלל פרסים נוספים לאחר מכן.

ראסל בֵּנְקְס הוא היום מבכירי הסופרים האמריקאים ואחד המוערכים והמצליחים שבהם. הוא נולד ב-1940 למשפחה של פועלים בצפון מדינת ניו-יורק – האזור שבו מתרחשת עלילת הספר הזה כמו העלילות של רוב ספריו האחרים. נוסף למסות היסטוריות ושירה, בנקס פירסם עד היום למעלה מ-15 רומנים וקובצי סיפורים, שרובם ככולם זכו לשבחים רבים. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות.

המתיקות שאחרי מאת ראסל בנקס בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגם מאנגלית: מולי מלצר, 262 עמודים.

המתיקות שאחרי | דולורס דריסקול
כלב - זה בטוח היה כלב מה שראיתי. או חשבתי שאני רוֹאָה. ירד כבר שלג די חזק בַּשעה הזאת, ולפעמים רואים בשלג דברים שלא נמצאים שם, או שלא בדיוק נמצאים שם, אז באלוהים כשאַת כבר כן רואה משהו, אַת איך שלא יהיה מגיבה, נסחפת אל הצד הנשי, אם אתם קולטים אותי. זה הניסיון שלי בתור נהגת, אבל גם הטמפּרמנט שלי בתור אמא לשני בנים גדולים ואישה של גבר נכה, וככה כשאני טועה אז לפחות אני טועה עם כל הכוונות הטובות.

זה היה כמו רוח רפאים של כלב מה שראיתי, כזה כתם חום אדמדם, הרבה יותר קטן מאשר אַיָיל - שזה דבר שאפשר אולי לצפות לו שם בשעה כל כך מוקדמת - אף על פי שהיה לו אותו צבע עוגת ג'ינג'ר כמו של אייל, כשהוא נע שם במהירות מאחורי ענן השלג השוקע בינינו, אחר כך האט, ואז נעצר לגמרי בדיוק באמצע הכביש, כאילו מנסה להחליט אם להמשיך עוד הלאה או לחזור בחזרה.

לא יכולתי לראות את הדבר הזה ברור, אז אני לא יכולה להגיד מה זה היה בדיוק, אבל ראיתי את הכתם ברור, זה מה שאני מתכוונת, ולזה הגבתי. הדברים האלה מוכרחים תמיד לקרות יותר מהר ממה שמצליחים לחשוב עליהם, כי אם הם לא, אז אַת הולכת להיתקע בַּמקום בדיוק כמו הכלב או האייל או השֵד יודע מה זה היה, ולהתנגש בו חזיתית בדיוק כמו שהיה קורה לכלב הזה אם לא הייתי דורכת על הבלם ומסובבת את ההגה בלי לחשוב.

אבל עכשיו אין טעם להתעכב על העניין של הכלב, אם זה באמת היה כלב או אייל קטן, או אפילו אשליה אוֹפּטית, שזה, אם להיות ישרה לחלוטין, נראה עכשיו האפשרות הכי סבירה. הדבר היחיד שמעניין הוא שראיתי משהו שלא ציפיתי שיהיה שם ולא הצלחתי כל כך לזהות באותו זמן, כי לא היה זמן בשביל זה - אז בואו נגיד שזה היה דומה לכלב, אחד מהסְפַּנְיֶילים האדומים הקטנים האלה, יותר קטן מסֶטֶר, משהו בגודל של ילד במעיל שלג בצבע חלודה, ואני עשיתי מה שכל אחד עם טיפה שׂכל בראש היה עושה: ניסיתי לא לדרוס אותו.

זה היה באור ראשון, וכבר היו אז משבים של שלג כמו שאמרתי, אם כי בזמן שיצאתי לדרך באותו בוקר, כשעזבתי את הבית, היה עדיין חשוך כמובן, ולא ירד שום שלג. אבל היה אפשר לרחרח אותו באוויר ולהרגיש שהוא מתקרב, ולמרות זאת בהתחלה חשבתי שיותר מדי קר בשביל שיירד שלג. זה גם מה שאמרתי לאַבּוֹט, שהוא בעלי ולא יוצא יותר מדי מהבית בגלל שהוא על כיסא גלגלים, ככה שיש לי הֶרגל לדווח לו על מזג האוויר, פחות או יותר, כל בוקר כשאני יוצאת פעם ראשונה החוצה מן המטבח אל המרפסת האחורית.

"אני מריחה שלג", אמרתי, והתכופפתי כדי לבדוק את התֶרמוֹמטר שעל הדלת. הוא ממוקם נמוך על המשקוף של הדלת החיצונית, שאַבּוֹט יוכל להתנייד לשם ולפתוח את הדלת הפנימית ולבדוק את הטמפרטורה כל פעם שמתחשק לו. "מינוס עשרים ושבע", אמרתי לו, "קר מדי בשביל שלג".

אַבּוֹט היה פעם נגר בניין מצוין, אבל ב 1984 הוא חטף שבץ מוחי, ולמרות שהוא קצת התאושש מאז, עד היום הוא די מרותק לבית ויש לו קושי לדבר בצורה נורמלית, ולדעתם של כמה אנשים אי אפשר להבין אותו, אם כי אני עצמי מבינה אותו מצוין. זה בטח בגלל שאני יודעת שהמוח שלו צלול. הדרך שאַבּוֹט התמודד עם כל מה שבא בעקבות השבץ המוחי שלו היא עדות מספיקה לזה שהוא אדם אמיץ מאוד, אבל הוא תמיד היה איש הגיוני עם עניין ער בעולם סביבו, אז אני משתדלת ככל האפשר להביא לו כמה שיותר מידע על העולם. זה המינימום שאני יכולה לעשות.

"אף פעם... כזה... קור", הוא אמר. הוא פיתח לו שיטה לדבר רק עם הצד השמאלי של הפה, אבל הוא מגמגם קצת ויורק טיפה ועושה מין העוויה שאנשים לפעמים חושבים שהיא מביכה ולכן מביטים הצידה ובגלל זה לא מבינים אותו עד הסוף. אני דווקא חושבת שדרך הדיבור שלו מאוד מעניינת, בעצם, ואפילו חיננית. ולא רק מפני שאני רגילה אליה. לומר את האמת, אני לא חושבת שאי פעם אתרגל אליה, וזו בדיוק הסיבה שהיא כל כך מעניינת ומושכת בעיני. אני בעצמי דברנית לא קטנה, ולכן כמו הרבה דברניות אני נוטה להגיד דברים שלא התכוונתי אליהם. אבל אַבּוֹט, יותר מכל אדם אחר שאני מכירה, נאלץ לדבר מילה מילה, כמעט כמו משורר, ומכיוון שהוא חלף כל כך קרוב ליד המוות יש בו כזאת בהירות לגבי החיים שרבים מאיתנו לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמנו.

"הקוטב... הצפוני... מתחת... לשלג", הוא אמר.

אין ויכוח. לקחתי את תרמוס הקפה שלי, רפרפתי לאַבּוֹט נשיקה ונפנפתי לו לשלום כמו תמיד, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה אל האסם והתנעתי את האוטובוס שלי. היה לי הרגל לשמור סוללה נוספת וכבלי התנעה במטבח, לכל צרה שלא תבוא, אבל המכונה הזקנה היתה בסדר באותו בוקר ונדלקה מייד. מטבעי אני אדם זהיר ולא יותר מדי אופטימי, במיוחד במה שנוגע למכונות וכלי עבודה; אני מתַחזקת הכל טיפּ טוֹפּ, עם הרבה גיבוי. סוללות, צמיגים, שמן, נוזל קירור, כל החבילה. אני טיפלתי באוטובוס הזה כאילו הוא שייך לי, אולי אפילו יותר טוב, מסיבות מובנות, אבל גם מפני שזה הטמפּרמנט שלי. אני מסוג האנשים שפועלים תמיד לפי הספר. שום קיצורי דרך.

מזג האוויר, כלומר שלג או קרח, היה עוצר אותי הרבה פעמים בשנה - כמובן, אלה היו ימים שגארי דילינגֶ'ר, מנהל הבית ספר, היה מבטל את הלימודים בכל מקרה, כך שזה לא נחשב - אבל במשך עשרים ושתיים שנה לא פספסתי אפילו איסוף אחד של בוקר או אחרי צהריים בגלל תקלה מכאנית, ואם עברתי שלושה כלי רכב במהלך השנים האלה, זה היה רק כדי להחליף כל רכב באחד יותר גדול, כשהעיירה הלכה וגדלה. התחלתי עוד ב 1968, מתוך נוחיות וכטובה אישית, עם המכונית הפרטית החדשדשה שלי, דוֹדג' סְטֵיישן ואגוֹן, כשהייתי מסיעה את שני הבנים שלי, שהיו אז בבית ספר בסֶם דֶנְט, ומעמיסה בנוסף להם את השישה או שמונה ילדים נוספים שגרו בצד של העיירה שנקרא בַּרְטְלֶט היל רוֹד. ואז מועצת החינוך הפכה את הנסיעה שלי לרשמית, הגדילה אותה קצת, נתנה לי משכורת ורכשה בשבילי ג'י אֶם סי עם 24 מושבים. בסוף, ב 1987, כדי לדאוג לכל הילדים של הבֵּייבּי בּוּמֶרְס, נדמה לי שככה קוראים להם, המועצה היתה צריכה לקנות לי אוטובוס אינטרנשיוֹנל עם 50 מושבים. הדודג' סטיישן שלי שבק בסוף ב 270,000 ק"מ, והסעתי אותו אל מאחורי האסם, הוצאתי ממנו את הדלק והעמדתי אותו על לבֵנים, ובתור רכב אישי ולהסיע את אַבּוֹט אל לֵייק פְּלַסיד לטיפולים שלו אני נוהגת עכשיו על וַאן פּלימוּט ווֹיאַגֶ'ר כמעט חדש. יש עליו מעלית בשביל כיסא הגלגלים של אַבּוֹט, והוא יכול לנעול את הכיסא אל מושב הנוסע ולשבת על ידי במושב הקדמי, מה שגורם לו עונג בעליל. בג'י אֶם סי הישנה משתמשים עכשיו כדי להסיע את תלמידי התיכון אל פְּלַסיד.

למרבה המזל, מכיוון שהאסם שלנו מאוד גדול ומרוּוח ועומד ריק, היתה לי תמיד אפשרות להחנות את האוטובוס בלילה בבית, וכך יכולתי להשגיח עליו כמו שצריך. לא שלא סמכתי על בּילי אַנְסֶל והבוגרי וייטנאם שלו בסאנוֹקוֹ, איפה ששני האוטובוסים האחרים של המחוז קיבלו שירות, שהם יטפלו מספיק טוב באוטובוס שלי; בהחלט סמכתי - הם מכונאים אינטליגנטים ואנשים שיודעים לחשוב, במיוחד בילי עצמו, וכל דבר שקצת יותר מורכב מכיוונוּן מנוע נתתי להם לעשות בשמחה. אבל כשמדובר בתחזוקה יומית שיגרתית, הייתי כמו טייס של מטוס - אף אחד לא יוכל להקדיש לרכב שלי את אותה מידה של תשומת לב כמוני.

הבוקר ההוא היה אופייני, כמו שציינתי, והאוטובוס התניע מייד, למרות שהיה מינוס עשרים ושבע מעלות בחוץ, ונסעתי מהבית שלנו חצי הדרך במעלה הגבעה להתחיל את היום שלי. לאוטובוס נתתי את הכינוי "הנעל", משהו שאני עושה כי נדמה לי שילדים די אוהבים שלחפצים יש חיים. אני חושבת שזה עשה להם את הנסיעה לבית ספר למשהו קצת יותר נעים, במיוחד הילדים הקטנים, שבשביל חלק מהם החיים בבית לא היו בדיוק מלאי אור ומתיקות, אתם יודעים למה אני מתכוונת.

הדודג' סטיישן שלי, שהיה רכב מטיפוס גברי, קיבל בזמנו את הכינוי "בּוּמי" מפי הילדים הפרטיים שלי, בתקופה שהקפיצים שלו היו במצב גרוע. הרי המועצה לא שילמה לי על שיפוצים, אז לא היתה לי אפשרות להחליף את הקפיצים תיכף ומייד, מה שגרם לרכב להשמיע "בּוּם" כל פעם שהקרקעית שלו פגעה במישטחים המחורצים של בַּרְטְלֶט היל רוֹד, דרך שעדיין לא היתה מכוסה אז באספלט.

שׂמתי לב כמה מהר שאר הילדים אימצו את השימוש בשם הזה, והם היו שואלים אותי "מה שלום בּוּמי שלנו היום?" ועוד כאלה בזמן שאספתי אותם, כאילו הרכב הוא מין סוס שיש להם חיבה אליו. אז אחר כך, כשהבנים שלי כבר היו בתיכון וקיבלתי את הג'י אֶם סי, עשיתי קצת עניין מזה שהצגתי אותו לילדים בתור "רוּפוּס", הבן דוד היותר גדול והקצת מגושם של בּוּמי, כי ככה זה נראָה בעינַי וגם בעיני הילדים. האינטרנשיונל קיבל את הכינוי "הנעל" כי כשהייתי נוהגת בו עם ערימה של איזה שלושים, שלושים וחמישה ילדים, הרגשתי כמו הגברת הזקנה מהשיר שגרה בתוך נעל, ושהיו לה כל כך הרבה ילדים שהיא לא ידעה מה לעשות, ומאוד שעשע את הקטנים לשמוע אותי מספרת את זה, ודי מהר הם היו טופחים על הצד של "הנעל" בזמן שעמדו בתחנה שלהם וחיכו בתור לעלות לאוטובוס, והיו אומרים כל מיני דברים כמו "הנעל יָשנה טוב בלילה?", או "איך היתה הארוחת בוקר של הנעל היום?" - כאלה דיבורים. בזה שהתרחקתי מהשמות המתייפייפים, ונדבקתי לשמות עם קצת הומור, הצלחתי לשכנע את הילדים הגדולים יותר, בעיקר הבנים, לקחת חלק במשחק, וככה הפכתי את הנסיעה ליותר עליזה בשביל כולם. זה היה משהו שכולנו יכולנו להשתתף בו בצוותא, שזה עֵרך שניסיתי לקדם אותו בקרב הדור הצעיר.

התחנה הראשונה שלי באותו בוקר היתה בפיסגה של בַּרְטְלֶט היל רוֹד, במקום שהדרך מתפצלת לאַוַולַנְש רוֹד ומֶקְניל. עצרתי לצד הדרך ועשיתי סיבוב לאחור, שהאוטובוס יפנה מזרחה, וחיכיתי שהילדים של לֶמְסְטוֹן יבואו במורד הגבעה במֶקְניל. מאז שהגדול ביניהם, הרוֹלד, התחיל ללכת לבית ספר, שלושתם היו מגיעים לתחנה באיחור, לא משנה כמה פעמים איימתי להשאיר אותם שם אם הם לא יחכו לי במקום כשאני מגיעה, אז בסוף פשוט עשיתי לי מנהג לבוא קצת יותר מוקדם ולמזוג לעצמי ספל קפה ולחכות. זה כאילו שבזמן שהם נולדו השעונים שלהם היו מכוונים חמש דקות יותר מאוחר מהשעונים של כולם, כך שהדרך היחידה לפגוש אותם בזמן היא לכוון את השעון שלך חמש דקות יותר מוקדם.

עכשיו לא היה לי איכפת. זה נתן לי הזדמנות ליהנות מספל הקפה השני שלי לבדי באוטובוס כשהחימום פועל. היה מאוד שָלֵו, למעלה שם, בראש גבעת בַּרְטְלֶט היל הצופה מזרחה לעבר ההרים גַ'יאֶנְט ונוּנמארְק ו"לסת הזאב", להתבונן איך השמים מתבהרים, עם ההרים בקו רקיע שחור על רקע רצועת האור החלבית שהולכת ומתרחבת מכיוון האופק. זה גרם לי להעריך את החיים כאן, לעומת איזה מקום ממוזג יותר, שבו כנראה החיים איכשהו יותר קלים. למטה בעמק אפשר היה לראות את אורות הבתים של סֶם דֶנְט מתעוררים בזה אחר זה, ולאורך כביש 9 וכביש 73 פנסי הדרך של כמה מכוניות נצנצו כמו גחליליות כשאנשים יצאו לנסוע לעבודה.

ביליתי את כל החיים שלי בעיירה הזאת, ואני יכולה בשקט לומר שאני מכירה כל אחד כאן, אפילו את החדשים, אפילו את נופשי הקיץ. טוב, לא את כל נופשי הקיץ; רק את הקבועים, שיש להם כאן בתים משלהם ומגיעים מוקדם ועוזבים מאוחר. אותם אני מכירה כי כשנגמר הבית ספר אני עובדת במישרה חלקית במיון המכתבים שלהם בדואר ועוזרת לאידֶן שְראפְט לחלק אותם. זאת אומרת, פעם עשיתי את זה, לפני התאונה. עכשיו אני עובדת בלֵייק פְּלַסיד, בהסעות בשביל המלונות.

באותו בוקר, בזמן שחיכיתי ללֶמְסְטוֹנים, חשבתי על הבנים שלי. ויליאם ורֶג'ינַלְד, ככה תמיד קראנו להם, אף פעם לא בּילי או רֶג'י; אני חושבת שזה עזר להם להתבגר יותר מהר. לא שבער לי משהו שהם כבר יתבגרו. פשוט לא רציתי שהם ייהפכו לסוג הזה של אנשים שרואים את עצמם כמו ילדים, ולכן נוהגים גם לפעול ככה דווקא כשאתה צריך שהם יפעלו כמו מבוגרים. לא, תודה. ויליאם, שזה הצעיר, הוא בצבא בווירג'יניה ובדיוק חזר אז מפּנמה, ולמרות שלא נפצע שם או משהו, הוא נשמע לי קצת מוזר ומרוחק, מה שאפשר להבין, אני מניחה. עדיין לא שלחו אותו אז לסעודיה. לרֶג'ינלד היו קצת בעיות נישואין, אפשר לומר, בזה שאישתו, טְרֵייסי, היתה משועממת מהעבודה שלה במלון מָריוֹט בפְּלַטְסְבּוּרג, שהיא עבדה שם בקבלה, והיא רצתה להיכנס להריון. ומכיוון שהוא היה עדיין בבית ספר ערב במכללה של אוניברסיטת ניו יורק בפּלטסבּוּרג ולא הרוויח הרבה בתור שַׂרְטָט, הוא העדיף לחכות כמה שנים לפני שיהיה לו ילד. אמרתי לו, למה שלא יבקש מטְרֵייסי למצוא עבודה שלא תהיה משעממת. זה עיצבן אותו. "אמא, זה לא כל כך פשוט", הוא אמר, כאילו שלדעתו אני איזה טמבלית. ברור, אני ידעתי שזה מסובך - כבר הייתי נשואה אז עשרים ושמונה שנים - אבל מה עוד יכולתי להגיד? בכל מקרה, הרגשתי מנותקת מן הבנים שלי, שזה לא דבר רגיל וגורם לי תחושת ריקנות בבטן כשזה קורה, כמעט כמו רָעָב, ורציתי לעשות משהו כדי לשנות את זה, אבל לא בא לי שום רעיון.

ואז פתאום הם היו שם, הלֶמְסְטוֹנים, שני הנערים הגדולים יותר, הַרוֹלד וגֶ'סי, והילדה הקטנה, שילָה, שהיתה בקושי בת שש, רצה מאחוריהם. פתחתי להם את הדלת והם צעדו פנימה, דוממים, רציניים, כמו תמיד, לבושים בבגדי השלג המשומשים שלהם, גוררים תיקי אוכל וספרי לימוד, צונחים יחד שלושתם זה על יד זה לְמושב באמצע האוטובוס. היו להם הרבה מושבים לבחירה, אבל הם תמיד מיקמו את עצמם מאחורַי בדיוק באמצע האוטובוס, בין הבנים, שרובם העדיפו לשבת מה שיותר מאחור, ובין הבנות, שנטו להתקבץ בחלק הקדמי לידי, בזמן שאֵלֶה שעלו אחרונים באיסוף תפסו את המושבים שנשארו עדיין פנויים, בדרך כלל אלה שליד הלֶמְסְטוֹנים.

אף פעם לא בדיוק חיבבתי את הילדים של לֶמְסְטוֹן; הם הקשו עלי לחבב אותם. אבל היה לי חבל עליהם, אז במקום זה התנהגתי כאילו מאוד נחמד לי איתם. הם היו כמו שקוראים לזה בלתי תקשורתיים, שלושתם, אף על פי שהם בטוח תיקשרו טוב מאוד זה עם זה, וכל הזמן היו מתלחשים אחד עם השני בצורה שגורמת לך לחשוב שהם מבקרים אותך. אני חושבת שהם הרגישו שונים משאר הילדים. בגלל האבא שלהם, קַייל לֶמְסְטוֹן, שפעם היה צַבָּע ועכשיו הוא שתיין שידוע בעיר בנטייה שלו לביצוע פעולות אלימות בפומבי. האמא שלהם, דוֹרין, היה לה המבט המושפל הזה של אישה שצריכה לדאוג למין כזה גבר. הלֶמְסְטוֹנים היו עניים כמו עכברי שדה וגרו עד הזמן האחרון בקרוון על מגרש איזה שלושת רבעי קילומטר משם, על כביש מֶקְניל רוֹד. בכל אופן, עוני ובתי קרוון לא בדיוק נדירים בסֶם דֶנְט. לא, אני בטוחה שזה האלימות שגרמה לילדים האלה להתנהג כאילו הם שונים מהאחרים. היו להם סודות. ילדים קטנים, מכוּוצי פנים, שלישייה חמורת סבר הם היו שם, מנחמים זה את זה בלחישות מאחורי הגב שלי, בזמן שאני נוהגת ומדי פעם בפעם מנסה קצת לעורר אותם לשיחה. "מה שלומכם הבוקר? 'תְכּוֹננתם לַשיעורי כתיבה וחשבון?". כאלה דברים. נגעלת מעצמי. "בטח קור כלבים הבוקר כשיורדים מראש הגבעה, אני מתארת לי". שום דבר. דממה.

"הַרוֹלד, מתכנן לשחק בליגת הנוער הקיץ?", שאלתי אותו. עדיין שום דבר, כאילו אני מדברת אל עצמי או שאני ברדיו.

רוב הימים הייתי פשוט מתעלמת מהם, נותנת להם להיות עם עצמם, כי די ברור שזה מה שהם רצו, והייתי שורקת לי משהו בדרך במורד הגבעה אל התחנה השנייה, מסדרת לי בראש כאילו זוהי התחנה הראשונה שמופיעה לי ולא השנייה ואני עדיין לבדי באוטובוס. אבל באותו יום בגלל סיבה כלשהי רציתי להוציא איזו תגובה אפילו נרגזת מאחד משלושתם. אולי בגלל שהרגשתי כל כך מנותקת מהילדים שלי; אולי סתם איזה סטייה. מי יכול לדעת עכשיו? לקבוע מניעים זה כמו לקבוע אשמה - כמה שמתרחקים יותר מהמעשה, ככה קשה יותר לבודד דבר אחד שהיה הגורם לו.

האבא שלהם, קַייל לֶמְסְטוֹן, היה איש שהיכרתי מאז שהיה ילד בעיירה; המשפחה שלו באה מהצד השני של הגבול, אוֹנְטַריוֹ איפשהו, והתיישבה פה בשנות החמישים המוקדמות, כשעדיין נשארו בסביבה כמה משקי חלב שיכלו לתת עבודה כל השנה לעובדים לא מיומנים. הקנדים היחידים שרואים כאן היום זה תיירים. קַייל היה צעיר מבטיח, אתלטי, בחור נאה, די חתיך, אבל הוא התחיל עם אלכוהול די מוקדם, בזמן שהיה עדיין בתוך המערבולת והכעסים של מתבגר ממין זכר, וכמו הרבה נערים חסרי שליטה, הוא כנראה נתקע שם.

דוֹרין היתה בוגרת בית ספר פּוֹמֶרוֹי בלֵייק פּלַסיד, כזאת נערה מתוּקוֹנת וקצת מוטרפת, והיא התאהבה בקַייל ולפני שתפסה מה קורה היא כבר היתה בהריון ותקועה בקרוון במֶקְניל רוֹד למעלה, על מגרש מיוער שהיה שייך פעם לאבא של קַייל, עם קַייל שחוזר כל ערב יותר ויותר מאוחר מהסְפְּרֶד איגְל או מהרַנְדֶבוּ, כולו שתוי ומרגיש שהחיים זה מלכודת ובטח מאשים אותה, מן הסתם, בכל זה, ומוציא את זה עליה.

עכשיו הוא היה בשנות השלושים שלו וכבר נהיה די שמן, ואחרי איזה חמש שש הרשעות על נהיגה בעת שכרות - עם שלילה קבועה של רישיון הנהיגה שלו, מה שהקשה עליו כמובן לרדת מהגבעה וללכת לעבוד. את הקצת כסף שקַייל כן הרוויח בצַבָּעוּת, הוא היה מבזבז על שתייה בסְפְּרֶד איגְל או ברַנְדֶבוּ. תלושי מזון, סעד, וכספי צדקה של הכנסייה או הקהילה, החזיקו אותם פחות או יותר עם אוכל, בגדים וקורת גג, אבל הלֶמְסְטוֹנים היו מין משפחה שלמרות התחלה טובה הסתמנו בסוף בתור כישלון קבוע ומוחלט, ואנשים בדרך כלל התרחקו מהם בגלל זה. בתגובה, הם הסתגרו בתוך עצמם. זה בטח היה כל מה שנשאר להם מהגאווה. שזו הסיבה למה הילדים שלהם התנהגו בכזה מין ניתוק עצוב, אפילו כלפַּי. ומי יכול לבוא אליהם בטענות?

"הַרוֹלד!", אמרתי. "אתה שומע שאני שואלת אותך משהו?". הסתובבתי לאחור ותקעתי בו מבט. "תעזבי אותנו!", הוא אמר, מחזיר אלי מבט עם העיניים הכחולות והקרות שלו. אחיו, גֶ'סי, ישב על יד החלון, מביט החוצה כאילו הוא מסוגל לראות אל תוך החושך. הַרוֹלד היה עסוק בניסיון לנגב את הפנים האדומות של אחותו הקטנה בקצה הצעיף שלו. היא בכתה במין בכי שקט כזה של אדם מאוד עצוב ומפוחד, ופתאום הרגשתי איוֹם והצטערתי שבכלל פתחתי את הפה הגדול שלי.

"סליחה", אמרתי בקול נמוך, וחזרתי לנהיגה שלי.

מהתחנה של הלֶמְסְטוֹנים במֶקְניל ואַוַולַנְש, הדרך נמשכה מערבה לאורך הרכס אל תוך החשיכה, עם הפסגות של בּיג הוֹק וליטְל הוֹק מימין והעמק והעיירה סֶם דֶנְט משמאל, עד אל הקצה המחודד של הגבעה, ששם הייתי אוספת ילד שבעצם חיבבתי אותו אישית הרבה יותר ותמיד שמחתי לראות אותו. בֵּר אוֹטוֹ. הוא היה ילד אנרגטי בן אחת עשרה, גדול לגילו, נער אינדיאני משבט אַבֶּנָקי שאימצו וַנְדָה והַרְטְלי אוֹטוֹ. שָנים הם ניסו ולא הצליחו להביא לעולם ילד משלהם, עד שבסוף התייאשו ואיכשהו מצאו את בֵּר בבית יתומים אחד בוורמוֹנט, ואני משערת שבגלל שהַרְטְלי היה רבע אינדיאני בעצמו, אינדיאני מטיפוס מערבי, משבט שוֹנִי או סוּ או משהו כזה, היתה להם אפשרות לאמץ אותו על המקום. עכשיו, שלוש שנים אחרי זה - כמו שקורה לעיתים קרובות, כאילו הנוכחות של ילד מאומץ משחררת משהו אצל ההורים החדשים - וַנְדָה היתה פתאום בהריון.

בֵּר כבר היה מוכן וחיכה לי, וברגע שפחתי את הדלת לרווחה הוא זינק פנימה אל האוטובוס בקפיצה ישר מן הקרקע, כאילו תיכנן את זה קודם, וחייך בהבעת ניצחון והושיט את היד עם הכף פתוחה לתת כִּיף, כמו איזה ילד שחור מהעיר. החזרתי לו כִּיף, והוא אמר "יוֹ, דוֹלוֹרֶס!", וקיפצץ לאורך המעבר בין המושבים והתיישב באמצע הספסל האחורי עם הרגליים פשוטות קדימה, מחטט בקופסת האוכל שלו ומחכה לשאר הבנים. היו לו פני תינוק עגולים בצבע כתום חום עם חיוך רגוע תמידי, כאילו מישהו סיפר לו הרגע בדיחה נהדרת והוא מספר אותה לעצמו שוב ושוב. השׂיער שלו, ישר ושחור כפחם וארוך בעורף, היה תלוי לו בפּוֹני על המצח הרחב. בֵּר היה אמור להיות רק בן אחת עשרה, אבל בגלל הגודל שלו הוא נראה בן שלוש עשרה או ארבע עשרה. נער מוצק, לא שמן, בנוי כמו אחד ממתאבקי הסוּמוֹ האלה. הרבה פעמים, בקטטות הפתאומיות והמהירות שנערים אוהבים להתחיל איתן, ראיתי אותו ממלא את תפקיד משכין השלום הרגוע, טוב המזג, ותמיד התפעלתי ממנו ודימיינתי אותו גדֵל להיות גבר נפלא. הוא אחד מאותם ילדים שמוציאים מבני אדם את הכי טוב שיש בהם ולא את הכי רע.

בני הזוג אוֹטוֹ היו מה שאפשר לכנות היפּים, אם לוקחים בחשבון רק את השיער והבגדים שלהם, את צורות ההתנהגות, הפוליטיקה, הבית וכולי - סגנון החיים הכללי, בואו נגיד, שהיה קיצוני וקצת חדשני. אבל לאמיתו של דבר הם היו אזרחים למופת. הם תמיד נכחו באסיפות בעירייה, ששם הם ביטאו דעות מתונות בדרך מכובדת, והיו חברים במְכַבֵּי אֵש מתנדבים. הם אפילו עברו את התירגול בהחייאה ואת הקורסים בעזרה ראשונה שנערכו בַּבית ספר, ותמיד היו עוזרים בשווקים ובקרנבלים שנועדו לאיסוף תרומות בעיירה, למרות שבעצמם לא נהגו ללכת לכנסייה. שניהם היו גבוהים ורזים והתנועעו ודיברו באיטיות. צמחונים, הם היו.

הַרְטְלי, שהיה בונה רהיטים למען חברה בקיזְוויל שבצפון, היה לו זקן סמיך, לא מטופל, והוא היה אוסף את השיער שלו בזנב סוס ארוך, שבעיני היה קצת פַּתֵטי למראה, עכשיו כשהוא התחיל כבר להאפיר. ונדה, שהיתה עושה כדים עם מקלות וקש מושחלים בַּחוֹרים שבחימר וסלים עם שפופרות של חימר בתוך הקש - פריטים מאוד מקוריים, שהיא היתה מוכרת בירידים ברחבי המדינה - הרכיבה משקפיים מיושנים ושׂערה היה כמו זה של מוֹרטישיה, האמא מסידרת הטלוויזיה משפחת אדמס. הבית שלהם היה דמוי כיפה, חצי קבור באדמה בצלע של ליטְל הוֹק. הם בנו אותו בעצמם, מיבנה שנראה מוזר, אם כי אנשים שהיו שם בִּפְנים מספרים לי שהוא די מרווח ונוח, גם אם אפלולי. כמו הפְּנים של אוהל שדה צבאי, אומרים לי. לאוֹטוֹאים היה עניין מיוחד בהגנה על הסביבה, כמו שאפשר לצפות, והם היו במקור מאיפשהו בדרום מדינת ניו יורק ואני חושבת שהיתה להם השכלה אקדמית. היו שמועות עקשניות שהם מגדלים ומעשנים מריחואנה, שזה, מה שנוגע לי, עניינם הפרטי, כי אף אחד אחר לא נפגע מזה.

אני ממשיכה להגיד "הם היו" כאילו הם כבר לא איתנו, כמו הלֶמְסְטוֹנים, שעברו לפְּלַטְסְבּוּרג. אבל בעצם האוֹטוֹאים עדיין כאן בסֶם דֶנְט, חיים בתוך הכיפה שלהם, הַרְטְלי ממשיך לעשות את כיסאות המרפסת בסגנון אַדירוֹנְדַק שמה בקיזְוויל, ווַנְדָה את כדי הקש וסלי החימר שלה בבית. היא ילדה את התינוק שלה בשלום, תודה לאל, ילדון בריא (שאת השם שלו אני לא יודעת, כי אני לא כל כך רואה אותם יותר ולא ממש עוקבת אחרי הדברים האלה כמו שהייתי עושה פעם). אבל אני מספרת על החיים בסֶם דֶנְט לפני התאונה, וכל כך הרבה השתנה מאז שקשה לי לתאר אנשים או דברים שקשורים לתאונה, אלא אם כן זה במונחים שממַקמים אותם בעבר.

מעֵבר לבית של הזוג אוֹטוֹ ואחרי הקצה המחודד של בַּרְטְלֶט היל, הדרך צונחת די מהר, ועשיתי שלוש עצירות בזו אחר זו, כך שבקושי יצאתי מהילוך ראשון וכבר הייתי צריכה לדרוך על הבלמים ולעצור בצד הדרך. אלה היו הילדים של הַמילטוֹן, עם הפְּרֶסְקוֹטים והווֹקֶרים, שבעה כולם יחד, ילדים קטנים, כיתות א', ב', ג' רובם, ילדים של זוגות צעירים שגרים בבתים קטנים שהם בנו בעצמם על מגרשים שפוצלו מחלקת אדמה שפעם היתה שייכת לאבא שלי ולסבא שלי.

השטח, יחד עם בית המשפחה הישן והאסם, עבר אלי ואל אַבּוֹט כשאבא שלי מת ב 1974 (אמא שלי מתה מוקדם, כשהייתי בת תשע עשרה), ואז ב 84', כשאַבּוֹט קיבל שבץ מוחי, מכרנו את רוב השטח על הגבעה שהיה לצד הדרך. מכרנו מדי בזול, כך התברר, כי זה היה כמה שנים מוקדם מדי בשביל לנצל את מה שקראו אז תנופת הבנייה של בתים שְנִיִים. אבל היינו צריכים את הכסף באופן מיידי, בשביל הוצאות בית החולים של אַבּוֹט וכן הלאה, כי הכסף מהביטוח שלו אזל כל כך מהר, והזוגות הצעירים האלה היו זקוקים לאדמה בשביל לבנות עליה בתים ולגדל בהם ילדים.

אני אף פעם לא ממש הצטערתי על זה. אני מעדיפה לראות את הקוטג'ים הקטנים והפשוטים האלה, עם משק מסביבם, של חבר'ה מהמקום - אנשים שאני מכירה מאז שהם בעצמם היו ילדים - צומחים להם על האדמה הזאת, הרבה יותר מאשר את בתי הקיץ ההַיי טֶקיים ואת ביקתות הסקי עם הגגות המחודדים והמרפסות הרחבות והאמבטיות החמות וכל זה, כמו שבנו להם יאפּים עשירים מהעיר ניו יורק, שלא שמים קצוץ על העיירה הזאת או על האנשים שגרים בה.

אין לי שום דבר עקרוני נגד אנשים מבחוץ, לא, באמת. פשוט, אתה מוכרח לאהוב עיירה לפני שתוכל לחיות בה כמו שצריך, ואתה מוכרח לחיות בה לפני שתתחיל לאהוב אותה כמו שצריך. אחרת, אתה מין כזה פָּרָזיט. אני יודעת שהתיירים, האנשים של הקיץ, מביאים המון מזומנים עונתיים לעיירה, אבל כמו שאַבּוֹט אוהב להגיד, "רווחים... קצרי... טווח... גורמים... הפסדים... ארוכי... טווח". מה שנכון לגבי הרבה דברים.

כשהילדים של הַמילטוֹן, ווֹקֶר ופְּרֶסְקוֹט כבר ישבו טוב באוטובוס, עברתי בנסיעה איטית ליד הבית שלי, ששם יכולתי לראות לפי האור בחלון המטבח שאַבּוֹט כבר בספל הקפה השני שלו ומאזין לחדשות ברדיו - הוא אוהב את החדשות של הרדיו הציבורי מבֶּרְלינְגְטוֹן, שזה אחד המקורות שלו לעוּבדוֹת יוצאות דופן. הוא מאזין לרדיו כמו שכמה אנשים קוראים עיתון - הוא מביט ישר אליו, במצח מקומט, כאילו משנן בעל פה את מה שהוא שומע. הוא שונא טלוויזיה. מה שבעצם לא רגיל אצל נכה, כך אני מבינה, אבל אולי מסביר את העובדה שרק לעיתים רחוקות הוא מדוכא מהמצב שלו. ובכל מקרה תמיד היתה לו אישיות של רדיו יותר מאשר אישיות של טלוויזיה. נתתי לו צפצוף עם הצופר, כמו שאני עושה תמיד, והמשכתי לנסוע.

עכשיו כבר היו קצת רעשים באוטובוס, רחשי הבוקר המוקדם של ילדים שמתאמנים בלהיות מבוגרים, שמראים מי הם בדיוק זה לזה וכל אחד לעצמו בקולות הדקיקים שלהם (כמה מהם לא דקיקים בכלל) - שואלים שאלות, מתווכחים, עושים החלפות, מרכלים, משוויצים, מתחננים, מחזרים, מאיימים, בוחנים - עושים כל מה שגם אנחנו בעצמנו עושים, כמו שכלבלבים וחתלתולים במשחק מחקים כלבים וחתולים בוגרים בפעולה. זה לא לגמרי רגוע ומתוק, כמו שגם הקולות שמשמיעים מבוגרים הם לא רגועים או מתוקים, אבל זה לא גורם שום נזק רציני. ומכיוון שאפשר להקשיב לילדים ללא פחד, באותה צורה שאפשר לִצְפּוֹת בכלבלבים מתגלגלים ונושכים וחתלתולים מתגנבים אחד אל השני ומזנקים בלי לדאוג שהם ייפגעו מזה, דיבורים בין ילדים יכולים להיות מאוד מאלפים. כנראה בגלל שהם משחקים בגלוי במה שאנחנו המבוגרים עושים ברצינות ובצורה חשאית.

היה מספיק אור, אפרוריות של טרם שחר, ככה שיכולתי כבר לראות עכשיו את השמים המונמכים, וידעתי שעומד לרדת שלג. הכבישים היו יבשים ונקיים משלג - כבר יותר משבוע היה מאוד קר ולא ירד שלג - ובגלל שהטמפרטורה היתה כל כך נמוכה, שיערתי שהשלג החדש יהיה יבש וקשה, ולכן לא הייתי מודאגת שלא הרכבתי אותו בוקר שרשראות על הצמיגים. מה שכן, ידעתי שאצטרך אותן לנַגלה של אחרי הצהריים, ורטנתי לעצמי בשקט - להרכיב שרשראות בקור זה דבר מעייף וסיפור קשה לידיים. חייבים להוריד את הכפפות כדי להצמיד את הדברים הארורים האלה בקְליק, לפחות אני חייבת, וזרימת הדם אצלי באצבעות - בגלל הסיגריות, אַבּוֹט אומר לי, למרות שהפסקתי לעשן לפני חמש עשרה שנה - כבר לא ממש טובה. אבל כרגע לא הייתי מודאגת. אַת נוהגת בכבישים האלה במשך ארבעים וחמש שנים בכל עונות השנה ובכל סוגי מזג האוויר, אז אין הרבה דברים שיכולים להפתיע אותך. שזה אחת הסיבות למה קיבלתי את הג'וב הזה ב 1968 ושׂכרו אותי שוב כל שנה מאז - הסיבות האחרות היו היכולת המרשימה שלי כנהגת, חד וחלק, והאחריות והדייקנות שלי. וגם, כמובן, החיבה שלי לילדים וזה שהסתדרתי איתם בקלות. אני לא משוויצה; זה פשוט עובדות. אין מה להתווכח על זה - אני הייתי נהג האוטובוס עם הכישורים הכי טובים לתפקיד במחוז.

בזמן שהגעתי לתחתית של בַּרְטְלֶט היל רוֹד, במקום שהדרך נשפכת לכביש 73, היה לי על האוטובוס בערך חצי מהמטען שלי, יותר מעשרים ילדים. הם הגיעו לתחנות שלהם על בַּרְטְלֶט היל רוֹד מן הדרכים הקטנות והסימטאות שמסתעפות ממנה, פקעות קטנות ומבהיקות של שלושה או ארבעה ילדים שנאספו ליד מיקבץ של תיבות דואר כדי להמתין לי שם - כמו תותי בר שמחכים שיקטפו אותם, ככה דימיינתי את זה לפעמים בזמן שהייתי נוהגת במורד, מגלחת את צלע הגבעה מהילדים שלה.

תמיד נהניתי להסתכל איך הילדים הגדולים, אלה מכיתות ז' וח', מנגנים להם מוזיקה בווֹקמנים או בטרנזיסטורים שלהם ורוקדים אחד מסביב לשני, מפלרטטים או נדחפים לתפוס עמדה, בכל הדרכים הרבות והמסתוריות שלהם להתברג למקום טוב בתור, שאני עצמי או מבוגר אחר כלשהו לא מסוגלים להבין אותן, ובינתיים הבנים והבנות היותר צעירים אומדים ולומדים במבט מפוכח את המהלכים של הגדולים כדי להשתמש בהם יותר מאוחר בעצמם. מצא חן בעיני איך הבנים הגדולים מחליקים את השיער לאחור עם גלים ושקעים מדויקים, ואיך הבנות מצטעצעות בשפתון ועיפרון לגבות, כאילו שהם לא ממילא הכי יפים שיוכלו להיות אי פעם.

כשהילדים עלו על האוטובוס, הם היו צריכים לכבות את מכשירי הרדיו. זה אחד החוקים שקבעתי כל שנה ביום הראשון ללימודים. חוק מס' אחת: לא משמיעים שום טייפּ או רדיו בתוך האוטובוס. רדיו אוזניות, ווֹקמן, אלה היה מותר, כמובן, אבל לא יכולתי להסכים שאיזה חמישה שישה מקלטי רדיו זעירים יצרצרו לי מאחורה שלושה סוגים שונים של רוק'נ'רול. בטח לא עם כל שאר הרעשים שהילדים האלה עושים. חוק מס' שתיים: שום מכות. מישהו מרביץ, הוא בחיַי הולך ברגל. ולא משנה מי התחיל, שני הצדדים ילכו ברגל. בנות בדיוק כמו בנים.

הם יכולים לריב ולצרוח זה על זה כמה שהם רוצים, אבל אם רק אחד מהם מרים יד על השני, תוך שניות שניהם יחד בחוץ על הדרך. בדרך כלל הייתי צריכה לאכוף את החוק הזה פעם אחת בלבד כל שנה, ואחר כך הילדים היו אוכפים אותו בעצמם. או שאם הם כן הרביצו אחד לשני, הם עשו את זה בשקט, כי הקורבן ידע טוב טוב שגם הוא יצטרך ללכת ברגל. הייתי לגמרי מודעת לזה שאני לא אצליח אי פעם למנוע מהם לגמרי ללכת מכות, אבל לפחות יכולתי לגרום להם להיות מודעים לעניין, שזה כבר התחלה. חוק מס' שלוש: לא זורקים דברים. לא אוֹכל, לא מטוסי נייר, לא כובעים או כפפות - שום דבר. החוק הזה היה בעיקר כדי שאני אוּכל לנהוג בלי הסחת דעת פתאומית לא רצויה. בשביל הבטיחות.

אני אישה די רחבה, יותר גבוהה וכבדה אפילו מהנער הכי גדול מכיתה ח' (למרות שבֵּר אוֹטוֹ כבר היה קרוב מאוד להיות יותר גדול ממני), והקול שלי הוא חד, ככה שזה לא היה יותר מדי קשה, עם הכללים המעטים האלה בלבד, לשמור על הסדר ולהשליט רגיעה. מלבד זה, אני לא עשיתי שום ניסיון ללמד אותם נימוסים, שום מאמצים לבלום או לרסן את השפה שלהם - חשבתי שהם סופגים די הרבה מזה מהמורים וההורים שלהם - ונדמה לי שזה נתן להם מספיק תחושת חופש כדי שלא ירגישו יותר מדי הגבלות. אגב, תמיד אהבתי להקשיב איך ילדים מדברים בזמן שהם לא מנסים למצוא חן בעיני מבוגר או להערים עליו. אז פשוט הייתי יושבת לי שם גבוה במושב הנהג ונוהגת, נותנת להם לשכוח ממני לגמרי, ובינתיים מאזינה לבליל הזה של מילים, שירים, צעקות וקריאות שהם משמיעים, וזה היה כאילו אני לא נוכחת שם, או שאני לא נראית, או כאילו אני בעצמי חזרתי להיות ילד, אחד שבּוֹרַךְ או קוּלַל (אני לא בטוחה בדיוק) בראיית העתיד, ביכולת לחזות את האטימות שתבוא יחד עם ההתבגרות, את העינוגים, הבושה, הסודות, היראה.

על כביש 73, ליד הטחנה הישנה, שברתי שמאלה ונסעתי בכיוון צפון לאורך נהר האוֹזַבְּל, אוספת בדרך את הילדים מן העמק. היתה תמיד כמות הגונה של תנועת כלי רכב בכביש 73 בשעה הזאת, בעיקר אנשים מהסביבה שנוסעים לעבודה, מה שאף פעם לא גרם שום בעיה, אבל לפעמים היו גולשי סקי מדרום המדינה שקמו מוקדם והיו בדרך לסופשבוע ארוך בלֵייק פְּלַסיד ובוַוייטְפֵייס. לאלה הייתי חייבת לשים לב, במיוחד היום, שהיה יום שישי - הם היו בדרך כלל נהגים מטיפוס עירוני ולא היו רגילים להיתקל פתאום באוטובוס שעוצר לצד הדרך לקחת ילדים, ועשה רושם שהאורות האדומים המהבהבים שעל האוטובוס איכשהו לא נקלטו אצלם, כאילו הם חושבים שכל מה שהם צריכים לעשות זה להאט קצת ואז לעקוף אותי. הם חשבו שהם נמצאים בהרים ושלא גרים פה בני אדם. כדי לגרום להם להבין, אני החזקתי איתי פנקס ועט קרוב למושב שלי, וכל פעם שאחד מהאֲפָסים האלה היה עובר אותי בטיסה עם הפּוֹרְשֶה או הבּ.מ.וו שלו, הייתי רושמת את מספר הרכב ויותר מאוחר מטלפנת ומוסרת אותו לוַואיֶיט פּיטְני במוקד של משטרת המדינה במארְלוֹ. וַאיֶיט היה בדרך כלל מצליח להסב את תשומת ליבם.

איך שלא יהיה, הבוקר נעצרתי מול המוֹטֶל "מרגוע לרגע" ששייך לריסָה ולוֶונְדֶל ווֹקֶר, שגם מפעילים אותו, וריסה ליוותה את הילד הקטן שלהם, שוֹן, לחצות את כביש 73, כמו שהם נהגו לעשות. שוֹן היה לו איזה ליקוי למידה - הוא היה קרוב לגיל עשר אבל נראָה יותר כמו ילד בן חמש או שש מאוד עצבני ומבוהל, ילד ננסי בצורה לא רגילה ועָדִין, עם עור חיוור וטיפה חולני ועיניים שחורות ענקיות. הוא היה מין ילדון משונה, אבל הוא נתן לך את ההרגשה שאי אפשר לא לחבב אותו ולרצות לגונן עליו. ככל הנראה, למרות שהוא פיגר מאוד אחרי כל הילדים בני גילו בבית ספר והיה יותר מדי שברירי ועצבני כדי להשתתף במשחקי ספורט, הוא היה אלוף בלשחק משחקי וידיאו וזכה להמון התפעלות בגלל זה מצד שאר הילדים. קוסם, הם אומרים, עם תיאום יד עין מדהים, וכשהוא היה יושב מול משחק וידיאו, ראו שהוא מסוגל להגיע לרמת ריכוז מפחידה. זה היה כנראה הזמן היחיד שהוא הרגיש שיש לו איזשהם כישורים ושהוא לא בודד.

התחיל כבר לרדת שלג, פתיתים קלים מעופפים ברוח שנופלים כמו אֵפר מעצים שרופים. ריסה היתה לבושה במעיל הרוח הארוך שלה מעל כותונת לילה וחלוק רחצה ונעולה נעלי בית, והיא החזיקה את שוֹן ביד והובילה אותו בזהירות מהמשרד של המוטל, ששם היתה להם דירה מאחור, אל הכביש, שאומנם הוא בסך הכל דו מסלולי, אבל בעצם במקום הזה הוא כביש בינעירוני מהיר, כביש המשאיות העיקרי שמחבר את פְּלַסיד ואזור סָרַנַק אל הכביש הצפוני.

לא נראו בסביבה שום מכוניות או משאיות בזמן שריסה חצתה עם הבן שלה את הכביש אל האוטובוס. הוא היה הילד היחיד של וֶנְדֶל וריסה והיעד השברירי של כל תשומת הלב שלהם. וֶנְדֶל היה מין טיפוס של אדם כזה מופנם בצורה נעימה שנראה כאילו קצת התייאש מהחיים, אבל ריסה, את זה ידעתי, עוד היו לה חלומות.

במזג אוויר חמים היא היתה יוצאת החוצה לטפל בגג של המוטל או לצבוע מחדש את השלטים, בזמן שוֶונְדֶל נשאר בפנים וצפה בבּייסבּוֹל בטלוויזיה. היו להם המון בעיות פיננסיות - במוטל היו איזה שתים עשרה יחידות והוא היה ישן ובמצב עלוב; הם קנו אותו במכירה שאחרי עיקול כשמונה שנים לפני כן, ולא נראה לי שהם תלו את השלט "אין חדרים פנויים" אפילו פעם אחת במשך כל הזמן מאז. (סֶם דֶנְט היא אחת מהעיירות האלה שנמצאות על הדרך למקום אחר, ואנשים שמגיעים עד כאן, לרוב ממשיכים כבר הלאה.) חוץ מזה, אני חושבת שהנישואים של הווֹקֶרים היו מעורערים. אם לשפוט לפי מה שקרה איתם אחרי התאונה, כנראה רק המוטל והאהבה לילד שלהם, שוֹן, הם שהחזיקו אותם ביחד.

© כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור

המתיקות שאחרי - ראסל בנקס
The Sweet Hereafter - Russell Banks


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *