| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2010 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
בארבעים פרקים קצרים, בסגנון בהיר וקולח המתאים לילדים ולבני נוער כמו גם להוריהם, לסבים ולסבתות, גוֹמְבְּריך מגולל את סיפור ההיסטוריה של האדם מראשיתה ועד ימינו, מעידן האבן ועד עידן האטום, מאיש המערות ועד האדם בן זמננו. הוא מצייר תמונה ססגונית של קורות האנושות - עמים מימי קדם ועמים מודרניים, מדינות שהיו ומדינות שנשארו, המאבקים, המלחמות, הישגי האנושות במדע, באמנות, הדתות, תרבויות העולם, ועוד - והכול בליווי איורים מרעננים ומפות מאירות עיניים. היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים הוא ספר מלהיב המיועד לכל מי שניחן בסקרנות. הוא מתאים לכל המשפחה, לקריאה ביחד או לחוד. היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים מאת ארנסט גומבריך בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תרגום מגרמנית: דן תמיר, 404 עמודים.
היסטוריה של העולם לצעירים | הקדמה, לאוני גומבריך
גוֹמְבְּריך כתב את הספר כשהיה איש צעיר, ובלוח זמנים לחוץ למדי. כעבור שנים הוא חשב ששני הגורמים האלה תרמו דווקא להצלחה המתמשכת של הספר. אבל הספר הצנוע הזה לא היה נכתב אילולא צירוף של התרחשויות בעיר וינה בשנת 1935. אז איך נוצר הספר הזה? כך זה היה: אחרי שסבא שלי סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת וינה, לא היתה לו עבודה, וגם לא היו לו סיכויים טובים למצוא משרה, כי המצב הכלכלי ששרר באותם זמנים היה קשה. מכּר שלו, בחור צעיר שעבד בהוצאת ספרים, שאל אותו אם יש לו במקרה חשק לבדוק ספר היסטוריה לילדים שנכתב באנגלית, לחוות עליו דעה ואולי גם לתרגם אותו לגרמנית בסופו של דבר. חבר משותף של שניהם, שלמד רפואה בלונדון, המליץ להוצאת הספרים על הספר ההוא, שהיה אמור לצאת לאור בסידרה חדשה של ספרי "מדע לילדים". סבא שלי לא התרשם במיוחד מהספר. הוא אמר למוציא לאור, וַלטֶר נוֹיְרַת, שכעבור כמה שנים ייסד באנגליה את הוצאת "תֵיימְז אֶנְד הַדסוֹן", שלא כדאי לתרגם את הספר. "אני חושב שאני יכול לכתוב בעצמי ספר טוב יותר," הוא אמר לנוֹירַת, שבתגובה על כך ביקש מסבי לשלוח לו פרק לדוגמה. במהלך העבודה על החלק האחרון של הדוקטורט שלו, סבא שלי התכתב עם הבת הקטנה של ידידים שלו. היא רצתה להבין במה הוא עסוק כל כך כל הזמן. הוא שמח מאוד להסביר לה בצורה פשוטה וקלה להבנה את הנושא של עבודת הדוקטורט שלו. חוץ מזה, כמו שהוא עצמו אמר מאוחר יותר, הוא גם השתעמם קצת מהכתיבה המדעית שהוא שקע בה במרץ רב במהלך לימודיו. הוא היה משוכנע שאת רוב רובם של הדברים אפשר להסביר לילדים נבונים במילים פשוטות, בלי להזדקק למינוחים מקצועיים מסובכים. הוא כתב פרק רענן ומסעיר על תקופת האבירים ושלח אותו למוציא לאור. נוֹירַת היה מרוצה מאוד מהפרק, "אבל," הוא הוסיף ואמר, "כדי שהספר יוכל לצאת לאור במועד שהתרגום היה אמור להופיע בו, אני זקוק לכתב היד המלא בתוך שישה שבועות." סבא שלי לא היה בטוח שיצליח לעמוד במשימה, אבל האתגר הלהיב אותו והוא הבטיח לנסות. הוא קבע במהירות את ראשי הפרקים לספר, והחליט מה הם האירועים ההיסטוריים שיהיה חייב להתייחס אליהם; הוא פשוט שאל את עצמו את השאלה הבאה: אילו אירועים שהתרחשו בעבר השפיעו על החיים של רוב האנשים, ומה הם האירועים שזכורים היום יותר מאירועים אחרים. ואז הוא החל לכתוב - בכל יום פרק אחד. בשעות הבוקר הוא קרא את כל מה שמצא בבית הוריו והיה קשור לנושא שהוא כתב עליו באותו יום. הוא נעזר גם בלקסיקון היסטורי גדול. בשעות אחר הצהריים הוא היה הולך לספרייה וקורא בה (אם וכאשר נשאר לו זמן) טקסטים מהתקופה שהוא כתב עליה, כדי להקנות אמינות וביסוס משכנע יותר לתיאורים. את שעות הערב הוא ייחד לכתיבה. רק ימי ראשון היו שונים. כדי לתאר אותם, כדאי שאציג תחילה את סבתא שלי. אילזֶה הֶלֶר, כמו שהיא נקראה אז, הגיעה לווינה מבּוֹהֶמיה חמש שנים קודם לכן, כדי להמשיך את לימודיה בנגינה בפסנתר. היא התקבלה כתלמידה אצל לֵיאוֹני גוֹמְבְּריך, שאני קרויה על שמה. כך פגשה אילזֶה הֶלֶר את חמותה לעתיד, עוד לפני שנתקלה בבעלה לעתיד. לֵיאוֹני הכירה בין אילזֶה לאֶרְנְסְט, ועודדה את סבי להראות לתלמידה החדשה את המוזיאונים של וינה ואת שכיות החמדה שלה. בשנת 1935 הטיולים שלהם בסופי השבוע כבר היו להם להרגל אהוב, וכעבור שנה השניים התחתנו. סבתא שלי מספרת, שבאחד מימי ראשון הם יצאו לטייל ביער שליד וינה ולאחר שצעדו זמן מה, הם עצרו להפסקה - "אולי ישבנו בקרחת יער שטופת שמש, או על גזע עץ שהיה מוטל על הקרקע", כך סבתי זכרה זאת - ואז סבא שלי שלף צרור ניירות מהתיק שלו, ושאל אותה: "אפשר לקרוא לך משהו?" "זה באמת מזל שהוא הקריא לי את זה. את יודעת," סבתי אומרת היום, "כבר אז היה לו כתב יד איום ונורא." כמובן, אותו משהו, שסבא שלי הקריא לסבתא שלי, היה היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים. נראה שהספר מצא חן בעיניה. שעות הקריאה האלה נמשכו גם בשבועות שלאחר מכן, עד השלמת הכתיבה וסיום הספר. סבי מסר את כתב היד לוַולטֶר נוֹירַת בדיוק בזמן. כשקוראים את הספר בקול רם, אפשר לחוש בהשפעתן הנפלאה של ההקראות ההן על כתיבת הספר, ומן התוכן של ההקדשה שבתחילת הספר אפשר להבין עד כמה העריך סבא שלי את השעות ההן. על מלאכת האיור הופקד מורה לשעבר לרכיבה על סוסים, שהכין את האיורים תמורת חמישה שילינגים לאיור. סבא אהב לציין בכל הזדמנות שהסוסים הרבים המופיעים באיורים מצוירים הרבה יותר טוב מהאנשים. כשהספר יצא לאור בשנת 1936, הוא התקבל באהדה רבה, והמבקרים חשבו שסבא שלי הוא בוודאי מורה מנוסה. כעבור זמן קצר הספר תורגם לחמש שפות, אבל אז סבי וסבתי כבר היו באנגליה, והם גם נשארו בה. בסופו של דבר הנאצים אסרו את הפצתו של הספר, לא מתוך נימוקים אנטישמיים, אלא מכיוון שנקודת המבט שלו היתה בעיניהם פציפיסטית מדי. מכל מקום, הזרע כבר נזרע, ולמרות ענייניו האחרים, סבי נעתר לבסוף לבקשות לכתיבת המשך לספר - הפעם מתוך התמקדות בהיסטוריה של האמנות. ספר ההמשך היה קורות האמנות, שלא היה מיועד לילדים. הסיבה לכך, לדברי סבא, היתה ש"ההיסטוריה של האמנות אינה נושא לילדים", אלא לקוראים מעט יותר מבוגרים. גם היום הספר מפורסם בכל רחבי העולם. היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים, לעומת זאת, נשכח למדי בימים ההם. עותק מן המהדורה הראשונה של הספר היה תחוב במגירה בצפון לונדון. כמה שנים לאחר סוף המלחמה סבי הצליח לקבל לידיו בחזרה את הזכויות על הספר, אבל העולם שבו הוא כתב את ספרו הקטן נראה לו אז רחוק מאוד. במשך שנים ארוכות לא קרה שום דבר, עד שכעבור יותר משלושים שנה הגיעה אליו פנייה ממוציא לאור גרמני שקרא את הספר ונשבה בקסמו. כך הופיעה מהדורה שנייה של הספר עם פרק סיום חדש, וסבא שלי שוב הופתע מהצלחת הספר ונהנה לשמוע על התרגומים הרבים שלו לשפות שונות. הוא ערך בהתלהבות רבה מהדורות שונות לקוראים מארצות שונות ותמיד האזין ברוב קשב להצעותיהם של המתרגמים. ובכל זאת היה לו קושי מסוים, בנוגע לשפה אחת מסוימת. חוץ מהיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים, סבא כתב את כל ספריו באנגלית. הוא עמד על כך שאם תופיע מהדורה אנגלית של היסטוריה של העולם לצעירים, הוא עצמו יתרגם את הספר. במשך עשר שנים הוא סירב לעשות את זה, על אף הפצרות חוזרות ונשנות. ההתנגדות הזאת מקורה לא רק בעובדה שהוא היה עסוק מדי. ההיסטוריה האנגלית, הוא אמר, עוסקת תמיד רק במלכים אנגלים ובמלכות אנגליות. האם ילדים אנגלים יוכלו להבין כלל משהו שנכתב מנקודת מבט אירופאית? רק האירועים שהתחוללו באירופה בשנות התשעים של המאה העשרים ועליית חשיבותו של האיחוד האירופאי, שיכנעו אותו לבסוף שהספר עשוי לעניין גם את הקוראים האנגלים. וכך, לקראת סוף חייו הארוכים ומלאי הסיפוק, סבא שלי התכונן לערוך גירסה אנגלית של ספרו הראשון. זמן קצר לאחר שהחל במלאכת התרגום, הוא אמר לי מתוך פליאה וצניעות: "קראתי שוב את היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים שלי, ובאמת יש בספר לא מעט. את יודעת מה? אני חושב שהוא די טוב!" מובן מאליו שהוא שילב בגירסה העדכנית תיקונים שונים. הוא הוסיף מידע חדש על האדם הקדמון ונועץ בבנו, אבא שלי, שמתמחה בבודהיזם המוקדם, על עידכון הפרק העשירי. כשנפטר, בגיל תשעים ושתיים, הוא עדיין היה עסוק במלאכת תרגום הספר ועידכונו. אנחנו יודעים שהוא התכוון להוסיף פרקים על שייקספיר ועל מגילת הזכויות של ארצות הברית. אין ספק שהוא היה מרחיב, למשל, את התיאורים הקצרים על מלחמת האזרחים האנגלית ועל הולדת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. כשהיה סטודנט צעיר בווינה, לא היתה לאירועים האלה החשיבות הגדולה שהוא ייחס להם לאחר מכן, לאחר שהיה לאזרח בריטי. לא יכולנו לנחש כיצד הוא עצמו היה מתאר ומסביר את הפרקים האלה בהיסטוריה, ולכן התיאורים שלהם נשארו בספר על כנם, בדיוק כמו שהיו כאשר זכו להערכתם של אלפי קוראים בשפות אחרות. בכל מקרה, עידכונים הם אולי לא הדבר החשוב ביותר. מה שחשוב הוא אמונתו המובהקת בכך שההתחקות על מהלך ההיסטוריה - וכמוה למעשה כל צורה של למידה - היא מסע גילויים שיש ליהנות ממנו. "אני מבקש להדגיש", כך כתב סבא שלי לפני כמה שנים בהקדמה למהדורה הטוּרְקית, "שהספר הזה לא אמור ומעולם לא היה אמור לבוא במקומו של ספר היסטוריה כלשהו המשרת בבית הספר מטרות אחרות לגמרי. הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם, ויעקבו אחר סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחויבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם".
לֵיאוֹני גומבּריך
היסטוריה של העולם לצעירים | פרק ראשון, פעם לפני שנים רבות
כך מתחיל גם הסיפור שלנו. גם הסיפור שלנו מספר על מה שהיה פעם. פעם הייתם קטנים כל כך, שגם כשעמדתם על קצות האצבעות, בקושי הצלחתם להגיע לידיים של אמא. אתם זוכרים את זה? אם תרצו, תוכלו לספר סיפור שמתחיל כך: "פעם, לפני שנים רבות, היה ילד קטן - או: היתה ילדה קטנה - והילד הזה היה אני..." ופעם הייתם תינוקות בעריסה. אתם ודאי לא יכולים לזכור שזה היה כך, אבל אתם יודעים שכך זה באמת היה. פעם גם אמא ואבא שלכם היו קטנים, וגם סבא וסבתא שלכם. זה היה לפני הרבה מאוד זמן, ובכל זאת אתם יודעים שכך זה היה. היום אנחנו אומרים על סבא וסבתא: "הם זקנים", אבל גם להם היו סבא וסבתא, וגם הם יכלו לומר: "פעם, לפני שנים רבות", וכן הלאה, אחורה בזמן עוד ועוד. מאחורי כל "פעם, לפני שנים רבות" יש עוד "פעם, לפני שנים רבות". האם יצא לכם פעם לעמוד בין שתי מראות? אתם חייבים לנסות את זה! אם תסתכלו במראות, אתם תראו בהן עוד ועוד מראות שהולכות ונעשות קטנות, מרוחקות ומטושטשות יותר ויותר - עוד ועוד מראות, ואף אחת מהן אינה האחרונה, וגם כשלא תוכלו לראות אפילו עוד מראה אחת, עדיין יישאר מקום למראות נוספות, הן נמצאות שם מאחור, אתם הרי יודעים שזה כך. כך זה בדיוק גם עם "פעם, לפני שנים רבות". אנחנו לא יכולים לדמיין היכן כל זה מסתיים (או בעצם מתחיל). הסבא של הסבא של הסבא של הסבא - ממש אפשר לקבל מזה סחרחורת! אבל אם נאמר זאת שוב, לאט, נוכל עם הזמן לדמיין את זה. ואז להוסיף עוד פעם אחת. כך נגיע די מהר לזמנים קדומים ולפניהם לזמנים עתיקים מאוד, וכך נוכל להמשיך הלאה, כמו עם המראות. אבל לעולם לא נגיע להתחלה, כי מאחורי כל התחלה נמצא עוד "פעם, לפני שנים רבות". זו באר ללא תחתית! אתם כבר מסוחררים לגמרי מההסתכלות לתוכה, נכון? גם אני! לכן, בואו ננסה משהו אחר: בואו נזרוק פיסת נייר בוערת לתוך הבאר העמוקה הזאת. לאט-לאט היא נופלת, עמוק יותר ויותר. כשהיא נופלת, פיסת הנייר הזאת מאירה את קירות הבאר. האם אתם מצליחים עוד לראות אותה? עמוק יותר ויותר - ועכשיו היא כבר רחוקה כל כך, שהיא נראית כמו כוכב קטנטן שמנצנץ במעמקים החשוכים, היא הולכת וקטנה, ועכשיו כבר אי-אפשר עוד לראות אותה. גם הזיכרון שלנו פועל כמו אותה פיסת נייר בוערת: אנו מאירים את העבר בעזרת הזיכרון. בתחילה אנחנו משתמשים בזיכרון הפרטי שלנו, אחר כך אנו שואלים אנשים זקנים על הזיכרונות שלהם, ולאחר מכן אנחנו יוצאים לחפש מכתבים של אנשים שכבר מתו. כך אנו מאירים אחורה בזמן. יש בניינים שבהם נשמרים רק פתקים, מכתבים וניירות ישנים שנכתבו מזמן. הבניינים האלה נקראים ארכיונים. אפשר למצוא בהם מכתבים שנכתבו לפני מאות שנים. פעם, כשהייתי בארכיון כזה, החזקתי מכתב שבו היה כתוב רק: "אמא יקרה! אתמול נתנו לנו לאכול פטריות כמהין נפלאות. שלך, וִילְהֶלְם". את המכתב הזה כתב נסיך איטלקי צעיר לפני ארבע מאות שנה. פטריות כְּמֶהין הן מאכל יקר מאוד. אבל אנחנו רואים דברים רק להרף עין, לרגע קצר, כי האור שלנו נופל מהר יותר ויותר: 1,000 שנה, 2,000 שנה, 5,000 שנה, 10,000 שנה... גם אז היו ילדים שאהבו לאכול דברים טעימים. אבל הם עוד לא ידעו לכתוב מכתבים. 20,000 שנה, 50,000 שנה - גם אז האנשים אמרו, "פעם, לפני שנים רבות". אור הזיכרון שלנו כבר קטן מאוד, והנה, הוא נעלם. אבל אנחנו יודעים שהוא ממשיך אל זמן עתיק וקדום מאוד, זמן שעדיין לא היו בו בני אדם, זמן שההרים עוד לא נראו בו כמו שהם נראים לנו היום: חלקם היו גבוהים יותר, אבל במרוצת הזמן הרב שחלף מאז, הם נשטפו בגשמים עד שנעשו לגבעות קטנות. כמה מההרים לא היו קיימים כלל, הם צמחו לאיטם מתוך הים במהלך מיליונים על מיליונים של שנים. אבל עוד לפני שהיו ההרים האלה, היו כאן יצורים, חיות, והן היו שונות לגמרי מבעלי החיים שאנחנו מכירים היום. אלה היו חיות ענקיות, גדולות כמעט כמו דרקונים. מאיפה אנחנו יודעים שזה היה כך? אנחנו יודעים, כי לפעמים מוצאים עמוק באדמה עצמות שלהן. במוזיאון למדעי הטבע בוִוינָה שבאוסטריה אפשר, למשל, לראות את עצמות הדיפְּלוֹדוֹקוּס. זה שם מוזר - "דיפְּלוֹדוֹקוּס". אבל החיה הזאת היתה בעצם מוזרה יותר מהשם שלה, היא היתה גדולה כל כך, שלא היינו מצליחים להכניס אותה לחדר אחד ואפילו לא לשניים. היא היתה גבוהה כמו עץ גדול והיה לה זנב באורך של חצי מגרש כדורגל. ואיזה רעש איום ונורא עשתה הלטאה הענקית הזאת (הדיפְּלוֹדוֹקוּס היתה בעצם לטאה גדולה), כשהיא פילסה את דרכה במעבה היער בזמנים הרחוקים ההם! אבל גם זו לא היתה ההתחלה. אפשר ללכת לאחור עוד אלפי מיליוני שנים. קל מאוד לומר זאת, אבל חִשבו על זה לרגע. האם אתם יודעים כמה זמן נמשכת שנייה? סופרים אחת-שתיים-שלוש והיא עוברת. וכמה זמן זה אלף מיליון שניות? 32 שנים! הייתם מאמינים? עכשיו אתם יכולים להתחיל לחשוב כמה זמן זה אלף מיליוני שנים! לפני כל כך הרבה שנים עדיין לא היו חיות גדולות, רק שבלולים וצדפות. ואם נרחיק עוד לאחור בזמן, אז אפילו צמחים לא היו. כדור הארץ היה ריק: לא עץ, לא שיח, לא עשב, לא פרח, לא ירק. רק מדבר צחיח וים. ים ריק, בלי דגים, בלי צדפים, אפילו בלי אצות. ואם נקשיב לגלים של הים, מה נשמע? "פעם, לפני שנים רבות". פעם כדור הארץ אולי היה לא יותר מענן עגול של גז, בדומה לעננים אחרים, גדולים בהרבה, שאנו יכולים לראות היום דרך הטלסקופים שלנו. כדור הארץ חג מיליארדים וטריליונים של שנים מסביב לשמש, בהתחלה בלי סלעים, בלי מים, בלי חיים, שום סימן של חיים. ולפני כן? לפני כן גם השמש הנהדרת לא היתה קיימת. היו רק כוכבים ענקיים ומוזרים וגופים שמימיים קטנים יותר שנעו בין ענני הגז בחלל האינסופי. "פעם, לפני שנים רבות" - אני כבר מתחיל לחוש סחרחורת כשאני מתכופף כך אל הבאר העמוקה של העבר. בואו, אנחנו רוצים לשוב אל השמש, אל כדור הארץ, אל הים היפה, אל הצמחים, הצדפות, אל לטאות הענק וההרים שלנו, ולבסוף אל בני האדם. זה קצת כמו לחזור הביתה, לא? וכדי שה"פעם, לפני שנים רבות" לא ימשוך אותנו בכל פעם מחדש אל תוך הבאר הזאת שאין לה תחתית, מעתה ואילך תמיד נשאל מייד: "רגע! מתי זה היה?" כאשר אנחנו מוסיפים ושואלים, "איך הדברים היו בעצם?", אנחנו למעשה שואלים על ההיסטוריה. לא על סיפור סתם, אלא על הסיפור בה"א הידיעה, הסיפור שאנו קוראים לו ההיסטוריה של העולם. ובכן, בואו ונתחיל לספר את הסיפור!
ארנסט גומבריך | קורות חיים
גוֹמְבְּריך נולד ב-30 במַארְס 1909 בווינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הוּנְגָרית, כבן למשפחה יהודית בורגנית מרקע חברתי ותרבותי מפותח. אביו, קַרְל גוֹמְבְּריך, היה עורך דין. אימו, לֵיאוֹני (במקור - לבית הוֹק), היתה פסנתרנית מוכרת, שלמדה בין השאר אצל המלחין האוסטרי הנודע אַנְטוֹן בְּרוּקְנֶר (1896-1824). בנערותו חבש גוֹמְבְּריך את ספסליה של גימנסיה הומאנית. בין השנים 1933-1928 למד תולדות האמנות וארכיאולוגיה קלסית באוניברסיטת וינה. העבודה שהוא הגיש לאוניברסיטה לשם קבלת תואר דוקטור, פורסמה בצורת ספר זמן קצר לאחר שקיבל את התואר. בשנת 1936 נשא גוֹמְבְּריך לאישה את אילזֶה הֶלֶר. לזוג נולד בן יחיד, ריצַ’רְד, שלימים ישמש פרופסור לסַנְסְקְריט באוניברסיטת אוקספורד. מאחר שבאוסטריה לא היו סיכויים רבים למצוא מקום עבודה, גוֹמְבְּריך העתיק בשנת 1936 את מגוריו ללונדון, בירת אנגליה, כדי לעבוד כעוזר מחקר ב"מכון וַרְבוּרְג". מוסד רב-זכויות זה, שפועל גם היום, הוא מרכז חשוב ביותר לחקר מורשת התרבות הקלסית. המכון נוסד בעיר הַמְבּוּרְג שבגרמניה, אבל בשנת 1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוא הועבר ממקום מושבו המקורי אל אנגליה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עבד גוֹמְבְּריך בשירות הניטוּר של ה- BBC. במשך שש שנים הוא האזין לשידורי הרדיו הגרמני, ותירגם לאנגלית את תוכנם. ב-1 במאי 1945 הוא האזין למִשדר שנפתח בהשמעת פרק מתוך סימפוניה של בְּרוּקְנֶר, פרק שנכתב כמחווה לרגל מותו של המלחין הגרמני ריכַרְד וַגְנֶר (1883-1813), שהיה אהוב על היטלר. בסוף המִשדר היתה אמורה להימסר ידיעה מיוחדת. גוֹמְבְּריך קלט מייד - וצדק בניחושו - שהיטלר מת, וללא דיחוי העביר לצ’רצ’יל את הבשורה. לאחר המלחמה הוא שב לעבודתו ב"מכון וַרְבוּרְג". בשנת 1947 גוֹמְבְּריך קיבל אזרחות אנגלית. בשנת 1959 הוא מונה למנהל המכון, תפקיד שמילא עד פרישתו לגמלאות בשנת 1976. גוֹמְבְּריך פעל גם כפרופסור לתולדות המורשת הקלסית באוניברסיטת לונדון. בד בבד הוא הוזמן לשמש פרופסור אורח באוניברסיטת אוֹקְסְפוֹרְד (בין השנים 1953-1950), באוניברסיטת קֵיימְבְּרידְג’ (בין השנים 1963-1961), שתיהן באנגליה, וכן באוניברסיטת הַרְוַורְד (בשנת 1959), אחת מן האוניברסיטאות החשובות בארצות הברית. הוא קיים שיתוף פעולה אקדמי הדוק גם עם אוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, ובהן אוניברסיטת קוֹרְנֶל ואוניברסיטת סיאַטְל. לאחר שסיים את חוק לימודיו בווינה, גוֹמְבְּריך כתב את הספר המובא כאן על ההיסטוריה של העולם, המיועד לקוראים צעירים. על הספר הזה ועל הנסיבות של כתיבתו כתבה הנכדה שלו, לֵיאוֹני גוֹמְבְּריך, בהקדמה המצורפת לספר. בהמשך כתב גוֹמְבְּריך את ספרו הידוע קורות האמנות, שראה אור באנגלית בשנת 1950, ובגרמנית בשנת 1953. בישראל הספר הופיע בפעם הראשונה בשנת 1955 (בתרגומם של אריה לרנר וחנוך קלעי, בהוצאת עם עובד). מהדורה מורחבת של הספר פורסמה בעברית בשנת 1985. קורות האמנות, שנחשב למבוא פורץ דרך בתחום תולדות האמנות וביקורת האמנות, התפרסם שוב ושוב, במהדורות רבות, תורגם ליותר משלושים שפות, ומיליוני עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם. בעקבות הספר גוֹמְבְּריך התפרסם ונעשה לאדם ידוע מאוד בעולם כולו בתחום חקר האמנות ותולדותיה. גוֹמְבְּריך כתב הרבה על האמנות בתקופת הרֶנֶסַאנְס, אבל הוא לא הצטמצם לכך. הוא היה אדם סקרן ורחב אופקים. הוא עסק באמנות מנקודות מבט רחבות, לא רק בהיסטוריה של האמנות במובן צר. הוא התעניין, למשל, בשאלות בפסיכולוגיה של האמנות. כך, בשנת 1960 הופיע באנגלית ספרו אמנות ואשליה:הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי. המהדורה הגרמנית התפרסמה בשנת 1967, ובעברית הספר ראה אור בשנת 1988 (בתרגומה של דפנה לוי, בהוצאת כתר). ספר זה נחשב על ידי מבקרים לספר המשפיע ביותר והמרחיק-לכת ביותר של גוֹמְבְּריך, וגם הוא תורגם לשפות רבות. גוֹמְבְּריך בדק גם סוגיות בתחום האֶסְתֶטיקָה - למשל, שאלות על היופי ועל תפקידו של היופי ביצירת האמנות - ועסק בתיאוריה של האמנות. חיבור נוסף פרי עטו, סוס עץ, או שורשי הצורה האמנותית:שתי מסות באסתטיקה, שיצא לאור באנגלית ובגרמנית בשנים 1963 ו-1973, בהתאמה, ראה אור במהדורה עברית בשנת 1983 (בתרגומה של ברוריה בן ברוך, בהוצאת ספריית פועלים). גוֹמְבְּריך כתב עוד ספרים רבים, שעד כה לא תורגמו לעברית. ביניהם, אם למנות רק מקצת מהם: נוֹרְמָה וצורה: מחקרים על אמנות הרֶנֶסַאנְס (1966), בחיפוש היסטוריה של התרבות (1969), דימויים סִמליים: עוד מחקרים על אמנות הרֶנֶסַאנְס (1972), אמנות, תפיסה ומציאות (1973), על אודות הסדר (1979), הדימוי והעין (1981), הרהורים על תולדות האמנות: דעות וביקורות (1986), ועוד. הספר האחרון שגוֹמְבְּריך סיים לכתוב לפני מותו, העדפת הפרימיטיבי: אפּיזודות בתולדות הטעם המערבי והאמנות המערבית, פורסם ב-2002, כבר לאחר מותו. גוֹמְבְּריך היה חבר בהרבה מאוד אקדמיות מדעיות ואגודות מדעיות. במהלך חייו הוא זכה בשורה ארוכה של פרסים חשובים, ושלוש-עשרה פעמים קיבל תואר דוקטור של כבוד. בשנת 1966 העניקה לו המלכה אֶליזַבֶּת השנייה תואר מפקד של מִסדר המצוינות של האימפריה הבריטית. בשנת 1972 הוענק לו תואר אבּירוּת, ומאז היה רשאי להקדים לשמו הפרטי או לשמו המלא את תואר הכבוד "סֶר", שנהוג להגותו לפני שמו של אציל אנגלי. גוֹמְבְּריך זכה בפרס אֶרַסְמוּס, בפרס הֶגֶל, בפרס ויטְגֶנְשְטַיין ובפרס גֶתֶה. הוא קיבל בין השאר גם את תואר אות הכבוד למדעים ולאמנויות מטעם נשיא אוסטריה (בשנת 1975), וכן את אות מִסדר ההצטיינות (בשנת 1988) - אות כבוד בבריטניה ובחבר העמים, שהוענק לו כפרס על שירות בהצטיינות באמנות ובקידום התרבות. סֶר אֶרְנְסְט הַנְס יוֹזֶף גוֹמְבְּריך הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל תשעים ושתיים, ב-3 בנובמבר 2001, בלונדון. הוא השאיר במותו אישה, אילְזֶה, בן, נכד בשם קַרְל, ונכדה. לֵיאוֹני גוֹמְבְּריך, נכדתו, מנהלת היום את העיזבון של סבהּ, מביתו האֶדוּאַרְדְיָאנִי הגדוש ספרים, שהיה לאגדה בצניעותו, ברובע הַמְפְּסְטֶד שבלונדון. © כל הזכויות שמורות לספרי עליית הגג הוצאה לאור היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים - ארנסט גומבריך
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|