» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

עובר מסך - אוטוביוגרפיה
מאת: חיים יבין
Mr. Television - Chaim Yavin

ההוצאה: ידיעות ספרים חיים יבין הוא "מר טלויזיה". למעלה מחמישים שנה ניבטים אלינו פניו המוכרים מן המסך הקטן כמגיש החדשות האולטימטיבי. "אני לא מצטנע", כותב יבין בלי להצטנע, "הכינויים 'כוכב' ו'מר טלויזיה' נעימים לי, אבל לא מעבירים אותי על דעתי. יותר מפעם הקרבתי את כל עיתותי למען סרט, כתבה, עריכת תוכנית...הדור שלי, עמיתי למקצוע ואנוכי, ייצגנו את ה'איש הקטן', שהמצלמה היא נשקו והמיקרופון הוא כלי מלחמתו..." סיפורו האוטוביוגרפי הנפרש בספר הזה הוא בעצם סיפור תולדותיה של הטלוויזיה הישראלית. זהו גם, במידה רבה, סיפורה של מדינת ישראל כפי שהשתקפה אלינו מן המסך. היסטוריה ישראלית המסופרת מנקודת מבט אישית מאוד אך מעורבת, אופטימית אבל גם כואבת.

זהו גם חשבון נפש אישי נוקב ואמיתי של מי שרוב הציבור טועה לחשוב שאינו אלא אותם פנים יפים שבקופסה. "...לאורך דרכי הארוכה במקצוע, וגם כמובן כצופה, עצרתי לא פעם לשאול - בשביל מה כל זה? מדוע אני מבזבז את כוחותי, את חיי, על אותה קופסת שוטים?" כי בניגוד לתדמיתו הציבורית, חיים יבין הוא גם דוקומנטריסט רב-פעלים שיצר יותר ממאה סרטים דוקומנטריים (!) וסדרות שהפכו לאבן-דרך בדוקומנטציה הישראלית, כמו גחלת לוחשת, שאלה של זהות, הנבחרים וכן ארץ המתנחלים ותעודה כחולה, שתי הסדרות האחרונות שלו (עד כה), ששברו מוסכמות.

סיפורו המרתק של הילד היינץ קלוגר, שעלה עם הוריו מגרמניה רגע לפני וגדל כבן לארנה וזיגי בקריית בנימין, מוגש בספר הזה בשפה בהירה ולא מתחכמת, בנעימות אבל בלי כחל ושרק, בהומור עצמי, לעיתים בביקורת עצמית אבל גם בגאווה לא מסותרת על פעלו העצום בתקשורת הישראלית. "לא אכחד", כותב יבין, "גם את פרס ישראל הרווחתי ביושר".

עובר מסך, אוטוביוגרפיה מאת חיים יבין בהוצאת ידיעות ספרים,
עורכת: עליזה ציגלר, 408 עמודים.

עובר מסך | קרקע ארץ קטנה
הילד של קלוגר אשתו של הקבלן העשיר בנאוֹרי עשתה לאמא את המוות: פְרָאוּ קלוּגֶר, אם תמשיכי לדבר עם הילד גרמנית, הוא אף פעם לא ילמד עברית. אַבֶּר פראו בנאורי, הגיבה אמא במבוכה, את יודעת שאני משתדלת נורא, אבל זה לא הולך. es geht nicht. בנאורי נהגה להתנשא על אמא שלנו, אבל אֶרנָה לא התרשמה: הבנאורים הם אוֹסטיוּדֶן, ממזרח אירופה. רק לנו, הייקים האמיתיים, יש תרבות. הפולנים האלה אולי יודעים עברית, אבל לא יותר מזה: אוכלים בפה פתוח, צועקים, לא אומרים דַנקֶשֵיין ובִּיטֶשֵיין. הילד של קלוגר מקריית בנימין, הבן של אֶרנָה וזיגי, גדל במרחק שנות אור מן התקשורת ומן העברית, בבית מנותק. חיינו התנהלו כמו בגרמניה האהובה, זו של היינה ושילר וגתה, בטהובן ומוצרט, וילהלם בוש ואריך קסטנר. אבא היה מטייל בדירה הקטנה ומדקלם את פאוסט בקולי קולות: "ובכן, גם פילוסופיה, גם מדיצינה, משפטים, ולצערי גם תיאולוגיה, את כולם חקרתי עד פרטי פרטים. והנה ניצב אני, שוטה עלוב, לא יותר חכם משהייתי אז!!!"

מאבא ירשתי את יצר המשחק, את ההצגה, הדרמה, הרצון להרשים ולהצחיק ולתת לאחרים תחושה טובה. הוא הוריש לי גם את הכישרון הלשוני שלו: בארוחת הערב היה מכין לנו את הסנדוויצ'ים לבית הספר ופותח בסדרת חיקויים מילדותו: כך היו מדברים השכנים במינכן במבטא הבווארי הכבד, וכך איכרי דרזדן, הסקסונים. אלה היו רגעים של צחוק גדול, חסד וחיבה בחיק המשפחה. כמה אהבתי אז את אבא ואת החום שהעניק לנו! כן, גם את האופטימיות ירשתי ממנו, ואני מקווה שגם קצת מן האנושיות האינסופית שניחן בה.

שישים שנה חלפו מאז השיחה ההיא עם הגברת בנאורי. אמא מעולם לא למדה עברית. עם הורי דיברתי גרמנית עד יום מותם. החלב שינקתי היה גרמני, חדר הילדים הועתק מגרמניה, יחד עם ספרי ילדותי מקס אוּנד מוריץ, שְטְרוּבֶלְפֶּטֶר ואגדות האחים גרים - הכול בגרמנית, ובמלוא האכזריות שאיפיינה כמה מן הסיפורים ההם: אני זוכר את עצמי תוהה כבר אז על הרשעות הזאת: מדוע נידונו הילדים השובבים האלה למות בעינויים? מדוע צריך יהושע הפרוע להישרף?

הייתי ילד שובב, חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט על המיטה ורץ החוצה, אל החברים, אל השדות הפתוחים. בחוץ התחולל בי שינוי: בבת אחת הפכתי לצבר גמור, קוֹרָא לי דרור, נשמתי את החופש המופלא של ארץ ישראל. ולמרות כל זאת - הקינדֶרשטוּבֶּה נותרה בי, היא זורמת בדמי, מפעפעת בעומק הנפש. הכי מדויק לומר שהייתי ייקה בביתי ויליד הארץ בצאתי: וכך עד היום - הגרמנית היא אומנם שפת ינקותי, אבל שפתי הראשונה היא עברית, והיא גם אהבת חיי: אני חושב בה, אוהב ושונא בה, מדבר בה עם עצמי, מנהל באמצעותה את הדיאלוג שלי עם העולם. היא כלי הביטוי שלי בכתיבה ובקריאה, וכמובן בשידור. היא לי טבע שני, עצם מעצמי ויסוד קיומי, גם אם הגרמנית ממשיכה לזרוֹם בתוכי, בנימים הסמויות מן העין.

השמש יורדת אל ההר הנשקף מן המרפסת שעליה אנו אוכלים ארוחת ערב. מרחוק, בשקיעה האדומה, מבצבצים אורותיה של חיפה. המפרץ אפוף אד אפור של ערב. ארובות העשן של בתי הזיקוק ושל מפעל המלט נשר מעלות קטורת מלפני הכרמל. ההר מתעצם בחשכה, גוש שחור. חיפה מתמלאת אורות, ספירים זוהרים על קטיפה אפלה.

אבא עובר לשלב האחרון שלפני השינה: הוא מתחיל לדבר בחרוזים. עדנה, אחותי הצעירה ואני, מתגלגלים מצחוק ואני מתפעל מהכישרון הזה. אמא מעווה את פניה: זיגי והשטויות שלו! אחר כך היא מחייכת בסלחנות וחוזרת לעבודתה במטבח. אמא היא הצד חמור הסבר של המשפחה, הסגפני. תשעה קבין נטלה ארנה פרוֹיליך מן המורשת הפרוטסטנטית הגרמנית של משמעת ועבודה קשה. שהרי לא באנו לעולם ליהנות, אלא "למלא את חובתנו". משהו מזה העבירה אמא גם אלי. כל חיי אני שואף למלא את חובתי, אך כמו סיזיפוס, מעולם לא הצלחתי בכך. ארנה היא אשה קשת יום, עובדת בבית, בניקיון, בבישולים, בדאגה למשפחה המורחבת, הכוללת גם את דודי קוּרְט ודודתי רות, זוג ערירי החי עימנו בביתנו הדו קומתי בקריית בנימין: הם בקומת הקרקע ואנחנו בקומה שמעליהם.

החיים מתנהלים מסביב למכבסת הקיטור של המשפחה, בניין לבנים גדול, צמוד לבית, המפרנס אותנו בדוחק. אבא קם בארבע וחצי בבוקר ויורד למכבסה חרש חרש, לבל יעיר את הילדים. אבל אני מקיץ ושומע את צעדיו הכבדים במדרגות ואת דלת הפלדה הכבדה של המכבסה בהיפתחה. חושך בחוץ, ולפני שתחזור ותעטוף אותי השינה, אני מתייסר, חושב על חייו הקשים. בגרמניה היה סגן מנהל בנק, ומאז עלייתו הוא עמל בפָּרך. אני טומן את ראשי בכרים, מכסה את גופי ורועד. למה זה מגיע לו, לאבי הטוב והרגיש. אני נרדם בקושי, מוצף רגשי אשמה ורחמים. עוד מעט יצית אבא את דוּד הקיטור הגדול ויחל את יום העבודה: מפרק חבילות של סדינים מצחינים, תחתונים מלוכלכים ומגבות מזוהמות, ומכניס אותם לתוך מכונות הכביסה הענקיות. אחר כך תעלה השמש ובמכבסה ירתח היום הארוך. אבי, גופייה ספוגת זיעה לעורו, יהלך בתוך הקיטור וידאג בלהט הייקי שלו שהכביסה תצא "פֶּרפקט". על המעגלייה, המגהצת סדינים, מוצבות גֶרְדָה ולילי וחברותיהן מקיבוצי הסביבה, תלמים ו בנתיב. מעת לעת מתרחשת תאונה: אצבעותיה של פועלת נלכדות בגלגל הלוהט של המעגלייה. הצווחות מגיעות עד הבית, אני מביט באמא, מייחל לישועה, אבל גם היא חסרת אונים, עד שמגיעה עזרה: במכבסה מחלצים את האצבעות מן המעגלייה הלוהטת. היד מלאה כוויות. הפועלת כמעט איבדה את הכרתה. חובשים את ידה בחדר צדדי וממתינים לחבריה, שיגיעו ברכבם לפנות אותה, מעולפת, חזרה לקיבוץ. העבודה במכבסה מתחדשת, ואבא, שקפץ לדקה הביתה, מתאושש, חוזר למכבסה, ניצב על הרגליים, סובל ונאנק עד שקיעת החמה. ליבי נכמר.

שְוֶוסְטֶר עדנה, טַנְטֶה רות ואוֹנְקְל קוּרְט
הדוד קורט הוא שותף של אבא ותפקידו - שר החוץ. הוא נוסע במכונית המסחרית הישנה שלו לחלק את הכביסה הנקייה ולאסוף את המלוכלכת מבתי המלון ומסניפי מכבסת רות בחיפה. אני אוהב לנסוע איתו אל העיר הגדולה, וגם אוהב להתפלש בערימות הכביסה המלוכלכת, למרות מחאות ה"גועל נפש" של הורי. הדוד מחזיק אותי על ברכיו ומלמד אותי לנהוג. לימים אהיה אנוכי הנהג והוא יישב לידי, מתנמנם כביכול, אבל כאשר אעבור את שישים וחמישה הקמ"ש יאותת בידו, לאט לך, נערי, ולעולם לא אמרֶה את פיו.

הדוד קורט הוא ג'ינג'י, וייקה מוחלט: תמיד יודע הכול טוב מכולם. אז מדוע הוא מתעקש לרכוש תמיד את הפורד, המוריס והאוסטין הכי דפוקות והכי ישנות שהוא מוצא בשוק?! חיינו מתחילים כל בוקר בהיי הופ קולקטיבי: אבא ואמא והשכנים דוחפים את הטָרַנטֶה העתיקה, עד שזו משתעלת, מקרטעת, ויוצאת לעוד יום של עמל. בערב, בשובו ממסע התלאות של הכבסים, לוקח הדוד קורט מנורה, יוצא למרפסת, יושב וקורא בספר גרמני עתיק. מסביב חושך, הצפרדעים מקרקרות בביצה הסמוכה, יבחושים מפרפרים לאור המנורה, ושקט גדול מכסה את עמק זבולון. אני זוכר את עצמי, ילד, נער, מתבונן בוֹ בפליאה: הדוד שקוע בספר, פניו זוהרים באוֹר המנורה. יש בהם איזה סוד שאינני מסוגל לפענח. מעת לעת קולף לו הדוד קורט תפוז, נותן לי את חציו, ולועס בעצמוֹ את מה שנותר, לאט לאט.

רות, רעייתו של קורט, היא המגהצת ומנהלת החשבונות של המכבסה. עדנה, הצעירה ממני בארבע שנים, ואני, ראינו בהם מעין הורים שניים, אבל שמרנו מרחק, כי למרות חביבותם הטבעית, הייקיות שלהם היתה קשה לנו. השניים היו קפדנים נורא: הדוד קורט רצה בעיקר שקט. עד היום אני שומע אותו יוצא אלינו, הילדים המשחקים בשבת ליד הבית, ואימה על פניו: ילדים! הביתה!

רות, אשה נאה, עדינת מראה, שערה אסוף לאחור, עיניה חומות וטובות, היא המשכילה במשפחה. בגרמניה היתה רוקחת מדופלמת, ועכשיו, במכבסה, היא יד ימינו של אבא. ביתה מלא ספרים: ספרי טבע על צמחים וציפורים שבתוכם היא מייבשת פרחים, ספרי אמנות של מיכאלאנג'לו וואן גוך, ספרות יפה של תומס מאן וסטפן צווייג, ספרי תנ"ך ושייקספיר במקור, והומרוס בגרמנית. מרשימים במיוחד הם ספרי ההיסטוריה שלה, העתיקים, עבי הכרס. אני אוהב לעלעל בהם, להביט באיורים הישנים המתארים באור קסום, אפוקליפטי, את הקרבות באירופה של המאה התשע עשרה. אני מרותק אל ציירי המלחמות ההן, שהיו בעצם הצלמים של אז: חיילים עטורי מדים צבעוניים, על סוסים אצילים, משספים גרונות, ביסמרק עם שפמו הענק, ונפוליון, קודר המבט, על סוסו, בראש חייליו הנסוגים בערבות השלג ממוסקבה הבוערת. אני שומר את הספרים האלה עד היום בספרייתי.

ביני לבין אחותי עדנה, הצעירה ממני בארבע שנים, שוררת אהבה, אם כי אנחנו מתקוטטים לא מעט: כשאני מחבק אותה עד מחנק, ואף מכופף לה יד, היא צועקת לעזרה, ואז אני מסביר להורי כי תפקידי "לחנך אותה". אני חוטף סטירה מאמא והכול נגמר, אבל לא הכול נשכח, בוודאי לא אצל אחותי. כשעדנה הביאה עימה את אריק, בעלה לעתיד, כדי להציגו לפני המשפחה, שלפתי את ההומור שלי הבלתי נסבל: מה, לא יכולת להביא מישהו יותר מוצלח? איש לא צחק. אריק הבליג. הוא היה מוצלח וחכם ממני. אבל עדנה ואני נותרנו חברים טובים וקרובים. בימי מסעותי מחלטורה לחלטורה ברחבי ארצנו היה לי ביתה ברחובות מעון חם ואוהב. וגם כיום ביתה הוא ביתי, ואני אוהב אותה ואת בניה דן וענת כמוֹ את ילדַי, כשם שלמדתי להעריץ את אריק בלדר, חקלאי ועוֹבד אדמה, שנקטף מאיתנו בטרם עת.

כבוד לאוטוֹריטה
יום אחד הביא אבא את הרדיו הראשון לביתנו. תיבת עץ מהודרת בפוליטורה מבריקה וריחנית. בחלקה העליון היה לוח מכוונים מסעיר: יכולת לעבור בו מלונדון למילנו לקושטא לקהיר ואפילו לשנחאי! הדמיון טייל במקומות המופלאים שעל הסקאלה. אבל אבא אמר: אני שונא את קול ישראל. כל הזמן הפרשנות של מדזיני. מדוע הם מדברים שם כל כך הרבה? קצת יותר מוזיקה, מֶנְטְש!

הורי שנאו את הרדיו כי לא הבינו את השפה. את דבר והארץ לא ראיתי עד גיל מבוגר, והעיתון היחיד בבית היה ידיעות חדשות, בגרמנית. זיגי וארנה לא היו מעורים בחיים הפוליטיים בארץ. הם היו מנותקים מן היישוב, זילזלו בעסקני ההסתדרות ש"יושבים כל היום, שותים תה, ולא עושים כלום", לעגו ל"אזייתים" האלה ומתחו ביקורת על ה"פוילע שטיק" של ה"גליציאנרים", עסקנים ערמומיים, מושחתים, חברי מפא"י ומפ"ם וחרות, שעושים כל היום אינטריגות בחדרים אפופי עשן.

למעשה, המשיכו הורי את התרבות הפוליטית של גרמניה, שמעולם לא ידעה דמוקרטיה של ממש. אורח המחשבה בבית קלוגר הצטמצם לאתוס של המולדת הישנה: חוק וסדר, יושר, אחריות, עבודה קשה, משמעת, מילוי החובה עד הסוף, כבוד לאוטוריטה: "מישהו למעלה" כבר יודע איך לעשות את זה כמו שצריך. המישהו הזה הוא השליט, שינהיגנו בדרך הנכונה. שנים עברו עד שהשתחררתי מזה, אם כי אני מודה ומתוודה כי גם היום יש בי איזו יראה אינסטינקטיבית כלפי הכוחות שלמעלה, אבל זו מתקזזת עם הפרא אדם שבתוכי, עם המרדן, הסקפטי, הביקורתי עד הסוף: ככלל, עסקני מפלגות מעוררים בי גועל. אין לי אמון בפוליטיקאים. אני אומנם שונא הכללות, אבל אחרי שנים של סיקור, יש אחת שאני נוטה לקבל: כמעט תמיד פוליטיקה ושחיתות כרוכות זו בזו.

אני מנסה לשאול על היטלר. אבא מעווה את פניו, הוא מחק את היטלר מן העולם, לא מוכן לדבר על השטן. אני חוזר ושואל ואבא מגיב בזעם, באגרסיביות! גם על גרמניה הישנה הוא מדבר בבוז, עושה תנועות ביטול בידיו, לועג לקַייזר, לנשיא הינדנבּוּרג ולרפובליקת ויימאר הכושלת. אני חש שהטראומה הנאצית מייסרת אותו, ושוב אינני מעלה את הנושא, מדחיק את השואה עמוק אל תהום הנשייה של נפשי.

עברו שנים. השנה היא 1988. יוספה רעייתי ואני במסע שורשים לעיר מולדתי, בּוֹיטֶן, פעם עיר קטנה באוֹבֶּרְשְלֶזְייֵן של גרמניה וכיום בִּיטוֹם, עיר בפולין, לא רחוקה מאושוויץ. עיר אפורה כשק, בלי תואר ובלי הדר. הנה רחוב פּיירְקָרֶר (pierkarer) על בתיו הישנים, והוא נותר כשהיה, כמו בתמונות מבית אבא, לא נהרס במלחמה. אנחנו מחפשים את מספר 14, הבית שבו נולדתי, אך לא מוצאים אותו. הרסו אותו מטעמי בטיחות, מסבירה לנו בגרמנית רהוטה עוברת אורח אחת. ומנין אתם? מישראל? מה, באמת? אתם לא נראים ככה. מה פירוש? אין לכם אף כזה! והיא מציירת על אפה אף ארוך ומעוקל, יהודי כזה, וממהרת להוסיף: השואה? זה באמת היה מזעזע, התעוררנו בבוקר כשהעלו אותם על משאיות, שם למטה בכיכר, והם צעקו שְנֶל, שנל, והרביצו. ויותר לא ראינו אותם, את השכנים שלנו. שְרֶעקְלִיךְ, נורא, נורא, אבל מה כבר יכולנו לעשות?! ואני מביט אל הכיכר שממנה לקחו את יהודי בויטן לאושוויץ, ורואה על אחת המשאיות האלה את בני משפחתי, אזרחים נאמנים של גרמניה.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

עובר מסך - אוטוביוגרפיה - חיים יבין
Mr. Television - Chaim Yavin