» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

סיום הסכסוך
מאת: אבינדב בגין

ההוצאה: אחוזת בית "אי אפשר לאהוב מדינה או עם, אי אפשר לאהוב ארץ והמנון, זו אינה אהבה כי אם אדנות ורכושנות; זו הנפש הנצמדת לה שמעניק לה ביטחון, הבטחה לכוח ועוצמה. הכוח משחית את הלב, הכוח אינו מבחין ביופי, הכוח מוליד רק כאב." בספר "סיום הסכסוך" אבינדב בגין מנסה לבחון בעין מפוכחת וברוח משוחררת את שורשי הסכסוך באזורנו. בואו נשכח את כל מה שלימדו אותנו, הוא מבקש, בואו נניח בצד את כל התפיסות הישנות שהובילו אותנו שוב ושוב למבוי סתום, בואו נבדוק עד כמה פוגעת הפוליטיקה בחיינו. כמו כל מסגרת מארגנת אחרת שיצרו בני האדם (דת, לאום, אידיאולוגיה וכו´), גם פוליטיקה היא אשליה מסוכנת שמקבעת את המחשבה למסלול שסופו המר ידוע מראש. כל חשיבה פוליטית גוררת אותנו בהכרח, כפי שההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם, לסכסוכים, למלחמות, להרס ולמוות.

ב - 57 פרקים אישיים שכתובים בשפה צלולה ויפהפייה בחמלה אנושית גדולה, נוגע בגין (36) בשורשי האלימות ובתוצאותיה, מפרק קלישאות (חוקים, טקסים, ביטויים נבובים, זהות וכו´) ומציע דרך הומאנית לבחינה עצמית ולאומית. הפתרון שהוא מציג בספרו אינו פשוט ליישום, משום שהוא דורש מאיתנו להשיל קיבעונות מחשבתיים, לוותר על הציניות, ולהתמודד עם ההכרח לוותר על גבולות.

אבינדב בגין נולד וגדל בירושלים, הוא למד בבצלאל, ועובד בשבע השנים האחרונות עם קשישים במרכז-יום ליד בית שמש. "סיום הסכסוך" הוא ספרו הראשון.

סיום הסכסוך מאת אבינדב בגין בהוצאת אחוזת בית, עריכה: אורנה שפרון, עיצוב עטיפה: קובי פרנקו, כריכה קשה, 154 עמודים. הספר מוגש לקורא העברי במהדורה דו-לשונית (81 עמודים בעברית - 73 עמודים בערבית), וצפוי לצאת בגרסה ערבית-עברית לקהל קוראי הערבית.

סיום הסכסוך | מתוך הספר

2.
האם ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
מהו הסכסוך הישראלי-פלסטיני? מה מקורו? איני רוצה לדון בחלוקה של חבל ארץ לגושים שונים על-פי החלטות שרירותיות של גופים בין-לאומיים, המושפעים מאינטרסים של כוח וכסף. אני מבקש לחקור את המקור הנפשי של בני-האדם הנמצאים במצב פנימי של חלוקה לאומית. האם אני יכול להתחקות אחר הצורך האנושי בזהות אישית-לאומית? האם יש במצב נפשי זה אמת?

8.
אם אני מבחין בכל סוג של אלימות אשר נמצאת בתוכי, ולא מגנה אותה ולא מצדיק אותה; אם אני יכול להתבונן ולראות שאותה אלימות קיימת בלב כל אדם ואדם, אוכל להבחין כי הערבי והיהודי, האמריקני והאיראני, דומים לי, זהים לי. אי אז אוכל לדעת שההרגלים הקטנים, התחביבים והאמונות שאנו מטפחים כל חיינו, הם רק כסות דקה, קרום שעוטף לב אחד.

לב אחד לא יכול לפעול נגד עצמו.

12.
האם אתה יכול לראות את הענן? האם יש לו גבול? האם אתה יכול לראות את הים? האם הוא יכול להפסיק לנוע?

להיות ספונים במיטותינו, מכורבלים תחת שמיכה חמה, להקשיב לנשימת ילדינו. רק שיהיה קצת שקט, שנוכל להמשיך בתענוגות הקטנים שלנו, בהגשמת החלומות הוורודים שלנו, שמישהו אחר ידאג להפסיק את המלחמות, לתת מקלט לנזקקים, להאכיל את העניים. הרי כל אלה אינם קשורים אלינו.

שלושת-אלפים קילומטרים מאיתנו, שלוש-מאות קילומטרים מאיתנו,שלושה קילומטר מאיתנו או שלושה מטרים מאיתנו. איננו יכולים להכיר בכך שהחיץ הוא רק במוחנו.

אין בעיה פוליטית בעולם הזה, אין בעיה מעמדית, אין בעיה כלכלית, לאומית או דתית בעולם הזה, ישנה רק בעיה אחת - התודעה.

אתה מבקש שממשלות יפתרו משברים, אולם הממשלות הן המשברים. אתה מבקש שבין הדתות תהיינה הבנה וסובלנות, אולם הדתות הן אי-הסובלנות. אתה מבקש שכלכלות חזקות יעזרו לחלשות, אולם חוזקן נשען על חולשת האחר. אתה מבקש שזעמך הקדוש ירפא את העולם, אולם זעם העולם הוא רק השתקפות זעמך.
אתה הוא הענן.
אתה הים.
מה אתה?

13.
חיינו כוחניים ואלימים. תחת כסות תרבותית של מלבוש ותספורת אנו חדורים בפחד קמאי הדוחף אותנו לטקסים תמידיים של אלימות. התרבות בת אלפי השנים האחרונות הסדירה את האלימות האנושית באמצעות חוקים. כעת איננו נאלצים לשלוף סכינים בעת ישיבה מזדמנת בסלון בית מרווח או תחת עץ אלון עתיק יומין.

מנחם לחשוב שהתרבות היא המאפשרת לנו להגיע לגיל שישים או שבעים לבושים בחליפה, ישובים בכורסה ונהנים מבקבוק יין טוב. אך התרבות היא גם רעב של מיליארדים, גדיעת גפיים באמצעות מוקשים, תינוקות הכמהים לאימוץ, מחלות, עוני, יתומים בלי סוף וביקוע גרעיני הממשמש ובא.

התרבות מאפשרת להרחיק את האלימות מן המרכז אל השוליים, אשר הולכים ומתרחבים כל העת. כדי לקיים את המרכז, נטול האלימות לכאורה, היא עוסקת תדיר בהגנה אלימה על גבולותיה.

15.
היופי דורש דבר-מה נוסף מעבר למבט חטוף, הוא דורש דבר-מה עמוק יותר מקריאת התפעלות, היופי דורש התמסרות שלמה.
אך התמסרות אינה אפשרית כאשר המחשבה נעה, כאשר המבט שלוב בזיכרון, בדימוי הקדום, בהשלכה אל העתיד.
ההתמסרות אפשרית רק בשקט מוחלט, כאשר אין עוד מילה אשר חוצצת.
החלל שנפער בין העין לעולם,
נסגר.
בהתמסרות העולם נפתח.

22.
כולנו מבקשים שליטה. אנחנו רוצים לשלוט בילדינו, שיגדלו להיות דומים לנו, שיחזיקו בהשקפת עולמנו. אנחנו רוצים שליטה בחיים שלנו, באי-הוודאות האופפת אותנו דרך קבע בעוד אנו מדחיקים אותה. אנחנו מפיצים את דעותינו, מתווכחים במרץ כדי להוכיח את צדקתנו, מעוניינים להכפיף אותן על אחרים. יש המבקשים שליטה אף על המחשבות עצמן. רוצים לאלף את המוח הסורר, מתרגלים מדיטציה, יושבים בשיכול רגליים, מדקלמים מנטרה, מתרכזים בנקודה בקצה האף, מנסים לטהר את המוח.

גם כשהמוח מנסה להיפטר מהרצון לשלוט הוא עדיין מחפש שליטה מסוג אחר. חלקנו מבקשים הארה כאילו מדובר בזכייה בלוטו, רוצים "להתאחד עם הבריאה", להגיע ל"נירוואנה". אבל המוח שלנו עדיין מעוניין בשליטה, הוא רוצה להשיג ולנכס לעצמו מצבי תודעה ולשם כך נאבק ומתפתל ללא לאות.

האם אני יכול להתבונן ברצון שלי בשליטה, ללא מורא, ללא צידוק, ללא ייסורי- מצפון והכאה על חטא? האם אני יכול לראות אותו כמו שהוא, זוחל, מתפתל, נאבק ורוצה, כמו שאני יכול להתבונן בעץ המשיר את עליו ובענן האפור החולף?

סיום הסכסוך - אבינדב בגין