Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

מידת הרחמים
מאת: נעם שפנצר
The Measure of Mercy - Noam Shpancer

ההוצאה:

ידיעות ספרים

דיוויד וינטר הוא פסיכולוג נשוי ואב לבת. המטופל הראשי שלו, בארי לונג, אדם אובדני, סרבן ומוזר שתוכו אינו כברו, מעסיק את מחשבותיו יתר על המידה. בינתיים, סודות משפחתיים צפים על פני השטח.

מדי שבת מבקר דיוויד את אביו הלוקה באלצהיימר בבית האבות, ומשם יוצא לחיפוש אחר דניאל, שם שחוזר ועולה במלמוליו של האב. בתו של דיוויד מתארסת לבחור המסתיר מפניה מחלת נפש ואשפוז בעברו.

בניסיון לאמת את חשדותיו, דיוויד מחדש את קשריו עם מורה עבר שלו מבית החולים, ד"ר הלפרין, חוקר קשיש ואקסצנטרי שמניעיו, ואולי גם מוחו, מעורפלים. בו בזמן, משבר נישואים פתאומי סודק את חייו של דיוויד, מערער את זהותו, ומקרין על התנהלותו המקצועית והאישית.

מידת הרחמים
שתפו אותי

נעם שפנצר, יליד קיבוץ נחשון, חי בקולומבוס, אוהיו, עם בתו מאיה. הוא פרופסור באוניברסיטה ופסיכולוג בקליניקה פרטית. ספרו הקודם, הפסיכולוג הטוב (ידיעות ספרים, 2009), זכה להצלחה מרובה ותורגם לחמש שפות.

מידת הרחמים מאת נעם שפנצר בהוצאת ידיעות ספרים, עורכת: רנה ורבין, עטיפה: ניר דרום, 237 עמודים.

מידת הרחמים | פרק ראשון
אני לא זוכר את הרגע המדויק שבו התחלתי לחשוד שבארי לונג שקרן. וברור לי שלא נכון לדבר על הזיכרון במונחים של דיוק. גם על שקרים לא כדאי לחשוב במונחים כאלה. בכל זאת, במבט לאחור מטריד אותי מה שקרה. איך לא חיברתי את הנקודות. הרי איני חירש, גם לא עיוור. לרוב אני מצליח לשמוע את המוזיקה אפילו דרך הרעש. לרוב די לי לראות קצה זנב בשיחים כדי לזהות את השועל הנחבא שם. גם איני תמים. להפך, מקצועי מחייב אותי להטיל ספק במה שאומרים לי. מקצועי מחייב אותי גם להאמין למה שאומרים לי.

מקצועי אינו חף מפרדוקסים. אני פסיכולוג. בארי לונג היה מטופל שלי. אפשר לומר שהיה המטופל הראשי שלי, אף שלא אמור להיות לפסיכולוג מטופל ראשי. לא אמור להיות אבל יש. כמו שבמשפחה לא אמורים להיות ילד ראשי וילדים משניים, אבל יש. כמו שלכל אדם יש אהבה ראשית וכמה אהבות משניות. והראשית אינה זו שהסתיימה בטוב דווקא. אם אהבות יכולות בכלל להסתיים בטוב. אני תמיד חשבתי שכן. או לפחות אולי. לפעמים.

בתחילה לא היה ברור שבארי לונג משקר. אם חמק שם זנב בין השיחים, לא זיהיתי אותו. אבל דברים אחרים לגביו התבררו מהר. ברור היה לי למשל שינסה להתאבד. בעיקר כי ניסה בעבר, את זה קראתי בתיק שלו. חוק הזהב שלנו, הפסיכולוגים, הוא שהעבר מנבא עתיד. חוק זהב מוזר הוא במקצוע שכל ייעודו לשחרר את העתיד מאחיזת העבר (פרדוקסים, כבר אמרתי). אבל לא צריך להיות פסיכולוג כדי לדעת שהעולם מלא מוזרויות. בגחמותיו. בחוקיו. בגחמותיו המתחזות לחוקיו.

כך או כך, מי שניסה בעבר ינסה בעתיד. משום כך היה ברור לי שבארי לונג ינסה להתאבד. משום כך, וגם משום שהוא עצמו הסביר לי זאת באריכות בפגישתנו הראשונה. אם אני מטייל בחורשה, הוא אמר - עיניו נעוצות ברצפה, קולו רוגז ורדום לסירוגין, ככלב שמירה מזקין - אם אני הולך למשל בפארק שמאחורי הדירה שלנו, אני מסתכל למעלה על העצים וחושב רק על איזה ענף הייתי תולה את עצמי. איזה ענף יחזיק אותי בלי להישבר. איזה מקום בחורשה מבודד מספיק כדי שלא ישמעו ולא יראו אותי. אני מסתכל למטה ומחפש בין העשבים איזו פטריית רעל שתגמור אותי מהר. אם אני הולך לאורך הנהר אני בודק איפה סוער ועמוק מספיק כדי לקפוץ ולטבוע. זה חיק הטבע בשבילי, דוקטור. והסיבה היחידה שאני לא עושה את זה, שלא עשיתי את זה עד היום, היא שאני לא רוצה לפגוע במימי.

מההתחלה היה ברור שבארי לונג רוצה למות. מי שלא מכיר מדוכאים אולי מופתע מזה. מי שמכיר אותם, כמוני, יודע שדיכאון לא מכבה סתם את יצר החיים אלא ממיר אותו ביצר אחר, דחוף ומסתורי באותה מידה: יצר המוות. המדוכאים הקשים, או "האמיתיים", כפי שנוהג לכנותם הבוס שלי והבעלים של "הקליניקה החדשה לטיפול בהפרעות מצב רוח", ג'ון סאבויה, נלחמים על מותם בשעת משבר כמו שאדם בריא יילחם על חייו. בשארית הכוחות, בתחושת אין-ברירה, בתחבולות. בידיעה גמורה שזכותם וחובתם היא למות. מטופלי דיכאון כמו בארי לונג - כבויי עין, שמוטי ראש וכבדי צעד - מופיעים בקליניקה שלנו יום-יום. נראה שבמשך השנים אפילו עזרתי לכמה מהם, אף שקשה לדעת בוודאות. המטופל עובד איתך כמה חודשים ולפעמים מצבו משתפר, אבל יכול להיות שמצבו היה משתפר גם בלעדיך. ייתכן גם שלא מדובר כלל בשיפור אלא באתנחתא אקראית, הפוגה קצרה בלחימה שאין לה דבר עם ניצחון או עם שלום אמיתי. מכל מקום, בארי לונג היה לכאורה מטופל דיכאוני מן השורה. אבל עוד בטרם הספיק להיחשף בפנַי במלואו כבר רציתי שייעלם. טרדה סתומה עורר בי. וקוצר רוח מובס וכעסני כשל נוסע ממהר במונית העומדת בפקק.

איש כחוש היה, נמוך קומה, בשלהי שנות השלושים לחייו. פניו שזופות ורזות, שיניו מצהיבות, עצמות לחייו בולטות, שערו השחור סתור על מצחו. עיניו היו שקועות בארובותיהן החשוכות ונעוצות ברצפה תמיד. אף פעם לא הישיר אלי מבט. לא אמר שלום או מה שלומך, דוקטור. לא חייך. תמיד הסריח מסיגריות. בסוף כל מפגש איתו מיהרתי להתיז דאודורנט בחדר כדי לא להכעיס את המטופלת הבאה, נערה עגלגלה ושמוטת לחי שאביה נפטר זמן קצר לפני כן מסרטן ריאות. ריח הסיגריות של בארי לונג, שחולל באוויר כזיכרון עמום, עורר בה מיד זעם נשכני, דמעות וחרטות והרהורי אובדן.

בארי לונג היה מתיישב על הכורסה המלבנית, לוקח את אחת מכריות הקישוט שנחו בפינותיה ומאמצה אל חיקו בכוח. מנהג זה עורר בי חוסר נחת. פירשתי אותו כמחוות התגוננות מוגזמת מעט (מהמוות אינו מפחד, וממני כן?) וגם כתגובה ילדותית שאינה מבשרת טובות באשר לסיכויי הצלחת הטיפול. הדיכאון הוא אויב רציני, נחוש וסבלני כאותן לטאות קומודו באיי גלפאגוס, הנועצות שיני ארס בעקבו של תאו מים ענקי, זוחלות בעקבותיו שלושה שבועות ויותר עד שהוא נחלש ונופל, ואז אוכלות אותו.

בארי לונג היה מחבק את הכרית בכוח, אוחז בה ונאחז בה, ומתלונן בקול רכרוכי ושרוט על חייו שאינם חיים. מזמן היה גומר אותם לולא פחד לפגוע במימי. היא החברה שלי, מלמל. נכָה. כיסא גלגלים. תאונה קשה לפני שנים. מאז היא בבית. חיה מפיצויים, דמי ביטוח. אני עוזר לה במה שאני יכול, שזה לא הרבה. זה בעצם כלום. פחות מכלום בעצם. היא תומכת בי בימים שאני מדוכדך, שעכשיו הם רוב הימים. בעצם כולם. מימי מזכירה לי לקחת תרופות. מעירה אותי בבוקר. בלעדיה בטוח כבר לא הייתי בחיים. אם אפשר לקרוא למה שיש לי חיים. אני לא קורא לזה חיים. מימי דואגת שאדאג לעצמי. בלילה אם אני לא נרדם היא נשארת ערה איתי. אם אני מתעורר מסיוט לילה גם היא מתעוררת. היא אומרת לי: זה רק חלום, בארי. תישן עכשיו. אני כאן.

לפגישה הראשונה לא בא. שעתיים אחר כך התקשר פתאום וייבב שהוא מרגיש לא טוב וחייב לבטל. הוא התנצל מאוד ואני תהיתי ביני לבין עצמי אם אפשר בכלל לבטל פגישה אחרי שנסתיימה. אחר כך ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי, בסדר, לכולנו יש נסיבות. יש עניינים שעולים פתאום. נקבע לשבוע הבא, לא סוף העולם. לא קטסטרופה בשום קנה מידה. כן, גם אני מקווה שזו הפעם האחרונה שזה קורה. אבל לא צריך להיגרר להכרזות נחרצות כרגע. בעצם ככלל אין תועלת בהכרזות כאלה. פשוט תנסה להגיע לפגישה הבאה בזמן. תתרכז עכשיו בזה. אוקיי. אי-אפשר לתקן את העבר. נסתכל קדימה. בסדר. לא, אני לא כועס. כן. שלום.

ג'ון סאבויה טען בפני תמיד שאני ותרן מדי בנושאים האלה. מי שלא בא לפגישה שנקבעה ולא ביטל עשרים וארבע שעות קודם, כמו שכתוב במפורש בחוזה הטיפולי, צריך לשלם. זמנך, זמן בעל מקצוע, יש לו ערך. על ערכים צריך להיאבק, לא לוותר, היה ג'ון אומר. הוא היה שולף ממחטה לבנה מעומלנת מכיס הז'קט שלו ומעבירה ברפרוף על מצחו, אף על פי שמעולם לא הזיע. לדעתי כלל לא היו לו בלוטות זיעה.

אבל עור פניו זרח תמיד, כמכריז: ראו כמה שפר עלי גורלי, שאני עור פניו של ג'ון סאבויה! ג'ון נהג להוכיח את מטופליו על איחורים, לנזוף בהם בתקיפות אדיבה - זה היה הביטוי שלו, שנראה לי מטריד דווקא מתוך דייקנותו - ולברר לעומק את הסיבות הנסתרות להתנהגותם. אני לעומת זאת נהגתי לעבור בשתיקה על איחור מזדמן או ביטול פתאומי. אולי כי חוויתי את הזמן הפנוי כמתנה - פיסת שמי תכלת באמצע חורף מעונן. ואולי גם כי לא קינאתי במיוחד למקצועי, שכבודו אמנם במקומו מונח, אבל מקום המנוחה הזה לא היה נשגב בע

יני כפי שהיה בעיני ג'ון סאבויה. ידעתי שנקשרה לעבודת המטפל הילה רומנטית כלשהי. במשך השנים ראיתי לא פעם מטפלים צעירים בתחילת דרכם עטים על מטופל אומלל להושיעו. בלי לבדוק בכליהם אם יש בהם ישועה. בלי לבדוק אם המטופל חפץ בה. היו בהם שמצאו במפגש הטיפולי המובנה מפלט מאיומי המפגש הספונטני, הפתוח, שמזמנים החיים שבחוץ. היו שייחלו, ביוהרת הנעורים שאין לה שיעור, לפענח את נבכי הנפש. כאלה היו רבים.

למדתי להביט בהם מהצד. לא בכעס או בתימהון, את אלה שטף זה כבר נהר הזמן השקוף, אלא במין תוגה. היומיום, אפילו אם אינו ממהר, סבלנות לרומנטיות אין לו. לרוב הוא עובר עלינו המטפלים בחדר קטן ודחוס שחלונותיו מוגפים והוא מוחשך למחצה, לקול תלונתם, שיברונם וכישלונם של זרים. כך דקה אחר דקה. שעה אחר שעה. שנה ועוד שנה. בלי הילה. בלי רומנטיות. ולעתים אפילו בלי לדעת אם נסתייע המטופל והתאושש. משום שהידיעה תלויה בדיווחי המטופל עצמו, והם מוטים וחלקיים תמיד, כי גם אדם בריא הוא לא אדם פתור. הטיפול שרוי תמיד בעמימות, שאי-אפשר להתעכב על משמעותה העמוקה כי בחדר ההמתנה כבר מחכה המטופל הבא. וזה שאחריו ממתין. וזה שאחריו. וזה שאחריו וזה שאחריו.

אני אמנם הגעתי אל מקצועי זה בירידה אל ברירת מחדל, ולא בטיפוס אל פסגה נכספת. משום כך לא עטפה אותי אף פעם כל הילה. יש בכך יתרונות מסוימים. מכיוון שלא באתי שיכור לא עברתי גמילה כואבת. ועם זאת, המסע הוא אותו מסע. עם השנים הלכו רגלי וכבדו. לא התלוננתי. אין זה מטבעי להתלונן, או לפחות אין זה מטבעי לראות עצמי כמתלונן. אבי מעולם לא הרשה זאת. הוא לא סבל תירוצים ולא היה מוכן לשמוע הסברים. החיים הם לא זין, היה מרעים קולו בילדותי, הרבה לפני שיכולתי להבין אנלוגיות בכלל ואת זאת בפרט, החיים תמיד קשים. הא הא, היה צוחק ומנחית מכת קראטה עצלה על עורפי והייתי רואה כוכבים.

גם שנותי בחברת הדיכאוניים לימדו אותי דברים: מי שמתלונן מתקשה במאבק. ממאיס את עצמו על עצמו ועל אחרים. מי שקם בוקר-בוקר ויוצא לעבודה עתידו ורוד יותר. ואם לא ורוד, לפחות בעל צבע. לא שחור כולו. לא לבן כולו. דוקטור הלפרין, החוקר הזקן שהיה מורי וידידי בימי התמחותי הרחוקים בבית החולים "לרוא-קרטר", אמר לי פעם: תחשוב על זה ככה, ילדונצ'יק.

שתי אחיות נפגשות אחרי משמרת לילה ארוכה בבית חולים. אחת אומרת, עברתי לילה קשה. השנייה אומרת, החולים עברו לילה קשה. תהיה כמו האחות השנייה, אמר הלפרין. אז חבט בידו על ירכו, נשען לאחור בכיסא העור המרופט ופלט מגרונו חריקה מוזרה, אכככך, אכככך, ילדונצ'יק... ניסיתי להיות כמו האחות השנייה. אבל מדי פעם בפעם עדיין לחששו בראשי, בקולה של האחות הראשונה, הרהורי כפירה.

ג'ון סאבויה מצדו דחק בי תחילה בתקיפות אדיבה לחשוב על התמחות חדשה. אולי כדאי לך להתרכז בילדים, היה אומר. אותם לא קשה לשמח. די בסוכרייה על מקל. יש משהו מפיח תקווה בילדים, מרומם נפש. קל לחמול עליהם, לא? מהמקום שלהם עוד לא רואים את הסוף. זה מנחם. אבל אני היססתי. אולי כי חשדתי שמניעיו קשורים לפערי היצע וביקוש בקליניקה, ואינם נובעים מדאגה יתרה לאושרי דווקא. ואולי גם משום שהורותי שלי לא היתה קלה.

אהבתי כמובן את סאם, בתי היחידה - מנומשת, כהת שיער ועזת עין, מצחה רחב כשל אחד ההוגים. אבל זה טבעה המוזר של ההורות, שהיא משימה חשובה ורבת משמעות במופשט, אבל ביומיום הקונקרטי היא עשויה מקובץ מטלות ריקות וטרחניות. בשנות ילדותה של סאם הייתי נשאר לא פעם עד מאוחר במשרד בתואנות כלשהן, רק כדי לחמוק ממטלות ההורות האלה. גם כשהייתי איתה, אם דחפתי אותה על הנדנדה בפארק או רבצתי לידה על השטיח בסלון, נדדו מחשבותי למחוזות אחרים. אל מטופל שבעייתו סבוכה וענייניו דחופים, או אל ימַי עם אלכס אשתי בטרם נהיינו הורים, כשעוד יכולנו להשתעשע בדמיונות איך ייראו חיינו בעתיד.

לא מספיק להיות נוכח פיזית, היתה אלכס אומרת, אחרי שעיניה החדות הבחינו כמה פעמים בפיזור דעתי. אתה צריך להיות גם נוכח נפשית עם הילדה. אי-אפשר לרמות ילדים. אם אתה לא איתם הם מרגישים את זה. שים לב, היתה אלכס אומרת, הורה לא יכול להיות עם הראש בעננים. עוד תצטער על זה יום אחד.

יום אחד נכנסתי עם הילדה, אז היתה כבת שלוש, לאיזו חנות בגדים בקניון העירוני. הלכנו יד ביד, היא מושכת לכאן ולכאן ככלבלב נמרץ ואני, השולט ברצועה כביכול, נגרר אחריה. עודנו סובבים בין קרוסלות הבגדים הוצאתי לרגע את ידי מידה, לחפש את תג מחירו של מעיל עור דהוי שלכד את תשומת לבי כי הזכיר לי את ימי נעורי. כששבתי והבטתי למרגלותי גיליתי שסאם נעלמה. באחת פקו ברכי. נשימתי נעתקה. ואז ראיתי אותה מציצה מתחת לקרוסלת הבגדים שממול.

מבטה החרד צרב את נשמתי, אף שידעתי שנחרדה לא מעצם היעדרי אלא מן האימה שקראה בעיני. אולי בעצם משום שידעתי זאת. אבל את דרכי לא שיניתי. אירוע בודד, אפילו הוא טראומטי, אינו משנה את טבעו העמוק של אדם. אפילו אם האדם הזה הוא פסיכולוג. החוקים חלים גם על מי שיודע אותם. ולרוב אדם שב לסורו. רק תודעה נוספת לו, תודעת סמיכותה של האימה. והיא מוסיפה לצעוד אחריו כחתול רחוב כעור, חרישי ולא רצוי.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

מידת הרחמים - נעם שפנצר
The Measure of Mercy - Noam Shpancer


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *