Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2011       חזור

אני חושב שאני אוהב אותך
מאת: אליסון פירסון
I Think I Love You - Allison Pearson

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

רב-המכר הראשון של אליסון פירסון, אין לי מושג איך היא עושה את זה (הוצאת "מטר"), היה ספר מהפכני, שמצא דרך אל לבן של אימהוֹת עובדות בכל רחבי העולם, ועזר להן להודות שאי-אפשר להיות מושלמות.

כעת, בספרה החדש, אני חושב שאני אוהב אותך, היא חוזרת בגדול, מצוידת בכישרון הכתיבה המופלא שלה, בחוש הומור מושחז וברגישות רבה, ובוחנת את חייהן, אהבותיהן ושאיפותיהן של שתי נשים מקסימות, מגיל ההתבגרות כמעט עד גיל העמידה.

אתם מוזמנים להכיר שתי חברות בלתי נשכחות: פטרה ושרון בנות ה-13, שחיות בעיירה קטנה בדרום ויילס. השתיים מאוהבות עד טירוף בזמר האמריקאי דייוויד קסידי, כוכב משפחת פרטרידג', סדרת הטלוויזיה הלוהטת של שנות ה-70.

אני חושב שאני אוהב אותך
שתפו אותי

ירחון המעריצות שלו הוא התנ"ך של פטרה ושרון, והן משננות כל מילה שהוא שר וכותב, ומאמינות בשיא הרצינות שיש להן סיכוי להיות גברת קסידי העתידית. כמו מיליוני המעריצות האחרות של דייוויד הן לא מעלות על דעתן שאת הגיגיו כותב בשמו עיתונאי אנגלי צעיר.

כעבור שני עשורים, פטרה הגרושה חיה בלונדון עם בתה בת ה-13, שמאוהבת באליל נוער משלה. לגמרי במקרה היא מגלה דבר-מה שאמא שלה הסתירה מפניה מאז 1974, ומחליטה להתנער מדיכאונה ולעשות משהו מטורף באמת... סופר הצללים המתוסכל, שהצליח בקריירה אבל לא באהבה, מגיע אף הוא להחלטה גורלית...

אני חושב שאני אוהב אותך - שנון ומצחיק, מענג ונוגע ללב, הוא סיפור קלאסי על חברוּת שעומדת במבחן הזמן, ועל האהבה שכמעט תמיד מנצחת, לצלילי שיריו המתקתקים של דייוויד קסידי, ועם האופנה המזעזעת של שנות השבעים, כולל נעלי הפלטפורמה האימתניות, הפונצ'ואים המגוחכים, חצאיות המיקרו-מיני וצלליות העיניים הצבעוניות של מרי קוונט. אליסון פירסון במיטבה.

אליסון פירסון נולדה בדרום ויילס. היא כבר היתה עיתונאית מפורסמת כשקיבלה את פרס "הפנים החדשות של השנה" על ספרה הראשון, אין לי מושג איך היא עושה את זה.

פירסון פרסמה טורים קבועים וכתבות בכתבי-עת ובעיתונים רבים, כולל האינדיפנדנט און סאנדֵיי, אובּזרוור, לונדון איוונינג סטנדרד, הרפּרס בּזאר והדיילי מייל. כיום עובדת אליסון ככתבת בדיילי טלגרף. היא גרה בקיימברידג' עם משפחתה.

אני חושב שאני אוהב אותך מאת אליסון פירסון בהוצאת מטר
תרגמה מאנגלית: אסנת הדר, 384 עמודים.

פתח דבר | 1998
ארון הבגדים היה בעל דלת כפולה, עם מראה באורך מלא. בפנים היתה תלויה חליפת הטוויד של אמהּ עם צווארון המינק. היו בו חצאיות מחויטות וחולצות כפתורים על קולבים. היו בו סוודרים בצבעים בהירים שקופלו בקפדנות עם שכבות של נייר משי ביניהם. בתחתית הארון ניצבו מדפי הנעליים.

שם היא מצאה אותה, מאחורי המדפים. היא לא חיפשה אותה. היא לא חיפשה דבר. היא הושיטה את ידה אל זוג נעלי לכה שחורות על עקבים, שעדיין הבריקו אחרי שלושים שנה, ואצבעותיה התחככו במשהו קר למגע יותר מעור. היא הוציאה אותה. קופסת פח עם ציור של אגם והרים על המכסה. מתנת חג מולד מגרמניה. בפנים מצאה גלויות ותמונות, וצרור מכתבים קשורים בסרט אדום.

המעטפה הוורודה לא נראתה שייכת. על חזיתה היו מדבקות חייכנים וקשת בענן. היא היתה ממוענת אליה, אבל היה משהו מוזר בכתב היד. עבר רגע עד שזיהתה אותו ככתב ידה. לא כתב ידה הנוכחי, אלא כפי שנהגה לכתוב, לפני זמן רב, עם לולאות מצועצעות. המעטפה נפתחה והיה קל להוציא את המכתב שבפנים. היא קראה אותו בפעם הראשונה בחייה. אחר־כך קראה אותו שוב, כדי להיות בטוחה.

היא קמה וחצתה את המסדרון ופתחה את הדלת לחדרה הישן. הכיסוי החוּם עדיין היה פרוש על המיטה, רך וקצת לח למגע. היא כרעה ברך, הושיטה יד מתחת למיטה ושלפה טרנזיסטור אפור. היא הפעילה אותו.

חלק ראשון | 1974
הצבע האהוב עליו היה חוּם. חוּם היה צבע מתוחכם כל־כך, מין צבע שקט וצנוע. לא כמו סגול, שהיה הצבע האהוב על דוֹני. בחיים לא תתפסו אותי לובשת סגול. או חובשת כובע כמו של דוני אוסמונד. עד כמה צריך לחבב בן כדי לחבוש בֶּרֶט סגול טיפשי?

פשוט מדהים, איזה דברים אפשר לדעת על מישהו שאת לא מכירה. ידעתי מה תאריך הולדתו — 12 באפריל, 1950 . הוא היה בן מזל טלה טיפוסי, אבל בלי העקשנות האופיינית למזל הזה. ידעתי מה הגובה שלו ומה משקלו ומה המשקה האהוב עליו, סֶבֶן־אַפּ. ידעתי איך קוראים להוריו ולאמו החורגת, כוכבת מחזות הזמר בברודוויי. ידעתי הכול על אהבתו לסוסים, וזה נראה לי לגמרי הגיוני כי כשאתה כל־כך מפורסם, זה בטח מרגיע להיות בחברת מישהו שלא יודע מה זה מפורסם ושלא אכפת לו. ידעתי באיזה כלי הוא למד לנגן כשהיה בודד. תופים. ידעתי איך קוראים לכלב שהשאיר בניו ג'רזי כשנאלץ לעבור משם. ידעתי שכשהיה ילד, היה נמוך יחסית לגילו והיתה לו פזילה והוא נאלץ לכסות את העין ברטייה ולהרכיב משקפיים, וזה בטח היה קשה.

אפילו קשה יותר מאשר לבת. אני הרכבתי את המשקפיים רק כשלא היתה לי ברֵרה. למשל בכיתה, כדי לראות מהלוח, אף־על־פי שלא ראיתי טוב בלעדיהם וזה סיבך אותי כמה פעמים כשחייכתי ברחוב לזרים שחשבתי בטעות שהם בני משפחה. כעבור כמה שנים, כשקניתי עדשות מגע, הייתי המומה מהעצים. היו להם עלים, מיליוני עלים, עם קצוות חדים ומוגדרים עד כדי כך שנראה שאלוהים יצר כל אחד מהם בחותכן בצק. בעיקרון, לפני גיל שש־עשרה העולם היה ציור אימפרסיוניסטי גדול, אלא אם כן צמצמתי את העיניים ממש חזק כדי למקד אותן. בסופו של דבר התברר לי שיש דברים שעדיף להשאיר מטושטשים.

אבל באותה תקופה לא התעניינתי במציאות. לא ממש. עניתי על השאלות של ההורים שלי, העמדתי פנים שאני מכינה שיעורים, סחבתי את הצ'לו שלי על הגב לבית־הספר, נסעתי העירה בשבת אחר־הצהריים עם בנות שלפעמים נראו לי כמו חברות ולפעמים לא, אבל חייתי למענו. בכל לילה פיזרתי את שׂערי הכהה הארוך על הכרית והקפדתי לישון על הגב כדי שפנַי יהיו מוכנות לקבל נשיקה במקרה שהוא יבוא בלילה. ברור שזה לא היה ממש סביר, כי אני גרתי בדרום ויילס והוא גר בקליפורניה, שהיתה במרחק שמונת אלפים קילומטרים, והוא אפילו לא ידע מה הכתובת שלי, אם כי פעם שלחתי לעיתון שיר שכתבתי בשבילו. בחירת הצבע הנכון של הנייר נמשכה הרבה יותר מכתיבת השיר עצמו. החלטתי לכתוב על נייר צהוב מפני שהוא נראה יותר בוגר מוורוד.

חשבתי שכל הבנות האחרות היו בוחרות בנייר ורוד, וחלק מהאהבה אליו היתה מציאת דרכים טובות יותר להשביע את רצונו כדי שהוא יידע שהוא חשוב לי יותר מאשר להן. לא ייצרו נייר מכתבים בצבע חוּם, אחרת הייתי קונה נייר חום כי זה היה הצבע האהוב עליו. כעבור זמן־מה, שלושה שבועות וארבעה ימים אם מתעקשים לדייק, ואני בהחלט התעקשתי, הגיעה תשובה בדואר. היא היתה באורך שבע־עשרה מילים כולל שמי. לא היה אכפת לי שבמכתב היה כתוב שלמרבה הצער לא יוכלו לפרסם את השיר שלי. באיזשהו אופן הרה גורל הרגשתי שסוף כל סוף יצרתי איתו קשר. מישהו חשוב בלונדון, מישהו שהיה איתו באותו חדר, נגע בנייר הצהוב שנגעתי בו ואז הדפיס את שמי על מעטפה וליקק את הבול. זה היה מכתב דחייה שהוקרתי בכל לבי. הוא התנוסס בגאווה באלבום ההדבקות שלי.

ידעתי איפה בדיוק הוא גר בקליפורניה. בקֶניון. קֶניון היה כמו עמק באנגליה, רק הרבה יותר גדול. אנחנו אמרנו הרבה יותר גדול. דייוויד אמר לגמרי יותר גדול. לגמרי זה הרבה באמריקאית. אמריקה היתה כל־כך גדולה עד שהאמריקאים נסעו מאה חמישים קילומטרים רק כדי לאכול ארוחת ערב עם מישהו ולא חשבו שזאת דרך ארוכה מדי. אצל האמריקאים גם ממלאים דלק במקום בנזין. מילים אחרות שלמדתי היו קוּל כשמתכוונים לגזעי, mad — משוגע — כשמתכוונים לכועס וחדר אמבטיה כשמתכוונים לשירותים. היה צריך לשים לב לא להתבלבל בין המשמעות של המילים האלה באנגליה למשמעות שלהן באמריקה.

"האמריקאים הם האנשים הכי מנומסים בעולם והם לא סובלים וולגריוּת," אמרה אמי, שהיתה גרמנייה ויפהפייה והסתייגה מדברים רבים. אפשר לומר שכל חייה של אמי היו מלחמה להרחקת הדברים הוולגריים והמכוערים. היא מצאה את האויב המושלם בעירנו. אני פשוט אהבתי מילים אמריקאיות כי הן קירבו אותי אליו. כשניפגש, יהיה חשוב שאשמור על האופי הייחודי שלי, כי זה היה אחד הדברים הכי חשובים שדייוויד חיפש בבחורה.

בכל ריאיון שקראתי אמר דייוויד שהוא מעדיף בחורות עם אופי משלהן. אבל למען האמת לא הייתי בטוחה בקשר לאופי שלי, או אם בכלל יש לי אופי, אם כי עדיין דגלתי באמונה הנוגעת ללב שהאופי הלא־ידוע שלי, שטרם התגלה, ימצא חן מאוד בעיני דייוויד כשניפגש לבסוף. איך יכולתי להיות בטוחה? ההבנה בעיניו אמרה לי. אההה, העיניים האלה. הן היו בריכות ירוקות עמוקות שיכולתי לשפוך לתוכן את כל געגועי. למרות זאת, חשבתי שהפגישה עם דייוויד תהיה מביכה דיה בלי תוספת בלבול לא הכרחי, אז השתדלתי ללמוד אמריקאית. למשל, יהיה בעייתי ללכת לחדר האמבטיה בביתו בלוס אנג'לס ולגלות שאין שם אמבטיה, נכון? או תארו לעצמכם שאגיד שמישהו משוגע. דייוויד יחשוב שדיברתי על מישהו שרותח מִכּעס. באותה תקופה לא תיארתי לעצמי שדייוויד מסוגל לכעוס בכלל, הוא היה כל־כך עדין ורגיש. מצטערת, אני נשמעת משוגעת?

"דוני אוסמונד סתם חמוֹרוֹן," אמרה שרון בתקיפות. היא כרעה ברך על הרצפה ובציפורן אגודלה תלשה את הסיכות מתמונת האמצע כדי לשחרר פלג גוף גברי. הגוף הרזה, חסר הראש, היה עירום עד למותניו וכמעט חסר שיער, מלבד פלומה זהובה ודקה ממש מעל החגורה, שהתפארה באבזם ברונזה כבד. האבזם נראה כמו מקוש דלת של מקדש אצטקי. שרון שִחררה את הפוסטר מסִיכּוֹת המתכת הרופפות עד שנח על ידיה ורעד קלות באוויר החם שנשב מהתנור הקטן שניצב לצדה. חדרה הקטן של שרון היה צבוע בגוון מבחיל של משחה ורודה. הוא הסריח משיער שרוף ומצמר גפן מתוק והצחנה חדרה לנחיריים ולא יצאה משם. שרון ייבשה את שׂערה מול התנור וכמה קווּצות נשאבו לתוכו, אבל לא ממש הבחנו בריח, כי היינו שקועות כל־כך בעבודתנו.

"האמת? אני לא חושבת שדוני חמורון," אמרתי בזהירות.

"כל בני משפחת אוסמונד חמורונים. קראתי את זה במגזין," התעקשה שרון בלי להרים את מבטה מהפוסטר. שרון היתה מומחית בשיפוץ ושִׁחזור. היא היתה הציירת הכי טובה בכיתה שלנו. כשתגדל, היא בטח תעבוד במוזיאון או בגלריה לאמנות. אהבתי להביט בה כשטיפלה בפוסטר. היא גלגלה את לשונה למנהרה קטנה כשהתרכזה והתעמקה בחוֹרים הקטנים בבטנו של דייוויד והחליקה את הנייר הקרוע בקצות אצבעותיה עד שנראה שהגוף התייצב.

"זהו זה, יפיוּף," אמרה, העניקה נשיקה מצלצלת ורעשנית לטבורו והוסיפה את הפוסטר לערמה.

משהו דִגדג בגרוני כאילו נתקע לי שם חוט זעיר. רציתי נואשות לתקן את שרון בקביעתה שבני משפחת אוסמונד חמורונים, אבל החברות בינינו עדיין היתה חדשה מכדי להסתכן במחלוקת. חיבבנו זו את זו מפני שהיתה בינינו הסכמה. שתינו הסכמנו שדייוויד קסידי הוא הבחור הכי נהדר בעולם ואולי בכל ההיסטוריה האנושית. בגיל שלוש־עשרה לא יכולתי לדמיין מותרות כמו חברה שאפשר לחלוק על דעתה. אם לא תסכימי איתה, אתן עלולות לריב. ואז תחזרי בצ'יק לעמוד לבד במגרש המשחקים, תיאנחי ותציצי בשעונך כל כמה שניות כדי שיחשבו שקבעת להיפגש עם מישהי, ושאת בכלל לא ילדה עלובה וחסרת חברות שמעמידה פנים שהיא מחכה לחברות דמיוניות.

או גרוע מזה, את עלולה למצוא את עצמך נכנסת למשא ומתן קדחתני עם עוד מנודה גבולית שתהיה בת־זוגך בשיעור התעמלות, כדי שלא תצטרכי להיות בת־זוגה של סוזן דייוויס. סוזן סירחון, שיש לה מחלת עור שאף אחד לא מסוגל להגיד את השם שלה.

פניה, זרועותיה ורגליה מכוסות מכתשים כמו פני הירח, אבל לפעמים הן מתמלאות באבק לבן של תמיסת קלמין. ידענו בדיוק מה זה, כי האמהות שלנו מרחו עלינו את התמיסה הזאת כשחלינו באבעבועות רוח. הפצעונים הדלקתיים והמגרדים דמו להרי געש קטנים שסביבם התקשה הנוזל הוורוד המרגיע לקרום לבה מפתה.

אסור לגרד, אחרת תישאר צלקת. הדבר הכי גרוע בסוזן דייוויס, מלבד העובדה שריחמנו עליה אבל עדיין לא עשינו שום דבר כדי לעזור לה, היה הסירחון. נשבעת לכם, סוזן כל־כך הסריחה עד שהיינו נתקפות בחילה במסדרון כשהיא עברה, אף־על־פי שהיא תמיד הלכה ליד החלונות.

"דוני הוא מורמוני. אני חושבת שזאת דת שייסדו ביוּטה," אמרתי בזהירות, כאילו בחנתי את הצלילים בפי לפני שהוצאתי אותם. אוּ. טָה.

ידעתי בדיוק מה זה מורמונים. "החוג ללימודי דוני" היה חלק מתחקיר הרקע המעמיק על דייוויד. ידעתי הכול גם על שאר בני משפחת אוסמונד, ליתר ביטחון, אפילו על וֵיין. בשעת צרה יכולתי לשלוף מה המזל האסטרולוגי של כל אחד מחברי חמישיית ג'קסון, ופרטים על ילדותם הקשה, שהיתה כל־כך מנוגדת למוזיקה השמחה והעליזה שלהם. טווידלי דידלי דִי, טווידלי דידלי דִי. טווידלי דידלי דִי. דִי דִי!

אתם יודעים, אני לא מסוגלת לשמוע את פזמון הפתיחה של רוקינ' רובין בלי להרגיש נקיפת צער בגלל מה שקרה לילד הקטן והמדהים והכל־כך מתוק ההוא.

עוד בילדותי פיתחתי להיטות מוגזמת למידע ביוגרפי טרגי, מעין מכ"ם פנימי הקולט אותות מצוקה. סביר בהחלט שאני היחידה שכלל לא הופתעה כשמייקל ג'קסון החל להיפרד בהדרגה מפניו השחורות המקסימות בהליכים קוסמטיים מכאיבים. אתם מבינים, ידעתי יפה מאוד איך זה לשנוא את המראה שלך ולרצות לסלק כבמַטֶה קסם את הילד שהכעיס או אִכזב את ההורה שלו. כשאת גדלה, קוראים לזה אמפתיה. כשאת בת שלוש־עשרה, את רק מרגישה שאת לא בודדה כל־כך.

"נראה לך שכל המורמונים חייבים ללבוש סגול כי זה הצבע שדוני הכי אוהב?" שאלתי.

שרון צִחקקה. "בחיי, פֶּטרה, את משהו־משהו, נשבעת לך!" חשבנו שאנחנו מצחיקות בטירוף. צחקנו על כל דבר, אבל בזמן האחרון נעשו הבנים למטרה מיוחדת לשנינותנו. צחקנו מהם לפני שהם יצחקו מאיתנו, או יתעלמו מאיתנו, מה שבאופן מוזר היה מעליב יותר מהצקות או מעלבונות. אתם יודעים, תמיד העדפתי את הצחוק של שרון על שלי. הצחוק שלי נשמע כמו שיעול עצבני שמתחיל מאוחר מדי, כשהבדיחה כבר נגמרה. שרון השמיעה את הצליל העליז, המשהק, ששומעים כשמושכים חוט בגבה של בובה.

היא נראתה קצת כמו בובה, החברה החדשה האפשרית שלי. היא היתה עגלגלה עם גומות חן, ולעיניה היו צבע כחול מדהים וריסים בהירים, כמעט בלתי נראים. שׂערה היה זהוב ויבשושי והזדקר מהראש שלה כמו אניצים לבנבנים של זרעי סביון לאחר תום הפריחה. כשישבנו זו לצד זו בשיעור כימיה, השיער שלה ריחף הצִדה על זרם בלתי נראה של אוויר חם ממבער הבונזן ונדבק לסוודר שלי. אם הייתי מנסה לנער אותו, החשמל הסטטי היה מעביר בי זרם מעקצץ.

שרון היתה יפה, אבל באופן מוזר כל הבנות בחבורה שלנו הודו בכך בלי להרגיש רע עם עצמן. זאת היתה תעלומה. נראה שמשקלה שימש כמין מעיל מגן נגד קנאה. אני חושבת שכולנו הרגשנו שכאשר כל השומן התינוקי שלה ייעלם, אולי זה כבר יהיה סיפור אחר. בינתיים, שרון לא איימה על ג'יליאן, שהפגישה בינינו מלכתחילה והיתה כוכבת החבורה שלנו. לא, זה לא נכון. ג'יליאן היתה השמש שלנו. כולנו הקפנו אותה והיינו עושות הכול, ממש הכול, דברים ממש משפילים ומבישים, בתקווה שאולי אורה יזרח עלינו לכמה דקות, כי בחוֹם שהרעיפה עלינו תשומת־הלב של ג'יליאן נעשינו מיד יפות ומרתקות יותר.

הדעות על המראה שלי, בכל אופן, היו חלוקות. הייתי רזה כל־ כך עד שלצדה של שרון נראיתי כמו מוכרת גפרורים ויקטוריאנית. ואל תתחילו לחשוב, "נו באמת, היא סתם משוויצה בגִזרה שלה." להיות רזה זה לא להיות חתיכה, בשום פנים ואופן. כשאת רזה, את הבחורה הכמעט אחרונה שקונה גוזייה כי את שטוחה כמו קרש למעלה. אוף, איך אני שונאת את המילה הזאת. למעלה. "אין לה יותר מדי למעלה, נכון?"

במקום שבו גרנו, לבנות היו למעלה ולמטה. לא נתת לבּחוּר לגעת לך למטה, אבל לפעמים נתת לו לגעת למעלה, זאת אומרת, אם היה לך שם משהו.

כשאת רזה, את תמיד מאחרת למשחק הוקי ונאלצת להקיף את המגרש חמש פעמים כי את לא מורידה את החולצה שלך עד שכל האחרות יצאו מהמלתחה, כדי שלא יראו את הגופייה הילדותית העלובה שלך. גופייה עם פרח משפיל בחזית.

המגזינים אמרו לנו לזהות את היתרונות שלנו. העיניים היו היתרון שלי. גדולות וכחולות־אפורות, אבל לפעמים כחולות־ירוקות עם כתמי ענבר, כמו ברֵכת נוי כשהשמש מאירה עליה. אבל היו לי גם עיגולים כהים מתחת לעיניים, ששום פרוסות מלפפון או שנת יופי לא יכלו לרפא. אבל מעולם לא הפסקתי לנסות.

"העיגולים השחורים של פטרה כל־כך איומים, שהיא יכולה ללכת לנשף מסֵכות בלי מסֵכה," אמרה ג'יליאן וכולן צחקו, אפילו אני. במיוחד אני. תקפידי להסתיר מפניה איפה בדיוק כואב, אחרת היא תדע איפה בדיוק לתקוע את הסכין בפעם הבאה.

החסרונות שלי היו בעצם כל השאר. שנאתי את הברכיים שלי, את האף שלי ואת האוזניים שלי. בעצם, את כל מה שבלט. והיה לי עור חיוור שנראה עוד יותר חיוור בגלל השיער הכהה שלי. ביום טוב נראיתי כמו שלגייה בארון הזכוכית שלה.

אמא שלי אחזה את פנַי במיומנות ביד אחת, צבטה את הסנטר בין האגודל לאצבע המורה והטתה את הפרצוף שלי בחדוּת לעבר המנורה באמבטיה. היא לחצה חזק כל־כך עד שהלסת כאבה לי.

"את די נאה, פטרה," אמרה אמא בקרירות. "העצמות לא רעות.

אם תמרטי את הגבות כשתגדלי, כאן וכאן, ככה, תחשפי יותר את העיניים. את יודעת, את לא נראית כסֶָּה רע."

"אומרים לא רע, אמא, לא כזה רע. אני לא נראית רע."

"זה בדיוק מה שאני אומרת לך, פטרה. להירגע, בבקשה. את לא נראית כסֶָּה רע יחסית לבחורה בגילה."

אמא שלי היתה משוכנעת שהאנגלית שלה מושלמת, ואבא שלי תמיד אמר שזה לא הזמן לגלות לה את האמת. כבר סיפרתי שאמא שלי היתה יפהפייה? היו לה פנים מושלמות בצורת לב ועיניים שהיו פקוחות לרווחה אבל מנומנמות בעת ובעונה אחת. אף פעם לא ראיתי מישהי שנראתה כמו אמא שלי עד שפעם באתי לשרון בשבת ובטלוויזיה שידרו איזו תוכנית. אישה אחת ישבה על שרפרף גבוה בשמלה שנתפרה ממשהו מבריק כמו נייר אלומיניום עם שכמיית פרווה לבנה סביב כתפיה. היא נראתה זוהרת וקשוחה, אבל קולה דמה לגרגור רך.

"זאת חתיכת אישה, זאתי, לא חסר לה כלום," אמר אבא של שרון, ואני תהיתי איזה חתיכות היו שאר הנשים. חצאים או רבעים? מרלנה דיטריך לא נראתה כאילו יש לה ילדים, אבל גם אמא שלי לא נראתה ככה. אם הייתם שמים את אמא שלי במפגש של קרובי משפחתו הוולשים הכהים והמוצקים של אבי, היא היתה נראית כמו פלמינגו בתוך עדר של סוסי פוני. נחשו לאיזה צד במשפחה אני דומה.

"מצאתי! ידעתי שזה פה באיזה מקום." שרון חייכה כמנצחת. היא מצאה את הרגליים שיתאימו לחזה. השבועון לנערות ג'קי חילק בחינם פוסטר של דייוויד בגודל טבעי, אבל הוא הגיע בחלקים במשך שלושה שבועות. בשבוע שעבר קיבלנו מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, הפעם זה היה פלג הגוף העליון. את הראש תמיד השאירו לסוף.

"ככה את צריכה להמשיך לקנות את העיתון, לא? הם חושבים שאנחנו סתומות לגמרי או מה?"

לא ראיתי את פניה של שרון, אבל ידעתי שהיא מקמטת את מצחה ומקפלת את הלשון לגליל כשחיברה את הבטן של דייוויד עם מכנסי הג'ינס שלו. זה היה החלק הקשה. ברגע שהם היו במקום הנכון, הפכה שרון את דפי הנייר הצבעוניים ואני הושטתי לה את רצועת נייר הדבק כמו אחות צייתנית למנתחת. שתינו קמנו כדי לסקור היטב את מלאכת ידינו. זאת לא היתה תנוחה אופיינית לדייוויד.

בין שלושים ומשהו הפוסטרים על הקירות של שָׁה לא היתה עוד תנוחה כזאת. האגודלים שלו היו תחובים בחגורת המותניים, הכפתור העליון של החנות שלו היה פתוח והג'ינס הוסט הצדה כך שראו משולש שיער הפוך שבדרך־כלל הרוכסן הסתיר. ניסיתי לחשוב על משהו מצחיק לומר, אבל הפה שלי התייבש ונדבק. היעדר הראש היה בעיה רצינית. נזקקנו בדחיפות לפרצופו החייכני של דייוויד כדי להירגע בקשר למה שקרה למטה. הרגשתי איך ניצת בתוכי הבהוב של להבה קטנטנה, וחמימוּת שהזכירה נוזל התפשטה בבטני וטִפטפה אל ירכַי.

שרון ראתה כבר פּין, אבל הוא היה של אחיה אז זה לא נחשב. קרול היתה היחידה בחבורה שלנו שנגעה בפין אמיתי. זה היה האיבר של כריס מורגן, והאירוע התרחש בבית על העץ במגרש המשחקים שאליו הלכו הבנים כדי לדפדף בעיתוני פורנו. קרול אמרה שמגע הפּין שלו הזכיר לה את עור העפעפיים. יכול להיות שזה נכון? במשך שבועות אחרי שהיא סיפרה לנו, העברתי אצבע על העור שמעל עיני ושאלתי את עצמי אם משהו בגוף של בן יכול להיות כל־כך רך ודק כמו נייר משי.

כששרון ואני דפדפנו בשבועונים ובירחונים, תמיד דילגנו על הבחורים הרעים. מִיק ג'אגר והדייוויד בואי הזה, איזה טיפוס מוזר. באופן אינסטינקטיבי הרגשנו שהכוכבים האלה לא נועדו לנו. הם עלולים לרצות לרדת מהפוסטרים שעל הקיר ולעשות לנו משהו. לא ידענו מה בדיוק הם יכלו לעשות לנו, אבל האמהות שלנו בוודאי לא היו מסכימות לזה.

"זה ממש מוזר," אמרה שרון והסתכלה על דייוויד חסר הראש, העירום למחצה.

"מוזר," הסכמתי.

זאת היתה המילה המועדפת החדשה שלנו, והשתמשנו בה לעתים קרובות, אבל הטריד אותי מאוד שלא אמרנו אותה כמו שצריך. כשדייוויד אמר אותה במשפחת פרטרידג' זאת היתה מילה רגילה, מוזר. המבטא שלנו הדגיש דווקא את העיצור. לא משנה כמה השתדלתי, זה עדיין נשמע כמו מוזרררר. בצ'לו ניגנתי כל תו שרציתי. ידעתי אם זה התו הלא־נכון בדיוק כפי שידעתי אם קר לי או אם אני רעבה, אבל זה היה שונה כשניסיתי לשלוט בצליל שיצא מפי. הקטע הכי מצחיק הוא שאפילו לא הבנתי שיש לי מבטא וֶלשי. לפחות עד שהשִכבה שלנו יצאה לטיול לגן החיות של בריסטול, וכמה ילדות אנגליות בתחנת העצירה חיקו את הדרך שבה הזמנתי אוכל.

"י־ררר־קות."

אני הדגשתי את ה־ר' באמצע, אבל האנגלים לא.

הם אמרו, "ירקות".

למה לטרוח ולהכניס למילה ר' אם מבליעים אותה? כלומר, לא משנה מה אנשים כמוני יגידו, זה תמיד יישמע לאנגלים מצחיק.

שרון ואני עשינו את הדבר הכי אהוב עלינו בימי ראשון גשומים אחר־הצהריים, הקשבנו לתקליט צֶ'ריש (הוקרה) — Cherish — של דייוויד וחיפשנו אִזכורים שלו בעיתונים. למען האמת, אחרי בית־ ספר של יום ראשון, שנמשך שעתיים ארוכות, לא היה עוד מה לעשות בעיר שלנו ביום המנוחה. כולם צייתו לאיזה חוק לא כתוב שאנשים צריכים להישאר בבית ולשמור על שקט. גם אם לא הלכנו לכנסייה, מה שכן עשינו כי אבא שלי ניגן בעוגב, הרגשנו כאילו הכנסייה באה אלינו. דודה שלי מֵר מעולם לא השתמשה במספריים בימי ראשון, כי אלוהים רואה הכול, אפילו את הדונג באוזניים ואת הלכלוך מתחת לציפורניים. ממש אפשר לגדל שם תפוחי־אדמה.

אכַאווי! גועל נפש. ולא תולים את הכביסה על החבל בחוץ לעיני כול, כי מה יגידו השכנים. אולי פסק הדין של השכנים לא יהיה גרוע כמו זה של אדונַי אלוהיך, אמר אבא, אבל שומעים אותו תוך זמן קצר יותר.

ימי ראשון הורידו את הטמפרטורה בשורות הבתים האפורים הצמודים להר שהתנוסס בתלילות מעל המפרץ שלנו, ואפילו הים היה מאופק יותר. חשבתי שזה יום טוב בשביל יֵשוּ ללכת על המים.

אנשים רעדו בימי ראשון ועלו לחדר ללבוש סוודר וירדו לראות היאבקות בטלוויזיה, אבל תמיד בקול מונמך, מתוך כבוד. באמת היה מוזרררר להציץ מבעד לחלונות כשרצתי במורד הגבעה אל החוף, והשתמשתי בעקב הנעל כבלם עד שהרחתי את הגומי, וראיתי את הגברים הגדולים בבגדי הגוף שלהם מטילים זה את זה למזרן, שואגים בשקט ורוקעים בדממה ברגליהם על רצפת הזירה.

כשהלכתי לבית של שרון הרגשתי שאני בחופשה. מייקל, אחיה הגדול, היה מלגלג עלינו, אבל בצורה מצחיקה כזאת, ובֶּתאן, אחותה הקטנה, היתה מאוהבת בג'ימי אוסמונד הקטן, עד כמה שזה נשמע מופרך. (קראנו לו ג'ימי קפצני, כי היו לו תווי פנים קטנים וארנביים ופרצוף עגול כמו בלון.) ג'ונתן, אחיה הקטן של שָׁה, מצץ ביסקוויטים לתינוקות בכיסא האוכל שלו עד שצמח לו שפם פירורים כתום שהיה אפשר לקלף בשלמותו כשהתקשה. אורחים קפצו לפטפט ונשארו מפני שהיו עסוקים כל־כך בדיבורים עד שלא שמו לב מה השעה. ובקשר לאמא של שרון, טוב, היא היתה מקסימה, היא היתה הבן־אדם הכי נחמד שפגשתי. היא דפקה על דלת החדר, ביחס כבוד אמיתי, ונכנסה להציע לנו מיץ וביסקוויטים מצופים. היא תמיד זכרה שהעדפתי את הביסקוויט בעטיפה הסגולה בטעם דומדמניות, לא בטעם תפוז. גברת לואיס אמרה שהיא אוהבת את הפוסטרים של דייוויד וסיפרה לנו שעדיין יש לה קופסת גפרורים ומקל לערבוב קוקטיילים מהלילה שפול מקרטני נכנס למועדון בקַרדיף. זה קרה ב־ 1964 . אמא של שרון פשוט השתגעה על פול. היא אמרה שהיא שונאת את לינדה מפני שהיא התחתנה איתו.

"אתן מבינות, הוא היה שלי." כן, הבנו את זה.

הדבר שהכי אהבתי היה המקדש לדייוויד בגב הדלת של החדר של שרון. היא קיבלה אותו בתוך טייגר בִּיט, עיתון מעריצות שהדודה שלה דורין הביאה מסינסינַטי שבאמריקה. ארבע תמונות שהודבקו בגובה הפה כדי ששָׁה תוכל לנשק אותו בבוקר כשהיא יוצאת לבית־ הספר. כאילו נפרדה מאהוב אמיתי. בתמונה הראשונה היו לדייוויד תספורת פרועה כזאת וחיוך שובב. בשנייה היה לו מין מבט כזה — אתם יודעים. בשלישית, השפתיים שלו היו מכווצות, וברביעית, טוב, הוא פשוט נראה ממש מאושר ומרוצה מעצמו, נשבעת לכם.

במשך הזמן נמרחו ארבעת הדייווידים והיטשטשו מהווזלין ששרון שמה על השפתיים כדי לרכך אותן, טריק שהעתקנו מג'יליאן. לפעמים, שרון הרשתה לי לנשק את דייוויד מספר 3. בבית לא הרשו לי לתלות פוסטרים על הקיר כי אמא שלי האמינה שמוזיקה פופולרית יכולה לגרום חירשות, ושהיא ממש המונית ולכן מעניינת רק אנשים כמו אבא שלי, שעבד במפעל הפלדה והעריץ בחשאי את דין מרטין, אבל זה סיפור אחר לגמרי ואני אמורה לספר לכם את הסיפור הזה.

טוב, בתחילת אותה שנה קרו כמה דברים. ג'יליאן, שאף פעם לא קראו לה סתם ג'יל, השאילה לי את שרון בתור החברה הכי טובה. תקשיבו, ממש שמחתי, אבל הרגשתי שהיא עלולה לדרוש את החזר ההלוואה בכל רגע אם תצטנן התאהבותה של ג'יליאן באנג'לה, הילדה החדשה מאנגליה. חוסר הוודאות עשה לי מהפכה בבטן, כאילו אני על מעבורת או משהו כזה ואני לא מצליחה לשמור על שיווי משקל. ברוב הלילות התעוררתי בפחד כי בעטתי מתחת לשמיכה כאילו אני מנסה להציל את עצמי מנפילה בלתי פוסקת.

נוסף על כך, המנהל הודיע לי בוקר אחד אחרי האסֵפה שאני עומדת לנגן בצ'לו לכבוד הנסיכה מרגרט כשתבוא לחנוך את חדר האוכל החדש שלנו. היא היתה אחותה של המלכה, וגם ראש העיר וכמה אנשים שנקראו כוּבָדִים עמדו לבוא לאירוע. אבל החדשות הגדולות באמת היו שדייוויד קֶסִידִי דחה את מסע ההופעות שלו בבריטניה כי הוציאו לו את כיס המרה. שתי בנות במנצ'סטר כל־כך התאכזבו עד שהן הציתו את עצמן, לדברי העיתון.

הציתו את עצמן! בחיי, המחשבה על התשוקה של הבנות האלה ועל הקורבן שהן הקריבו נצרבה בראשינו במשך שבועות. לא עשינו למענו שום דבר בסדר גודל כזה. בכל אופן, עדיין לא.

עוד שתי מעריצות כתבו לדייוויד ושאלו אם כל אחת מהן תוכל לקבל אבן מרה למזכרת. שרון ואני העמדנו פנים שאנחנו מזועזעות ונגעלות מסיפור אבני המרה. אַכַאוִוי! גועל נפש! בחשאי נהנינו מאוד מהסיפור. איזו חוצפה! שאני אמות, הן השאירו את הנימוסים שלהן בבית? זה היה וולגרי ולא יאה לגברת. דייוויד, כמו שכל מעריצה אמיתית ידעה, אהב בנות שמפגינות נשיות. נדנו בראשינו ושילבנו את זרועותינו בכעס כפי שראינו את האמהות שלנו עושות, הנחנו אותן על המדף הבלתי נראה של השדיים שבקרוב נצמיח.

לבקש את אבני המרה של דייוויד!

הרגשת עליונות על יריבותייך היא אחד התענוגות הכי מתוקים של קיומך כמעריצה, ואולי כאישה באופן כללי.

קראנו הכול על ביטול מסע ההופעות ואבני המרה בירחון כל מה שרצית לדעת על דייוויד קסידי. הוא היה אדיר, ממש התנ"ך שלנו. דברי אלוהים חיים. הוא עלה 18 פני, והיה יקר יותר מכל עיתון אחר.

"הוא ממש על רמה," אמרה שרון, ואכן כך היה, על דפי הכרומו העבים שלו, התמונות המשגעות העכשוויות ומכתב אישי חודשי שדייוויד עצמו כתב מאתר הצילומים של משפחת פרטרידג' בהוליווד שבאמריקה. אין מחיר למשהו כזה, נכון?

ממכתביו של דייוויד ליקטנו עוּבדות כמו סנאיות חרוצות, ושמרנו אותן בצד לאיזו תכלית הרת גורל בעתיד. לו הייתם שואלים אותנו לאיזו תכלית אנחנו נערכות, לא היה לנו מושג. ידענו רק שיום אחד זה יתבהר לנו באורח פלא ואנחנו נהיה מוכנות.

"דייוויד כותב יופי, מותק," נאנחה שרון.

"דייוויד כותב יפה." שמעתי את קולה של אמי מתקן את דברי שרון בתוך ראשי. היא בזה לאנשים שלא ידעו דקדוק, זאת אומרת לכולם, מלבד הגברת שמילאה את כרטיסי הספרייה והקריינים בבי־ בי־סי.

"לא מספיק לדבר יפה, בבקשה לדבר אנגלית של מלכה, פֶּטרה," נזפה בי אמי בכל פעם שתפסה אותי מדברת כמו כולם בעיר. אבל שם, אצל שרון, כשהתנור הקטן מילא את החדר בחום מנומנם ודייוויד שר בפטיפון את חולם בהקיץ — ,Daydreamer הצלחתי להנמיך את קולה של אמי ולהתחיל ללמוד לבדי איך להיות אישה.

"דבר בעולם לא יטריד אותי
כי אני חי בעולם הדמיון..."

ביטול מסע ההופעות של דייוויד קסידי בתחילת 1974 היה מכה קשה, אבל הוא גם היה הקלה. הוא נתן לי עוד זמן לשכלל את תוכניתי לפגוש את דייוויד כשיגיע בהמשך השנה. אולי בסתיו.

הוא בטח יקרא לזה עונת השַלֶכת, ובעיני זה נראה מושלם. ידעתי שאיכשהו אצטרך לנסוע ללונדון או למנצ'סטר כי ויילס היתה כל־ כך קטנה עד שלא היה לה אולם קונצרטים מספיק גדול כדי להכיל את כל המעריצות. לא היה לי מושג איך אגיע לשם — בלי כסף, בלי אמצעי תחבורה, אמא שחשבה שכל זמר שהוא לא דיטריך פישר מה־שמו לא צריך להופיע על במות — אבל ידעתי שברגע שאגיע לשם ואהיה מחוץ לאולם הקונצרטים, הכול יסתדר.

אני אֶדרס. לא פציעה חמורה, זה ברור, אבל מספיק חמורה כדי שאמבולנס יסיע אותי לבית־החולים. דייוויד ישמע על התאונה שלי וימהר אל מיטת חוליִי. בהתחלה זה יהיה מביך, אבל תוך זמן קצר נתחיל לדבר והוא יופתע מהיקף הידע שלי על האלבומים שלו, במיוחד על צד ב' שלהם, הפחות פופולרי. אני אשאל אותו אם הוא נהנה מעונת השלכת ואם הוא צריך ללכת לחדר האמבטיה.

זה בכלל לא יהיה מוזר, זה יהיה קוּל. דייוויד יתרשם משליטתי באמריקאית. אין סיכוי שלא. הוא יחייך ויזמין אותי לביתו בהוואי, שם אפגוש את שבעת סוסיו. יהיו לנו זרי פרחים סביב הצוואר ונתנשק ונתחתן על החוף. כבר הייתי מודאגת בגלל מצבם של כפכפי האצבע שלי.

כן, זה היה די מטורף. זה לא נמשך הרבה זמן, לא כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אבל בתקופה שאהבתי אותו, הוא היה כל עולמי.

למחרת היו לימודים. שנאתי את יום ראשון בערב, שנאתי את השעה המדכאת אחרי שחזרתי הביתה מביתה החמים והמצחיק של שרון, שנאתי שהייתי צריכה להתכונן למבחן בצרפתית שעתיד להיערך ביום שני בבוקר.

אני אוהבת, אני אוהַב, פעם אהבתי, אהבתי לאורך זמן, הייתי אוהבת. J'aurai aime . עתיד מושלם.

הדרך היחידה לשאת את זה היתה קריאת העיתונים על דייוויד שהחבאתי מתחת לאחד מלוחות הפרקט ליד מיטתי והאזנה למצעד הפזמונים במערה מתחת לשמיכות שלי.

קולה של אמי נישא במעלה המדרגות: "פֶּטרה, לגמור שיעורים, תכף ומיד, ואז לנגן בצ'לו."

"אני מכינה שיעורים."

וזה היה נכון. שכבתי על כיסוי המיטה החוּם המצויץ וקראתי לאור מנורת הלילה, למדתי את המילים של אותו שבוע וחקקתי אותן על לוח לבי.

בנות יקרות
כמו כולם, גם אני אוהב לקבל מכתבים! אני אוהב לדעת מי אתן. לכן אני ממש מתרגש כשאני מקבל מכתב ואת מספרת לי משהו על עצמך — מה הצבע האהוב עלייך או איפה את גרה. תוך זמן קצר אני מרגיש שאנחנו חברים ותיקים. זה כל־כך נחמד.

כדאי שאגמול לכן באותה מטבע. טוב, עכשיו אתן כבר בטח יודעות איך אני נראה... אבל העניין הוא שאני יושב בקרוואן שלי בהפסקה בצילומים של משפחת פרטרידג'. זה בית אמיתי הרחק מהבית, עם תמונות משפחה וכל המשקאות הקלים שאני הכי אוהב.

הֵיי! רק עכשיו שמתי לב כמה כתבתי — וזה היה אמור להיות מכתב קצר! כנראה היו לי כל־כך הרבה דברים לומר לכן עד שנסחפתי.

אתן רואות איזו השפעה יש לכן עלי? אף פעם לא אהבתי לכתוב מכתבים והייתי צריך לגייס את כל הכישורים הספרותיים שלי כדי לכתוב שבע או שמונה שורות. עכשיו אני כבר מחכה בקוצר־רוח ליצור שוב קשר בחודש הבא. להתראות.

באהבה,
דייוויד

ארון הבגדים היה בעל דלת כפולה, עם מראה באורך מלא. בפנים היתה תלויה חליפת הטוויד של אמהּ עם צווארון המינק. היו בו חצאיות מחויטות וחולצות כפתורים על קולבים. היו בו סוודרים בצבעים בהירים שקופלו בקפדנות עם שכבות של נייר משי ביניהם. בתחתית הארון ניצבו מדפי הנעליים.

שם היא מצאה אותה, מאחורי המדפים. היא לא חיפשה אותה. היא לא חיפשה דבר. היא הושיטה את ידה אל זוג נעלי לכה שחורות על עקבים, שעדיין הבריקו אחרי שלושים שנה, ואצבעותיה התחככו במשהו קר למגע יותר מעור. היא הוציאה אותה. קופסת פח עם ציור של אגם והרים על המכסה. מתנת חג מולד מגרמניה. בפנים מצאה גלויות ותמונות, וצרור מכתבים קשורים בסרט אדום.

המעטפה הוורודה לא נראתה שייכת. על חזיתה היו מדבקות חייכנים וקשת בענן. היא היתה ממוענת אליה, אבל היה משהו מוזר בכתב היד. עבר רגע עד שזיהתה אותו ככתב ידה. לא כתב ידה הנוכחי, אלא כפי שנהגה לכתוב, לפני זמן רב, עם לולאות מצועצעות. המעטפה נפתחה והיה קל להוציא את המכתב שבפנים. היא קראה אותו בפעם הראשונה בחייה. אחר־כך קראה אותו שוב, כדי להיות בטוחה.

היא קמה וחצתה את המסדרון ופתחה את הדלת לחדרה הישן. הכיסוי החוּם עדיין היה פרוש על המיטה, רך וקצת לח למגע. היא כרעה ברך, הושיטה יד מתחת למיטה ושלפה טרנזיסטור אפור. היא הפעילה אותו.

חלק ראשון | 1974
הצבע האהוב עליו היה חוּם. חוּם היה צבע מתוחכם כל־כך, מין צבע שקט וצנוע. לא כמו סגול, שהיה הצבע האהוב על דוֹני. בחיים לא תתפסו אותי לובשת סגול. או חובשת כובע כמו של דוני אוסמונד. עד כמה צריך לחבב בן כדי לחבוש בֶּרֶט סגול טיפשי?

פשוט מדהים, איזה דברים אפשר לדעת על מישהו שאת לא מכירה. ידעתי מה תאריך הולדתו — 12 באפריל, 1950 . הוא היה בן מזל טלה טיפוסי, אבל בלי העקשנות האופיינית למזל הזה. ידעתי מה הגובה שלו ומה משקלו ומה המשקה האהוב עליו, סֶבֶן־אַפּ. ידעתי איך קוראים להוריו ולאמו החורגת, כוכבת מחזות הזמר בברודוויי. ידעתי הכול על אהבתו לסוסים, וזה נראה לי לגמרי הגיוני כי כשאתה כל־כך מפורסם, זה בטח מרגיע להיות בחברת מישהו שלא יודע מה זה מפורסם ושלא אכפת לו. ידעתי באיזה כלי הוא למד לנגן כשהיה בודד. תופים. ידעתי איך קוראים לכלב שהשאיר בניו ג'רזי כשנאלץ לעבור משם. ידעתי שכשהיה ילד, היה נמוך יחסית לגילו והיתה לו פזילה והוא נאלץ לכסות את העין ברטייה ולהרכיב משקפיים, וזה בטח היה קשה.

אפילו קשה יותר מאשר לבת. אני הרכבתי את המשקפיים רק כשלא היתה לי ברֵרה. למשל בכיתה, כדי לראות מהלוח, אף־על־פי שלא ראיתי טוב בלעדיהם וזה סיבך אותי כמה פעמים כשחייכתי ברחוב לזרים שחשבתי בטעות שהם בני משפחה. כעבור כמה שנים, כשקניתי עדשות מגע, הייתי המומה מהעצים. היו להם עלים, מיליוני עלים, עם קצוות חדים ומוגדרים עד כדי כך שנראה שאלוהים יצר כל אחד מהם בחותכן בצק. בעיקרון, לפני גיל שש־עשרה העולם היה ציור אימפרסיוניסטי גדול, אלא אם כן צמצמתי את העיניים ממש חזק כדי למקד אותן. בסופו של דבר התברר לי שיש דברים שעדיף להשאיר מטושטשים.

אבל באותה תקופה לא התעניינתי במציאות. לא ממש. עניתי על השאלות של ההורים שלי, העמדתי פנים שאני מכינה שיעורים, סחבתי את הצ'לו שלי על הגב לבית־הספר, נסעתי העירה בשבת אחר־הצהריים עם בנות שלפעמים נראו לי כמו חברות ולפעמים לא, אבל חייתי למענו. בכל לילה פיזרתי את שׂערי הכהה הארוך על הכרית והקפדתי לישון על הגב כדי שפנַי יהיו מוכנות לקבל נשיקה במקרה שהוא יבוא בלילה. ברור שזה לא היה ממש סביר, כי אני גרתי בדרום ויילס והוא גר בקליפורניה, שהיתה במרחק שמונת אלפים קילומטרים, והוא אפילו לא ידע מה הכתובת שלי, אם כי פעם שלחתי לעיתון שיר שכתבתי בשבילו. בחירת הצבע הנכון של הנייר נמשכה הרבה יותר מכתיבת השיר עצמו. החלטתי לכתוב על נייר צהוב מפני שהוא נראה יותר בוגר מוורוד.

חשבתי שכל הבנות האחרות היו בוחרות בנייר ורוד, וחלק מהאהבה אליו היתה מציאת דרכים טובות יותר להשביע את רצונו כדי שהוא יידע שהוא חשוב לי יותר מאשר להן. לא ייצרו נייר מכתבים בצבע חוּם, אחרת הייתי קונה נייר חום כי זה היה הצבע האהוב עליו. כעבור זמן־מה, שלושה שבועות וארבעה ימים אם מתעקשים לדייק, ואני בהחלט התעקשתי, הגיעה תשובה בדואר. היא היתה באורך שבע־עשרה מילים כולל שמי. לא היה אכפת לי שבמכתב היה כתוב שלמרבה הצער לא יוכלו לפרסם את השיר שלי. באיזשהו אופן הרה גורל הרגשתי שסוף כל סוף יצרתי איתו קשר. מישהו חשוב בלונדון, מישהו שהיה איתו באותו חדר, נגע בנייר הצהוב שנגעתי בו ואז הדפיס את שמי על מעטפה וליקק את הבול. זה היה מכתב דחייה שהוקרתי בכל לבי. הוא התנוסס בגאווה באלבום ההדבקות שלי.

ידעתי איפה בדיוק הוא גר בקליפורניה. בקֶניון. קֶניון היה כמו עמק באנגליה, רק הרבה יותר גדול. אנחנו אמרנו הרבה יותר גדול. דייוויד אמר לגמרי יותר גדול. לגמרי זה הרבה באמריקאית. אמריקה היתה כל־כך גדולה עד שהאמריקאים נסעו מאה חמישים קילומטרים רק כדי לאכול ארוחת ערב עם מישהו ולא חשבו שזאת דרך ארוכה מדי. אצל האמריקאים גם ממלאים דלק במקום בנזין. מילים אחרות שלמדתי היו קוּל כשמתכוונים לגזעי, mad — משוגע — כשמתכוונים לכועס וחדר אמבטיה כשמתכוונים לשירותים. היה צריך לשים לב לא להתבלבל בין המשמעות של המילים האלה באנגליה למשמעות שלהן באמריקה.

"האמריקאים הם האנשים הכי מנומסים בעולם והם לא סובלים וולגריוּת," אמרה אמי, שהיתה גרמנייה ויפהפייה והסתייגה מדברים רבים. אפשר לומר שכל חייה של אמי היו מלחמה להרחקת הדברים הוולגריים והמכוערים. היא מצאה את האויב המושלם בעירנו. אני פשוט אהבתי מילים אמריקאיות כי הן קירבו אותי אליו. כשניפגש, יהיה חשוב שאשמור על האופי הייחודי שלי, כי זה היה אחד הדברים הכי חשובים שדייוויד חיפש בבחורה.

בכל ריאיון שקראתי אמר דייוויד שהוא מעדיף בחורות עם אופי משלהן. אבל למען האמת לא הייתי בטוחה בקשר לאופי שלי, או אם בכלל יש לי אופי, אם כי עדיין דגלתי באמונה הנוגעת ללב שהאופי הלא־ידוע שלי, שטרם התגלה, ימצא חן מאוד בעיני דייוויד כשניפגש לבסוף. איך יכולתי להיות בטוחה? ההבנה בעיניו אמרה לי. אההה, העיניים האלה. הן היו בריכות ירוקות עמוקות שיכולתי לשפוך לתוכן את כל געגועי. למרות זאת, חשבתי שהפגישה עם דייוויד תהיה מביכה דיה בלי תוספת בלבול לא הכרחי, אז השתדלתי ללמוד אמריקאית. למשל, יהיה בעייתי ללכת לחדר האמבטיה בביתו בלוס אנג'לס ולגלות שאין שם אמבטיה, נכון? או תארו לעצמכם שאגיד שמישהו משוגע. דייוויד יחשוב שדיברתי על מישהו שרותח מִכּעס. באותה תקופה לא תיארתי לעצמי שדייוויד מסוגל לכעוס בכלל, הוא היה כל־כך עדין ורגיש. מצטערת, אני נשמעת משוגעת?

"דוני אוסמונד סתם חמוֹרוֹן," אמרה שרון בתקיפות. היא כרעה ברך על הרצפה ובציפורן אגודלה תלשה את הסיכות מתמונת האמצע כדי לשחרר פלג גוף גברי. הגוף הרזה, חסר הראש, היה עירום עד למותניו וכמעט חסר שיער, מלבד פלומה זהובה ודקה ממש מעל החגורה, שהתפארה באבזם ברונזה כבד. האבזם נראה כמו מקוש דלת של מקדש אצטקי. שרון שִחררה את הפוסטר מסִיכּוֹת המתכת הרופפות עד שנח על ידיה ורעד קלות באוויר החם שנשב מהתנור הקטן שניצב לצדה. חדרה הקטן של שרון היה צבוע בגוון מבחיל של משחה ורודה. הוא הסריח משיער שרוף ומצמר גפן מתוק והצחנה חדרה לנחיריים ולא יצאה משם. שרון ייבשה את שׂערה מול התנור וכמה קווּצות נשאבו לתוכו, אבל לא ממש הבחנו בריח, כי היינו שקועות כל־כך בעבודתנו.

"האמת? אני לא חושבת שדוני חמורון," אמרתי בזהירות.

"כל בני משפחת אוסמונד חמורונים. קראתי את זה במגזין," התעקשה שרון בלי להרים את מבטה מהפוסטר. שרון היתה מומחית בשיפוץ ושִׁחזור. היא היתה הציירת הכי טובה בכיתה שלנו. כשתגדל, היא בטח תעבוד במוזיאון או בגלריה לאמנות. אהבתי להביט בה כשטיפלה בפוסטר. היא גלגלה את לשונה למנהרה קטנה כשהתרכזה והתעמקה בחוֹרים הקטנים בבטנו של דייוויד והחליקה את הנייר הקרוע בקצות אצבעותיה עד שנראה שהגוף התייצב.

"זהו זה, יפיוּף," אמרה, העניקה נשיקה מצלצלת ורעשנית לטבורו והוסיפה את הפוסטר לערמה.

משהו דִגדג בגרוני כאילו נתקע לי שם חוט זעיר. רציתי נואשות לתקן את שרון בקביעתה שבני משפחת אוסמונד חמורונים, אבל החברות בינינו עדיין היתה חדשה מכדי להסתכן במחלוקת. חיבבנו זו את זו מפני שהיתה בינינו הסכמה. שתינו הסכמנו שדייוויד קסידי הוא הבחור הכי נהדר בעולם ואולי בכל ההיסטוריה האנושית. בגיל שלוש־עשרה לא יכולתי לדמיין מותרות כמו חברה שאפשר לחלוק על דעתה. אם לא תסכימי איתה, אתן עלולות לריב. ואז תחזרי בצ'יק לעמוד לבד במגרש המשחקים, תיאנחי ותציצי בשעונך כל כמה שניות כדי שיחשבו שקבעת להיפגש עם מישהי, ושאת בכלל לא ילדה עלובה וחסרת חברות שמעמידה פנים שהיא מחכה לחברות דמיוניות.

או גרוע מזה, את עלולה למצוא את עצמך נכנסת למשא ומתן קדחתני עם עוד מנודה גבולית שתהיה בת־זוגך בשיעור התעמלות, כדי שלא תצטרכי להיות בת־זוגה של סוזן דייוויס. סוזן סירחון, שיש לה מחלת עור שאף אחד לא מסוגל להגיד את השם שלה.

פניה, זרועותיה ורגליה מכוסות מכתשים כמו פני הירח, אבל לפעמים הן מתמלאות באבק לבן של תמיסת קלמין. ידענו בדיוק מה זה, כי האמהות שלנו מרחו עלינו את התמיסה הזאת כשחלינו באבעבועות רוח. הפצעונים הדלקתיים והמגרדים דמו להרי געש קטנים שסביבם התקשה הנוזל הוורוד המרגיע לקרום לבה מפתה.

אסור לגרד, אחרת תישאר צלקת. הדבר הכי גרוע בסוזן דייוויס, מלבד העובדה שריחמנו עליה אבל עדיין לא עשינו שום דבר כדי לעזור לה, היה הסירחון. נשבעת לכם, סוזן כל־כך הסריחה עד שהיינו נתקפות בחילה במסדרון כשהיא עברה, אף־על־פי שהיא תמיד הלכה ליד החלונות.

"דוני הוא מורמוני. אני חושבת שזאת דת שייסדו ביוּטה," אמרתי בזהירות, כאילו בחנתי את הצלילים בפי לפני שהוצאתי אותם. אוּ. טָה.

ידעתי בדיוק מה זה מורמונים. "החוג ללימודי דוני" היה חלק מתחקיר הרקע המעמיק על דייוויד. ידעתי הכול גם על שאר בני משפחת אוסמונד, ליתר ביטחון, אפילו על וֵיין. בשעת צרה יכולתי לשלוף מה המזל האסטרולוגי של כל אחד מחברי חמישיית ג'קסון, ופרטים על ילדותם הקשה, שהיתה כל־כך מנוגדת למוזיקה השמחה והעליזה שלהם. טווידלי דידלי דִי, טווידלי דידלי דִי. טווידלי דידלי דִי. דִי דִי!

אתם יודעים, אני לא מסוגלת לשמוע את פזמון הפתיחה של רוקינ' רובין בלי להרגיש נקיפת צער בגלל מה שקרה לילד הקטן והמדהים והכל־כך מתוק ההוא.

עוד בילדותי פיתחתי להיטות מוגזמת למידע ביוגרפי טרגי, מעין מכ"ם פנימי הקולט אותות מצוקה. סביר בהחלט שאני היחידה שכלל לא הופתעה כשמייקל ג'קסון החל להיפרד בהדרגה מפניו השחורות המקסימות בהליכים קוסמטיים מכאיבים. אתם מבינים, ידעתי יפה מאוד איך זה לשנוא את המראה שלך ולרצות לסלק כבמַטֶה קסם את הילד שהכעיס או אִכזב את ההורה שלו. כשאת גדלה, קוראים לזה אמפתיה. כשאת בת שלוש־עשרה, את רק מרגישה שאת לא בודדה כל־כך.

"נראה לך שכל המורמונים חייבים ללבוש סגול כי זה הצבע שדוני הכי אוהב?" שאלתי.

שרון צִחקקה. "בחיי, פֶּטרה, את משהו־משהו, נשבעת לך!" חשבנו שאנחנו מצחיקות בטירוף. צחקנו על כל דבר, אבל בזמן האחרון נעשו הבנים למטרה מיוחדת לשנינותנו. צחקנו מהם לפני שהם יצחקו מאיתנו, או יתעלמו מאיתנו, מה שבאופן מוזר היה מעליב יותר מהצקות או מעלבונות. אתם יודעים, תמיד העדפתי את הצחוק של שרון על שלי. הצחוק שלי נשמע כמו שיעול עצבני שמתחיל מאוחר מדי, כשהבדיחה כבר נגמרה. שרון השמיעה את הצליל העליז, המשהק, ששומעים כשמושכים חוט בגבה של בובה.

היא נראתה קצת כמו בובה, החברה החדשה האפשרית שלי. היא היתה עגלגלה עם גומות חן, ולעיניה היו צבע כחול מדהים וריסים בהירים, כמעט בלתי נראים. שׂערה היה זהוב ויבשושי והזדקר מהראש שלה כמו אניצים לבנבנים של זרעי סביון לאחר תום הפריחה. כשישבנו זו לצד זו בשיעור כימיה, השיער שלה ריחף הצִדה על זרם בלתי נראה של אוויר חם ממבער הבונזן ונדבק לסוודר שלי. אם הייתי מנסה לנער אותו, החשמל הסטטי היה מעביר בי זרם מעקצץ.

שרון היתה יפה, אבל באופן מוזר כל הבנות בחבורה שלנו הודו בכך בלי להרגיש רע עם עצמן. זאת היתה תעלומה. נראה שמשקלה שימש כמין מעיל מגן נגד קנאה. אני חושבת שכולנו הרגשנו שכאשר כל השומן התינוקי שלה ייעלם, אולי זה כבר יהיה סיפור אחר. בינתיים, שרון לא איימה על ג'יליאן, שהפגישה בינינו מלכתחילה והיתה כוכבת החבורה שלנו. לא, זה לא נכון. ג'יליאן היתה השמש שלנו. כולנו הקפנו אותה והיינו עושות הכול, ממש הכול, דברים ממש משפילים ומבישים, בתקווה שאולי אורה יזרח עלינו לכמה דקות, כי בחוֹם שהרעיפה עלינו תשומת־הלב של ג'יליאן נעשינו מיד יפות ומרתקות יותר.

הדעות על המראה שלי, בכל אופן, היו חלוקות. הייתי רזה כל־ כך עד שלצדה של שרון נראיתי כמו מוכרת גפרורים ויקטוריאנית. ואל תתחילו לחשוב, "נו באמת, היא סתם משוויצה בגִזרה שלה." להיות רזה זה לא להיות חתיכה, בשום פנים ואופן. כשאת רזה, את הבחורה הכמעט אחרונה שקונה גוזייה כי את שטוחה כמו קרש למעלה. אוף, איך אני שונאת את המילה הזאת. למעלה. "אין לה יותר מדי למעלה, נכון?"

במקום שבו גרנו, לבנות היו למעלה ולמטה. לא נתת לבּחוּר לגעת לך למטה, אבל לפעמים נתת לו לגעת למעלה, זאת אומרת, אם היה לך שם משהו.

כשאת רזה, את תמיד מאחרת למשחק הוקי ונאלצת להקיף את המגרש חמש פעמים כי את לא מורידה את החולצה שלך עד שכל האחרות יצאו מהמלתחה, כדי שלא יראו את הגופייה הילדותית העלובה שלך. גופייה עם פרח משפיל בחזית.

המגזינים אמרו לנו לזהות את היתרונות שלנו. העיניים היו היתרון שלי. גדולות וכחולות־אפורות, אבל לפעמים כחולות־ירוקות עם כתמי ענבר, כמו ברֵכת נוי כשהשמש מאירה עליה. אבל היו לי גם עיגולים כהים מתחת לעיניים, ששום פרוסות מלפפון או שנת יופי לא יכלו לרפא. אבל מעולם לא הפסקתי לנסות.

"העיגולים השחורים של פטרה כל־כך איומים, שהיא יכולה ללכת לנשף מסֵכות בלי מסֵכה," אמרה ג'יליאן וכולן צחקו, אפילו אני. במיוחד אני. תקפידי להסתיר מפניה איפה בדיוק כואב, אחרת היא תדע איפה בדיוק לתקוע את הסכין בפעם הבאה.

החסרונות שלי היו בעצם כל השאר. שנאתי את הברכיים שלי, את האף שלי ואת האוזניים שלי. בעצם, את כל מה שבלט. והיה לי עור חיוור שנראה עוד יותר חיוור בגלל השיער הכהה שלי. ביום טוב נראיתי כמו שלגייה בארון הזכוכית שלה.

אמא שלי אחזה את פנַי במיומנות ביד אחת, צבטה את הסנטר בין האגודל לאצבע המורה והטתה את הפרצוף שלי בחדוּת לעבר המנורה באמבטיה. היא לחצה חזק כל־כך עד שהלסת כאבה לי.

"את די נאה, פטרה," אמרה אמא בקרירות. "העצמות לא רעות.

אם תמרטי את הגבות כשתגדלי, כאן וכאן, ככה, תחשפי יותר את העיניים. את יודעת, את לא נראית כסֶָּה רע."

"אומרים לא רע, אמא, לא כזה רע. אני לא נראית רע."

"זה בדיוק מה שאני אומרת לך, פטרה. להירגע, בבקשה. את לא נראית כסֶָּה רע יחסית לבחורה בגילה."

אמא שלי היתה משוכנעת שהאנגלית שלה מושלמת, ואבא שלי תמיד אמר שזה לא הזמן לגלות לה את האמת. כבר סיפרתי שאמא שלי היתה יפהפייה? היו לה פנים מושלמות בצורת לב ועיניים שהיו פקוחות לרווחה אבל מנומנמות בעת ובעונה אחת. אף פעם לא ראיתי מישהי שנראתה כמו אמא שלי עד שפעם באתי לשרון בשבת ובטלוויזיה שידרו איזו תוכנית. אישה אחת ישבה על שרפרף גבוה בשמלה שנתפרה ממשהו מבריק כמו נייר אלומיניום עם שכמיית פרווה לבנה סביב כתפיה. היא נראתה זוהרת וקשוחה, אבל קולה דמה לגרגור רך.

"זאת חתיכת אישה, זאתי, לא חסר לה כלום," אמר אבא של שרון, ואני תהיתי איזה חתיכות היו שאר הנשים. חצאים או רבעים? מרלנה דיטריך לא נראתה כאילו יש לה ילדים, אבל גם אמא שלי לא נראתה ככה. אם הייתם שמים את אמא שלי במפגש של קרובי משפחתו הוולשים הכהים והמוצקים של אבי, היא היתה נראית כמו פלמינגו בתוך עדר של סוסי פוני. נחשו לאיזה צד במשפחה אני דומה.

"מצאתי! ידעתי שזה פה באיזה מקום." שרון חייכה כמנצחת. היא מצאה את הרגליים שיתאימו לחזה. השבועון לנערות ג'קי חילק בחינם פוסטר של דייוויד בגודל טבעי, אבל הוא הגיע בחלקים במשך שלושה שבועות. בשבוע שעבר קיבלנו מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, הפעם זה היה פלג הגוף העליון. את הראש תמיד השאירו לסוף.

"ככה את צריכה להמשיך לקנות את העיתון, לא? הם חושבים שאנחנו סתומות לגמרי או מה?"

לא ראיתי את פניה של שרון, אבל ידעתי שהיא מקמטת את מצחה ומקפלת את הלשון לגליל כשחיברה את הבטן של דייוויד עם מכנסי הג'ינס שלו. זה היה החלק הקשה. ברגע שהם היו במקום הנכון, הפכה שרון את דפי הנייר הצבעוניים ואני הושטתי לה את רצועת נייר הדבק כמו אחות צייתנית למנתחת. שתינו קמנו כדי לסקור היטב את מלאכת ידינו. זאת לא היתה תנוחה אופיינית לדייוויד.

בין שלושים ומשהו הפוסטרים על הקירות של שָׁה לא היתה עוד תנוחה כזאת. האגודלים שלו היו תחובים בחגורת המותניים, הכפתור העליון של החנות שלו היה פתוח והג'ינס הוסט הצדה כך שראו משולש שיער הפוך שבדרך־כלל הרוכסן הסתיר. ניסיתי לחשוב על משהו מצחיק לומר, אבל הפה שלי התייבש ונדבק. היעדר הראש היה בעיה רצינית. נזקקנו בדחיפות לפרצופו החייכני של דייוויד כדי להירגע בקשר למה שקרה למטה. הרגשתי איך ניצת בתוכי הבהוב של להבה קטנטנה, וחמימוּת שהזכירה נוזל התפשטה בבטני וטִפטפה אל ירכַי.

שרון ראתה כבר פּין, אבל הוא היה של אחיה אז זה לא נחשב. קרול היתה היחידה בחבורה שלנו שנגעה בפין אמיתי. זה היה האיבר של כריס מורגן, והאירוע התרחש בבית על העץ במגרש המשחקים שאליו הלכו הבנים כדי לדפדף בעיתוני פורנו. קרול אמרה שמגע הפּין שלו הזכיר לה את עור העפעפיים. יכול להיות שזה נכון? במשך שבועות אחרי שהיא סיפרה לנו, העברתי אצבע על העור שמעל עיני ושאלתי את עצמי אם משהו בגוף של בן יכול להיות כל־כך רך ודק כמו נייר משי.

כששרון ואני דפדפנו בשבועונים ובירחונים, תמיד דילגנו על הבחורים הרעים. מִיק ג'אגר והדייוויד בואי הזה, איזה טיפוס מוזר. באופן אינסטינקטיבי הרגשנו שהכוכבים האלה לא נועדו לנו. הם עלולים לרצות לרדת מהפוסטרים שעל הקיר ולעשות לנו משהו. לא ידענו מה בדיוק הם יכלו לעשות לנו, אבל האמהות שלנו בוודאי לא היו מסכימות לזה.

"זה ממש מוזר," אמרה שרון והסתכלה על דייוויד חסר הראש, העירום למחצה.

"מוזר," הסכמתי.

זאת היתה המילה המועדפת החדשה שלנו, והשתמשנו בה לעתים קרובות, אבל הטריד אותי מאוד שלא אמרנו אותה כמו שצריך. כשדייוויד אמר אותה במשפחת פרטרידג' זאת היתה מילה רגילה, מוזר. המבטא שלנו הדגיש דווקא את העיצור. לא משנה כמה השתדלתי, זה עדיין נשמע כמו מוזרררר. בצ'לו ניגנתי כל תו שרציתי. ידעתי אם זה התו הלא־נכון בדיוק כפי שידעתי אם קר לי או אם אני רעבה, אבל זה היה שונה כשניסיתי לשלוט בצליל שיצא מפי. הקטע הכי מצחיק הוא שאפילו לא הבנתי שיש לי מבטא וֶלשי. לפחות עד שהשִכבה שלנו יצאה לטיול לגן החיות של בריסטול, וכמה ילדות אנגליות בתחנת העצירה חיקו את הדרך שבה הזמנתי אוכל.

"י־ררר־קות."

אני הדגשתי את ה־ר' באמצע, אבל האנגלים לא.

הם אמרו, "ירקות".

למה לטרוח ולהכניס למילה ר' אם מבליעים אותה? כלומר, לא משנה מה אנשים כמוני יגידו, זה תמיד יישמע לאנגלים מצחיק.

שרון ואני עשינו את הדבר הכי אהוב עלינו בימי ראשון גשומים אחר־הצהריים, הקשבנו לתקליט צֶ'ריש (הוקרה) — Cherish — של דייוויד וחיפשנו אִזכורים שלו בעיתונים. למען האמת, אחרי בית־ ספר של יום ראשון, שנמשך שעתיים ארוכות, לא היה עוד מה לעשות בעיר שלנו ביום המנוחה. כולם צייתו לאיזה חוק לא כתוב שאנשים צריכים להישאר בבית ולשמור על שקט. גם אם לא הלכנו לכנסייה, מה שכן עשינו כי אבא שלי ניגן בעוגב, הרגשנו כאילו הכנסייה באה אלינו. דודה שלי מֵר מעולם לא השתמשה במספריים בימי ראשון, כי אלוהים רואה הכול, אפילו את הדונג באוזניים ואת הלכלוך מתחת לציפורניים. ממש אפשר לגדל שם תפוחי־אדמה.

אכַאווי! גועל נפש. ולא תולים את הכביסה על החבל בחוץ לעיני כול, כי מה יגידו השכנים. אולי פסק הדין של השכנים לא יהיה גרוע כמו זה של אדונַי אלוהיך, אמר אבא, אבל שומעים אותו תוך זמן קצר יותר.

ימי ראשון הורידו את הטמפרטורה בשורות הבתים האפורים הצמודים להר שהתנוסס בתלילות מעל המפרץ שלנו, ואפילו הים היה מאופק יותר. חשבתי שזה יום טוב בשביל יֵשוּ ללכת על המים.

אנשים רעדו בימי ראשון ועלו לחדר ללבוש סוודר וירדו לראות היאבקות בטלוויזיה, אבל תמיד בקול מונמך, מתוך כבוד. באמת היה מוזרררר להציץ מבעד לחלונות כשרצתי במורד הגבעה אל החוף, והשתמשתי בעקב הנעל כבלם עד שהרחתי את הגומי, וראיתי את הגברים הגדולים בבגדי הגוף שלהם מטילים זה את זה למזרן, שואגים בשקט ורוקעים בדממה ברגליהם על רצפת הזירה.

כשהלכתי לבית של שרון הרגשתי שאני בחופשה. מייקל, אחיה הגדול, היה מלגלג עלינו, אבל בצורה מצחיקה כזאת, ובֶּתאן, אחותה הקטנה, היתה מאוהבת בג'ימי אוסמונד הקטן, עד כמה שזה נשמע מופרך. (קראנו לו ג'ימי קפצני, כי היו לו תווי פנים קטנים וארנביים ופרצוף עגול כמו בלון.) ג'ונתן, אחיה הקטן של שָׁה, מצץ ביסקוויטים לתינוקות בכיסא האוכל שלו עד שצמח לו שפם פירורים כתום שהיה אפשר לקלף בשלמותו כשהתקשה. אורחים קפצו לפטפט ונשארו מפני שהיו עסוקים כל־כך בדיבורים עד שלא שמו לב מה השעה. ובקשר לאמא של שרון, טוב, היא היתה מקסימה, היא היתה הבן־אדם הכי נחמד שפגשתי. היא דפקה על דלת החדר, ביחס כבוד אמיתי, ונכנסה להציע לנו מיץ וביסקוויטים מצופים. היא תמיד זכרה שהעדפתי את הביסקוויט בעטיפה הסגולה בטעם דומדמניות, לא בטעם תפוז. גברת לואיס אמרה שהיא אוהבת את הפוסטרים של דייוויד וסיפרה לנו שעדיין יש לה קופסת גפרורים ומקל לערבוב קוקטיילים מהלילה שפול מקרטני נכנס למועדון בקַרדיף. זה קרה ב־ 1964 . אמא של שרון פשוט השתגעה על פול. היא אמרה שהיא שונאת את לינדה מפני שהיא התחתנה איתו.

"אתן מבינות, הוא היה שלי." כן, הבנו את זה.

הדבר שהכי אהבתי היה המקדש לדייוויד בגב הדלת של החדר של שרון. היא קיבלה אותו בתוך טייגר בִּיט, עיתון מעריצות שהדודה שלה דורין הביאה מסינסינַטי שבאמריקה. ארבע תמונות שהודבקו בגובה הפה כדי ששָׁה תוכל לנשק אותו בבוקר כשהיא יוצאת לבית־ הספר. כאילו נפרדה מאהוב אמיתי. בתמונה הראשונה היו לדייוויד תספורת פרועה כזאת וחיוך שובב. בשנייה היה לו מין מבט כזה — אתם יודעים. בשלישית, השפתיים שלו היו מכווצות, וברביעית, טוב, הוא פשוט נראה ממש מאושר ומרוצה מעצמו, נשבעת לכם.

במשך הזמן נמרחו ארבעת הדייווידים והיטשטשו מהווזלין ששרון שמה על השפתיים כדי לרכך אותן, טריק שהעתקנו מג'יליאן. לפעמים, שרון הרשתה לי לנשק את דייוויד מספר 3. בבית לא הרשו לי לתלות פוסטרים על הקיר כי אמא שלי האמינה שמוזיקה פופולרית יכולה לגרום חירשות, ושהיא ממש המונית ולכן מעניינת רק אנשים כמו אבא שלי, שעבד במפעל הפלדה והעריץ בחשאי את דין מרטין, אבל זה סיפור אחר לגמרי ואני אמורה לספר לכם את הסיפור הזה.

טוב, בתחילת אותה שנה קרו כמה דברים. ג'יליאן, שאף פעם לא קראו לה סתם ג'יל, השאילה לי את שרון בתור החברה הכי טובה. תקשיבו, ממש שמחתי, אבל הרגשתי שהיא עלולה לדרוש את החזר ההלוואה בכל רגע אם תצטנן התאהבותה של ג'יליאן באנג'לה, הילדה החדשה מאנגליה. חוסר הוודאות עשה לי מהפכה בבטן, כאילו אני על מעבורת או משהו כזה ואני לא מצליחה לשמור על שיווי משקל. ברוב הלילות התעוררתי בפחד כי בעטתי מתחת לשמיכה כאילו אני מנסה להציל את עצמי מנפילה בלתי פוסקת.

נוסף על כך, המנהל הודיע לי בוקר אחד אחרי האסֵפה שאני עומדת לנגן בצ'לו לכבוד הנסיכה מרגרט כשתבוא לחנוך את חדר האוכל החדש שלנו. היא היתה אחותה של המלכה, וגם ראש העיר וכמה אנשים שנקראו כוּבָדִים עמדו לבוא לאירוע. אבל החדשות הגדולות באמת היו שדייוויד קֶסִידִי דחה את מסע ההופעות שלו בבריטניה כי הוציאו לו את כיס המרה. שתי בנות במנצ'סטר כל־כך התאכזבו עד שהן הציתו את עצמן, לדברי העיתון.

הציתו את עצמן! בחיי, המחשבה על התשוקה של הבנות האלה ועל הקורבן שהן הקריבו נצרבה בראשינו במשך שבועות. לא עשינו למענו שום דבר בסדר גודל כזה. בכל אופן, עדיין לא.

עוד שתי מעריצות כתבו לדייוויד ושאלו אם כל אחת מהן תוכל לקבל אבן מרה למזכרת. שרון ואני העמדנו פנים שאנחנו מזועזעות ונגעלות מסיפור אבני המרה. אַכַאוִוי! גועל נפש! בחשאי נהנינו מאוד מהסיפור. איזו חוצפה! שאני אמות, הן השאירו את הנימוסים שלהן בבית? זה היה וולגרי ולא יאה לגברת. דייוויד, כמו שכל מעריצה אמיתית ידעה, אהב בנות שמפגינות נשיות. נדנו בראשינו ושילבנו את זרועותינו בכעס כפי שראינו את האמהות שלנו עושות, הנחנו אותן על המדף הבלתי נראה של השדיים שבקרוב נצמיח.

לבקש את אבני המרה של דייוויד!

הרגשת עליונות על יריבותייך היא אחד התענוגות הכי מתוקים של קיומך כמעריצה, ואולי כאישה באופן כללי.

קראנו הכול על ביטול מסע ההופעות ואבני המרה בירחון כל מה שרצית לדעת על דייוויד קסידי. הוא היה אדיר, ממש התנ"ך שלנו. דברי אלוהים חיים. הוא עלה 18 פני, והיה יקר יותר מכל עיתון אחר.

"הוא ממש על רמה," אמרה שרון, ואכן כך היה, על דפי הכרומו העבים שלו, התמונות המשגעות העכשוויות ומכתב אישי חודשי שדייוויד עצמו כתב מאתר הצילומים של משפחת פרטרידג' בהוליווד שבאמריקה. אין מחיר למשהו כזה, נכון?

ממכתביו של דייוויד ליקטנו עוּבדות כמו סנאיות חרוצות, ושמרנו אותן בצד לאיזו תכלית הרת גורל בעתיד. לו הייתם שואלים אותנו לאיזו תכלית אנחנו נערכות, לא היה לנו מושג. ידענו רק שיום אחד זה יתבהר לנו באורח פלא ואנחנו נהיה מוכנות.

"דייוויד כותב יופי, מותק," נאנחה שרון.

"דייוויד כותב יפה." שמעתי את קולה של אמי מתקן את דברי שרון בתוך ראשי. היא בזה לאנשים שלא ידעו דקדוק, זאת אומרת לכולם, מלבד הגברת שמילאה את כרטיסי הספרייה והקריינים בבי־ בי־סי.

"לא מספיק לדבר יפה, בבקשה לדבר אנגלית של מלכה, פֶּטרה," נזפה בי אמי בכל פעם שתפסה אותי מדברת כמו כולם בעיר. אבל שם, אצל שרון, כשהתנור הקטן מילא את החדר בחום מנומנם ודייוויד שר בפטיפון את חולם בהקיץ — ,Daydreamer הצלחתי להנמיך את קולה של אמי ולהתחיל ללמוד לבדי איך להיות אישה.

"דבר בעולם לא יטריד אותי
כי אני חי בעולם הדמיון..."

ביטול מסע ההופעות של דייוויד קסידי בתחילת 1974 היה מכה קשה, אבל הוא גם היה הקלה. הוא נתן לי עוד זמן לשכלל את תוכניתי לפגוש את דייוויד כשיגיע בהמשך השנה. אולי בסתיו.

הוא בטח יקרא לזה עונת השַלֶכת, ובעיני זה נראה מושלם. ידעתי שאיכשהו אצטרך לנסוע ללונדון או למנצ'סטר כי ויילס היתה כל־ כך קטנה עד שלא היה לה אולם קונצרטים מספיק גדול כדי להכיל את כל המעריצות. לא היה לי מושג איך אגיע לשם — בלי כסף, בלי אמצעי תחבורה, אמא שחשבה שכל זמר שהוא לא דיטריך פישר מה־שמו לא צריך להופיע על במות — אבל ידעתי שברגע שאגיע לשם ואהיה מחוץ לאולם הקונצרטים, הכול יסתדר.

אני אֶדרס. לא פציעה חמורה, זה ברור, אבל מספיק חמורה כדי שאמבולנס יסיע אותי לבית־החולים. דייוויד ישמע על התאונה שלי וימהר אל מיטת חוליִי. בהתחלה זה יהיה מביך, אבל תוך זמן קצר נתחיל לדבר והוא יופתע מהיקף הידע שלי על האלבומים שלו, במיוחד על צד ב' שלהם, הפחות פופולרי. אני אשאל אותו אם הוא נהנה מעונת השלכת ואם הוא צריך ללכת לחדר האמבטיה.

זה בכלל לא יהיה מוזר, זה יהיה קוּל. דייוויד יתרשם משליטתי באמריקאית. אין סיכוי שלא. הוא יחייך ויזמין אותי לביתו בהוואי, שם אפגוש את שבעת סוסיו. יהיו לנו זרי פרחים סביב הצוואר ונתנשק ונתחתן על החוף. כבר הייתי מודאגת בגלל מצבם של כפכפי האצבע שלי.

כן, זה היה די מטורף. זה לא נמשך הרבה זמן, לא כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אבל בתקופה שאהבתי אותו, הוא היה כל עולמי.

למחרת היו לימודים. שנאתי את יום ראשון בערב, שנאתי את השעה המדכאת אחרי שחזרתי הביתה מביתה החמים והמצחיק של שרון, שנאתי שהייתי צריכה להתכונן למבחן בצרפתית שעתיד להיערך ביום שני בבוקר.

אני אוהבת, אני אוהַב, פעם אהבתי, אהבתי לאורך זמן, הייתי אוהבת. J'aurai aime . עתיד מושלם.

הדרך היחידה לשאת את זה היתה קריאת העיתונים על דייוויד שהחבאתי מתחת לאחד מלוחות הפרקט ליד מיטתי והאזנה למצעד הפזמונים במערה מתחת לשמיכות שלי.

קולה של אמי נישא במעלה המדרגות: "פֶּטרה, לגמור שיעורים, תכף ומיד, ואז לנגן בצ'לו."

"אני מכינה שיעורים."

וזה היה נכון. שכבתי על כיסוי המיטה החוּם המצויץ וקראתי לאור מנורת הלילה, למדתי את המילים של אותו שבוע וחקקתי אותן על לוח לבי.

בנות יקרות
כמו כולם, גם אני אוהב לקבל מכתבים! אני אוהב לדעת מי אתן. לכן אני ממש מתרגש כשאני מקבל מכתב ואת מספרת לי משהו על עצמך — מה הצבע האהוב עלייך או איפה את גרה. תוך זמן קצר אני מרגיש שאנחנו חברים ותיקים. זה כל־כך נחמד.

כדאי שאגמול לכן באותה מטבע. טוב, עכשיו אתן כבר בטח יודעות איך אני נראה... אבל העניין הוא שאני יושב בקרוואן שלי בהפסקה בצילומים של משפחת פרטרידג'. זה בית אמיתי הרחק מהבית, עם תמונות משפחה וכל המשקאות הקלים שאני הכי אוהב.

הֵיי! רק עכשיו שמתי לב כמה כתבתי — וזה היה אמור להיות מכתב קצר! כנראה היו לי כל־כך הרבה דברים לומר לכן עד שנסחפתי.

אתן רואות איזו השפעה יש לכן עלי? אף פעם לא אהבתי לכתוב מכתבים והייתי צריך לגייס את כל הכישורים הספרותיים שלי כדי לכתוב שבע או שמונה שורות. עכשיו אני כבר מחכה בקוצר־רוח ליצור שוב קשר בחודש הבא. להתראות.

באהבה,
דייוויד

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

אני חושב שאני אוהב אותך - אליסון פירסון
I Think I Love You - Allison Pearson


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *