Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

ביקור חולים עם אוסקר
מאת: דייוויד דוזה
Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat - David Dosa M.D

ההוצאה:

מטר הוצאה לאור

"האם יש מתנה גדולה יותר מאשר אהבתו של חתול?" צ'רלס דיקנס

בהתחלה כולם חשבו שהוא סתם חתול. כשאוסקר, גיבורו של סיפור אמיתי זה הגיע אל בית סטיר - בית אבות ומרכז שיקומי ברוד איילנד, הוא היה חתלתול חמוד וחצוף.

הוא אהב להתבטל בשמש בחצר בית האבות ולרדוף אחרי זנבו עד סחרחורת. לפעמים הוא הסכים שיגרדו אותו מאחורי אוזניו, אבל רק כשזה התאים לו.

במילים אחרות, הוא היה, כך נראה, חתול טיפוסי. אך עד מהרה חולל אוסקר מהפכה.

התברר כי החתול הרגיל הזה ניחן בכישרון יוצא דופן: הוא יודע באופן אינסטינקטיבי מתי חייהם של הקשישים המטופלים במקום מתקרבים אל סופם.

ביקור חולים עם אוסקר
שתפו אותי

נוכחותו של אוסקר מספקת הסחת דעת מבורכת לקשישים, שרבים מהם חולי אלצהיימר. אבל הוא מעניק להם תשומת לב מיוחדת רק כאשר חייהם קרבים אל קצם. כשמגיעה השעה, כאילו היה זה תפקידו, אוסקר צועד בנחישות אל חדרו של הנוטה למות, מתכרבל על מיטתו, ומתחיל את משמרתו. אוסקר מעניק נחמה בזמן הנכון, כשאנשים זקוקים לה ביותר, ובעצם נוכחותו על מיטת החולה הוא מודיע הן לצוות המטפל והן לקרובים שהגיע הזמן להיפרד.

הכישרון המיוחד של אוסקר הוא חמלה, והוא מעביר לנו את מורשתו באמצעות דוגמה אישית: יש לנצור דווקא את אותם רגעים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם. ספר מרגש ומעורר השראה, מלא הומור ורגישות, על חתול שמתייצב לצדו של האדם כדי לספק לו נחמה ברגעיו האחרונים.

ד"ר דייוויד דוזה הוא רופא גריאטרי ועוזר מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בראון שבארצות-הברית. הספר נכתב בעקבות מאמר בנושא שפורסם בכתב-העת המדעי New England Journal of Medicine.

ביקור חולים עם אוסקר: כישרונו המופלא של חתול רגיל בהחלט מאת דייוויד דוזה בהוצאת מטר, תרגמה מאנגלית: אליענה אלמוג, 240 עמודים.

קורא יקר,

סיפוריהם של חולים ובני משפחה המתמודדים עם מחלות שיטיון {דמנציה) סופניות המובאים בספר זה, מבוססים על ניסיוני בטיפול בחולים קשישים. אני חב חוב גדול לאנשים הרבים ששיתפו אותי בסיפוריהם, לרבות צוות העובדים בבית סטיר ובני משפחותיהם של החולים שנפטרו כשאוסקר יושב לצדם.

אני מאמין בכל לבי כי קוראי ספר זה יחוו התרגשות דומה לזו שלי כששמעתי לראשונה סיפורים אלו. ניסיתי להישאר נאמן ככל האפשר לסיפורים שסופרו לי. אני מתנצל על כל טעות שאולי טעיתי או עיוות שאולי נעשה תוך סיפור מחדש של אותם סיפורים או בתיאור הראיונות שערכתי. אם אכן טעיתי, אנא דעו כי היה זה ללא כל כוונה.

לא כל הפרטים בסיפור זהים לאירועים שאירעו במציאות. יתרה מכך, כדי לשמור על פרטיותם וחיסיונם של חולים בשלבי שיטיון מתקדמים, שיניתי חלק מהשמות ומסיפורי הרקע כדי למנוע את זיהוים. כמו כן, חלק מהדמויות המופיעות בספר זה מורכבות מדמויותיהם של מספר חולים שפגשתי לאורך הדרך. יחד עם זאת, כל המתואר בספר זה מבוסס על ניסיונם וסיפוריהם של חולים אמיתיים ובני משפחותיהם שהתמזל מזלי לטפל בהם במשך השנים.

ולבסוף, למרות ספקנותי הראשונית, יכולותיו המשונות של אוסקר החתול הן אמיתיות כשם שהן מסתוריות, והוא ממשיך באופן קבוע לעמוד על משמרתו לצד חולים הנוטים למות. כולי תקווה שהקוראים יאפשרו לאוסקר להמשיך בעבודתו הטובה כל זמן שיבחר לעשות זאת ויסלחו לו אם יטעה מפעם לפעם. אחרי הכול - אף אדם (או חתול) אינו מושלם.

פרק 1
"בעלי חיים הם חברים כה מהנים; הם לא שואלים שאלות,
הם לא מותחים ביקורת."
- ג'ורג' אליוט

כשאתה אוהב את העבודה שלך, בימים הטובים - מקום העבודה שלך יכול להיראות לך יפהפה, ובכלל לא חשוב איך הוא נראה בעיני שאר העולם. אדם שעוסק בחיפוש אחר נפט מסתכל על מישור מאובק ושטוח ורואה בו את הפוטנציאל לדלק שעוד לא נמצא ולא נוצל. כבאי רואה בניין בוער ורץ לתוכו, גועש מאדרנלין, משתוקק להושיט עזרה. לנהג משאית יש סיפור אהבה עם הכביש הפתוח, עם הזמן שאותו הוא מעביר לבדו עם מחשבותיו, עם המסע והיעד.

אני רופא גריאטרי ואני עובד בקומה השלישית של בית סטיר לשיקום ולסיעוד בעיר התחתית של פרובידנס. אנשים אומרים לי שהעבודה שלי נראית להם מדכאת, אבל אני תמיד קצת נבוך ומבולבל לשמע האמירה הזאת. כשאני מסתכל על החולים שלי ועל בני משפחותיהם, אני רואה לא רק אנשים שחיים טוב ומבלים בנעימים, אני רואה גם מסירות ואהבה עמוקה. לא הייתי מחליף זאת תמורת שום הון שבעולם. נכון, לפעמים אני מטפל באנשים שנמצאים במצב הגרוע ביותר שהיו אי פעם, אבל גם התברכתי בהזדמנות להיות איתם בשעותיהם היפות ביותר.

הורי, שניהם רופאים, חשבו שזה טירוף מוחלט ללמוד גריאטריה. העסק המשפחתי שלנו תמיד היה רפואת ילדים. אמא שלי ודודי הם רופאי ילדים, כמו שהיה סבא שלי.

נדמה לי שתמיד היתה מין תחושה במשפחה שלי שבחרתי בקצה הלא נכון של החיים לקריירה שלי. "ילדים הרבה יותר חמודים, לא?" היתה אמא שלי אומרת.

חשבתי להפוך לרופא ילדים. אני אוהב ילדים ותינוקות, ויש לי שני קטנטנים כאלה משלי. לגבַּי ההבדל היה תמיד בסיפורים. ילדים הם בד ציור לבן, דיוקנאות שמחכים שיציירו אותם. כשאנחנו מביטים בהם, חייהם רק מתחילים, אנחנו מרגישים את החידוש ואת המרחב המאפשר אינסוף אפשרויות.

החולים המבוגרים שלי לעומת זאת, הם כמו ציורים מלאים ועשירים. והסיפורים שיש להם לספר! בימים הטובים ביותר אני יכול להביט בהם ולראות את כל חייהם לאחור, עד לילדותם. אני חושב על ההורים שלהם (שכבר מזמן לא עמנו), על המקומות שבהם ביקרו, על המראות שראו. נדמה לי שזה קצת כמו להסתכל מהקצה השני של טלסקופ, חזרה אל ההתחלה.

זוהי הסיבה שבגללה בית סטיר נראה לי כה יפהפה - וגם כמובן העובדה שזהו באמת מקום נאה למדי, עד כמה שמקומות כאלה יכולים להיות. יש בו חצר פנימית מוקפת חלונות שבימים יפים מציפים את כל הקומות באור שמש, וברוב הימים נשמעת בחלל הבית מוזיקה הבוקעת מהפסנתר הנמצא בחדר הכניסה.

וכמובן שישנו גם אוסקר... הייתי רוצה להגיד שאני הייתי הראשון ששם לב ליכולות המיוחדות שלו - אבל זה לא הייתי אני. תודה לאל שהיו שם כמה אנשים פיקחיים ונבונים יותר ממני.

באותו בוקר קיצי בשנת 2006 המחלקה היתה סגורה. איש לא היה שם, פרט לזוג עיניים שננעצו בי ממרומי שולחנה של האחות. העיניים הבוחנות והשואלות הללו הביטו בי כמו עיניה של סוהרת הבוחנת בזהירות מבקר המגיע למתקן הכליאה שלה כדי להעריך אם יש בו איזשהו סיכון.

"שלום, מאיה, מה שלומך?"

החתולה היפה והלבנה לא עשתה שום סימן של ברכת שלום; היא היתה עסוקה מאוד בליקוק כפותיה הקדמיות. "איפה כולם, מאיה?" שאלתי. פרט לנוכחותה של מאיה, הקומה השלישית היתה שקטה באופן מפתיע ומוזר. המסדרונות המעוטרים באריחי עץ היו ריקים; סימני החיים היחידים היו כמה הליכונים שחנו סמוך לדלתותיהם של חדרי החולים. ההליכונים הריקים נראו כעת מוזרים ומסורבלים, כמו יצירת לגו של ילדים שננטשה בתום המשחק. אור הבוקר חדר מבעד לחלונות הגדולים בקצה המרוחק של המסדרון המזרחי, מאיר את המסדרון הרחב.

חיפשתי את מרי מירנדה, האחות שעבדה במשמרת היום.

מרי היא מקור כל הידע במחלקה שלנו, סוכנות מודיעין מרכזית שיודעת בדיוק לא רק את סיפורו של כל חולה וחולה אלא גם את סיפורו של הבית עצמו. אף על פי שבאופן רשמי היא לא האחראית על הקומה, ברור מאוד גם לצוות הרפואי וגם לצוות המנהלי מי בעצם מנהל את העניינים כאן.

מרי משמשת דמות אימהית לכל אחד מהדיירים בבית, והיא מגוננת בתקיפות על ילדיה. שום דבר לא קורה ביחידה בלי שמרי תדע עליו. יש שמועה שאפילו הממונים עליה מדווחים לה על מעשיהם.

בדרך כלל, בשעה כה מוקדמת בבוקר, דלתות חדרי הדיירים סגורות, וכך היתה גם הדלת של חדר מספר 322 , שבו השגיחה מרי על החולה שהיתה תחת אחריותה.

דפקתי על הדלת ושמעתי קול עמום מורה לי לחכות. בשעה שחיכיתי במסדרון, בחנתי את לוח השעם שהיה תלוי מחוץ לחדרה של ברנדה סמית, שהוצגו עליו תמונות משפחתיות.

שמה המלא של גברת סמית, גרטרוד ברנדה סמית, ותאריך הלידה שלה, 21 בינואר 1918, נכתבו באותיות עבות על פיסת נייר מלבנית בראש לוח השעם. כל אות נגזרה לחוד, וקושטה בקפדנות בחרוזים ובתכשיטים קטנים אחרים. היתה זו, ללא ספק, יצירה מלאת אהבה של אחד מנכדיה. מתחת ליצירת האמנות הזו היתה תמונה בשחור־לבן של אישה צעירה ויפהפייה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. שפתיה היו משוחות בשפתון כהה שבלט על רקע עור פניה החיוור, והיא היתה לבושה בבגדי קיץ אופנתיים לשנות הארבעים של המאה שעברה. זרועה היתה שלובה בזרועו של גבר נאה, לבוש במדי הצי. על זרועה השנייה היתה תלויה שמשייה. דמיינתי את שניהם מטיילים בפארק באחר צהריים קיצי וחם מיד אחרי המלחמה. בחנתי את פניהם; הם נראו מאושרים וללא ספק מאוהבים.

מתחת לתמונה שלהם היתה תמונה נוספת של אותו זוג, כמה שנים אחר כך, ולצדם שני ילדים קטנים. זו היתה כבר תמונה צבעונית, אם כי דהויה וישנה. שערו של הגבר נסוג מעט, ובשערה ניתן היה כבר לראות כמה פסים אפורים. בתמונה הזו היתה טמונה הבטחה מסוג אחר. הם כבר לא היו רק נאהבים צעירים, הם היו הורים גאים החושבים לא רק על עתידם שלהם אלא גם על עתיד ילדיהם.

בתמונה האחרונה באוסף נראתה גברת סמית בשנותיה המאוחרות, לבושה בהידור קפדני, שערה הכסוף אסוף תחת כובע נאה. בעלה כבר לא היה בחיים, אך היא היתה מוקפת בכמה וכמה דורות של בני משפחה. על סרט גדול שהיה תלוי ברקע נכתבה הברכה: "יום הולדת שמונים שמח, סבתא". מאז חלפו שמונה שנים.

דפקתי שוב על הדלת ונכנסתי לחדר שבו מרי טיפלה בחולה שלה. הסבתא הקורנת והלבושה היטב מתמונת יום ההולדת נעלמה. את מקומה תפסה דמות קטנה יותר ובה זיכרון של האישה שהיתה פעם. עד שהתחלתי לעבוד עם חולים בשלבים מתקדמים של מחלת האלצהיימר, הביטוי "הוא הפך לצל של עצמו" היה בעיני רק קלישאה. אבל זה בדיוק מה שראיתי בגברת סמית ובכל כך הרבה דיירים אחרים כאן. עם זאת, מאחורי הצל הזה יכולתי עדיין לראות את המהות של האדם, אפילו אם הגברת סמית כבר לא יכלה לראות אותי.

"האם אתה זקוק לי?" שאלה מרי, ניכר היה שאינה מרוצה מההפרעה.

"כן," עניתי. "אני צריך לדעת את מי מהחולים אני אמור לראות היום."

"תן לי לסיים כאן ואפגוש אותך ליד הדלפק הראשי."

כשפניתי לעזוב את החדר, התרוממה מרי מתנוחתה השפופה לצד המיטה, וקישתה את גבה המתוח. "במחשבה שנייה, דייוויד, אני כנראה אשאר כאן זמן מה, למה שלא תלך לבדוק את הרגל של סול? היא אדומה ונראית מודלקת, אני חושבת שיש לו שוב זיהום."

"אין בעיה. אלך לבדוק אותו." עזבתי את החדר והלכתי לחפש את סול סטְרַהָאן, גבר בן שמונים שחי אצלנו במחלקה זה שנים רבות. מצאתי אותו לבוש בבגדיו הרגילים - סווטשרט של קבוצת הבוסטון רד סוקס, וכובע מצחייה, יושב במקומו הקבוע מול הטלוויזיה. הטלוויזיה היתה מכוונת לערוץ שבו שודרה אחת מתוכניות הבוקר.

"מה יש בטלוויזיה?" שאלתי בלי לצפות לתשובה.

התיישבתי לידו והבטתי במסך הטלוויזיה. שחקנית צעירה סיפרה למנחת התוכנית כמה הפריעו לה צלמי הפפראצי שהלכו אחריה לכל מקום.

"לכולם יש בעיות, אה, סול?" אמרתי.

הבטתי בו בתשומת לב. נוסף על מחלת האלצהיימר המתקדמת שלו, לפני ארבע שנים נפל סול קורבן לשבץ אכזרי במיוחד, שגזל ממנו את יכולת הדיבור שלו. למרות זאת, עיניו הביטו בי חזרה, מלאות חיים, ויכולתי לחוש שהוא מנסה לדבר. הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי לו שבאתי לבדוק את רגלו.

כמו שמרי אמרה, שתי רגליו של סול היו נפוחות מבצקת, תוצאה של מאבק בן עשרים שנה באי ספיקת לב מתמשכת.

רגלו הימנית נראתה מודלקת יותר וכשנגעתי בה חשתי כי היא חמה יותר מהשמאלית. נראה היה כי החשש של מרי מוצדק.

"סול ידידי," אמרתי לו, "אני מצטער, אך נראה לי שתצטרך שוב לקחת אנטיביוטיקה." רשמתי לעצמי בזיכרוני להתקשר לבתו של סול. חזרתי לעמדת האחיות, היכן שמאיה עדיין עבדה קשה על ניקוי הפרווה שלה. כשהגעתי היא נבהלה וקפצה מהדלפק, אך לא לפני שהביטה בי באחד מהמבטים שלה שאמר: המקום הזה אינו גדול מספיק בשביל שנינו!

סיימתי את הרישום שלי וישבתי ליד הדלפק לחכות למרי. מרי החלה את הקריירה שלה עוד כשהיתה בתיכון, בשנות השבעים, כאשר עבדה כסייעת לאחות. בזמן שלמדה בבית הספר לאחיות גילתה שהיא אוהבת לעבוד עם קשישים. היא לא רק אחת האחיות המסורות ביותר שאני מכיר, אלא יש לה גם איזושהי אינטואיציה למקצוע שלה. נדמה שהיא תמיד יודעת מי זקוק לתשומת הלב המרבית.

"היי, סליחה שנתתי לך לחכות," קולה הנעים של מרי מנע ממני לחוש רע בגלל התלות שלי בה. אם קודם לכן היא נראתה קצת מרוגזת, עכשיו לא נשאר מהרוגז שלה שום זכר.

"דייוויד," היא אמרה, "אם יש לך כמה דקות, אני רוצה להראות לך משהו בחדר מספר 310 ."

כשפסענו במסדרון סיפרה לי מרי על ליליה דייוויס. "היא מטופלת של אחד הרופאים האחרים כאן. היא בערך בת שמונים ונמצאת כאן כשנה וחצי. לפני שלושה חודשים החלה לרדת במשקל באופן די קיצוני, ואז בוקר אחד החלה לדמם מלמטה.

שלחנו אותה לבית החולים ושם אבחנו אצלה סרטן במעי הגס עם גרורות בכל מקום. המשפחה שלה החליטה לא לתת לה טיפול בגלל השיטיון הקשה שלה. הם שלחו אותה בחזרה אלינו כדי שתוכל לקבל כאן את ההשגחה הרפואית הבסיסית בתנאי הוספיס."

חשבתי לעצמי שזו בהחלט גישה הגיונית ושקולה.

מצאנו את גברת דייוויס שוכבת על גבה, עיניה עצומות ונשימתה שטחית. לזרועה השמאלית היתה מחוברת אינפוזיה של מורפין. בצד השני של החדר היתה מיטה מתקפלת ריקה.

מישהו ישן כאן עד לא מזמן.

"הבת של גברת דייוויס," אמרה מרי לפני שהספקתי לשאול. "שלחתי אותה הביתה לכמה שעות, להתקלח ולהחליף בגדים. אני חושבת שהיא היתה כאן שלושים ושש שעות ברציפות."

"מה רצית להראות לי?" שאלתי.

מרי הצביעה לעבר המיטה. "תסתכל," היא אמרה.

כשהתקרבתי אל המיטה, הציץ מתוך הסדינים ראשו של חתול קטן מנומר בצבעי שחור ולבן. התנועה גרמה לפעמון שעל הקולר שלו לצלצל מעט. אוזניו של החתול הזדקפו והוא הביט בי בעיניים שואלות. התעלמתי ממנו והתקרבתי אל החולה. החתול הניח שוב את ראשו על כפותיו הקדמיות וגרגר רכות בעודו נשען על רגלה הימנית של גברת דייוויס. הבטתי בפניה ונראה היה שנוח לה.

"היא נראית בסדר," אמרתי, "את צריכה מרשם לתרופה כלשהי בשבילה?"

"לא החולה, דייוויד," אמרה מרי, "היא בסדר גמור. אני מדברת

על החתול."

"החתול?" שאלתי, "הבאת אותי לכאן כדי לראות חתול?"

"זהו אוסקר," היא אמרה, כמו מציגה אותי בפני אורח חשוב

בארוחת ערב חגיגית.

"אוקיי," אמרתי. הרגשתי שאני מתחיל להזדהות עם מאיה

ולאמץ את מצב הרוח הרע שלה.

"אז יש כאן חתול שנמצא עם אחת החולות..."

"בדיוק על זה אני מדברת," אמרה מרי. "אוסקר לא ממש אוהב להיות בחברת אנשים. כלומר, כמה פעמים בעצם ראית אותו כאן למעלה? בדרך כלל הוא מתחבא באיזשהו מקום."

זה היה נכון. עד אז ראיתי את אוסקר רק פעמים אחדות, אף על פי שהוא התגורר במחלקה שלנו כבר שנה. לעתים הייתי רואה אותו ליד הדלפק הראשי, שם היו כלי האוכל והמים שלו, או שהייתי רואה אותו מכורבל תחת איזו שמיכה מרופטת וישנה. לאוסקר בהחלט לא היו מוניטין של חתול ידידותי לבני אדם.

"הוא בוודאי רק מתחמם קצת," אמרתי. "למרות שאני לא ממש מתיימר להיות מומחה לחתולים, מהניסיון שלי איתם אני יכול לומר שהם פשוט עושים בדיוק מה שהם רוצים לעשות. הוא מן הסתם יושב כאן כי הוא מצא מישהו שלא יטריד אותו."

"דייוויד, אני יודעת שזה מוזר, אבל העניין הוא שאוסקר אף פעם לא נמצא ליד החולים, הוא בדרך כלל פשוט מוצא לו מקומות להתחבא בהם, רוב הזמן הוא מתחבא במשרד שלי, אבל בזמן האחרון גם אני וגם עובדים נוספים שמנו לב שהוא נמצא ליד דיירים מסוימים במחלקה."

משכתי בכתפי, "ולמה זה כל כך מוזר?" כשהתבוננתי באוסקר המכורבל לצד גברת דייוויס נזכרתי בחתולים שהיו נקברים יחד עם המצרים הקדמונים. התמונה שראיתי לנגד עיני היתה בהחלט שלווה.

"העניין הוא, דייוויד," אמרה מרי באטיות, "שאוסקר בא אך ורק אל חולים שעומדים למות."

עכשיו הבנתי הכול.

"אז בעצם את אומרת לי שגברת דייוויס עומדת למות היום?" הבטתי לעברה ומיד התחרטתי על דברי. נשימתה היתה מאומצת למדי והרגשתי אשמה על גסות הרוח שבה דיברתי. הבנתי שבהחלט יש סיכוי שגברת דייוויס תמות היום, עובדה שהיתה קשורה בעיקר לשיטיון שלה ולמחלת הסרטן שלה שהיתה בשלב מתקדם, ולאו דווקא לנוכחותו של החתול במיטתה.

מרי חייכה, אבל יכולתי לחוש שהיא נבוכה והרגשתי רע בגלל נימת הלעג שלי.

"אני מניח שייתכן שחתול יכול לדעת מתי מישהו עומד למות. את זוכרת את המאמר שהתפרסם לאחרונה על הכלבים שיכולים להריח סרטן? וישנם גם הדגים היפניים האלה שיכולים לחוש שעומדת להתרחש רעידת אדמה. ומה בקשר ללאסי? היא תמיד ידעה כשטימי נפל לתוך הבאר."

מרי לא היתה משועשעת. "אתה יודע," היא אמרה, "אתמול אוסקר נכנס לחדר של דיירת אחרת ממש לפני שהיא מתה." המבט על פני ודאי אמר הכול כיוון שמרי הפסיקה לנסות לשכנע אותי. לרגע שנינו הבטנו בשקט במראה שלפנינו. החתול ששכב מכורבל לצד רגלה של גברת דייוויס, גרגר ברכות.

"שלא תביני אותי לא נכון, מרי," אמרתי והפרתי את הדממה. "אני באמת אוהב את הרעיון שבעל חיים יימצא איתי כשאני אמות. זה באמת מתוק. בילדותי היה לי כלב, והוא לא עזב אותי לרגע." התקרבתי למיטה והתכופפתי כדי ללטף את אוסקר. ברפלקס מהיר כברק הוא סטר לידי בכפה הקדמית שלו. נסוגותי לאחור, בודק את ידי כדי לראות אם אני מדמם.

"אמרתי לך שהוא לא ידידותי," אמרה מרי בחיוך.

"ידידותי! הוא ממש ניסה לפצוע אותי!" עניתי בנימה דרמטית מיותרת.

"הו, הוא בסדר. אוסקר יכול להיות מלא חיבה כשהוא רוצה. הוא פשוט מנסה להגן על החולים שלו."

"מרי," אמרתי, "הוא חתול, וחתולים לא עושים שום דבר שאין בו איזשהו רווח בשבילם. הוא בטח פשוט מחפש איזה מקום ריק ושמיכה חמה לשבת עליה."

בחנתי שוב את זרועי, מחפש את השריטה שלא היתה עליה.

"אלוהים, אתה כזה תינוק לפעמים. הוא בקושי נגע בך."

"האמת היא, מרי, שאני בעצם לא כל כך אוהב חתולים. ואם אפשר להתרשם מהחתול הספציפי הזה, לא נראה לי שהם מחבבים אותי במיוחד."

מרי צחקה. "חתולים לא שונאים אותך. הם פשוט מסוגלים לדעת אם אתה מפחד מהם או לא, והם מגיבים בהתאם."

"אל תצחקי עלי," ביקשתי ממנה, "אבל היה לי ניסיון ממש גרוע עם חתול כשהייתי ילד, והניסיון הזה השאיר אצלי איזושהי טראומה."

לרגע שקלתי אם לספר לה את הסיפור על החתול של סבתי, אבל מבטה שהיה מלא בחמלה מעורבת בלעג, שכנע אותי שמוטב לא להתעסק עם העבר.

"נכון שיש חתולים בוגדניים," היא אמרה והפרה את הדממה. "אבל סביר להניח שיש גם אנשים בוגדניים. אתה לא יכול לשלול את כל החתולים בגלל התנסות אחת גרועה. חוץ מזה, אתה יודע שאם היה אפילו סיכוי קטן שהחתול הזה יפגע במישהו, לא היינו מחזיקים אותו כאן. אפילו אם המישהו הזה הוא רופא!"

"מצחיק מאוד." הבטתי שוב באוסקר ובגברת דייוויס. "את יודעת, אולי הוא אוהב חולים שעומדים למות כי הם פשוט לא מטרידים אותו או מציקים לו בשום צורה."

"אני לא יודעת, דייוויד," היא אמרה, "אני באמת חושבת שיש כאן עוד משהו."

"זאת אומרת שאת חושבת שגברת דייוויס באמת עומדת למות היום?"

"נחכה ונראה."

יצאתי מבית החולים ונסעתי לקצה השני של העיר, למרפאת חולי החוץ שלי. איכשהו מצאתי את עצמי חושב על החתול שהתגורר בבית סבתי. שמו היה פומה, והשם הזה התאים לו ביותר. בדמיוני זכרתי אותו כחתול מגודל, ששקל שלושה־עשר קילוגרמים ודמה להיפופוטם - כל דייג יוכל לספר לכם שככל שעובר הזמן, הדג שבזיכרונו נהיה גדול יותר - והחתול הזה הטיל עלי אימה במשך שנים בכל פעם שנכנסתי ל"בית שלו".

כשנזכרתי בשנאה שניצתה בעיניו בכל פעם שראה אותי, חשבתי לעצמי שהפחד שלי מחתולים היה בהחלט הגיוני.

הטלפון שלי צלצל בעודי חולם בהקיץ. זו היתה מרי. "הגברת דייוויס נפטרה כמה דקות אחרי שעזבת." לפני פחות משעה עמדתי לצד מיטתה. אפילו אחרי שנים כה רבות שבהן ראיתי אותו בפעולה, עדיין הרגשתי ענווה לנוכח הקרבה הזו למוות.

"תראי, מרי," אמרתי, "אל תייחסי יותר מדי חשיבות לעניין הזה של החתול. היא עמדה למות בקרוב ממילא. היא סבלה משתי מחלות נוראיות."

"נכון, אני מסכימה, אבל אתה חייב להבין שזה מתחיל לקרות פה באופן די קבוע. בעצם זה קורה בערך בכל פעם שמישהו מת במחלקה. אפילו חלק מבני המשפחה של החולים התחילו לדבר על זה."

היא שתקה לכמה רגעים.
"דייוויד," היא אמרה, "אני באמת חושבת שהחתול יודע."

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

ביקור חולים עם אוסקר - דייוויד דוזה
Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat - David Dosa M.D


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *